אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א חלק אבן העזר › סימן יח

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק אבן העזר · סימן יח

סימן יז

שאלה לפי מאי דקיי"ל דיבמה שנפלה ליבם והיא אסורה לו משום איסור לאו לבד או משום:

איסור עשה לבד אם בא עליה היבם קנאה ונפטרה צרתה ואם היא אסורה עליו באיסור לאו ועשה כגון אלמנה מן הנשואין לכה"ג דאית בה לאו דלא יקח ועשה דאשה בבתוליה יקח אם בא עליה יבם לא קנאה ולא נפטרה צרתה כמבואר ברמב"ם (פ"ו מה' יבו"ח ה"י וי"א) האיך הדין דאם יש על היבמה איסור לאו (ואיסור לאו) הבא מכלל עשה דהיינו ממזרת ומצרית וכדומה לזה אם בא עליה יבם קנאה או לא:

תשובה לכאורה אין שאלה זו צריכה לפנים דהא עשה דהוא אשה בבתוליה יקח ולא בעולה היא ג"כ רק לאו הבא מכלל עשה ואפי"ה אמרינן דלא אתי העשה דיבמה יבא עליה ודחי ללאו ולאו הבא מכלל עשה ובזה רצה לדחות הבעל בית מאיר בסי' קע"ד תי' הפ"י שמתרץ דברי הרמב"ם שסובר באיסור עשה אם בא עליה יבם קנאה והקשה היש"ש מאי אולמי' האי עשה מהאי עשה ומתרץ הפ"י כיון דחייבי עשה דהיינו מצרי ואדומי לאו עשה גמור נינהו אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף האי עשה מלאו גמור והא דעשה עדיף מל"ת היינו עשה גמורה שיש בה קום ועשה וכסברא זו כתב המ"ל (בפ"א מה' נערה בתולה ה"י) בשם הרשב"א אך הגאון בעל בית מאיר הקשה ע"ז דא"כ תקשה לידחי עשה דיבום עשה ול"ת דאלמנה לכה"ג דהא נמי אך בלאו מכלל עשה באה דבתולה ולא בעולה ואלו נאמר דתרי לאווין נמי אין עשה דוחה משום דאף דדוחה חד לאו נשאר השני, וכדמצינו כעין זה בריש תמורה לענין לאו הניתק לעשה הי' ניחא אך בס' גינת ורדים כ' אם עשה אחת דוחה ב' לאוין אי לא דבר זה מבואר בנזיר ובתוס' שם דאף ב' לאוין דוחה ע"ש וכן מוכח לע"ד דאל"כ לא מקשה הגמרא (כ) אלא אלמנה מן האירוסין יבא עשה וידחה לל"ת הא באלמנה לכה"ג קידש ובעל לוקה שתים משום לא יקח ולא יחלל כמבואר ברמב"ם (פי"ז מהא"ב) כו' א"כ צ"ע כו' ע"כ תורף דבריו:

הנה מה שהסכים הגאון הנ"ל למ"ש הג"ו מסוגיא דנזיר דעשה דוחה ב' לאוין נפלאתי עליהם דהא בסוגיא שם (מח) לא אמרינן מה לי חד לאו מה לי ב' לאוין אלא לר' ישמעאל דלא דריש קרא דלאחיו לכה"ג ונזיר ומסברא דנפשי' קאמר לי' אבל לר"ע הא לא ידעינן אלא במת מצוה דגלי קרא דלאחיו לנזיר וכה"ג דאיכא ב' לאוין ואפי"ה דחי לה. אבל בעלמא אפשר דלא דחי עשה ב' לאוין ומשם לא ילפינן דהא שם דוחה גם לעשה שיש בו כרת וגם מה שהביא הגאון הנ"ל ראי' מהא דמקשה הגמרא אלא אלמנה מן האירוסין יבוא עשה וידחה לל"ת ושם איכא ב' לאוין לא יקח ולא יחלל לפ"ד אין משם ראי' דהא לאו דלא יחלל הוא כשבעל באיסור ומשוי לה חללה אבל, אם נימא דהעשה דוחה לאו דלא יקח א"כ אין כאן ביאת איסור כלל. ואדרבה מה"ת מחויב ליקח אותה א"כ פשיטא דאין כאן לאו דלא יחלל כיון דביאתו ביאת היתר ואין מחלל אותה ולפי"ז לאו דלא יחלל אין צריך למידחי'. ועוד נ"ל דאף אי גמר ביאתו לא עבר על לאו דלא יחלל זרעו דהזרע הוא מקרי זרע כשר לכהונה כיון דהתורה התיר אותו אף גמר ביאה לשיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א יבמות (כ:) יעו"ש בחידושם דלא כהתוס' שם ד"ה אטו. וא"כ כאן דהיא אינה נעשית חללה בביאתו גם זרעו כשרים לכהונה כיון דלא נולדו מאיסורי כהונה אף שהשעה"מ (בה' יבו"ח פ"ו) נסתפק ביבם שיבם ממזרת ונתעברה מביאה ראשונה אי הוה הולד ממזר אף דביאתו ביאת היתר והניח בצ"ע שאני התם די"ל דהולד הולך אחר הפגום כמו בגר שנשא ממזרת שג"כ נושאה בהיתר ואפי"ה הולד ממזר אבל גבי כהונה לא מצינו שיתחלל הולד היכא שהיא מותרת לו לכתחילה ולפי"ז מה שהניח הגאון הנ"ל בצ"ע מאלמנה מן הנשואין לכה"ג אין שום קושי' דאיכא למימר דאף דעשה דבתולה יקח הוא רק לאו הבא מכלל עשה מ"מ הא ב' לאוין נמי לא דחי עשה א"כ שאילתא דידן לכאורה היא מבואר להדיא בגמ' דלא קנאה ממ"נ אם מטעם דב' לאוין ל"ד או דלאו הבא מכלל עשה דינו כעשה גמור:

אך כ"ז לפי דעת הגאונים דסברי דבעולה לכה"ג הוא לאו הבמכ"ע כמו מצרי ואדומי וכן הוא דעת המ"ל בריש ה"א פ"א ה"י אבל לפע"ד אינו נראה כמו שאבאר בס"ד ונמצא שאלה זו צריכה לפנים ולפני ולפנים דהנה באמת על תירץ הפנ"י הנ"ל [ודעת הרשב"א שהובא במ"ל] דס"ל דכיון דחייבי עשה דמצרי ואדומי לאו עשה גמורה נינהו אלא לאו הבמ"ע לא עדיף ההיא עשה מלאו גמור תמה ע"ז הגאון בעל הפלאה מהא דריש תמיד נשחט (נט.) דפריך שם הגמרא בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה לעשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר"י מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה אלמא דאין חילוק בין עשה דקום ועשה ובין עשה שאינה בקום ועשה אלא היא לאו הבא מכ"ע דהא עשה דהשלמה הוא להבמ"ע דעליה השלם ולא אחר תמיד של בין הערבים ואפי"ה אמרינן מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה וכן כתב הגאון בעל ש"א בסי' ל"ג. שתמה על הרמב"ם הנ"ל דסובר דבח"ע אם בעל קנאה. ודחה שם החילוק לחלק בין ח"ע שבקו"ע ובין ח"ע שאזהרתה היא בשב וא"ת מהאי סוגיא דפסחים הנז' יע"ש:

אמנם לאחר העיון נ"ל דדברי הרשב"א והפנ"י נכונים וזה ברור דזה הוא שיטת הרמב"ם והרמב"ן דלאו הבא מכלל עשה נדחית מפני עשה. דהא חזינן דהרמב"ם והרמב"ן לא מנו בשום מקום לאו הבא מכלל עשה בכלל עשין. דס"ל דאין זה אלא אזהרה בלבד על האיסור ולכך לא מנו אותם לא בלאוין ולא בעשין והא דמנו מצות שחיטה בכלל עשה כבר תירצו הכ"מ והבעל מג"א דאם ירצה לאכול ושוחטה הוא מקיים מצות עשה שציונו על השחיטה וכן בכמה מצות שמנה הרמב"ם השיג הרמב"ן שחשב שהוא מנה לאו הבא מכלל עשה לעשה גמורה כמו עשה דזאת הבהמה תאכלו אך כבר תירצו דכוונת הרמב"ם היא שהבדיקה והבדלה בין הטמאים והטהורים היא מצות עשה ע"כ נ"ל דהעשה דבתולה לכה"ג הוה עשה גמורה שמצוה עליו ליקח בתולה כשירצה ליקח אשה וכן מורה הלשון דמשנה הוריות (יא:) דאיתא שם ומצווין על הבתולה ואסורין על האלמנה וכן לשון הרמב"ם שכתב מצוה ל"ח היא שצוה כה"ג שישא בתולה והוא אמרו והוא אשה בבתוליה יקח. וכן לשונו בחבורו הגדול (פי"ז מהא"ב הי"ג) מצות עשה על כה"ג שישא נערה בתולה כו' שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אלמא דחשיב זאת למ"ע גמורה וכן כתב התשב"ץ בספרו זוהר הרקיע אות מ"ד וז"ל הכהן הגדול מאחיו מצוה לבעול הבתולה שנאמר והוא אשה בבתולה יקח והיא מ"ע גמורה וכבר אמרו ומצווה על הבתולה ואם בעל בעולה עובר בעשה כו' ואני תמה למה לא מנו זה מצוה מיוחדת מלבד צווי הבתולה שאם נשא בתולה קיים מצוה ואם בעל בעולה עובר בעשה וזה דומה לאוכל כזית צלי מבעוד יום שכתבנו למעלה אעפ"י שהאכילה בלילה והאכילה ביום הכל יוצא לנו מפסוק אחד. וכ"ש זה שיש לבעולה פסוק מיוחד כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ולא בעולה וכן למה לא מנו מצרי ואדומי בח"ע דור שלישי יבוא להם בקהל ד' ולא דור ראשון ושני לאו הבא מכלל עשה כו' עכ"ל אלמא דחשיב בתולה לכה"ג במ"ע גמורה דאם נושא בתולה ולא בעולה קיים מ"ע ומה שתמה התשב"ץ דלמה לא חשבו בעולה לכה"ג במ"ע לחוד. וכן מצרי ואדומי אמאי לא חשבו כלל לפע"ד נראה ברור דהרמב"ם והרמב"ן לא חשבו כלל לאו הבא מכלל עשה במצות עשה וכן נ"ל דמ"ע דהשלמה היא מ"ע גמורה ולא לאו הבא מכ"ע לחוד אלא היא מ"ע גמורה על הכהנים כשירצו להקריב קרבן יקריבו אותו קודם תמיד של בה"ע וקודם תמיד שבה"ע ישלימו כל הקרבנות כולם ומה שלא מנה הרמב"ם במ"ע הוא משום דזה חלק מחלקי המצות של הקרבת קרבנות וכן מוכרח לתרץ על מצוה יו"ד שחשב הרמב"ן ששכח הרמב"ם לחשבו שנצטוינו שיהא כל קרבן שנקריב משלש מיני הבהמות אשר הזכיר מן הבקר ומן הכשבים ומן העזים ובגמ' זבחים בשלישי ממנו (לד.) אמרי' במעלי אברי חיה אמר ר"י עובר בעשה נ"ל דגם הרמב"ם מודה שהוא מ"ע גמורה כשירצו להקריב קרבן יהי' מן השלשה מינים הללו וכשהקריב מן מין אחר עובר על לאו הבא מ"ע וביטל מצות עשה ומה דלא חשיב הרמב"ם זאת משום דהיא ג"כ חלק מחלקי המצות מהקרבת קרבנות ודלא כמו שתירץ הבעל מג"א דהני תרתי מצות עשה דהשלמה והאי דשלש מינים הוא רק לאו הבמכ"ע. ולפ"ד אינו נראה כן. דהא הרמב"ם ז"ל בעצמו חשיב כה"ג במצות עשין דהרמב"ם חשיב במצוה ס' שיהא הקרבן בן שמונת ימים ולא פחות וכן במצוה ס"א חשיב שיהא הקרבן תמים ולא בעל מום וע"כ צ"ל דכה"ג חשיב הרמב"ם גופא למצות עשה ולא ללאו הבמכ"ע. וא"כ לפי"ז לא קשה מידי מה דהקשו הגאונים הללו מדאמרינן גבי עשה דהשלמה מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה משום דעשה דהשלמה הוא עשה גמורה שיש בקיומה מצוה ולכך לא אתי עשה אחרת ודחי לה וכן גבי אלמנה לכה"ג מן הנשואין אין צ"ל דלכך לא מצי דחי עשה דיבמה משום דתרי לאוין לא דחי או דלאו הבא מכ"ע דינו כעשה אלא משום דעשה דוהוא אשה בבתוליה יקח הוא עשה דיש בקיומה מצוה. אבל לאו הבא מכ"ע שאין בקיומה שום מצוה כמו מצרי ואדומי אתי עשה ודחי לה. ולכך ס"ל להרמב"ם דאם בעלה קנאה ואף כשיש עמה לאו אחרינא נראה לפ"ז דאתי עשה ודחי לה דתרי לאוי נמי דחי כמו שכתבו התוס' יבמות (ג:) ד"ה ל"ת כו' דלא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי עכ"ל ונראה דדעת התוס' הוא דאף לר"ע לפי האמת דגלי קרא דאפי' הוא כה"ג ונזיר דחי מת מצוה אין חילוק בשום מקום בין תרי לאוין לחדא לאו א"כ בנ"ד אם בעלה קנאה דזה דינו כתרי לאוי:

אכן מצאתי להדיא להרמב"ן בחידושיו ליבמות דכתב דמצרית ראשונה וגרושה לכ"ה אם בעלה לא קנאה ומדברי הרמב"ן שם נראה להדיא דסובר כדעת הרמב"ם דמצרית ראשונה אם בעל קנאה וע"כ משום דסובר כדעת הרמב"ם דלאו הבמכ"ע אינו דינו כעשה ואתי עשה ודחי לו כמש"ל אפי"ה סובר היכא דאיכא לזה גם לאו לא אתי עשה ודחי לה אך תמה אני על דברי הרמב"ן דהא הוא פירש להדיא בחידושיו לכתובות (מ) על מה שהקשה שם הגמ' ניתי עשה ונדחי ל"ת דקאי על נמצא בה דבר ערוה ולא חש לקושית התוס' דהא אית בי' לאו ועשה כדאמרינן פ"ק דיבמות לא יוכל בעלה וגו' לרבות סוטה שנסתרה והיינו לאו ודרשינן ונטמאה ונטמאה חד לבעל וחד לבועל ע"ש וע"כ משום דס"ל דעשה דונטמאה לא חשיבא עשה גמורה דלא ידחה אותה עשה דיש בקיומה מצוה כיון דעשה דונטמאה היא רק אזהרה לבד א"כ אכתי קשה כיון דהוא ס"ל דאם יש ג"כ להך עשה לאו לא אתי עשה ודחי לה וא"כ נשאר קושית התוס' ועלה בדעתי לתרץ דהרמב"ן יסבור דהך ונסתרה ונטמאה קאי על ספק סוטה לבד וא"כ גבי סוטה ודאית יהי' רק לאו לבד ובספק סוטה יהי' עשה שאין בקיומה מצוה דדינה כמו לאו הבא מכ"ע כמ"ש. אבל המעיין בגמרא דיבמות (יא) יראה להדיא שא"א לומר כן. ועיקר הקרא ונטמאה קאי על סוטה ודאית ואיסור דספק סוטה מוכח מהקרא מדהצריך להשקותה אלמא דעשו ספק כודאי וכמ"ש התוס' שם ד"ה צרת. וכן כתב הרשב"א והרא"ש והריטב"א ע"כ נ"ל דאף לדעת הרמב"ן דסובר דהיכא דאיכא לאו גמור ולאו הבמכ"ע לא אתי עשה ודחי לי' היינו דוקא כמו במצרית ראשונה והיא גרושה לכ"ה וכמו שכתב הרמב"ן דהוי תרתי איסורי והוא סובר דתרי לאו נמי לא אתי עשה ודחי לי' דלא כהתוס' יבמות הנ"ל דהרמב"ן סובר דלא גמרינן מכלאים בציצית דלא דמי דהכא חדא איסורא והכא תרתי איסורי כמו דאמרינן בגמ' יבמות (ח.) אבל היכא דבחד איסור איכא לאו גמור ולאו הבמכ"ע הוה דינו כמו באיסור אחד שיש בו רבוי אזהרות בתורה ואעפ"כ אינו אלא כמו לאו אחד היכא דאינו לוקה מחמת הלאוין שנתרבה בה וכן מוני המצות לא חשיבי כה"ג לתרי לאוי כמו שמבואר בסמ"ק שורש תשיעי ה"נ כיון דלאו הבמכ"ע אינו מוסיף שום חיוב הוה כמו רבוי אזהרות בלאו אחד ועיין בסמ"ק ברמב"ן מ"ש בשורש הששי משא"כ היכא דהעשה יש בה קיום מצוה בלבד הלאו שבה דהעשה מוספת על הלאו דהיינו הקיום מצוה לכך לא אתי עשה ודחי לו:

ונראה דלכך הוכרח הרמב"ן לומר דעשה אינו דוחה תרי לאוי מתרי איסורי משום דהוא סובר דלכך עשה דוחה ל"ת דעשה גדולה ממצות ל"ת כמו שאהבה גדולה מיראה כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר לעשות הרע בעיניו כמו שכתב בפירושו לתורה פ' יתרו וא"כ תקשה לדידי' אמאי אמרינן גבי אלמנה מן הנשואין לכ"ג דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ואפי' לפי מה שבארתי למעלה דעשה דבתולה לכ"ג הוה עשה גמורה ולא לאו הבא מכלל עשה. מ"מ בזה דנדחי היבום לא יקיים העשה דוהוא אשה בבתוליה יקח ואי יקיים היבום יקיים העשה וא"כ ליתי עשה דיבום וידחי העשה דבבתוליה יקח הניחא גבי שארי עשה דאינו דוחה ל"ת ועשה כגון בטומאת כהנים דאיכא עשה דלא יטמא ועשה דקדושים יהיו ולא דחי עשה שאני התם דבזה שפירש מלטמא למתים ממילא מקיים העשה דקדושים יהיו וכן לגבי יו"ט דקאמר הגמ' יו"ט עשה ול"ת ולא אתי עשה דכסוי הדם או שריפת קדשים ודחי עשה ול"ת דיו"ט הוא נמי משום דבעשה שאינו עושה מלאכה ביו"ט מקיים העשה דשבתון וכן נמי בעשה דהשלמה בפסחים הבאתי לעיל דקאמר הגמ' מאי אולמי האי עשה מהאי עשה נמי ניחא לפי מה שבארתי לעיל דהוא עשה גמורה ואי לא יקריב עכשיו לאחר תמיד של בין הערבים ויקריב בפעם אחרת קודם תמיד של בין הערבים יקיים המ"ע כדין הכתוב שצוה להקריבו קודם תמיד של בין הערבים. ולכך לא מצי דחי עשה דאכילת קדשים לעשה דהשלמה אבל הכא גבי אלמנה לכה"ג אם לא ייבם אותה לא יקיים שום עשה ואמאי לא אמרינן דידחה עשה דיבום את העשה דבבתוליה יקח והל"ת אלא ע"כ צ"ל לדעת הרמב"ן דסובר דאף שאין העשה אלא כמו לאו מ"מ לא מצי דחיא משום דהוי כתרי לאוי מתרי איסורי אבל בחד איסורא אעפ"י שיש עשה עם הלאו כיון דהעשה אינה עשה גמורה רק לאו הבא מכלל עשה אתי עשה ודחי לה ולפי"ז יתיישב שפיר הגמ' דשבת (כד:) דמפרשים שם חזקי' ואביי ורבא הטעם מפני מה אין שורפים קדשים ביו"ט ורב אשי אמר שם הטעם משום דשבת שבתון עשה והוה לי' יו"ט עשה ול"ת ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ולכאורה הוא תמוה דאטו לא ידעו הנהו כולהו אמוראי מהך עשה דשבתון וכבר הרגישו בזה המפרשים ולי נראה דהנהו אמוראי ס"ל דעשה דשבתון הוא לאו הבמכ"ע ובא להזהיר על איסור מלאכה דאם עושה מלאכה עובר על עשה דשבתון לבד הלאו ואם שובת ממלאכה אינו מקרי מקיים העשה רק שאינו עובר על הל"ת ועשה. וא"כ לא הוי רק כתרי לאוי בחד איסורא דאתי עשה ודחי' לו. אבל רב אשי בא וחידש דעשה דשבתון הוא עשה גמורה ככל העשות ובזה דשובת מקיים מ"ע גמורה ככל מ"ע שבתורה וגם מוני המצות מנו אותה במ"ע וא"כ לא אתי עשה דשריפת קדשים ודחי עשה דשבתון כיון דעשה דשבתון הוא עשה גמורה א"כ יצא לנו מזה דלאו הבא מכ"ע נדחית מפני העשה אפי' אם איכא לאו בהדי' לאו הבא מכל עשה אם הם בחד איסורא וזה דעת הרמב"ן והרא"ה והריטב"א בכתובות (מ:) עיין בש"מ:

אמנם דעת התוס' שם דס"ל דקושית הגמרא ליתי עשה ודחי ל"ת לא מצי קאי על דבר ערוה כגון דיש בה לאו ועשה דונטמאה נראה דאזלי לשיטתם ביבמות דס"ל דגם לאו הבמכ"ע לחוד לא מצי מידחי לי' עשה אחרת אף שאין בקיומה מצוה עיי"ש בתוס' ד"ה מסתברא כו' ונראה דס"ל כדעת התשב"ץ למנות לאוין הבאין מכלל עשה במנין העשין ומחמת זה נפלאתי על דברי הגאון פנ"י שם בתוס' דכתובות הנ"ל דהקשה התוס' מאי פריך הגמ' ליתי עשה ולדחי ל"ת הא דריש מקרא להדיא במשנה דבעינן אשה הראויה לו כו' וכתב ע"ז הפנ"י וז"ל ולכאורה יש לדקדק דלמא קרא לחייבי עשה אתא דלא שייך לומר אתא עשה ודחי עשה משא"כ בחייבי לאוין שפיר מצינן למימר דאתי עשה ודחי ל"ת ונ"ל מזה כיון דח"ע דהיינו מצרי ואדומי לאו עשה גמור נינהו אלא לאו הבא מכלל עשה וא"כ לא עדיף האי עשה מלאו גמור והא דעשה עדיף מל"ת היינו עשה גמור שיש בה קיום עשה ואף דמלשון התוס' יבמות (כ) ד"ה אי הכי כו' משמע לכאורה דבח"ע כה"ג אמרינן לא אתי עשה ודחי עשה מ"מ כבר העליתי שם דח"ע שכתבו התוס' שם היינו באלמנה לכה"ג דאיירי התם לענין דהוה עשה ול"ת ולא אתי עשה ודחי כן נ"ל עכ"ל ותמה אני דהאיך אפשר לומר בדעת התוס' כן דא"כ עשה דונטמאה הוה ג"כ עשה שאין בה שום קיום עשה ואמאי לא דחי לה עשה דולו תהי' גו'. וא"ל דדעת התוס' הוא דכיון דיש בה עשה לבד הלאו אף שהעשה הוא רק אזהרה לבד ואין בה שום קיום מצוה הוי כתרי לאוי ולא מצי מדחי לי' ואף שהוא באיסור אחד ודלא כמש"כ לדעת הרמב"ן ז"א דהא דעת התוס' להדי' ביבמות הנ"ל דתרי לאוי אף בתרי איסורי דחי וכן כתב הפנ"י בעצמו בביצה (ח.) על התוס' ד"ה בעפר תחוח וז"ל וליכא למימר דכיון דעביד חרישה וכתישה הוי תרי לאוי ולא אתי עשה ודחי לי' הא ליתא דבהדי' אמרינן במס' נזיר גבי כה"ג ונזיר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוין ואף שהשגתי למעלה על ראי' זו מ"מ הוא הא ס"ל דתרי לאוי ג"כ דחי:

ועוד קשה לי לדבריו דהא ע"כ מוכרח לומר לפי דבריו דעשה דבתולה לכה"ג הוי עשה גמורה כמו שבארתי למעלה א"כ אכתי תקשה דאם אנס כה"ג בתולה לא מצי לישאנה דבעולת עצמו אסורה מה"ת וא"כ דלמא אתי קרא דולו תהי' למעוטי כה"ג. אך זה אפשר ליישב בפשיטות דכיון דעשה דולו תהי' הוה עשה השוה בכל ועשה דבעולה לכה"ג הוה אינה שוה בכל שפיר מצי מדחי'. אבל זה קשה דהא אם אנס אלמנה מן האירוסין כיון דאיכא לאו ועשה ודאי דלא דחי כדמוכח ביבמות (כ.) וא"כ אפשר לאוקמי הקרא בכה"ג וכן קשה לפי שיטת התוס' ביבמות (פד.) ד"ה והא דגרושה לכ"ה אית בה נמי עשה דקדושים יהיו א"כ מצינן למימר דהקרא קאי למעוטי כה"ג דאם אנס כהן גרושה. אך זה אפשר לתרץ ולומר דהתוס' דכתובות ס"ל דעשה השוה בכל מצי למדחי לאו ועשה שאש"ב. ולא ס"ל מש"כ התוס' ביבמות (ה.) ד"ה אכתי דכיון דהאשה עושה איסורא כמו הכהן הבא עליה לא מדחי לה עשה דיבום אע"ג דאינו שוה אלא בכהנים אלא דס"ל דהא דלא מצי דחי עשה דיבום ללאו ועשה דכ"ג הוא משום דעשה דיבום נמי לא מיקרי הש"ב דאינה נוהג במלך. וכן הוא להדי' בר"ן בחידושיו לסנהדרין (יט) לתרץ כן בשם התוס' ובזה יש לתרץ דברי התוס' מכות (טו) ד"ה אם שכתבו שלכן כהן מאנס שגירש אינו מחויב להחזירה ולא דחי עשה דולו תהי' לאשה ללאו ועשה דגרושה לכה"ד שאש"ב משום דהא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה עכ"ל והקשה הגאון בעל שעה"מ (בה' יבו"ח פ"ו הי"א) דהא התוס' ס"ל דאלמנה לכ"ג חשיב שוה בכל כיון דהאשה עושה איסורא א"כ מהאי טעמא נמי גרושה לכ"ה חשיב שוה בכל דהיא נמי מוזהרת והניח בצ"ע אבל לפי מה שכתבתי א"ש די"ל דהתוס' דמכות לא ס"ל כהתוס' דיבמות דהיכא שהנשים מוזהרות הוה ש"ב ויבום דלא דחי הוא מטעם דלא מיקרי יבום ש"ב משום דאינו נוהג במלך וכנ"ל:

ובזה עלה בדעתי לישב דברי הרמב"ם (בה' גזילה פי"א הי"ח) דכתב בטעמא דאבידה בביה"ק שאין הכהן רשאי לטמא עצמו ולהחזירה משום דטומאת כהן הוה עשה ול"ת והשבת אבידה הוה עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עכ"ל והשמיט להאי טעמא דאמרינן בגמ' מי דחינן איסורי מקמי' ממונא ונראה דלא גרים כן [וכ"נ מדברי הראשונים שבנוסחאות שלהם לא היה

**(הג"ה וראיתי להגאון משכיל לאיתן בספרו נח"א שתי' דברי התוס' דמכות וז"ל ולי אפשר לישב דס"ל דלא דמי עשה דגרושה לעשה דאלמנה דהתם הוה עשה הש"ב וכמ"ש התוס' חגיגה (ט:) ד"ה בתולה דקרא דיקא קרי יקיח. משא"כ עשה דגרושה שהוא קדושים יהיו ודאי לא קאי רק על הכהנים עצמן ולא על האשה וכיון שהעשה אינו ש"ב אף שהלאו ש"ב מצי דחי לה עשה דלו תהי' עכ"ד. הנה מה שהחליט לדבר ברור דעשה דקדושי' לא קאי רק על הכהנים לבד ולא על האשה לפי דעת הש"מ בב"מ ליתא דסברי כיון דגלי קרא לא יקחו דאיהי נמי מוזהרת א"כ כל)** גרסתם כן] וקשה אמאי לא דחי עשה דהשבת אבידה ללאו ועשה דטומאת כהן והא טומאת כהן היא אש"ב אבל לפי מ"ש הר"ן בשם התוס' דעשה דיבום לא, מיקרי שב"כ כיון דאינו נוהג במלך ה"נ אמרינן דעשה דהשבת אבידה לא מקרי שב"כ כיון דאינה נוהגת בזקן ואינו לפי כבודו אבל באמת אינו נ"ל זה כיון דגם בזקן ואינו לפי כבודו איתא לעשה זו היכא דבשלו הי' מחזיר. ודאי מיקרי שוה בכל:

ע"כ נ"ל עיקר בדברי הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל כדברי התוס' וס"ל דאף דלאו ועשה אשב"כ מ"מ לא אתי עשה ודחי להו אף שהיא ש"ב ומצורע שאני משום שגדול השלום ואף דס"ל דהוא מותר בחשה"מ וא"כ ליתא בגילוחו שום שלום. מ"מ כיון דקודם הגילוח צריך שילוח מחוץ למחנה מיקרי גדול השלום וכ"כ סברא זו הש"מ בנזיר וב"מ. וכן הריטב"א ביבמות (כ) בתירוץ קמא ס"ל דעשה השב"כ לא מצי דחי ללאו ועשה שאשב"כ וכן הרשב"א בחידושיו ליבמות (ה.) ס"ל דלא מצי דחי. אמנם הריטב"א בתירוץ השני כתב וז"ל וי"א דודאי עשה השב"כ דחי לל"ת ועשה דאשב"כ והכא. לרווחא דמילתא אמרי לה ויש קצת הוכחה לזה בפ' שני נזירים עכ"ל וכ"כ הר"ן בחידושיו לסנהדרין שהבאתי לעיל בתירץ א' ומסיים שהעיקר הוא כתירץ א' דמצי דחי אף באלמנה מן הנשואין. ונפלאתי ע"ז דאיך אפשר דלרווחא קאמר הא במסקנא שם (כא.) קאמר דבאלמנה מן הנשואין כו"ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וצ"ע. הדרנא למילתא קמייתא דלאו הבא מכלל עשה תלוי בפלוגתת הראשונים אי מצי דחי לה עשה שיש בקיומה מצוה או לא והתוס' דכתובות אזלי לשיטתם ביבמות וקושית הפנ"י הנ"ל עיין בהפלאה שמתרץ בפשיטות:

וראיתי להגאון בעל בית מאיר שמישב דברי הרשב"א ז"ל דסתרי אהדדי דהמ"ל הביא בשמו דעשה דמצרי ואדומי כיון דהוא רק לאו הבא מכלל עשה אתא עשה ודחי' לו ובחידושיו ליבמות סובר דלא אתי עשה דיבמה ודחי אף לעשה גרידא ומתרץ דביבמות איירי ביבמה שנפלה לפני בועל שזינתה עמו תחת בעלה לתי' שני שבתוס' (ג:) לפי שאינן בצ"צ שתירוץ זה תופס נמי הרא"ש לעיקר ומסיק שם עכ"פ נשמע הדין ברור דאם נפלה לפני בועל ובא עליה דינה חרוץ כדכתב היש"ש ז"ל דכתב דדינה כמו אלמנה מן הנשואין לכ"ג] ולא ידעתי להלום דבריו דלמה חשיב עשה דונטמאה לעשה גמורה יותר מעשה דמצרי ואדומי ולדעת הרמב"ם והרמב"ן שהבאתי וכן דעת הרשב"א דהביא המ"ל אלים עשה שיש בקיומה מצוה מעשה שהיא רק אזהרה בלבד וא"כ הא עשה דונטמאה היא ג"כ רק אזהרה לבד ואמאי לא אתי עשה דיבמה שיש בקיומה מצוה ודחי לעשה דונטמאה הא לא עדיפא מלאו ועוד הא הרמב"ן והרא"ה והריטב"א שהביאו הפי' דקושית הגמרא בכתובות ליתי עשה ולדחי ל"ת קאי אנמצא בה דבר ערוה. ולא חששו לקושית התוס' שם שהקשו הא בדבר ערוה יש עשה ול"ת [עשה דונטמאה ול"ת אחרי אשר הוטמאה] ע"כ צ"ל כמו שפירשתי לעיל דסוברים דלאו הבא מכ"ע אתי עשה ודחי לי'. וא"כ חזינן להדיא דגם עשה דונטמאה היא עשה שמצי דחי אותה עשה אחריתא. ועוד הא דהביא המ"ל בשם הרשב"א מובא ג"כ בש"מ על כתובות בסוגיא הנ"ל (רק בש"מ כתוב בשם הריטב"א ונראה בעליל שט"ס הוא וצ"ל בשם הרשב"א דהביא אח"כ מ"ש הריטב"א וכן ראיתי להגאון בעל דברי אמת דהא דהביא המ"ל בשם הרשב"א מביא שכן איתא בש"מ בשם הרשב"א] וז"ל הש"מ שם וקשי' לרבוותא דהא אינה ראויה לבוא בקהל מקרא דעשה גופא נפקא לן דלא דחי דכתיב ולו תהי' לאשה אשה הראויה לו כו' ויש מי שפירש דאנמצא בה דבר ערוה קאי דקרא משמע דבשעת הויה תהא ראויה לו כו' ומורי הקשה ע"ז [ומ"ש שם על פ"ה ט"ס דמוכח הוא] דהאיך יבוא עשה דולו תהי' לאשה לדחות ל"ת דהעשה כבר ליתא בעולם תמיד דאחר שבעלה לשם אישות שוב אין כאן עשה כלל ול"נ כפירושו של רש"י ז"ל וה"ק וניתי עשה ונדחי ל"ת דמנ"ל לתנא דולו תהי' לאשה אשה הראויה לו כו' דלמא אשה שיש לו בה הוי' קאמר ולמעוטי חייבי מיתות וחייבי כריתות אבל חייבי לאוין לא דהא כ"מ שאתם מוצא עשה ול"ת אתי עשה ודחי ל"ת ה"נ ל"ש כו' אלא דקשי' לי' דאם איתא דולו תהי' לאשה אשה שיש לו בה הוי' קאמר אם כן אפי' ח"ע כגון מצרי ואדומי כונס לו לאשה והא מנא תיתי דהא קיי"ל דאין עשה דוחה עשה השב"כ כגון זה שאיסורו נוהג בכהנים לוים וישראלים וי"ל דעשה דמצרי כיון שאינה עשה גמורה אלא לאו הבא מכ"ע לא עדיף מלאו גמור דנדחה מפני עשה וכן בעולה לכ"ג לא הוי עשה גמורה אלא נדחה מפני עשה כלאו ועוד שאשב"כ ואתי עשה דולו תהי' לאשה השוה בכל ודוחה אותו וכדמשמע בפ' א"מ דעשה דטומאה הוי עשה שאשב"כ כו' עכ"ל. הרי הרשב"א בעצמו אינו מדחה הפי' דקאי קושית הגמ' על ערות דבר מחמת קושית התוס' שיש כאן ג"כ עשה דונטמאה אלמא דס"ל דעשה דונטמאה אינה חשובה כעשה גמורה ואדרבה משמע מדבריו למדייק היטב דהך עשה דונטמאה גרע מעשה דמצרי ואדומי:.

ועוד אפשר לומר דאפי' לשיטת התוס' דס"ל דעשה דונטמאה חשיבא עשה גמורה ואינה נדחית מפני עשה אחריתי היינו דוקא לגבי בעל דהוא מפורש בקרא. אבל לגבי בועל כיון דאתי רק מרבויא דקרא מדכתיב ונטמאה ונטמאה אפ"ל דקילא ונדחית מפני עשה דמפורש בקרא וכה"ג מצינו לענין אין איסור חל על איסור דכתב התוס' שבועות (כג.) ד"ה דמוקי דאין איסור לאו חל איסורו על איסור עשה מ"מ חצי שיעור דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד אלמא אף דגמרינן ח"ש מרבויי' דקרא כל חלב אפי"ה קילא מאיסור עשה כיון דאינו **(האמור בכהנים איהי מוזהרת בי' לפי מ"ש בשו"ת דאשת כהן דעת הרר"א ודעמו שהיא אינה מוזהרת אלא בלאו דלא יקחו ולא בלאו דלא יחלל זרעו איכא למימר נמי דאינה בעשה דקדושים יהיו כדברי הגאון הנ"ל וכן נראה דזהו דעת התוס' דחגיגה:

אמנם מ"ש כיון דהעשה אשב"כ אע"ג דהלאו שב"כ מצי דחי לי'. לכאורה הוא דבר חדש ומסתברא דלא כוותי' דהא הא דעשה השב"כ דחי לאו האשב"כ מכהן מצורע דמגלח ילפינן לה והתם הא הלאו והעשה אשב"כ. אבל כשאחד מהן הוא שב"כ אף שהשני אינו שב"כ מנא ידעינן דמצי דחי וראי' לדברי דהא קיי"ל דאין עשה דשריפת קדשים דוחה לל"ת ועשה דיו"ט ולפי דברי התוס' קדושין (לב.) ד"ה מעקה עשה דיו"ט לא הוה השב"כ דאינה נוהגת בנשים וא"כ תדחה עשה דשריפת קדשים ללאו ועשה דיו"ט וא"ל דגם עשה דשריפת קדשים הוה אשב"כ משום דאינה נוהגת בנשים דהוה מ"ע שהז"ג דאין שורפים קדשים בלילה ז"א דהא מדברי התוס' הנ"ל מוכרחים אנו לומר דשריפת קדשים הוה מ"ע שאין הז"ג ועיין מ"ש בזה המקנה ובעל הפנ"י] וכן קשה טובא דלדחי עשה דכסוי הדם לעשה דיו"ט מה"ט. ועוד קשה על דבריו דהתוס' שם דחקו למצוא נפקותא בזה דנשים מוזהרות בעשה דמעקה ודאינך דחשיב שם לענין דידהו יעו"ש בדבריהם הא נ"מ רבתי הוא לגבי כולם דאי אין חייבים בעשה דמעקה ודאינך הווין נמי לגבי איש עשה שאשב"כ אע"כ צ"ל דלגבי איש אין חילוק בזה כיון דלאו דידהו הוה שב"כ אף דהעשה אשב"כ מ"מ לא מצי דחי דלא דמי לעשה ול"ת דמצורע ששם הוי שניהם אשב"כ. ומ"מ נראה דאפשר לקיים דבריו דא"ל דהתוס' דמכות הנ"ל קאי בשיטת הריב"א ז"ל דס"ל בכ"מ שיש עשה כנגד ל"ת ועשה אף דלא מצי דחי מ"מ אי עבר לא מלקינן לי' כעובר על ל"ת דהא קיום העשה דוחה להל"ת. ועל איסור עשה לא מלקינן. ולפי"ז עיקר ילפותא דילפינן ממצורע דעשה השב"כ דחי לל"ת ועשה שאשב"כ הוא רק על דחיית העשה שאשב"כ דהלאו בלא"ה הוא כמאן דליתא דמי מחמת דחיית העשה ולפי דבריו לא איכפת לן במה דהל"ת הוי שב"כ כיון דהעשה היא אשב"כ שפיר מצי דחי והא דלא דחי עשה דשריפת קדשים ועשה דכסוי הדם לעשה דשבתון צ"ל דהריב"א ז"ל יסבור כהרמב"ם בס' המצות והרמב"ן בחידושיו דעשה דשבתון נוהג בנשים אמנם התוס' דקדושין נראה דס"ל דלא כהריב"א וס"ל דהיכא דיש לאו ועשה מאלים העשה להלאו דגם הלאו אינו נדחה (וכן ס"ל להר"ר יוסף שם דאפי' היכא דהעשה אינה נוהגת בנשים רק באנשים מ"מ מאלים העשה ללאו דגם בנשים אינו נדחה מפני עשה אחריתא] וע"כ ס"ל נמי דהיכא דאיכא עשה ול"ת אע"ג דהעשה אינו שב"כ מ"מ כיון דהל"ת שב"כ מאלים העשה להל"ת ולכך אינה דוחה עשה דשריפת קדשים וכסוי הדם לל"ת ועשה דיו"ט:)** מפורש בקרא. וכן כתב הר"ן בנדרים (ח.) וז"ל מכאן נ"ל ראי' למה שכתבתי בפ' שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אעפ"י שהיא מה"ת כיון דליתא מפורש בקרא להדי' שבועה חלה עליו עכ"ל וגדולה מזו דעת הר"ן בפ' שבועות שתים בתרא דהנשבע לחבל בעצמו חל עליו שבועה כיון דלא אתי אלא מדרשא הרי חזינן דס"ל להר"ן דדבר דאתי מדרשא כ"כ קילא דאפי' לבטל האיסור נמי חל עליו השבועה. ואתי עשה דמוצא שפתיך ודחי איסור מה"ת כיון דאינו מפורש בקרא אף שרוב הראשונים חולקים עליו בזה כמבואר באחרונים מ"מ י"ל דשאני שבועה דאיתא בשאלה ולהכי קילא אבל לענין עשה גמורה דמפורש בקרא כמו יבמה. איכא למימר דלכו"ע אם בעלה קנאה ודלא כהגאון בעל בית מאיר שחרץ משפטה כמ"ש היש"ש דצריכה גט וחליצה ולפ"ד אינו עולה תירוץ הגאון בעל ב"מ שמתרץ דברי הרשב"א ז"ל דיבמות דאיירי ביבמה שנפלה לפני בועל כו' וע"כ צ"ל כדברי, הגאון בעל דברי אמת דהרשב"א חזר מדבריו:

ואם נאמר דדברי הרשב"א דכתובות המובא בש"מ לאחר חזרה נאמרו לכאורה יש להוכיח דסובר דתרתי לאווי נמי דחי אף שהן בתרי איסורי כמו מצרית וממזרת. ודלא כהרמב"ן דאלת"ה הדרא קושית הרשב"א שם לדוכתי' דהאיך איכא למימר דהקרא דולו תהיה לאשה אשה שיש לה הויה קאמר א"כ לפי"ז אפי' היא מצרית וממזרת נמי כונס לו לאשה דהא יש לו בה הויה והא מנא תיתי דהא אין עשה דחי תרי לאוי. אע"כ צ"ל, דס"ל כיון דאמרינן דלאו הבא מכלל עשה דינו כלאו ואתי עשה ודחי לאו הבא מכ"ע דמצרית לא, איכפת לן מה שהיא ממזרת ג"כ דתרי לאוי נמי דחי אבל לפי"ז צ"ע דא"כ האיך כתב הרשב"א דבעולה לכ"ג נמי לא הוה עשה גמור [ונראה דדעתו ז"ל דהוה רק לאו הבא מכ"ע דאין שום מצוה בקיחת הבתולה ואף דמלשון המשנה שילהי הוריות שאמרו ומצווין על הבתולה ואסורין באלמנה משמע דאיכא מצוה בקיחת הבתולה י"ל דדעתו כסברת הבעל דברי אמת שהמצוה בא עליו ליקח בתולה ואם נשא בתולה אין עליו עוד שום מצוה בקיחת בתולה וא"כ אם נשא בעולה אין בזה אלא לאו הבא מכ"ע] וא"כ ע"כ צ"ל דהא דקאמר הגמ' ביבמות דאלמנה מן הנשואין לא אתי עשה דיבמה ודחי לי' משום דתרי לאוי נמי לא דחי. ע"כ נ"ל ברור דודאי הרשב"א ס"ל דעשה דבתולה לכ"ג היא עשה גמורה כמש"כ לעיל דמצוה על הכ"ג שיקח בתולה בכל עת שירצה ליקח אשה והא דכתב וכן בעולה לכ"ג לא הוה עשה גמור כונתו מפני שהיא אשב"כ דקילא והאי ועוד דכ' הוא ע"ס וצ"ל מפני כו' וכן מוכח ממ"ש המ"ל (בה' נערה בתולה פ"א ה"ה) וז"ל אף להרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו דגבי עשה דאיסורי ביאה כגון מצרי ואדומי כיון דלאו הבא מכלל עשה הוא קילי ואתי עשה ודחי אותה וכן בעולה לכ"ג דאיכא טעמא אחרינא דהוה עשה שאשב"כ מש"ה אתי עשה ודחי אותה כו' עכ"ל אלמא להדיא דטעמא דהרשב"א לענין בעולה לכ"ג משום דהוה עשה שאשב"כ. ונראה דלא הי' כתוב לפניו בדברי הרשב"א תיבת ועוד מ"מ עדיין דברי הרשב"א שגבו ממני דהא אכתי קשה קושיתו דהאיך איכא למימר דהקרא דולו תהי' לאשה אשה שיש בה הויה קאמר דא"כ אפי' אנס כ"ג אלמנה מן האירוסין ישאנה דאית לו בה הויה והא מנא תיתי דהא איכא כאן עשה [דבעולת עצמו אסורה מה"ת] ול"ת ולא אתי עשה דולו תהי' ודחי להו כמו דאמרינן ביבמות גבי יבמה ויותר הי' ניחא לי שבאמת הם דברי הריטב"א ולדידי' א"ש. דדעתו בחד תירוצא ביבמות דעשה השב"כ דחי עשה ול"ת שאשב"כ כמו שהבאתי והא דמובא בש"מ אח"כ מ"ש הריטב"א אולי הוא ממה"ק ומה"ב וצ"ע עוד אדבר בזה אי"ה בחלק או"ח מ"ש בזה הגאון בעל דברי אמת בדין מאכילין את החולה הקל הקל תחילה שהוכיח מהגמרא דיומא דלאו הבא מכלל עשה חמירא מלאו גמור ומשיג על דברי הרשב"א שהביא המ"ל ושם בארתי דדבריו ליתא. וע"כ זהו שיטת הרמב"ם דכתב דעשה דוחה ללאו הבא מכ"ע וע"כ משום דס"ל דלאו הבמכ"ע אין דינו כעשה וכמש"ל:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה