אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א חלק אבן העזר › סימן כג

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק אבן העזר · סימן כג

סימן כב

שאלה היכא דאית עליו מ"ע דולו תהי' ונמצא עליה אח"כ ספק דבר ערוה כגון שיש שתי כיתות עדים המכחישים זא"ז והיא אומרת לא פעלתי און האיך הוא הדין אם רשאי לדור עמה או לא וגם אם אינו רשאי לדור עמה אם מותר לגרשה בע"כ:

תשובה לכאורה יש להביא ראי' דכיון דהאיסור הוא ספק והמ"ע היא ודאית קדחי מ"ט ודאית לספק איסור דהא המהרי"ט הקשה על הא דדריש בת"כ לה יטמא מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא ותי' שם בתי' האחרון וז"ל א"נ ס"ד כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נחמיר עליו דיטמא לה קמ"ל עכ"ל. הרי חזינן דאיצטריך קרא למילף שלא תדחי ספיקא דמצוה דטומאת קרובים לספיקא דאיסורא דטומאת מח לכהן ומינה חזינן דדוקא בכה"ג דהוה ספק וספק הוא דלא דחי בקו"ע. אבל מצוה ודאית דחי לספק איסור אף בקו"ע ואם נאמר כסברא זו אפשר לישב קושית התוס' סוטה (כח:) ד"ה מה שהקשו וז"ל וא"ת וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא ודחק התוס' לתרץ דהכתוב אוסרה קודם שתיה כאלו היא ודאי ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עליה ולפי סברא זו אפשר לתרץ בפשיטות דאתא קרא למיסר בכה"ג כשהי' אנוסה או שהוציא עלה ש"ר דקיומה דולו תהי' עלי' רמיא וכשקינא לה ונסתרה דאם לא עשאה הכתוב כודאי לא היינו אוסרים אותה עליו מספיקא להוציא מידי ודאי מצוה דולו תהי':

אבל אחר העיון נראה דאין מדברי מהרי"ט ראי' דודאי מצוה קדחי לספק איסור דקו"ע במקום דודאי מצוה לא דחי ודאי איסור דאיכא למימר כיון דודאי לא דחי ה"ה לספק והא דאיצטריך קרא דלה יטמא דלא נימא דנדחי ספק טומאת מת מקמי ספק טומאת מצוה דקרובים היינו טעמא כיון דחזינן דדחי רחמנא טומאתם לגבי קרובים אלמא דאלימא מצוה דטומאת קרובים מאיסור טומאתם א"כ ה"א נמי דספק טומאת קרובים ג"כ אלימא דלדחי ספק איסור דטומאת מת. אמנם בדברי רש"י דברכות (כ.) מבואר דטומאת קרובים לגבי כהן לא מיקרי דחיי' אלא מיקרי הותרה א"כ אינו מספיק תירוץ זה מ"מ איכא לישב דדעת רש"י וכמה ראשונים דטומאת קרובים מצוה גם בישראלים ובנשים וא"כ הוה עשה ששב"כ וא"כ ה"א דספק עשה ששב"כ דחי ספק לאו ועשה דטומאת כהנים שאשב"כ [וזהו לפי שיטת הראשונים דס"ל דעשה ששב"כ דחי ללאו ועשה שאשב"כ דילפינן מכהן מצורע] להכי אתי קרא דלה יטמא לגלות לן דאף שודאי ודאי דחי מ"מ ספיקא ספיקא לא דחי ובזה א"ש פסק השו"ע יו"ד (סי' רס"ו) דפסק דספק מילה בזמנה אינה דוחה ליו"ט שני של גליות אע"ג דודאי מילה דחי ודאי יו"ט וא"כ היה לו לדחות ספק מילה בזמנה ליו"ט שני דהוה רק ספק וע"כ דילפינן מלה יטמא דאע"ג דודאי ודאי דחי ספיקא ספיקא לא דחי:

ונ"ל דדעת רש"י הוא דמ"ע דולו תהי' דחי ספק איסור דדבר ערוה ובזה יתיישב שפיר דבריו ז"ל במכות (טז.) שלכאורה הם תמוהים כמו שתמהו התוס' שם דז"ל שהדירה ברבים שמצא בה עון שאסורה לו והדירה עליו וכתבו התוס' ע"ז ולא נהירא דא"כ אינו מצוה לקיימה וראיתי מי שרוצה ליישב דברי רש"י ז"ל דלהכי בלא הדירה מצי לקיימה משום דלא מהימן לומר שמצא בה עון ולמשוי' אנפשי' איסורא וכשיטת הר"ן ז"ל (בנדרים) משום אחרים דס"ל דבמקום שעבוד לא מצי משוי' אנפשו איסורא אבל ז"א דהא הר"ן ז"ל כתב (בתשו' ל"ח) על דברי רש"י הנ"ל וז"ל ועוד שדברי רש"י מוכיחין בפ"ב דמכות דאין נדר על דעת רבים כלום אלא בשנודר לקיים מצוה אבל לדבר הרשות לא עכ"ל ונראה שהוכיח כן מדהוכרח רש"י לומר שהדירה ברבים מחמת שמצא בה עון דהוה לדבר מצוה דמשמע שבלא דבר מצוה אין נדרו שע"ד רבים כלום ואי נימא שרש"י ז"ל ס"ל כשיטת הר"ן בנדרים שבמקום שעבוד לא מצי משוי' אנפשו איסורא. א"כ כשטוען שמצא בה טון לא מהימן בזה להפקיע עצמו משעבוד ומה שרוצה להוציאה אינו מצוה כלל וא"כ לא חל הנדר וגם תמוהים לפי"ז דברי הריטב"א שם דדחיק לפרש דברי רש"י דלהכי מתירין לו משום דמיירי במסקנא דאשתכח לבתר שלא נמצא בה עון שהטעה בזה עכת"ד. ולפע"ד א"א לפרש כן בדברי רש"י ז"ל דאי אשתכח שהי' טעות אצלו ולא נמצא בה עון א"כ הא לא חל הנדר ע"ד רבים לדעת רש"י כמו שהוכיח הר"ן מדבריו ע"כ נ"ל לישב דברי רש"י ז"ל, דמיירי שטען דמצא בה עון שאינה אסורה עליו אלא מספיקא כגון דאיכא תרי ותרי המכחישין זא"ז אע"ג דבודאי דבר ערוה נדחי מ"ע דולו תהי' מקמי' איסורא מ"מ בספיקא ס"ל לרש"י דמ"ע ודאית דחי לספק איסור מ"מ אם לבו נוקפו ואומר שמאמין לדברי העדים שהיא אסורה עליו והדירה ברבים כדי שלא תהי' ראויה לו ודאי דחל עליו הנדר כיון שהוא נודר כדי לקיים המצוה מחמת שלבו נוקפו שהיא אסורה עליו. מ"מ מיקרי בטלו ע"י הנדר המ"ע דולו תהי' ולאו דלא יוכל לשלחה כיון שמן הדין העשה דחי לספק איסור ורשאי לדור עמה דהא א"א לטעון טענת ברי שהיא אסורה לו רק מחמת מה שלבו נוקפו ע"ז ואע"ג דבדבר ערוה ודאית נראה מדברי רש"י דכתובות (מ.) דפי' שם דפירכת הגמ' דליתי עשה ולדחי ל"ת קאי אאינה ראוי' לבא בקהל אלמא דס"ל כסברת התוס' דבדבר ערוה איכא עשה ול"ת. מ"מ ס"ל דהיינו דוקא בודאי אבל בספק אלים ודאי עשה למדחי ספק איסור מלאו ועשה:

עוד נ"ל לבאר דדין זה תלוי בשני הפירושים בדברי הגמרא דכתובות (שם) דעל הא דמתרץ הגמ' דלכך לא דחי העשה דולו תהי' לל"ת משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ופי' שם התוס' ד"ה ניתי דלכך לא חשיב עשה ופירושו דלא חשיב עשה כלל לענין לדחות כיון שאפשר לבטלה ע"י לא בעינא ונראה לפי דעתם דהך עשה דולו תהי' לא מצי דחי לשום איסור ואף ספק איסור נמי לא דחי דהא ס"ל להתוס' דספק איסור מה"ת לחומרא כדמוכח מדברי תוס' דסוטה ובזה יתישב שפיר מה דלא מתרץ התוס' (שם) דלכך צריך הקרא לגלות דסוטה חשיב כודאי איסור דנ"מ לענין עשה דולו תהי' כמ"ש דס"ל להתוס' דאף ספק איסור נמי לא מצי דחי העשה דולו תהי' אמנם לפי שיטת התו"י דס"ל דלכך לא דחי העשה דולו תהי' ללאו משום לתא דידה דאיהי באיסורא איתא ובמצוה ליתא א"כ מלמדין אותה לומר שהיא אינה רוצה וכן נראה דעת רש"י בכתובות כדברי התו"י הנ"ל א"כ היכא דאומרת ברי אפי' בנ"ד דהו"ל תרי ותרי וכמה פוסקים ס"ל דתו"ת הוה ספיקא דאורייתא מ"מ הא אמרינן בכתובות גבי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת לאחד מן העדים ואומרת ברי דלא תצא ואלים ברי במקום ספק אפי' במקום חזקה והאיסור אינו רק מצידו שהוא אינו יודע אם אומרת אמת א"כ איכא למימר דאלים עשה ודאית מעשה דאיסור דאינו אלא ספיקא אפי' לפי שיטת הראשונים דס"ל דהוי לאו ועשה וכ"ש לפי שיטת הראשונים דס"ל דגבי דבר ערוה אינו אלא לאו בעלמא כמש"ל וס"ל דפרכת הגמ' ליתי עשה ולדחי ל"ת קאי על דבר ערוה ודמשני משום לתא דידה דהיא באיסורא איתא ובמצוה ליתא א"כ הכא גבי' הא נדחה האיסור וגבי דידה ליכא איסור כיון דאומרת טהורה אני:

ולכאורה עלה בדעתי דלפי שיטה זו דעשה דולו תהי' חשיבי עשה רק דמצדה לא דחי א"כ י"ל דאפי' ספק סוטה ע"י קינוי וסתירה היכא דאיכא עליה עשה דולו תהי' מותרת לבעלה משום דאתי עשה ודחי איסור עשה דונטמאה דגבי ספק סוטה ודאי ליכא אלא רק עשה בלבד וכבר בארנו למעלה באריכות דהך עשה דאין בקיומה מצוה לפי שיטת הרבה ראשונים דינה כלאו ולדעת הרשב"א דיבמות גם בספק סוטה קאי בלאו [וגם בדבר ערוה ע"י עדים ס"ל דאינו אלא לאו בלבד] ומצדה ליכא איסור כיון דהיא אומרת טהורה אני וכן נסתפקתי לפי שיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דבספק סוטה בעלה לוקה עליה אם יש לחייבה מלקות נמי לדידה. כיון דהיא אומרת טהורה אני וכן יש לדקדק מדברי התוס' דסוטה הנ"ל דהקשו וכי אצטריך קרא למיסר ספיקא ולא תירצו דאצטריך קרא אע"ג דהיא אומרת טהורה אני מ"מ גם היא באיסורא קאי ואף שהיא יודעת בעצמה שהיא טהורה מ"מ עוברת על איסור עשה דונטמאה אלא ש"מ דס"ל להתוס' דאם היא יודעת שהיא טהורה אין עליה שום איסור וכן הי' סברת הרמ"א, בתשו' הנ"ל לומר על הא דאיתא אם הוחזקה נדה בעלה לוקה עליה משום נדה. כ' וז"ל מ"מ נראה דיש לדקדק מדר"י עצמו דשרי דמדקאמר בעלה לוקה עליה משום נדה ולא קאמר דהיא עצמה תלקה משום נדה. ש"מ דוקא בעלה שאינו יודע מטומאתה הוא דמהני ליה חזקת השכינות. אבל לגבי דידה אם יודעת בעצמה שאינה טמאה אלא שהחזיקה עצמה בכך או שהוחזקה מן השכינות שלא כדין אינה לוקה כו' יעו"ש. אף דהכריע שם דאיהי נמי לוקה שאני התם דאינה נאמנת להפקיע עצמה מהחזקה שהוחזקה נדה מקודם אבל הכא אף שהי' קינוי וסתירה מ"מ אינו אלא ספק אם נטמאה א"כ איכא למימר דלגבי עצמה נאמנת במה שאומרת טהורה אני ולא תלקה לדעת הרשב"א וכן תהי' מותרת לבעלה היכא דאיכא לגבי' עשה דולו תהי'. דכל דחיית האיסור הוא רק מצדה דאיהי באיסורא איתא ובמצוה ליתא ולכך מלמדין אותה לומר איני רוצה והכא דהיא אומרת וצווחת טהורה אני א"כ מותרת לבעלה:

אבל באמת ז"א דודאי אסורה לבעלה אף במקום דאיכא עשה דולו תהי' דהא חזינן דאסורה לבועל אע"ג דשניהם טוענים ברי שלא נטמאה אף שהבעל ח"מ (בסי' י"א סק"א) על הא דכתב בשו"ע דהיכא דנאסרה לבעלה בשבילו אסורה גם עליו כתב וז"ל לשון זה העתיק מדברי הרמב"ם כו' ובאמת דבר זה צריך ראי' אם היא עומדת וצווחת טהורה אני ורוצה לשתות מי המרים והוא אינו רוצה להשקותה אף דהרשות בידו לאוסרה על עצמו מ"מ קשה מאחר שצריך ליתן לה כתובה (כמבואר בסי' קט"ו) ג"כ אינו יכול לאוסרה על הנחשד מאחר שהם טוענים ברי שלא זינו והיא רוצה לשתות מנ"ל להרמב"ם שהיא אסורה להנחשד עכ"ל. ונראה דדעת הח"מ הוא דעליה בעצמה וכן על הבועל אם יודעים שהם מנוקים מעון אין עליהם שום איסור אבל כל האחרונים השיגו על בעל ח"מ והביאו ראי' מיבמות (צה.) דמוכח שם דלעולם אסורה לבועל ומוכח דאפי' אם טוענים שניהם ברי ג"כ אינו מועיל וכן מוכח נמי מזה שאסרה הקרא בתרומה אלמא אף שהיא טוענת ברי ג"כ אסורה בתרומה כ"ז שלא השקוה. א"כ כיון דחזינן דהכתוב אסרה אף בתרומה ולבועל אע"ג דשניהם טוענים ברי א"כ לא האמינה התורה לומר טהורה אני א"כ ודאי דאסורה לבעלה אף במקום דאיכא עשה דולו תהי' וכופין אותה לומר איני רוצה וכן משמע מפשטיות המשנה דכתובו' דנמצא בה דבר ערוה שאף ספק סוטה בכלל מ"מ נ"ל בזה דבכה"ג ודאי דכופין להבעל להשקותה כיון דאיכא עליו עשה דולו תהי' ולאו דלא יוכל לשלחה והיא עומדת וצווחת טהורה אני ורוצה אני לשתות מי מרים. א"כ מחוייב להשקותה ולברר האמת ואסור לו לגרשה אך אם כבר אמר אין אני רוצה להשקותה לפי דעת התוס' דיבמות (צה.) ד"ה אילימא כו' דכתבו כיון שאמר איני משקה שוב אינו יכול להשקותה. א"כ א"א לכפות אותו כיון שכבר אמר אין אני משקה אותה. אכן דברי התוס' צ"ע ועיין באבני מלואים סי' י"א מה שכתב בזה מ"מ נראה דאם עבר וגרשה ולא השקוה אינו לוקה על מה שגרשה ולא דמי לחיוב הכתובה דאם גרשה ולא השקוה חייב בכתובתה דכיון דהוא פשע בזה שלא השקה אותה ואפשר לברר איסורא אינו יכול לפטור עצמו מחיוב כתובתה אבל מלקות אינו חייב על לאו דלא יוכל לשלחה דאל"כ איכא לאשכוחי גם בישראל שגרש לוקה ואינו מחזיר דהיינו בכה"ג שנמצא עליה דבר ערוה ע"י קינוי וסתירה והוא לא השקה אותה וגרשה וא"כ שוב אינו יכול להחזירה משום דאסורה עליו משום ספק סוטה ומשמע מהברייתא דמכות דזה לא משכחת דלוקה על הגירושין אלא בכהן אבל בישראל אינו לוקה כיון דאפשר להחזירה:

אך מ"מ עדיין צ"ע די"ל דהא דאסורה לבועל הוא שאנו אין מניחין לו לישא אותה כ"ז שלא נתברר הדבר ע"י השקאה אבל הם בעצמם יכולין לישא זא"ז במקום שאין מכירים אותם אם יודעים בעצמם שהם מנוקים מעון ואין עליהם שום איסור וכן נמי לענין תרומה שאסרה הקרא היינו שאנו אין מניחין אותה לאכול בתרומה אבל היא בעצמה יכולה לאכול בצינעה אם היא יודעת שטהורה היא. אך לפי"ז תקשי דאמאי אם עברה ונשאת לבועל תצא כיון דשניהם טוענים ברי וכי גרע זאת מהא דהבאתי למעלה דאם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי דלא תצא יעו"ש מה שכתב הפנ"י על דברי רש"י ז"ל [וכן ביאר הגאון מוהר"ח ז"ל מוולאזין בתשו' אחת] דדעת רש"י דבעל דבר שיודע האמת שאין הענין כמו שמחזיקין אותו מהימן אנפשי' ולכך אע"ג דמדאורייתא אית לן לאוקמה אחזקת אשת איש מ"מ אם היא בעצמה יודעת בברי שמת מהימנא נמי לגבי נפשה אף נגד חזקה קמייתא ופשטיות הגמרא משמע דאם נשאת לבועל תצא וכן כתב בשו"ע שם להדיא ומצאתי שהגאון ר"י בספרו בני אהובה (פכ"ד הי"ח מה"א) העיר ג"כ בזה וכתב דכל עיקר מה שאנו ילפינן מסוטה דעשאה ספק כודאי לענין ספק טומאה אף לשרוף אנו למדין זה רק ממה דאסרה התורה לבועל דכיון דצועק ככרוכיא מנוקה אני מעון לא זינתה עמי ואלו הדבר לדידן בספק מי יכול למחות בידו מהתורה כיון דטוען ברי שאינה אסורה לי ולא תהי' זו שניא מהא דאמרינן בפ"ב דכתובות שנים אומרים מת כו' ולכך כתב התורה ונטמאה להורות לנו שהחליטה התורה הענין כודאי איסור כאלו ודאי נטמאה לו ולכך אף לבועל אם נשאת תצא וזהו ק"ו בגמרא ומה סוטה כו' עשו בו ספק כודאי אין הכונה על הבעל רק על הבועל כו' עכ"ל ולפי מה שביאר הגאון הנז' משמע דס"ל דהתורה עשאה עליהם איסור אפי' בפ"ע היינו שאסורה להנשא לבועל אף במקום שאין מכירין אותם וכן אסורה לאכול בתרומה אפי' בפ"ע והא דקאמר הגמ' בסוטה שם וכ"ת כהונה לא צריך קרא שהרי עשה בה ספק זונה כזונה תרומה נמי לא תבעי קרא שהרי עשה בה ספק זונה כזונה. דלכאורה הוא תמוה האיך מדמה תרומה לכהונה הא גבי כהונה שפיר איכא למימר דא"צ קרא כיון דהכהן לא ידע אם נטמאה אם לאו לכך אסורה עליו אבל גבי תרומה כיון שטוענת ברי שלא נטמאה ה"א דנאמנת ומותרת בתרומה לכך אצטריך קרא לאוסרה. ובפרט לפי מה שאנו רוצין לומר דאפי' בפ"ע אסורה ודאי דאצטריך קרא ע"ז ונראה דכוונת הגמרא הוא דאם נאמר דלכהונה א"צ קרא דילפינן כמו שאסורה לבעל מטעם שעשה ספק זונה כודאי זונה כן אסורה לכהונה א"כ לתרומה נמי א"צ קרא דמצינן למילף מהבועל דאע"ג דשניהם טוענים ברי מ"מ אסורים זע"ז והיינו מטעם שהטילה עליהם הכתוב איסור כאלו ודאי נטמאה. ולפי"ז נראה כיון דהקרא עשה ספק סוטה כודאי. דאם נשאת לכהונה לאחר מיתת בעלה יהיו בניה חללין ודאין ויהיו מותרין לטמא למתים אבל מ"מ נראה דז"א דלהקל לא עשה ספק כודאי דהא אמרינן ביבמות (יא:) דספק סוטה צריכה חליצה אע"ג דודאי סוטה פטורה מן החליצה ומן היבום ואמרינן שם דעיקר הקרא דונטמאה קאי על ודאי ועיין מה שפי' התוס' והרשב"א שם דלעולם לא קרא הכתוב טומאה לספק אלא הזנות הוא שקרא טומאה וכיון שהודאי שכתוב בה טומאה ג"פ אסורה לבעל ולבועל ולתרומה הספק נמי כך משום שעשה הכתוב את הספק כודאי להחמיר ע"כ. ולכן סוטה ספק צריכה חליצה דלהקל לא אמרינן עשה ספק כודאי. א"כ נמי לענין להקל שבנים יהיו חללין ודאין ודאי לא אמרינן ועיין מה שכתבתי למעלה (סי' ע' אות ג' וד') טעם אחר בזה דאין בניה נעשין חללין ודאין. והבאתי ראי' מדברי הגמרא יבמות (סא פה:) דקאמר ר' מתיא בן חרש דאפי' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה יעו"ש:

נחזור לנ"ד דנראה דזה תלוי בשתי השיטות בפי' הגמרא דכתובות (מ.) ולפי שיטת התוס' שם דכיון דאמרה לא בעינא ליכא עשה כלל לכן לא חשיב לדחות שום איסור וכן הוא שיטת הרמב"ן והרשב"א אף שכתבו ג"כ כפי' התו"י מ"מ הסכימו שפי' זה הוא עיקר וא"כ נראה דלפי"ז אפי' ספק איסור כנ"ד נמי לא דחי. ויותר אפשר לומר לפי דעתם אף בראה בה דברים מכוערים לבד ע"י עדים דאין בה רק מצוה לגרשה ולא חובה נראה דיכול לגרשה לפי שיטה זו. דהא ב"ש דסברי לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ נמצא בה דבר ערוה והוא איסור תורה כדמוכח שם בגמ'. ובירושלמי דסוטה קאמר להדיא דאף בעדי כיעור לבד מצי לגרשה לב"ש. וא"כ אפשר לומר דה"ה נמי היכא דקיימה עליו בלאו דלא יוכל לשלחה כיון דהא דמגרשה לא משום דהיא מאוסה בעיניו דנימא שישתה בעציצו רק משום דאינו רוצה להחזיק הרשעה בתוך ביתו וסברא זו כתב גם הרשב"א בתשו' (סי' תקנ"ז) בזמן הזה שיש חדר"ג אי מצי מגרש בע"כ כשראה באשתו דברים מכוערים שמראים שזינתה וכתב וז"ל איברא כל כה"ג ח"ו שיתקן הרב הנ"ל שלא יגרשנה אדרבה מצריך הרב הנ"ל לגרשה כדי שלא תהא הרשעה בתוך ביתו דלא גרע מרוכל יוצא כו' ואפי' את"ל שהיא מדת חסידות כו' ועוד מסתברא לי דשמעינן לה מדב"ש דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר כו' וכ"ז שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים מצוה לגרשה ולהוציא הרשעה מתוך ביתו עכ"ל. וכן ראיתי להב"ח בא"ע (סי' קע"ז) דכתב דגבי אונס יוכל לגרשה בע"כ אפי' אם היא עוברת רק על דת משה דפי' שם דברי העור שכתב וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר יכול לגרשה והקשה ע"ז הב"ח דמ"ש יכול לגרשה משמע דאם רוצה לקיימה רשאי הא כיון שמצא בה דבר ערוה מחוייב לגרשה ופי' שם הב"ח דקאי על עוברת על דת דקיי"ל בסי' קט"ו דאין כופין אותו להוציאה אלא מצוה עליו שיוציאה. וכן בסי' קי"ט נמי כתב וכן אם נמצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה כו' משמע מצוה הוא אבל אין כופין עכ"ל:

ועלה בדעתי לומר דיש להביא ראי' לדברי הב"ח מגיטין (צ.) דאמר לי' ר"פ לרבא לא מצא בה לא דבר ולא ערוה מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו. כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא אבל, הכא מאי דעביד עביד והקשה ע"ז הפנ"י דהא רבא גופא אמר במס' תמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ האיך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעביד עביד דהא אפי' אי בעלמא כשגירשה שלא כדין לא מהני אפ"ה אצטריך למכתב באונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי משו"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי ותירץ ע"ז דמהא גופא יליף רבא כיון דקושטא דמלתא דבאונס לא לקי א"כ אמאי אצטריך קרא דלא יוכל לשלחה ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא אצטריך למכתב לאוי יתירא כדאיתא בתוס' ריש פ' איזהו נשך אע"כ דלב"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגרשה מאי דעביד עביד וא"כ אצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדב"ש נשמע לב"ה דהיכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר מאי דעביד עביד עכת"ד. וא"כ אם נאמר דבדינא דב"ש היכא דעוברת על דת משה הוה כנמצא בה דבר ערוה ומצוה לגרשה אבל גבי אונס כיון דאיכא לאו ועשה:

לא מצי לגרשה נסתר תי' של הפנ"י דהא גם לב"ש אצטריך קרא דלא יוכל לשלחה היכא דעוברת על דת משה דאעפי"כ איכא לאו ועשה דלא יוכל לשלחה אבל באמת אין מזה ראי' דבלא"ה תי' הפנ"י שם תמוה מאד דהא שפיר אצטריך למכתב הלאו דלא יוכל לשלחה גבי כהן דאם עבר וגרשה שלא מחמת דבר ערוה דלוקה ואינו מחזיר וכן גבי ישראל אצטריך למ"ד קיימו ולא קיימו אם לא החזירה לוקה וע"כ נ"ל דע"כ צריך לפרש דברי הגמרא באופן אחר דס"ל לרבא דאע"ג דילפינן מהאי קרא דכל ימיו דהלאו דלא יוכל לשלחה הוא ניתק לעשה מ"מ פשטות הקרא משמע דכל הקרא דולו תהי' לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו הוא מן הקנס שקנסה התורה דע"כ צריך להחזירה וכל ימיו בעמוד והחזיר קאי דאם לא אתא רק לאנתוקי הלאו א"כ הא לא אתא הקרא דכל ימיו רק להקל ולא להחמיר ופשטות הקרא משמע דבא להחמיר עליו דע"כ צריך להחזירה מטעם הקנס. ע"כ יליף מזה רבא דהכא קנסה התורה שאם גרשה שלא כדין צריך להחזירה אבל בכ"מ אם גרשה שלא כדין אין מחויב להחזירה ואי עביד עביד א"כ לפי"ז אין להביא ראי' לדברי הב"ח דגבי אונס יכול לגרשה בע"כ אם עוברת על דת משה:

ובאמת לפי מה שפירשו הראשונים דקושית הגמרא קאי אנמצא בה דבר ערוה ופריך דאמאי לא דחי עשה דולו תהי' להל"ת דטומאה ומשני משום דקילא כיון דאי בעי אמרה לא בעינא לכך לא מצי דחי לל"ת א"כ איכא למימר דדוקא בכה"ג דאסור להחזיקה מה"ת הוא דליתא לעשה אבל היכא דליכא עליו אלא מצוה בעלמא לגרשה ואם בא להחזיקה תחתיו לא כייפינן לו לגרשה אפשר דמ"ע דולו תהי' ולאו דלא יוכל לשלחה עדיפא וכייפינן לו להיות עמה א"כ אף לפי שיטת הראשונים דס"ל משום דהך עשה דולו תהי' קילא להכי לא דחי מ"מ צ"ע בעוברת על ד"מ אם מצי לגרשה גבי אונס. וכ"ש לפי שיטת רש"י והרמב"ם והתו"י דס"ל דכיון דהיא יכולה לאמר לא בעינא משו"ה כופין אותה לומר איני רוצה דאיהי באיסורא איתא ובמצוה ליתא וכמש"ל באריכות ודאי דלפ"ד גבי עוברת על ד"מ כיון דאיסורא ליתא כלל אין כופין אותם לומר איני רוצה ובזה נ"ל לישב דברי רש"י דמכות [הבאתי למעלה] בפשיטות ואין צריך לדחוקי כמשב"ל. אלא דכונת רש"י שהדירה שמצא בה עון היינו דחזי בה פריצותא ומה שכתב רש"י שאסורה היינו שאסורה לו מצד המצוה לגרשה כמו דילפינן מקרא שילהי גיטין. אבל אין כופין אותו לגרשה. לכך העשה דולו תהי' והלאו דלא יוכל לשלחה איכא גבי' כיון דאין בזה חיוב לגרשה מ"מ הנדר הוא לדבר מצוה כמו שביאר הר"ן דברי רש"י כיון דאיכא כאן מצוה לגרשה וזה נכון מאד בדברי רש"י ז"ל:

א"כ בעוברת על ד"מ כיון דליכא רק מצוה לגרשה מסתברא יותר דגבי אונס אינו יכול לגרשה בע"כ ודלא כהב"ח. אכן בנ"ד דהוי תרי ותרי בזה ודאי תלוי בשני הפירושים וכמ"ש דלפי דעת התוס' והרמב"ן והרשב"א אסור לדור עמה אף שהיא אומרת טהורה אני כיון דאיכא עליה ספק איסור אבל לפי דעת רש"י והרמב"ם מותר לדור עמה כיון שהיא אומרת טהורה אני א"כ א"א לכופה לומר איני רוצה וכן הבאתי למעלה דברי הגאונים בעל בית יעקב וישועות יעקב מה שמתרצים על דברי הרמב"ם דהאיך איכא גבי אשת כהן מ"ע דולו תהי' גבי מוש"ר אף שדחיתי דבריהם למעלה מ"מ כ' להדיא סברתם דגבי ספיקא והיא אומרת טהורה אני מותר לדור עמה מטעם דגבי' דחי עשה לל"ת עוד נראה דבנ"ד אפשר לומר דאף לדעת התוס' מותר לדור עמה דהא רוב הפוסקים הסכימו דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא מוקמינן לי' אחזקה אע"ג דאיכא תרי ותרי א"כ האיך אפשר לעבור על מ"ע דולו תהי' והלאו דלא יוכל לשלחה משום איסור דרבנן אע"ג דגבי שניות כתב הרמב"ם להדיא דמותר לגרשה הא הפנ"י תירץ משום ליתא דידה דאיהי באיסורא איתא ובמצוה ליתא ואף לשיטת מהר"א ששון דנתן טעם דחכמים יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ואף דהכא דחי בקו"ע דמגרשה כיון דאסור לדור עמה ממילא מותר לגרשה דהתורה לא אסרה לו לגרשה אלא היכא דראוי לדור עמה מ"מ איכא למימר דהחכמים לא העמידו דבריהם אלא דוקא בודאי איסור אבל הכא דזה אינו אלא ספק איכא למימר דלא העמידו דבריהם ומותר לדור עמה כדי לקיים מ"ע דולו תהי' ובפרט לגרשה בפ"כ ודאי נראה דאסור דאע"ג דהיכא דאינו ראוי לדור עמה מותר לגרשה מ"מ הכא כיון דלפי הרבה שיטות מותר לדור עמה א"כ האיך יגרשה בע"כ הא לפי דבריהם הוא עובר על לאו דלא יוכל לשלחה ועדיין צ"ע בכל זה:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה