מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן טז
עובדא אתא לידי באחד שהלך למקום אחד ידוע עם מכתב תעודה וע"כ כשבא לשם שנה שמו על שם המכ"ת. ואח"כ בא משם המכ"ת בחזרה וכותבים שמת שם. ונסעה אשתו לשם ומקצת הבגדים שנשארו מאתו הכירה בטב"ע ופסקתי שלפע"ד נראה שיש להתיר האשה העלובה הלזו ואין לחוש שמא השאיל המכ"ת לאיש אחר כמ"ש בתשובה הקודמת דהכא כיון שאנן ידעינן שודאי הלך האיש הלזה שקבל המ"ת בדרך זו א"כ גם הב"י מודה דלא חיישינן שמא השאיל לאחר בכלים דלא מושלי אינשי דהא הב"י בעצמו בתשובותיו על אה"ע סי' ז' הביא שם דהמרדכי התיר אשה אחת ע"י א"י שאמר במסל"ת שהרג יהודי א' בין ניקולא לאודיק שהי' מוליך עשרה ליטרין ששלחה מרת יהודית לאחיה בניקולא ושאלוהו אם שלחה וכתב שם הב"י ונראה שהם תופסין לעיקר כלישנא בתרא דלא חיישינן לשאלה ולא ידעתי מי הכניסו למרן בההוא עובדא לדחוק עצמו לאוקמי כלישנא בגופו בארוך וגוץ הא אפי' לאידך לישנא כהני עובדי איתתא שרי' דהא פקדון הוה הנך עשרה ליטרין ולא עביד אינש שמוסר ונותן מה שמוסרים לו ביד אחרים כדתנן בפ' כל הגט אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ כיון שמ' יהודית אומרת שמסרה לבעלה של זו יו"ד ליטרין להוליך לאחיה וחזקה שלא הוציאם מתח"י הוה סי' מובהק גמור דאורייתא וליכא למיחש שהשאילן או הפקידן לאחר כו' יעו"ש מה דמסיק שם דלדינא נראה דאפי' בכלים דלא מושלי אינשי נמי אסורה. ומ"מ הדין שכתב המרדכי נראה שהוא דין אמת ולא מטעמי' אלא ממ"ש הרמב"ם שאם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו והסיח הגוי לפ"ת ואמר שעשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם וקברנום משיאים את נשותיהם עכ"ל ומשמע דה"ה לאומר כן איש שהי' נושא כך גמלים כו' ומעתה מה לי אומרו איש יהודי שהי' נושא כך גמלים מה לי אומרו איש יהודי שהי' מוליך עשרה ליטרין ששלחה מ' יהודית לאחיה בניקולא עכ"ל הב"י. א"כ אף אנו נאמר מה לי איש שהי' נושא גמלים והי' הולך ממקום למקום בדרך זו ומת מהני ומה לי אומרו איש שהי' הולך ממקום למקום בדרך זו והי' בידו המכ"ת הלזה ומת דודאי ג"כ מהני אמנם הב"י הנ"ל נראה דס"ל דלא בעי' סימן המנין כלל אלא רק מה שהם נושאים גמלים ויגיד מקום היציאה ומקום ההליכה אבל באמת מפשטות דברי הרמב"ם משמע דבעי דוקא ג"כ צירוף סימן המנין וכן ראיתי להגאון בעל מה"צ כתב ג"כ דמלשון הרמב"ם והשו"ע משמע דבעינן שיגיד מקום היציאה ומקום הליכה וסימן מנין עם סימן אחר כגון קולר או כיוצא בו יעו"ש מה שהאריך בזה ומצאתי אח"כ שגם הגאון א"ז בעל קדושת יו"ט ז"ל הכריח זאת מדברי הרמב"ם דבעי כל הני סימנים. ופליג על תשובת הב"י בסי' קפ"ג דס"ל דגבי קולר לא בעי סימן מנין והיכא דאמר סימן המנין לא בעי סימן הקולר:
מ"מ נראה להקל בנ"ד כיון שאנן ידעינן ברור שהלך לעיר הזאת שמת שם וזה זמן רב שמת ואין דורשים כלל עליו ממקום אחר רק מעיר הזאת. א"כ זה דמי לעובדא דהמבי"ט שכתב וז"ל אם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום אחר ואח"כ באותו הדרך נמצא הרוג מדאורייתא תלינן שזהו הנאבד דאם איתא שהנאבד ניצול הי' נודע מקומו וע"כ אם נשאת לא תצא כו' עכ"ל א"כ בנ"ד ודאי דלא גרע מעובדא דהמבי"ט ולפי דבריו יצאה האשה הלזו מחששא דאורייתא והנו"ב ס"ל היכא דיצאה מחזקת א"א לא חיישינן כלל לשאלה א"כ לכה"פ בכלים דלא מושלי אינשי דהרבה אחרונים מקילין בלא"ה והכא שנתחזק בחייו לפנינו כבר פלפלתי הרבה בתשו' הקודמת שאפשר להקל משום דחזקת כל מה שיש לו הם שלו קדמה מקודם שנולד הספק על אשתו. א"כ יש לסמוך על האחרונים שמקילין בכלים דלא מושלי אינשי ועוד הא כל החומרות שהחמירו האחרונים בזה הוא רק מחמת הב"י שהחמיר בזה והא הב"י הקיל בכה"ג להדיא כמ"ש ומחמת שהי' שם ג"כ אומדנות גדולות שזה הוא האיש ע"כ התרתי לאשה הלזו: