מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן יז
שאלה אחד שקידש את האשה בפקדון שתחת ידה ואמרה הן ותוכ"ד חזר אי הוי קדושי ודאי או ספק קדושין:
תשובה מקודם נבאר דברי ר"ת ורמב"ן שנהנו טעם דלכך תוך כ"ד כדיבור דמי בכ"מ חוץ ממגדף ועובד ע"ג ומקדש ומגרש דתקנה הוא דתקנו רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיכול ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי בר מהני. והקשה ע"ז הר"ן בנדרים (פז.) וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת לעולם בקו"ע בנדרים ונתן טעם אחר ע"ז והוא דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוכ"ד. אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אד עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי חזרה אפי' תוכ"ד לא מהני וראיתי להגאון בעל מהרי"ט אלגזי דמתרץ דהרמב"ן ור"ת ס"ל דרבנן יכולין לעקור דבר מה"ת אפי' בקו"ע אבל אין דעתי נוחה מזה כלל כמש"כ בקונטרס דאומרת טמאה אני לך דסוגיית הגמרא בכמה מקומות אזלי דאין ב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת אף שהתוס' בכתובות (יג:) מתרץ לרב הונא דסובר דגר קטן היו מטבילין אותו על דעת ב"ד סובר דרבנן מצו למיעקר דבר מה"ת בקו"ע נראה דצ"ל לדעת התוס' דלא פסקינן כר"ה מטעם סוגיות הגמרא בכ"מ הנ"ל ובאמת על הא דר"ה יש כמה תירוצים יש מתרצים דסובר דהיכא דיש פנים וטעם לדבר יכולין לעקור דבר מה"ת אף בקו"ע כשיטת התוס' דנזיר ויבמות [עיין פנ"י] ויש מהראשונים שכתבו דהא דזכין לקטן הוא מדאורייתא דזכיה הוא לא מטעם שליחות. ויש אומרים דהא דגר קטן מטבילין אותו ילפינן מהר סיני שנכנסו לברית והיו שם כמה יונקי שדים כפי שיטת התוס' סנהדרין (סח:) ד"ה קטן והרא"ש ביבמות פ' החולץ (מח). גם ראיתי להגאון בעל שערי תורה שרוצה לישב דברי ר"ת ורמב"ן דס"ל דזה מיקרי יש פנים וטעם לדבר אבל גם בזה לא נחה דעתי דקשה לומר כי גם זה מיקרי יש פנים וטעם לדבר [הא דכדי שיוכל ליתן שלום לרבו] שיהיו יכולין חכמים לעקור דבר מה"ת מטעם זה. ועוד לפי הנראה אינו סובר הרמב"ן ז"ל סברא זאת דבחידושיו ליבמות על הא דהויא לה מת מצוה מתרץ קושית הר"י דשם בתירוץ אחר ואינו חושש לתירץ הר"י. ומבאר דזה מיקרי מ"מ ממש. אך מלבד קושית הר"ן בנדרים קשה לי מאד לאמר דמדאורייתא תוכ"ד לאו כדיבור דמי בכל מקום דא"כ לענין עדות נמי הא דיכולין לחזור תוכ"ד הוא לאו מדאורייתא אלא רבנן הוא דתקנו וא"כ גבי עדים זוממין דצריכין שיזומו את כולם ואמר רבא מכות (ו.) והוא שהעידו כולם בתכ"ד ונ"ל הטעם דכ"ז שאומרים תוכ"ד של חבירו יכול גם הראשון לחזור כמ"ש התוס' שבועות (לב.) ד"ה מתוך והוה כאילו העידו כולם בבת אחת וע"כ צריך שיזומו את כולם דהם נקראת עדות אחת אבל לאחר כדי דיבור לא שייך אחד לחבירו ונקראת עדות בפ"ע וא"כ כיון דמדאורייתא אפי' תוכ"ד נמי לא שייך אחד לחבירו ולפי"ז לא משכחת הדין שיזומו את כולם מדאורייתא וזה אינו דהא ילפינן מקרא שצריכין שיזומו את כולם ומצאתי להגאון בעל שערי תורה בכלל ו' שהאריך בזה ובסוף דבריו כתב ג"כ שיש להביא ראי' לשיטת הר"ן דתכ"ד כד"ד הוא מה"ת מהא דאמר רבא הנ"ל דכתב וז"ל וקשה לר"ת האיך אפשר שהקרא מיירי שהעידו כן בתכ"ד כיון דמה"ת לא הוה תכ"ד כדיבור והוה כשתי כיתות עדים וכיון דקיי"ל א"א לצמצם האיך אפשר לקיים קרא דעפ"י שנים עדים או שלשה ודוחק לומר דהכא גלי קרא דהוה כדיבור דא"כ מנ"ל דבעלמא הוא דרבנן דלמא ילפינן מכאן וצ"ע עכ"ל. אך באמת אם היינו אומרים דהא דהצריך רבא תוכ"ד אין הטעם משום חזרה כמש"כ אלא הטעם דתכ"ד הוא חשוב כחד אפשר לישב קושית הגאון הנ"ל ולומר דבאמת תוכ"ד כד"ד לענין שיחשב כחד הוא מדאורייתא אבל לענין שיכול לחזור מדיבורו בתכ"ד אפשר לומר שהוא מדרבנן אבל האמת יורה דרכו שהטעם הוא משום חזרה שאם הוא תוכ"ד גם הראשון יכול לחזור מדבריו אף תוכ"ד של האחרון דכולם חשיבי כחד [ועיין שבועות (לב:) על הא דקאמר הגמרא, לא צריכא כגון כו' יעו"ש ברשב"א] ויותר נראה לי לומר דהא דהראשון יכול לחזור בתוכ"ד של האחרון הוא מזה גופא מדחשיב קרא כולם כחד דאינו חייב עד שיזומו את כולם וע"כ נשאר קושית הגאון הנ"ל:
עוד כתב הגאון הנ"ל וז"ל ועוד יש להביא ראי' לשיטת הר"ן מהא דאיתא במס' מכות (ה:) ר"ע אומר לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו. וכתב הר"ן וז"ל אין יכול לומר כבר העידו שנים ונתקיים העדות בהם ושאפילו הוזם לא ישלם אלא אע"פ שלא הי' צריך אם העיד תוכ"ד דינו להתחייב אם הוזם כיוצא באלו עכ"ל. גילה לנו רבינו ז"ל רז חדש היכא שהוזמו הנוספים על השנים לא נענשו רק בשהעידו תוכ"ד וכ"כ בס' ל"מ בפ"כ מעדות ה' ג' בכוונת הרמב"ם דדוקא כשהעידו תוכ"ד הוי כולם כעדות אחת אבל אח"כ אין נענשים אחרי' כיון שכבר חייב מיתה עפ"י ראשונים וגברא קטילא קטלו ולא הביא ראי' מהר"ן הלז וא"כ קשה האיך אפשר שאמרה תורה להיות עונש לשלישי כשהוזם כו' וכיון דמה"ת לא הוי כדיבור והוה כאילו הי' שני דיבורים אמאי חייב השלישי כשהוזם מיהו קושיא זו לא אלים כ"כ די"ל דר"ת ל"ל פי' הלז שמבואר בר"ן שם עוד פירושים עכ"ל הגאון בעל שערי תורה הנה מ"ש דהר"ן גילה לנו רז חדש דהיכא דהוזמו הנוספים על שנים לא נענשו רק אם הי' תוכ"ד. ותמה על הל"מ דכתב זאת מסברא דנפשי' ולא הביא ראי' מהר"ן ז"ל נפלאתי עליו דהא הר"ן לא איירי רק כשהעידו שנים תחילה ואח"כ העיד עד שלישי לבד לאחר כ"ד דאז אין לנו לחייבו ממ"נ השנים הראשונים אינם צריכים לו והוא בעצמו אינו יכול לחייבו. אבל כשיעידו שנים לאחר כ"ד כגוונא דאיירי הל"מ אמאי לא יתחייבו כשהוזמו כיון שעדיין לא נגמר הדין א"כ לא הו"ל גברא קטילא ולפי מש"כ רש"י במכות (ה.) אכתי גברא לאו בר קטלא שלא הועד עליו בב"ד ואלו הוה אתי ומודה הוה מיפטר עכ"ל. יש לישב דברי הל"מ דכיון שהועד עליו בב"ד ואלו הי' מודה ג"כ לא הוה מיפטר מקרי גברא בר קטלא [אף שמדברי רש"י ב"ק (ה.) ד"ה סבר לה כו' משמט שגם אם העידו עליו בב"ד יכול לפטור את עצמו בהודאתו אבל כבר השיג ע"ז תוס' רי"ד ויעויין מה שפי' שם דאינו מועיל הודאתו למפטר אחר שכבר הועד עליו בב"ד] אבל באמת הא כבר השיגו תוס' שם על פירש"י וכתבו דהטעם דלהכי לאו בר קטלא דשמא לא יבואו עדים ואם יבואו עדים לא יהא עדותן קיים. ועוד שאסור להורגו עד שיגמור דינו וכשנגמר דינו כבר בר חיובא הוא כו'. וא"כ לפי"ז דברי הל"מ תמוהים. אמאי לא יהא חייבים השנים הנוספים אף לאחר כ"ד ועוד נ"ל דאפי' בדיני ממונות נמי יש להסתפק ולומר דהשניים הנוספים חייבים ג"כ. דדוקא היכא דעדות הראשונים הי' אמת אז פטורים השנים אף שהוזמו דהשנים לא עשו כלום בהא דהעידו. וזה יש ללמוד מהגמרא דמכות הנ"ל אבל הכא כיון דהשנים הנוספים ידעו דשקר העידו הראשונים ואולי יתזמו הראשונים ועל השנים לא יהי' הזמה יחייבו אותו משום עדותם ע"כ אפשר לדון דהנוספים שהעידו לאחר כ"ד חייבים ג"כ אבל זה ברור דהשלישי שהעיד לאחר כ"ד פטור כמש"כ הר"ן ואין להקשות דאולי יוזם אחד מן הראשונים ויצטרף הוא עמהם. דז"א כיון דניזם אחד מהם בטלה שניהם דהוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול ולפי דעתי אין בזה שום חולק אפי' לפי שארי פירושים שהובאו בשם ומש"כ הגאון הנ"ל דאולי לא סובר הר"ת כפירש הלז כו' כוונתו נעלמה ממני וא"כ קושית הגאון הנ"ל על ר"ת היא קושי' חזקה וגם ה"נ אם נאמר דהטעם דהא דחייבתו התורה להשלישי הוא משום שהוא העיד תוכ"ד להראשונים ונטפל לעושי עבירה ג"כ אפשר לתרץ ולחלק בין חזרה בתכ"ד ובין שיהא נחשב כחד בתכ"ד כמו שכתבתי לעיל. אבל האמת גם הכא נראה הא דחייב השלישי הוא מטעם כיון דאמר בתכ"ד להראשונים אז יכולין עדיין הראשונים לחזור מדבריהם תכ"ד מהשלישי. ע"כ הוה עדות אחת וכולם חייבים בשוה. דגם עדות השנים נגמרת לאחר כ"ד השלישי דאז אינם יכולים לחזור מדבריהם ומ"מ נקרא השלישי נטפל לעושי עבירה כיון דבלאו עדותו הוה חייב ג"כ מחמת השנים הראשונים. וא"כ נתחזק קושית הגאון הנ"ל על שיטת ר"ת והרמב"ן דס"ל דחזרה תכ"ד הוא רק מדרבנן ומלבד כל זה קשה לי לומר דהך כללא שבעדות יכולין לחזור מדבריהם תכ"ד הוא רק מדרבנן לבד דא"כ אם עדים העידו שהרג פלוני את הנפש. ועדים אחרים מזימין אותם וחזרו תוכ"ד יהי' הדין מדאוריי' שיהרגו העדים אשר העידו שהרג פ' כו' דחזרת עדים המזימין אינו כלום ומדרבנן יכולין לחזור המזימין תכ"ד וחייב אותו שהעידו עליו וא"כ איך יכולין חכמים לתקן דבר שיהרג נפש. שמדאורייתא אין עליו משפט מות:
ע"כ נראה לי לאמר שבעדות כו"ט ס"ל דמדאורייתא יכולין לחזור תכ"ד ואף ר"ת ורמב"ן מודים בזה ואין שום חולק ע"ז והילפותא הוא מדחייב השלישי שהעיד תכ"ד לראשונים מסתמא הראשונים יכולין לחזור בתכ"ד השלישי. דאי לאו הכי אמאי חייב השלישי הא בלא עדותו יש עדות. וכן מדבעינן עד שיזומו את כולם אם העידו תכ"ד משמע שהוא עדות אחת דהראשונים יכולין ג"כ לחזור כ"ז שלא נאמר תכ"ד של האחרון אך לא מצינו למילף מזה רק היכא דהי' דיבור לבד כמו עדות אז אמרינן דאתי דיבור דתכ"ד ומבטל דיבור אבל היכא דהי' מעשה כמו קדושין וגירושין לא אמרינן בזה דאתי דיבור דתכ"ד ומבטל מעשה. ולכך מה"ת אינו יכול לחזור [דלא כרשב"ם דס"ל דגם גבי קדושין וגירושין מה"ת יכולין חזור והא דאמרינן דאינם יכולין לחזור הוא מדרבנן] וזה דהיה קשה לר"ת אמאי בקנינים כמו משיכה וכדומה דהוי ג"כ מעשה ויכולין לחזור מדחשיב הגמרא רק קדושין וגירושין בהא דאינן יכולין לחזור תכ"ד אלמא דבכ"מ יכולין לחזור אפי' בקנינים וכן פסקינן בשו"ע ח"מ סי' קצ"ה ס"ז] וזה הכריח לר"ת לומר דבאמת מדאורייתא בכ"מ לא אתי דיבור ומבטל מעשה רק בקנינים הוא מדרבנן שהם תיקנו משום שפעמים אדם מוכר לחבירו מקח ופגע בו רבו כו' שיכול לחזור בו והא דמגדף ועכו"ם אע"ג דאינו אלא דיבור לבד בלא מעשה ואעפ"כ אינו יכול לחזור בו היינו משום דחמירא מאוד דפגע בעיקר ואין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה לכך אינו יכול לחזור בו וגם ר"ת מודה בסברא זו [כדעת הר"ן] והא דלא ניחא להו לחלק בין מקדש ומגרש לשארי קנינים ג"כ בסברא זו משום דקשי' להו דהא גם שבועה חמירא מאוד כדאמרינן דכל העולם נזדעזע על לא תשא ואעפ"כ אם נשבע שבועה שאין אנו יודעין לך עדות יכולין לחזור בו תכ"ד ומפני זה הוכרחו לומר דמקדש ומגרש ה"ט משום דיש בהם מעשה ואין דיבור מוציא מידי מעשה. משא"כ שבועה דאינו אלא דיבור בלבד וקילא ממגדף ומעכו"ם ולכך יכולין לחזור בה ובשארי קנינים דיכולין לחזור בהם ע"כ הוא מדרבנן:
ולפי מה שבארנו יוצא לנו דהיכא דהקדושין הי' ע"י מעשה גמורה בזה ודאי כו"ע ס"ל דתוכ"ד אינו יכול לחזור והוי קדושין גמורין אבל בנ"ד שלא הי' הקדושין ע"י מעשה כיון שקדשה רק בפקדון שהי' כבר בידה א"כ לא הוי הקדושין רק ע"י דיבור בעלמא לפי דעת הר"ן דס"ל דלכך מקדש ומגרש אינו יכול לחזור תוכ"ד משום דחמירא ואין אדם עושה אלא בהסכמה גמורה ודאי דגם בזה אינו יכול לחזור תכ"ד אבל לפי דעת הר"ת והרמב"ן ולפי מה שבארנו דס"ל דלכך גבי קדושין וגירושין אינו יכול לחזור תוכ"ד משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה א"כ כה"ג דלא הוי רק דיבור בלבד יכול לחזור תוכ"ד כך עלה בדעתי לכאורה.
אבל אח"כ התבוננתי בזה דאפשר לומר דבכה"ג כנ"ד נמי אינו יכולין לחזור אף לפי דעת הר"ת והרמב"ן דהא כתבו התוס' מנחות (פא) ד"ה תודה דלכך לא מצו למיהדר משום דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ואמרינן נמי בפ' בתרא דנדרים והלכתא תוכ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש עכ"ל ולכאורה דבריהם תמוהים בתרתי. חדא דאדרבה מדלא חשיב הגמרא רק את אלו ולא חשיב ג"כ מקדיש מסתמא גבי מקדיש יכול לחזור ועוד האיך אמרי דלכך לא מצי למיהדר משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. הא גבי מסירה להדיוט גופא פסקינן דיכול לחזור בתכ"ד. דכן מוכח מהגמרא מדלא חשיב רק מקדש ומגרש וע"כ צ"ל דהתוס' דמנחות אזלי בשיטת הרמב"ן ור"ת וכפי מה שבארנו דלכך מקדש ומגרש אינו יכול לחזור משום דיש בה מעשה ואין דיבור מוציא מידי מעשה אף תוכ"ד. והא דבשאר קנינים יכול לחזור הוא רק מדרבנן וגבי הקדש, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וכיון דבמסירה להדיוט אינו יכול לחזור מה"ת א"כ גבי הקדש נמי אינו יכול לחזור
אך עדיין דברי התוס' הנ"ל צריכין ביאור מהיכן למדו התוס' לומר דילפינן הקדש ממקדש ומגרש דשאני מקדש ומגרש דהוי מעשה בפועל ממש. ולכך לא אתי דיבור אף בתכ"ד לבטל המעשה אבל גבי הקדש אע"ג דדיבור מהני כמו מעשה בהדיוט מ"מ כיון דהדיבור לא נגמר עד אחר כ"ד. אמאי אינו יכול לחזור אע"ג דגבי מו"מ נמי צריכין לאמירה בשעת המעשה א"כ אמאי לא אמרינן דליתי דיבור ומבטל הדיבור דקודם וישאר המעשה בלא דיבור והא לא מהני מעשה בלא דיבור דשאני התם כי בהם המעשה הוא העיקר מה שנותן לה הקדושין והגט והאמירה היא רק לגלות שנותן לה לשם קדושין או גירושין דהא פסקינן כר"י קדושין (ו.) דאם הם עסוקין באותו ענין ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש דיו. וכ"ש בשאר קנינים דצ"ל חזק וקני הוא רק לגלות שרצונו לזכות לו הדבר אבל העיקר היא המעשה. כי באמת בפניו א"צ לומר חזק וקני אבל באמירה לגבוה כיון דאינו מעשה בפועל ממש אלא רק קנין שע"י אמירה היא מנ"ל שאינו יכול לחזור בתכ"ד כמו גבי מסירה להדיוט מדאורייתא ע"כ נראה דע"כ צ"ל דהתוס' ילפי זאת מקדושין דכה"ג כגון שאמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך דאין כאן מעשה בפ"מ אלא אמירה גרידא וס"ל להתוס' מדלא מחלק, הגמרא בין קדושין לקדושין ואמר סתם דלא מצי הדר אלמא אפילו בקדושין כאלו ג"כ לא מצי הדר וכן בגירושין משכחת לה בכה"ג [עיין בשו"ע (סי' קל"ח)] וע"כ צ"ל הטעם כיון דע"י האמירה זכתה האשה בקדושיה ובגיטה הוה כמו מעשה בפ"מ. וה"נ גבי הקדש כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא משום דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא א"כ הוה אמירה דידי' כמו מעשה בפ"מ ולא מצי הדר תכ"ד ולפי"ז ניחא הירושלמי בקדושין דהוצרך לומר הטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט משום שנאמר לה' הארץ ומלואה ולכאורה קשה תיפוק ליה דמחוייב לקיים דבריו משום דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר בו. וכן כתב הרא"ש בנדרים (כט:) טעם זה אבל לפי דברי ניחא שפיר דהוצרך הירושלמי לטעם דלה' הארץ ומלואה וכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ומיד שיצא הדיבור מפיו זכה בו הקדש ולכך לא מצי למיהדר אף בתוכ"ד דהוה כמו מעשה בפ"מ. ונראה לישב דברי הרא"ש בנדרים דנתן טעם אחר, דהטעם דהירושלמי לא שייך אלא באומר הרי שור זה עולה דאז שייך לומר כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא. אבל אם אמר הרי עלי עולה לא שייך אז טעם זה לזה אומר הרא"ש דהטעם הוא משום נדר:
אבל לפי"ז יכול לחזור תוכ"ד דהא בנדרים יכול לחזור תוכ"ד וא"כ יהי' נ"מ בין אם אמר הרי זה ובין אמר הרי עלי לענין לחזור בו תוכ"ד אבל התוס' הנ"ל ע"כ ס"ל דהטעם של הירושלמי שייך ג"כ באומר הרי עלי דהתוס' איירי באם אמר הרי עלי תודה ואעפי"כ אמרינן דלא מצי למיהדר משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וע"כ הטעם דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא שייך נמי באומר הרי עלי:
אכן כ"ז הוא לשיטת הפוסקים דבהקדש ותמורה אינו יכול לחזור תוכ"ד אבל לפי הסוברים דגם בהקדש ותמורה יכול לחזור תכ"ד כמבואר בגמרא ב"ק (עג:) ואפי' באומר הרי זו ג"כ יכול לחזור אע"ג דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לפי"ז מוכרחים אנו לומר דגם במקדש ומגרש הא דאינו יכול לחזור תוכ"ד הוא דוקא שהיה מעשה בפ"מ לשם קדושין וגירושין אז אמרינן דלא אתא דיבור ומבטל מעשה אבל אם תחילת נתינתו לא הי' לשם קדושין וגירושין רק דאח"כ ע"י אמירה צריך לחול הקדושין והגירושין אף שהם כבר בידה אעפ"כ כיון דעתה אינו חל הקוה"ג רק ע"י האמירה יכול לחזור תכ"ד דאמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור ונראה לישב לפי שיטה זו דברי הירושלמי דהוצרך ליתן הטעם הא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט משום לה' הארץ ומלואה משום דנ"מ דאי מטעם הרא"ש משום דמחוייב לקיים דבריו מטעם נדר א"כ מת הא היורשים אינם מחוייבים לקיים נדרו כמו שהקדיש דבר שלא בא לעולם. דאם אמר בלשון אתננו להקדש פסקינן בשו"ע ח"מ (סי' רי"ב ס"ז) בהג"ה דדוקא אם הנודר קיים מחוייב הוא לקיים דבריו מטעם נדר אבל אם מת היורשים פטורים ואלו מטעם דלד' הארץ ומלואה קנה הקדש ואף היורשים מחוייבים לקיים זאת. וגם לפי"ז נראה לומר דהוצרך הרא"ש לומר טעם דאמירה לגבוה כו' משום טעם נדר כמו שבארתי למעלה דהטעם דהירושלמי לא שייך אלא באומר הרי זו אבל באומר הרי עלי ע"כ הטעם משום נדר וא"כ אם אמר הרי עלי עולה ומת אין היורשים מחוייבים להביא עולתו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ואלו לדברי התוס' דמנחות נראה דגם היורשים מחוייבים להביא וצ"ע:
והמתבאר מכל זה דדין זה דאם קידש בפקדון שבידה וחזר תכ"ד לפי שיטת הר"ת והרמב"ן תלוי בפלוגתת הפוסקים גבי הקדש דלפי דעת הפוסקים דס"ל גבי הקדש אינו יכול לחזור תכ"ד. ה"ה נמי גבי נידון דידן אינו יכול לחזור ולהפוסקים דס"ל דגבי הקדש יכול לחזור תכ"ד. בנידון זה נמי יכול לחזור ועוד יתבאר לפי דברינו אלה דין חדש שלא הזכירו הפוסקים כלל דה"ה גבי שיחרור דאם נתן שטר שיחרור לעבדו וחוזר מיד תכ"ד אינו יכול לחזור בו דהוי כמקדש ומגרש דלא אתי דיבור ומבטל המעשה. דבשאר קנינים דיכול לחזור הוא רק מדרבנן כמו שבאר' ומאי דלא חשיב בגיטין (ט.) הא מילתא דשוה שחרורי עבדים לגיטי נשים משום דמסיק שם מילחא דאיתא בקדושין לא קתני ועוד נ"ל דאפי' אם קנה עצמו מיד רבו בכסף של אחרים [כמבואר בקדושין] אינו יכול רבו לחזור בתכ"ד. דכיון דמה"ד הוא משוחרר והוא ישראל גמור דלא אתא דיבור ומבטל מעשה א"כ בלא"ה א"ש דלא קחשיב במאי דשוי שחרורי עבדים לגיטי נשים נמי לההוא מילתא דאינו יכול לחזור בתכ"ד. כיון דאפי' בכסף נמי אינו יכול לחזור:
אח"כ מצאתי דהב"ח בקונטרס אחרון (סי' מ"ז) כתב על הא דאמרה היא בעצמה נתקדשתי ואח"כ חזרה בתכ"ד וז"ל ומהור"ך הקשה מהא דכתב רבינו בסי' מ"ט דלגבי קדושין לא הוי תוכ"ד כדיבור ותירץ שאני התם דעביד מעשה שנתן המעות בידה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל הכא לא הוי אלא דיבור דאמרה נתקדשתי יכולה לחזור בה תכ"ד דאתא דיבור ומבטל דיבור עכ"ל ונ"ל דאעפ"י דבעלמא ודאי אמרינן דאתי דיבור ומבטל דיבור וכדאיתא פ' השולח (לב) מ"מ כאן לא אמרינן הכי שהרי בפרק י"נ (קכט) קאמרינן והלכתא כל תוכ"ד כדיבור דמי לבד מע"ז וקידושין וכתבו התוס' דר"י פי' ע"ז שא"ל אלי אתה וחזר בו תוכ"ד דלא מהני מידי ולא אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור ודכוותא בקדושין היכא דלא הוי אלא דיבור כגון שכבר מסר בידה פקדון והוא בעין וא"ל בפני עדים הרי את מקודשת לי בפקדון שלי שמסרתי, בידך וחזר תכ"ד ואמר דלהוי מתנה דלא מצי הדר ואע"ג דליכא מעשה אלא דיבור אלא צ"ל דקיי"ל הכי בע"א וקדושין מגזירת הכתוב כמ"ש התוס' בפ' יי"נ. א"נ תקנתא דרבנן היא כמ"ש הרמב"ן בשם ר"ת ומביאו הר"ן סוף נדרים (פז) והר"ן עצמו כתב טעם אחר ע"ש. וכל זה דוקא לענין חזרה דמעות קדושין דקאמר תכ"ד דלהוי מתנה אבל הכא לא קא עסיק תלמודא אלא לענין נאמנות דמעיקרא קא שוי' אנפשיה חתיכא דאיסורא ואח"כ חזרה מדבורה תכ"ד כו' עכ"ל הב"ח והמעיין יראה בדברי הב"ח הללו שדבריו נכונים מאד לישב דברי ר"ת והרמב"ן ומה שהקשה הב"ח ע"ז דא"כ היכא שהי' פקדון בידה אמאי לא מהני חזרה תכ"ד כבר בארתי דזה תלוי בשיטת הפוסקים גבי הקדש ולפי דעתי א"א לפרש דברי התוס' דמנחות אם לא כמו שפירשתי א"כ מוכח לפי"ז להדיא דהתוס' ס"ל כיון דע"י דיבור קנה מה שת"י הוי כמו מעשה בפ"מ:
עוד נ"ל דגם הרמב"ם מוכרח לסבור דהא דיכולין לחזור בשאר קנינים בתכ"ד הוא רק תקנתא דרבנן לבד. דהנה הרמב"ם (פ' ו' מה"א ה"ד) כתב וז"ל אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהי' מקודשת ואם לא תתני לא תהי' מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה ואעפ"י שהכל בתכ"ד הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום עכ"ל והקשה עליו הטור דהוא מילחא דפשיטא דאם נתן ואח"כ התנה אין אחר המעשה כלום ופירשו האחרונים משום דהא קיי"ל דבקדושין תכ"ד אינו כדיבור וליתא בחזרה אמנם הט"ז כתב (בסי' ל"ח סק"ב) דמשמע מדברי הטור דהנותן מתנה לחבירו ואמר הריני נותן לך מתנה זו ונתן לו ואח"כ אמר איזה תנאי לא מהני ואין בתנאי זה כלום כיון שקודם לזה זכה בו סתם משו"ה מקשה דאינו צריך ללמוד כאן מתנאי דב"ג כיון דבלא"ה אין כאן תנאי וכבר השיגו עליו כל האחרונים דנעלם ממנו דברי הרא"ש בב"ב ושו"ע קצ"ה ס"ז דפסקינן להדיא דבשאר קנינים יכול לחזור אפילו לאחר שמסר ומשך תכ"ד. והב"י והב"ח תירצו על קושית הטור דה"א דתנאי עדיף מחזרה כיון דהוא בא להשלמת דברים הראשונים אך לפ"ד עדיין קשה טובא על דברי הרמב"ם דהאיך אפשר לומר דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"א דתנאי עדיף מחזרה דאפי' גבי קדושין וגיטין דחזרה לא מהני תכ"ד ה"א דתנאי מהני ועתה דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר בשאר קנינים דיכולין לחזור בתכ"ד מ"מ תנאי לא מהני אף בתכ"ד ואין לדחוק ולומר כיון דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר הוא גזירת הכתוב בלא טעם. דזה אינו דהא פסק הרמב"ם שם פ"ו הי"ז דהיכא דהתנה בע"מ ומעכשיו אין צריך לדיני תנאים ואף שהקדים המעשה קודם התנאי התנאי קיים וכתב שם ה"ה ונראה מדבריו דהטעם שמעכשיו ובע"מ אין צריך לדברים אלו הוא מפני שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים התנאי אבל באם אין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו. לפיכך צריך חיזוק יותר עכ"ל א"כ חזינן דהא דהתנאי אינו מועיל לאחר המעשה הוא רק מפני שבא לעקור המעשה קצת א"כ חזינן דזה מתורת חזרה נגע בה ולכך היכא דלא בא לעקור המעשה לא איכפת לן אפי' היכא דבא לאתר המעשה וא"כ דזה מטעם חזרה לכך אינו מועיל לאחר המעשה א"כ קשה בשאר קנינים דתנאי לא מהני אפי' בתכ"ד א"כ האיך מהני חזרה. אבל לפי מה שבארתי דהא דבשאר קנינים יכולין לחזור תכ"ד הוא רק מדרבנן לבד כדברי ר"ת. וגבי שאר תנאים הניחו הדבר על דין תורה א"ש דברי הרמב"ם ועוד נראה לי לומר דעת הרמב"ם דלא כמש"כ לדעת ר"ת דהא דלא מהני חזרה תכ"ד גבי קדושין וגירושין הוא מצד הסברא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא דזה גופא ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר מדהוצרך משם לומר התנאי קודם המעשה משום דלאחר המעשה אינו יכול להטיל תנאי אלמא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וא"כ ה"ה דאינו יכול לחזור אפי' תכ"ד והא דמהני חזרה במתנה הוא רק מדרבנן ודוקא בחזרה תקנו דמהני אבל בתנאי לא תקנו משום דאיהו אפסיד אנפשי' דהיה יכול להתנות קודם המעשה:
ולכאורה נראה מדברי הרמב"ם הללו דוקא שהיה המעשה בפ"מ היינו שאמר הרי את מקודשת לי ונתן הדינר ואח"כ הטיל התנאי אז התנאי בטל אבל אם נתן לה הדינר סתם ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת וגם הטיל התנאי אז התנאי קיים וכן כתב הב"ח בקו"א. הרי חזינן דס"ל דאף שמיד שאמר הרי את מקודשת זכתה בדינר לשם קדושין אעפ"כ יכול להטיל תנאי תכ"ד דזה לא מיקרי מעשה בפ"מ כיון דעתה לא חלו הקדושין רק ע"י אמירה לכך יכול להטיל התנאי דאח"כ. ונראה דדעת הב"ח היא אע"ג דאמרה הן קודם שהטיל התנאי אפ"ה מהני התנאי דאח"כ כיון דהקדושין אינם נגמרים רק ע"י דברים שלהם לכך מועיל התנאי דאח"כ תכ"ד. והב"ח אזיל לשיטתי' שהבאתי למעלה מה שהשיג על המהור"ך. אמנם דעת הט"ז אינו כן וסובר כיון דהדינר בידה, וע"י האמירה הן שלה זכיתה בדינר הוה כמעשה בפ"מ ואינו יכול אח"כ להטיל תנאי ולפי מה שבארתי לעיל שדעת הסוברים דגם בהקדש אינו יכול לחזור תכ"ד הוא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וזכה ההקדש בכל מקום שהוא מטעם לה' הארץ כו' והוי כמו מעשה בפ"מ. א"כ דברי הט"ז מוכרחין דהא הרמב"ם סובר דגם בהקדש אינו יכול לחזור תכ"ד ושם אינו מעשה בפ"מ אלא משום דע"י אמירתו זכה ההקדש בכ"מ שהוא הוה כמו מעשה בפ"מ א"כ ה"נ מיקרי מעשה בפ"מ ואינו יכול אח"כ להטיל תנאי:
ועוד נ"ל להביא ראיה דע"כ סובר הרמב"ם דאפילו אם תחילת הנתינה לא היה לשם קדושין אלא ע"י אמירה דאח"כ מ"מ הוה כמו מעשה ואינו יכול להטיל תנאי דהא לכאורה דברי הרמב"ם תמוה האיך פירש דהא דהמעשה קודם לתנאי בטל התנאי היינו מעשה בפ"מ הא עיקר דין זה ילפינן מב"ג וב"ר ושם לא הוה מעשה בפ"מ אלא אמירת משה לבד. וכן הקשה הגאון בעל אבני מלואים ודחק לתרץ שם. אבל לפ"ד נראה לישב בפשיטות עפ"י מה דאיתא בירושלמי דקדושין על ענין דתנאי ב"ג וב"ר וז"ל שנייא היא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם עכ"ל וא"כ אלו הי' אומר משה ונתתם את נחלתם בארץ הגלעד מקודם מיד היו זוכים בה (והוה כאלו אמר לאחד זכה מה שבידך] והוה כמו מעשה ולא היה יכול להטיל אח"כ התנאי וע"כ הוכרח להטיל התנאי קודם האמירה של ונתתם וגו'. אלמא דהיכא דע"י האמירה זוכה בדבר שתח"י אעפ"י שלא היה מעשה בפ"מ מ"מ מיקרי מעשה ואינו יכול להטיל תנאי וכן מצאתי השגות הראב"ד על בעל המאור במס' ביצה דכתב כלל חדש דהיכא דמתנה שאם יעשה פלוני כך וכך יותן לו כך וכך א"צ בזה לדיני תנאים כי דיני תנאים לא נאמרו אלא היכא שהמעשה נעשה מיד שהתנאי צריך לעקור המעשה וגבי ב"ג וב"ר דהוצרך להני דיני תנאי משום דהתם נמי נעשה המעשה מיד כי זכו מיד בנחלתם. הרי להדיא כדברי דזכו מיד בנחלתן א"כ לפי דעת הרמב"ם שפיר י"ל דזכו מיד באמירת משה א"כ הרי זו ראי' מוכרחת לדברי ונסתפקתי לפי הני שיטות הראשונים גבי מחשבה להוריד טומאה דאמרינן בקדושין (נט:) שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי וכן גבי תרומה כתבו שם התוס' ד"ה מידי כו' דשאני מחשבה דתרומה דכי מעשה דמי אי מהני בהם חזרה תכ"ד או לא משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה וצ"ע בזה:
היוצא מכל דברינו אלה לנדון שאלתנו הנה לדעת הר"ן דס"ל דהא דגבי קדושין וגירושין אינו יכול לחזור בתכ"ד הוא מטעם חומר שלהן בודאי ה"ה הכא אמנם לדעת ר"ת והרמב"ן תלוי זה בשיטת הפוסקים גבי הקדש אם יכול לחזור בתכ"ד או לא א"כ זה הוה פלוגתא דרבוותא ע"כ לא הוה אלא ספק קדושין בכה"ג ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם: