מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן ט
שאלה אשת כהן שהתודתה לפני מותה שנאנסה מכבר מאיש אחד והבעל מאמין לה האיך הדין עם בניה לכהונה:
(א) תשובה הנה כבר כתבתי למעלה דמדברי הרמב"ם והשו"ע מוכח דאף שמאמין לה בעלה וצריך להוציאה זה לא מטעם ודאי רק מטעם ספק והב"ש שכ' דבניה הם ודאי חללין דבריו תמוהים ונפלאתי על הש"ש שמעתתא ב' פ"כ דהביא ראי' מדברי הב"ש הנ"ל דהיכא דאב נאמן בתורת יכיר לענין ירושה ה"ה היכא דאינו יודע בעצמו אלא מפי אחרים דסומך דעתו עליהם דמהני. האיך העלים עין מדברי השו"ע דמבואר להדיא דמאמין לאחרים אף שסומך דעתו עליו אינו צריך להוציאה אלא לצאת י"ש וא"כ לפי דבריהם דהא דמאמין לאחרים הוה כאלו הוא יודע בעצמו ואמאי אינו צריך להוציאה מה"ד. וגם האחרונים מביאים דבתשובות המיוחסות להרמב"ן מבואר דהא דצריך להוציאה אם מאמין הבעל לעד אחד זה אינו רק מדרבנן א"כ מבואר להדיא דהא דמאמין לאחרים לא הוה כאלו הוא יודע בעצמו וא"כ כ"ש לענין ירושה דאורייתא דלא מהני הא דמאמין לאחרים וכן הכא לא הוו אלא ספק חללין ולפי דברי הרמב"ן אינו אלא מדרבנן דהיא לא עדיפא מכל עד אחד דעלמא וכן הגאון בעל בית מאיר השיג על הב"ש דאולי לא נתנה התורה נאמנות לאב אלא היכא שהוא יודע בעצמו. ודעתו נוטה דלא הוו אלא ספק חללין. א"כ לפ"ז נ"ל דיש לצדד ולהקל להכשירן לכהונה לגמרי:
(ב) ומקודם נחקור לפי המ"ד דבאונס לא מיקרי זונה ואינה אסורה לבעלה אלא משום טומאה. אם מחמת איסור זה נעשית חללה ובניה חללין או לא. לכאורה מסתברא כיון דמחמת איסור זה אסורה בתרומה כמו שכתבו התוס' סוף פ' החולץ והרא"ש (נו:) דאסורה מחמת ונטמאה. א"כ יכולין למילף ק"ו מגרושה ומה גרושה שאינה אסורה בתרומה נעשית חללה ובניה חללין איסור טומאה שאסורה בתרומה א"ד דנעשית חללה ובניה חללין. אך קשה לפי"ז אמאי קאמר שם (נו:) דלפי המ"ד דבאונס לא מיקרי זונה אין בעלה לקי עליה אלא משום טומאה כיון דאמרינן לא יחלל קאי נמי על איסור טומאה ובביאתו הא משוי לה חללה אמאי לא לקי נמי משום לא יחלל. בשלמא לפי מה שביארתי בשיטת הרר"א (שיטה ג') דשיטת הרמב"ם דכהן הדיוט אינו לוקה משום לא יחלל ולמ"ד באונס מיקרי זונה לוקה משום לא יקחו ניחא שפיר אבל לפי מה שביארתי שם שיטת הראשונים דהיכא דהקדושין היו בהיתר אינו לוקה משום לא יקחו אלא משום לא יחלל א"כ מאי נ"מ אי אסורה עליו משום איסור זונה או משום איסור טומאה כיון דבביאתו מחללה ילקה נמי משום לא יחלל וכה"ג הקשו שם התוס' (ס.) ד"ה חלל כו' וז"ל תימא כיון דלא יחלל קאי נמי אבעולה לראב"י א"כ אין זה חייבי עשה גרידא דלא יחלל לאו הוא כדקאמר בפ' בתרא דקדושין (עח.) בעלה לוקה משום לא יחלל עכ"ל אך יש לדחות זה משום דאף דילפינן גבי איסור טומאה נמי דמשוה לה חללה ובניה חללים מק"ו דגרושה דמותרת בתרומה מ"מ לא לקי על לאו דלא יחלל משום דאין עונשין מן הדין לא מבעי לשיטת הרמב"ן בפ' קדושים דס"ל דאיסורי כהונה דהוא משום כי תהי' לאיש זר כיון דאתי רק מק"ו דגרושה לא לקי עליהם משום דאין עונשין מה"ד כ"ש דלא לקי על לאו דלא יחלל גבי איסור טומאה אלא אפילו לפי שיטת הראשונים דס"ל גבי פסולי מחמת כי תהי' לאיש זר. דהק"ו מגלה לן דלא גרע פסולן מפסול גרושה והק"ו אינו רק גילוי מלתא בעלמא ולפי דעתם נראה דודאי לקי גם על ביאה בלא קדושין משום לא יחלל מ"מ הוא דוקא גבי פסולי מחמת כי תהי' לאיש זר כיון דלא נכתב איסור כהונה להדיא וע"כ דילפינן זה דלא גרע מגרושה וא"כ כל מה שמחייב בגרושה חייב נמי גם גבי פסולי כי תהי' לאיש זר. אבל איסור טומאה שאיסורה כתיב בהדיא רק דאנו למדין מגרושה בק"ו שגם מחמת איסור טומאה מתחללת מק"ו דתרומה. א"כ א"א ללמוד מק"ו שגם מחמת איסור טומאה ילקה מחמת לא יחלל דאין עונשין מה"ד
(ג
) אבל אח"כ התבוננתי בזה ונ"ל לאמר דמאיסור טומאה כיון דשם טומאה נוהג גם בישראל אינה נעשית חללה ובניה חללין. כיון דגלי קרא דאין חללה אלא מאיסור כהונה ממעטינן איסור טומאה כיון דשם זה נוהג גם בישראל אע"ג דשם נוהג דוקא ברצון ובכהן נוהג אף באונס מ"מ לא מיקרי זה איסור כהונה אלא באיסור טומאה גופא החמירה התורה על הכהן יותר מבישראל אבל אין זה רק איסור טומאה בלבד ואפשר לומר דזה כונת הקרא דכתב חללה אחר אלמנה וגרושה ולא אחר זונה ללמדך שאין חללה אלא מאיסורי כהונה ועיין רש"י בקדושין (טז:) ד"ה חללה למה נאמרה. שכ' ולא כתבה אחר זונה שמצינו שם זנות פוסל בישראל [ר"ל שזינתה תחת בעלה] לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל עכ"ל והנה בזונה גופא כהן הבא עליה משוה לה חללה כדאמרינן שם להדיא (עח.) אע"כ דהא דמלמדינו הכתוב דכה"ג היכא דשם זה פוסל באשת ישראל ולא משוה לה חללה צ"ל דקאי זה על איסור טומאה באונס אע"ג דזה אינו נוהג רק בכהנים מ"מ כיון דשם זה פוסל בישראל ברצון לא משוה לה חללה וכן נראה לי דלאחר קנוי וסתירה דמרבינן מונטמאה דאסורה לכהונה ולתרומה דאם מת בעלה ולא שתת וניסת לכהן או שבעלה גופא היה כהן ובא עליה דבניה לא הוו אלא ספק חללין כיון דהיא הוה ספק זונה ולא אמרינן דבניה יהיו ודאי חללין כיון דאסורה לכהונה מטעם ונטמאה איסור ודאי. אע"ג דזה אינו אלא איסור עשה מ"מ לפי מאי דקיי"ל כראב"י דבעולה לכה"ג נמי משוה לה חללה א"כ איכא למילף מק"ו מבעולה לכה"ג דמותרת בתרומה ואפ"ה משוה לה חללה א"כ כ"ש איסור דנטמאה. אפ"ה נראה דמאיסור טומאה לא משוה לה חללה כיון דאיסור טומאה נוהג אף בישראל אע"ג דבישראל אינו נוהג אלא דוקא לבעלה ולכהונה אסורה מחמת איסור טומאה אף לאחרים מ"מ כיון דזה דאסורה לכהונה הוא מחמת שם טומאה ושם טומאה פוסל בישראל לכך לא משוה לה חללה ובניה חללין.
(ד) ובזה נתיישב לי היטב דברי הגמרא יבמות (סא. פה:) דקאמר ר' מתיא בן חרש דאפי' הלך בעלה להשקותה ובא בעלה עליה בדרך עשאה זונה ופירש"י ז"ל הואיל ונבעלה לפסול לה אם מת אסורה לכהן והקשה ע"ז הגאון רעק"א בחידושיו הא בלא"ה אף אם לא בא עליה בעלה אסורה לכהן מכח הקינוי וסתירה כ"ז שלא שתתה והא הכא ממילא אינה שותת כיון דבא עליה בעלה הוא אינו מנוקה מעון וא"כ אף אם לא עשאה בביאתו זונה פסולה לכהונה ותירץ די"ל דנ"מ לענין מלקות דמכח הקנוי וסתירה דמרבי לה מונטמאה ליכא לאו אלא ספק זונה אבל מכח דבא עליה בעלה בדרך כיון דהתורה אסרתו לו מספק מיקרי ביאה פסולה ונעשית בביאה זו ודאי זונה ולוקין עליה ומסיים שם ועדיין צריך תלמוד ולפ"ד קשה על תירוץ הגאון הנ"ל כיון דאסורה לכהונה גס קודם שבא עליה בעלה מעשה דונטמאה קודם ששתתה. האיך, חל ע"ז איסור לאו דזונה. הא אין איסור לאו חל על איסור עשה כמ"ש התוס' בשבועות (כג:) ד"ה דמוקי כו'. וע"כ צריך לדחוק דנ"מ לענין כהן שהביא שתי שערות אח"כ כמו שמתרץ המהרי"ט בשם הרא"ש דברי רש"י בקדושין (עח) [הבאתי למעלה בשיטת הר"א שיטה ג' אות ב'] אבל באמת או כו"ע מודים בזה כמו שהאריך בזה הגאון בעל מרכבת המשנה אבל לפי מה שבארתי ניחא שפיר כיון דמאיסור טומאה לא נעשית חללה ואין בניה חללין א"כ שפיר הא דאשמועינן ר' מתיא דנעשית זונה. דבזה שנעשית זונה אם אח"כ בא עליה בעלה שהוא כהן או שמת בעלה וניסת לכהן אחר בניה חללין כיון שנעשית כבר זונה אבל מטעם איסור טומאה שהיתה אסורה לכהונה קודם שבא עליה בעלה אין בניה חללין אלא בניה הוו ספק חללין מטעם שהיא ספק זונה משום קנוי וסתירה ואסורים הבנים לטמא למתים מטעם ספק ועתה שנעשית זונה ע"י ביאת בעלה עליה בניה הנולדין לה מכהן אח"כ הוו ודאי חללין ונראה דע"כ צ"ל דאף הרשב"א דס"ל ביבמות (יא:) דגם בספק סוטה איכא לאו ולקי בעלה הבא עליה משום לאו דטומאה לא יוכל בעלה גו' מ"מ מודה דכהן הבא עליה לא לקי עליה משום זונה ולא אמרינן כיון דהקרא דונטמאה גלי לן דהכא עשאה הספק כודאי ולכך לקי עליה. א"כ ה"נ הקרא דונטמאה דמרבי כהונה ותרומה נמי עשאה הספק כודאי והוי כודאי זונה וכהן הבא עליה לוקה משום זונה וגם בניה הוו ודאי חללין אבל לפי"ז תקשה על הרשב"א ז"ל דהאיך יתרץ דברי הגמרא דקאמר ר' מתיא בן חרש דבא בעלה עליה בדרך עשאה זונה מאי נ"מ כיון דהיא כבר זונה ודאית לאחר קנוי וסתירה ולשתות א"א כיון שאין הבעל מנוקה מעון אלא נראה דע"כ צ"ל דאף הרשב"א ז"ל לא קאמר אלא דוקא גבי איסור דטומאה כיון דגלי לן קרא דונטמאה דיש עליה איסור טומאה א"כ הדרא לאיסורא קמא דכתיב אצלה לאו גבי טומאה אבל איסור כהונה דרבי קרא דאסורה בכהונה באיסור טומאה דכתב ונטמאה א"כ אין עליה רק איסור עשה דטומאה ולא איסור לאו דזונה לכך אין בניה חללין ודאין ואין כהן לוקה עליה משום זונה:
(ה) ולפי מה שבארתי אתי שפיר הא דאמרינן שם ביבמות אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה משום טומאה אין כו'. פשטיות הגמרא מורה לן דבכל ביאותיו לוקה משום טומאה לבד דאל"כ הול"ל אשת כהן שנאנסה ובא עליה לוקה משום טומאה ואז הוה אמרינן דקאי על ביאה ראשונה. אבל מלשון בעלה לוקה משמע שכל אימת שיבא עליה לוקה משום טומאה לבד ואי אמרינן דמאיסור טומאה נמי נעשית חללה אמאי לא לקי על ביאה שניה נמי משום חללה ובפרט לשיטת הראשונים דמחלקים בין העראה לגמר ביאה דלא כשיטת הריטב"א ז"ל בקדושין (עח.) ועיין בש"מ כתובות (ל.) דכתב הרשב"א שם לישב שיטת ר"ח דאף אם נאמר דיש חל מבעולת עצמו ניחא פי' ר"ח דיש בה הויה ולא קיימא עליה באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שנית והוקשה לו וא"ת בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרי עליה דעשאה בעולה ובגמר ביאה מתחללת ואין לו בה הויה לר"ע וכ' די"מ דחדא ביאה לא פלגינן בה שנאסור בה שני איסורין ע"כ אלמא דלאו כו"ע מודים בזה ונראה לפי דעת התוס' יבמות (כ:) ד"ה אטו ביאה שניה דכתבו שם לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה כו' עכ"ל [ובאמת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א חולקין על זה, וס"ל דאפי' גמר ביאה מותר דס"ל דאין לחלק בחד ביאה] ע"כ דס"ל דיש לחלק בחדא ביאה נמי וא"כ לדידהו ודאי, תקשה כיון דבהעראה משוה לה חללה מחמת איסור טומאה אמאי לא לקי על הגמר ביאה משום חללה כיון דהיא כבר מחוללת מתחילת הביאה אע"כ צ"ל דמאיסור טומאה לא נעשית חללה וכמ"ש:
(ו) אך ראי' זו יש לדחות דאיכא למימר דלכך לא לקי בעלה עליה נמי משום חללה לכה"פ בביאה שניה משום דלא אתי איסור חללה וחייל על איסור טומאה ואף לכהן אחר דאינו בלאו דטומאה אלא רק באיסור עשה לפי שיטת התוס' והרא"ש מ"מ הא לא אתי איסור לאו וחייל על איסור עשה וא"כ גם כהן אחר נמי אינו חייב עליה משום חללה. מ"מ יש לקיים ראי' זו לפי מה שבארתי בשיטת הרר"א (שיטה ב') דעל איסור טומאה באונס לכהן כיון דלא נכתב בפרשת כהונה והוא לאו שאינו שב"כ היא אינה מוזהרת דלא מרבינן מלא יקחו אלא לאוין דכתיב בפ' כהונה א"כ הוה חללה איסור מוסיף לגבי דידה וא"כ חל עליו נמי דמגו דאתוסיף איסורא לגבי דידה חל איסור חללה גבי' נמי ואמאי לא לקי. אף שלפי מה שהבאתי שם שיטת הריב"ם דס"ל דחללה דאתי מחייבי עשה כהן הבא עליה אינו לוקה א"כ ה"ה נמי אפשר לומר לפ"ד דחללה הבא מאיסור טומאה כיון דהיא אינה מוזהרת על איסור טומאה ה"ה איסור חללה הבא ממנה היא אינה מוזהרת. א"כ לא הוה איסור חללה איסור מוסיף על איסור טומאה לפי דעת הריב"ם אבל באמת הא כתב המ"ל דהרבה ראשונים חולקים עליו וא"כ אין נ"מ באיסור חללה מאיזה איסור הוא ובודאי היא מוזהרת על איסור חללה וא"כ הדקל"ד דהוה איסור חללה איסור מוסיף על איסור טומאה ואמאי לא לקי וע"כ צ"ל דמאיסור טומאה לא נעשית חללה. אך ראיה זו לא ברירא לי שבאמת אינו מוכח לומר דבאיסור טומאה באונס היא אינה מוזהרת לפי מה שבארתי בשיטת הרר"א שיטה א' א"כ לא הוה לאו דלא יקחו ולאו דתמורה שני כתובין הבאין כאחד יעו"ש. א"כ אפשר למילף איסור טומאה באונס לכהונה לגבי דידה מק"ו דגרושה מ"מ הראיה הראשונה שהבאתי מהגמרא דיבמות היא ראיה ברורה דאיסור טומאה כיון דשם זה נוהג בישראל לא נעשית חללה ואין בניה חללין:
(ז) והנה הגר"א בא"ע (סי' ו' ס"ק כ"ג) נסתפק אף באיסור כי תהיה לאיש זר אם נעשית חללה ובניה חללין. וכן הגאון בעל הפלאה בספרו נתיבות לשבת נסתפק הרבה בזה משום דאולי הא דקאמר הגמרא אין חללה אלא מאיסורי כהונה היינו הכתובים בצידה דוקא אמנם מדברי הרמב"ן דפסק דבאונס לא מיקרי זונה. אף מן הפסולין לכהונה רק אסורה לכהונה משום כי תהיה לאיש זר ובפסול כי תהיה לאיש זר אין חילוק בין באונס ובין ברצון מ"מ ס"ל בכתובות דשבויה בניה פסולין לכהונה ע"כ דס"ל דגם בפסולי כי תהיה לאיש זר נעשית חללה ובניה חללין אף באיסורי כהונה דלא כתיבי בצידו. מ"מ נראה דאיסור טומאה לא דמי לאיסור כי תנ"ז דהא איסור כי תל"ז אין שם זה נוהג בישראל ומיקרי איסור כהונה לבד אבל איסור טומאה זה לא מיקרי איסור כהונה כיון דשם זה נוהג אף בישראל לכך לא משוה לה חללה ואין בניה חללין וממעטינן זאת מהא דכתיב איסור חללה אחר אלמנה וגרושה ולא אחר איסור זונה כמש"ב:
(ח) אח"ז ראיתי דהמהרש"ל ביש"ש ס"ל דמאיסור טומאה אפי' מבעלה ישראל נעשין בניה פגומים לכהונה דהנה הוא ז"ל כתב ביבמות פ' החולץ (לט) וז"ל נראה אשה המזנה תחת בעלה בין שגירשה והחזירה בין אם לא גרשה הולד מבעלה פגום לכהונה לאותן דס"ל הכי גבי כותי ועבד הולד פגום כ"ש הכא דיש האי ק"ו כו' אמנם הב"ש (בסי' ד' סקכ"ה) כתב להדיא אבל אם בעלה ישראל אפי' זינתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים אפילו לכהונה וראיתי לא"ז הגאון בעל קדושת יו"ט זצללה"ה בהגהותיו על הרי"ף שהשיג על הב"ש מדברי הנמ"י בב"ב פ' יש נוחלין (ס:) דכתב שם וז"ל וא"ת האיך נאמן לשום עצמו רשע שנשא גרושה או חלוצה י"ל כגון שאמר שוגג הייתי ובאומר על בנו ממזר אין אשתו נאסרת שיפסלו הבנים שיהיו אח"כ משום בני זונה דאמר שוגגת הוה ואינה נאסרת באשת ישראל ואפילו אמר שהיא מזידה אינו נאמן עליה להפסידה כתובתה ולא על הבנים שילדה אח"כ לפסלם לכהונה הריטב"א ז"ל עכ"ל ואף שא"ז הגאון הנז' הראה מקום אשר נעלם מכל האחרונים המפלפלים בענין זה מ"מ מאד תמהני על דברי הנמ"י עצמו שהביא זאת משם הריטב"א והריטב"א בעצמו סותר דבריו שכתב בחידושיו ליבמות (פה:) שמהגמרא שם דקאמר סוטה ודאי איכא בינייהו דלמ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד מפני שמרגילתו הא נמי מרגילתו. מוכח שאפילו מזוהם לכהונה נמי לא הוה כדברי ר"ח ז"ל שאל"כ לא הוה מרגילתו כדאמרינן לעיל גבי חלוצה וגם הגאון בעל הפלאה בספרו הנ"ל סי' ד' כיון לראי' זו אך אח"כ תברא לגזיזי' וכתב דז"א דהא כתבו התוס' ז"ל שם בד"ה ממזרת ונתינה כו' ואלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשמע דלא מרגילה לו כו' אע"פ שבני ישראל מקוה טהרה לחללות כו' מ"מ מקפיד הוא על בניו שאינם כהנים כו' א"כ בישראל שמחזיר סוטתו אף דהבנים פגומים יכולים להתטהר כמ"ש התוס' ואינו מקפיד עכ"ל ודבריו נכונים לפי שיטת התוס' אבל הריטב"א ס"ל דלא כהתוס' מדכתב על הא דקאמר הגמרא שם ולר' אליעזר ב"י דאמר יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגלה מידי פי' שהרי יהיו פסולים לעבודה משום חללה וא"ת והרי יטהרו בני בניה דבנות ישראל מקוה לחללים וי"ל דסוף סוף היא לא מוטהרה שתהא חללה ולדברי התוס' לא קשה כלל דכיון דלא יהיו בכלל כהונה מקפיד ע"ז ובאמת הריטב"א בעצמו כתב שם מקודם על הא דאמרינן שם כיון דאיכא תקנתא לממזרת כר"ע כו' וא"ת כיון דבניה מיהת ממזרים האיך מתרצת מפני שיש תקנה לבני בניה י"ל דאיידי דאית לגופה שבח כשנשאת בנושא ישראל לא חיישא לבניה הואיל ויש לבניהם תקנה עכ"ל. נראה דמתרץ קושית התוס' כיון דבגרושה וחלוצה ליכא לשבח כ"כ כשנשאת לכהונה ע"כ חייסא לפגם בניה ולא מרגילתו. והא דהקשה הריטב"א בבעולה לכ"ג הא התם ג"כ לא מתקנת אלא בני בניה. ע"כ צ"ל דס"ל כיון דנשאת לכ"ג שבח גדול הוא לה וע"כ חיישינן למרגילתו ולכך הוכרח לתרץ משום דסוף סוף היא לא מוטהרא שתהא חללה ומעיקרא היתה מותרת לכהן הדיוט ועתה אסורה לו וכן צריך לתרץ גבי אלמנה לכ"ג כך הוא ביאור דברי הריטב"א נמצא סובר הריטב"א להדיא דבני סוטה אינם פגומים לכהונה וכן כתב הרשב"א שם להדיא וז"ל אבל בלשון שני כתב ר"ח ז"ל שהולד כשר לקהל ומיהו אף ללשון שני משמע דהולד מזוהם לכהונה ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר דאם איתא דמזהמין את הולד הא לא מרגלא ליה עכ"ל וכן הבאתי לעיל (באות ח') שיטה ב' בשיטת הרר"א בשם חידושי הרמב"ן שכתב להדיא שהולד מן הנטען כשר לכהונה ודחק שם לישב דברי הגאון והרי"ף דהלעז דקאמר הגמרא הוא לעז זוהמא בעלמא שנולד מטיפה אסורה ולדברי מהרש"ל הא כיון דסובר דהולד שנולד אח"כ מבעלה פסול לכהונה כיון שנולד מביאה אסורה ואמו כבר היא מחוללת לכהונה כמו כן הנולד מן הנטען ג"כ פסול לכהונה ואין לחלק דלגבי בעל כיון דאיכא איסור לאו ילפינן בק"ו מאלמנה לכ"ג דהולד פסול לכהונה אבל לגבי נטען אינו אלא איסור עשה ולא ילפינן מק"ו מאלמנה לכ"ג ז"א כיון דאנן קיי"ל כראב"י דבבעולה לכ"ג נמי הוה בניה חללים. א"כ מצינו למילף עשה שש"ב בק"ו מעשה שאש"ב אע"כ דס"ל להרמב"ן דגם להבעל נמי אינה פגומה לכהונה והק"ו דקאמר המהרש"ל ק"ו פריכא הוא דאיכא למיפרך מה לאלמנה לכ"ג שכן היא עצמה מתחללת אבל הכא שמביאה של הבעל אינה מתחללת שכבר היא מחוללת וקאי כדאיתא ביבמות (עו: מד:) רש"י ד"ה היא מתחללת תאמר מחזיר גרושתו שאינה מתחללת בביאה זו דאי להנשא לכהן כבר נפסלה משעת הגרושין עכ"ל רש"י ז"ל וכ"ש הכא דנפסלה כבר משעה שזינתה אף מתרומה וכן מצאתי להגאון בעל בית מאיר שהשיג על האי ק"ו של המהרש"ל מהאי טעמא והסכים לדברי הב"ש ז"ל:
(ט) עוד כתב הגאון בעל ב"מ הנ"ל שם דלכך לא הוה בני סוטה פגומים לכהונה משום דילפינן היא תועבה ואין בניה תועבין ולכך מודה ר"ע דמסוטה אין הולד ממזר. ובזה מתרץ קושית התוס' יבמות (מד:) ד"ה היא תועבה כו' דהניחו שם בתימא דלפי מאי דס"ל לר"ע דולד מחזיר גרושתו משנשאת הוא ממזר דמאי דריש מהיא תועבה ותירץ הגאון הנ"ל דר"ע ס"ל דקאי על סוטה וכיון הגאון זה לדברי הרא"ש בתוספ' שלו דמתרץ קושית התוס' הנ"ל בזה ובזה נ"ל לישב דברי הרא"ש (בפרק הבא על יבמתו) דכתב שם על הא דאמר רב ששת דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה דהטעם הוא משום דונטמאה בתרא דנפקא לן מיניה איסור תרומה דכהונה לא קאי אוהיא לא נתפשה ואין חילוק בין באונס בין ברצון כסברת התוס' דס"פ ד' אחין ואח"כ כתב וז"ל ומה שפירשתי שאין בה אלא איסור עשה מונטמאה היינו אי לא שייך ובת כהן כי תהיה לאיש זר באשת איש ובחייבי כריתות האסורות ע"י קדושין משום דלא הוה זר אצלה מעיקרא אבל אי שייך בהו כמו שכתבתי בפ' החולץ אז נימא דפסולה לכהונה מהאי קרא מובת כהן כי תהיה לא"ז וכהן הבא עליה לוקה מק"ו מגרושה דגילוי מילתא בעלמא הוא כדאיתא לקמן בפ' אלמנה עכ"ל ומה שכתב הרא"ש אבל אי שייך בהו כמו שכתבתי בפ' החולץ אין כונתו על דבריו בפסקיו אלא כונתו על דברי תוספות שלו. משום דהר"י בתוס' ס"פ ד"א כתב דבעריות ע"י קדושין לא שייך כתל"ז כיון דלא הוה זר אצלה מעיקרא. ובפ' החולץ (מד:) ד"ה ה"נ כתב הר"י דגם בעריות שע"י קדושין כיון דהם חייבי כריתות הוה בכלל כתל"ז וזה ידוע שהרא"ש חיבר תוספת הרא"ש כמו תוס' שלנו וא"כ כונתו כמו שכ' בתוס' שלו בפ' החולץ [והקרבן נתנאל במחכ"ת שגה בפירושו ופי' כונת הרא"ש בדרך רחוקה והמעיין יראה דלשון הרא"ש אינו סובל פירושו ולכאורה דברי הרא"ש הם תמוהין דהאיך הניח בספק דאולי שייך כתל"ז גם בעריות שע"י קדושין דא"כ ישאר קושית התוס' דס"פ ד"א דאמאי קאמר הגמרא דאינו לוקה אלא משום טומאה. ולא לקי עליה נמי משום כתל"ז בשלמא על דברי רש"י והרמב"ן לא קשה משום דהם ס"ל דלא לקי על כי תל"ז. אע"ג דזה דילפינן איסור כהונה מתרומה הוה גילוי מלתא בעלמא מ"מ ס"ל לפי מאי דקיי"ל כרבא אין לוקין על גילוי מלתא. עיין ב"ש (סי' ו' סקט"ז). אבל הרא"ש כתב הכא להדיא דאי אמרינן ששייך בה כתל"ז כהן הבא עליה לוקה משום כתל"ז. א"כ תקשה אמאי קאמר בעלה לוקה עליה משום טומאה בלבד:
(י) אע"כ צ"ל דס"ל להך לישנא דבאונס לא מיקרי זונה אע"ג דאסורה בתרומה מחמת כתל"ז וגם אסורה לכהונה לאחר מיתת בעלה ג"כ מחמת כתל"ז מ"מ לבעלה אינה אסורה מחמת כתל"ז כיון דניסת בהיתר ואינה אסורה לבעלה כהן אלא מחמת איסור טומאה בלבד ונראה דהאי לישנא יליף זאת מהאי קרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין דכתיב גבי טומאה והקרא קאי בין על איסור טומאה דישראל היינו ברצון אינם נעשין בניה פגומים לכהונה וכן על איסור טומאה דכהן היינו באונס שלא נעשית זונה ואין בניה תועבין וע"כ אינה אסורה לבעלה גם מחמת כתל"ז דאל"כ אכתי הוה בניה פגומים לכהונה מחמת איסור כי תל"ז ולכאורה עלה בדעתי לומר דגם רש"י ז"ל מוכרח לסבור כסברא זאת דהא נראה מדברי רש"י שם (סא) ד"ה נבעלת בעילת זנות דפי' נבעלת לפסול לה דס"ל לרש"י כדברי הרמב"ם דכל דילפינן מכתל"ז הוה בכלל זונה. ובאמת התוס' השיגו על פירש"י יעו"ש. א"כ תקשה לרש"י הא הוא ז"ל סובר ס"פ ד"א דאשת כהן שנאנסה לכך אסורה בתרומה משום כתל"ז. א"כ ס"ל דגם בעריות ע"י קדושין נמי שייך כתל"ז וכיון דס"ל דכל דאסורה משום כתל"ז הוה בכלל זונה א"כ תקשה להאי לישנא דבאונס לא מקרי זונה אמאי אינו לוקה מ"מ משום זונה כיון דאסורה משום כתל"ז א"כ ממילא דינה כזונה אע"כ צ"ל דאף דאסורה משום כתל"ז הוא דוקא לכהונה לאחר מיתת בעלה וכן לתרומה אף בחיי בעלה אבל לבעלה אינה אסורה אלא משום טומאה בלבד. אח"כ ראיתי שבדברי רש"י אין הכרח לומר כן דאפשר לומר דרש"י יתרץ דמשום כתל"ז אין לוקין וכסברת הרמב"ן וכמו שכתבתי למעלה והא דפי' ביבמות ושנבעלת לפסול לה הוה זונה לאו משום דסובר כסברת הרמב"ם דילפינן מכתל"ז דהוה בכלל זונה אלא סברתו הוא משום דכיון דנבעלה בעילת איסור הוה זונה מצד הסברא. ואין צריך לזה הק"ו דכתל"ז והא דמצריך הגמרא שם הקרא דכתל"ז ולמילף לכהונה מק"ו היינו היכא שנאנסה דאז לא הוה זונה כלישנא בתרא דרבה. וכן מתרץ הרשב"א בחידושיו להדיא שיטת הגמ' ואין להקשות לפי"ז כיון דאמרינן דבכל בעילות איסור נעשית זונה בלא קרא דכתל"ז. א"כ אמאי במחזיר גרושתו וביבמה לשוק אמרינן להדיא ביבמות (טו:) דהיא אינה מתחללת הא כיון דנבעלה ברצון בעילת איסור נעשית זונה ואמאי בעינן שם דוקא זר אצלה מעיקרא נ"ל לתרץ כיון דכתיב הקרא דכתל"ז לגלות לן דהיכא דלא הוה זר אצלה מעיקרא מותרת בתרומה ממילא ילפינן דלא הוה זונה מכל בעילות איסור אלא דוקא היכא דזר אצלה מעיקרא דאילו הוית זונה היתה אסורה בתרומה כסברת הר"י (בסוף פ' ד"א) כיון דכללי' קרא בהדי חללה:
(יא) והמתבאר מדברינו אלה דלפי שיטת הסוברים דלוקה משום כי תל"ז ע"כ צ"ל חדא מהני או דכתל"ז לא שייך בעריות שע"י קדושין לכך לא לקי גבי אשת כהן שנאנסה משום כתל"ז רק משום טומאה בלבד כדעת התוס' ס"פ ד"א או נימא כדעת התוס' בפ' החולץ דגם בעריות שע"י קדושין נמי שייך כתל"ז אלא דע"כ צ"ל לפ"ז דלבעלה אינה אסורה משום כתל"ז אלא משום טומאה בלבד וכמ"ש. [אף שלכאורה נראה מדברי התוס' דס"פ ד"א דהקשו אמאי לא חשיב הגמרא גבי אשת כהן שנאנסה גם משום כתל"ז לתרווייהו לישנא והתירוץ שתירצנו אינו עולה אלא למ"ד דבאונס לא מיקרי זונה אבל באמת זה אינו דלמ"ד דלוקה משום זונה לא קשה כלל. עיין היטיב שם (מד:) תוס' ד"ה הכא נמי כו' דכתבו שם וז"ל ואין להקשות למה לי דכתב רחמנא זונה לא יקחו כיון דזונה אסורה בתרומה ק"ו דאסורה לכהונה כו' ותירצו דאיצטריך לאו דזונה דלקי תרתי כו' עכ"ל א"כ כ"מ דלקי משום זונה לקי תרתי א"כ לא קשה כלל לפי לישנא קמא דבאונס מיקרי זונה ויש לפרש דברי התוס' בדרך אחר ויבואר זאת בקו"א בס"ד] א"כ לפ"ד התוס' והרא"ש אינה אסורה לבעלה אלא משום טומאה לבד ואין בניה חללין וכמ"ש ונראה לפע"ד דזה הוא ג"כ דעת הרי"ף דהביא לישנא בתרא דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה. ומעיקרא הביא הך דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה ולכאורה קשה למה ליה להרי"ף להביא הך אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה הלא הא דאסורה לכהונה אף באונס ידעינן מהא דרב עמרם אע"ג דמותר לבעלה ישראל מ"מ אסורה לכהונה ולמאי נ"מ הביא הך דרבה הא הך דרבה אין צריך לידע רק לענין מלקות ולמה להרי"ף להביא זאת מאי דלא נהגי האידנא אבל לפי מה שבארתי א"ש דאף דאסורה לכהונה משום כתל"ז מ"מ לבעלה אינה אסורה משום כתל"ז רק משום טומאה א"כ איצטריך לאשמועינן דגם לבעלה אסורה ועוד איצטריך לאשמועינן דהלכה כלישנא בתרא דבאונס לא מיקרי זונה לכך אין בניה נעשין חללין:
(יב) ולענין הלכה אי קיי"ל כמ"ד דבאונס מיקרי זונה לא נראה לפע"ד דדעת הרבה פוסקים הוא כלישנא בתרא דבאונס לא מיקרי זונה הלא הרי"ף והרא"ש הביאו להדיא רק הך לישנא בתרא וגם מהא דכתב הרא"ש [הבאתי למעלה] על הא דאשת ישראל שנאנסה תחת בעלה אסורה לכהונה או מטעם ונטמאה דקאי נמי על אונס או מטעם כתל"ז ואז לקי ע"ז. נראה ג"כ דס"ל דאנן פסקינן כמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה דאל"ה ת"ל דאסורה לכהונה מטעם זונה ולקי מחמת זה. והאיך לא הזכיר כלל זאת דלהך מאן דאמר לקי משום זונה כמבואר בתוס' ס"פ ד"א יעו"ש. אלא על כרחך דלא סבירא ליה כהך מאן דאמר וכן פסק הראב"ד להדיא בפ"א מהא"ב הכ"ב. ומה שהקשה שם עליו הה"מ כבר האריך בעל שעה"מ להשיג עליו שלא ראה דברי הרמב"ן במלחמות וכן לפי שיטת התוס' והרא"ש נמי נתישב קושית הה"מ ונפלאתי עליו שלא הזכיר כלל דברי התוס' דס"פ ד"א וכן הרמב"ן במלחמות נראה דפוסק כמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה וכן הרשב"א בחידושיו פי' דברי הגמרא דיבמות (סח.) דקאי למאן דאמר דבאונס לא מיקרי זונה ונראה דפוסק כן וכן ה"ר אליעזר ממיץ סי' רי"א בספר יראים פסק להדיא כמאן דאמר דבאונס לא מיקרי זונה וכן הסכים המהרש"ל ביש"ש דעיקר כלישנא בתרא וכיון שבארנו דהרבה פוסקים ס"ל דבאונס לא מיקרי זונה ולפי דעת התוס' והרא"ש דס"ל דלוקה עליה משום כתל"ז ע"כ מוכרח לומר או דבעריות ע"י קדושין ליכא משום כתל"ז. או דס"ל דעל בעלה ליכא משום כתל"ז. וכיון דאין כאן אלא איסור טומאה בלבד א"כ אין הולד נעשה חלל מאיסור זה וכמש"ב. וכן נראה דזה דעת הרי"ף דהביא הך לישנא לדינא. א"כ יצא לנו דאפי' היכא שידוע לנו שנאנסה תחת בעלה אין הולד אלא ספק חלל ואסור לטמא למתים משום ספיקא דדינא דלמא אינה אסורה לבעלה אלא משום טומאה לבד ואין הולד נעשה חלל:
(יג) ועוד נ"ל דאף אם נימא דיש עליה איסור כתל"ז כדעת הרמב"ן נמי הוה ספק חלל דהא הגר"א ז"ל הניח בצ"ע וכן הגאון בעל הפלאה אם מאיסור כתל"ז בניה נעשין חללין ואף שכתבתי למעלה שמדברי הרמב"ן מוכח דמאיסור כתל"ז בניה נעשין חללין אבל אחר העיון ראיתי דזה אינו מוכח. והא דפוסק הרמב"ן דגבי שבויה בניה פסולין לכהונה נראה דאין זה ראיה כ"כ דהא סתם שבויה היא מתיראה שלא יהרגוה כדאמרינן בב"ב (ח:) דלכך פדיון שבוין הוה מצוה רבה משום דכולהו איתנהו בה א"כ חיישינן שמא היא נתרצית ברצון להשבוי כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגוה אע"ג דבסתם שבויה באשת ישראל לא חיישינן שמא נתרצית להשבוי. אף לפי דעת התוס' דכתובות (כו:) ד"ה ע"י נפשות כו' בשבויה מחמת נפשות אסורה גם לבעלה ישראל מ"מ בסתם שבויה לא חיישינן לכך שאני א"א כיון דהיא מחויבת למסור א"ע לכך לא חיישינן כ"כ בסתם שבויה ולדעת הרבה ראשונים אף בשבויה מחמת נפשות לא חיישינן אבל כ"ז דוקא בא"א אבל בפנויה כיון דהיא אינה מחויבת למסור עצמה כמו דפסקינן בשו"ע (סי' קנ"ז בהג"ה) א"כ חיישינן שמא נבעלה ברצון כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגוה והוה זונה לכו"ע:
(יד) היוצא מדברינו אלה דלפי מה שבארנו בראשית דברינו בנ"ד דהא דמאמין לאשתו שנאנסה מכבר לא הוו בניה אלא ספק חללין דהא מבואר ברמב"ם ובשו"ע דגם אותה אינו צריך להוציאה אלא לצאת ידי ספק א"כ אפי' לפי הפוסקים דס"ל דבאונס מיקרי זונה נמי לא הוו אלא ספק חללין. וא"כ איכא ס"ס להכשירן חדא דלמא אין דבריה אמיתים כלל ואפי' אם דבריה אמיתים דלמא קיי"ל כמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה ואינה אסורה לבעלה אלא מטעם טומאה לבד כשיטת התוס' והרא"ש וכן נראה דזה דעת הרי"ף וא"כ אין בניה חללין ואפילו לפי שיטת הרמב"ן דס"ל דאסורה לכהונה משום כתל"ז נמי איכא ספיקא אם נעשין בניה חללין משום איסור זה א"כ יש להקל מטעם ס"ס וכ"ש לפי שיטת הסוברים דהא דמאמין לאחרים אין זה אלא איסור דרבנן אבל מדאורייתא אין צריך לחוש לזה א"כ אפי' היתה אומרת לו שזינתה ברצון והוא היה מאמין לה נמי לא הוו חללין אלא מדרבנן כיון דמדאורייתא לא מהני כלל מה שמאמין לאחרים לכך בודאי יש לסמוך להקל על שיטת הסוברים דבאונס לא מיקרי זונה בנ"ד שאומרת שנאנסה דבניה לא הוו אפי' חללין מדרבנן ואין צריך להורידן מכהונתם:
(טו) ולאחר העיון נ"ל דאפי' אומרת שזינתה כבר ברצון והבעל מאמין לה כיון שכבר נולדו הבנים קודם שאמרה לפי דעת הגאון בעל בית מאיר דלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא דוקא היכא שהוא יודע בעצמו ולא במה שמאמין לאחרים א"כ הכא שכבר נולדו הבנים והיה להם חזקת כשרות לכהונה רק היא אומרת עתה שכבר זינתה ונולדו לה הבנים באיסור מה שאומר האב שהוא מאמין לה לאו כלום הוא לענין הבנים כיון שהוא אינו יודע בעצמו א"כ אפי' ספק חללין נמי לא משוה להו במה שמאמין לה והיא ודאי אינה יכולה לאוסרן לכהונה דהא לא נתנה התורה לה נאמנות כלל ואף שדעת הגאון הנ"ל דהאם נאמנת לעשותן ספק חללין היינו דוקא כשהודית מעיקרא ואח"כ ניסת לכהן כיון שכבר נעשית חד"א לכך בניה הוו ספק חללין יעו"ש מה שהשיג על הב"ש דמכשיר לגמרי אם אינו מאמין לה הבעל השני אבל היכא שכבר נולדו הבנים ואח"כ אומרת. אפי' מאמין לה הבעל נראה דאפי' ספק חללין נמי לא הוו לפי דעת הגאון הנ"ל וכן נ"ל כדעת הגאון הנ"ל מטעם אחר כיון דהא דמאמין לאחרים אין זה מתורת ודאי אלא מתורת ספק. והיכא מצינו דנתנה התורה רשות לאב להוציאן מחזקתן שהיה להם עד עתה לכהונה ולעשותם ספק עפ"י נאמנות מה שמאמין לאחרים דהא לא נתנה התורה רשות לאב להכיר אלא דוקא היכא שאומר דבר ברור ולא מצינו גם באב גופא דהיכא שאומר דבר שאינו ברור דהתורה מאמינו. כ"ש מה שאומר שהוא מאמין לאחרים שודאי לא נתנה תורה רשות לאב לזה כלל כדעת הגאון הנ"ל כנ"ל בזה להלכה ולא למעשה כי יראתי להקל ולעשות מעשה כנגד גדולי האחרונים: