מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן כד
כבוד ידיד נפשי הרה"ג חו"ב אוצר היראה והמדע ב"ש מו"ה נח נ"י אב"ד
דק"ק מינקאוויטש:
הנה שאל כת"ר שאלת חכם והיא חצי תשובה ע"ד המאורע שאירע בקהלתו שאשה אחת טבלה ביום ו' יום ראשון דר"ח מ"ח דשנת תרל"ו ונתעברה ומאז היתה מסולקת דמים ואחר חג השבועות מת בעלה וביום שבת ט"ו מנ"א ילדה בת והי' ולד גמור בשערו וצפרניו וינק בשאר תינוקות הבריאים. אך למחר חלה ומת. והנה נמצא אה אחד לבעלה המת עובד עבודת הצבא. ולא נודע מקומו איו. ומפלפל כת"ר שיש להתירה בלא חליצה אחרי כי הוא מקום עגון משום שיש בזה שלשה צדדי היתר (א) מה שנגמר שערו וצפרניו ודעת הרמב"ן והנ"י בפ' החולין ועוד כמה ראשונים דסימנים דגמרו שערו וצפרניו לבד סגי דזה ראי' שכלו לו חדשיו (ב) כיון דזה הוא מקום הדחק הוי זה כמו אשת כהן דאינה חולצת כיון דא"א ח"ה הכא כיון דהוי מקום עגון. (ג) דהעידו אנשים [כמבואר בגב"ע] דקודם ר"ח אדר הוכר עוברה א"כ זה ראי' דהיתה אז מעוברת לשרשה חדשים. אע"ג דמר"ח אדר עד ט"ו דמנ"א אין בה ששה חדשים שלמים מ"מ לפי דעת הסוברים דיולדת לט' יולדת למקוטעין א"כ זה הוי כלו חדשיו. עכת"ד כת"ר:
תשובה הנה לסמוך על גידול שערו וצפרניו אין דעתי מסכמת כלל אף שדעת הרשב"א והריטב"א בחידו' בפ' החולץ דגמר סימנים לחוד מהני להוציא מספק נפל ומותרת להנשא לכתחילה אף שמת תוך ל' ואחריהם נמשך שם הנמ"י ונראה דס"ל דפסקינן נמי כרבי דסגי בגמר סימנים לחוד להוציא מחזקת נפל וזהו שיטת הרמב"ם ז"ל דכן כתב הרמב"ם (בה' מילה פ"א הי"ג) וז"ל מי שנולד בחודש השמיני אם הי' שלם בשערו וצפרניו הרי זה ילד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהה כו' עכ"ל וע"ש בכ"מ דכתב דהרמב"ם פוסק כרבי דגמר סימניו לחוד מהני להוציא מחזקת נפל ונראה נמי דהא דכתב הנמ"י בפ' הערל וז"ל ונראה נמי דמודה לרבי בגמר סימנים דעדיפא משהייה לחודה וכיון דקיי"ל כרשב"ג קיי"ל נמי כרבי וזה נראה דעת הרמב"ן ז"ל כו' עכ"ל לפד"נ דט"ס הוא בנמ"י וצ"ל ונראה דזה הוא דעת הרמב"ם ז"ל וכן מבואר בריטב"א להדיא בפ' הערל דזהו שיטת הרמב"ם ז"ל דז"ל ונראה נמי דמודה לרבי בגמר סימניו דההיא עדיפא משהייה לחודה וכיון דקיי"ל כרשב"ג קיי"ל נמי כרבי וזה נראה דעת הרמב"ם ז"ל כו' עכ"ל:
מ"מ הא הרשב"א גופא חזר בו בפ' הערל ופסק להדיא דאף שנגמר סימניו מ"מ תוך ל' יום חיישינן דס"ל דע"כ רשב"ג איירי אף בגמר סימניו מדפריך בפשיטות בשבת מימהל האיך מהלינן אלמא דאיירי על סתם ולדות וסתם ולדות מסתמא גמרו שערו וצפרניו גם הריטב"א בפ' הערל כתב דיש להחמיר כשיטה זו דפסקינן דוקא כרשב"ג ולא כרבי וכן הרמב"ן ז"ל ס"ל דגמר סימנים לחוד לא מהני להוציא מחזקת נפל דכן פסק הרמב"ן להדיא בחדושיו וכן כתב הה"מ משמו בה' יבו"ח. גם לפי שיטת הרמב"ם דפסק כרבי כתב הה"מ (בפ"א מה' יבו"ח) דנראה מדברי הרמב"ם להדיא שם דמדרבנן ודאי לא מהני גמר סימנים לחוד וכן ביאר הריב"ש (בסי' תמ"ו) דברי הרמב"ם יעו"ש שלא עלה על דעתו סברא זו כלל דגמר סימנים מהני עוד יש להחמיר מטעם שכתב הגאון בעל משכנות יעקב בא"ע ס"מ וז"ל גם בענין נאמנות הנשים על גמר שערו וצפרניו צ"ע טובא מלבד שיש מחלוקת הפוסקים אם האשה נאמנת לומר שכלו חדשיו והרא"ש ז"ל פסק דאינה נאמנת אבל ענין גדול שערו וצפרניו הוא צריך הבחנה יתירה אם גמרו כו' ובפרט בדבר שצריך בינה יתירה ואף האנשים רובן אינם בקיאין בדבר הזה כו' עכ"ל ולפ"ד הגאון הנ"ל יש לי לפרש דרך נכון בדברי הרמב"ם (ה' מילה פ"א הי"ד) דכתב שם וז"ל מי שנולד בחודש השביעי לעבורו אם נולד שלם הרי זה בן קיימא ומלין אותו בשבת ספק בן ז' ספק בן ח' מלין אותו בשבת עכ"פ אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמונה הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל אם הוא בן שמנה עכ"ל והנה הכ"מ נתקשה הרבה בדבריו ז"ל דכתב וז"ל ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב ספק בן ז' ספק בן ח' מלין אותו בשבת עכ"פ אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת דמשמע דמיירי בשגמרו שערו וצפרניו וכן הבין הטור דברי רבינו וקשה דא"כ האיך כתב ואם בן ח' הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל והרי כתב לעיל שמי שנולד בחודש הח' אם הי' שלם בשערו וצפרניו הרי זה ולד שלם וכו' ומי גרע ספק בן ז' ספק בן ח' ממי שנולד בחודש הח' כו' עכ"ל ויעו"ש מה שכתב בשם הה"מ בה' יבום דלדעתו צ"ל בדברי הרמב"ם נולד שלם הוא שלם באבריו והוא דוחק גדול כמו שכתב הכ"מ ע"כ נראה דפי' דברי הרמב"ם ספק בן ז' ספק בן ח' איירי שנסתפק לנו אם זה מיקרי גמר שערו וצפרניו או לא כש"כ הגאון הנ"ל שלזה צריך בינה יתירה א"כ ודאי אפשר לומר דבזה גופא נסתפקו וזה פירש דברי הרמב"ם דמ"מ מלין אותו בשבת עכ"פ אם בן שבעה הוא ושלם ר"ל שזה הוי גמר שערו וצפרניו א"כ מדין הוא שידחה שבת ואם לאו א"כ בן ח' הוא והרי זה כמחתך בשר בעלמא הוא אבל היכא דחזינן בי' ריעותא דלא נגמר שערו וצפרניו ס"ל להרמב"ם דאין מלין אותו בשבת אע"ג דאיכא לספוקי דלמא בן ז' דריעותא דלא גמר שערו וצפרניו הוי ראי' דהוא בן ח' כמו דאמרינן איזה בן ח' כל שלא כלו חדשיו רבי אומר סימניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו והרמב"ם פוסק כרבי וכיון שצריך זה בקיאות א"כ ודאי קשה לסמוך על הנשים וכדברי הגאון הנ"ל:
גם על ההיתר הב' שכתב כת"ר כיון דלא נודע אי' מקום האח הוי זה כמו אשת כהן קשה לסמוך ע"ז דהא הרבה ראשונים מחמירין בחלה ומת אף באשת כהן וכן פסק הגאון בעל תב"ש בסט"ו דגבי בהמה אם חלה תוך ז' ושחטו בחלי' חוששין לנפל אף מדאורייתא יעו"ש דכתב להדיא דזה הוי פלוגתא דרבוותא ע"כ פשיטא שיש להחמיר ולומר דחלה ומת דאורייתא הוא וצריכה חליצה אף באשת כהן ובפרט בנ"ד שלמחר מת ודאי יש לחוש הרבה דאולי דמי זה לפיהק ומת. ובפרט שהגאון בעל משכנות יעקב שם השיג על עצם הסברא לדמיא זאת לאשת כהן ודעתו דשאני אשת כהן כיון דעבד עובדא כבר כרבנן לא מהדרינן עובדא היכא דא"א אבל לכתחילה אף דא"א ודאי לא עבדינן כרבנן כיון דפסק שמואל הלכתא כרשב"ג יעו"ש מה שהאריך הגאון הנ"ל גם מדברי השו"ע (סי' קס"ד ס"ז) בהג"ה דכתב שם בשם הר"י מינץ וז"ל וה"ה אם אין היבם כאן שלא תצא מבטלה ישראל ומותרת לו בלא חליצה הואיל וכבר נשאה עכ"ל אלמא אע"ג דאין היבם כאן וא"א להשיג חליצה ממנו מ"מ דוקא היכא דכבר נשאה אין אנו יכולין לאוסרה על בעלה אבל לכתחילה ודאי דאסורה אף שאין היבם כאן וליכא לפרושי דכונתו דאין היבם כאן אבל מ"מ יכולין להשיג ממנו חליצה מ"מ כיון דעד שתשיג ממנו חליצה אסורה על בעלה אף שהוא ישראל ע"כ מתירין אותה מיד. ז"א דהא כתב. שלא תצא מבעלה ישראל אלמא דפירושו דאין היבם כאן ואין ידוע לנו אי' מקומו וא"כ אם אין אנו מתירין אותה בלא חליצה ע"כ צריך לגרשה. בזה אנו מתירין אותה דזה ודאי דמי לאשת כהן. אבל אם ידוע לנו מקום היבם רק דאנו אוסרין אותה על בעלה בשביל המתנה על היבם שיבוא ויחלוץ לה אין אנו מתירין אותה והיכא דלא נשאה אף שאין ידוע לנו מקום היבם נמי אין מתירין אותה לכתחילה להנשא וכן משמע להדיא בתשו' מבי"ט (סי' קס"ו) יעו"ש היטיב:
אמנם מה שנראה עיקר בזה ההיתר הג'. והוא מה שראו עדים שהוכר עוברה קודם ר"ח אדר ולסמוך על מה שפסק הרמ"א כדברי התשב"ץ דעתה אשה יולדת למקוטעין משום דנשתנו הטבעיות אף שראיתי להגאון בעל משכנות יעקב שלא רצה לסמוך ע"ז יעויין מש"כ שם דבעי ששה חדשים שלמים לאחר הכרת העובר ונראה דדעתו הוא דזה מה שכתב התשב"ץ דעתה נשתנו הטבעיות הוא דעת יחידאי והוא דעת התשב"ץ לבד. דבאמת הריב"ש כתב להדיא דלא כדבריו דז"ל ואין להקשות ע"ז ממנהגו של עולם שרוב נשים יולדות ולד של בן קיימא לפחות מתשעה גמורין מיום שטבלה לנדתה שכיון שאינן בועלין ופורשין אין טבילתן ראיה שהרי אפשר שטעו באומד דעתן בהריון והולד הוא אם מטבילות הקודמות כו' עכ"ל אך כתב מי שרוצה לסמוך על דעת הרמב"ן דס"ל דיולדת לט' יולדת למקוטעין יש לו עמוד נכון לסמוך עליו וגם זאת לא ברירה לי' יעו"ש בתשובה תמ"ז דכתב מי שיחפוץ לחלוק עליו יאמר שגם הרמב"ן ז"ל לא כתב כן אלא באבילות להחמיר אבל לא להקל בחליצה. ועיין מה שכתב הגאון בעל בית מאיר בס' צלעות הבית ס"י וז"ל ויותר קרוב אלי מה שפירש הריב"ש בסי' תמ"ז שאפשר לבעל דין לחלוק ולומר דהרמב"ן מחמיר באבילות כו' עכ"ל. אך שראיתי שהגאון רעק"א (בסי' פ"ט) נראה להדיא דסמך על דברי הרמ"א הנ"ל למעשה דהא גם שם לא הי' ששה חדשים שלמים מעת שראה העד שהוכר עוברה מ"מ מתיר בפשיטות וכן הגאון בעל חמדת שלמה (בסי' פ') סמך על דברי הרמ"א הנ"ל למעשה. וכן הגאון בעל ישועות יעקב כתב דהיכא דא"א סמכינן על דברי הרמ"א הנ"ל:
ובפרט בנ"ד שמעת טבילתה עד לידתה יש יותר מט' חדשים אף שאין עדים ע"ז אלא היא עצמה. מ"מ אפשר זאת לברר מהנשים העומדות על הטבילה א"כ גם זה ראי' דמאז נתעברה. דהא פליגי בזה בנדה (לא:) באיזה זמן אשה מתעברת דר' יצחק אמר ר' אמי דאין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה. ור' יוחנן אמר סמוך לטבילתה ומסתמא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ר' אמי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב עד אביי ורבא וא"כ צריך למנות ט' חדשים מיום טבילתה. אע"ג דכתבו התוס' בסוטה (כז.) ד"ה אליבא כו' ונראה דמ"ד סמוך לוסתה רוב עיבורן קאמר מיהו מודה דזימנין מיקרי דמעברה נמי סמוך לטבילתה או באחד באותן הימים שבין טבילתה לוסתה וכן למ"ד לטבילתה עכ"ל מ"מ אנן אזלינן בתר רובא כ"ז דליכא הוכחה להיפך ורובא מתעברות סמוך לטבילתן. ובזה נ"ל לישב דברי רש"י בנדה (ל.) דכתב שהמפלת ליום מ' לטבילתה ולכאורה קשה למה תפס רש"י לישנא לטבילתה הו"ל לפרש לשימושה. ומזה למד בעל עבודת הגרשוני דין חדש דהיכא דחזינן שיש לה וסת ע"כ אינה מעוברת ולכך לא חיישינן שמא היא מעוברת מקודם כיון דהיה לה וסת אבל כבר השיגו עליו כל האחרונים עיין מה שהאריך בזה הגאון בעל ס"ע (בסקצ"ד ס"ז) לסתור דברי עה"ג הללו. ומ"מ מסיים בחידושיו דדברי רש"י צריכין ביאור. ולפ"ז ברור דרש"י ז"ל איירי בענין שאין לחוש שמא נתעברה מקודם כגון שבעלה היה במדה"י או אחר הלידה או בתחילת נשואיה. אך הא דהזכיר רש"י לטבילתה הוא לאשמעינן דלא כר' אמי. ולא חיישינן שמא נתעברה סמוך לוסתה וכ"ש בין ימים שבין טבילתה לוסתה דאזלינן בתר רובא דמסתמא נתעברה סמוך לטבילתה וא"כ אפי' שימשה אח"כ והפילה שליא לאחר מ"ג לטבילתה אין עליה חשש נדה כי לא חיישינן שמא נתעברה אח"כ. ונפלאתי מה שלא הזכירו הראשונים מזה להדיא אי פסקינן כר' יוחנן או כר' אמי:
ועלה בדעתי לומר דפליגי בזה הבה"ג והרמב"ם דהנה בסוטה (כז.) אמרינן בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר מהו אליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה לא תבעי לך דלא ידע בה ולא מינטר לה כי תבעי לך אליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה מאי כיון דידע בה נטורי מנטר לה או דלמא כיון דפרוצה ביותר לא תיקו ופסק הרמב"ם (בפט"ו מה' א"ב ה"כ) לחומרא וכתב שם הה"מ דפסק רבינו לחומרא וכן עיקר דאמרינן התם דאיכא למ"ד דודאי חוששין עכ"ל. אמנם הבה"ג [הביאו הרא"ש בב"ב פ' י"נ סכ"א] כתב דאפי' פרוצה ביותר אמרינן רוב בעילות אחר הבעל ונראה דטעמא של הבה"ג הוא דס"ל דקיי"ל כר"י דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה אע"ג דנשאר הגמרא בתיקו מ"מ אזלינן בזה לקולא דהא כיון דאף אם נאמר דודאי חיישינן מ"מ אינו אלא ספק ממזר וספק ממזר אינו אלא מדרבנן אמנם טעמא של הרמב"ם הוא דס"ל דאין לנו הלכה פסוקה בזה וכיון דלמ"ד סמוך לוסתה ודאי חיישינן וגם למ"ד סמוך לטבילתה נשאר האבעי בגמרא וא"כ הוה כעין ספק ספיקא ולחומרא חדא דלמא קיי"ל כמ"ד סמוך לוסתה א"כ ודאי חיישינן ואף למ"ד סמוך לטבילתם נמי הא נשאר בתיקו לכך מחמירינן אף בדרבנן וכן ראיתי בס' הדרישה על יו"ד (סי' קצ"ו) כתב וז"ל ושמעתי ממורי [הוא המהרש"ל] דאשה לא תכנס ג"י אחר טבילתה למרחץ ונ"ל דהוא מה"ט דהא אמרו אין האשה מתעברת אלא סמוך לוסתה או אחר טבילתה והמרחץ מפליט הזרע כו' עכ"ל וכן כתב המג"א (סי' תר"ו סק"ח) וז"ל ולפי"ז אשה ששמשה תוך ג' ימים צריכה לכבד ביתה בחמין שלא תפליט ש"ז ודוקא שלא היה סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה דבאותן שעות רגילות להתעבר ויש לחוש שתשחית זרע הריון כו' עכ"ל. ומדברי המהרש"ל נראה דפסק כר"י לכך לא קאמר אלא סמוך לטבילתה לא תכנס למרחץ אבל סמוך לוסתה לא קאמר אע"ג דאיכא לאשכוחי דמותר לשמש סמוך לוסתה היינו אם הי' וסת קבוע ביום מותרת לשמש בלילה שלפניו יעו"ש בס"ט. אבל מדברי הדרישה וכן המג"א נראה דס"ל דאין לנו הלכה פסוקה בזה אי פסקינן כר"י או כר"א ומדברי הירושלמי דסוף פ"ק דתענית מוכח דס"ל כמ"ד דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה דאיתא שם תני בשם ר' יהודה תאיבי בנים משמשין מיטותיהן [פי' בשני רעבון] א"ר יוסי ובלבד יום שטבלה. ועיין שם בק"ע ובפ"מ משום דרוב פעמים אשה מתעברת סמוך לטבילתה וכן כתב המג"א (בסי' תקע"ד סק"ה) וע"ש בשם אגודה ואף שכתב המג"א שם דבגמ' שלנו משמע דאין חילוק דחשוכי בנים משמשין לעולם. ע"כ צ"ל משום דס"ל להגמרא כיון דאפשר דלפעמים מתעברת אף בימים שבין טבילתה לוסתה ע"כ התירו. אבל זה ודאי נראה דלא ס"ל כמ"ד סמוך לוסתה א"כ איכא קולא גדולה לנ"ד דעברו ט' חדשים מטבילתה וכיון דרוב מתעברות סמוך לטבילתה וגם יש רוב דרוב ולדות בני קיימא נינהו וא"כ הוי תרי רובי ובתרי רובי כתב הגאון רעק"א (בסי' פ"ט) דלא חיישינן למיעוטא לכו"ע דזה הוה מיעוטא דלא שכיחי יעו"ש:
אך מה שעומד לנגדי דברי הבה"ג בה' מילה [הביאו הגאון בעל מ"י בסי' הנ"ל] וז"ל ובן שמונה דאמרינן דאסור. לטלטלו היכא דנסיב איתתא ומית בעל כו'. אבל ודאי מסמך עילוי טבילה דאיכא למימר דהדא מן כדפסקא ולא חזיא דם איעברא והאי בן שמונה הוא הכי לא תימא דאיכא נשי דמיעברא דחזיא דם ואיכא למימר דהאי בן תשעה הוא ואיכא דפסקא כמה יומי ולא מיעברא והדר. מעברא איכא למימר דהאי בן שבעה הוא ומחללין עליה שבתא ומהלינן לי' כו' עכ"ל אך מזה אין כ"כ קושיא דאיכא למימר דאף לר"י כיון דאיכא מיעוטא דמתעברת אח"כ לכך מותר לטלטלו ולמולו בשבת דהא אף בשמנה ודאי ס"ל להבה"ג דמחתך בשר בעלמא הוא לכך כיון דאיכא ספק כל דהו דאולי בן שבעה מהלינן לו לכתחילה בשבת. אכן דברי הבה"ג דכתב בה' יבו"ח וז"ל אי קיים לן בי' דכלו לו חדשיו איפטרא ליה מן יבומי ומן חליצה היכי דמי כגון דאזלא אמיה לטבילה ואיזדקיק לה גברא ומן ההוא יומא אזל לעלמא דליכא למימר לירחא אחרינא איעבר' ומנו לה ירחי ואישתכח דכלו לו חדשיו ההוא אפי' לא שהה אלא חד יומא ולד הוא כו' עכ"ל וכן כתב הסמ"ק וכן כתב הטור (בסי' קנ"ז) דלא משכחת כלו חדשיו אלא כשפירש ממנה אחר הטבילה אלמא דס"ל דאף דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה מ"מ לא סמכינן ע"ז וצ"ע אמאי:
ע"כ עלה בדעתי לומר דבר חדש ובזה יתישב ג"כ דברי הרמב"ם הא דפסק דבפרוצה ביותר חוששין לולד שלה. דבאמת אנן קיי"ל כר"י דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה. אך זה דוקא בזמן הגמרא דהיו טובלות תיכף אחר ימי נדותה אמרינן. דאז רגילות להתעברות מיד אחר טבילתה דהא ר' יוחנן יליף זאת מקרא דכתיב ובחטא יחמתני אמי וחטא לשנא דדכוייא הוא וכדפירש"י שם וה"ק ע"י דם נדות שהוא מביא לידי עון חוללתי שהוא גרם לי שנבראתי וכשנתחטאת אמי ממנו יחמתני ע"כ אבל בזמנינו שהחמירו א"ע להיות אשה יושבת שבעה נקיים א"כ הטבילה מרוחקת מימי נדותה לא שייך לומר דסמוך לטבילה יותר מתעברות וה"ל כל הימים שוים לפי מאי דקיי"ל כר' יוחנן ונראה דזהו כונת התוס' בשבת (קלה.) ד"ה בן שמנה דכתבו וז"ל נראה לר"י דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקו' שאין אנו בקיאין וכולם כמו ספק בן ח' ספק בן ט' ופעמים שאשה מתעברת סמוך לטבילתה ופעמים שאינה מתעברת כו' עכ"ל. ונראה דכונתם דעכשיו כיון דאנו מרחיקין הטבילה מימי נדותה א"כ אין אנו בקיאין מתי מתעברת ופעמים מתעברת סמוך לטבילתה ופעמים לא ולא דמי לזמן הש"ס שאז ידעו שהוא בן ח' כיון דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה אע"ג דהבאתי למעלה מדברי התוס' דסוטה דהא דאמרינן אין אשה מתעברת כו' הם מדברים על הרוב מ"מ איכא למימר דס"ל להתוס' בשבת דזה הוה מיעוטא שלא שכיחא דיתעברא אח"כ וגם כיון דלא נגמר שערו וצפרניו זה ג"כ ראי' דהוא בן ח' ע"כ מחזיקינן דהוא ודאי בן ח' ואין מחללין עליו את השבת לפי זמן הש"ס אבל עכשיו אע"ג דלא נגמר שערו וצפרניו מ"מ לא אמרינן דהוא ודאי בן ח' כיון דלא ידעינן מתי נתעברה:
אמנם לפי"ז ישאר הקושיא על הבה"ג אמאי פסק גבי היתה פרוצה ביותר דאמרינן רוב בעילות אחר הבעל כיון דעתה אין ידוע מתי זמן עיבורה א"כ לא יכול בעלה לשמרה אלא נ"ל דע"כ צ"ל דס"ל להבה"ג דגם עכשיו דמרחיקין הטבילה מימי נדותה מ"מ אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה והא דס"ל להבה"ג דלא מיקרי כלו חדשיו אלא דוקא שבעל ופירש היינו משום כיון דחזינן דהחמירו חכמים אע"ג דמיעוטא דנפלים הוה מיעוטא שלא שכיחא מ"מ החמירו חכמים בזה והצריכו חליצה במת תוך ל' א"כ אין חילוק אף דרובא מתעברות סמוך לטבילתן מ"מ לא סמכינן ע"ז אע"ג דאיכא תרי רובי רוב מתעברות סמוך לטבילתן ורוב ולדות בני קיימא נינהו כיון דחוששין בזה אף למיעוטא דלא שכיחא א"כ אין חילוק בין תרי רובי לחד רוב (והא דנפלים הוה מיעוטא דלא שכיחא כתב כן להדיא הגהת מרדכי בסוף כתובות לכן פסק שם דגובה כתובתה יעו"ש ואף דלכאורה מוכח מב"ב (צג.) דמיעוט דמפלת הוה מיעוטא דשכיחא מדפריך שם ממתני' דשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה טל רב אבל לשמואל ניחא דמשלם רביע לולד דלא אזלינן בתר רובא דרוב מתעברות ויולדות אלמא דזה הוה מיעוטא דשכיחא ש"ה כיון דלא חזינן דילדה לפנינו כדרך כל הנולדים ודאי דזהו שכיח שמפלת ואינה יולדת ולד חי אבל היכא דחזינן שילדה ולד חי כדרך כל הנולדים אלא דאנן חיישינן דאולי ילדה ולד שאינו של קיימא זה הוה ודאי מיעוטא דלא שכיחא כדעת הגהת מרדכי] ולפי"ז ע"כ צ"ל כסברת התוס' בכורות (כ:) ד"ה חלב כו' דלכך גזרו רבנן גבי יבמה שצריכה חליצה במת תוך שלשים משום דחששו דאולי יהא פיהק ומת וע"כ הקילו גם באבילות שלא יבא להקל גם בערוה וגם צ"ל לפ"ז דהיכא דפיהק ומת מוכח טובא שהוא ולד שאינו של קיימא ע"כ לא מהני אף דאיכא תרי רובי דהוא ולד של קיימא דמ"מ חוששין מדאורייתא לזה דאולי הוא ולד שאינו של קיימא ולכך גזרו גם אם נפל מן הגג כו' ורק ביום ל' בלבד ס"ל להבה"ג דאפי' פיהק ומת ס"ל לרבנן דהוה ולד מעלייא עיין תוס' יבמות (לו:) ד"ה מת כו':
ומאחר שנתבאר כל אלה א"כ לסמוך ע"ז שיש יותר מתשעה חדשים מעת הטבילה ודאי לא מהני אע"ג דאיכא תרי רובי דרוב מתעברות סמוך לטבילה ורוב ולדות בני קיימא נינהו מ"מ הא חיישינן גבי חליצה אף למיעוטא שאינו מצוי אך לכאורה יסתר גם עיקר ההיתר שלנו שאנו רוצין לסמוך על הכרת העובר הא הגאון רעק"א ז"ל [בתשובה הנ"ל] מפלפל בזה עם הגאון בעל ח"ד אם אפשר להיות הכרת העובר קודם ג"ח ומסיק הגאון רעק"א דזה ודאי ראי' מן הגמרא דברוב אין ניכר העובר קודם ג"ח מ"מ סמך הגאון הנ"ל אם היו עדים ברורים ע"ז משום דאיכא תרי רובי דרוב אין ניכר עוברן קודם ג"ח ורוב ולדות בני קיימא נינהו למיעוטא כהאי ודאי לא חיישינן ולפי מה שבארנו חזינן מדברי הראשונים דלא רצו לסמוך על תרי רובי וכמ"ש וכן נראה דזהו דעת הגהת הר"ף בסמ"ק (סי' רפ"ו) דכתב שם וז"ל וזה לא מיתוקמא כ"א דוקא בקים לן דכלו לו חדשיו ודאי וליכא למיקם עלה דמלתא אלא היכא דפירש ממנה לאחר טבילתה כו' וי"א דמיקרי קים לן בגויה נמי כגון שבא עליה ופירש ולא ידעה עד חודש ימים ולבסוף שני חדשים לביאה שניה הוכר עוברה הרי הדבר ידוע שמביאה ראשונה נתעברה והוכר העובר לג"ח כמשפט עכ"ל אלמא דס"ל להדיא דהיכא דלא פירש ממנה לכה"פ חודש אחד לא מהני הכרת העובר משום דחיישינן דאולי הוכר עוברה מעט יותר משני חדשים אע"ג דזה ודאי מוכח מהגמרא דיבמות דרוב ניכר דוקא לג"ח ולא פחות מ"מ ס"ל להר"ף דחיישינן הכא אף למיעוטא אע"ג דאיכא הכא תרי רובי מ"מ חיישינן גבי חליצה אף למיעוטא דלא שכיחא ונפלאתי על הגאונים הנ"ל האיך לא העירו מדברי הר"ף הנ"ל וגם הב"ח (בסי' קנ"ז) הביאו. אך ראיתי שהגאון בעל חמדת שלמה בתשובה הנ"ל כתב וז"ל ולעד"נ דאין היכר עובר בפחות מג"ח וראי' ברורה לזה מהא דאיתא בסנהדרין (סט.) ש"מ יולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה דאי סלקא דעתך עוברה ניכר לשליש ימיה ל"ל ג' בתרי ותלתא סגי וקשה אם נימא דבפחות מג"ח יש הכרה למה נקיט הגמרא על יולדת לשבעה בתרי ותלתא סגי הא כל הנשים דעלמא היולדות לתשעה ג"כ בתרי ותלתא אפשר להיות הכרה כו' א"ו דבפחות מג"ח א"א להיות הכרת העובר והיא ראי' שאין עליה תשובה לפע"ד עכ"ל אבל לפ"ד א"א להביא ראי' מסוגיא זו רק דא"א לומר דהכרת העובר משכחת לפעמים בפחות מג"ח וזה הוא מיעוטא דשכיח אבל מ"מ זה נוכל לומר שזה הוא מיעוט דלא שכיח וכיון דזה הוא מיעוט דלא שכיח לכך גם ר"ה בדר"י מודה דזה ודאי לא מיקרי ראוי להיות אב דכה"ג ודאי דאזלינן בתר רובא גם בד"נ לכך לא קאמר ר"ה בדר"י רק מיולדת לז' משום דזה הוה מיעוטא דשכיחא אם נאמר דיולדת לז' עוברה ניכר לשליש ימיה ונראה דזה הוא דעת מהר"ף הנ"ל וכבר ביארתי דהוא ס"ל דחיישינן גבי חליצה אף למיעוטא דלא שכיחא:
והנה לכאורה עלה בדעתי דאדרבה מדברי הגמרא דנדה (ח:) מוכח לומר דמשכחת לפעמים שיהא ניכר עוברה קודם ג"ח דאמרינן שם [לענין דיה שעתא] מעוברת משיודע עוברה וכמה הכרת העובר סומכוס אומר ג"ח. והנה צריך לבאר דברי סומכוס דלאיזה נ"מ צריך להודיענו הכא זמן הכרת העובר דהוא לג"ח. דהא אמרו חכמים מעוברת משיודע עוברה אז די' שעתא א"כ כ"ז שאין אנו רואין שהוכר עוברה אין דיה שעתא א"כ מאי נ"מ לנו מן הזמן וביבמות [לענין הבחנה] שם היה צריך סומכוס לאשמעינן זמן הכרת העובר כדי לידע איזה זמן צריכה להמתין אחר מיתת בעלה ובאמת בירושלמי ביבמות מובא שם הא דסומכוס. אבל בתוספתא מבואר להדיא דסומכוס אמר זאת על הך משנה דנדה אלא ע"כ צ"ל דסומכוס דאשמעינן דזמן הכרת העובר הוא לג"ח הוא נ"מ נמי לענין דיה שעתא דהיינו היכא דחזינן שהוכר עוברה קודם ג"ח. דאי ממתני' ה"א כיון דחזינן דהוכר עוברה אע"ג דזה הוה קודם ג"ח [ומיירי באופן דלא חיישינן שמא, מעוברת היא מקודם] נמי דיה שעתא לכך בא סומכוס לאשמעינן דהא דאמרו חכמים מעוברת משיודע עוברה דיה שעתא דוקא היכא דהוכר עוברה לזמן שרגילות רוב הנשים להיות עוברן ניכר היינו ג"ח דאז מסתמא ראשה ואבריה כבדין עליה אבל היכא דהוכר עוברה מקודם לא אמרינן די' שעתא. א"כ לכאורה מוכח מזה דמשכחת לפעמים שיהא ניכר עוברה קודם ג"ח:
אבל אחר העיון זה ליתא דהא קאמר שם ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ויהי' כמשלש חדשים וגו' זכר לדבר קרא כתיב וראי' גדולה היא משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' ופירש"י ז"ל שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים עכ"ל והנה רש"י פי' סוגיא זו כפי המ"ד בסנהדרין דיולדת לז' עוברה ניכר לשליש ימיה וגם מדברי רש"י מוכח דאם היה אפשר לדעת כעת שתלד לשבעה היה צריך להיות הדין דגם קודם ג"ח דיה שעתא. כיון דגבי יולדת לשבעה זמנה להיות עוברה ניכר לשני חדשים ושליש א"כ מאז ראש ואבריה כבדין עליה אך מחמת דאזלינן בתר רוב נשים לכך לא אמרינן דיה שעתה קידם ג"ח ואם נאמר דסומכוס קאי להשמיענו דאף היכא דחזינן שהוכר עוברה מ"מ אין דיה שעתא רק עד אחר ג"ח קשה טובא אמאי אזלינן בה בחר רוב נשים כיון דחזינן דאשה זו יצאה מהרוב דהא רוב נשים אין עוברן ניכר רק עד אחר ג"ח ומסנהדרין מוכח דאפי' מיעוט דשכיחא נמי ליכא ויולדת לז' זה הוה מיעוטא דשכיחא כדמוכח שם בסנהדרין א"כ אמאי לא אמרינן דהיא ודאי תלד לשבעה כיון דחזינן דעוברה ניכר קודם ג"ח אמאי לא אמרינן דיה שעתא קודם ג"ח היכא דהוכר עוברה. אלא ע"כ צ"ל דסומכוס לא קאי על היכא דחזינן דהוכר עוברה אלא אפי' שלא הוכר עוברה אצלה. ומ"מ ידעינן שהיא מעוברת דהיינו היכא דחזינן שנפסק וסתה ושאר דברים המוכיחין שהיא מעוברת כמ"ש הח"ס ביו"ד (סי' רצ"ט) וז"ל וממילא מובן דהך הוחזקה לאו היינו בהיכר עובר של ג"ח דא"כ חזקה דאוריית' היא כמבואר בנדה (ט.) גבי הגיע וסתה בימי עיבורה מהו יעו"ש אלא הכא לא אמרינן הוכר עוברה אלא הוחזקה עוברה ור"ל שכבר היה בה סימן מעוברת שפסק לה האורח הראוי ושארי סי' שע"י הוחזקה מעוברת בשכנותי' דכה"ג חזקה בעלמא ומצינו חזקות בכה"ג שע"י דבורי אנשים דעלמא וסברותם כגון הוחזקה נדה בשכנותיה וכגון הוחזקה נחלה באותו שבע דסוף פ' מי שמת וה"נ דכוותי' עכ"ל כן מיירי נמי הגמרא זו. וכיון שעבר עליה ג"ח שזה זמן להיות ניכר עובר אף שאצלה לא הוכר עוברה מ"מ דיה שעתא כיון שדרך להיות אצלה עוברה ניכר אז ראשה ואבריה כבדין עליה ולפי"ז נ"ל לפרש כונת רש"י ז"ל הא דקאמר שמא ניכר עובר לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש ר"ל דלכך ה"א דדיה שעתא מזמן שני חדשים ושליש כיון דטומאת מע"ל הוה דרבנן ה"א דאזלינן לקולא קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים דכ"ז שלא עברו ג"ח לא אמרינן דדיה שעתא. אבל סומכוס לא מיירי כלל לאשמעינן דאפילו היכא דחזינן דהוכר עוברה דוקא לאחר ג"ח דלפי מ"ש איכא למימר דהכרת עובר קודם ג"ח לא משכחת לה כלל ביולדת לט' רק ביולדת לז' וא"כ היכא דחזינן דהוכר עוברה לא מבעי' דהיכא דלא ידעינן זמן עיבורה דכיון דודאי תלינן דאז הוא ג"ח מתחילת עיבורה א"כ בודאי דיה שעתא אלא אפי' היכא דא"א לומר דנתעברה מקודם מ"מ דיה שעתא היכא דחזינן דיש לה הכרת העובר קודם ג"ח א"כ היא ודאי תלד לז' וכיון שעוברה ניכר אצלה א"כ ראשה ואבריה כבדין עליה כמו ביולדת לט' לג"ח ולכך קאמר המשנה סתם מעוברת משיודע עוברה וסומכוס דקאמר ג"ח איירי היכא דלא הוכר עוברה לעיני הרואים אלא דידעינן שהיא מעוברת ועברו עליה ג"ח שנפסק וסתה ג"כ דיה שעתא וכמ"ש:
אך כ"ז לפי שיטת רש"י דפי' סוגיא זו כפי המ"ד דיולדת לז' ניכר עוברה לשליש ימיה אבל באמת מוכח מהסוגיא דיבמות דאנן ס"ל כר' יעקב דנהר פקוד בשם ר"ה בדר"י דהא פריך שם הגמרא (מבי) תמתין משהו ותנשא וכי מלו ג"ח לבדקי. ופירש"י שם וכי מלו ג"ח ליום מיתת בעלה שדרך עובר להיות ניכר כו' אי מעברא ודאי בר קמא הוא דאי בר בתרא הוא אכתי לא הוה מנכר דלא מלו ג"ח לנשואיה דחסר לי' ההוא משהו שהמתינה כו' עכ"ל וא"כ מוכח מכאן להדיא דאף הנך דיולדות לז' ג"כ אין ניכר עוברן קודם ג"ח דאל"כ אכתי יהי' הולד בספק דלמא הוא בן ז' וניכר העובר קודם ג"ח ואין לדחות ולומר דלכך ודאי מקמא הוא משום כיון דהוה ספק השקול אזלינן בתר רובא דלתשעה ילדן ז"א חדא דרש"י ז"ל בעצמו פי' דאי בר בתרא הוא אכתי לא הוה מינכר ועוד דהיכא דאינו ניכר העובר לעיני הרואים זה מגרע הרוב דלתשעה ילדן וקושית הגמרא הוא שיהי' בדיקת הדדין לג"ח שהיא בדיקה ברורה ואפי' מיעוטא ליכא שלא יהא ניכר כמ"ש במק"א. א"כ אכתי איכא למיחש שמא לא יהיה ניכר לעיני הרואים לג"ח ואז רובא דלתשעה ילדן עוברן ניכר לג"ח מגרע הרוב דלתשעה ילדן וישאר הולד בספק דלמא בן ז' הוא וניכר העובר קודם ג"ח לשליש ימיה והוא יולד לארבעה חדשים ושני שלישי חודש מן הבדיקה ויסתפק לנו אולי הוא בן ט' מהראשון ונתעברה שני חדשים ויותר קודם מיתתו או נתעברה מן השני והוא בן ז'. אלא ע"כ צ"ל דאפי' יולדת לז' אף שנשתנה טבעה לענין הולדה מ"מ לא נשתנה טבעה לענין הכרת הולד מקודם אף שהכא מיירי בבדיקת הדדין מ"מ נראה כיון שלא נשתנה טבעה לענין בדיקת הדדין כ"ש שלא נשתנה טבעה לענין הכרה לעיני הרואים דהא חזינן דבדיקת הדדין היא באה לג"ח אף היכא שאינו ניכר לעיני הרואים דהא לעיני הרואים איכא מיעוטא דלא ניכר לג"ח כדאמרינן שם ביבמות ובדיקת הדדין מוכח שם דא"א שלא יהא ניכר לג"ח א"כ ביולדת לז' דמוכח שם דכ"ז דליכא ג"ח לא נשתנו הדדין שלה כ"ש שלא תשתנה שיהי' ניכר לעיני הרואים:
ונפלאתי על הגאון נב"י (בח' א"ע במה"ת סי"ט) דתפס בפשיטות כדברי רש"י דנדה דיולדת לז' ניכר לשליש ימיה דהאיך יפרש סוגיא דיבמות וגם מהסוגיא דנדה גופא כיון דילפינן זה מהאי קרא דכתיב גבי תמר יש להוכיח דע"כ ס"ל דגם יולדת לז' אין ניכר עוברה עד ג"ח דהא רש"י בחומש והוא מדברי המדרש] פי' להדיא מדלא כתיב בתמר וימלאו ימיה ללדת כמו דכתיב ברבקה משום דברבקה היה למלאים ר"ל שילדה לתשעה ובתמר היה לחסרים פי' שילדה לשבעה אפ"ה קאמר קרא ויהי כמשלש חדשים אמנם הרא"ם ז"ל פי' בחומש דלכך פירש"י ז"ל על פסוק ויהי כמשלש חדשים רובו של ראשון ורובו של' אחרון ואמצעי שלם משום דיולדת לשבעה ניכר עוברה לשליש ימיה ואזיל לשיטתי' בנדה אבל דבריו תמוהים דהא ילפינן להדיא בנדה מהאי קרא דזמן הכרה בעינן ג"ח שלמים וגם הגאון בעל גור אריה השיג עליו וכתב דהא דפירש"י רובו של ראשון כו' הוא משום דאיכא מ"ד דס"ל דגם היולדת לתשעה סגי בהכי כדעת ר"ח הגדול ביבמות (מג.) וכדעת ר' חייא רבה בירושלמי וכדעת ר' יוסי במדרש ונראה דמחמת דפשטיות לשון הקרא [כמשלש חדשים] מורה הכי לכך פירש"י כן אבל אנן לא קיי"ל הכי וס"ל דכמשלש חדשים הם שלשה חדשים שלמים וא"כ מדהביא הגמרא בנדה האי קרא דגבי תמר לזכר לדבר א"כ מוכח דאף יולדת לז' אינו ניכר עוברה אלא לג"ח:
אח"כ ראיתי שהמהרש"א פי' בדברי רש"י דנדה הנ"ל דלא כהרא"ם. וז"ל שם יראה מפירושו דסומכוס בכל גווני בין ביולדת לט' ובין ביולדת לז' קאמר ג"ח שלמים אלא דליכא ראיה ליולדת לז' דשמא אזלינן לשליש חדשי עבור דסתם נשים שיולדין לט' דה"ל שליש עבורה ג"ח שלמים או נימא דניזול בתר שליש עובר דידה דהיינו ב' חדשים ושליש כו' יעו"ש שהשיג על דברי הרא"ם בפ' וישב שהבאתי למעלה דס"ל דיולדת לז' ניכר עוברה לשליש ימיה וכתב דמסוגיא דהכא ופ' החולץ נראה דבכל גווני בעי ג"ח לסומכוס ואף שגם אנו בררנו למעלה דסוגיא דיבמות מכריח לומר דס"ל דיולדת לז' בעי צ"ח להכרה מ"מ פירושו של המהרש"א א"א להלום כלל בדברי רש"י כיון דהא דקאמר זכר לדבר ולא ראי' גמורה הוא משום דיולדת לז' דאיכא למימר כמו שנשתנה טבעה לענין הולדה כמו כן נשתנה טבעה לענין הכרה מאי קאמר רש"י קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים מה יועיל לנו הרוב נשים דיולדות לט' להך דיולדת לז' גם קשה לפי פירושו כיון דכל עיקר הא דקאמר סומכוס זכר לדבר ולא ראיה גמורה הוא משום יולדת לז' אבל באמת ס"ל דבעי ג"ח לעולם אמאי שקלי' וטריא בסנהדרין לענין זה כיון דלפי"ז היא ברייתא מפורשת ואין חולק עלי' דבעינן בכל גווני ג"ח אלא נראה ודאי דרש"י ז"ל פי' סוגיא זו לפי המ"ד דיולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה וכמשב"ל ונראה דמ"ד דס"ל דאף יולדת לז' אין ניכר עוברה עד ג"ח יפרש דברי סומכוס בדרך אחר דלכך קאמר זכר לדבר ולא ראיה לדבר משום דתמר יולדת לז' היתה ע"כ הי' ניכר לג"ח. אבל יולדת לתשעה אין ראי' דאיכא למימר דבעי יותר מג"ח להכרה. וכן אפשר לפרש ג"כ דברי הגמרא דנדה דאיכא יולדת לט' ואיכא יולדת לז' ותמר יולדת לשבעה ומצאתי להגאון בעל ק"ע ביבמות שפי' כן דברי הגמרא דנדה. וכן נראה שפי' כן התשב"ץ דראיתי בשתי תשובות שהביא מהגמרא דנדה דיולדת לשבעה אין ניכר עוברה עד ג"ח. ולפלא שלא הזכיר כלל דברי רש"י ז"ל. עוד נראה דהני מ"ד דסנהדרין דפליגי ביולדת לז' פליגי נמי בהאי דרשא דתמר דלא כתיב בה וימלאו ימיה ללדת דהך מ"ד דס"ל דיולדת לז' בעי ג"ח להכרה ס"ל דתמר יולדת לז' היתה והך מ"ד דס"ל דלא בעי ג"ח ס"ל דתמר יולדת לט' היתה. אך ס"ל דיולדת לט' יולדת למקוטעין ותמר ילדה למקוטעין לכך לא כתיב בה וימלאו ימיה ללדת א"כ לפי מאי דס"ל יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין א"כ ע"כ תמר יולדת לשבעה היתה ומוכח דגם לשבעה בעי ג"ח להכרה:
ולפי"ז כיון דגם יולדת לז' בעי ג"ח להכרה א"כ שפיר איכא לפרש דברי סומכוס דנדה כמו שעלה על דעתי לפרש מקודם דסומכוס בא לאשמיענו דהיכא דאירע שהוכר עוברה קודם ג"ח כיון דאז אין זמנה כלל להכיר עוברה. אע"ג שהוכר מ"מ אין ראשה ואבריה כבדין עליה לכך אין דיה שעתא. ונראה דזהו דעת מהר"ף בהגהת הסמ"ק דס"ל דאיכא מיעוטא [אך שזה לא שכיח] דהוכר עוברה לאחר שני חדשים ואין להקשות דא"כ האיך קאמר סומכוס דזמן הכרת העובר הוא לג"ח ומשמע דזה הוה רובא וכן משמע ביבמות ובסנהדרין דרוב נשים הכרת עוברן הוא לג"ח הא כיון דאיכא מיעוטא דהוכר עוברן לאחר ג"ח כמו דאיתא ביבמות להדיא ואיכא נמי מיעוטא דהוכר עוברן קודם ג"ח א"כ ליכא רובא דניכר עוברן לג"ח. דבאמת אין זה ראי' כ"כ לדחות דברי מהר"ף דהא כבר ביארנו דזה ודאי דמיעוטא דניכר עוברן קודם ג"ח הוה מיעוטא דלא שכיח והוה מיעוטא דמיעוטא א"כ איכא למימר אף בהצטרפות המיעוט דקודם ג"ח להמיעוט דלאחר ג"ח מ"מ לא יהא ביחד רק מיעוטא נגד רובא דג"ח וכה"ג מתרץ הרשב"א בחידושיו ביבמות (קיט) דלכך אין מצטרף מיעוטא דאין מתעברות למיעוטא שמפילות משום דאין מתעברות מיעוטא דמיעוטא הוא יעו"ש:
ומ"מ דקדקתי בדברי הרמב"ם והרשב"א ונראה דהם אינם מפרשים כן דז"ל הרמב"ם (בה' א"ב פ"ט ה"ד) איזה מעוברת משיוכר עוברה והוא ג"ח עכ"ל ואם היה הרמב"ם מפרש דהא דקאמר סומכוס דהכרת עובר הוא לג"ח בא לאשמיענו דקודם ג"ח לא מהני הכרה א"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב משיוכר עוברה לאחר ג"ח לעיבורה ומדקאמר והוא ג"ח אלמא דהרמב"ם מפרש דברי סומכוס כמש"ל דסומכוס בא לאשמיענו דסתם הכרת העובר הוא לג"ח ונ"מ היכא דידעינן שהיא מעוברת ועברו עליה ג"ח דהוה כמו שהוכר עוברה וכן נראה דעת הרשב"א בתה"ק הביאו הטור בסקפ"ט וכן הוא לשון השו"ע שם מעוברת לאחר ג"ח לעבורה אינה קובעת וסת. ולא הזכיר כלל דלאחר ג"ח לעבורה והוא שהוכר עוברה אלמא דמפרש דלאחר ג"ח לעבורה אף שלא הוכר עוברה דינה כמו שהוכר כיון דאז זמנה להכרת העובר וגם א"ש הא דלא הזכירו הפוסקים האיך הוה הדין היכא דהוכר עוברה קודם ג"ח אם קובעת וסת אם לא דהא אם נימא דיולדת לז' ניכר עוברה לשליש ימיה א"כ תלינן דודאי תלד לז' וא"כ אז ראשה ואבריה כבדין עליה כיון דזה הוה זמן הכרה גבה וכמש"ל ואם גם יולדת לז' אין ניכר עוברה אלא עד ג"ח. א"כ אף שהוכר עובר קודם ג"ח מ"מ קובעת וסת והפוסקים לא הזכירו דין זה כלל אלמא דס"ל דאף יולדת לז' נמי אין ניכר אלא עד ג"ח וגם זה לא משכחת כלל שיהא ניכר מקודם ג"ח ואף מיעוטא דמיעוטא ליכא שיהא ניכר קודם לכך לא הזכירו זה כלל ומ"מ אין זה ראיה מוכרחת להוציא מזה שלא משכחת כלל שיהי' ניכר העובר קודם ג"ח:
ומאחר שבדברי מהר"ף מצינו בפירוש להחמיר וכן נראה מדברי הבה"ג שהבאנו למעלה דלא משכחת לה כלו חדשיו אלא כשבעל ופירש א"כ קשה להקל בנ"ד אך מחמת שראיתי שלפי דברי כת"ר היבם אינו מצוי א"כ יש חשש עגון באשה הלזו נכנסתי בפרצה דחוקה למצוא לה היתר דהא כבר בארנו למעלה דהראשונים שהחמירו לחוש אף למיעוט שאינו מצוי נראה ברור שהם ס"ל דלכך החמירו חכמים במת תוך ל' משום דגזרו אטו פיהק ומת. ובפיהק ומת ס"ל כיון שיש הוכחה גדולה שהוא ולד שאינו של קיימא חיישינן אף למיעוט שאינו מצוי א"כ כ"ז לפי דעת הראשונים דס"ל דפיהק ומת אסורה מה"ד ואף באשת כהן תצא אבל לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דלא הביאו כלל הך דינא דבפיהק ומת אף באשת כהן תצא ועיין מה שביארו הראשונים והאחרונים בזה ונראה לי עוד ליתן טעם לדבריהם דהרמב"ם ס"ל דאביי פסק דלא כרבי דנגמר סימניו מהני כמו שהה ל' יום ולכך ס"ל דפיהק ומת אסורה מה"ד והוה ספק גמור מדאורייתא אבל רבא ס"ל כרבי דגמר סימנים מהני כמו שהה ל' יום אך דהחכמים גזרו אף דנגמר סימניו בעי ל'. יום אבל מדאורייתא כיון דחזינן דנגמר סימניו הוה ולד גמור מדאורייתא ואף אם פיהק ומת אין בו שום חששא ולכך אף באשת כהן לא תצא רק היכא דחזינן דלא נגמר סימניו ולא שהה ל' יום אז הוה חששא דאורייתא ולכך גזרו חכמים אף בגמר סימנים אטו היכא דלא גמרו א"כ לפי דבריהם מסתבר לומר דהיכא דאיכא תרי רובי דהוא ולד של קיימא א"כ הוה המיעוט מיעוטא דאינו מצוי בזה לא גזרו חכמים לחוש למיעוט שאינו מצוי כלל א"כ בנ"ד דאיכא תלתא רובי רוב ולדות בני קיימא נינהו ורוב נשים מתעברות סמוך לטבילתן א"כ הוא יותר מט' חדשים ורוב נשים אין ניכר עוברן קודם ג"ח. וכבר בארנו דרוב זה עדיפא מכל רובי כדמוכח מסנהדרין. א"כ בכה"ג ודאי דאיכא למימר דלא גזרו חכמים לחוש בזה והכלל היוצא מדברינו לנ"ד דאם יתברר דבשעה שנולד היה כשאר ולדות הנולדים בזמנם שקולו היה חזק וינק כשארי תינוקות הבריאים ולא מת מתוך פיסוק אפשר להקל במקום דחק שאם לא יתירו לה תשאר עגונה ח"ו שכבר הקילו הגאונים שלפני זמנינו כמו נ"ד כדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק אבל אם יש עליו חשש פיהק ומת שלפי דברי הרבה ראשונים הוא חשש דאורייתא אין דעתי מסכמת להקל ויבא מי שלבו שלם בדבר וידון בזה:
וע"ד שאלתו בענין הזוג שבאו לפניו לדין שיש להאשה חולי ארוך ותובעת את בעלה שיתן לה על רפואתה והבעל השיב לה הרי גיטך וכתובתך ורפאי א"ע האיך הדין בזמנינו שא"א לגרש בע"כ. הנה מה שכתב כת"ר לישב דברי הרמב"ם ז"ל ששינה לשון המשנה דכתובות כדי להשמיענו שאף שהיא אינה מקבלת הגט מפני שהוא אינו רוצה לכופה מ"מ כיון שמניח כתובתה פטור מרפואתה כבר האריך הגאון בעל ישועות יעקב לבאר דברי הרמב"ם בזה האופן. וכתב דהרמב"ם ס"ל דבאמת אינו יכול לגרשה בע"כ כיון שהיא חולה כדעת הספרי. מ"מ אינו מחויב ברפואתה כיון שהמניעה מצדה מה שהיא חולה והוה כמו נשתטית שאף שא"א לגרשה מפני שאינה בת גירושין מ"מ פטור מרפואתה לדעתו וטעמא דמילתא כיון שהבעל רוצה לגרשה אלא שהוא מעוכב בתקנת חכמים אינו מחויב ברפואה וטעמא דמילתא דלא רצו חז"ל לתקן שיפסיד כל נכסיו בשביל רפואת אשתו ונתנו חז"ל גבול לדבר שאם ירצה לגרשה וליתן לה כתובתה הרשות בידו ואינו מחויב ברפואה ואף שאינו יכול לגרשה כעת מחמת שהיא אינה בת גירושין מ"מ פטור מרפואה ע"כ וגם ממזונות פוטר הגאון הנ"ל בס' ע"ז אף שהוא אינו סובר כדעת הרא"ם מ"מ פוטר מטעם אחר כיון שיש לו טענה מבוררת למה היא מאוסה בעיניו יכול למנוע ממנה מזונות דלא עדיפא היא ממנו ובודאי היה יכול כת"ר לסמוך ע"ז דהא כבר הורה גאון מובהק אך מה שעומד לנגדי לכאורה דברי הת"א להרשב"א ז"ל סי' שפ"ב [הביאו הב"י בס"ע בקיצור] ושם מבואר דהוא מפרש דברי המשנה דכתובות דכ"ז דאינו מגרשה הוא מחויב בכל דבר [וזה דלא כהרמב"ם ז"ל] ומסיים שם וכ"ש עכשיו שנהגו הכל לכתוב בכל הכתובות שהחתן מקבל ע"ע בקנין לזונה ולפרנסה ע"כ א"כ נסתפקתי דאולי גם הרמב"ם מודה דאף דהוא סובר דמטעם תקנת חכמים אינו חייב ברפואתה כשרוצה לסלק כתובתה אף שאינו יכול לגרשה אך אולי מודה להרשב"א דמ"מ חייב מטעם הקנין שהוא התחייב א"ע דכ"ז שאינו מגרשה הוא מחויב בכל דבר וכיון שאינו יכול לגרשה מאיזה טעם שיהי' והיא אינה מחויבת להתרצות לו ע"כ מחויב הוא מטעם הקנין. ואפשר לישב בזה דברי הב"י בשו"ע דבס' ע' ס"ד כתב השו"ע דהנושא אשה ואח"כ נשתטית חייב לזונה ולרפאה ובסי' קי"ט כתב להיפך כדברי הרמב"ם עיין מה שדחקו בזה האחרונים לישב ולי נראה דבסי' ע' מיירי בזה"ז דהכל מקבלים בקנין על הכתובה א"כ מחויב הוא מטעם הקנין לזונה ולפרנסה כ"ז שאינו מגרשה אף לדעת הרמב"ם ובסי' קי"ט איירי מעיקר הדין במקום שלא נהגו לקבל בקנין על הכתובה וסומכין רק על תקנת חכמים ובעיקר תקנת חכמים סובר השו"ע כדעת הרמב"ם דלא חייבוהו חכמים אף היכא דאינו יכול לגרשה:
אחים התבוננתי בזה ונראה לי דודאי אם הי' נכתב בכתובה סתמא הוי לי לאינתו ואנא אפלח ואיזון יתיכי א"כ התחייב א"ע כ"ז שהיא אשתו וכיון שאינה ראויה לגרשה מאיזה טעם שיהי' או מחמת חולי כדעת הספרי או מחמת שנשתטית או מחמת חדר"ג ודאי הבעל מחויב בכל דבר לזונה ולפרנסה מטעם הקנין אף לדעת הרמב"ם וכן נ"ל ברור דאם התחייב לזון בת אשתו וכתב לה כ"ז שהיא אשתו ודאי הוא מחויב לזון את בת אשתו כ"ז שא"א לגרש את אשתו אמנם לפי מה שנהגו לכתוב בכתובות שלנו ואנא אפלח כו' כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהן בקושטא הרי לא התחייב הבעל א"ע לזונה ולפרנסה רק באופן אם יכול לדור עמה כאורח כל ארעא כיון שכתב כהלכת גוברין יהודאין א"כ לא התחייב רק אם יכול לסובלה ולדור עמה כפי מנהג כל האנשים גוברין יהודאין דדיירין עם נשותיהן וזנין ומפרנסין אותן אבל היכא שאינו יכול לדור עמה שהיא חולה או נשתטית לא התחייב הבעל א"ע מקודם בקנין של הכתובה כיון דע"ז ליכא הלכת גוברין יהודאין. אמנם כבר סיים הגאון בעל ישועות יעקב הנ"ל וז"ל אמנם לא כל העתים שווים בזה דמילתא דפשיטא דאם זה זמן לא כביר שחלתה או שאין חולי' כ"כ גדול וגם אין חולי המדבק ופשיטא שמה שאומר מאיסה עלי הוא שקר אין בידינו לפוטרו מרפואה ובזה הכל לפי ראות עיני הדיין ופלס בידו לשקול הדבר בשכלו ויעשה הכל באמת לפי ראות עיניו כו' עכ"ל א"כ יעשה כת"ר כפי מה שהורה הגאון הנ"ל ויש לי להאריך בדברי הרא"ם אך אין הזמן גרמא. כ"ד ידידו דו"ש יו"ט ליפמן הכהן: