מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן כ
הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' נערה בתולה ה"ד) כתב וז"ל ומ"ע של תורה שתשב אשת מוציא ש"ר תחתיו לעולם שנאמר ולו תהי' לאשה גו' ואם גרשה עבר על ל"ת שנאמר לא יוכל לשלחה וכופין אותו ומחזיר ואינו לוקה כו' ואם הי' כהן שאסור בגרושה ה"ז לוקה על גרושיה עכ"ל והקשו האחרונים דהא מוציא ש"ר הוא דטוען ואומר לא מצאתי לה בתולים והא קיי"ל דהאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ומוקי התם בגמרא באשת כהן וכיון דשוינהו אנפשי' חתיכה דאיסורא והרי אינה ראויה לו ומחוייב לגרשה ואמאי לוקה:
הנה עיקר דינו של הרמב"ם ז"ל שפסק דכהן המוציא ש"ר איתא בלאו דלא יוכל לשלחה לא מצינו בש"ס רק בכהן המאנס שגירש ולכאורה יש להביא ראי' להיפך מיבמות (נט.) מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג כו' ה"ד אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק לו דהוה בעולה ע"כ ואי כדבריו ז"ל דכהן המש"ר איתא בעשה דולו תהי' לאשה ובלאו דלא יוכל לשלחה מאי פריך הגמרא תיפוק לי' כו' דלמא מיירי הברייתא בלו תהיה דמוציא ש"ר אלא ע"כ דכהן המוציא שם רע אינו בדין דולו תהי' משום דמשוי' אנפשו חתיכה דאיסורא וא"כ לא מצינן לאוקמי הברייתא במוש"ר:
אבל באמת אין זה הוכחה גמורה לסתור דברי הרמב"ם ז"ל דהא כל עיקר דין דמשוי' אנפשי' חד"א הוא רק לראב"י דסובר דהוצאת ש"ר הוא דוקא בשבעל וכפי שפוסק הרמב"ם ז"ל דבעינן גם שיטעון עליה טענת בתולים דאז שפיר יש בטענתו ממש למשוי' איסורא אנפשי'. אבל לרבנן דס"ל דהוש"ר הוא אף כשלא בעל רק שהביא עדים שזינתה ואח"כ הוזמו. ובזה לא משוי' אנפשיה חד"א כלל וא"כ הדקל"ד דלמא מיירי הברייתא בלו תהי' דמוש"ר וכרבנן וע"כ צריך לדחוקי בלא"ה ולומר דידע רבא דהברייתא קאי על קרא דולו תהיה דמאנס:
והנה אפשר להביא ראיה להרמב"ם ז"ל מהתוספתא (פ"ג דכתובות) והירושלמי מביאה שם וז"ל תני ר"ח אחד האונס ומוש"ר שגרשו כופין אותו להחזירה אם היו כהנים סופגין את הארבעים עכ"ל והוא כדברי הרמב"ם אבל לפי מ"ש דלרבנן יכול להיות באופן דלא משוי' אנפשו חד"א אין ראיה מזה לדבריו דאפשר שהברייתא אתי' כרבנן ונראה) עוד בזה דאף אי אתי' התוספתא כראב"י מ"מ אין מזה ראיה לדברי הרמב"ם דאפשר לומר דהתוספתא ס"ל כראב"י בכולה דבעינן פרישת שמלה ממש וטענתו הי' עליה שלא מצא לה דם בתולים ואתכחיש אח"כ ע"י עדי שושבינין וכיון דאיתכחיש ע"י עדים תו לית באיסורא דמשוי על נפשו ממש להפקיע עצמו משעבוד ששיעבדו התורה ודלא כדברי הגאון ר"י ז"ל מליסא בס' בית יעקב בסוגיא דפ"פ דכתב שם דיכול למשוי' אנפשו חד"א אף במקום שמפקיע עצמו משיעבוד ואף שנתכחש ע"י עדים וכבר הארכתי בזה להכריח דלא כדבריו בתשובה דאשת כהן בשיטת התוס' והרא"ש ולפי שיטת רש"י ז"ל דסובר דגם בטענת פ"פ לא משוי' אנפשו איסורא אלא היכא שאין הוכחה מד"ב כגון שנאבד המפה או שהיא ממשפחת דורקטי אבל היכא שנמצא לה ד"ב אין טענתו של פ"פ טענה לאוסרה עליו וסברתו היא כיון שנמצא לה ד"ב אמרינן שאינו בקי בפ"פ ודאי דאתא שפיר הברייתא בטוען פ"פ מצאתי וכגון שנמצא לה ד"ב ע"י פרישת השמלה אבל הרמב"ם שלא פסק בכולה כראב"י וסובר דלא בעינן פרישת השמלה ממש וא"כ הא לא אתכחיש בעדים על טענתו עליה שלא מצא לה ד"ב ודאי צריך עיונא רבה למפרקי' לקושי' הנ"ל דהא משוי' אנפשו איסורא ואיך קם בדין דולו תהי' ולא יוכל לשלחה ודוחק לומר שדינו של הרמב"ם ז"ל גבי כהן המוש"ר הוא דוקא כשאירע הדבר דאתכחיש ע"י שושבינין או דמיירי שחזר מדבריו ונתן אמתלא לדבריו הראשונים ז"א דאי מיירי בכה"ג דוקא ה"ל לפרושי בהדיא ולמשכוני נפשין לישב דבריו בדחוקים לא ניחא לן:
ועלה בדעתי לישב דברי הרמב"ם ז"ל והוא דהא בטענתו זאת שטוען עליה שלא מצא לה ד"ב אינה אסורה אלא מספיקא בעלמא שמא תחתיו זינתה ולפי דעתו שפוסק בכ"מ דספק תורה מה"ת לקולא א"כ לא הוה אלא איסור דרבנן לדעתו וכיון דאינו אלא איסור דרבנן י"ל דלא אתא דרבנן דמשוי' אנפשו למיעקר מצוה דולו תהי' שהיא מדאורייתא אע"ג דבשניות דרבנן פסק (בפ"ג מהנ"ב ה"ה) דמצי אף לגרשה בקו"ע [ודלא כהגאונים בעל עצי אלמוגים ובעל שושנת העמקים דכתבו שדעת הרמב"ם דבשניה אם כנס אינו מוציאה ולא ידור עמה משום דהוה עוקר דמה"ת אם מוציאה. ובמכ"ת שנו ברואה שראו דבריו ז"ל שם בפ"א שכתב היתה אסורה עליו כו' ואפי' שניה ה"ז לא ישאנה כו' וסברו לדעתו דסובר דלא מצי דחי אלא בשוא"ת אבל באמת גילה דעתו בפ"ג במוש"ר דאף מצי לגרשה] י"ל דשאני התם דמשום לתא דידה דאיהי באיסורא איתא ובמצוה ליתא ע"כ מצי לגרשה וכמ"ש הפנ"י בזה בכתובות (מ.) משא"כ בנ"ד דאיהי מכחישתו ואומרת שמצא אותה בתולה שלימה ודאי דלא אתי איסור דרבנן דמשוי' על נפשו להפקיע מאיסור תורה דלא יוכל לשלחה וגם קם בעשה דולו תהי' ואף לשיטת מהר"א ששון הובא במ"ל שם דטעמי' דהרמב"ם ז"ל הוא דחכמים מצי למיעקר ד"ת בשוא"ת וע"כ צ"ל לשיטתי' דלהכי מצי נמי לגרשה ולעבור בקו"ע משום דכיון דחכמים אסרוה עליו ואינה ראויה לו לאשה. והתורה אמרה ולו תהיה לאשה ולא יוכל לשלחה וכיון דאינה ראויה לו לאשה לא חייבתו התורה בכגון זאת שלא יוכל לגרשה ולהיות צרורה תחתיו ולכך לא מיקרי זאת דעקרו חכמים בקו"ע וממילא נעקר הלאו דלא יוכל לשלחה מ"מ י"ל דהא דהעמידו חכמים את דבריהם היינו היכא דהאיסור ברור כמו שניות אבל בנ"ד כיון דאינו איסור ברור רק משום איסורא דמשוי' אנפשי' לא העמידו חכמים דבריהם בכגון זאת למיעקר עשה דאורייתא דולו תהי' גו':
אבל כבר בארתי בקונטרס החזקות דזה א"א לומר דבטענת פ"פ מצאתי לא יהי' בזה רק איסור דרבנן לבד. דא"כ מאי פריך הגמ' שם מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך כו' הא טובא קמ"ל דגם באיסור דרבנן מצי למשוי' אנפשו איסורא אע"כ צ"ל דבין בספק אונס ספק רצון באשת ישראל ובין בספק תחתיו ספק אינו תחתיו באשת כהן כולם חוששין להם מדאורייתא באשת ישראל וקידשה פחותה מבת ג' דאין כאן אלא ספק אונס ספק רצון כיון דאונס לא שכיח כמו שכתבו התוס' שם מגרעי חזקת היתר שלה וצד האיסור שלה הוה ספק הרגיל ומצוי מודו כולי עלמא דאסור מדאורייתא. ובאשת כהן דאין כאן אלא ספק תחתיו לדעת הרשב"א אסורה מה"ת. כיון דאיכא חזקת הגוף נגד חזקת כשרות שלה. ואף לדעת הרא"ה דס"ל דמדאורייתא מצרפינן חזקה דהשתא דהרי בעולה לפניך לחזקת כשרות דידה ואמרינן מעיקרא נבעלה מ"מ כבר ביארתי דזה דוקא באשת ישראל ס"ל דבספק תחתיו לחוד מותרת מה"ת אבל באשת כהן דאיכא נמי לספוקי דאף באינו תחתיו שמא לפסול נבעלה ואף שרוב כשרים אצלה מ"מ יש לחוש שמא הלכה היא לגבייהו והוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי והוה ספיקא דאיסור ספק הרגיל ומצוי ביותר מודה הרא"ה דאסורה מדאורייתא ואחרי אשר ביארנו כ"ז נסתר מה שרצינו לישב דברי הרמב"ם ז"ל דלכו"ע אסורה מדאורייתא דלא הוה ספק השקול ממש:
וראיתי להגאונים אחרונים הגאון בעל ישועות יעקב באה"ע סי' י"א והגאון בעל בית יעקב בכתובות בסוגיא דפ"פ שתירצו קושיא זו שעל הרמב"ם עפ"י סברת הר"ן בנדרים דלהכי האשה אינה נאמנת לומר לבעלה טמאה אני לך. ולמשוי' אנפשה חד"א משום דאינה יכולה להפקיע עצמה משיעבודה שהיא משועבדת לבעלה. כן ה"נ במוש"ר כיון שהתורה שעבדו ע"כ ושאין בידו לגרשה להכי לא מצי למשוי' אנפשי איסורא עכת"ד. ונפלאתי מאד על דבריהם דהא שיעבודא דולו תהי' לא רמיא עליו רק מכי הביא עדים לב"ד והעידו עליה שזינתה אבל כ"ז שלא העידו העדים לא מיקרי כי הוציא ש"ר גו' ואיסורא דקמשוי' עליה הא חל מיד כשטוען פ"פ מצאתי וא"כ קדם האיסור להשיעבוד ואיך יפקיע שעיבודו להאיסור שכבר חל עליו:
ועוד עלה בדעתי לומר דבר חדש דעשה דולו תהי' עם הקנס דממון חדא מילתא הוא ולא נתחייב אלא משעה שהוזמו עדיו ועמד בדין וחייבוהו ב"ד ככל דיני קנסות:
וכ"ז שלא חייבוהו ב"ד אינו חייב במצוה זו ומנא אמינא לה דמשנה שלמה שנינו שם (ל:) אלו שאין להם קנס גיורת ושבויה ושפחה. ומפשטא דסוגיא שם משמע דכל מקום שפטור מן קנס הממון פטר נמי מעשה דולו תהי' וכן מבואר להדיא מדברי הרמב"ם (ה' נ"ב פ"ג ה"ט) שכתב שם וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש והא פטורא דידהו הוא רק משום ספק לבד דשמא. נבעלה מקודם [ושבוי' אעפ"י שמדאורייתא בחזקת שלא נבעלה היא מ"מ פטור מקנס משום תקנת חכמים שלא תנשא לכהן וכמ"ש התוס' שם] וא"כ ע"כ צ"ל דהמצוה לישא אותה והקנס הוא חדא מילתא דאי הוה מצוה באפי' נפשי' האיך מפקיעין אותו מספיקא מידי חיובא דמצוה וכ"ש בשבויה דבחזקת בתולה היא מה"ת ודאי קשה במה מפקיעין אותו ממצוה זו אבל אי הוה חדא מילתא ניחא דפטור מעשה זו אף מספיקא כיון דלא פסקינן עליו כלום ולית עליו חיובא כלל דאשר ירשיעון בעינן ועוד יותר קשה מזה דהא אם יכנסה ויגרשנה הרי עובר על ל"ת דלא יוכל לשלחה בקו"ע וכן במוש"ר דפסקינן לו לכתחילה דיכול לגרשה ואם איתא דהוה מצוה לבד ולא משום קנס קשה כנ"ל:
ולפ"ז יבא על נכון גם מה שהקשה המ"ל על דברי הרמב"ם הנ"ל וז"ל הרמב"ם שם קדש נערה וגרשה וחזר וקדשה והוציא עליה ש"ר והביא עדים שזינתה תחתיו בקדושין הראשונים ונמצאו זוממין פטור כו' וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש עכ"ל ותמה עליו המל"מ דבשלמא מלקי לא לקי מספק [דזה איבעי' בגמרא ולא איפשטא] כו' אבל לגרש איך יכול לגרשה כיון דזה הוה ספיקא דאורייתא ובעל מעין החכמה כ' דלית נגר ובר נגר דלפרקיני'. אבל לפמ"ש לא קשה מידי כיון דמספיקא לא פסקינן עליו כלום ליכא חיובא עליו כלל דבקנס אשר ירשיעון בעינן ולהכי יכול אף לגרשה וכעין זה הוא סברת הראב"ד על דברי הרמב"ם (בפ"ב מה, גניבה) גנב וקטע ממנו אבר אין מוציאין ממנו תשלום ד' וה' ואם תפס אין מוציאין מידו עכ"ל וכ' עליו הראב"ד וז"ל א"א אינו מחוור לי דתפיסה מהניא בהו כיון דיותר ממה שהזיק אין כח לחייבו אלא בב"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו דינו עכ"ל וסברתו הוא כיון דאנן לא מורינן לו לגבות מספק דספיקא דממונא לקולא וכל כמה דלא פסקינן לו ליכא חיובא עליו כלל וא"כ אפי' תפס יחזיר וסברת הרמב"ם הוא דפסק הב"ד לכתחילה הוא כך דאם תפס לא מפקינן מיני' ויש להסתפק בדעת הרמב"ם ז"ל דלא ביאר גם בהא דקידש נערה כו' דהוה ספק קנס דאי תפס לא מפקינן מיני' כמ"ש בספק קנס דתשלומי ד' וה' אי ס"ל דגם הכא אי תפס לא מפקינן מיני' וסמך על מ"ש בה' גניבה שם או אפשר דס"ל דשאני הכא כיון דא"א לקיים ויסרו אותו מספיקא תו ליתא גם בחיובא דוענשו אותו מאה כסף ולפי"ז אפשר לומר דגם אם לא התרו בו [דמוש"ר בעי התראה כדאיתא במכות (ג:)] כיון דפטור ממלקות פטור נמי מתשלומין ומחיובא דולו תהי' כיון דכתיבא בחד קרא:
היכא דפטור מחדא ליתא נמי בחיובא דאידך וכן משמע דזה קושית הגמרא כתובות (כט:) דפריך והני בני קנסא נינהו אמאי איקרי כאן ולו תהי' לאשה אשה הראויה לו ור"ל כיון דא"א לקיים כאן ולו תהי' לאשה ממילא פטור נמי מן הקנס כיון דכתיבי בחד קרא ומשני הגמרא משום רבויא דקרא מחייבינן קנסא אף דא"א לקיים הקרא כדכתיב ובמוש"ר דליכא רבויא דקרא כתבו התוס' בסנהדרין (ח:) ד"ה והביא וז"ל וצ"ל לפר"ת שהיא מותרת לבעלה כשלא כיונו עדותן או כשהוכחשו דאל"ה היכא מחייב ק' סלעים הא לא קרינן בי' ולו תהי' לאשה עכ"ל ונפלאתי על הגאון רעק"א בחידושיו לכתובות (מו.) שכתב שם וז"ל מסתפקנא בנשא חייבי לאוין והוציא עליה ש"ר דא"א לו לקיים ולו תהי' אם הוא פטור מעונש מאה כסף כמו באונס ומפתה לר"ש בן מנסיא:
ואף לדידן דמחייבין באונס ומפתה הוא מכח ריבוייא אבל במוש"ר דליכא רבוייא י"ל דפטור מקנס ולא מצאתי עדיין גילוי לדין זה עכ"ד ותימה גדולה לי על ספיקותו הא בתוס' הנז' מבואר להדיא דפטור. אמנם מדברי הרמב"ם דכתב שם בה"ח וז"ל כל נערה שאין לה קנס אם נאנסה או נתפתתה כך המוש"ר פטור מן המלקות ומן התשלומין עכ"ל משמע קצת דדוקא נערה שפטור מן הקנס לגבי אונס ומפתה פטור ג"כ לגבי מוש"ר. הא חייבי לאוין כיון דחייב קנס גבי אונס ומפתה ה"ה דחייב גם במוש"ר. נראה דס"ל דלא כהתוס' אלא כיון דגלי קרא באונס ומפתה דאף דא"א לקיים ולו תהי' מ"מ חייב בקנס ה"ה במוש"ר:
אולם מדברי הירושלמי דכתובות (פ"ג ה"ו) משמע דס"ל היכא דנשא אשה באיסור בכה"ג לא קנס התורה לשלם קנס בשביל שהוציא עליה ש"ר דאיתא שם רבי ירמיה רבי חייא בשם רבי שמעון בן לקיש לא יאמר ולו תהי' לאשה זה המוש"ר שאינו צריך כבר היא תחת ידו ומה תלמוד לומר ולו תהי' לאשה תלמוד הימניה לגזירה שוה מתדרש ולו תהי' לאשה ולו תהיה לאשה מה לו תהיה שנאמר להלן אשה שראויה לו אף לו תהי' שנאמר כאן אשה הראויה לו כו' ע"כ ודברי המפרשים שם אינם נוחים לי ע"כ נראה לי דס"ל להירושלמי דעד כאן לא קנס התורה למוש"ר לשלם קנס אלא היכא שרצה לבגוד באשתו הכשרה לו ובא בעלילות דברים לומר שלא מצאתי לה בתולים וגם יש לו עדים שזינתה כיון דהיא לא עשתה שום עבירה בנשואיה. בזה הוא דקנס רחמנא לו על שהוציא ש"ר עליה אבל היכא שנשא פסולה לו כיון דגם היא מוזהרת כמותו והיא עשתה עבירה בנשואיה ועומדת מתחילת נשואיה להתגרש. בזה אין סברא דקנס התורה לשלם קנס על מה שרצה לבגוד בה באשתו הפסולה לו דלא עביד התורה תקנתא לרשיעי אמנם מדברי הספרי משמע דגם בנשואין דאיסור שייך הדין דמוש"ר יעו"ש:
והנה הרדב"ז ז"ל (בח"א סי' י"ט) לענין אי חייב המאנס בולו תהי' בשהודה עפ"י עצמו כתב וז"ל דשני מצות המה ליתן הקנס ולישא האשה וכן מנאן הרמב"ם ז"ל לשני מצות ומשמע דלא תליא הא בהא דמודה בקנס פטור דהא לאו קנסא הוא כו' ואפי' תימא שהוא עונש עונש לאו קנס הוא והמודה בעונשו אינו נפטר ואע"ג דקיי"ל דמי שבא ואמר עברתי עבירה פלונית הלקוני אין מלקין אותו משום דאין אדם משים עצמו רשע אבל המודה שאנס אשה לא שייך האי טעמא כו' אבל גבי אונס שחייב תרתי לישא אותה וליתן הקנס אפי' אם הודה בקנס ונפטר ממנו עדיין נשאר חיוב השני כו' וכופין אותו על ככה ואפשר כי מרוב פשיטות הדבר לא דברו בזה הראשונים עכת"ד. והנה מבואר להדיא בדבריו דלא כמו שכתבתי אבל באמת דבריו נפלאים ממני דמ"ש שהרמב"ם חשיב הקנס והעשה דולו תהי' לב' מצות. לא ידעתי אנה מצא כן הלא כס' המצות מבואר להדיא דלא כוותי' דבאונס ומוש"ר דאיכא בהו גם עשה דולו תהי' חשיב העשה דלישא אותה והקנס לא חשיב ומפתה דליכא בה רק קנס לבד חשיב הקנס מחמת שביאר כבר דעתו בשרשי המצות שלא יחשב במצוה כל פרטיה הלכך באונס ומוש"ר לא חשיב הקנס משום דהוא פרט מפרטי המצוה ואדרבה מוכח להדיא מדברי הרמב"ם הנ"ל דכ' וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש וע"ש במל"מ דכתב דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא הזהיר הכתוב דלא יוכל לשלחה אלא היכא דחייב קנס ומלקות אבל היכא דליכא חיוב קנס ומלקות אם רצה לגרש מגרש רק שהניח הדבר בצ"ע בספק אמאי מצי לגרש ובארתי לעיל דעתו דכל כמה דלא חייבו ב"ד אינו מחוייב בעשה זו א"נ כיון דאינו יכול לקיים בו ויסרו אותו כדכתיב בקרא מספק פטור נמי מן העשה דולו תהי' לפ"ז בהודה בעצמו כיון דפטור מן הקנס פטור נמי מעשה זו ואפי' אם נאמר כדעת הרמב"ם דס"ל דאינו תלוי הקנס דממון במצות עשה דולו תהי' גבי מוש"ר וכן באונס ומפתה לכו"ע אפי' היכא דלא אפשר לקיים העשה מחוייב בקנס מרבוייא דקרא. מ"מ מצות עשה דולו תהי' ודאי תלוי בקנס ובמקום דפטור מן הקנס ליכא עשה דולו תהי' כמו שהוכחתי לעיל ראי' ברורה משבויה דמדאורייתא היא בחזקת בתולה וא"כ יכולין חכמים לפטור אותו מן הקנס מטעם הפקר ב"ד אבל איך יכולין להפקיע אותו מחיוב המצוה דולו תהי' וע"כ דתלוי בחיוב ב"ד דכ"ז דלא חייבו אותו אינו מחוייב בעשה זו. דגם העשה מיקרי קנס ודינה כקנס ממון לכל דבר א"כ הודה בעצמו פטור. ואף אם נאמר כדעת הרדב"ז דהיינו עונש. מה דפסיקא לו דעונש לאו היינו קנס סתם דבריו כאלו הוא מוסכם אליבא דכו"ע ובאמת לפי דעת רש"י במכות (ה.) עונש דינו כקנס ונפטר בהודאת עצמו ואף לפי דעת התוס' שם דלא מפטר גבי עונש בהודאת עצמו מ"מ מודים דלא מענשינן לו עד שיבאו עדים ויעידו ובהודאת עצמו לכו"ע אין עונשין אותו וגם מ"ש הרדב"ז באומר הלקוני אין מלקין אותו דאין אדם משים עצמו רשע קשה דהא דאין אדם משים עצמו רשע ליכא בבא להודות דרך תשובה וכמ"ש התוס' ב"מ (ג:) ד"ה מה אם ירצה והא דלא מלקינן לו אף בהודה ע"כ ד"ת מגזה"כ הוא דאין עונשים אלא עפ"י ב"ד ועפ"י עדים. ומ"מ אי הוה אמרינן דעשה דולו תהי' הוה רק עונש ולא קנס היה אפשר לומר כדברי הרדב"ז דחייב עפ"י הודאת עצמו דיש לחלק בין עונש דמלקות לעונש דולו תהי' משום דמלקות במקום מיתה עומדת כדאמרינן בסנהדרין (י.) אבל באמת כבר הוכחתי בראיות ברורות דעשה דולו תהי' עם הקנס חדא מילתא היא וא"כ עפ"י הודאת עצמו כיון דאינו מחוייב קנס אינו מחוייב נמי לישא אותה ובזמנינו עתה דאין דנין דיני קנסות ליתא במ"ע דולו תהי' ואין כופין אותו לנשאה ואם נשאה וגרשה אין כופין אותו להחזירה:
ואף שהטור כתב כל דין מאנס אין מזה ראי' שנוהג בזמנינו שכן דרכו בקודש להביא דינים שאינם נוהגים אלא בב"ד סמוכים. אמנם דא עקא לי שמרן הב"י בשו"ע סתם וכתב המאנס את הבתולה חייב לישא אותה ואינו רשאי להוציאה ואם עבר והוציאה כופין אותו להחזירה לפיכך אין צריך לכתוב לה כתובה ונראה מדבריו שגם עתה נוהג דין דולו תהי' וקשה מכל הלין שהקשינו ובפרט שהוא לדעתי כנגד דעת הרמב"ם וגם מה שכתב שא"צ לכתוב לה כתובה לא ידעתי להלום לכאורה דהא אמרינן בברייתא שם (לט:) דלכך אין לה כתובה משום דיצא כסף קנסה בכתובתה וא"כ בזמנינו דליכא קנסא דממונא אמאי אין לה כתובה אך אפשר לתרץ דס"ל להב"י דעיקר הטעם מה שאין כותבין כתובה לאנוסה משום דאין כאן טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא דאמרינן בברייתא שם דלכך אם מת אין לה כתובה משום דיצאה כסף קנסה בכתובתה היינו למ"ד כתובת בתולה דאורייתא ולכך הוצרך לומר דכיון שנותן לאביה קנס ע"כ אין מחוייב לכתוב לה כתובה והא דקאמר הגמרא שם טעמא מאי תקנו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה היינו משום דלכה"פ יכתוב לה כתובת בעולה כמו שתקנו כתובה לאלמנה ועיין תוס' שם ד"ה טעמא אבל לפי מאי דקיי"ל דגם כתובת בתולה אינה אלא דרבנן משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ אין אנו צריכין לטעמא דיצא כסף קנסה בכתובתה. הלכך גם בזה"ז דפטור מן הקנס כיון דאין אנו דנין דיני קנסות מ"מ פטור מלכתוב לה כתובה כיון דליכא גבה טעמא שלא תהא קלה כו' אך לפי מש"כ דמן הדין יכול לגרשה ודאי דצריך לכתוב לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואף אם נאמר שבזמנינו עתה כמו שמנדין לו על הקנס עד שיפייסנה ה"נ מנדין אותו שישא אותה ואם גרשה מנדין לו שיחזירנה מ"מ נראה דאין כפיית הנדוי פוטרתו לכתוב לה כתובה דהא בזמנינו יש חדר"ג שלא לגרש בע"כ מ"מ כותבין כתובה וראיתי לרש"ל ביש"ש (בב"ק פ"ח הל"ו) שכתב וז"ל ולענין לכוף את המאנס שישא אותה בד"ת נראה כו' שלא לבייש את בת ישראל ראוי לכל דייני ישראל לכוף אותו בשוטים ואפי' ע"י אנ"י שלא תהי' עלובה ח"ו כל ימיה. ואפשר אף בימי התלמוד בבבל היו דנין בזה מאחר שאין בזה גביית ממון רק עשה דולו תהי' וכופין אותו כשאר מ"ע ול"ת שבתורה עכ"ל והוא ז"ל נסתפק בזה אי הוה קנס או מצוה ולפע"ד נראה כמש"ל דהוה קנס ולא מצוה לבד אלא מצוה מטעם קנס וכן מורה לשון הטור דכתב שם וקונסין המאנס שצריך לישא אותה כו':
אמנם מצאתי בס' החינוך (מצוה תקנ"ג) וז"ל שנצטוה מוש"ר על אשתו שתשב תחתיו לעולם כו' ונוהגת לענין מלקות והקנס בזמן הבית שהיו דנין דיני קנסות ולענין שתשב תחת בעלה לעולם אף בזמן הזה שמצוה עליו בכך שזה באמת מצוה היא ולא קנס עכ"ל וכן כתב במצוה תקנ"ז גבי אונס ולענין שישאנה המאנס אף בזה"ז היא מצוה עליו שהנשואין מצוה היא ולא קנס ומ"מ אף שראיתי שגדול אחד מן הראשונים עומד בשיטת הרדב"ז והב"י דעשה דולו תהי' הוה מצוה ולא קנס. מ"מ עדיין נבוך אנכי בזה דלפ"ד קשה טובא האיך לא הזכיר הגמרא כלל דבשבויה כיון דהיא בחזקת בתולה מה"ת דמכ"מ מצוה לישאנה ואף אם נאמר דחכמים יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת מ"מ זה קשה ודאי האיך לא הזכיר הגמרא דלכה"פ גבי מוש"ר דאסור לגרשה ולעבור על ל"ת בקו"ע וגם בשפחה וגיורת שנשתחררה ונתגיירה יותר מג' שנים ויום אחד נמי קשה אמאי לא הזכירו דאם הודה המאנס שמצאה בתולה שלימה מחוייב לכונסה עפ"י הודאתו ואף שדעת הט"ז הביאו הב"ש (בסי' ז' סק"א) גבי שבויה דאם נשאת לישראל ואמר בעלה שמצאה בתולה שלימה אסורה לכהן אחר מיתתו משום דחיישינן שמא הערה בה השבוי. מ"מ קשה דהא התוס' בסנהדרין (עג:) בד"ה ממונא הביאו ירושלמי דאמרינן שם הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולם משלמין קנס א"כ אף שהערה בה השבוי אם לא הסיר בתוליה מחוייב בקנס ובעשה דולו תהי' א"כ אמאי לא הזכירו זאת דמהני הודאתו לענין מ"ע דולו תהי' אבל איך שיהי' דעת הרמב"ם דכתב להדיא כל הפטור אם רוצה לגרש יגרש הרי בדבריו מבואר להדיא דהיכא דפטור מן הקנס פטור ממ"ע דולו תהי' ומן הל"ת דלא יוכל לשלחה ג"כ א"כ ע"כ הוא ז"ל סובר דהיא מצוה מטעם קנס כמש"כ. א"כ לפי דבריו אם גירשה אף לאחר שהוזמו עדיו אם עדיין לא נגמר דינו לא מלקינן לו על הלאו דלא יוכל לשלחה. משום דקנס כ"ז שלא חייבוהו ב"ד אינו חייב וכן מוכח בכתובות (מאי) אם לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה וכן אמרינן בב"ק (עדי) ואי דלא עמד בדין אכתי דמי כולי עבד לרב בעי שלומי לו דאכתי גברא לא מחייב וע"ש בתוס' ד"ה אכתי. וא"כ לפי"ז ודאי נסתר תירוץ הגאונים הנ"ל דהא האיסור חל עליו מיד כשטען פ"פ מצאתי והמצוה עדיין לא חל עליו עד שהוזמו עדיו וחייבוהו ב"ד ואיך יכולין הב"ד לחייבו במה שכבר שווי' איסור עליו:
עוד ראיתי להגאון בית יעקב הנ"ל שמתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דלכך אף כהן איתא בעשה דולו תהי' גבי מוש"ר אע"ג דטוען פ"פ מצאתי עפ"י סוגיא דתלמודא כתובו' (מ.) דקאמר שם משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ופירשו התו"י שם כיון דאשה מוזהרת על האיסור ועל העשה דולו תהי' לא נצטווית. ע"כ לא מצי עשה דולו תהי' למדחי' ל"ת דילה וא"כ זה אינו שייך רק היכא דאסורה לו בודאי אבל כשהיא מכחישתו ליכא עליה שום איסור וא"ש דברי הר"מ ז"ל עכת"ד. הנה לפום ריהטא הי' נראה דהרמב"ם אינו סובר סברת התו"י הנז' דהא הוא ז"ל כתב שם ה"ה וז"ל ולמה לא יבא העשה וידחה ל"ת דהרי אפשר שלא תרצה היא לישב תחתיו ונמצא העשה והל"ת קיימין עכ"ד ופשטיות דבריו נראין דכיון דאם היא אינה רוצה אין כאן מצוה וא"כ כופין אותה שלא תרצה כיון דיכולין לקיים שניהם נראה דלא סבר הרמב"ם כסברת התו"י הנ"ל. אבל אחר העיון נ"ל דהרמב"ם עומד בסברת התו"י הנ"ל. אך צריך להוסיף בה תבלין מה שהוסיף הרמב"ן בחידושיו בחד תירוצא וכתב וז"ל דכיון דאיהי באיסורא איתא אנן סהדי דלא ניחא לה ואף אי אמרה בעינא לי' כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא וכי קאמרה הכי אנן סהדי דבאמת לא ניחא לה משום דאיהי נמי מפקדא עכ"ל ונראה דלכך הוסיפו על דברי התוס' בכגון זאת. משום דלכאורה לישנא דגמרא לא משמע כדברי תו"י הנ"ל דא"כ הו"ל להגמרא למימר בקיצור משום דאיהי באיסורא איתא ובמצוה ליתא ול"ל למימר ה"מ כגון מילה בצרעת וכן תמהו המפרשים על דבריהם וע"כ צ"ל דבסברא זו לחוד משום דאיהי באיסורא
**(הגהה
ונסתפקתי בדעת הרמב"ם דכתב (בה' נ"ב פ"א ה"ג) המפותה שלא רצתה להנשא כו' ה"ז נותן קנס והולך כו' ואם רצה וכנסה אין משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות ומפשטות הדברים משמע דלכך מחוייב לכתוב לה כתובת בתולה אף שהיא עתה בעולה מ"מ כיון דבזה שנשאה פוטר עצמו מן הקנס ע"כ מחוייב ליתן לה כתובה כשעור הקנס והם מאתים זוז צורי. ועיין במ"ל שם. ונראה מדבריו קצת דגם הוא פירש כן בדברי הרמב"ם אך צ"ע דהא הוא בעצמו פסק דכתובת בתולה הוא רק דרבנן ויש לה רק מאתים זוז מדינה והאיך סתם וכתב כותבין לה כתובה כשאר הבתולות עוד ראיתי שם בדברי המ"ל דבר תמוה דכתב וז"ל והנראה דהתוס' ס"ל דחמשים כסף הוי מאה דינרים דהיינו כתובת אלמנה ולא ס"ל דשקל האמור בתורה כפול היה ולעולם דס"ל דכתובתה של מפותה אינו אלא מנה כו' עכ"ל ונפלאתי עליו האיך אפשר לפרש כן בדברי התוס' הא מפורש להדיא במשנה בכורות (מט.) דחמש סלעים דבן וחמשים של אונס ומפתה כולם היו בשקל הקודש א"כ כפול הי' דומיא דחמש סלעים של בן יעו"ש וצ"ע:)** איתא ובמצוה ליתא לא הוה סגי לן דבכ"מ שמצותו של זה תלוי במעשה אחרים ובלעדם לא יוכל לקיים מצותו לית לן נפקותא בין אם המצוה נעשית על ידו ובין אם היא נעשית ע"י אחר כיון דא"א להמצוה להתקיים זולתו דומיא דמחוסר כפורים בער"פ. שמ"ע דהבאת ק"פ דוחה לעשה דהשלמה שגבי כהנים אף כי הם אינם מקיימים בזה מצוה דק"פ אך כיון שהמביא את הק"פ לא סגי לי' בלא דידהו חשבינן למעשייהו כאלו הם מקיימין המצוה ועלייהו קרמייא [ולפי סברא זו אין צריך לדחוקי למ"ש התוס' שבת (ד.) ד"ה וכי עו"ש] וכן גם במצות יבום למאן דס"ל דהמצוה אינו רק על היבם ולא עליה. ומ"מ אמרינן דאתי מ"ע דיבום ודחי איסור לאו ולא חיישינן לאיסור דידה וע"כ דטעמא הוא כדאמרן וא"כ ה"נ במצוה דולו תהי' אילולי טעמא רבא דאי אמרה לא בעינא ליתא למצוה לא הוה משגיחינן במה דאיהי במצוה ליתא אבל כיון דאיהי אמרה לא בעינא כו' שפיר לא מצי דחי דהא איהי אף שהיא נחשבת בקיום המצוה משום דידי'. אבל מ"מ בידה לקיים שניהם ולומר דלא בעינא ואף שאינה אומרת כן אנן סהדי כו' וכנ"ל. והשתא א"ש לישנא דתלמודא ה"מ כגון מילה כו' [ואפשר לפרושי גם דברי התו"י בסגנון זה] ודברי רש"י ז"ל מתפרשין נמי כה"ג ולפ"ז נראה לומר דגם הרמב"ם סובר כן א"כ שפיר י"ל דבמוש"ר שהיא אומרת שאינה אסורה לו לא שייך לומר דאנן סהדי דלא ניחא ומלתא דידי' הא קדחי איסורא דמשוי אנפשי' למ"ע דולו תהיה:
וכן הגאון בעל ישועות יעקב רוצה לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל בסברא. זו. אך הוא תברי' לגזיזי' וכתב וז"ל א"א לתרץ כן דברי הרמב"ם דעיקר קושית הש"ס שם הוא אהך דאינה ראויה לבא בקהל היינו חייבי לאוין אבל נמצא בה דבר ערוה היא באמת עשה ול"ת דנטמאה היא עשה וכ"כ התוס' שם ופלפלתי בזה הרבה דהעשה והל"ת אש"ב רק בכהנים ועיין תוס' יבמות (ה) ד"ה ואכתי מ"ש ר"י בעל התוס' עכ"ל וכונת דבריו הוא אע"ג דהכא לגבי פ"פ מצאתי הא דאסורה לגבי כהן הוא רק משום דחיישינן לספק נאנסה תחתיו אבל לספק שמא נבעלה ברצון לא חיישינן משום דלגבי' איכא ס"ס כמו לגבי ישראל וכיון דאינו אלא באונס הוה לי' איסור שאש"ב וא"כ איכא למימר דאתי עשה דש"ב דולו תהי' ודחי לל"ת ועשה דונטמאה מחמת שאשב"כ מ"מ הא כתבו התוס' ביבמות דהיכא דאיהי נמי מוזהרת מקרי שב"כ וא"כ כאן הא איהי נמי מוזהרת והוה לאו ועשה שב"כ ואינן נדחין מפני עשה אחריתא. ואף שכבר כתבתי למעלה דסברת התוס' דיבמות אינה מוסכמת וס"ל דמ"מ מיקרי לאו ועשה שאשב"כ מ"מ כבר בארתי שם דהרמב"ם ע"כ סובר דאף עשה שאש"ב אינה נדחית מפני עשה אחריתא. והא דמצורע דחי לאו ועשה דגילוח הזקן דכהונה הוא משום דגדול השלום אף למ"ד דמצורע מותר בתשה"מ מ"מ מחמת קושיא זו א"א לדחות תירוץ זה על הרמב"ם ונפלאתי על הגאון בעל ישועות יעקב האיך נעלם ממנו דעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א דקושית הגמרא קאי אנמצא בה דבר ערוה ועשה דונטמאה לא חשיבא עשה גמורה כיון דאין בקיומה מצוה ואינה אלא כלאו מוסיף על איסור לאו דהוטמאה וגם דעת הרמב"ם מוכח להדיא ג"כ דסובר כהני ראשונים דכל היכי דאין בהעשה שום קיום מצוה נדחית מפני עשה אחריתא. ולכך ס"ל דעשה דמצרי ואדומי נדחית מפני עשה דיבום כמ"ש בסי' הקודם באריכות:
אבל באמת אחר העיון תירוץ של הגאונים הנ"ל ליתא מעיקרא דהכא לא שייך כלל דין דחיה שידחה המצוה דולו תהי' לאיסורא דמשוי' אנפשיה דאם ניתן אומן לדבריו דלא מצאה בתולה אף אם לא זינתה תחתיו ומותרת לו מ"מ מצוה דולו תהי' ליכא כלל דהא הוציא ש"ר על בתולת ישראל כתיב. וזו לאו בתולה היא לפי דבריו וא"כ לפי טענתו דפ"פ מצאה ואסורה עליו מספק דאולי תחתיו זינתה ומצוה ודאי ליתא לפי טענתו דהא לאו בתולה היתה והאיך מורינן לי' שיחזיקנה לאשה ולעבור על איסור תורה לפי דבריו וגם קשה לי על גוף הדין של הקנס שחייבתו התורה במוש"ר לפי דעת הרמב"ם ז"ל דלא בעינן פרישת השמלה ממש ולא אתכחיש בטענתו שטען עליה שלא מצאה בתולה דאף שהוזמו עדיו שהביא עליה שזינתה תחתיו אבל בטענתו לא אתכחיש כלל. דאולי האמת כדבריו דלא היתה בתולה ואין לה קנס כמש"ל וטענתו הוא טענת ברי ואיך מפקינן מיני' ממונא וכן הקשו הראשונים ז"ל בהא דטען פ"פ שלכן נאמן להפסידה כתובתה משום דהם אמרו והם אמרו כו' תיפוק לי' דהא טענתו טענת ברי הוא ואיך מפקינן מיניה ממונא ותירצו שם דלכן אינו נאמן למ"ד כתובה דאורייתא משום דאדעתא דהכי לא איתנסבה לו שיעשה בה כרצונו ואח"כ יטעון עליה שמצא פ"פ ולהפסידה כתובתה והקשו האחרונים ז"ל א"כ בקנס דליכא האי טעמא איך מחייבינן לו דלמא לא היתה בתולה ותירצו כיון דהוא לא טעין אנן מאי איכפת לן ומשום זה לא מיקרי מתחייב בהודאתו דהי' יכול לפטור עצמו בטענה זו שלא מצאה בתולה דכיון דכל שלא טעין קיימא בחזקת בתולה ואין בזה הודאתו כלל וכ"כ הגאון רעק"א בחידושיו והביא ראיה לזה מתשובת הרשב"א ז"ל ודלא כהגאון בעל הפלאה. וא"כ קשה טובא בקנס דמוש"ר הלא קצווח ואמר דלא מצאה בתולה ותחילת טענתו הוא זה דלא מצאה בתולה וקטעין טענת ברי איך מחייבין ליה בקנס. לא מבעי' אם עומד בדיבורו ודאי דקשה איך מפקינן מיני' ממונא ואפי' אם הודה אח"כ דהעליל מתחילה עליה ואם לא הי' מודה הי' פטור מ"מ הא מתחייב עפ"י הודאתו הוא ואף אם נדחוק בדעת הרמב"ם ז"ל ונימא דס"ל כתירוץ השני של הרמב"ן ז"ל וכן הוא שיטת הרשב"א והרא"ה דכיון דיש לה חזקת הגוף שנולדה בתולה וגם רובא דרוב בתולות המה בתולות שלימות תו אין בטענתו שטען עליה ממש להוציאה מהחזקה ורובא דאית לה אבל מ"מ לפי שיטת הר"ן ז"ל דלא ס"ל סברא זו תקשה לרבנן דראב"י דס"ל דלא בעינן פרישת השמלה ומחייבינן לי' גם כשבעל ומסתמא מיירי דטען עליה טענת בתולים ג"כ א"כ קשה קושייתנו כנזכר. ואין לדחוק ולומר דלרבנן לא מחייבינן לי' אלא דוקא כשלא טען עליה טענת בתולים זה אינו דסברא רחוקה היא לאמר דלר' אליעזר בן יעקב לא מחייבינן לי' אלא דוקא כשבעל וטען גם ע"ב ולרבנן נימא דלא מחייבינן ליה אלא דוקא כשלא טען ט"ב:
וע"כ נראה לפע"ד דבר פשוט וברור בזה דלהכי אין בטענתו ממש משום דחזינן דהוא גברא רשיע וזייפא ומהדר אחרי עדי שקר להעיד שזינתה תחתיו ולהמיתה שלא כדין וכיון דהוא מוחזק לרשע בכזאת תו אינו נאמן גם בטענתו זאת שטען עליה שלא היתה בתולה והתורה מכחישתו ומעידה עליה כי היתה בתולה שלימה ואמר הכתוב כי הוציא ש"ר על בתולת ישראל והוה כאלו עדים הכחישוהו גם בטענה זו וכסברא זו כתב רש"י ז"ל בסנהדרין (ח:) ד"ה והזימום דתו ליכא למיחש ללעז דאיגלי מילתא דאהני סהדי סמיך והני סהדי שקרי נינהו ואפי' להפסידה כתובתה לא מהימני דהשתא בתר סהדי שקרי קמהדר ושקורי קמשקר ובעי למיתב ק' סלעים לאב ולו תהי' לאשה ע"כ ונראה דבסברא זו איפלגי ראב"י ורבנן דרבנן ס"ל דלא בעינן פרישת השמלה ממש שיתכחש גם בטענתו זאת שטוען עליה גם טענת בתולים משום דכיון דאיתכחיש בשאר טענותיו איתכחיש גם בטענה זו וראב"י לא ס"ל הכי ובעי דיתכחיש גם בטענה זו ומש"ה ס"ל דבעינן פרישת השמלה ממש שיתכחש גם בטענה הלזו. ובזה יש לתרץ קושית התוס' כתובות (מו.) ד"ה בשלמא שהקשו לראב"י מה תועלת יש בפרישת השמלה דע"כ כשהביא עדים שזינתה מיירי ואף אם ימצא ד"ב לא יתכחשו העדים בשביל כך דשמא הטה הנואף כו' ולפי מה שבארתי ל"ק מידי דלהכי בעינן פרישת השמלה נמי לבד עדי הזמה כדי שיתכחש גם על טענתו דלא מצאה בתולה לחייבו בקנס והרמב"ם ז"ל בהא פוסק כראב"י דבעינן בעל דוקא כפשטא דתלמודא דפוסק בהא כוותי' אבל בפרישת השמלה לא פסק כוותי' דס"ל כמ"ש לרבנן דאמרינן דכיון דאיתכחיש בהא דטען שזינתה תחתיו אנן סהדי דשקורי משקר גם בהא דטען שלא מצאה בתולה וכבר בארתי בתשו' דאשת כהן בשיטת התוס' והרא"ש דיבמות דאף הרשב"א ז"ל שכתב דיכול אדם למשוי' אנפשו איסורא אף כשעדים מכחישין אותו היינו דוקא במקום שאינו משועבד לאחרינא אבל במקום שהוא משועבד לאחרינא ועדים מכחישין אותו מודה דלא מצי משוי' אנפשו איסורא וכייפינן לו לקיים את שיעבודו וא"כ לא קשה קושית האחרונים על דברי הרמב"ם ז"ל כלל ובזה יסתרו דברי הגאון בעל הפלאה שהקשה למה זוכה האב בקנס בתו אחר שנשאת ויצאתה מרשותו ותי' דלפי דעת הרמב"ם דלא בעינן פרישת השמלה ניחא דכיון דלא איתכחיש בטענתו זאת שטוען עליה שלא היתה בתולה וא"כ מקחו מקח טעות ולא יצאתה מרשות אביה וע"כ זוכה בקנסה עכת"ד ונוראות נפלאתי עליו דקרכיב אתרי ריכשי מחייבו בקנס כאלו הוכחש והיא בתולה שלימה. דבעולה ל"ל קנסא וברמב"ם מבואר להדיא דכל אשה שאין לה קנס גבי אונס ומפתה אין לה קנס גם במוש"ר וקנסא לאביה כאלו לא הוכחש ואמרינן דהיא בעולה ומקחו מקח טעות וע"כ צ"ל דלא כדברי הגאון הנ"ל אלא כמש"כ דהיא בחזקת בתולה אף בלא פרישת שמלה לדברי הרמב"ם דפסק דלא בעינן פרישת שמלה והא דקנסא לאביה ע"כ משום גזה"כ הוא:
ומכל זה נראה דסברתי דאם הוא משועבד לאחרינא אינו יכול למשוויה אנפשיה איסורא במקום שעדים מכחישין אותו וכייפינן לו לקיים שיעבודו לכו"ע היא סברא מוכרחת וא"א לזוז ממנה ומחמת זה נ"ל לדון ג"כ באחד שאומר שראה אשתו שזינתה ועדים מכחישין אותו דיש בזה שתי דעות דעכשיו לפי מאי דאיכא חדר"ג שלא לגרש בע"כ אם אדם נאמן על עצמו לאסור את אשתו באומר שראה שזינתה עיין בהגמי"י (פכ"ד בה"א) דכתב שם וז"ל הורה ר' יוסף האומר אשתו שזינתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר ה"נ שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה ע"כ כו' עכ"ל וכן נוטה דעת הרשב"א בתשו' (סי' אלף רל"ז) דכתב וקרוב הדבר שהוא מותר בה יעו"ש אמנם הרמ"א (בסי' קע"ח ס"ט) הביא דאפי' עד אחד אומר שראה שזינתה והוא אומר דמאמין לו אסור עליו אף בזה"ז וכ"ש באומר שראה בעצמו שזינתה נ"ל דאם עדים מכחישין אותו כ"ע ס"ל דמותרת לו כיון דהוא משועבד לה ואינו יכול לגרשה בע"כ א"כ אינו יכול למשוי' אנפשיה איסורא וכמ"ש כנ"ל להלכה ומ"מ צ"ע למעשה: