אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א חלק אבן העזר › סימן ח

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק אבן העזר · סימן ח

סימן ז

שאלה אשה שאמרה לבעלה נטמאתי והבעל לא האמין לה דפסקינן דאסורה לאחר מיתת בעלה לכהן אם עברה וניסת אם תצא או לא:

(א) תשובה הנה הב"ש (בסי' ו' ס"ק כ"ה) כתב אסורה לכל כהן. היינו לכתחילה אבל אם ניסת לכהן לא תצא אא"כ מאמין לדבריה אמנם הגאונים בעל בית מאיר ובעל עצי ארזים תמהו עליו כיון דכבר שויתה לנפשה חד"א האיך אפשר לבעל השני לדור עמה וס"ל דאפי' בדיעבד תצא. והנה לפי שיטת הר"ן בשם אחרים דלכך מותרת לבעלה ראשון משום דאינה נאמנת לשוי' אנפשא חד"א כיון דמשועבדת לבעלה מסתברא דהדין עם הני גאונים הנ"ל כיון דהא דאינה נאמנת לשויה אנפשה חד"א הוא מטעם כיון שיש בהודאתה חוב לאחריני ובארתי למעלה [בשיטת הר"ן אות ו'] משום דילפינן דבר ערוה דבר דבר מממון וכמו דגבי ממון אינו נאמן בהודאתו לחוב לאחרינא כמו כן גבי דבר ערוה וא"כ כמו דגבי ממון אם אומר על שטר שבידו ששטר אמנה הוא דאינו נאמן אם הוא חייב לאחרים אבל לאחר שפרע לב"ח שלו הוא אינו יכול לגבות מב"ח אא"כ יש אמתלא לדבריו כגון שאנו רואין שבשעה שתבעו אותו הב"ח אמר על שטר שבידו שהוא שטר אמנה אבל אם אמר מעצמו בלא תביעת ב"ח ממנו ששטר שבידו הוא שטר אמנה אינו חוזר וגובה בו [ועיין בשו"ע ח"מ סי' מ"ז ס"א] א"כ ה"נ אם נותנת אמתלא דבריה ודאי דנאמנת עיין ב"ש שם ס"ק כ"ו. אבל בלא אמתלא ודאי דקם עליה האיסור דשויתה לנפשה. דאחר מיתת בעלה אסורה להנשא לכהונה א"כ אף בדיעבד תצא:

אבל התבוננתי בזה ונראה דמדברי הגמרא מוכח כדברי הב"ש דמן הדין מותרת להנשא לכהונה רק דאסרינן לה לכתחילה כיון דאפשר להנשא לישראל כמו דאסרינן לה בתרומה אף בחיי בעלה כיון דאפשר בחולין. מדאמרינן שם (צ:) ומודה רב ששת דאם נתארמלה שאינה אוכלת בתרומה דאמרינן השתא איתניסית. ואי אמרינן דמן הדין אסורה אחר מיתת בעלה כיון דעתה אין כאן חב לאחרים וחוזר האיסור דשוי' לנפשה גבי דידה א"כ ל"ל טעם דהשתא איתניסית. הא אפילו אם יהיה לעז על הבנים מחמת זה שאסרינן לה באכילת תרומה ג"כ א"א להתירה כיון דכבר שויתה לנפשה חד"א אע"כ צ"ל דהודאתה שהודית בחיי בעלה לאו כלום היא אפי' לאוסרה לכהונה לאחר מיתתו משום דאכתי נמי יש חוב לו בהודאתה. משום דלפי הודאתה בא עליה בעל הראשון באיסור ובניו חללין וכעין סברא זו הביא מהר"י מטראני בסי' צ"ב בשם בעל ע"י שכתב בהא דאמרינן בשמעתא דקדושין לאו כל כמיני' דאמך כו' היינו דוקא משום שהיתה נשואה דלא אמרינן דשוי' אנפשה חד"א ותהא אסורה לישב עם בעלה דמאחר דעד זמן זה בא עליה בהיתר לאו כל כמינה לחוב לבעלה ולאסור עליו מה שכבר קדם לו שהי' בא עליה כו' יעו"ש ואף שמהרי"ט שם השיג עליו ואמר דאף בארוסה נמי מותרת. מ"מ על גוף הסברא איננו חולק על בעל העצמות יוסף לכך מן הדין מותרת לכהונה ולתרומה אף לאחר מיתת בעלה אך מחמת שאין כאן לעז על הבנים בזה שאסרינן לה להנשא לכהונה ולתרומה דיאמרו השתא איתניסית לכך מחמרינן עליה ואסרינן לה אבל אי הוה אסורה מן הדין לאחר מיתת בעלה כהני גאונים הנ"ל א"כ למה להגמרא הטעם דהשתא איתניסית:

(ב) ועלה בדעתי לדחות ראי' זו דבאמת נוכל לומר כדעת הני גאונים דלאחר מיתת בעלה חזרה לאיסורה דשויתה לנפשה והא דצריך הגמרא לטעם דהשתא איתניסית הוא משום די"ל דלאו דווקא הא דמשועבדת לבעלה ומפקעת עצמה ממנו הוא דמיקרי חב לאחרינא ואז אינה נאמנת לשוי' אנפשה חד"א בדבר שבערוה אלא אפי' גם לאחר מיתת הבעל כיון דבהודאתה תהיה חב לבניה שיהיו חללים לפי דבריה זה ג"כ מיקרי חב לאחריני ואינה נאמנת מה"ד. וא"כ היכא דאיכא למיחוש ללעז הבנים אם נחמיר עליה בהא דשוי' אנפשה חד"א בודאי מתירין לה ולכך הוצרך הגמרא לומר הטעם דהשתא אתניסית ואין כאן לעז אבל באמת ז"א דא"א לומר דזה מיקרי נמי חב לאחרינא ואינה נאמנת כלל לשוי' אנפשה חד"א אף לעצמה דהא אמרינן בהדיא ביבמות (מז.) מעשה באחד שבא לפני ר' יהודא ואמר נתגיירתי ביני בין עצמי ואמר לו ר"י נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך אלמא דאף דבהודאתו חב לאחריני דפוסל הבנים שהם אסורים לבוא בקהל (וזה נמי מיקרי דבר שבערוה כמו שבארתי במק"א] מ"מ נאמן לגבי עצמו לשוי' חד"א ואין אנו חוששין ללעז הבנים ואמאי ניחוש הכא ללעז הבנים שלא תהי' נאמנת לשוי' חד"א לגבי עצמה וכן הא חזינן דנאמן הבעל לאסור אשתו עליו אם אמר שראה שזינתה לפי המסקנא דכתובות (ט.) משום דשוי' אנפשו חד"א אע"ג דבזה הוא חב לאשתו. אף דזה לא מיקרי חב במה שהיא נאסרה עליו משום דבל"ז יכול לגרשה בע"כ. אבל מ"מ חב לה שלפי דבריו אם היא בת כהן אסורה בתרומה אף אם היא חוזרת לבית אביה וכן איכא לאשכוחי כמה גווני מה שחב באמירתו אלא ע"כ אמרינן אף שהוא אינו נאמן לגבי דידה מ"מ נאמן לגבי עצמו לשוי' אנפשי' חד"א ודוקא הכא שהיא אומרת שאסורה עליו כיון שאם תהא נאמנת לגבי עצמה ע"כ חב לו ויהי' הבעל אסור בה ע"כ אינה נאמנת נמי לגבי עצמה. אבל לגבי בנים או במקום שהבעל אוסר את אשתו עליו אמרינן דנאמן לגבי עצמו ואינו נאמן לגבי אחרינא א"כ הדקל"ד אמאי צריך לומר דלכך אינה אוכלת בתרומה לאחר מיתת בעלה משום דאיכא למימר השתא אתניסית תיפוק לי' משום דכבר שויתה לנפשה חד"א ולאחר מיתת בעלה אסורה לכהונה ולתרומה מה"ד א"כ מה לנו לחוש אם יש לעז על הבנים א"כ ע"כ מוכח מזה כדברי הב"ש דמה"ד אינה אסורה לכהונה לאחר מיתת בעלה מחמת אמירתה שאמרה בחיי בעלה:

(נ) מ"מ זה נראה ברור דגם הב"ש מודה בזה דאם עומדת בדבריה לאחר מיתת בעלה אסורה לכהונה מה"ד ואם ניסת לכהן תצא אע"ג דבזה חב לבעלה שבא עליה באיסור ובניה חללין. מ"מ זה לאו כלום הוא ונאמנת לגבי עצמה דשוי' לנפשה חד"א והא דהוצרך הטעם דהשתא אתניסית איירי דחזרה מדבריה לאחר מיתת בעלה אך לא נתנה אמתלא ואנו רוצין לאוסרה מכח דבריה שאמרה בחיי בעלה דבזה אמרינן כיון שבשעה שהודית לא יכלה לאסור עצמה על בעלה אף עתה לאחר מיתת בעלה אין בדבריה כלום וכמ"ש. ומה"ד מותרת לכהונה ובתרומה. ומ"מ כיון דאפשר לה בחולין ואפשר להנשא לישראל אסרינן לה לכתחילה אבל אם ניסת לא תצא אם חזרה מדבריה לאחר מיתת בעלה אע"ג שלא נתנה אמתלא לדבריה וה"ה אם לא שאלו ממנה כלום לאחר מיתת בעלה וניסת לכהן נמי לא תצא ומה שאומרת לאחר שניסת לבעל השני נמי לאו כלום הוא אא"כ מאמין לה:

(ד) והנה יש להוכיח מדברי הגמרא הנ"ל דאי לאו הני טעמי משום דאמרינן השתא אתניסית או משום דאפשר לה בחולין לדברי רבא וא"כ ליכא לעז על הבנים היו מתירין לה לאכול בתרומה אף לאחר מיתת בעלה משום לעז הבנים. א"כ יוצא לנו דין חדש בעובדא דר"ת הובא בטור (סי' מ"ח) באחד שאמר קדשתי אחות אשתי כו' וכתב ר"ת שאינו נאמן לאוסרה על בעלה ואפי' אם היא אומרת אמת שקדשתני אינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה וכתב הדו"פ ע"ז ודוקא כ"ז שהיא תחתיו אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה אבל אם בעלה רוצה לגרשה הרשות בידו ואח"כ אסורה עליו דשויתה עצמה חד"א עכ"ל וכ"כ הב"ש שם וכתב הבית מאיר ע"ז שדין זה פשוט ומבואר בסי' קט"ו יעו"ש. וכונתו למ"ש הרמ"א ז"ל שם אשה שאמרה לבעלה טמאה אני וגרשה אסורה לחזור לו מטעם איסורה דשויתה אנפשה. והנה שם מבואר בדברי הח"מ דדוקא אם חזרה מדבריה הראשונים ונתנה אמתלא לדבריה אז מותרת לחזור לו ונראה דדעת הבעל בית מאיר דה"ה הכא גבי עובדא דר"ת נמי דוקא אם נתנה אמתלא לדבריה אז מותרת לחזור לבעלה ולכו"ע ואם לאו אסורה לו וה"ה לכו"ע כיון שכבר הודית שהיא מקודשת לגיסה. ולפע"ד נראה דאף אם לא נתנה אמתלא לדבריה נמי מותרת לבעלה ולכו"ע. דשאני התם בדין דהרמ"א ז"ל דבזה דאסרינן אותה לחזור לבעלה אין שום לעז על בניה. ע"כ אסרינן לה כמו דאסרינן לה בתרומה לרבא משום דס"ל דאין בזה שום לעז דיאמרו תרומה הוא דלית לה משא"כ במעשה דר"ת דאמרה שגיסה קידש אותה מעיקרא דאם נאמין לה הא דשוי' לנפשה איסורא יוצא לעז על בניה שנולדו לה מבעלה על כן אמרינן דאין מאמינים אותה אפי' לגבי עצמה. כמו דמתירין אותה בתרומה לר"ש משום חשש לעז על בניה. ה"נ אם. אנו מצריכין אותה גט מגיסה ובלא זה אסרינן להנשא אין לך לעז גדול מזה ואין לומר דגם כאן לא יהיה לעז כי יאמרו דעתה קדשה דא"כ לא הוה צריכה גט כיון שאחותה נשואה לו כבר הרי היא עליו מהעריות שאין קדושין תופסין בה אך אם עומדת בדבריה גם לאחר שגירשה בעלה ע"כ אסורה מחמת דבריה כעת ואין אנו חוששין ללעז הבנים ונאמנת לגבי עצמה ואינה נאמנת לגבי בניה כמשב"ל:

(ה) אמנם בכתב סופר גט לאיש ושובר לאשה כו' ואח"ז יוצא הגט מתחת יד האיש והשובר מיד האשה דפסקינן כר"א דלאחר זמן היינו לאחר שניסת לאו כל כמינה לאסור עצמה על בעלה השני צ"ע האיך הדין אם מת או גירשה בעלה השני ואח"כ ניסת לאחר לפי מה שבארנו למעלה דהעיקר כדעת הב"ש דאם ניסת לכהן לא תצא א"כ כ"ש הכא דאי אמרינן דתצא מבעלה השלישי א"כ יהי' לעז על בניה מן השני והך דינא דכתב סופר גט לאיש כו' קיל מדין דאומרת טמאה אני לך דהא אליבא דשמואל אף בלא ניסת מתירין להנשא לכתחילה וגם משנה ראשונה מודה בזה כמ"ש הח"צ משום דאנן סהדי שנתגרשה אך י"ל להיפוך דחמיר דין זה דכתב סופר כו' מאומרת טמאה אני לך. דהא חכמים ס"ל תצא מזה ומזה. אף למשנה אחרונה וע"כ משום דס"ל דכיון דהגט יוצא מתח"י האיש והשובר מתח"י האשה וגם העדים לא קראו הגט קודם הנתינה הוי ידים מוכיחות ורגלים לדבר טובא דלא נתגרשה. ולפי"ז י"ל דגם לדידן דפסקינן כר"א דבניסת לא תצא אין לך אלא מה שאמרו דלא תצא מתחתיו אבל אם מת או גרשה וניסת לאחר איכא למימר דתצא ממנו משום איסורה דשוי' לנפשה וגם יש רגלים לדבר ואין אנו חוששין ללעז הבנים של השני. וכן יש לדייק לשון המשנה דאמר לאו כל כמיני' לאבד זכותו של שני דמשמע דוקא כשהיא נשואה לשני לא תצא. ועוד נסתפקתי בזה אף אי אמרינן דכתב סופר כו' שוה לדין דאומרת טמאה אני לך אכתי האיך הדין אם מת או גרשה וחזרה מדבריה ולא נתנה אמתלא ולפי מה שבארנו למעלה היכא דאיכא לעז להבנים אין אנו חוששין לאיסורה דשויתה לנפשה בעודה תחת בעלה רק לכהונה ולתרומה אסרינן לכתחילה משום דבזה ליכא חשש לעז להבנים משום דאמרינן השתא אתניסית. אבל הכא אי אמרינן דצריכה גט מן הראשון א"כ אתה מוציא לעז על בניה מן השני ע"כ לא מחמרינן עליה ומותרת להנשא אף בלא גט מן הראשון או דלמא אמרינן דגם הכא לא יהי' לעז על בניה מן השני משום דאמרינן דהא דצריכה גט מן הראשון משום דעתה קדשה ואע"ג דאסור לקדשה משום מחזיר גרושתו משנשאת מ"מ קדשה באיסור וצ"ע בכ"ז:

(ו) והנה ראיתי להב"ח (בסי' קנ"ב) על הא דאמרינן שם אם אמרה גרושה אני אם יש עדים שהיא א"א אינה נאמנת ופסולה לכהונה לעולם ואם מת חולצת ולא מתיבמת והקשה הב"ח הלא בריש סי' זה כתב דאם אמרה גרושה אני שלא בפניו אינה נאמנת ואף אם קבלה קדושין מאחר אינה צריכה גט מן השני ותירץ די"ל דהתם שאני דאם היתה צריכה גט משני היתה נאסרת על בעלה הראשון משום מחזיר גרושתו ולאו כל כמינה לאסור עצמה על בעלה כשהבעל מכחישה אבל לפוסלה לכהונה וליבם חוששין לחומרא כיון שהכהן והיבם אינם יכולים להכחישה ולפי"ז כשאמרה גרושה אני שלא בפניו ונתקדשה לאחר ואח"כ מת בעלה מקמי שהחזירה אינה מותרת לעלמא עד שתקבל גט מאותו שנתקדשה לו דשוי' נפשה חד"א לגבי כו"ע דאינם יכולים להכחישה עכ"ל ומדבריו נראה דאם מת בעלה אחר שהחזירה אינה צריכה גט מאותו שנתקדשה לו ומותרת להנשא בלא גט. וצ"ע אמאי אף שכ"ז שבעלה חי מותרת לו ואינה יכולה לאוסרה על בעלה מחמת קדושי השני ואינה יכולה לשוי' על נפשה חד"א ודינה כאומרת טמאה אני לך אבל מ"מ לאחר שמת בעלה הא קם עליה מה דשוי' לנפשה חד"א בזה דאמרה דמגורשת היא מן הראשון ותפסי בה קדושי שני ולפי דבריה עדיין היא מקודשת לשני ואסורה לכו"ע. ואפי' אם נאמר לישב דברי הב"ח דהכא מיירי דיש לה בנים מן הראשון לאחר שהחזירה דאם אתה מצריכה גט מאותו שנתקדשה לו נמצא אתה מוציא לעז על בניה מן הראשון עדיין לא נחה דעתי בזה חדא דבזה ודאי איכא למתלי דעתה נתקדשה לו כמו דאסרינן לכהונה מהאי טעמא דאמרינן השתא אתניסית. ועוד דפשטיות דברי הב"ח נראה אף אם לא חזרה מדבריה לאחר מיתת בעלה ובזה ודאי קשה האיך אנו חוששין ללעז הבנים ומתירין לה מה דשויתה לנפשה חד"א ואמרה שנתקדשה לו לאחר שגרשה הראשון ועדיין היא א"א מטעם לעז הבנים. ויותר תמוה לי דברי הט"ז בס"ק ח' והב"ש סקי"ב שהשיגו על הב"ח וס"ל דאפי' אם לא החזירה בעלה הראשון ומת נמי אינה צריכה גט מאותו שנתקדשה לו ומותרת לכו"ע בלא גט וכתב הע"ז הטעם כיון דבשעה שאמרה גרושה אני לא שויתה לנפשה חד"א ואדרבה הא לפי דבריה היא מותרת לכו"ע ולכך אינה צריכה גט מן השני ונפלאתי על דבריו הא כיון דאמרה גרושה אני מבעלה הראשון ונתקדשתי לאחר א"כ הרי שוי' לנפשה חד"א לכו"ע דאף לאחר מיתת בעלה הראשון אכתי אסורה מחמת קדושי השני לפי דבריה. ובמאי מתירין אותה לכו"ע ומה שהקשו הגאונים הנ"ל על הב"ח דהא כתב בטור ואינה נאמנת אפי' אם ניסת או נתקדשה כו' וכיון דניסת לאחר א"כ הרי היא אסורה לבעלה הראשון לחזור מ"מ כתב הטור דאינה צריכה גט מהשני אלמא דמותרת לכו"ע בלא גט נראה לי לפע"ד דיותר ראוי לדחוק בדברי הטור דהא דכתב ניסת היינו ניסת ע"י חופה בלא ביאה דאינה נאסרת על בעלה הראשון ומותרת לחזור לו לכך אינה צריכה גט מן השני:

(ז) ולולי דמסתפינא מרבותי היה נראה לי לאמר דבר חדש באשה שנתגרשה בפני עדים ומתו העדים ולא העידו בפני ב"ד ע"ז א"כ אין יודעים מזה כלל רק הבעל והאשה ובאתה לפני ב"ד ואמרה שבעלה גרשה והבעל מכחישה ואח"כ קבלה קדושין מאחר ואף שהיא בעצמה יודעת שהאמת אתה והיא פנויה והקדושין הללו הם קדושין גמורים מ"מ גם היא אינה צריכה לחוש לזה כיון דאצלינו היא מוחזקת בא"א גמורה וא"א לה להביא עדים כלל שיעידו שכבר נתגרשה א"כ ממילא אין כאן עדים כלל על הקדושין דהא אצלינו היא מוחזקת בא"א גמורה שלא תפסי בה קדושין והוה כמקדש בלא עדים דאפילו שניהם מודים אינו כלום וע"ז האופן מיירי הטור. לכך קאמר דאינה צריכה גט כלל אף לאחר מיתת בעלה או שניסת להשני ונאסרה על בעלה וע"כ צריך לגרשה מ"מ אינה צריכה גט ומותרת לכו"ע בלא גט מן השני כנ"ל:

(ח) היוצא מדברינו אלה דלפי שיטת הר"ן בשם אחרים דהטעם דמותרת באומרת טמאה אני לך משום דלא מצי לשוי' אנפשה חד"א כיון דהיא משועבדת לאחרים. אם חזרה לאחר מיתת בעלה אף שלא נתנה אמתלא וכן אם לא אמרה כלום לאחר מיתת בעלה וניסת לכהן לא תצא כדעת הב"ש. אך אם עומדת בדבריה לאחר מיתת בעלה ואא"כ ניסת לכהן כו"ע מודים דתצא וכ"ש לפי שיטת התוס' והרא"ש דיבמות דהטעם דהתירו האיסור דשוי' לנפשה משום דסמכו חכמים ע"ז דרוב נשים משקרות ודאי אם היא עומדת בדבריה לאחר מיתת בעלה ואח"כ ניסת לכהן דתצא אך אם לא אמרה כלום לאחר מיתת בעלה נראה דאף לפי שיטה זו לא תצא בדעבד אם ניסת לכהן דהא חזינן דר"ש סובר דמותרת אף בתרומה משום לעז הבנים אלמא דסמכו חכמים על סברא זו אף לגבי דנפשה וכמו שהארכתי למעלה (אות ט') בשיטת התוס' והרא"ש:

(ע) ועתה נבאר לפי שיטת התוס' דנדרים והרשב"א דס"ל דלכך התירו חכמים דעקרו האיסור ממנה משום דהיכא דיש טעם לדבריהם יכולים חכמים לעקור איסור או משום גדר לפי דעת הרשב"א. לכאורה איכא למימר לפי דבריהם דמאי דהוצרכו חכמים לעקור האיסור ממנה דהיינו להתירה לבעלה ולר"ש אף לתרומה עקרו חכמים והתירו אבל מאי דלא הוצרכו היינו לתרומה לרבא ולאחר מיתת בעלה בין לכהונה ובין לתרומה לא עקרו ולא התירו א"כ ממילא קם לה אדינא מאי דשוי' לנפשה חד"א ואסורה מה"ד ולפ"ז אם ניסת לכהן תצא אבל באמת ז"א ומסתברא דכיון דעקרו חכמים האיסור ממנה עקרו לגמרי וראי' לזה מדכתבו התוס' יבמות (פח.) ד"ה מתוך דמה"ת אין עד אחד נאמן להעיד על מיתת הבעל אבל היכא דאיכא קצת טעם לדבריהם יכולין חכמים לעקור דבר מה"ת והימנוהו ג"כ לעד אחד משום עיגונא ואם איתא דהיכא דעוקרים חכמים דבר מה"ת הוא דוקא מאי דהוצרכו אבל מאי דלא הוצרכו לא עקרו וקם אדינא א"כ היכא דהורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה דפטורה אם לא בא בעלה כדמוכח במשנה דיבמות שם ואמאי פטורה הא לא התירוה אלא להנשא משום עיגונא אבל על מה שקלקלה לא התירוה ולא עקרו חכמים האיסור ממנה וא"כ תהא חייבת משום א"א. אע"כ צ"ל דהיכא דהוצרכו חכמים לעקור את האיסור אי אפשר לעקור לחצאין וממילא נעקר לגמרי האיסור אף מה שלא הוצרכו וכן משמע לישנא דר"ש ורבא לענין אכילת תרומה דר"ש אמר אוכלת ורבא אמר אינה אוכלת ואמאי לא קאמרי בלשון איסור והיתר אלא ודאי דלענין איסור מה"ד לא פליגי וסוברים דמה"ת מותרת בתרומה כיון דמותרת לבעלה ועקרו חכמים את האיסור ממנה עקרו לגמרי אלא פלוגתייהו אי מחמרינן עליה שלא תאכל בתרומה כיון דאסרה על נפשה וזה דקאמר ר"ש אוכלת ולא מחמרינן עליה כדי שלא תצא לעז על הבנים ורבא סובר דאין כאן לעז על הבנים דיאמרו תרומה הוא דלית לה וגם תקנתא אית לה כיון דאפשר בחולין מחמרינן עליה שלא תאכל בתרומה אבל מה"ד מותרת בתרומה וכן נראה לפ"ז דגם לכהונה לאחר מיתת בעלה מותרת מה"ד. כיון דכבר עקרו חכמים האיסור רק מחמרינן לכהונה ולתרומה לכתחילה אבל בדיעבד אם ניסת לא תצא ואדרבה לפי שיטה זו איכא למימר קולא גדולה דאף אם עמדה בדבריה לאחר מיתת בעלה מכל מקום אם ניסת לכהונה לא תצא כיון דכבר עקרו חכמים האיסור זונה לכהונה ממנה שאף שהוא כדבריה מ"מ מותרת לבעלה א"כ מאי מהני דבריה כעת יותר מדבריה שאמרה בחיי בעלה ובפרט לפי מה שרצה הר"ן לומר שהפקיעו חכמים הקדושין ודאי דהדין דלא תצא בדיעבד אם ניסת לכהונה אף אם היא עומדת בדבריה. כיון דהא דאסרו חכמים לכהונה ולתרומה לאחר מיתת בעלה הוא רק חומרא בעלמא אבל מה"ד מותרת. אם נאנסה מן הכשרים כיון דהקדושין בטלין א"כ הוה כפנויה. רק משום חומרא החמירו חכמים שלא תנשא לכהונה ולא תאכל בתרומה וזה נ"ל לאמר דאף הרשב"א שנתן טעם למשנתנו דלכך מותרת לבעלה משום דעקרו חכמים את האיסור משום גדר. לא הוצרך זה רק היכא שנאנסה מן הפסולים. כיון דהמשנה לא חלק וקתני סתמא האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה משמע אפי' נאנסה מן, הפסולים ושם ע"כ משום עקירת חכמים האיסור אבל היכא שנאנסה מן הכשרים כיון דשם יש בידם להפקיע הקדושין משום דכל דמקדש אדעתא דר"מ ולא יצטרכו לעקור איסור כלל למה נאמר דעקרו חכמים האיסור כיון דא"ל משום הפקעת הקדושין אע"ג דנראה קצת מדברי הרשב"א דהוא כתב רק דרך דחי' לבד דמשו"ה לא אותיב מהך משנה אחרונה בפ' האשה רבה למ"ד אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת משום דהוה מצינן לדחוי' דעיקר טעמא הוא משום הפקעת קדושין אבל לקושטא דמילתא ודאי דעיקר טעמא משום למיגדר מלתא הוא כדי שלא תהא נותנת עיניה באחר ולהפקיע מבעלה היה כח ביד ב"ד לתקן כזאת ולעקור דבר כו' אבל ז"א דכונת הרשב"א דאז הוה מוקי הך משנה שאמרה שנאנסה מן הכשרים. לכך קאמר זה רק בדרך דחי'. אבל לפי האמת מיירי המשנה אף שאמרה שנאנסה מן הפסולים ושם ע"כ משום עקירת חכמים אבל היכא שנאנסה מן הכשרים מודה הרשב"א דשם לא עקרו חכמים איסור כלל רק משום הפקעת הקדושין א"כ לפי"ז דאף אם נאמר דהיכא דצריך הטעם לעקירת חכמים האיסור לא עקרו רק מה שאמרה בחיי בעלה אבל היכא שעומדת בדבריה גם לאחר מיתת בעלה לא עקרו חכמים האיסור א"כ אם ניסת לכהן גם לפי שיטה זו תצא מ"מ זה דוקא היכא שאומרת שנאנסה מן הפסולים אבל היכא שאמרה שנאנסה מן הכשרים כיון דשם הטעם משום הפקעת הקדושין אף אם עומדת בדבריה לאחר מיתת בעלה אם ניסת לכהן לא תצא:

(י) ונראה דאף לפי שיטה זו מ"מ לכתחילה ודאי אסור להנשא לכהונה אף שהפקיעו הקדושין מ"מ לא נראה לחכמים להקל כ"כ דכיון דזה הטעם דהפקעת הקדושין אינו גלוי לכל והיא אומרת נטמאתי לכך לא רצו חכמים להתירה לכהונה ולתרומה אף בחיי בעלה לרבא. ולכאורה אפשר לומר לפי שיטה זו דאדרבה לר"ש צריך לומר דהא שהקילו חכמים לאכול בתרומה מיירי בתרומה דרבנן כיון שהפקיעו חכמים הקדושין א"כ היא איננה אשת כהן א"כ האיך אפשר לה לאכול בתרומה וא"כ איכא למימר לרבא אוקמא אדינא אף בתרומה דרבנן וכן איתא בחדושי הרשב"א להדיא לפי הטעם דהפקעת הקדושין כתב דהא דשרינן לה בתרומה הוה מוקמינן בתרומה דרבנן אבל באמת ז"א דהא קאמר הגמרא ומודה ר"ש דלאחר מיתת בעלה אינה אוכלת בתרומה וע"כ הא דאכלה לאחר מיתת בעלה הוא משום בנה. א"כ הדקל"ד כיון שהפקיעו חכמים הקדושין למה אינה אוכלת בתרומה גם בחיי בעלה אם יש לה בן ולמה אינה אוכלת גם לרבא אף שהפקיעו חכמים הקדושין מ"מ תאכל בשביל בנה. ועוד למה הוצרכו חכמים להתיר תרומה דרבנן לר"ש משום לעז הבנים יצוו לו לחזור ולקדשה ולא יצטרכו להתיר שום איסור אע"כ נראה דאדרבה לר"ש הא דאכלה בתרומה הוא מה"ד שאף שהפקיעו חכמים הקדושין וגם אין לה בן מ"מ בלא"ה הא מחויבין החכמים המתירין לו להגיד שיכוין לקדשה בביאה כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות [ודברי הרשב"א דכתב דלפי טעם זה צ"ל דאיירי בתרומה דרבנן צ"ע] ולרבא אינה אוכלת בתרומה ע"כ משום הטעם מפני חומרא שהחמירו חכמים וכן לר"ש לאחר מיתת בעלה ובזה א"ש דברי השו"ע (סי' ו' סי"ג) דפסק דאסורה לכהונה לאחר מיתת בעלה אף לפי שיטה זו מ"מ לענין דיעבד אם ניסת לכהן לפי שיטה זו ודאי דלא תצא אף שעמדה בדבריה לאחר מיתת בעלה ובאמת מסתברא לי יותר כפי מה שכתבתי מקודם דאפי' לפי הטעם דעקירת חכמים עקרו האיסור לגמרי ממנה. ואין סברא לומר שאח"כ יחזור האיסור למקומו מה שכבר התירו חכמים ולפ"ז נראה דאפי' מאמין לה הבעל השני נמי אינו צריך להוציאה לפי שיטה זו כיון דכבר אמרה לפני בעל הראשון והוא לא האמין לה והתירו חכמים לדור עם בעלה א"כ עקרו האיסור ממנה ולדינא צ"ע אם יש לסמוך על שיטה זו שלא להוציאה כיון דהא לפי' התוס' והרא"ש והר"ן ודאי צריך להוציאה אם מאמין לה בעל השני. אך לענין בניה שיש לה מן השני יש לדון הרבה להכשירן לכהונה ודלא כהב"ש דכתב דהוו ודאי חללים דהא דצריך להוציאה אם מאמין לה זהו לא מטעם ודאי אלא מטעם ספק כמו שכתב הרמב"ם והשו"ע וז"ל ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריהם הרי זה יוציא כדי לצאת ידי ספק עכ"ל א"כ אף לפי שיטת התוס' והרא"ש משום דמאמין לה לא הוי אלא ספק חללים והבית מאיר השיג על הב"ש מטעם אחר דאולי לא נתנה התורה נאמנות לאב אלא היכא שהוא בעצמו יודע אבל לא היכא שמאמין לאחרים. וכתב דצ"ע אם אינו ספק חלל ולפי מה שביארתי נראה דיש להכשירן לכהונה משום דיש הרבה ספיקות להכשיר. חדא דילמא דלא כדבריה כלל ואפי' את"ל דהמעשה אמת מ"מ אולי קיי"ל כשיטת התוס' והרשב"א דנדרים דעקרו החכמים האיסור א"כ אפי' את האשה אינו צריך להוציא כ"ש דבניה כשרים ואף את"ל דקיי"ל כשיטת התוס' דיבמות והרא"ש והר"ן דלמא קיי"ל כמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה ואינה אסורה לכהונה לפי שיטת התוס' והרא"ש רק מטעם טומאה ובאיסור טומאה לא נעשו בניה חללין כמו שאבאר לקמן (בסי' ט') א"כ אפשר להקל דלפע"ד לפי רוב הדעות הם כשרין לכהונה ואפי' לדעת המחמיר אינו אלא ספק חלל א"כ יש לסמוך בזה על המקילין כנ"ל בזה ולפי"ז בעובדא דר"ת שהבאתי למעלה ובארתי שם דאם עומדת בדבריה לאחר שגרשה בעלה שגיסה כבר קדשה צריכה לקבל גט ממנו ואינה צריכה לחוש ללעז הבנים שיש לה מבעל הראשון כיון דהיא מן הדין אסורה מחמת דבריה כעת. אמנם לפי שיטת התוס' דנדרים והרשב"א דחכמים עקרו האיסור וחששו גם ללעז הבנים וע"כ התירו גם בתרומה והא דאסורה לאחר מיתת בעלה בתרומה משום דיאמרו השתא אתניסית. אבל הכא ודאי דאיכא לעז על הבנים אם יאסרו אותה להחזיר לבעל ולכו"ע ויצטרכו לקבל גט מן גיסה דהא א"א לומר דלכך מקבלת גט מן גיסה משום דהשתא קדשה. דהא זה א"א דהשתא אין קדושי גיסה תופסין בה א"כ מה"ד ודאי דאינה צריכה לקבל גט א"כ צ"ע האיך לעשות עמה כיון דבזה שיחמירו עליה לקבל גט יהי' לעז על הבנים ולפי שיטתם ודאי דאסור להחמיר כיון דבזה יהי' לעז על הבנים דחזינן דלעז הבנים הוא דבר גדול דמחמת זה הקילו דבר מה"ת והתירו לאכול בתרומ' אע"ג דלפי מה שביארתי כיון שעקרו חכמים והתירו לבעלה ממילא נעקר ממנה האיסור לגמרי א"כ מה שהתיר ר"ש בתרומה משום לעז הבנים אין ראי' די"ל דמחמת לעז ס"ל לר"ש דאוקמא אדינא אבל מ"מ יש להביא ראיה לזה לפי שיטת הריטב"א בפירושו על הרי"ף בנדרים דמתרץ דלכך היא מותרת ולא שוי' אנפשה חד"א כתירץ הר"א [וע"ש שצריך להגיה דבריו קצת] ולענין תרומה מתרץ דהחכמים התירו הדבר משום מגדר מלתא וצריך לפרש לפי דבריו דגם בלעז על הבנים יש בו ג"כ מגדר מלתא דחששו חכמים דכל אשה תאמר לבעלה טמאה אני ובעלה יגרשה כיון שהיא אסורה בתרומה ויהא לעז על הבנים לכך התירו הדבר אלמא דלעז על הבנים הוא חששא גדולה. א"כ צ"ע האיך לעשות למעשה בזה אם להחמיר להצריכה גט או לא כדי שלא יהי' לעז על הבנים וא"א להחמיר:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה