מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן טו
להרב המובהק החו"ב ירא ושלם מוהר"ר יהושע נ"י מ"צ בקריטשוב:
תורף השאלה יובן מתוך התשובה ע"כ לא העתקתי אותה:
תשובה דברי כת"ר ע"ד העגונה דמחנו ואשר פלפל בזה להתירה ישרו דבריו בעיני ומרוב טרדותי בצוק העתים הללו לא הי' אתי עת להשיבו ועתה הגיעני שנית מכתבו בצירוף ההיתר שיצא מהרב הגאון מוהר"ם ברלין ובנו הרה"ג מוהר"ח ממאהליב ושניהם אמרו דבר אחד להתירה ע"י חיפוש בקריט' דלא נאבד איש מעת קבלת המכתב תעודה הלזה זולת ר' ישראל אשר קבלו [על שם דוד מאניס]. ואני אתפלא מאוד על דבריהם כיון דכל חששא בנ"ד שמא השאיל המכתב תעודה לאחר ומי יאמר שלא יצא איש אחד מקריטשוב זה שנים רבות והשאיל לו ר' ישראל את המכתב. ועוד כיון דחיישינן לשאלה הא יש לחוש שמא השאילו לאיש אחר שאיננו מקריטשוב כלל ומה שהחזיק א"ע שהוא מקריטשוב הוא מחמת המכתב שבידו וכמו שהעיר גם כת"ר בזה:
אך בזה הי' אפשר לצדד ולומר דלהא לא חיישינן שמא הוא מעיר אחרת דא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו במה שאנו מתירין בפשיטות במי שהלך מעירו ומכתבו בידו בשמו ושם עירו ובא לעיר אחרת והחזיק עצמו בשמו ושם עירו כמו שנכתב במכתב ומת שם ומודיעין מעיר שמת שם איש בשמו ושם עיר שנתחזק שם ונהיגין עלמא להתיר אשתו באין פקפוק ואמאי לא ניחוש ג"כ שמא איש אחר הוא והמכתב הוא שאול בידו והחזיק א"ע בשם זה מחמת נקיבת השם שבמכתב אע"כ צ"ל דכיון שהחזיק א"ע באמרי פיו בשמו ושם עירו לא מגרע המכתב שבידו את חזקת שמו ושם עירו שהחזיק לעצמו לחוש לשאלת המכתב דחששא רחוקה היא ולא חששו לזה דומיא דאמרינן בשעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין ולא חיישינן שמא צרה היא משום דחששא רחוקה היא ומתקנות עגונות לא חששו חז"ל לזה וכן מוכח מתשובת הרא"ש ז"ל כלל נ"א בעובדא דר' אשר תלמידו שהלך ממנו ומסר לידו מכתב וכתבי תוספת הרא"ש ובא לעיר אחת והחזיק א"ע בשם הנ"ל והראה מכתב הרא"ש ז"ל וכתבי תוס' הרא"ש שמסר לידו ומת שם והתיר הרא"ש ז"ל את אשתו מחזקה זו שהי' מוחזק בשמו והכתבים שהיו בידו והנה הרא"ש ז"ל איהו מארי דהאי דינא דחיישינן לשאלה והח"מ כתב (בסי' י"ז ס"ק מ"ב) דמאן דחייש לשאל חייש נמי לאבידה וא"כ למה לא חשש הרא"ש שמא ר' אשר תלמידו אבד המכתב והכתבים שלו ומצאן איש אחר והחזיק עצמו בשם זה להתיקר ולהתכבד במכתבי הרא"ש ז"ל אע"כ צ"ל דכיון שהחזיק עצמו באמרי פיו בשם זה תו לא חיישינן לחששות רחוקות לגרע חזקתו וכן כתב הרא"ש שם ויותר מזה הקילו בעדות אשה דתנן בפ' בתרא דיבמות משיאין עפ"י בת קול ומעשה שעמד אחד על ראש ההר ואמר איש פלוני ממקום פלוני מת כו' ופריך הגמרא ודלמא צרה הואי תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין כו' ע"כ וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דלא חיישינן שמא הוא איש אחר שאינו מקריטשוב והחזיק עצמו בשקר שהוא מקריטשוב מחמת המכתב השאול אצלו דחששא דשאלה לא מגרע החזקה שהחזיק א"ע ודנין עליו כמו שלא הי' אצלו מכתב כלל:
אבל העיקר מה שצריכין לחוש בנ"ד הוא כיון שכתבו ממקום שמת שזה שהחזיק עצמו בשם דוד מאניס וכן נכתב במכתב שלו מת ואנן ידעינן שדוד מאניס מקריטשוב לא מת שם אלא שנתברר עפ"י עדים שביד האיש ששמו ישראל מקריטשוב הי' המכתב הזה קודם שנסע לשם ואנו רוצין להחזיק שהאיש ישראל מת ומה ששינה שמו על שם דוד מאניס הוא מחמת המכ' שבידו וא"כ יש לנו לחוש שמא האיש ישראל זה השאיל המכתב לאיש אחר והאחר שינה שמו על שם המכ'. ואף שלפ"ז היה נראה להקל בנ"ד כיון דאנן מחזיקינן לו שהוא מקריטשוב כמו שהחזיק א"ע והיה מועיל בזה החיפוש בשם ולבדוק שלא נאבד איש אחר זולת האיש הלזה אך לא יועיל החיפוש מעת ששאל האיש ישראל הנ"ל את המכ' כמו שכתבו הרבנים הנ"ל מטעם שכ' כ"א לחפש מזמן ערך עשרים שנה שלא נאבד איש מעירם שיצא מביתו במשך ששה שבועות אחר חתונתו ושארי סימנים שסימן על נפשו [ואין לנו לחוש שמא יצא קודם עשרים שנים משום שלא היו מספיקין השנים שנכתבו במכתב עליו] ואף שכמה אחרונים החמירו שלא לסמוך על חיפוש שמזמן רב דאולי לא ישימו לב על מה שכבר היה בשנים רבות מ"מ בנ"ד יש להקל דהוא מלתא דמדכרי טובא שעזב את אשת נעוריו במשך קטן כזה אחר חתונתו ולא שב לביתו
אמנם לבי נוקפי להקל אף בחיפוש הזה דהא לא החזיק עצמו שהוא מתושבי ודיירי עיר קריטשוב שידעו צאתו ובואו בביתו ויש לחוש שמא הוא מדיירי עיר אחרת והוא נכתב בריוויז'א דקריטשוב. וכן חתונתו הי' שם ושהה עם אשתו שם ששה שבועות:
ואח"כ יצאו שניהם מעיר והוא נדד והלך באשר הוא והיא נסעה למאהליב כפי שסיפר לפני אנשי פאלטאווא וכיון שלא דר בעיר כ"א משך מועט ע"כ לא ידעו מזה אנשי קריטשוב וא"כ מה יועיל החיפוש ועוד אחר העיון נראה דהכא יש לחוש שמא גם הוא מעיר אחרת אם נימא דחיישינן דלמא שאל המכ' לאיש אחר ולא דמי למה שאנו מתירים בפשיטות במי שהלך מעירו ומכתבו בידו כשמו ושם עירו כנ"ל דשם כיון דלא חזינן שום ריעותא לא מחזיקינן ריעותא ולומר שמא האיש הזה השאיל המכ' לאיש אחר והאחר החזיק עצמו בשמו ושם עירו דאחזוקי ריעותא לא מחזיקינן משא"כ הכא דאיתרעי האי גברא במה שהחזיק עצמו בשם דוד מאניס וזה ידעינן בודאי שאין זה שמו וע"כ אית לן למימר שזה שהחזיק עצמו בשם שאינו שלו הוא מחמת המכתב שבידו וא"כ מאן לימא לן שבאם שחיישינן לשאלה שאל דוקא לאיש קריטשוב ולא לאיש מעיר אחרת ואיכא למימר כמו ששינה שמו מחמת המכ' שבידו כך שינה שם עירו ועוד דהתם אין לנו להחזיק לריעותא מטעם חששא דשאלה כי דיינינן לו כמו שאין לו מכ' כלל אבל הכא האיך אנו יכולים לדון שהוא ודאי מקריטשוב כמו שהחזיק עצמו ולומר שדומה כמו שאין לו מכתב. וע"כ לא חיישינן לשאלה ולומר שהוא אינו מקריטשוב. דא"כ מהיכא תיתי לומר דזה האיש ישראל מת הא משם כתבו דדוד מאניס מת. וע"כ כל מה שאנו רוצין להחזיק שר' ישראל מת הוא מחמת שידעינן שזה המכתב ששלחו משם היה אצל ר' ישראל וא"כ האיך אנו יכולין לאחוז החבל בשני ראשון דלענין שהוא ר' ישראל מחזיקינן מחמת המכתב שבידו ולענין שהוא מקריטשוב אנו דנין אותו כמו שאין לו מכתב כלל:
ומחמת שעיקר דין זה תלוי אי חיישינן לשאלה אי לא ואף שכבר דברו בזה גדולי האחרונים ולא הניחו מקום לדבר בזה מ"מ מחמת שאין מדרש בלא חידוש אענה גם אני מה שעלה לפ"ד בזה. דהנה לכאורה יש להביא ראיה גדולה לדעת הפוסקים שפסקו דסימנים דאורייתא ע"כ סברי דלא חיישינן לשאלה דהא התוס' ב"מ (כ.) ד"ה מצא הקשו מצא בחפיסה ודלוסקמא אמאי יחזיר בסימני כלי ניחוש לשאלה וכן הקשו ביבמות על הא דמצא פירות בכלי יחזיר אמאי ניחוש לשאלה ותירצו משום דבממון לא חיישינן להכי משום תקנה דרבנן יעו"ש ואמרינן ב"מ (כח.) דרבא לא ס"ל הטעם דתקנה גבי שטרות. וכמו שפריך שם וכי ניחא לי' ללוה כו'. ומדייק בזה דסימנים דאורייתא וכן פסקו כמה פוסקים כוותי' וכיון דגבי שערות לא שייך תקנה ע"כ צריכין לומר לפי דעתם דלא חיישינן לשאלה וא"כ לפי מאי דפסק הב"ש דאם ניסת ע"פ סימנים אמצעים לא תצא. ע"כ הם סוברים להלכה דעיקר הוא שסימנים דאוריי' וא"כ לפי"ז העיקר נמי לא חיישינן לשאלה אח"כ מצאתי דהגאון בעל משכנות יעקב בתשו' שאלה ע' הביא ראי' זו להלכה. וז"ל ועוד נראה לפי"ד ראי' דלא חיישינן לשאלה דהנה התוס' והרא"ש בב"מ הקשו על הא דמצא שטרות כו' [כנ"ל[וא"כ מוכח עכ"פ דרבא גופא לפום מאי דס"ל סימנים דאורייתא ל"ח לשאלה [דהא איהו לא ס"ל מטעם תקנה] וע"כ מפרש הא דיבמות סי' כלים בחיוורי וסומקי כשינויי בתרא וא"כ נהי דאנן לא קיי"ל כרבא בדין הסימנים לא סמכינן אפשיטותו משום דרב אשי מספקא לו ורבא גופא את"ל קאמר ולא ברירא לו כולי האי מ"מ במאי דס"ל דלא חיישינן לשאלה לא אשכחינן עליו שום פלוגתא כלל ועיקר ל"ק דאתמר בגמרא דחיישינן לשאלה אתמר אליבא דרבא ללישנא דס"ל סימנים דאורייתא וכבר נתבאר דלמסקנא דרבא איהו גופא ס"ל דלא חיישינן לשאלה כו' וכ"ש דמוכח הכי להפוסקים שכתבו דסימנים דאורייתא כפשיטותו דרבא כו' עכ"ל יעו"ש שהאריך בזה הרבה וקים לו להלכה כן מחמת ראי' זו וגם אצלי היה לכאורה ראיה זו שאין לה תשובה:
אבל לפי האמת נ"ל דראי' זו יש לדחות דאפשר לתרץ קושית התוס' על הא דמצא בחפיסה ודלוסקמא מחזירין השטרות בסימני הכלי ולא חיישינן לשאלה הוא מטעם זה דהא הכלי בכל מקום חשבינן לה כמו רשות וכיון דאנן מהדרינן להלוה או להמלוה ע"י סימני הכלי הוה ממילא כמו שמצא השטרות מונחין ברשות של הלוה או של המלוה לכך מהדרינן נמי השטרות למי שנותן סימני הכלי דהאיך אפשר להוציא השטרות מחזקת מי שנמצאים ברשותו מטעם חששא דשאלה כיון שהוא טוען שהוא ודאי שלו וגם בחזקתו נמצאים האיך אפשר להוציא מחזקתו מטעם חששא זו כיון שברשותו נמצאים הוה כמו שהוא מוחזק בהן. ואף שעתה אין מונחין בתפיסה בתר שעת מציאה אזלינן כיון שאז נולד הספק והנה גם בהא דמקשו על הא דפירות בכלי עלה בדעתי ג"כ שיש לישב מטעם זה אבל באמת ז"א דהא גם במצא פירות בצד הכלי מהדרינן בסימני הכלי ובהא ליכא טעמא משום דמונחים ברשותו. ואין לומר כיון דאנן דיינין עליהם שהיו בתוך הכלי ונפלו לחוץ הוה כמו שמונחים גם עתה בתוכה משום דאזלינן בתר חזקת זו שנפל ממנה כמו בעדי אריגה ובעדי נפילה דמהדרינן למי שהביא עדי נפילה דא"א לומר כן דהא כל עיקר החשש שלנו הוא שמא השאיל הכלי לאחר וא"כ בשעה שהיה הפירות בתוכה היה ברשות הנשאל. ועתה בשעה שנמצאת והגביה להחזירה למי שיאמר הסימנים הא אז לא נמצאו הפירות בתוכה. וא"כ ע"כ צריכין לתרץ גבי פירות בכלי למ"ד דחיישינן לשאלה דהא דמהדרינן הוא מטעם תקנה כמ"ש התוס' ועוד נ"ל דעדיפא טובא מצא שטרות בחפיסה ממצא פירות בתוך הכלי דאף שמצא הפירות בתוך הכלי א"א לומר דמהדרינן מטעם כיון שמצא בתוך הכלי הוה כאלו מונח ברשותו משום כיון שנמצא הכלי במקום הפקר ואינו משתמר לדעת הבעלים לא הוה כחצירו וכ"ש אם נמצא בר"ה ובכל מקום שאין לו רשות להניח שם שאין כליו קונים לו לא הוה כליו כחצירו אבל במצא שטרות בחפיסה כיון דהמוצא הגביה להחזיר לבעליו הכלי למי שנותן סימנים א"כ משעה זו הוה עלה כנפקד ובכל מקום שהיא משתמרת לדעת הנפקד הוה כמו משתמרת לדעת בעליו כדאמרינן בב"ב (פז.) ברשות המופקדין אצלו עד שיקבל עליו יעו"ש ברשב"ם ולכך הוה השטרות בחזקת מי שהכלי שלו והוה כמו שמונח ברשותו:
וזה דוקא לגבי השטרות כיון דהוה רק הספק למי שייך השטרות ללוה או למלוה אבל המוצא אינו שייך בזה כלום. אמנם גבי פירות בכלי כיון דאי אמרינן דאין שייך לבעל הכלי מטעם חששא דשאלה אז שייך להמוצא ולגבי מוצא ודאי דלא הוה בעל הכלי מוחזק יותר כנגדו אף לאחר שהגביה להחזיר לו והוה כמו כלים של לוקח ברשות מוכר דלפי דעת הרי"ף והרמב"ם ודאי לא קנה הלוקח כמו שכתב הב"י ח"מ סי' ר'. וא"כ ודאי לא נקרא בעל הכלי מוחזק לגבי המוצא. ואפי' לדעת שארי הפוסקים דסוברים דכליו של לוקח ברשות מוכר הוה ספיקא אי קנה או לא. מ"מ נראה דזה דוקא לענין קנין משום דאמרינן כיון שהמוכר רוצה להקנות להלוקח מסתמא משאיל לו מקום לכליו וכמש"כ התוס' ב"ב (פה:) ד"ה כליו משא"כ הכא שיהא בעל האבדה מוחזק נגד המוצא מחמת שהפירות הם בתוך כלי שלו ויהי' דומה כבידו זה ודאי לא אמרינן כיון שהכלי היא ברשות אחר אע"ג שהמוצא ג"כ לא מיקרי מוחזק ממש כמש"כ התוס' כתובות (טו:) ד"ה להחזיר. היינו לענין שאזלינן בזה בתר רובא וכן משמט בתה"ד סי' שי"ד יעו"ש:
ובזה נתישב לי התוס' דיבמות הנ"ל וכן הרמב"ן והרשב"א הובאו בש"מ על ב"מ בסוגיא זו וכן הר"ן בחדושיו שהקשו על הא דחיישינן לשאלה מפירות בכלי ומתרצין מטעם תקנה ואמאי לא הקשו ממצא שטרות בחפיסה דמשנה קודמת היא אלא ודאי כמו שכתבתי לחלק בין מצא שטרות בחפיסה למצא פירות בכלי ובזה מדוקדק היטב דברי רבא שם שהביא ראי' דסימנים דאורייתא מהא דתנן מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר ולא הביא ראי' גם מהא דמצא בחפיסה או בדלוסקמא דמחזירין השטרות ע"י סימני הכלי. ואמאי השמיט רבא תחילת בבא זו. אף שא"ז הגאון בעל קדושת יו"ט בסי' א' כתב שאין ראי' ממצא בחפיסה משום דיש לדחות דאין נותנים השטרות אלא ע"י עדי חפיסה או בסימנים מובהקים על החפיסה יעו"ש אבל באמת הוא דחוק לפע"ד. כיון דהחפיסה בעצמה מחזירין אפי' בסימנים שאינם מובהקים. והאיך קאמר המשנה סתם יחזיר שקאי על שניהם על החפיסה ועל השטרות ואינו דומה חזרת השטרות לחזרת החפיסה ודלוסקמא עצמה אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דלהכי השמיט רבא תחילת הבבא משום דאין להביא ראי' מזה. די"ל דאפי' אי אמרינן סימנים דרבנן מטעם תקנה וגבי שטרות ליכא האי תקנה מ"מ צריך להחזיר גם השטרות אגב החפיסה והדלוסקמא דכיון דעשו חכמים תקנתא להחזיר הכלי וא"כ הוה הכלי של בעל הנותן סימנים בה והוה השטרות שבכלי כמו שהם ברשותו וכל שברשותו הוה כמו בידו. וממילא הוה גם השטרות לבעל הכלי כמו אי הוה מצאן בעצמו ולפ"ז יתישב השגה אחת ממה שהשיג א"ז הגאון הנ"ל על הגאון בעל אבן העוזר שדעתו שב' סימנים שאינם מובהקים הוה כסימן מובהק ואי אמרינן סימנים דרבנן וגבי שטרות לא שייך תקנתא הא דמהדרינן שטרות גבי מצא תכריך כו' הוא משום דאיכא תרתי סימני המנין והכריכה [וכן דעת הגאון בעל קצוה"ח סי' ס"ה סק"א] והשיג עליו א"ז ז"ל דא"כ מצא בחפיסה ובדלוסקמא אמאי יחזיר ניחוש לשאלה כיון דתקנתא לא שייך בשטרות לפ"ד ובאמת הי' לו לא"ז ז"ל להשיג עליו עוד מכל דברי הראשונים דמשמע מדבריהם דאפי' בסימן שאינו מובהק לחוד אם נותן על הכלי שמצא בה השטרות מחזירין לו גם השטרות ואמאי מחזירין כיון דלא שייך גבי שטרות תקנתא. אבל לפי מה שבארתי נוכל להציל הגאונים הללו מהשגה זו דכיון דהשטרות הם בתוך הכלי בתר הכלי נגררין ודינם כדין הכלי ולפ"ז יצא לנו דין חדש לפי הגאונים הנ"ל בעל א"ע והגאון בעל קצוה"ח דס"ל דלגבי שטרות לא שייך תקנתא אם מצא, שטרות בצד הכלי ונתן טל הכלי סימן שאינו מובהק. ולמאן דחייש לשאלה אפי' נתן על הכלי סימן מובהק לא מהדרינן לו השטרות כיון דאינו מיקרי מוחזק לגבי שטרות דהא בשעה שמצא השטרות לא הי' ברשותו ומה"ד אינו מחויב להחזיר רק מצד תקנה מחזירים בכל המציאות וא"כ גבי שטרות דלא שייך תקנה לפ"ד אין מחזירים:
ולפי מה שבארנו נתישב היטב דברי הרא"ש בשילהי פ"ק דב"מ דכתב שם מצא בחפיסה ודלוסקמא ונתן סימן בכלי יחזיר לו גם השטר אע"ג דמשמע בפ"ק דיבמות דלא חיישינן לשאלה ה"מ לענין איסורא כו' מ"מ יכול לתקן בממון שלא נחוש לשאלה כמו שתקנו להחזיר בסימנים את"ל סימנים לאו דאורייתא ותדע מדלא אייתי ביבמות ממצא פירות בכלי כו' עכ"ל והנה לכאורה דבריו תמוהים אמאי לא כתב מדלא אייתי הא דמצא שטרות בחפיסה. וכן הקשה שם הפ"ח. אבל לפי מה שבארתי ניחא שפיר דהיכא דמצא שטרות בחפיסה גופא אין צריך כלל הטעם דמחזירין השטרות מטעם תקנה ואפי' חיישינן לשאלה והא דקאמר הרא"ש שמחזירין השטרות מטעם תקנה ואפי' חיישינן לשאלה כונתו היכא שנמצא בצד החפיסה ואפ"ה מחזירין בסימני החפיסה. וכ"ז לפי דעת הרא"ש ז"ל דס"ל דגבי שטרות נמי שייך תקנה אבל לפי דעת הגאונים בעל א"ע וקצוה"ח דס"ל דגבי שטרות לא שייך תקנה והא דמחזירין תכריך של שטרות הוא מטעם ב' סימנים דהוי כסימן מובהק א"כ אם נמצאו בצד החפיסה אין מחזירין השטרות כיון דחיישינן לשאלה:
אך לכאורה איכא למימר דאף לפי דעתם מחזירין אם נמצאו בצד החפיסה. כיון דבעל האבידה נותן סימן על החפיסה וגם אומר שנפלו מאתו שטרות שהיו מונחים בחפיסה זו. וכיון שנמצאו בצד החפיסה אם מהדר אפי' לחפיסה אנו אומרים שבודאי נפלו מהחפיסה. כמו שמבואר בגמרא ב"מ (כ"ה.) וא"כ יש כאן ב' סימנים א' מה דאמר שהיו מונחים בחפיסה וכמ"ש התוס' ב"מ (כ.) ד"ה מצא. ב' מה שנותן על החפיסה עצמה ולפ"ד ב' סימנים הוה כסי' מובהק וגם חששא דשאלה נמי ליכא כיון דאמר שבחפיסה מצא אותם ומנא ידע המשאיל שבחפיסה היו מונחים וכן דעת הש"ך בח"מ סי' ס"ה סקכ"ו. דהיכא דמכריז סתם פירות ושטרות מצאתי וזה נותן סימן שבכלי פלוני מצאתם לא חיישינן לשאלה לכו"ע וכתב שם והא דפריך הגמרא מחמור בסימני אוכף היינו משום דמשמע להש"ס דסתם חמור הוא עם אוכף וא"כ צריך להחזיר השטרות לבעל החפיסה אף שנמצאו בצדה. וכ"ש אם נותן על החפיסה עצמה סימן מובהק וגם אומר שבחפיסה היו מונחים ודאי דמחזירין לו ולא חיישינן לשאלה אבל באמת דברי הש"ך תמוהים לפע"ד דהא כתב הר"ן בחידושיו לב"מ וז"ל וא"ת אי חיישינן לשאלה היכא מהדרינן אבידתא בסימנים ניחוש לשאלה דשמא שאלו ממנו פעם אחד ויודע סימניו ועכשיו כשנאבדה בא זה ונותן סימן. ועוד ניחוש שמא שלו היתה ומכרה וי"ל דמשואל למשאיל לא חיישינן לעולם דאפי' שאלו וידע סימנים מאין היה יודע שאבדה הלוקח או המשאיל אבל לגבי חמור בסימני אוכף ממשאיל לשואל הוא דחיישינן שמא המשאיל נותן סימני האוכף ויטול את החמור שאינו שלו ובכה"ג איכא למיחש שהדבר מצוי שידע המשאיל באבידת החמור דלמא משאיל זה ביקש אוכף שלו מבעל החמור שיחזירנו לו ובעל החמור אמר לו שאבדו עם חמורו ולפיכך יש לחוש שלא להחזיר החמור בסימני אוכף ע"כ וכן הביא הש"מ בשם הרמב"ן בתירוץ השני ובשם הרשב"א כדברי הר"ן הרי להדיא דחיישינן שהמשאיל יודע שנאבד החמור עם האוכף אצל השואל מחמת תשובת השואל שהשיב לו שנאבד. וא"כ בשערות בכלי נמי אי חיישינן לשאלה יש לחוש דלמא משאיל זה ביקש הכלי שלו מהשואל והשואל השיב לו שאבדה עם שטרותיו ועתה נותן המשאיל סימן על הכלי ואומר שנאבד ממנו השטרות בכלי זו כדי לקבל גם השטרות ולפי"ז יצא לנו דאם מצא שטרות בצד הכלי אפי' נותן סימן מובהק על הכלי כדי לקבל גם השטרות נמי אין מחזירים לו אי חיישינן לשאלה. ולפי דעת הגאונים הנ"ל דהתקנה שתקנו חכמים ליכא גבי שטרות. אבל באמת כבר ביאר א"ז הגאון הנ"ל שם עוד בראיות חזקות דלא כהגאון בעל א"ע וע"כ צ"ל דאי סימנים דרבנן ג"כ שייך תקנת חכמים אף לגבי שערות כתירץ א' שברא"ש. ותפס הרא"ש תירץ זה לעיקר יעו"ש וכן הגאון בעל קצוה"ח בסי' רנ"ט השיג ג"כ על הגאון א"ע. ומסיק כדברי א"ז הגאון הנ"ל ונראה דחזר מדבריו הראשונים שבסי' ס"ה אמנם מ"מ יש להסתפק לפי הפוסקים להלכה דסימנים דאורייתא ואין אנו צריכים לדחוקי ולומר דגבי שטרות שייך תקנת חכמים דלא כרבא וא"כ איכא למימר דאם נמצאו שטרות בצד החפיסה לא מהדרינן השטרות בסימני החפיסה אי חיישינן לשאלה:
מ"מ נ"ל דיש לצדד לענין דינא שלעולם מחזירין השטרות אפי' נמצאו השטרות בצד החפיסה מטעם ס"ס דהא לפי דעת הרא"ש דפוסק להלכה כרב אשי דמספקא לי' אי סימנים דאורייתא או דרבנן וס"ל להדיא דשייך תקנת חכמים גם לגבי שטרות ודאי דמחזירין ואפי' להנך פוסקים שפסקו כרבא דסימנים דאורייתא מ"מ הא דחיישינן לשאלה הוה ג"כ ספיקא אי חיישינן אי לא ולכן אפשר לומר דמחזירין השטרות מטעם ס"ס דלמא קיי"ל כהרא"ש ואת"ל דלא קיי"ל כוותי' דלמא קיי"ל דלא חיישינן לשאלה אך לגבי מלוה צ"ע אם מחזירין לו מטעם ס"ס לפי דעת האחרונים דס"ל דאין מוציאין ממון מטעם ס"ס עיין כתובות (ט') בתוס' ד"ה אי ועיין בפנ"י שם והמתבאר מכל דברינו אלה דהראי' הגדולה של הגאון בעל משכנות יעקב יש לדחות לפע"ד א"כ קשה להקל בחששא דשאלה בלא צירוף שאר צדדין כי זה הוא פלוגתא דרבוותא בין גדולי הראשונים:
אך מה שנראה להקל בנ"ד מקודם נבאר מה שיש להקשות בחששא דשאלה וכבר עמד ע"ז הגאון בעל נוב"י במה"ק סי' ל"ז דכתב וז"ל ובגוף החששא דשאלה קשה לי מאד שהרי זו חזקה אלימתא דכל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו וחזקה זו מהני אפי' נגד מגו כמבואר בח"מ סי' צ"ט ס"א בהג"ה ולדעת הש"ך סק"ו כל הפוסקים מודים בזה וא"כ למה ניחוש לשאלה. ותירץ ע"ז דכנגד הך חזקה יש חזקת א"א והוה כאלו אין כאן חזקה כלל וכתב עוד ומעתה מצד הסברא. נ"ל דחזקה זו כל מה שנמצא אצל אדם אלים טפי מחזקת א"א שהרי חזקה זו עדיף ממגו וכמבואר בח"מ סי' צ"ט וחזקת א"א לא מהני במקום מגו כו' וא"כ הוה ראי' שלא לחוש לשאלה אלא דלדעת הפוסקים (בסי' ע"ב סי"ט) דכל הדברים עשוין להשאיל ולהשכיר חוץ מכלים שמקפידין עליהן א"כ שוב ראוי לחוש לשאלה חוץ מכלים דלא מושלי אינשי כו' עכ"ל ומה שנראה מדבריו דבכלים העשוים להשאיל ולהשכיר ליכא חזקת כל מה שנמצא אצל אדם כו' דבריו תמוהים דלענ"ד ברור דאפי' בדברים דעשוים להשאיל ולהשכיר אם בא בע"ח לגבות ממנו חובו מכלים הללו אינו נאמן לטעון שהכלים אינם שלו ומאחר שאלם אלא היכא דהמשאיל מביא עדים שהיו הכלים הללו שלו דאז לא מהני מה שהם כעת תח"י והוא מוחזק בהם דמוקמינן אותם בחזקת מרא קמא אבל בכלים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר לא מהני אפי' אם עדים מעידין על הכלים הללו שהיו של אחרים דאנן תלינן דקנה ממנו כיון שהם תח"י] אבל בלא עדים ודאי דלא מהימן לומר שהם של אחרים ואמרינן כל מה שנמצא אצלו הם שלו אפי' בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר:
ואף שמפשטות דברי השו"ע משמע הכי ואין צריך ראי' לזה מ"מ כדי שלא יבוא אחד ויתעקש בזה ע"כ אביא ראי' מדברי הש"ך סי' צ"ט סקי"ד. על הא דכתב השו"ע שם ס"ג וכן אם מצא בבית בע"ח דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ובא אחר ואמר שהשאילם או השכירם לו ויש לו שני עדים שהיו שלו נאמן ולא יכול הבע"ח למשכנם בחובו ע"כ. וכתב שם הסמ"ע בטור מסיק וכתב ע"ז ואם אין לו אלא ע"א שהן שלו אינו מועיל לו כו' עכ"ל. ועד"ר שם כתבתי דלא אמרינן בזה כ"מ ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואם אינו יכול לשבע משלם דאין אומרים כן אלא כששנים היו מחייבים אותו ממון בלא שבועה אבל בזה היה צריך בעל החפץ לשבע כדי ליטול עכ"ל. והש"ך השיג עליו כיון דבעל החפץ אין צריך לשבע אלא היסת וא"כ הדבר פשוט דכאן נמי הוה משואיל"מ רק דהעור כתב שא"י להוציא מב"ח שמשכנו שהב"ח יאמר שלא הי' שלו ואם הי' מכחיש העד והיה אומר שלא הי' שלו נשבע להכחיש העד וא"כ לאו כל כמיני' דלוה לחוב בהודאתו להודות לדברי העד דכל מה שיש ביד האדם בחזקת שהוא שלו וזה ברור עכ"ל [ועיין בקצוה"ח סי' ס"ט סק"ז] הרי מבואר להדיא דאפי' בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר והלוה מודה שהכלים אינם שלו אלא שאלם וגם יש עד א' המסייע לו ג"כ לא מהני נגד החזקה שכל מה שיש ביד האדם כו':
אולם לפי מה שהקשה בעל שער המשפט על דברי הש"ך כיון דהלוה שהמטלטלין ת"י צריך שבועה דאורייתא להכחיש העד והוא מודה לדברי העד והאיך יכול המלוה למשכנו כיון שאין הלוה נשבע להכחיש העד הרי נחתינן לנכסי' ונותנין ליד התובע המטלטלין דהא בשבועה דאורייתא אם אינו רוצה לשבע נחתינן לנכסי' כו' ותירץ דשאני הכא כיון שכבר משכנו הב"ח אף שעד אחד מעיד שהמטלטלין של אחר לא מפקינן מיד המוחזק וטענינן להמוחזק שהעד משקר אף שהלוה מודה אמרינן דקנוניא הוא עכ"ל יעו"ש וא"כ לפי"ז אין ראי' מדברי הש"ך כיון דאיירי שכבר משכנו. ולכך אין מוציאין מיד המוחזק אפי' בכלים העשוים להשאיל וגם הלוה מודה. משא"כ אם בא למשכנו כיון דהכלים עשוים להשאיל והלוה מודה ששאלם מאחר אפשר לומר דאין יכול למשכנם. אמנם דברי שער המשפט אינם מספיקין לישב דברי הש"ך כמש"כ הוא עצמו שם דמלשון המחבר שם שכתב וכן אם מצא כו' ולא יכול ב"ח למשכנם בחובו משמע דעתה בא למשכנו ולא שכבר משכנו:
ולישב דברי הש"ך נראה לפ"ד דסובר כדברי המהרי"ק שהובא בקצוה"ח סי' הנ"ל. דס"ל דאם אחד נתחייב שבועה דאורייתא ולא רצה לישבע ומת אין מוציאין מיד היורשים אלמא דס"ל דהא דנחתינן לנכסי' הוא כעין קנס שקנסה התורה כיון דאינו רוצה לשבע ודוקא לדידי' קנסה ולא ליורשיו וא"כ כ"ש כאן דבהא שאינו רוצה לשבע יפסידו לאחריני בודאי לא מפסידינן ולכך מצי הב"ח לגבות את חובו אף שהלוה אינו רוצה לשבע וראייתי מהש"ך קמה וגם נצבה דאפי' בכלים העשוים להשאיל אם אין עדים שהיו של המשאיל אינו נאמן לומר ששאולים המה בידו כדי לחוב לאחרים אלא אמרינן כל מה שיש ביד האדם חזקה שהוא שלו ומ"מ אפשר לישב כונת הנו"ב דס"ל דהיכא דיש לו מגו אז נאמן לומר ששאולים המה בידו לכו"ע והחזקה דכל מה שיש ביד האדם כו' אינו אלים כ"כ נגד המגו בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר וא"כ בזה חזקה זו לא עדיף מחזקת א"א דמהני שם ג"כ מגו. אבל בכלים שאינם עשוים להשאיל הוה חזקה שכל מה שיש ביד אדם כו' עדיפא מחזקת א"א. אך זהו אינו אלא לישב דברי הנוב"י. אבל באמת מדברי הרמב"ם והשו"ע משמע דלדעת הסוברים דלא הני מגו במקום חזקה שכל מה שיש ביד האדם כו' אפי' בדברים העשוים להשאיל נמי לא מהני מגו:
אך קושית הנוב"י אמאי חיישינן לשאלה הא חזקה זו דכל מה שיש ביד האדם כו' אלימא מחזקת א"א דמהני בה מגו. לא ידעתי מנין לו בפשיטות כ"כ דחזקת א"א לא מהני במקום מגו הא הובא באו"ת בכללי מגו מכנה"ג (אות ה') דמגו להוציא מחזקת א"א לא אמרינן לשיטת הרבה מחברים וראיית הנוב"י מגיטין (סד.) שאם אמרה קמאי דידי יהבי' ניהליה לגירושין נאמנת מגו דאי בעי אמרה לדידה יהביה ניהלה והרי מוציאה עצמה מחזקת א"א ע"י מגו. נראה לי דש"ה כיון שהגט הוא לפנינו ביד השליש ומסייע לה לכן יכולה להוציא עצמה מהחזקה ע"י מגו וכן אמרינן גבי ממון דאף לפי דעת הסוברים דלא אמרינן מגו להוציא מ"מ היכא דאיכא שערא אמרינן מגו להוציא וכ"ש לפי שיטת הרא"ש שם שפי' שעתה הגט ביד האשה ודאי אין ראי' משם וגם אין להביא ראי' מב"ב (קלד:) דאיתא שם בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה אלמא דאמרינן מגו להוציא מחזקת א"א די"ל כמו שהביא בעל קצוה"ח סי' הנ"ל בשם הר"ן בקדושין וז"ל ולענין הלכה כרבי דאינו נאמן לאיסור אם כבר אמר יש לי בנים דמה לו לשקר כעדים דמי דהלכה כרבי מחבירו ואע"ג דבפ"ק דבתרא וביבמות פרק האשה שלום איבעי לן אי אמרינן מגו במקום חזקה אי לא התם הוא מגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל הכא מגו דבידו הוא שהיה יכול לומר כתבו גט לאשתי סמוך למיתה ע"ש והרי מבואר דמגו דהיה יכול לעשות מעשה מהני אפי' במקום חזקה וה"נ הכא הא יש בידו לגרשה:
מ"מ יש לקיים קושית הגאון בעל נו"ב על דרך זה דהא חזינן דחזקת א"א גרע מחזקת כל מה שיש ביד האדם הוא שלו דחזקת א"א מפקינן ע"י מגו טוב דהואיל ובידו לעשות ובחזקת כל מה שיש ביד האדם כו' לא מהני אפי' מגו כי האי ולא אמרינן מגו הואיל ובידו לתנם למי שיאמר שהם שלו ואמאי חיישינן לשאלה וכן משמע מדברי הש"ך שם דהחזקה דכל מה שיש ביד האדם כו' הוה חזקה אלימתא ועדיפא משאר החזקות ויותר מבואר בתשובת הרשב"א (ח"ב סי' רמ"ה) וז"ל ומ"מ עם כ"ז נראה שהדין עם האלמנה דאין כאן מגו דכל מאי דאית ברשותיה דאינש אנן סהדי דדידיה הוא ולא מהימניה ליה במקום שחב לאחרים וכאותה שאמרו דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים ואע"ג דאיכא למימר נהימניה משום מגו דאי בעי מחיל ליה וטעמא משום דריע טענתו ולא מהימן משום מגו כי הא דכל מאי דאיתא ברשותיה דאינש אנן סהדי דדידיה הוא ובמקום שחב לאחרינא הוה ליה כעין מגו במקום עדים עכ"ל הרי מבואר להדיא דסובר דהחזקה זו אלימתא דהוה כאנן סהדי וכבר ביארתי שהיכא דליכא עדים שהיה של אחרים אפי' בדברים העשוים להשאיל נמי דינא הכי שכל מה שיש ביד האדם בחזקת שלו:
אבל באמת מדברי הראשונים הובא בש"מ על כתובות גבי האומר שער אמנה כו' נראה דסוברים דהך חזקה דכל מה שיש ביד האדם כו' לא הוה חזקה אלימתא אף שיש לחלק כמו שחילק הש"ך שם סק"ו דדוקא התם כיון דשטר אין גופו ממון נהי דהשער הוא תח"י מ"מ המעות אינם תח"י לענין שנאמר בו כל מה שהוא תח"י הוא שלו משא"כ במטלטלים שהוא תח"י דהם עצמם בחזקה שהוא שלו אמנם בדברי הרמב"ן בקו"א על כתובות מבואר להדי' שסובר שאין חילוק ומחמת שאין אחד מהאחרונים מביאו מוכרח אני להעתיק דבריו בקצרה וז"ל מה שהעלנו בפ' האשה שנתארמלה דנאמן מלוה לומר שטר אמנה הוא זה או פרוע אפי' במקום שחב לאחרים מגו דיכול למוחלן ולקליי' מסוגיא דשנים אוחזין בטלית כו' ויש לנו לדקדק בשמועתינו א"כ מי שהיה עליו כתובת אשה וב"ח והי' בידו מטלטלין יהא נאמן לומר של פלוני הם כו' מגו דאי בעי מקדיש להו ויהיב במתנה כו' ומילתא דאביי היא גופא קשיא דנהי דרב דאמר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ל"ל דשמואל במחילת שט"ח כו' להימני' במגו דאי בעי מקנה שער זה לאחרים כו' ושמא נחזור ונאמר שאין אדם נאמן במה שבידו לאמר שהוא של אחרים מאחר שתבעוהו בחובתו חזקה כל מה שיש ביד האדם שלו הוא ולפיכך אמר רב במלוה שאמר שטר אמנה הוא זה וחב לאחרים דאינו נאמן אפי' במגו דאם איתא דאמנה הוית [אמאי[לא החזיר לו שטרו עד עכשיו שתבעוהו לב"ח מדר"נ כו' דעביד אינש למעבד קנוניא אבל במוצא שובר בזמן שהאשה מודה שמיד בעל נפל מהני לו מגו במקום חששא דליכא הכא חזקה דשיקרא כלל כו' ומעתה מי שבידו מטלטלין אינו נאמן בשום מגו להפקיעם מיד ב"ח לומר של אחרים הם כו' וצ"ע ובדיקה עכ"ל הרי להדיא דאינו מחלק בין שער אמנה לשארי מטלטלין וכן בתשובת הרשב"א הנ"ל מבואר להדיא דאין מחלק בזה ויותר נ"ל ללמוד מדברי הרמב"ן דגם הוא בעצמו לאחר שחזר ואמר שאינו נאמן לומר שטר אמנה או מטלטלין אלו של אחרים הם מטעם חזקה לאו משום דסובר דהחזקה אלימא כ"כ דלא מהני מגו לאפקועי אלא עיקר טעמו הוא כיון דלא אמר זה עד אחר שתבעוהו הב"ח איכא רגלים לדבר שקנוניא הוא אבל היכא שאמר זה קודם שתבעוהו הב"ח דליכא קנוניא נאמן במגו. וזהו החילוק שמחלק בין מצא שובר דכיון דהלקוחות אינם לפנינו לא חיישינן לקנוניא ויש לו מגו להכי נאמן ומצאתי בש"מ שם שהרשב"א כתב לאחר שהביא דברי הרמב"ן הללו וז"ל ולפי דברי רבינו יש אומרים ההיא דמצא שובר דוקא כשאין לקוחות לפנינו אבל היכא דהלקוחות הם לפנינו ושטר כתובה יוצא מתח"י לא מהימנא ולא משמע הכי התם עכ"ל וכן הוא דעת רבינו יוסף הלוי הובא בש"מ שם לחלק גבי שובר בין אם הלקוחות המה לפנינו או לא וז"ל בתירוצא בתרא א"נ י"ל דהיינו טעמא דאמרינן התם מגו משום דאכתי לא איתברר לן דזבנתה לכתובתה בטובת הנאה אלא חששא בעלמא הוא דחיישינן הכי ואיהי קאמרה להד"מ הלכך כיון דאיכא למימר מגו מהימנין לה כו' אבל אלו איתברר לן דזבנתה לכתובתה כו' אע"ג דאיכא למימר מגו ובידה למחלה ולמפסדינהו להנהו לקוחות לא מהימנין לה כו' דכי אמרינן מגו היכא דאיכא למימר דלמא ליכא לקוחות כלל כי היכא דנפסיד אבל היכא דאיכא לקוחות ודאים דקא מפסדי לא אמרינן מגו הלכך ה"נ כיון דחב לאחרים בודאי אע"ג דאיכא למימר מגו ובידו למחלו לא מהימנין לו עכ"ל:
ובזה נתיישב קושית האו"ת על הרמב"ן דכתב שם וז"ל אלא שאני תמה המ"מ הביא הך סברא בשם הרמב"ן כי הוא היה כמסתפק אם לא נימא דהוה מגו במקום חזקה כו' ואולם הרמב"ן גופי' כתב בחידושיו למס' ב"ב בפ' חזקת בשמעתא הנ"ל דאין האשה נאמנת לומר על נכסים שבידה שניתן לה במתנה מאחר ע"מ שאין לבעלה רשות בו כלל דאי ס"ד דנאמנת א"כ למה קתני באומרת של אחרים הוא אינה נאמנת למה הא יש לה מגו דאמרה שלי הוא וניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו וכ"כ המ"מ בשמו (פכ"ב מה"א) ע"ש וקשה הא הוי מגו במקום חזקה דכל מה שיש ביד האשה שלה הם יהיה באיזה אופן שיהיה כו' עכ"ל הגם שי"ל בפשיטות דלא יהא סותרים דברי הרמב"ן אהדדי דהא דכתב בחידושיו לב"ב הוא קודם חזרה כמו שסובר בחידושיו לכתובות בפנים והאי דינא דהביא המ"מ והרשב"א [שהביא הש"מ] בשמו הוא לאחר חזרה וכמו שמסיק בקו"א אבל אכתי לא יתיישב דברי המ"מ אך לפי מה שביארתי דסברת הרמב"ן אף לפי מה שסובר בקו"א לא מטעם חזקה לחוד אינו מהימן במגו אלא טעמא הוא כיון שלא אמר זאת עד אחר שתבעו א"צ לכל זה ודעת הרשב"א הנ"ל שכתב ולא משמע הכי התם ומשמע מדבריו דסובר דלגבי שובר אפי' אם הלקוחות המה לפנינו נמי נאמן במגו ע"כ צ"ל דטעמו הוא כיון דהשובר הוא לפנינו רק משום דנפל חיישינן דלמא כתב ליתן בניסן כו' לזה מהני המגו להעמיד השובר בחזקתו אבל היכא דליכא לפנינו שובר לא מהני המגו להוציא השטר מחזקתו:
וכעין זה מתרץ רבינו יוסף הלוי שם לחד תירוצא וז"ל א"נ י"ל דהתם הוא דאמרינן מגו משום דמהאי שובר קא חזינן דשובר מעליא הוא וחששא בעלמא הוא דחיישינן דלמא כתב ליתן בניסן כו' ומ"ה אמרינן מנו לדחויא האי חששא ולאוקמי שובר אחזקתיה אבל הכא במאי דקא טעין המלוה בשער זה שהוא שטר אמנה ומפקי' לשטרא מחזק' לא אלים דחיא דהאי מגו להימני' ולאפקועי שטרא מחזקתי' כו' אבל אי ליכא שובר וקא טענה דהאי כתובה פרוע הוה לא הוה מהמנינן לה כו' עכ"ל [ולפי הנראה דר"י הלוי אזיל לשיטתי' דהביא הרמב"ן בשמו בב"ב דס"ל דמגו להוציא לא מהני לכן ס"ל דגם מגו לאפוקי שטרא מחזקתי' ג"כ לא מהני אבל הרמב"ן והרשב"א דס"ל דמגו להוציא מהני ע"כ צריכין להוסיף תבלין בהא דלא מהימן לומר שטר אמנה הוא וכמ"ש] ולפ"ז יצא לנו ראיה גדולה לדברי האו"ת שמיישב דברי הרשב"א בתשובה על מה שכתב דאם נתן לאחיו בכתב דחצי נכסים הוא שלו ואח"כ יצא עליו כתובת אשה לית לן למיחש לקנוניא דהא אם ירצה יכול לתת לאחיו נכסיו במתנה ע"כ והקשו ע"ז האחרונים הא הרשב"א ס"ל דמגו במקום חזקה לא אמרינן [ותירוץ של הש"ך הוא דחוק] ותירץ ע"ז האו"ת דש"ה הואיל ויש ביד אחיו כתובים מקודם בזמן כי חצי הנכסים שייכים לו רק כל החשש אולי עשה קנוניא וכתב עכשיו הכת"י והקדים הזמן זהו בלא"ה חששא רחוקה לחוש לכה"ג במקום דלא נפל ולא איתרע כו' עכ"ל וא"כ לפי מש"כ יש ראיה ברורה לזה דהא חזינן דאפי' גבי שובר שנפל ואיתרע מ"מ מהימנא במגו להעמיד השובר בחזקתו כ"ש הכא שיש לפנינו כת"י המוקדם בזמן ודאי מהני המגו להעמידו על חזקתו:
ולפי מה שיצא לנו מדברינו אלה דהא דנאמן גבי שובר לומר דפרוע במגו דמחלתו הוא או משום דעדיין אין הלקוחות לפנינו ולכך לא חיישינן כ"כ לקנוניא או מטעם דהשובר לפנינו אבל בלא"ה אינו נאמן להוציא השטר מחזקתו במגו דמחלתו דהוה מגו במקום חזקה א"כ גבי מוכר שטרו לאחר והלוקח בא לגבות החוב אינו נאמן המוכר לומר פרוע הוא לפי דעת ר"י הלוי לפי ב' תירוצים ולפי הרמב"ן בקו"א והרשב"א בתשובה דהוה מגו במקום חזקה וכן הביא הב"י (בסי' ס"ו) תשובת הרשב"א שהלוקח שט"ח מחבירו ואמר ללוקח פרעתיו למלוה יבא וישבע לי שלא פרעתיו לא אמר כלום דכיון ששטרו בידו חזקה לא פרעו ואפי' בא המוכר והודה שפרעו אינו נאמן ואם יש לו מעות יחזיר מעות שנטל ואם אין לו חוששין לקנוניא ובמקום שחב לאחרים אינו נאמן כדאיתא בפ' האשה שנתארמלה ע"כ ומה שכתב הש"ך שם (ס"ק ק"י) דלכאורה תשובת הרשב"א זו תמוה שנצטרך לומר שהוא ק על הרמב"ם והטור והמחבר לעיל סי"א וכן על בע"ה והרמב"ן והרא"ש כו' לפי דעתי דברי הש"ך תמוהים דהא הוא בעצמו (בסי' צ"ט סק"ו) הביא תשובת הרשב"א דהא דאינו נאמן לומר שטר אמנה הוא במקום דחב לאחרים משום דהוה מגו במקום חזקה וא"כ אף לומר פרוע הוא ג"כ אינו נאמן מה"ט וכן הביא (בסי' מ"ז סק"ו) בפירוש דהרמב"ן וה"ה סוברים דאפי' אם השטר לא הוחזק בב"ד נמי אינו נאמן לומר שטר אמנה או פרוע במקום שחב לאחרים מטעם מגו במקום חזקה ואדרבה כתב שם שדעת הרמב"ם והסמ"ג ג"כ סוברים כן ומסיים שם דהוה ספיקא דדינא וא"כ אמאי דחק כאן לתרץ דברי הרשב"א בתירוץ דחוק שאינו משמע מדבריו דלפי תירוצו לא הוה הרשב"א מביא ראיה מפ' האש"נ כיון דאין כאן מגו לפי דבריו:
גם מ"ש האו"ת (ס"ק ס"א) ולק"מ דהרשב"א איירי דטוען דקודם מכירה פרע ובזו ס"ל דאינו נאמן ולא שייך מגו דמחילה דהא אם ימחול יצטרך לשלם הכל אינו נראה דהא כתב הרשב"א משום דחיישינן לקנוניא אינו נאמן במקום שחב לאחרים ולא משום דאין כאן מגו ע"כ נראה עיקר דהרשב"א אזיל לשיטתיה וכמ"ש וכן מצאתי שהגאון בעל שער המשפט בס"ק י"א כתב ג"כ שהרשב"א אזיל לשיטתיה אך מ"ש שם שלפ"ז ע"כ צ"ל דמ"ש הרמב"ם שהמוכר נאמן לומר פרוע במקום מגו דמחילה היינו שהמוכר אומר שנפרע אחר המכירה דבזה לא שייך לומר דהוה מגו במקום חזקה דהא כבר יצא השט"ח מרשותו כשמכרו ולאו ברשותי' קאי אינו נראה לפ"ד דמדברי הרשב"א שכתב כיון ששערו בידו חזקה לא פרעו משמע אפילו אמר שפרעו לאחר שמכרו ג"כ אינו נאמן במגו דהוה מגו במקום חזקה [ואין להקשות לפ"ז א"כ אמאי קיי"ל מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו משום מגו דמזויף הא הוה מגו במקום חזקה עיין קצוה"ח סי' מ"ז סק"ד דיש לחלק בין חזקה דאיתברר בעדים ובין חזקה דאינו מבורר אלא ע"פ הלוה יעו"ש] והא דהרמב"ן סובר בכתובות (פו:) מסתברא דכ"מ שיכול למחול דאם אמר פרוע הוא נאמן מוכר הוא עצמו נשבע ואי לא לא גבי מאחר שהוא קיים וכן הביא הרא"ש בשמו בשילהי שבועות אע"ג דאיכא למימר שכתב זאת לפי שיטתו בפנים גבי האומר שטר אמנה אבל לאחר שמסיק בקו"א דלא מהימן במגו נגד חזקה היכא דאיכא למיחש לקנוניא אפשר לומר דסובר ג"כ במוכר שטרו לחבירו דא"צ המוכר לשבע משום דאינו נאמן במגו דמחילה אבל באמת א"א לומר דהרא"ש לא ראה מה שכתב הרמב"ן בקו"א ועוד דלפ"ז תקשי דברי הרמב"ם אהדדי. דהא ה"ה כתב בהלכות מלוה ולוה (פ"ב ה"ו) גבי ראובן שהיה חייב לשמעון מאה ושמעון חייב ללוה מאה דהרמב"ם סובר כשיטת הרמב"ן דלא מהני מגו במקום חזקה ולכך לא בעי הוחזק השטר בב"ד והרמב"ם בעצמו כתב שם (בפט"ז ה"ז) דהמוכר ישבע ואח"כ יגבה הלוקח וכתב שם ה"ה משום דנאמן לומר פרוע במגו דמחלתי:
ע"כ נ"ל דלפי דעתם יש לחלק בין יש להמוכר נכסים ממה לגבות או לא דאם יש לו נכסים אז מחוייב המוכר לישבע ואם אינו רוצה לישבע או שהודה אז צריך לשלם להלוקח ואין הלוקח יכול לגבות מן הלוה דאין זה מיקרי חב לאחרים אע"ג דניחא לו יותר לגבות מן הלוה משום דנוח לו זה אינו יכול ונאמן המוכר במגו אבל היכא דאין לו נכסים להמוכר אע"ג דהודה שפרע לו הלוה מ"מ אינו נאמן במגו כיון דחב לאחרים הוא וכ"ש אם אינו רוצה לישבע דודאי יכול לגבות מן הלוה וכן אפשר לפרש דברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' ס"ו:
היוצא מכל דברינו אלה הוא אי אמרינן מגו במקום חזקה זו הוא פלוגתא דרבוותא דלהסוברים גבי האומר שטר אמנה הוא דנאמן במגו דמחלתי [אי לאו טעמא דאמרי כל אחד לפי שיטתו] ה"ה דסוברים דנאמן לומר על מטלטלין שבידו שהם של אחרים אם יש לו מגו כמו שמבואר בדברי הרמב"ן בקו"א הנ"ל וזה כדברי הראנ"ח הביא שהש"ך (סי' צ"ט סק"ו) אף שצדקו שם דברי הש"ך שהשיג עליו מה שלא הביא דברי ה"ה בשם הרמב"ן וגם מדברי הרשב"א בתשובה מבואר שלא כדברי הראנ"ח מ"מ הראיה שמביא הראנ"ח מתוס' דכתובות ראיה נכונה היא דהא מהרמב"ן והרשב"א וה"ה נראה להדיא דאין לחלק בין שטר שאין גופו ממון למטלטלין וגם הרמב"ן בעצמו הניח הדבר אם מהימן לומר במטלטלין של אחרים הוא בצ"ע ובדיקה וזהו שרמז ה"ה דהרמב"ן כתב כמסתפק אם אמרינן מגו במקום חזקה כל מה כו'. וכן המהרי"ט (בא"ע סי' י"ג) כתב וז"ל ובר מן דין דבדבר זה לא היה צריך להתנות שלא היה אומר שתתן משלה כלום שיהא צריך לתלותו בגט שהרי הוא אומר שהחפצים הם של אמו ומהימן במגו דאי בעי הוה יהיב לה בחייו או לאחר בעדם. ול"ד לאומר בש"ח שבידו פרוע דבמקום שחב לאחרים לא מהימן דהתם דוקא היכא דבא לידי גביית ב"ד ותפסו נכסים אבל כאן עדיין לא הגיע זמנה של כתובה לגבות כו' עכ"ל. ונראה דסובר המהרי"ט דהא דקאמר הרמב"ן שאינו נאמן לומר של אחרים הם הוא דוקא לאחר שתבעו הב"ח דאיכא רגלים לדבר דקנוניא הוא ולא מטעם חזקה לבד. וכמו שבארתי לעיל דברי הרמב"ן ודעת הרמב"ם דסובר דבמטלטלין אינו נאמן לומר של אחרים הם וה"ה בשער לומר אמנה ופרוע ג"כ אינו נאמן אפילו במקום מגו לא ברירא לי אם דעתו כתירוץ בתרא של ר"י הלוי רבו שהבאתי לעיל דהטעם הוא כיון דעתה הוא חב בודאי לאחרים לא מהימנא אע"ג דאיכא מגו או סובר כתירוץ השני של הר"י הנ"ל דלכך אינו נאמן במגו דלא מהני מגו לאפוקי דבר מחזקתו [ועכ"פ השני תירוצים שכתב שם עוד הר"י הנ"ל בודאי לא ס"ל להרמב"ם דבחד תירוץ מחלק שם בין אמנה ובין פרוע משום דאמנה הוא עולה לכך אינו נאמן במגו ועוד מחלק שם כיון דעתה משועבד מדר"נ אינו יכול למחול והרמב"ם סובר להדיא דאפי' גבי פרוע אינו נאמן ואפי' לא הוחזק השטר בב"ד נמי אינו נאמן] ואזיל בשיטתם דס"ל דמגו להוציא לא מהני כמ"ש. ונראה דלפ"ז ס"ל דמגו להוציא מחזקת מרא קמא נמי לא מהני אפי' שניהם אינם מוחזקים [ודלא כבעל קצוה"ח שכתב (בסי' פ"ב סקי"ג) ואז נראה דה"ה במטלטלין היכא דהוא עומד בר"ה דאין שום אחד מהם מוחזק אע"ג דאית ליה חזקת מרא קמא מהני מגו נגד חזקת מרא קמא ודוקא בממון דאיתיה תחת ידו ממש דהוה אלים טובא בזה הוא דלא מהני מגו להוציא ע"כ]. וע"כ צ"ל כן לפי מה שכתב הכנה"ג הנ"ל דהרבה מחברים ס"ל דמגו להוציא מחזקת א"א לא אמרינן וא"כ לפי דעתם מגו להוציא מחזקת מ"ק נמי לא אמרינן דהקצוה"ח בעצמו בש"ש שלו כתב דחזקת א"א לא עדיפא מחזקת מ"ק:
ומה שהביא הקצוה"ח ראיה מהא דכתב התוס' כתובות גבי עשאה סי' לאחר אמרינן עלה דאי טען ואמר חזרתי ולקחתי נאמן ופי' התוס' באין כת"י יוצא ממק"א דאית לו מגו דאי בעי אמר מזויף וכ"כ הרא"ש שם ואע"ג דאינו מוחזק כלל בקרקע וחזקת מרא קמא לא שייך התם דהא טוען חזרתי ולקחתי א"כ כבר יצא מחזקת מ"ק דידי' בהודאתו שעשאה סי' לאחר יעו"ש לפע"ד יש לדחות ראיה זו לפי מש"כ הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב (עי) דש"ה דכל כמה דלא מקויים הוא לאו שטרא הוא כלל והפה שאסר הפה שהתיר וא"כ ה"נ גבי עשאה סי' כיון דכל מה שיצא מחזקת מ"ק הוא רק עפ"י הודאתו דבלאו הודאתו הקרקע בחזקתו וכיון שאמר חזרתי ולקחתי ודאי נאמן דהפה שאסר הפה שהתיר משא"כ היכא דחזקת מ"ק נתברר ע"י עדים אפשר דאינו נאמן במגו להוציא מחזקת מ"ק ואין להקשות לפי מה שפירשתי דר"י הלוי ס"ל דמחזקת א"א נמי לא מהני מגו להוציא. וזה נראה מדברי ר"י הלוי דסובר דמגו דאי בעי עביד לא עדיף ממגו דאי בעי טעין דהא הכא דאיכא מגו דאי בעי מחיל ואעפ"כ קאמר דלא מהני הך מגו להוציא השטר מחזקתו א"כ תיקשי הא אמרינן בגמרא בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה [אף שיש לתרץ כדברי הנתיבות בסי' פ"ב בכללי המגו אות י"א יעו"ש] דבאמת נ"ל הטעם דהכא שאני דלא מתורת מגו נגע בה אלא מטעם כיון דיכול להתירה לעלמא להנשא בגירושין דהיתר חזקה דאין אדם מקלקלה ובודאי קושטא קאמר וכן נראה מדברי התוס' ב"מ (יח:) ד"ה מעולם דכתבו במזיד לא ישקר אם חתמו לאחר לומר שלו חתמו דאינו חשוד לקלקלה כמו שנאמן לומר גירשתיה:
וגם קושית האו"ת שם שהקשה אם אמרינן דהלוה אינו נאמן במגו לומר במטלטלין אלו של אחרים הם אע"ג דבידו למוסרם לו מהא דאומר ראיתי אביכם שהיה מטמין מעות ואמר של פלוני הם אינו נאמן ואם הם במקום שהמגיד הי' יכול ליעלם נאמן במגו דהי' רוצה נוטלם ונותנם לפלוני. וקשה הא הוי במקום חזקה דחזקה מה שהי' ברשות אדם הוא שלו וסתמא איירי אפי' ההטמנה הוא ברשות המצוה כו', ע"כ וי"ל כמו שכתב הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בקדושין (סה.) וז"ל ויש לי לאמר דהתם כיון שאינו מעיד אלא מפי השמועה כו' שמא שלא להשביע א"ע אמר כו' וכשבידו ליטלם דבריו קיימים דהא הימני' כשהאמין בו להטמין בפניו במקום שידו שולטת שם וכמפקיד אצלו לשם מעשר הוא עכ"ל וגם האו"ת עלה בדעתו סברא זו אך כתב שז"א דא"כ אף בנידון השו"ע הא המלוה האמין ללוה מתחילה דהרי יכול להבריח נכסיו כרצונו ומ"מ לא מהני מגו. זה ברור דנעלם ממנו במחכ"ת דברי הראשונים הנ"ל דכתבו להדיא דזה דאחר נאמן הוא מטעם שליש ולא דמי למלוה דלא שייך לומר דהימני' מעיקרא ע"ז דהא בשעת הלואה לא אסיק אדעתיה שיצטרך לגבות מהמטלטלין. אבל מ"מ ראיה שהביא שם מתשובת רב אלפס שנאמן לומר גבי מטלטלין ושטר שבידו של אחרים הם הוא ראיה ברורה:
מ"מ נ"ל דע"כ דברי הש"ך צדקו בדברי הטוש"ע לחלק בין שטרי למטלטלין דהאומר שטר אמנה או פרוע נאמן במגו אם לא הוחזק בב"ד ובמטלטלין אינו נאמן אפי' במגו וכן צ"ל ע"כ לפי דעת הרא"ש לפי מה שמפרשים דסובר בתשובה דלא מהני מגו במטלטלין וגבי שטר אמנה כתב להדיא בכתובות דמהני מגו טוב והטעם נ"ל דסוברים דהא דהלוה מוחזק בשטר או בהמטלטלין הוה כמו שמוחזק הנושה בו כיון דמשועבד לו מדר"נ. מ"מ בשטר לענין טענת אמנה ופרוע אין להנושה אלא חזקת מ"ק כיון דעדיין צריך לגבות מן הלוה השני המעות. וא"כ הוה כמו בקרקע אע"ג דיש להמערער עדים שהיה שלו מ"מ אם יש להמוחזק בקרקע מגו מהני להעמיד הקרקע בידו דקיי"ל הלכתא כרבה בארעא ה"נ כיון דמגו של לוה הראשון מסייע להתופס מהני להוציא מחזקת מ"ק הא דהוה מוחזק השטר בחזקת שטר שהוא אינו אמנה ופרוע. משא"כ במטלטלין הוה כמו הנושה בעצמו תפוס בהם ולכך לא מהני מגו להוציאם מתחת ידו ולומר של אחרים הם דלא אמרינן מגו להוציא ולפ"ז ע"כ צ"ל דלא ס"ל כהר"ש מקינון והגמ"ר ריש ב"מ הובא בש"ך בכללי מגו דסוברים דהיכא דהמוציא טוען ברי והמוחזק טוען שמא אמרינן מגו אף להוציא דלפי דעתם ה"נ שהטוען שהחפץ שלו טוען טענת ברי והמלוה שבא ליטול החפץ בחוב שלו אף דחשבינן לו מוחזק דיד הלוה כמו ידו כיון דמשועבד לו מדר"נ מכל מקום טענתו אינו אלא טענת שמא ואם כן אמאי לא מסייע לו המגו של הלוה להוציא אלא ע"כ דלא סבירא ליה הכי. וקושיתם מכתובות גבי משארסתני נאנסתי נראה דניחא להו מטעם דשם חזקת הגוף מסייע להאשה ולכך מהני שם מגו להוציא:
ולישב דברי הר"י הלוי הנ"ל דסובר דגם גבי שטר אמנה לא מהני מגו של הלוה משום דהוה מגו להוציא השטר מחזקתו אף דהלוה השני מוחזק במעות. נראה דסובר דבשטר כיון שעומד לגבות כגבוי דמי ואינו נקרא מוציא כמו שהובא באו"ת בכללי מגו וכן הביא הש"ש בשמעתא א' פכ"ד בשם הש"ך בתקפו כהן דכל שיש שטר בידו אינו נקרא מוציא והביא ראי' מתשובת הרמב"ן סי' ז' וז"ל ולא מרענא לשטרא בחשש כזה שהשטר מוחזק הוא ביד המלוה וכאלו הממון הכתוב בו מוחזק בידו כדמשמע ג"כ בהאי דשבועות הדיינין דסטראי נינהו ואע"ג דקיי"ל דמגו לאפוקי ממונא לא אמרינן וטעמא דמילתא משום דשטרא מוחזק הוא וכאלו ממון הכתוב בו מוחזק ביד המלוה ואוקי ממונא הוא כו' ולא כמו שגבתה ממש קאמר דליכא למימר דשביק ב"ה ועביד כב"ש אלא כדאמרן עכ"ל [והא דכתב הרמב"ן דקיי"ל דמגו לאפוקי ממון לא אמרינן תמוה דהא הוא ס"ל דמגו להוציא אמרינן כמבואר בחידושיו לב"ב ואפי' אם נאמר דזהו מדברי הרשב"א דהרבה תשובות מרמב"ן הם דברי הרשב"א כידוע. מ"מ קשה הא כתב הכנה"ג דגם הרשב"א ס"ל דמגו להוציא אמרינן וצע"ג] ודעת הרא"ש והטוש"ע דסוברים דמהני מגו גבי שטר אמנה ופרוע משום דהלוה השני מוחזק במעות כמ"ש נראה דלפי דעתם הא דמהני מגו גבי סטראי הוא לאו משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי. אלא כמו שבארתי דכל היכא דהחזקה מסייע להמגו מהני המגו להוציא ה"נ כיון דהחזקה דשטרי בידך מאי בעי' מסייע להמגו לכן מהני המגו אף להוציא ועיין או"ת שם אות ח' ולכך מחלקין בין שטרי ובין מטלטלין ודעת תשובת רב אלפסי דסובר דאף במטלטלין מהני מגו לומר של אחרים הם נראה דלאו משום דס"ל דאמרינן בכ"מ מגו להוציא. אלא משום דס"ל כדעת הר"ש מקינון והגמ"ר הנ"ל דהיכא דהמוציא טוען ברי והמוחזק טוען שמא אמרינן מגו אף להוציא:
ולפי מה שבארנו דס"ל לכמה ראשונים דחזקה דכל מה שיש ביד אדם כו' לא עדיפא משארי חזקות ולא ס"ל כדעת הרשב"א בתשובה וכן הוא דעת הש"ך דהוי כמו עדים אלא ס"ל דשוה לשארי חזקות לכך א"ש הא דס"ל דחיישינן לשאלה דלא מצי חזקה זו להוציא מחזקת א"א. ולפי"ז נ"ל לומר דבר חדש בענין חששא דשאלה דדוקא היכא דמצאו מת ואנו רוצין לדון שזהו איש פלוני מחמת עדים המעידין על הבגדים שעל המת זה שהם של איש פלוני. ולהתיר את אשתו לעלמא כיון דאז אנו צריכין לדון על ב' החזקות בפעם אחת אם זהו ודאי איש פלוני משום חזקה דכל מה שנמצא ביד האדם הוא שלו וא"כ הבגדים מכריעין שהוא איש פלוני או י"ל להיפך ולהעמיד האשה על חזקתה בחזקת א"א ובעלה חי והאיש הזה שמצאו מת שאל הבגדים מבעלה. לכך חיישינן לשאלה אבל היכא דראינו אותו בחיים בבגדים אלו ונתחזק אז הדבר שהבגדים המה שלו מחמת חזקה דכל מה שיש ביד האדם ואח"כ מת האיש לפנינו. ובאו עדים ומעידין על הבגדים שהם של איש פלוני ואינם יכולים להכיר המת עצמו שפיר יכולין אנו להתיר את אשתו מטעם חזקה דכל מה שיש ביד האדם הם שלו ולא משגיחין על חזקת א"א כיון דחזקת הבגדים נתחזקה לנו בחזקה גמורה מקודם והרי מת לפנינו ממילא נפקע חזקת א"א וא"כ גם בנ"ד כיון שראו המכתב בידו בעת שהי' חי והיה הדבר מוחזק שהמכתב הוא שלו לכן עתה כשמת והכירו אנשי קריטשוב שזהו המכתב שהיה ביד ר' ישראל קודם שנסע מקריטשוב שפיר מחזיקינן שודאי זה ר' ישראל מת ולא חיישינן לשאלה אליבא דכו"ע ועיין תשו' מהר"ם פדווא סי' ל"ו דשם משמע ג"כ כדברי:
אך כל זה לפ"ד כמה גדולי הראשונים דס"ל [ואבאר בעז"ה בקונטרס מיוחד] דבכ"מ שיש חזקה ראשונה דאיתחזק לפנינו בחזקה גמורה אין אנו חוששין ומשגיחין בחזקה שנולד אח"כ ומנגד לחזקה הראשונה ולהכי בתינוק שנמצא בצד העיסה אלו היו מחזיקין את התינוק לודאי טמא לא היינו מחזיקין בחזקת העיסה שנולד אח"כ ולהכי מפרשי דפי' של רוב תינוקות מטפחין הוא מטפחין בעיסה וכיון שהספק הוא אם נגע בעיסה לא איתרע חזקת טהרה של העיסה והוי פלגא. דאלו ודאי נגע כפירש"י ז"ל כיון דהתינוק הוא מוחזק אצלינו לטמא הרי דין העיסה כדין התינוק וכן הוא שיטת הגאונים הנ"ל בכל המקומות ולפי שיטתם תו לא קשה קושית התוס' בהא דנגע נוקמא גברא על חזקת טהרה כיון דהבית מוחזק לטמא תו לא משגיחין בחזקת טהרה של הנכנס בה ולפי שיטתם זאת גם בנ"ד כיון דאיתחזק המכתב שהוא שלו בחייו תו לא משגיחין בחזקת א"א של האשה וכמ"ש. אמנם לפי שיטת רש"י ותוס' דלא ס"ל הכי שיטת רש"י מבואר בנדה (יח.) דפירש"י ז"ל רוב תינוקות מטפחין באשפה ששרצים מצויין כו' דאע"ג דרוב תינוקות מטפחין מ"מ אין שורפין משום סמוך מיעוטא דאין מטפחין לחזקת העיסה והוה פלגא ופלגא ואע"ג דנמצא' העיסה בידו והתינוק הוא ודאי טמא מ"מ כיון דאנן דנין על העיסה ויש לה חזקת טהרה אין אנו משגיחין בחזקת טומאתו של התינוק אעפ"י שקדם לחזקת העיסה שאנו דנין עליה ואמרינן אוקי חזקה לגבי חזקה והוה פלגא ופלגא ואין שורפין ושיטת התוס' חולין (יד:) ד"ה ודלמא שהקשו וז"ל ומיהו קשה דהא הך מלתא דמיא למקוה שנמדד ונמצא חסר דשבקינן לחזקת המקוה ומטמאינן לגברא שטבל משום העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ הול"ל הכא דשבקינן חזקת הנגע ואזלינן בתר גברא דאוקמינן לו בחזקת טהרה והרי חסר לפניך והוא כשיטה שהזכרנו שאעפ"י שחזקת טומאה של הבית קדמה לחזקת טהרה של האדם שאנו דנין עליו מ"מ רצונם לומר להעמיד האיש על חזקת טהרתו ולא משגיחין בחזקת הבית שקדמה. וכן הוא שיטתם שם (יא.) ד"ה אתיא כו' וז"ל וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים א"כ דלמא משום דאוקמי' אחזקת שאינה טריפה ומיהו כאן י"ל דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא על חזקתו עכ"ל והוא כשיטתם הנ"ל דאע"ג דהפרה נתחזקה אצלינו קודם שהיזו ממנה על הטמא. אפ"ה סברי דחזקת הטמא מנגד לחזקת הפרה. וכן הוא סברתם בכל שיטת הש"ס כאשר אבאר אי"ה וא"כ לפי שיטתם זאת לכאורה נסתר יסוד ההיתר מחזקת המכתב שהיה מוחזק בחייו דאעפ"י שנתחזק המכתב בחייו שהוא שלו בחזקה גמורה מ"מ אחר שמת ואתיילד חזקת א"א של האשה המנגד לחזקתו יש לנו לחוש ולהחמיר בזה:
ומ"מ יש לצדד ולומר בנ"ד כיון דחזקה הראשונה שאנו באים לדין עליה לא איתרע כלל אין אנו חוששין לחזקה השניה וע"כ מוכרח לומר דגם רש"י ותוס' מודים לזה. דהא כו"ע מודים דהיכא דשחט בסכין בדוקה ונאבד הסכין דהבהמה כשרה ואין אנו חוששין לחזקת הבהמה שאינה זבוחה ואמאי לא נימא דלהוי פלגא ופלגא ואולי נפגם בשעת שחיטה ואמאי אלימא חזקת הסכין לאפוקי מחזקת שאינה זבוחה. אלא ע"כ צ"ל בחזקה דלא איתרע גם התוס' מודים היכא דאיתחזק מעיקרא לפנינו דודאי עדיפא חזקה ראשונה שאנו באים לדון עליה מחזקה השניה ומהני לאפוקי והא דהקשה התוס' גבי נגע משום דהתם איירי דנמצא הנגע חסר לפנינו אע"ג דגבי הבית עצמה מוקמינן לה אחזקתה והיא טמאה מ"מ גבי אדם הנכנס כיון דיש לו חזקת טהרה הקשה התוס' דלהוי תרתי לריעותא ואמאי מטמאינן להאדם. אבל היכא דלא נמצא חסר לפנינו אע"ג דעתה לא ראינו כלל לא היה מקשה התוס' להוי פו"פ דלוקמי חזקת האדם נגד חזקת הבית דודאי חזקת הבית עדיפא כיון דלא איתרע לפנינו אמנם לפי"ז קשה להבין דברי התוס' גבי פרה אדומה דמה דמתרצין משום דאיכא חזקת טמא כנגדה כיון דחזקת פרה לא איתרע כלל וכבר איתחזק לפנינו חזקה שאינה טריפה ומאי איכפת לן מה שצריך החזקה זו להוציא מחזקת טמא:
ועלה בדעתי לישב דברי התוס' ע"פ שיטת הרמב"ן דס"ל דרב הונא דס"ל דהשוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה דמטריף אף בשיבר בה עצמות ס"ל דה"ה אם נאבד הסכין נמי, טריפה א"כ ר"ה ס"ל דלא אלים חזקת הסכין [אע"ג דלא איתרע משום דהוה חזקה כנגד חזקה והוי ספק השקול] להוציא הבהמה מחזקתה. א"כ י"ל בכונת התוס' דיש לומר דרבה בר רב שילא דמייתי מפרה אדומה ס"ל כר"ה דלא אלים חזקה הראשונה אף דלא איתרע להוציא מחזקה השניה ולכן מייתי ראיה מפרה אדומה דע"כ משום דאזלינן בתר רובא דאי משום דאזלינן בתר חזקה שאינה טריפה הא איכא חזקת טומאה כנגדה אבל לפי מאי דקיי"ל בזה כר"ח דמכשירינן בשיבר בה עצמות וכ"ש בנאבדה דאלים חזקת הסכין להוציא הבהמה מחזקתה היכא דלא איתרע החזקה הראשונה [וכיון דשיבר בה עצמות הוי כמו דלא איתרע] א"כ לפי"ז אף לשיטת רש"י והתוס' לפי מאי דקיי"ל כר"ח אלים חזקה ראשונה היכא דלא איתרע להוציא מחזקה השניה:
אך מה שקשה לי לפי"ז דא"כ לפי שיטת רש"י והתוס' הא יהי' חזקה דלא איתרע עדיפא מרובא דהא גבי רוב תינוקות מטפחין אמרינן דאין שורפין משום דסמכינן מיעוטא לחזקה ולא אלים רובא להוציא מחזקה אע"ג דאנו דנין על התינוק שהוא עמא משום טעם רובא. מ"מ לגבי עיסה אמרינן דאין שורפין משום דסמכינן מיעוטא לחזקה אם לא ברובא דאיתא קמן או ברובא דאלים טובא כמו שאבאר איה"ש לקמן שיטת רש"י והתוס' באריכות] והאיך אפשר לומר דכה"ג היכא דאיכא חזקה בלא רובא אלים להוציא מחזקתה השניה ולא הוי ספק כלל ע"כ נ"ל לאמר דהא דמהני חזקת הסכין להוציא הבהמה מחזקתה לא מטעם חזקה לחוד אלא משום דלא שכיח דליפגם בעור והוי רובא וחזקה להתירא לכך מהני להוציא הבהמה מחזקתה אף היכא דנאבד הסכין ולא בדקו לשיטת הרמב"ן לפי מאי דקיי"ל כר"ח ולשיטת הרבה ראשונים אף לפי דברי ר"ה ובאופן זה צריך לתרץ גבי מקוה היכא דלא נמדד כלל אח"כ דמהני להוציא הטמא מחזקתו משום דאמרינן העמד המקוה על חזקתה. וע"כ צ"ל לפי"ז נמי דלא שכיח שיתחסר בזמן כזה והוה נמי רובא להתירא אבל היכא דרגיל לפעמים להתחסר כתב הר"ן בתשובה ס"ו אף היכא דנמצא עתה שלם לפנינו לא מהני להוציא הטמא מחזקתו] אבל חזקה לחוד ודאי לא מהני להוציא הדבר מחזקתו לפי שיטת רש"י והתוס' ואם כן בנידון דידן שאף שנתחזק לפנינו בחייו בחזקה דזה הדבר הוא שלו מ"מ כיון דעתה צריך החזקה זו להוציא מחזקת א"א לא מהני לפי שיטה זו:
ועוד דאפי' אם נימא דחזקה דלא איתרע מהני להוציא מחזקה השניה גם לשיטת רש"י והתוס' מ"מ הכא יש להחמיר לפי שיטת הראשונים דס"ל דחזקה דכל מה שיש ביד האדם הוא שלו לא הוי כמו אנן סהדי לפי דעתם כמו שבארתי למעלה אלא מטעם חזקה לחוד הוא ודאי לא מטעם חזקה הוא אלא הוא מטעם רובא דרוב מה שנמצא תחת ידי האדם הוא שלו ולא מיבטי' מהדברים שעשוים להשאיל ולהשכיר דהוה מטעם רובא לחוד חלא אפי' בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר נמי לא אמרינן דהוי שלו אלא מטעם רובא דרוב מה שיש תחת ידי האדם הוא שלו וכיון דאנן קיי"ל כמתניתין דהאשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים דלא תחלוץ ולא תתיבם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא משום דסמכינן מיעוטא דאינם מתעברת ויולדת לחזקה וא"כ ה"נ נסמוך המיעוט שאינו שלהם להחזקה דחזקת א"א:
מ"מ נראה להקל בחששא דשאלה היכא דראו אותו בבגדים ומת לפניהם ואח"כ באו עדים אחרים והכירו את הבגדים מטעם ס"ס בפלוגתא דרבוותא דפסקו כמה אחרונים להקל והכא הוי ס"ם בפלוגתא דרבוותא חדא דלמא לא, חיישינן לשאלה כלל דהא כמה גדולי הראשונים וגדולי האחרונים פסקו דלא חיישינן לשאלה ואף אם נימא דחיישינן לשאלה איכא למימר דוקא היכא דהכירו הבגדים לאחר מותו ולא נתחזק לפנינו בחיים כלל אז חיישינן לשאלה דאז בא הספק על שתי החזקות יחד חזקת הבגדים דהם שלו וחזקת האשה דהיא בחזקת א"א אז מחמירין אבל היכא דחזקת הבגדים בא מקודם לפי דעת הני רבוותא דבארתי דס"ל היכא דהחזקה שנתחזק מקודם לא חיישינן להחזקה דאח"כ א"כ בכה"ג בודאי לא חיישינן לשאלה וא"כ בנ"ד דנתחזק בהמכתב שהוא שלו בעודו בחיותו לפנינו ואח"כ הכירו אנשי קריטשוב שזה הוא המכתב שנתנו לר' ישראל יש להקל דלא חיישינן לשאלה:
ומצאתי להגאון ר"י מליסא בספרו קה"י שתירץ על קושית הנו"ב הנ"ל כיון דבא הנידון לפנינו והוא מת האיך נימא חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו כיון דאין קנין למת ואין תפיסתו קנין וה"ה דלא הוה חזקה להיות מוחשב אצלו לחזקה שכל מה שיש ביד האדם הוא שלו עכ"ל וכן מתרץ בזה שם קושיא אחריתא אמאי חיישינן לשאלה ולא אמרינן כאן נמצא וכאן הי' לפי שיעת רמב"ן גבי יצחק ר"ג יעו"ש וא"כ לפי דעתו נמי יש חילוק בין אם נמצא מח ולא הוחזק מתחילה בפנינו האיש הזה בבגדים אלו דאז לא שייך לומר חזקה דכל מה שיש כו' אבל אם נתחזק לנו תחילה בעודו חי בבגדים הללו ואח"כ מת לפנינו שפיר יש להתירה ע"י הכרת הבגדים ולא חיישינן לשאלה לכו"ע:
אמנם הגאון בעל חמדת שלמה השיב להגאון הנ"ל (בסי' כ"ה) וכתב וז"ל לע"ד כיון דמשום חשש שאלה אתינן עלי' ע"כ צריך לומר שבעודו בחיים חיותו שאל הדבר ולמה לא נימא כיון דאז הי' תפיסתו חזקה מחזיקינן שהוא שלו. והנה לא מצאנו מה שהשיב הגאון מליסא ע"ז ועלה בדעתי לישב דלהכי אינו מועיל מה שאנו דנין שהי' עליו בשעת שהוא חי כיון דלא איתחזק לפנינו בבגדים אלו בשעה שיש לו קנין וזכיה ומשום דלא נתברר החזקה לפנינו אינו מועיל כלום מה שאנו דנין כעת מה שהי' מוחזק בה מקודם וכה"ג כתבו התוס' חולין שם דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע לנו אפי' שעה אחת לא אזלינן בתרה וכן ראיתי להגאון בעל נו"ב בסי' ל"א שמתרץ בזה דברי הב"ש (בסי' י"ז ס"ק פ"ד) שהקשה אמאי יש אוסרים במצאו הרוג ומכירין אותו בטב"ע ואינו ידוע מתי נהרג ולא מוקמינן אותו בחזקת חי והשתא הוא דמת ומתרץ הב"ש וז"ל דכאן איירי שראובן הלך מכאן ואינו ידוע היכ הוא אז אוקמי לראובן בחזקת חי ומת זה אעפ"י שנראה להם שהוא ראובן אמרינן שהוא מת קודם ג' ימים ונשתנה והוא איש אחר אשר לא ידעינן אותו ולא שייך לומר אוקמי אחזקתיה וראובן הוא חי עכ"ל וכתב עליו הנו"ב ואני אומר שותא דמר לא ידעינן דמה חזקת חיים יש לראובן יותר מלאיש אחר כו' וט"ז גופא אני דן דמה בכך שלא ידעינן אותו כיון שעכ"פ חי קודם שמת יש לו חזקת חיים ועתה מקרוב מת וכבר עלה על דעתי לפרש כונת הב"ש ולהביא ראי' לסברתו ממה דאמרינן (טהרות פ"ה מ"ז) נגע באחד בלילה ואינו ידוע אם חי או מא והשכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין וקתני עלה בתוספתא שאם ראוהו חי מבערב אף חכמים מטהרין והדבר יפלא מה בכך שראוהו חי מבערב אטו אם לא ראוהו לא ידעינן שהי' חי פ"א כו' והיה עולה על דעתי דודאי הטעם משום חזקת חיים לומר כיון שהוא חי יש לו חזקת חיים עד עתה ועכשיו הוא שמת והא דאמר בראוהו חי מבערב לאו דוקא רק שראוהו פ"א חי אבל אם לא ראוהו חי בשום פעם אף שבודאי היה חי פ"א אעפ"כ לית ליה חזקת חיים והוא עפ"י מ"ש התוס' חולין דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודעה לנו שעה א' לא אזלינן בתרה כו' יעו"ש ובאמת מוכרח לומר דזהו סברת הב"ש וכן אפשר לפרש דברי הנה"כ ביו"ד סי' שצ"ז:
אך הנו"ב בעצמו לא ס"ל סברא זו וכתב שם אף דלכאורה הוא דבר נכון ומתקבל אבל אי דייקינן שפיר לאו מלתא היא ולא דמי כלל למ"ש התוס' בחולין דבשלמא גבי פרה אדומה אותה חזקה לא היתה מבוררת ולא הי' אפשר להתברר בשום פעם אבל זה הנמצא מת שהי' חי בודאי מקודם שמת באותה שעה שהי' חי חזקה שלו היה מבוררת שהי' חי ולא הי' באותו זמן שום גירעון בחזקתו ומה בכך שאנחנו לא ראינו אטו בראי' דידן תליא מלתא כו' יעו"ש. אלא מסיק דלהכי לא מוקמינן אותו בחזקת שהוא חי ולומר שעתה הוא מת וא"כ הוא ודאי ראובן. דיש כנגד חזקה זו חזקת א"א של אשת ראובן והוא ז"ל אזיל לשיטתי' בסי' מ"ג והרגיש שיש לתרץ קושיתו כעין תירץ הגאון מליסא דלהכי חיישינן לשאלה כיון דעתה הוא מת ושייך ליורשיו לא אמרינן חזקה כל מה שנמצא אצלו הוא של יורשיו. והוא דחה זאת כדברי הגאון בעל ח"ש דהוא ס"ל דאף שלא נתברר לפנינו מיקרי זאת חזקה שנתבררה ע"כ מוכרח לתרץ גם על קושיא זו דכנגד חזקה זו יש חזקת א"א:
והנה הגאון בעל חמ"ש (בסי' ל"ט) כתב על דברי הנו"ב שכתב והא דהקשה הגמרא מחמור בסימני אוכף הא התם ליכא חזקה נגד חזקה ותירץ דכיון שנמצא ברשות שאינו שלו ל"מ החזקה אבל על גוף המת אף דעכשיו אין לו חזקה מ"מ כשלבשו הי' חי והי' לו החזקה ומשיג ע"ז הגאון הנ"ל וכתב ואין לבנות יסוד ע"ז דה"נ נימא כיון דע"כ חמור והאוכף נאבד מן האדם למה לא ניזול בתר שעת אבידה לומר מחמת חזקה לא ניחוש לשאלה ואע"ג דנפל ממנו מ"מ הוא בחזקתו הראשונה ואין רשות אחרים עליו עכ"ל והגאון בעל חסד לאברהם בתשובתו סי' י"ג כתב דכנגד חזקה זו יש חזקת המוצא אבידה זו נפלאתי עליו דהא לבעל מוצא אבידה ודאי לא שייך דאף אם נימא דלא נהדר החמור בסימני האוכף משום דחיישינן לשאלה מ"מ לבעל המוצא ודאי דלא שייך דהא אנן חיישינן דאולי יבוא בעל החמור באמת ויתן סימניו והבעל האוכף רוצה ליטול בשקר א"כ מה שייך חזקת המוצא כיון דאין זה ספק כלל דאולי שייך להמוצא רק הספק דאולי אין זה שייך לבעל האוכף אח"כ ראיתי שיש לישב דבריו עפ"י דברי הגאון בעל ישועות יעקב שמפרש דאי אמרינן סימנים דאורייתא איירי הקרא דאשמעינן דמהדרינן החמור בסימני אוכף דעל החמור ליכא סימנים כלל ואי חיישינן לשאלה שייך החמור להמוצא כיון דליכא עליו סימנים כלל א"כ איאושי מיאש בעל החמור דבלא סימנים אי אפשר להביא גם עדים ואיכא חזקה להמוצא:
אבל עדיין אין נוח לי קושית הגמרא דהא כתבו התוס' סוף פ"ק דכתובות וכן דעת כל הראשונים שם דאזלינן בתר רובא לגבי מוצא אבידה וחזקת המוצא לא חשיבא חזקה אפי' היכא דשייך לבעל המוצא [ודברי הגאון בעל ישועות יעקב הנ"ל מה שהביא בשם הרשב"א והר"ן צ"ע] א"כ עדיין תקשה על דברי הגמרא דלמא הא דחיישינן לשאלה גבי נמצא מת משום דמצטרפינן המיעוט דהם שאולים לחזקת א"א אבל גבי אבידה דליכא חזקה להמוצא אזלינן בתר רובא דהם אינם שאולים וכל מה שנמצא ת"י כו' ומחמת זה נראה לי לפרש דברי הגמרא דלא כדברי הגאון בעל יש"י אלא אף אי סימנים דאורייתא איירי דיש בחמור סימנים. דזה לא שכיח שלא יהא בחמור סימנים כלל ואף שזה הוי ריעותא מאי דאינו יודע סימני החמור מ"מ גלי קרא דמהדר' דהאוכף והחמור הוי כחפץ אחד וכמו בחפץ אחד אם יודע סימן אחד ואינו יודע כל סימניו מהדרינן ה"נ גבי אוכף והחמור לכך פריך הגמרא שפיר דאי חיישינן לשאלה גבי נמצא מת א"כ לכה"פ הכא לא דמי לחפץ אחד האוכף והחמור וכיון שאינו יודע סימני החמור והוה ריעותא גדולה הוה לן למיחש לשאלה והוה לן למימר דמסתמא השאיל האוכף לאחר והחמור והאוכף נאבד מיד השואל לכך אינו יודע סימני החמור ומדמהדרינן החמור בסימני אוכף ע"כ דלא חיישינן לשאלה כלל והוי כחפץ אחד. ואף שאינו יודע כל סימניו מהדרינן ומשני דאוכף לא מושלי אינשי לכך לא חיישינן לשאלה כלל ובזה נראה לישב ג"כ דברי הב"י דהביא בשם הריטב"א דאי סימנים דרבנן אף בכלים דלא מושלי אינשי מה"ת חיישי' לשאלה ותמהו עליו כל האחרונים א"כ אף אם נאמר דחמור בעדי אוכף מהדרינן מ"מ אכתי ניחוש לשאלה אע"ג דאוכף לא מושלי אינשי אבל לפי"ז ניחא שפיר דאי אמרינן דסימנים דרבנן ומהדרינן חמור בעדי אוכף א"כ איכא למימר דשפיר ידע בעל האוכף את סימני החמור אך עדים לית לי' על החמור וכיון דליכא ריעותא כלל א"ש הא דלא חיישינן לשאלה גבי מציאה משום דאזלינן בתר רובא כיון דלא מפקינן בזה מחזקה כלל אבל גבי א"א כיון דאיכא חזקה סמכינן מיעוט לחזקה וחיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי אינשי:
ועתה נשובה לדברי הגאון מליסא דלפי דבריו ג"כ היכא דנתחזק לפנינו בהבגדים לא חיישינן לשאלה א"כ יש לנו סעד גדול בנ"ד להקל ובפרט במכתב תעודה כזה שזה מיקרי כלים דלא מושלי אנשי כמו שכתבו הרבה מהאחרונים וגם נתחזק עמו בחייו ודאי אין לחוש לחומרת הב"י הנ"ל שמחמיר אפי' בכלים דלא מושלי אינשי:
עוד מה שיש לצרף להתיר בנ"ד דכיון שיש כאן סימן בגופו ממאורעותיו שסיפר שם בפאלטאווא שכעס על אשתו על אשר העיזה נגד אמו ולקחה הפציילא והלייחטער מאתה ובעד זה פירש ממנה ששה שבועות אחר החתונה והרחיק נדוד ולפי דעתי נראה דזה קרוב לומר דהוה סימן מובהק דהא לא שכיח שבתוך משך קטן כזה תתעורר קטטה בין כלה וחמותה ובין איש לאשתו עד שירחיק נדוד ממנה וא"כ אין לחוש בזה לשאלה דהוא דבר רחוק לומר שהשאיל המכתב לאיש אשר קרה לו כאלה ובלא"ה הא דעת הגאון מהר"ל מפראג דהיכא דיש בגופו סי' אף שאינו מובהק והכרת בגדים מותרת ממ"נ דאי סימנים דאוריית' מותר אף בסימן שאינו מובהק ואי סימנים דרבנן אין אנו מוכרחין לומר דחיישינן לשאלה והביא ראי' נכונה לדבריו דאי חיישינן לשאלה אף אי סימנים דרבנן א"כ הא דקתני במתניתין אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו הו"ל למיתני רבותא טפי דאפי' עדים בכליו נמי לא מהני משום דחיישינן לשאלה והגאון בעל הפלאה בספרו נתיבות לשבת (בסי' י"ז סכ"ד) כתב על דבריו וז"ל ונראה דיש לדקדק לפמ"ש הפוסקים דב' סימנים אמצעים הוי סימן מובהק א"כ לא א"ש הא דתני אע"פ שיש סימנים לשון רבים. בשלמא למ"ד סימנים דאורייתא מוקי בסימנים גרועים דאפי' מאה סימנים לא מהני אבל למ"ד סי' דרבנן ומוקי למתניתין בסי' אמצעים קשה. ונראה דאדרבה ה"ק דאפי' יש סי' בגופו וסי' בכליו וה"ל ב' סימנים כו' דה"ל כסי' מובהק מ"מ לא מהני דסי' דכליו לא הוי סי' משום דחיישינן לשאלה. משא"כ אי הוה עדים על הכלי אע"ג דחיישינן לשאלה מ"מ הוי סי' אמצעי כמ"ש הב"ח והו"ל עם סי' דבגופו ב' סי' עכ"ל. וכן הסכים בתשובה להלכה למעשה בזה. ולפי"ז בנ"ד דיש סי' בגופו כמו שביאר וגם יש עדים בכליו שהכירו אנשי קריטשוב את המכתב אשר נשלח מפאלטאווא שזהו המכתב אשר היה ביד ר' ישראל כשהלך מקריטשוב יש להתירה אף להפוסקים דחששו לשאלה:
ואפילו לדעת המחמירין גם בכה"ג וסברי דב' סימנים אמצעים לא מהני וכמו שהחמיר בזה א"ז הגאון בעל קדושת יו"ט [הבאתי לעיל] מ"מ בנ"ד דהמכתב הוה כלים דלא מושלי אנשי וגם יש לו סי' בגופו דאף לפי המחמירין בכלים דלא מושלי הא לדעת כמה אחרונים הוא מטעם חשש אבידה דלחשש מכירה לא חיישינן דאוקמינן לה בחזקת מ"ק ולנפילה ביחיד דניחוש שמא מצא אחר דיש לו סי' בזה כו"ע מודים דלא חיישינן אפילו באיסורא ואפילו לדעת הריטב"א ז"ל שהובא בב"י דס"ל דלמ"ד סי' דרבנן חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי וכמה סוברים דגם בשאלה דיחיד חיישינן והשיגו על הח"צ שמקיל בשאלה דיחיד מ"מ נ"ל דגבי נ"ד שיש ב' דברים דלא שכיחי א' כלים דלא מושלי אינשי דלא שכיחא בהו שאלה ב' שיתרמי שהשאילם לאיש כזה שאירע לו כל המאורעות האלו אשר המאורעות בעצמן לא שכיחי בהא כו"ע מודים דלא חיישינן לשאלה ובזה א"ש מה שפסק מרן:
הב"י דבגט לא חיישינן לשאלה בכלים דלא מושלי אינשי משום דהתם הוה שאלה דיחיד ובכלי דלא מושלי בודאי לא חיישינן וכן כתב הגאון בעל ישועות יעקב (סי' י"ז סקי"ז) דהיכא דיש איזה סי' בגופו בהצטרפות לכלים דלא מושלי אין להחמיר:
אף שעל התיר זה יש לגמגם קצת בעובדא דידן דהא אמרו אנשי פאלטאווא ששמעו ממנו ג"כ שאשתו היא בת יחידה לאביה ולאמה והיא יושבת במאהליוו ובאמת אינו כן אף שבכמה דברים שסיפרו ממנו שהוא אמר לפניהם נמצאו מכוונים אך כיון שבדבר זו לא נמצא מכוון. א"כ קשה לסמוך רק על הדברים בעלמא שסיפר לפני אנשי פאלטאווא מ"מ נראה להתירה ולצרף ההתיר הראשון שכתבתי כיון דהמכתב הלזה הוא מכלים דלא מושלי אינשי וכבר כתב הנוב"י בתשובה סי' ל"ז דאף לדעת המחמירין הוא רק חומרא דרבנן משום חומרא דא"א ויש מקילין בזה לגמרי א"כ שפיר יש לסמוך על הס"ס שכתבתי למעלה כיון שנתחזק בחייו בזה המכתב שהוא שלו וכ"ש לדעת הגאון מליסא שהבאתי למעלה דהיכא דנתחזק בחייו שלפי דעתו ודאי דאין לחוש לשאלה א"כ יש להתיר להאשה הלזו מטעם הנ"ל דכיון שנמצאו העדות מכוון בגוף הדבר המספיקים להתיר אף שנמצאו צדדי הדברים שאינם נוגעים לגוף הענין שהמה אינם כן אין לחוש לזה כלל כמו שהאריכו הגאונים בעל חת"ס ותשובת מהרי"ם וגם אנכי נמניתי עם הרבנים הג' בהתיר האשה זו ולזאת ימחול כת"ר להושיב ב"ד כדת ולהתירה. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. כה דברי ידידו או"נ יו"ט ליפמן הכהן