מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן יט
אמנם ראיתי להגאון בעל נו"ב במה"ק בסופו כתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דלהכי ס"ל בחייבי עשה שאם בעל קנאה משום דכיון דכל עיקר איסורא לכתחילה לייבם הוא משום דמאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה ולכתחילה הוא דאין מורין לו לייבם משום שב ואל תעשה עדיף אמנם אחר שייבם כבר לא מורינן לו דלא עשה כלום ולא קנאה ג"כ מהאי טעמא דמאי אולמי' להיפך ואחר שקיים המצוה קנאה ובזה מיישב ג"כ דברי הריב"א שסובר דהיכא דאיכא ל"ת ועשה דלא אתי עשה ודחי להו. מ"מ אם עבר וקיים המצוה אינו לוקה דקשה אמאי לא הוה מצוה הבאה בעבירה היינו משום דלדעתו הלאו כמאן דליתא דמי ונשאר רק עשה ועשה ואמרינן מאי אולמי' ושפיר מחשב קיום המצוה ולא מחשב אפי' מה"ב ואל חשב שעכ"פ הרמב"ם חולק בזה על סברת הריב"א. שהרי הרמב"ם בהל' י"א כתב שאלמנה מן הנשואין לא קנאה לפי שמדאורייתא לא רמי' קמי' די"ל דשאני התם דהרי רחמנא כתב יבמתו לרבות שיש שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום כו' עכת"ד.
והנה דברי הגאון הנז' אינם נכונים לפע"ד דהאיך אפשר לתרץ דעת הריב"א ז"ל דלכך לא חשיב מצוה הבאה בעבירה משום דלדעתו הלאו כמאן דליתא דמי ונשאר רק עשה ועשה ואמרינן דמאי אולמי להיפך לאחר שקיים העשה דז"א דאף דלדעתי' הלאו כמאן דליתא דמי מ"מ מהני הלאו העשה שעמו דלא מצי דחי להו העשה שכנגדו אפי' בדיעבד ולא אמרינן מאי אולמי' משום דהלאו מאלים להעשה וכן נראה מדברי התוס' חולין (קמא.) ד"ה לא צריכא שכתב אליבא דריב"א וז"ל וצ"ל לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מידחי' לי' לגמרי עכ"ל ונ"ל פי' דבריהם הוא כך דקושית' שהקשו לפי דברי הריב"א הוא דמה צריך הגמ' שם לדחוקי ולומר לא צריכא דעבר ושקליה דלאו עברי' עשה הוא דאיכא וליתי עשה ולדחי עשה ולפי המסקנא שם מוקי מר בר רב אשי דנטלה ע"מ לשלחה ואי משום דמאי אולמי' האי עשה מהאי עשה דה"א משום גדול השלום עשה דמצורע עדיפא לפי דעתו היה יכול הגמרא לתרץ בפשיטות כיון דס"ל דבכ"מ הלאו כמאן דליתא דמי משום דעשה דחי לו ורק נשאר לנו עשה נגד עשה ה"א דעשה דמצורע עדיפא משום גדול השלום וע"ז תירצו דאף דאי הוה עשה כנגד עשה לבד ה"א דעשה דמצורע עדיפא אבל כיון דיש ג"כ לאו עם העשה אף דלא לקי על הלאו מ"מ לא מדחי לגמרי אלא מאלים להעשה שעמו ולא הוה מהני להעשה דמצורע הא דגדול השלום לדחות עשה אחריתי שיש לה עוד לאו וא"כ לפי"ז ע"כ צריך לתרץ דאמאי ס"ל להריב"א דבדיעבד אם קיים העשה לא לקי על הלאו הא הוה מצוה הבאה בעבירה משום דס"ל כדעת הראשונים דבמצוה הבאה בעבירה מדאורייתא יצא רק מדרבנן לא יצא ולהכי לא לקי:
אך קושית הנו"ב על דעת הריב"א כיון דס"ל בעלמא דלא לקי על הלאו במקום שאינו נדחה אלמא דס"ל דבדיעבד יצא בקיום העשה וא"כ אמאי אמרינן באלמנה לכ"ג דאם בעלה לא קנאה הא בדיעבד ה"ל יבום ואמאי לא קנאה הוא קושיא גדולה ונפלאתי על הגאון הנ"ל אמאי תלה דין זה דלא קנאה בדברי הרמב"ם הא גמרא ערוכה היא ביבמות דאלמנה מן הנשואין לכה"ג אם בעל לא קנאה וגם תירוצו שמתרץ דגלי קרא דעלתה יבמתו שיש עולה לחליצה ואינה עולה ליבום הוא תמוה חדא דאפשר לומר דאם שבדיעבד שפיר קנאה מ"מ אי לאו קרא ה"א כיון שלכתחילה ודאי אסורה לייבם ומיקרי אינה ראויה ליבום הלכך חליצה נמי לא בעי' לכך צריך קרא לרבות דבעי חליצה ואיך מוכח מזה דבדיעבד לא קנאה ועוד דהא צריך קרא דיבמתו לאשמעינן על סוטה דאף שאינה עולה ליבום מ"מ חליצה בעי וא"כ האיך מוכח מהקרא דאלמנה מן הנשואין בדיעבד לא קנאה ונראה דע"כ צ"ל כמש"כ המ"ל בפר"ד בדרך מצותיך וז"ל אך מאי דמספקא לי הוא בכ"ג שנפלה לו אלמנה מן הנשואין דמדין התורה אינו מיבם דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אם עבר ובא עליה אם חייב כרת דמדין תורה אינה עולה ליבום הוה לה אשת אח שלא במקום מצוה דהא מן הדין אפי' חליצה לא הוה צריך אלא דריבה אותה הכתוב מדכתיב ועלתה יבמתו השערה ונהי דלחליצה רבה אותה ליבום אפשר דבאיסורא קיימא והדבר צריך אצלי תלמוד דאפשר דכיון דרבה אותה הכתוב לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח וצ"ע עכ"ל ולפי דברי הריב"א ע"כ צ"ל כצד הראשון שכתב המ"ל דאף דריבה הכתוב אותה לחליצה מ"מ לא מהני היבום דיעבד ולא קנאה. משום דהוה אשת אח שלא במקום מצוה ולפי"ז תמוה לי דברי המ"ל שכתב עוד שם וז"ל ודע דאם ת"ל דאינו חייב כרת אפשר שלא ילקה משום לאו דאלמנה דהרי עשה כבר דחה הלאו ואין כאן כ"א עשה דבתולה יקח ואעשה אינו לוקה עכ"ל וזה הוא כדברי הריב"א וא"כ תקשה כיון דאמרינן דלהכי לא לקי על הלאו משום דנדחי מחמת קיום העשה. והוה יבום מעליא ואמאי לא קנאה בדיעבד. בשלמא אי הוה אמרינן שלא כדברי הריב"א ולקי על הלאו משום דקיום העשה לא מהני אפי' דיעבד כיון שהתורה אמרה שלא תדחה אפי' דיעבד לא מהני א"כ שפיר איכא למימר כצד השני שכתב המ"ל דכיון דחזינן דרבה התורה אותה לחליצה לא הוה אשת אח שלא במקום מצוה והא דלא קנאה הוא משום דהתורה אמרה לא תדחה לא מהני אפי' דיעבד דהוה מצוה הבאה בעבירה אבל לפי דברי המ"ל שר"ל כצד השני דפקע אשת אח וגם לא לקי על הלאו משום דקיום העשה מהני. ישאר הקושיא אמאי לא קנאה אם בא עליה:
והנה השעה"מ (בה' יבו"ח פ"ו הי"א) כתב דדעת המהרש"א שרוצה לומר דכל עיקר הפלוגתא של ר' יוחנן ור' אלעזר גבי אלמנה מן האירוסין לכ"ג הוא בצרתה אבל איהי גופא סגי לה בגט כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין סובר כצד השני של המ"ל ודעת רש"י שכתב דלמ"ד אינה פוטרת צרתה איהי נמי לא סגי לה בגט. סובר כצד הראשון של המ"ל. ולפע"ד דברי המהרש"א והשעה"מ שנמשך אחריו תמוהין מאד דמאי שייך כאן לומר קדושין תופסין בחייבי לאוין כיון דהוא מתכוין לקנות רק בתורת יבום ולא מכוין לקדש אותה בביאה זו וא"כ איכא למימר דרש"י סובר כצד השני של המ"ל דפקע ממנה איסור אשת אח ואפ"ה לא מהני יבום אפי' בדיעבד כיון שהתורה אמרה שלא תייבם דאין עשה דוחה ל"ת במקום שיוכל לקיים שניהם והכא יוכל לקיים שניהם כיון דאפשר בחליצה לדעת ר"א. וכן גבי אלמנה מן הנשואין לכו"ע:
ומסיים שם השעה"מ ומ"מ דברי הרב חידושי הלכות שכתב דסגי לה בגט גרידא דבר תמוה הוא דא"כ מאי פריך מהא דאם בעלה קנאה וכתב עוד שם וז"ל שוב בא לידי ספר יש"ש וראיתי לשם שכתב בסי' ד' וז"ל נ"ל כ"ג שבא על אלמנה מן הנשואין כו' לא זו שאינה פוטרת צרתה אלא אף היא לא נפטרה וצריכה גט לאותה ביאה דחשיב' כמאמר שאינו קונה קנין גמור וצריכה חליצה כו' יעו"ש ולא ידעתי אמאי כתב כן מסברא דנפשי' וה"ל להכריח ממאי דפריך בגמרא ממתני' דאם בעלה קנאה אח"כ ראיתי להר ב"ש (סי' קע"ד סק"ג) שכתב וז"ל עוד מוכח בסוגיא זו כל שאינה עולה ליבום מדאורייתא כו' גם את עצמה אינה פוטרת בביאה דהא הקשה מההיא דאם בא עליה פצוע דכא קנאה ושם לא איירי דיש לה צרה ולכאורה קשה למה כתב הרמב"ם דאם בא על אלמנה מן הנשואה לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ ות"ל דהיא עצמה אינה פטורה ויש לישב עכ"ל והנה מה שדקדק מדברי רבינו הנה נכון אשר מבואר ממ"ש לא הותרה צרתה דהיא עצמה סגיא לה בגט. ע"כ דבריו של שעה"מ ונפלאתי על כבוד גאונו האיך לא הרגיש בדברי הרמב"ם על מקומו שכתב שם וז"ל ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עליה כ"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דותה ל"ת ועשה הואיל ולא קנאה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלץ עכ"ל הרי חזינן שכ' שהיא אינה נקנית מה"ת קנין גמור בביאתו שבא עליה ואיך אפשר לומר שיהי' סגיא לה בגט לבד ונראה ברור דס"ל להרמב"ם דאינה צריכה גט אלא מדרבנן וא"כ ודאי דצריכה חליצה מדאורייתא והא דקשה להו אמאי כתב הרמב"ם לא הותרה צרתה ולא כ' דהיא בעצמה צריכה חליצה אפשר לישב דהרמב"ם לישנא דגמרא נקיט כדרכו [ואפשר דזה כונת הב"ש במה שכ' ויש לישב] ועל דברי הגמרא מתרץ השעה"מ מקודם דאשמעינן דלמ"ד הותרה אף שמדרבנן אסורה ליבם והוה ביאה פסולה אעפי"כ מהני ביאתה לפטור צרתה:
ועוד נ"ל לאמר דכונת הרמב"ם דכתב לא הותרה צרתה הוא שלעולם אינה יכולה להיות ניתר בלא חליצה ואפי' אם יתן לה גט וגם חליצה נמי לא הותרה צרתה כיון דבא עליה אע"ג דלא קנאה מ"מ כיון דמדרבנן קנאה וצריכה גט הוה כמו מאמר וכמו לגבי מאמר הוה הדין שאף שנתן גט וחליצה לבעלת המאמר לא מהני לצרתה ה"ה נמי הכא לא הני לצרתה אף שנתן גט וחליצה להאלמנה וזה דעת היש"ש שכתב בפירוש דצריכה גט לאותה ביאה דחשיבא כמאמר ואינה קונה קנין גמור וצריכה חליצה וגם מה שכתב השעה"מ על יש"ש כיון דס"ל דצריכה גט ע"כ ס"ל כצד השני שכתב המ"ל דפקע ממנה אשת אח דאל"כ אמאי צריכה גט לא ידעתי מאי פשיטותי' כיון דהא דצריכה גט הוא רק מדרבנן לבד כמו מאמר כמ"ש היש"ש להדי'. א"כ אפשר לומר דמן התורה חשיבא אשת אח. רק כיון דצריכה חליצה וכל העולה לחליצה נקנית בביאתה להיבם להכי אמרו רבנן דצריכה גט ולפ"ד אפי' אי אמרינן דלא חשיבא כאשת אח מ"מ לא קנאה אותה בביאתו מה"ת כמו שבארתי כיון דכונתו לקנות אותה בתורת יבום ולא בתורת קדושין והתורה לא רבה אותה רק לחליצה ולא ליבום וא"כ א"א לקנות אותה בתורת יבום מה"ת רק מדרבנן וממילא הא דצריכה גט הוא מדרבנן לבד. והנה ראיתי בספר אבני מלואים בסי' קע"ד שהשיג על בעל שעה"מ במ"ש שם דהיכא דלא רמיא קמי' ליבום מחמת איסור לאו ועשה דאם בא עליה מדין אישות קנאה משום דקדושין תופסין בחייבי לאוין אבל אם בא עליה באונס או בשוגג פשיטא דלא קנאה כיון דלא רמיא קמי' ליבום וכתב ע"ז הגאון הנ"ל ולא נהירא לפע"ד דביבמה לעולם ליכא דין קדושין דאישות וליתא תורת קדושין כלל ביבמה כיון דהיא אשת אח ומשום דנתוסיף בה לאו ועשה ודאי ליתא בתורת קדושין אלא מצות יבום ע"י ביאה ואי אמרת דקנאה ע"כ בתורת יבום הוא דקנאה ובחייבי לאוין אמרו שהקדושין תופסין בה תפס בה נמי קנין דידה שהיא קנין דיבום וא"כ אפי' בשוגג או באונס נמי קנאה עכת"ד. ובאמת דברי הגאון הנז' אין צריכין חיזוק וראויים למי שאמרם דודאי בתורת קדושין א"א לקנות אותה אפי' נתכוין לקנות אותה בביא' זו בתורת קדושין דלא עדיפא מיבמה בעלמא ומ"מ מה שרוצה הגאון לומר דבתורת יבום קנאה ז"א דכיון דלא רמיא עלי' ליבום מה"ת והאיך אפשר לקנותה בתורת יבום כיון שהתורה מיעטה מיבמתו שיש עולה לחליצה ואינה עולה ליבום כדאמר רב גידל אמר רב וא"כ לפי"ז אין לה שום קנין הן בתורת קדושין והן בתורת יבום וצריכה גט רק מדרבנן לבד:
ומה שדקדק בעל שעה"מ מדברי הה"מ שם (ה' י"ג) שכתב וז"ל ומ"ש רבינו חוץ ממחזיר גרושתו כו' מפורש בפ"ק ומסקנא דגמרא שהיא חולצת ולא מתיבמת וצרתה או חולצת או מתיבמת פי' והיא נפטרה בחליצתה או בביאתה וצרתה נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה אם עבר ובא עליה כדין אלמנה לכ"ג וכ"כ הרשב"א ז"ל דממעטינן לה מההיא דרב גידל עכ"ל הגם שלכאורה נראה מדברי הה"מ כדעת השעה"מ שהיא בעצמה נפטרה בביאתה אבל נפלאתי על הגאון הנז' הלא ברשב"א ובריטב"א מבואר להדיא דהיכא דלא רמיא קמי' ליבום אם בא עליה לא קנאה כמו שהביא הוא בעצמו וכן מבואר בדברי הרמב"ן בחידושיו:
[ומה שרוצה הגאון בעל אבני מלואים לומר שלפי המסקנא לא ס"ל הכי המעיין בדבריו יראה לעינים שרק פלפולא בעלמא הוא ורחוקים הם מדברי אמת] וגם הא בארתי לעיל שמדברי הרמב"ם מבואר ג"כ דס"ל דהיכא דלא רמיא קמי' ליבום לא קנאה קנין גמור מה"ת רק מדרבנן לבד כמו מאמר וגם רש"י ז"ל ס"ל הכי וא"כ איך אפשר לומר דהה"מ בעצמו פליג על כל הראשונים הללו ובפרט הכא גבי דין דמחזיר גרושתו הביא הה"מ בעצמו דברי הרשב"א שממעטינן לה מדרב גידל א"ר והרשב"א סובר להדיא דהיכא דאינה עולה ליבום מה"ת לא קנאה. וע"כ צריך לדחוק בדברי הה"מ ולומר דדבריו דקאמר והיא נפטרה בחליצתה וביאתה. קאי על צרתה אם בא עליה או חלץ אף שלשונו אינו מורה כן מ"מ שבקי' לקרא דדחיק ומוקי אנפשי' ויותר נ"ל שט"ס יש בדברי הה"מ וצ"ל והיא וצרתה נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה כו':
אכן אפי' לפי מה שבארתי דכל גדולי הראשונים סוברים דהיכא דלא רמיא קמי' ליבום כגון מחייבי לאוין ועשה או מחזיר גרושתו משנישאת או סוטה ספק [ולדעת הראב"ד אפי' סוטה ודאי] דכל הני אינן עולין ליבום מה"ת. לא קנה בביאתו הן בתורת יבום והן בתורת קדושין מ"מ איכא למימר כצד השני של המ"ל דכיון דצריכה חליצה פקע ממנה איסור אשת אח דאלא"ה לא הי' צריכה חליצה איברא מצאתי בספר חמדה גנוזה שנדפס בירושלים שהביא לקוטים מחידושי הרשב"א דיבמות ומבואר שם להדיא דסובר הרשב"א דהיכא דחולצת ולא מתיבמת היא באיסור ערוה על האח יעו"ש [ומזה ראי' ברורה דלא כהגאון בעל אבני מלואים הנ"ל שרוצה לתרץ דלפי המסקנא לא ס"ל הכי]:
ועתה נבוא לבאר מ"ש הנו"ב שהרמב"ם יכול לסבור כשיטת הריב"א הנ"ל לפע"ד ז"א דהא כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה"ש) אסור ליטול האם מעל הבנים ואפי' לטהר המצורע ואם לא שלח ה"ז לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה עכ"ל הרי כתב להדיא דלוקה והוא שלא כדעת הריב"א ז"ל ואף שבעל שעה"מ דחה זה (בה' נדרים פ"ג ה"ו) דגם הריב"א מודה הכא דלקי משום דגלי קרא תשלח אפי' לדבר מצוה אבל א"א לומר כן דא"כ מאי פריך הגמ' בחולין (שם) אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וקא דחיק שם הגמרא למצוא דלא הוי אלא עשה לחוד. ואם איתא דכאן לקי משום גילוי הקרא. א"כ ה"ל להגמרא לתרץ בפשיטות דלהכי צריך הקרא לגלות דהכא לקי אף דבעלמא כה"ג אינו לוקה ואין לומר משום דקשה להגמ' לישנא דהברייתא דמשמע דאי לאו קרא ה"א דדחי במקום דאיכא מצוה כמו שכתב השעה"מ לתרץ דברי הגמ' דב"מ לפי שיטת הריב"א ז"א דאכתי תקשה כיון דלפי האמת צריך קרא במקום דליכא רק עשה דשילוח בלבד ואתא קרא לגלות דלא נימא דעשה דמצורע חמירא משום דגדול השלום א"כ מנ"ל דהקרא אתא ג"כ לגלות דהכא לא אתא עשה דמצורע ולא דחי ל"ת כלל ולקי כיון דאיצטריך קרא לדרשא אחריתא ואין לומר משום דהרמב"ם ז"ל פסק דמצורע מותר בתשה"מ בימי חלוטו וא"כ א"א לתרץ כמו שתי' הגמרא דבעינן קרא היכא שנטלה ע"מ לשלחה. וה"א דעשה דמצורע עדיפא משום גדול השלום דהא גם בלא"ה מותר בתשה"מ. ולכך בחר הרמב"ם לתרץ הקרא דקאי לענין מלקות. וע"כ סובר כהריב"א אבל זה דבר רחוק לומר דהרמב"ם יתרץ הקרא דלא כתירוץ הגמרא ולא נמצא בגמרא ועוד נראה דודאי אף למ"ד דמצורע מותר בתשה"מ מ"מ סובר הרמב"ם דאיכא כאן גדול השלום כיון דקודם שנטהר צריך שילוח חוץ למחנה וכמו שהבאתי לעיל בסי' י"ח בשם הש"מ דנזיר וב"מ [והראי' דסובר הרמב"ם דלא דחי עשה לאו ועשה שאינו ש"ב ולא ילפינן ממצורע משום דאיכא למיפרך מה למצורע שגדול השלום] והא דנקט הגמ' טעם דגדול השלום רק למ"ד דאסור בתשה"מ. הוא משום דלדידי' אתי בפשיטות טפי ועוד דהא כתב הגאון בעל ש"א (בסי' ל"ג) דאף למ"ד דמצורע בימי חלוטו מותר בתשה"מ איכא לאשכוחי אצלו גדול השלום מצד איסור תשה"מ בימי סיפורו יעו"ש. והנה הגאון הנז' תמה על הרמב"ם דכתב בה"ש ואם לא שילח ה"ז לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועשה ול"ת דוחה עשה וכ' ע"ז שלכאורה דבריו סותרים זה את זה דבתחילה כתב שאין עשה דוחה ל"ת ועשה דמשמע הא לעשה גרידא דחי ומסיים ועשה ול"ת דוחה עשה משמע דוקא עשה ול"ת הוא דדוחה עשה אבל עשה גרידא אינה דוחה לעשה חברתא. יעו"ש מה שדחק בזה וגם הוא בעצמו סתר דבריו מדברי הגמרא ונראה לפ"ד דלאו כללי כייל כאן הרמב"ם אלא כונתו במה שכפל דבריו ליתן טעם על מה שכ' שאם לא שילח וטיהר את המצורע לוקה ולא אמרינן דהא עשה דחה ל"ת וא"כ נשאר כאן עשה לבד ואמאי לוקה ע"ז מסיים הרמב"ם כיון דלגבי שילוח הקן איכא עשה ול"ת אלימי הם מהעשה דטהרת המצורע ונדחית העשה לגמרי והוה כמו דליתא העשה הלכך לוקה ולפי"ז יצא לנו מזה ראי' ברורה דדעת הרמב"ם ז"ל הוא דלא כריב"א ז"ל:
אמנם הלח"מ גרס שם ברמב"ם ולא עשה דוחה עשה ופי' שם כלומר היכא דלא לקח ודאי שלא יקחנו משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והיכא דלקח דעבריה ללאו יחזיר משום דאין עשה דמצורע דוחה עשה ואע"ג דהכא ס"ד דדחי משום שלום בית מ"מ מרבוייא דתשלח רבינן לי' דלא דחי ודמי לכל עשה דעלמא דאין דוחה עשה כו' עכ"ל ולפי"ז יתורץ כל מה שתמה הש"א על הרמב"ם שם. וגם לפי"ז נמי מוכח דהרמב"ם אינו סובר כהריב"א כיון דצריך הקרא דהעשה דטהרת מצורע לא אלימא מעשה אחריתא ומנ"ל לומר דמשמע נמי מהקרא דהעשה אינו דוחה ל"ת ולוקין אע"כ דאינו סובר כריב"א:
עוד כתב השעה"מ שם להוכיח דהרמב"ם לא קאי בשיטת הריב"א מהא דקונם סוכה ומצה עלי שפסק הר"מ ז"ל דאם עבר לוקה וסתר ראי' זו משום דבהא גם הריב"א מודה דלקי מטעם גזה"כ נדר לה' דחלין על דבר מצוה ומתחילה עלה בדעתי להביא ראי' לזה מדברי הירושלמי [הובא בתוס' שבועות (כד.) ד"ה אלא הן] דקאמר שם שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בליל פסח חייב וא"כ קשה מזה על הריב"א א"ו גם הריב"א מודה בזה מטעם גזה"כ. ואין לומר דחייב דקאמר הוא קרבן ז"א דהא אי לא הוה בזה אזהרת ל"ת מטעם שנדחית מפני העשה לא הי' חייב קרבן דהא קרבן נמי בעי אזהרת ל"ת כמ"ש התוס' ב"ק (קה:) ד"ה מאי לאו כו' דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בי' לאו כו' אמנם אחרי שובי אמרתי דזה אינו ראי' דהא במכות (יג:) מסקינן דקרבן לא בעי אזהרה ופסח ומילה משום דקום ועשה נינהו להכי לא מחייבי קרבן והתוס' דב"ק הנז' ע"כ צ"ל דסברי דלפי תירוץ רבינא בסוגיא דמכות הנז' ע"כ קרבן בעי אזהרה וכן הוא דעת רש"י בזבחים (קו:) וכמ"ש התוס' שם ד"ה אזהרה שהקשו על רש"י מסוגיא דמכות הנז' וכתבו וז"ל ואין לומר דסוגיא דידן כרבינא דמשני שינויא אחרינא בפרק אלו הן הלוקין ומצי למימר אליבי' דקרבן קבעי אזהרה דמ"מ קשיא דרבא אדרבא כו' יעו"ש וכיון:
דקרבן לא בעי אזהרה א"כ מסתבר יותר לומר לדעת הריב"א דגם בקונם מצה או סוכה לא לקי על לאו דלא יחל דברו והירושלמי דקאמר חייב כונתו שחייב קרבן ומגילוי הקרא דנדר לד' דחל על דבר מצוה אין ראי' דלוקה ע"ז דאיכא למימר דקרא אתי לאשמעי' דלא נימא דעשה דמצה וכה"ג דחי לל"ת ועשה דמוצא שפתיך. אף שאין עשה דוחה לל"ת ועשה מ"מ כיון דנדר איתא בשאלה ה"א דנדחית קמ"ל דלא דחי וא"כ לפי"ז איכא למימר לכאורה דמהרמב"ם דפסק בקונם מצה או סוכה דלוקין אין ראי' דפליג על הריב"א משום דהרמב"ם לא ס"ל הך סברא כיון דאיתא בשאלה קילא כמו שנראה מדבריו (סוף פ"ז מה' נזירות) דיהיב טעם דלהכי דחי עשה דתגלחת לעשה ול"ת דנזירות משום דימי חלוטו אינו עולה לו והעשה בטל מאליו. ולא כתב הטעם משום דנזיר איתא בשאלה [כמו שהשיג שם הראב"ד] ולדעתו צ"ל דהקרא דנדר לד' בא לאשמעינן דנדר חל על דבר מצוה להלקות עליו:
אך קשה לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב הטעם דדחי עשה ול"ת דנזירות משום דימי חלוטו אינו עולה לו א"כ מאי טעמא הותר תגלחת הנתק בימי נזרו וכן פסק הרמב"ם (בפ"ח מה' טומאת צרעת ה"ג) ושם לא שייך טעם זה כמו שכתב המ"ל שם דימי הסגירו עולין לו ועיין במ"ל שם שכתב דלהכי איצטריך קרא דוהתגלח גבי נתק דמגילוח נזיר ומצורע לא הוה ידעינן משום דשם ליתא לעשה כמ"ש הרמב"ם א"כ צ"ע דלמה לי' להרמב"ם הטעם בנזיר ומצורע משום דימי חלוטו אינו עולה הא בגילוח דנתק ע"כ צ"ל הטעם דלהכי נדחי' עשה ול"ת דנזיר משום דאיתא בשאלה וא"ל דלהכי הוכרח הרמב"ם ליתן טעם אחר בנזיר ומצורע כדי שלא תקשה ל"ל קרא דגילוח הנזיר בנתק כמו שהקשה המ"ל לדעת הראב"ד ז"א דזה ודאי אי לאו קרא לא הוה ידעינן דמותר לגלח כיון דאין הגילוח מצוה אלא כדי לברר אם פשה הנגע וכמו שכתב שם המ"ל. ע"כ נ"ל לתרץ דעת הרמב"ם דהנה הגאון בעל אבני מלואים הקשה בתשו' (סי' כ"ב) דל"ל קרא דראשו גבי תגלחת מצורע כיון דכתיב והתגלח לרבות נזיר לתגלחת נתק שאינו אלא לסי' הפשיון כ"ש תגלחת המצורע והניח זה בצ"ע:
ומחמת זה נ"ל לאמר כיון דתגלחת הנתק מרבינן מותהגלח בכל דבר שהוא מגלח. לא בעינן לא תער ולא כעין תער ולא בעינן גילוח מעיקרו כיון דלא בעינן לי' אלא משום סימנא בעלמא לידע אם פשה הנגע וא"כ אין בגילוח זה איסור דתער לא יעבור על ראשו שאינו אלא במעביר מעיקרו בתער או בכעין תער ואין צריך לדחות רק עשה דגדל פרע שער ראשו כמו שאמרו נזיר (לט:) תער אין לי אלא תער תלש כו' ת"ל קדוש יהי' כו' יעו"ש בתוס' דפירשו דאם לא תלש מעיקרו אינו אלא בעשה דגדל פרע כו' והא דאמר בת"כ אצל גילוח הנתק לפי שנאמר בנזיר ותער לא יעבור על ראשו יכול אפי' מנוגע כו' נראה דסמך אסיפא דקרא דמסיים קדוש יהי' גדל פרע גו' ולפי"ז ניחא הא דלא הזכיר הת"כ דגילוח הנתק דוחה הלאו דלא תקיפו [בשלמא הא דלא הזכיר פאת הזקן משום דבפאת הזקן אינו חייב אלא בתער ממש ובנתק ודאי דלא בעינן תער אבל פאת הראש הא לפי שיטת הרבה ראשונים חייב אף בכעין תער ה"ל להת"כ למילף מקרא דוהתגלח דדחי גילוח הנתק את לאו דלא תקיפו] משום דגילוח הנתק לא בעינן אף כעין תער וכיון דהכא אינו דוחה גילוח הנתק אלא עשה דנזיר שפיר ניחא הא דבעינן קרא דראשו גבי תגלחת מצורע משום דהתם אשמעינן הקרא דדחי לאו ועשה דנזיר ובזה מיושב ג"כ הרמב"ם דצריך טעמא אחרינא גבי נזיר ומצורע ולא סגי לי' בטעמא משום דאיתא בשאלה אע"ג דגבי גלוח הנתק ע"כ טעמא הוא משום דאיתא בשאלה שאני התם דאינו נדחית אלא עשה דנזיר לבד ורק משום דמאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה סגי בטעמא משום דאיתא בשאלה דלכך קילא האי עשה מהאי עשה אבל גבי לאו ועשה לא סגי בטעמא דאיתא בשאלה שיודחו מפני עשה אחריתא. לכך הוכרח הרמב"ם לומר כיון דימי חלוטו אינו עולה לו ליכא עשה דקדוש יהי' וגו':
אולם מפורש הראב"ד על ת"כ פ' תזריע דכתב שם וז"ל והתגלח אעפ"י שהוא נזיר דקיי"ל דנזיר שגילח בתוך ימי נזירותו בין בתער בין במספרים בין בכל דבר חייב דכתיב לא יעבור לרבות כל המעבירים עכ"ל נראה דס"ל דגם בגילוח הנתק צריכין דוקא מעביר מעיקרו דאי לאו הכי אין כאן לאו דלא יעבור. ואם נאמר דהרמב"ם לא פליג על הראב"ד בזה ע"כ צ"ל דגם הרמב"ם מודה דאפי' לאו ועשה כיון דאיתא בשאלה נמי נדחי' מפני עשה אחריתא. ולהכי ניחא גבי גלוח הנתק והא דקאמר הרמב"ם טעם אחר גבי נזיר ומצורע הוא משום דקשיא לי' הא בנזירות שמשון דליתא בשאלה כמו דאמרינן במכות (כב.) ואפ"ה מגלח אם הוא מצורע להכי הוכרח לומר הטעם משום דאין כאן עשה ולפי"ז כיון דהרמב"ם ג"כ סובר הטעם משום דאיתא בשאלה קילא א"כ איכא למימר דהקרא דנדר לד' לא גילה לן על חיוב מלקות. וע"כ הרמב"ם ז"ל דסובר דלוקין בהא דקונם סוכה ומצה עלי ע"כ אינו סובר כהריב"א ז"ל:
ועוד אפי' אם נאמר דהרמב"ם לא ס"ל הטעם משום דאיתא בשאלה קילא אפ"ה אין ראיה מהקרא דנדר לד' שחייבין מלקות והא דצריך הקרא דלד' הוא משום דאי לאו קרא הוה דרשינן מלא יחל דברו דמיחל הוא בחפצי שמים אף גבי נדר כמו דדרשינן לא יחל דברו דגבי שבועה דמיחל הוא בחפצי שמים להכי אשמעינן קרא דגבי נדר חל הנדר ואינו מיחל:
אבל אח"כ התבוננתי בזה ונראה דהדחי' של שעה"מ גבי נדר הוא נכון דאף דאיצטריך קרא דלד' לאשמעינן דחל הנדר ואסור לקיים המצוה מ"מ שפיר שמעינן דחייב ג"כ אלאו דלא יחל אפי' לדעת הריב"א כיון דבקרא דנדר לה' כתיב אח"כ לא יחל דברו ה"ל כאלו כתיב בהדיא דהלאו אינו נדחית מפני העשה אכן אם יש להביא ראיה דהרמב"ם אינו סובר כדעת הריב"א הוא מדין שבועה דכתב הרמב"ם (בה' שבועות פ"ה הי"ח) נשבע שלא יאכל מצה שנה או שתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי עכ"ל ופשטיות הלשון של חייב משום שבועת ביטוי משמע דחייב ככל שבועת ביטוי וחייב על זדונו מלקות ועל שגגתו קרבן ולא אמרינן דאתי עשה ודחי לל"ת ואינו לוקה ואין לדחות ולומר כיון דהקרא גלי לן בנדר לה' דהעשה אינו דוחה ללאו ולוקה ה"ה בשבועה היכא דחל דהיינו ע"י כולל ז"א דהא הקרא דלא יחל דברו אבל מיחל הוא בחפצי שמים מגלי לן דהקרא דלה' קאי על שלפניו היינו נדר ולא על שלאחריו דהיינו שבועה וא"כ מהיכי תיתי לומר דהיכא דחל השבועה דהיינו ע"י כולל לא תדחה הלאו ולפי"ז ודאי דאינו לוקה לדעת הריב"א והירושלמי בארתי לעיל דקאי לענין חיוב קרבן על שבועת ביטוי ועוד עיינתי בירושלמי גופא ואינו כתוב שם לשון חייב אלא אסור לאכול וא"כ איכא למימר שפיר דלדעת הריב"א אין בזה אלא איסור בלבד:
אך י"ל דאף דהקרא דלה' לא קאי על שבועה מ"מ כיון דגלי לן קרא גבי נדר דלא נדחית אפי' הלאו מפני העשה ולוקה ה"ה נמי גבי שבועה דגמרינן מנדר אבל צ"ע א"כ אמאי סובר הריב"א בעלמא דאף דלא דחי העשה ללאו ועשה מ"מ לא לקי ואמאי לא ילפינן מנדר דגלי לן הקרא להדיא כיון דלא דחי עשה ללאו ועשה לוקין משום הלאו ונראה דמטעם זה פריך הגמרא בחולין על שלח תשלח אפילו לדבר מצוה אמאי צריך קרא הא עשה ול"ת הוא ולא מתרץ בפשיטות לדעת הריב"א דלכך צריכין הקרא דלוקין אם לא שלח אף דטיהר את המצורע משום דא"כ הוה הדין דבכל מקום לוקין משום דהוה ילפינן מיני' ובאמת סובר הגמרא לדעת הריב"א דבעלמא אין לוקין כיון דהלאו נדחה וכן בב"מ (ל. לא.) גבי השבת אבידה דפריך שם הגמרא והא עשה ול"ת הוא ולא מתרץ בפשיטות כנ"ל היינו משום טעם הנ"ל. ואין צריך לדחוק בזה מה שדחק השעה"מ בזה לישב דעת הריב"א:
ועתה נשובה לראות היעמדו דברי הנו"ב מה שרוצה לתרץ דברי הרמב"ם במאי דס"ל דבחייבי עשה אם בעלה קנאה משום דבדיעבד אמרינן דמאי אולמא להיפך. ולפע"ד אינו נראה כלל כיון דהך עשה דחייבי עשה קדים וחל עליו מתחילה לא מצי למדחי' עשה דיבום שחל עליו אח"כ ומלבד הטעם דשב וא"ת עדיף איכא נמי הך טעמא דקדים וראי' לזה מחולין (קמא) דפריך שם מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ומאי צריך קרא דשלח תשלח אפי' לדבר מצוה. שלכאורה קשה הא צריך קרא דלא תימא שאיזה עשה שירצה יקיים בקים ועשה דהא שני המ"ע שווין עליו לקיים וע"כ צריך לקיים אחת ולעבור על אחת וא"כ ה"א שאיזה שירצה יקיים אע"כ צ"ל כיון דעשה דשלוח חל עליו מתחילה א"כ מחוייב לקיים העשה דקדים כיון שכבר חל עליו משעה שנטלה ע"מ לשלח וקודם שנטלה ע"מ לשלח אע"ג דהי' עליו מ"ע דטהרת מצורע לא הי' אפשר לדחות משום דעל שלוח הקן הי' עניו לאו דלא תקח ועשה ועתה שנטלה ע"מ לשלח נסתלק בזה הלאו ממילא חל עליו העשה דשלוח. וא"א לעשה דטהרת המצורע למדחי' ולכך מחוייב בלא קרא לקיים העשה דשלוח א"כ מוכח מהגמרא הנ"ל דעשה דקדים אלימא והא דקאמר הגמ' מאי אולמא האי עשה מהאי עשה הכי פירושו דאי הי' אלימא כמו שמתרץ הגמ' אח"כ משום דגדול השלום מצי למדחי עשה דבתרא אף עשה דקדים. אך כיון דלא אלימא מחוייב לקיים העשה דקדים דוקא ולפי"ז ממילא נסתר תירוצו של הנו"ב דאפי' בדיעבד שכבר יבמה הא כיון דאיסורא דעשה הוא עשה דקדים אלימא טפי ומאי מהני שכבר יבמה וצריך להיות דינה כמו בלאו ועשה ועוד לפי מה שבארנו למעלה דגם הריב"א דס"ל דכ"מ דאיכא עשה לדחות לאו ועשה אע"ע דלכתחילה לא דחי מ"מ בדיעבד לא לקי על הלאו משום דקיום העשה או ואפ"ה אמרינן גבי אלמנה לכה"ג דבדיעבד לא קנאה. וע"כ צ"ל דעשה דיבום שאני כיון דאסור לכתחלה ומצותה דוקא בחליצה א"כ הוה אשת אח שנא במקום מצוה וכן נראה דזה דעת הרמב"ם והרשב"א סובר כן, להדיא כמש"ל. א"כ לגבי ח"ע נמי כיון שאסור לכתחילה ליבמה ומצותה דוקא בחליצה א"כ הוה אשת אח שלא במקום מצוה:
ומאי מהני היבום אפי' בדיעבד. ומחמת זה נ"ל ברור דהרמב"ם ס"ל כשיטת הראשונים שבארתי למעלה דח"ע כיון דאין בהם אלא לאו הבמכ"ע דינו כלאו ואתא עשה ודחי לי' כנ"ל ברור:
היוצא מכל דברינו אלה דשיטת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א דלאו הבא מכ"ע דינו כלאו ואתא עשה ודחי לו והא דעשה דבתולה לכה"ג וכן עשה דהשלמה דדינה עשה ממש ש"ה שיש בקיומה מצוה והיכא דאיכא לאו ולאו הבמכ"ע אם זה בחד איסורא דעתם דחשיבי כחד לאו ואתא עשה ודחי' לי' לכך גבי נמצא בה דבר ערוה אע"ג דאיכא גם עשה דונטמאה מ"מ כיון דהלאו הבמכ"ע אינו מוסיף חומר לכך אין דינו אלא כחד לאו ואתא עשה ודחי לו ויותר נ"ל דבחד איסורא אפי' איכא תרי לאוי ממש כו"ע ס"ל דדינו כחד לאו ואתא עשה ודחי לו. ולא דמי לתרי לאוי מתרי איסורי דס"ל להרמב"ן דלא דחי דהא ס"ל ממזרת ומצרית אינן נדחות מפני עשה דיבום דשאני הכא דהוה מתרי איסורי דחמיר טפי וראיה לזה מגמרא דנזיר (מח:) דאמרינן שם דלר"ע אצטריך לכ"ג ונזיר דדחי מ"מ משום דזה תרי לאוי. וח"כ קשה דהא גם בכ"ג לחודא נמי מצי לאשכוחי דאיכא תרי לאוי כגון שמ"מ מונח באוהל המת ואיכא לא יבוא ולא יטמא ואפ"ה אמר רחמנא דדחי אלא משום דשאני התם דזה הוא חד איסורא ולכך צריך לאשמעינן הקרא דאפי' תרי איסורי נמי דחי מ"מ וממזרת ומצרית לדעת הרמב"ן דינה כאלמנה לכה"ג ואפי' בעלה לא קנאה אמנם לדעת התוס' דס"ל דאפי' תרי לאוי מתרי איסורי נמי דחי א"כ גבי ממזרת ומצרית אם בעלה קנאה אך דעת התוס' בעצמו דלאו הבמכ"ע דינו כעשה א"כ אפי' מצרית לבדה אם בעלה לא קנאה. אך בזה רבו החולקים על דעת התוס' א"כ לדינא נראה דממזרת ומצרית הוה ספיקא דדינא ואם בא עליה צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתה וגם צרתה לא נפטרה בביאתה וחליצתה אך כבר הבאתי לעיל דעת היש"ש דאפי' גבי אלמנה מן הנשואין לכה"ג דודאי אם בעלה לא קנאה מ"מ צריכה גט וחליצה רק דמשמע שם מדבריו דהא דצריכה גט. הוא מדרבנן לבד דדמי למאמר שאינו קונה קנין גמור אבל בנ"ד נראה דצריכה גט מספיקא דאורייתא דזה הוה ספיקא דדינא אם קנאה או לאו וה' יזכינו לביאת גואלינו ויאר עינינו בכל ספיקותנו בב"י: