מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן ז
שאלה מרב אחד אדות המעשה הנוראה שאירע בסביבותיו וז"ל בקצרה הנוגע לדינא אשאלה נא את כבוד מעכ"ת. איש כהן אחד שכר מלמד והיה ישן המלמד בחדר שהאיש ואשתו ישנים ובליל ג' לאחר ביאת המלמד לביתם שאלה האשה מבעלה אם היה אצלה ליל אתמול. והשיב לה כי לא נגע בה ואולי איזה דמיון וחזיון לילה עבר עליה אך היא תשיב אמריה לו בדמעות שליש כי בבירור היה אחד אצלה והרגישו שניהם אשר המלמד עשה הנבלה הזאת. כי בביתם אין איש זר בלעדו. ובליל ב' כאשר שכב האיש ונרדם וגם האשה שכבה במטתה לנוח. והנה המלמד קרב אל המטה אשר היא שוכבת עליה ויתן ידו על ראשה. ויהי כאשר הרגישה שאין זה בעלה צעקה לומר אין אתה בעלי והתחילה לקרא את בעלה בקול גדול עד הקיצו והמלמד נשאר תפוס ועומד בין ידיהם והתחילו לבכות עליו מה זאת עשית לנו להרוג אשה עם חמשה בנים והשיב להם נוא איך בין אריבער גיפאלין מה אעשה כי לא יכולתי לעמוד על יצרי כי גבר עלי ובאותו היום הלך מאתם:
ועתה באו אלי האיש ואשתו בוכים ומבכים על צרת נפשם. כי יש להם ארבעה בנים וגם היא מעוברת אשר אם יורו המורים להם להפטר זמ"ז בג"פ. טוב מותם מחיים. כי אין לו מה ליתן לה כתובה ויש בזה סכנות כמה נפשות. כי מארץ רחוקה באו הנה וגם אמר הגם כי רבים מלמדים אותו לומר כי אינו מאמין לדבריה. אך כאשר ידעתי טבעה עמדי לא אוכל לומר ולהכחישה בזה והנה כאשר נמצא ת"י ס' שו"ת הנק' תשובת שמואל מהגאון דאמדור מביא בסי' ח' מעשה כעין זה והעלה להתיר בהסכמת הרה"ג מהר"י דק"ק איווניץ. אך אי אפשר לדמות מלתא למלתא וגם מי אנכי אשר אכניס ראשי במעשה כזו ע"כ אנא ימחל מעכת"ה לעיין בזה ולהשיבני תשובה. כי לא אוכל להעלות על הגליון הרחמנות אשר עליהם. וה' ירפא לב הנדכאים כאות נפשו ונפש ידידו דו"ש עכ"ל הרב השואל:
ואח"כ באו האיש והאשה הנ"ל לפני להורות להם כדת מה לעשות וחקרתי אצל האשה אופן הביאה. [אם הי' כדי לאוסרה על בעלה] והשיבה שמחמת חוזק שנתה לא תוכל לידע הדבר בבירור וכמדומה לה שהי' כראוי וחקרתי עוד ממנה יען לא הי' דבריה דברים ברורים. והשיבה אשר סוף הביאה זוכרת שהי' כבעל באשתו ובעלה עמד בעת שחקרתי ממנה כ"ז ענה ואמר כי אינני מאמין לה כלל שבא עליה כדי לאוסרה מהרבה טעמים ואמתלאות שאמר אז לפני ואמרתי לו הלא בפני הרב [דשם] אמרת כי אתה מאמין לה והשיב כי הרב לא חקר על איכות הדברים איך היה ודמיתי כי אף בנגיעה בעלמא בנשיקת אבר לבד נאסרה עלי. אך עתה בשומי על לב חקירה זו שחקרתם. לא אאמין בלבי שהוטמאה באופן שתהא אסורה עלי ואין לבי נוקף ע"ז כלל. ואני מאמין לדבריה הראשונים שאינה זוכרת בבירור:
והנה הרב (אשר שלח לי שאלה זו) הגיש הדברים לפני גדולי דורינו, ולא השיבו בזה כלום רק הגאון מוהר"י אביגדור זצ"ל אב"ד דק"ק שקלאוו כתב במלות קצרות שדעתו נוטה להתירה אם הבעל אומר כעת שאינו מאמין לה והאיש והאשה הנ"ל אלצוני למאד להורות להם הדרך ילכו בה:
ופניתי עצמי לעיין בשריותא דהך איתתא כפי אשר יורוני מן השמים ולהציע דברי לפני גאוני דורינו ואם יסכימו עמי בהיתר הלזה גם אנכי נמנה עמהם וסדרתי תשובה ארוכה לבאר כל שיטות הראשונים על הך סוגיא דהאומרת טמאה אני לך כאשר יבואר בס"ד בתשובה זו. (אך שם היה בקיצור מאשר הוא כעת) ומד' אשאל עזר שלא אכשל בהלכה וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:
גרסינן במתני' שילהי נדרים (צ:) בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה כו' ע"כ. והקשו התוס' שם וז"ל וא"ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חד"א כדאמרינן בקדושין כו'. ותירץ הרר"א ז"ל דלא מצינו זונה שהיא אסורה להנשא לכהן. דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הלכך גם לדבריה אינה אסורה בו. וקשה דאמר פ' יש מותרין יבמות פ"ד:) כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת כו' עכ"ל:
שיטה א בשיטת הרר"א (א
) הנה הרשב"א בחידושיו לנדרים (שם) הביא תירץ הר"א בסגנון זה וז"ל ותירץ הר"א דזונה לא מוזהרא מכהן אלא כל היכא דאיהו מוזהר וכדאמר ביבמות כל היכא דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרא דלא יקחו כתיב עכ"ל והנה לכאורה דברי הרשב"א הללו מרפסין איגרי דהא כל השקלי' וטריא שם ביבמות הוא אי אמרינן דגם כהנות מוזהרות להנשא לפסולים או לא ופריך שם רבין בר נחמן לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש (וקס"ד דהאי בא להזהיר כשירות להנשא לחללים) ומשני שם רבא דהאי קרא לא להזהיר כשירות אתא אלא פסולות שלא ינשאו לכהונה וכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהר' אבל כל היכא דהוא לא מוזהר (כגון חלל בכשירה) איהי לא מוזהרא. וא"כ הכא כיון דאיהו מוזהר עליה איהי נמי מוזהרת כמותו:
(ב) ע"כ נלע"ד דכונת הרשב"א דס"ל להר"א דשאני לאוין שאינו שוה בכל דלא אתרבאי איהי אלא מרבוייא דלא יקחו מלאוין ששוה בכל דילפינן מדרב יהודא אמר רב מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דלאוין ששוין בכל כגון ממזרת לישראל או ישראלית לממזר דשם הלאו שנאמר לא יבא ממזר כו' נאמר על שניהם בשוה ושניהם מוזהרין זה על זה מצד עצמן דקהל ד' מוזהרין שלא יבא ממזר בתוכו והיא מוזהרת שלא להנשא לממזר:
וכן מוזהר הממזר שלא יבוא בקהל ד'. וכמו כן ממזרת איהי מוזהרת שלא תבוא בקהל ה' (מדר"י א"ר שהשוה הכתוב אשה לאיש) וגם הישראל מוזהר שלא ישא ממזרת מלאו זה אבל בלאוון שאינן שוין בכל כל עיקר האזהרה הוא עליו. שהכהן מוזהר שלא ישא פסולות לכהונה ולא איתרבאי היא בלאו זה אלא מחמתו דכיון דהוא מוזהר איהי נמי מוזהרת שלא הכשילהו בזה אבל מצד עצמה איהי אינה מוזהרת ולהכי בדין דמשנתינו שהיא גילתה לו שהיא אסורה עליו ואנן קמורינן לו שישמש עמה ולא יחוש לדבריה תו ליכא איסור עליה כיון דהיא אינה מכשילתו כלל וגם היא אינה יכולה למרוד בו כיון דהיא משועבדת לו מה"ת וכה"ג תירץ הש"מ על נדרים על הא דהיא אינה עוברת על לפני עור לא תתן מכשול משום דבע"כ נבעלת לו. ויעו"ש שדעתו לתרץ קושית התוס' כמו שביארתי לדעת הרשב"א (אך שיש שם ט"ס הניכר) וכה"ג מבואר ברב המאירי שכתב שם וז"ל תירצו בתוס' שהזונה אינה מוזהרת על ביאת הכהן אלא הכהן הוא שמוזהר בה. ואין זה כלום שהרי אמרו ביבמות כל דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרא. אלא שאפשר לישב דבריהם שזו הואיל ולא נודע לו אלא על פיה אם אינו מאמינה בלבו אינו מוזהר עליה וכל דאיהו לא מוזהר איהי נמי לא מוזהרא כו' עכ"ל ואין להקשות לפי"ז ל"ל ריבוייא דלא יקחו על אזהרתה תיפוק לו משום לפני עור לא תתן מכשול ז"א דהלאו לפני עור הוא לאו שבכללות ואין לוקין עליו ואתא רבוייא דקרא לחייבה מלקות כמוהו. וכן תירץ הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם:
(ג) אח"כ מצאתי שגם הגאון רבינו יהונתן בס' בני אהובה מבאר דברי הרשב"א הנ"ל בזה הדרך יעו"ש בפכ"ד מה"א הי"ז. אך מה שכתב בסוף דבריו וז"ל אך דצריכין להבין דהא אמרינן יבמות (נו) דאשת כהן שנאנסה הוא בכלל איסור לא יוכל לקחתה אחרי אשר הוטמאה וא"כ יש בה לאו דטומאה ובזו ודאי דהיא מוזהרת כשאר לאוין הנאמרים בתורה והכא לא אמר אלא באיסור זונה אבל ח"ו לומר כן באיסור סוטה וטומאה יעו"ש מה שדחק לתרץ זאת. ולפעד"נ דס"ל להר"א דגם איסור טומאה באשת כהן שנאנסה כיון דאין איסור זה נוהג אלא בכהנים א"כ הוה נמי לאו שאש"ב. וע"כ הא דאיהי מוזהרת לא ילפינן אלא מלאו דלא יקחו וא"כ כמו בלאו דלא יקחו אזהרתה הוא מחמתו והיכא דהוא אינו מוזהר איהי נמי אינה מוזהרת. ה"ה באיסור טומאה דאשת כהן שנאנסה ג"כ היכא דאיהו אינו מוזהר איהי נמי אינה מוזהרת וזה ברור:
(ד) אך לפי שיטה זו צריך לבאר הסוגיא דיבמות שם דמאי פריך לפי"ז על הא דמתרץ דלא יקחו אתא דפסולות אסורות להנשאות לכהונה והא מהכא נפקא מדר"י א"ר נפקא הא איכא נפקותא לדינא אי ילפינן מלא יקחו הוה אזהרתה מחמתו שלא תכשילהו. וא"כ כל היכא דאיהו לא מוזהר איהי נמי אינה מוזהרת ואי ילפינן מדר"י א"ר הוה אזהרתו מצד עצמה ונראה דקושית הגמרא הוא כך. דמסתבר לומר יותר כרבין בר נחמן דקרא דלא יקחו אתא לרבות דכהנות לא ינשאו לפסולים דאין לומר דהקרא בא לגלות לנו דפסולות מוזהרות להנשא לכהונה ואין אזהרתה אלא מחמתו א"כ עיקר הקרא לא אתא רק למעט ולא לרבות דבלא הקרא דלא יקחו הוה מחייבינן יותר מדר"י א"ר. ומהדרשא דת"כ משמע דעיקר הקרא בא לרבות ולא למעט ומשני שם דהלאוין שאש"ב לא ילפינן מדר"י א"ר. א"כ אתא רבוייא דקרא דלא יקחו לרבות ולא למעט עוד צריך לבאר לפי שיטה זו האיך אמרינן שם (פה:) והרי טומאה דלאו שאינו שוה בכל וטעמא דכתב רחמנא בני אהרן ולא בנות אהרן הא לא"ה נשים חייבות מ"ט לאו משום דר"י אמר רב לא דגמרינן מלא יקחו כיון דהאזהרה שפסולות לא ינשאו לכהונה הוא לא מצד עצמן רק מצד הכהן שלא תכשילהו. והאיך הוה מצינו למילף מלא יקחו שיהא נשים כהנות מוזהרות על טומאת מת ששם הוה האיסור מצד עצמן. אמנם אחר העיון נראה דגם זה ניחא דדוקא השתא דגלי לן קרא דבני אהרן ולא בנות אהרן גבי טומאת מת. דנשים אינן מוזהרות בלאו שאש"ב אמרינן אף דגלי לן קרא הכא על אזהרת האשה מלא יקחו מ"מ אין אזהרתה אלא מחמתו כיון שהוא לאו שאש"ב וגם עיקר האזהרה קאי עליו. אבל אי לאו דגלי לן קרא שיש חילוק בין לאוין ששוין בכל ובין לאוין שאש"ב הוה אמרינן דהקרא דלא יקחו גלי לן שלא נחלק בין לאוין שש"ב ובין לאוין שאש"ב ואז הוה אמרינן דכהנות נמי מוזהרות שלא ינשאו לפסולים וכ"ש פסולות שלא ינשאו לכהונה דהוה ג"כ אזהרתן מצד עצמן לכך איצטריך הקרא דבני אהרן לגלות ע"ז:
(ה) ונראה דלפי זה מסתברא למימר דהא דקיי"ל דכהנות אינן מוזהרות להנשא לפסולים לאו משום דילפינן מן בני אהרן כמו שכתב הרמב"ם בהא"ב פי"ט הי"א אלא דהך קרא דבני אהרן לאו אכולהו ענינא קאי [עיין ברא"ש קדושין (להי) ועיין פנ"י שם] משום דקרחה הפסיק הענין וע"כ דילפינן מטומאת מת והא דלא ילפינן מלא יקחו כיון דפסולות מוזהרות להנשא לכהונה אלמא דנשים מוזהרות בלאו זה שאש"ב משום דשם אין אזהרתן מצד עצמן והראי' כל היכא דהכהן אינו מוזהר איהי נמי אינה מוזהרת ולפי זה מדוקדק דברי רבא דהשיב על דברי רבין בר נחמן וקאמר כל היכא דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרת וכל היכא דאיהו אינו מוזהר איהי נמי אינה מוזהרת דכונתו בזה כיון דהאזהרה של פסולות שלא ינשאו לכהונה הוא לאו אזהרה מצד עצמן אלא מצד הכהן משום דאיהו מוזהר. ע"כ האזהרה שכהנות לא ינשאו לפסולים ג"כ ליכא דזה תלוי בזה ובזה א"ש מה שהביא הרשב"א מיבמות דשם אמרינן כל היכא דהכהן אינו מוזהר הפסולה נמי אינה מוזהרת:
ובזה יתישב קושית הגאון בעל ש"א סי' פ"ב שהקשה שם ללישנא ב' ברש"י תמורה (ב.) דגריס הנ"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאש"ב ה"א דאשה נמי כי עבדה לא לקי קמ"ל. והקשה הגאון הנז' דגם בלא קרא דתמורה היינו יכולין למילף מקרא דלא יקחו שישנם בלאוין שאש"ב אבל לפי שיטה זו שביארנו א"ש דלא מצינו למילף מלא יקחו. דשם אזהרתה אינה מצידה והא דלא ילפינן מלאו דתמורה דנשים מוזהרות בכ"מ בלאו שאש"ב (וממילא כהנות אסורות להנשא לפסולין) משום דלקולא ולחומרא לחומרא ילפינן. נראה דלפי"ז צריך לפרש הא דקאמר שם קמ"ל דאשה חייבת בלאו דתמורה לא דגלי לן קרא אף שהוא לאו שאש"ב מ"מ נשים חייבות אלא דאשמעינן דמיקרי לאו דתמורה לאו הש"ב כיון שנוהג בכהנים ובישראלים אף שאינו נוהג בציבור ובשותפים ולהכי נמי א"ש הא דאמרינן (יבמות שם) לא דגמרינן מלא יקחו ולא אמר דגמרינן מלאו דתמורה דהוה מוכחא טפי דמוזהרין בלאו שאש"ב מצד עצמן. אע"כ צ"ל דלפי האמת לאו דתמורה הוא לאו השוה בכל:
(ו) אך צ"ע לכאורה בכתובות (מ.) גבי מאנס פריך שם הגמרא ניתי עשה ונדחי ל"ת ומשני היכא אמרינן ניתי עשה ונדחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי' לעשה אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתא לעשה כלל ופי' שם הת"י דגבי דידה ליכא עשה כיון דאי בעי אמרה לא בעינא לי' הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידי' דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש כו' עכ"ל. וכן פי' הרמב"ן בחי' (הנקראים בשם חידושי הרשב"א) לחד פירושא יעו"ש וא"כ לפי"ז התינח אם אנס כה"ג אלמנה אף שהוא מן האירוסין מ"מ כיון דאיכא גבי' גם עשה דבתולה יקח דהא הוא מוזהר ג"כ על בעולת עצמו. לכך לא מצי עשה דלו תהי' לדחות עשה ול"ת אבל לענין גרושה לכהן הדיוט קשה ניתי עשה ולדחי לל"ת לגבי דידי'. וממילא ג"כ איהי מותרת כיון דכל האיסור שעליה הוא מחמתו שלא תכשילהו אך דברי הת"י אפשר לישב אף לפי שיטה זו ולומר דס"ל כפי שיטת התוס' ביבמות (פד.) ד"ה והא דגם בגרושה לכהן הדיוט איתא עשה דקדושים יהיו אבל דברי הרמב"ן א"א לישב בזה דהא הוא בעצמו לא ס"ל כשיטת התוס' דיבמות אלא כשיטת רש"י דעשה דקדושים יהיו לא קאי אלא אמאי דכתיב לקמי' ולא אמאי דבתרי' דהא בחידושיו ליבמות (כ:) על הא דפריך הגמרא שם ממזרת ונתינה מאי איכא למימר כתב דה"ה דהוה מצי למימר גרושה וחלוצה מאי איכא למימר אלמא דס"ל דגבי גרושה לכ"ה ליכא עשה דקדושים יהיו וא"כ קשה לגבי גרושה לכ"ה ליתי עשה דלו תהי' ולדחי לל"ת ועוד הא איכא להקשות גבי מוש"ר דהיינו אם כה"ג נשא אלמנה מן האירוסין והוציא עליה ש"ר דממעטינן נמי מלו תהי' לאשה אמאי לא אמרינן ניתי עשה ולדחי ל"ת דעשה דקדושים יהיו כו"ע מודים דלגבי אלמנה לכה"ג ליכא משום דכתיב בפ' אחרת וכדמוכח ביבמות (כ:) ועשה דבתולה יקח לא שייך הכא דהא נבעלה ע"י נשואין וא"כ ליתי עשה דלו תהי' ולדחי' ל"ת גבי דידי' וממילא ג"כ איהי מותרת כיון דכל אזהרתה היא מחמתו אך במוש"ר איכא למימר כיון דנשאה באיסור אין בזה דין דמוש"ר. וכמו שאבאר בס"ד במק"א אבל יותר מזה יש להקשות מדברי הגמרא דיבמות (נט:) דמביא שם ולו תהי' לאשה באשה הראוי' לו פרט לאלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה ה"ד אלימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק לי' משום דהויא לה בעולה אלא לאו שלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא הא מני ר' מאיר כו' ע"כ א"כ הכא ודאי ליכא אלא איסור לאו בלבד לכ"ע. א"כ אמאי לא אמרינן ניתי עשה ולדחי ל"ת גבי דידי' וממילא גם איהי מותרת לפי שיטה זו:
(ה) אכן יש לישב זאת דהא הרמב"ן פי' שם ג"כ בחד פירושא דקושית הגמרא ניתי עשה ונדחי ל"ת קאי דוקא אנמצא בה דבר ערוה ודלא כהתוס' שם ד"ה ניתי כו' (ובמק"א ביארתי שיטתו באריכות שכן הוא דעת הרבה ראשונים) דבנמצא בה דבר ערוה כיון שבשעת הויה היתה ראויה לו א"כ ליכא למעוטי מלו תהי' לאשה אשה הראויה לו אבל היכא דהיא אינה ראויה לו מעיקרא לא שייך למפרך ליתי עשה ונדחי ל"ת דליכא בזה עשה כלל כיון דבעינן אשה הראויה לו וא"כ א"ש דגבי נמצא בה דבר ערוה כיון דהיא מוזהרת מצד עצמה לכו"ע דהא הוא לאו שש"ב משני הגמרא דלא מצי עשה לדחות הל"ת מצידה וגבי אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ליכא קושיא כלל כיון דאינה ראויה לו מעיקרא ולפי"ז מדוקדק שפיר דברי הברייתא דיבמות הנ"ל דלכאורה אינו מדוקדק כלל למה נקט. התנא דוקא הני לאוין שאש"ב. ולא נקט לאוין שש"ב אבל לפי"ז ניחא שפיר דלאוין שש"ב לא אצטריך למעט מלו תהי' לאשה אשה הראויה לו דהא א"א לכונסה מצדה אבל בלאוין שאש"ב דמצדה היא ראויה לו אם לא הי' מניעה מחמתו לכך אצטריך למעט מהקרא דלו תהי' דכאן ליכא עשה כיון דאינה ראויה לו מעיקרא. ולפי פי' השני של הרמב"ן וכן פי' התוס' שם בכתובות דהא דקאמר הגמרא כיון דאי אמרה לא בעינא ליכא לעשה. א"כ הוה עשה קיל וגלי רחמנא בקרא דלו תהי' דהאי עשה לא דחי לל"ת יעו"ש דכתב דזה הפי' עיקר לפי"ז לכאורה מוכרחין לומר כשיטה זו דגבי איסור כהונה דהיכא דהוא אינו מוזהר מאיזה טעם איהי אינה מוזהרת כלל. דאל"כ תקשה למה לא מתרץ הגמרא בפשיטות דלהכי לא דחי האי עשה לל"ת מצידה כיון דהיא באיסורא איתא ובמצוה ליתא אבל לפי שיטה זו ניחא דמוכרח הגמרא לתרץ דלכך לא דחי משום דהאי עשה קילי בשביל אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה וכדאמרן וגם לפי"ז יהי' מדוקדק שפיר הברייתא דיבמות הנ"ל דנקט דוקא לאוין שאש"ב אך יש לדחות ולומר דבאמת הרמב"ן והתוס' לא ס"ל כשיטה זו והא דלא מתרץ הגמ' בפשיטות כנ"ל הוא משום דאכתי תקשי גבי בעולה לכה"ג ליתי עשה דלו תהי' דהוה ש"ב ותדחי העשה דבעולה לכ"ג שאינו שוה בכל וס"ל דלא כתוס' בחגיגה (יד:) דכתבו דגם בעולה לכ"ג איהי נמי מוזהרת ועיין בש"מ ב"מ (ל'.) דמסתפק בזה ע"כ הוכרח הגמ' לומר משום דהאי עשה קיל אבל לפ"ז לא יהי' מדוקדק דברי הברייתא דנקט חייבי לאוין ולא נקט ח"ע שאש"ב:
עוד י"ל דלהכי מתרץ הגמ' דגם לגבי דידי' לא דחי האי עשה משום דקילא משום דנ"מ לענין אם עבר המאנס וכנסה דאי היה מתרץ משום דגבי דידה לא דחי להכי אסור לכונסה. א"כ מ"מ הוא לא לקי אם עבר וכנסה אבל לפי מאי דמתרץ משום דקילא א"כ א"א לדחות העשה את הלאו כלל גם הוא לקי וגם הא דנקט הברייתא דיבמות דוקא לאוין שאש"ב משום דהרמב"ן מסיים שם משום דקיל דאבעי אמרה לא בעינא דמי לעשה שאש"ב דלא דחי וזה ניחא דוקא היכא דהלאוין ש"ב. אבל היכא דגם הלאוין אינם ש"ב ליתי עשה ודחי ל"ת וע"כ צ"ל דזהו דגלי קרא דעשה שאש"ב לא מצי לדחות אפי' לאוין שאינם ש"ב היכא דאינה ראוי' לי' מעיקרא ולהכי תפס הברייתא דוקא לאוין שאש"ב:
(ח) ועלה בדעתי לומר דהך סברת הר"א דהיכי דאיהו אינו מוזהר מאיזה טעם איהי נמי אינה מוזהרת תלוי בשני הגירסות הללו דרש"י ביבמות שם גרס לא יקחו לא יקחו ובהדיא פי' שם למה לי' למכתב לא יקחו תרי זימני כו' ולפי"ז דרשינן לא יקחו השני באם אינו ענין לאזהרת האיש תניהו ענין לאזהרת האשה וא"כ שפיר איכא למימר דאזהרת האשה הוא מחמתה שלא תנשא לכהונה כמו אזהרת ממזרת לישראל אבל התוס' ב"מ (ל:) ד"ה הא כתבו דילפינן מדהוה מצי למכתב לא יקח וכתב לא יקחו לשון רבים מרבינן מזה גם האשה ונראה דגרסי בגמ' לא יקח לא יקחו וכן נראה גירסת הגר"א בת"כ וכה"ג כ' התוס' בשבועות (ג.) ד"ה ועל כו' דהא דילפינן דהמקיף והמשחית חייב משום דכתיב לא תקיפו לא יגלחו לשון רבים [ודלא כהתוס' בנזיר (נז:) ד"ה ורב אדא דדחקו דילפינן זה מדכתיב לא תקיפו ולא כתיב לא תוקפו] וכן בכל מקום דכתיב שם לשון רבים דרשינן דהעושה והנעשה שווים כגון גבי קרחה וגבי שריטה וכתובת קעקע יעויין בריטב"א קדושין (ל"ה:) ונלע"ד דכל הני דמרבינן גם העושה לחייבו מלקות אף שגם מי שנעשה בו האיסור הוא ג"כ מזיד מרבוייא דכתיב בלשון רבים מ"מ עיקר האזהרה הוא על מי שנעשה בו האיסור כמו שמורה משמעות הקרא ולכך אם עשה קרחה או שריטה או כ"ק לא"י או גבי הקפה והשחתה אם עשה לא"י או לאשה ודאי דהעושה פטור כיון דעיקר האזהרה על העושה הוא מפני אזהרת מי שנעשה בו האיסור ואף לר"ה דס"ל דהמקיף את הקטן חייב מ"מ נראה דמודה דאם הקיף או השחית א"י או אשה דפטור מטעם זה והנה התוס' בנזיר (נ"ז) הניח בצ"ע לר"ה אם הקיף את האשה אי חייב והתוס' שבועות הנ"ל נראה דס"ל דחייב לר"ה וגם בשו"ע יו"ד (סי' קפ"א ס"ה) הביא הרמ"א י"א דמסתפקים בדבר אי מותר להקיף א"י או אשה אבל לפע"ד צ"ע טובא בזה דהאיך אפשר לומר דגם במקום שהניקף מותר להקיף מ"מ יש איסור על המקיף א"כ גבי נזיר ומצורע למה לא מהדרינן אחר אשה וקטן שיקיפו דנהי שנדחי הלאו גבי ניקף אבל האיך נדחי הלאו דמקיף כיון שאפשר לקיים שניהם הא אין עשה דוחה ל"ת אע"כ מטעמא דאמרן דכיון דאין בניקף איסור תו ליכא שום איסור גם אמקיף והא דמקיף את הקטן חייב הוא משום דאיתא באזהרת כל האיסורים תדע דהא ילפינן מקרא דלא תאכלום יבמות (קיד) להזהיר גדולים על הקטנים רק שאינו בר עונשין כמו שאמרו סנהדרין (נה:) משום דחס רחמנא עליו ורק לענין זה הקפה חמירא משאר איסורים דבשאר איסורים אע"ג דילפינן זה מקרא דלא תאכלום מ"מ לא לקי אף שמאכילו בידים כדמשמע ברמב"ם (המ"א פי"ז הכ"ז) אבל גבי הקפה לקי גם על הקטן אבל במקום דאינו מוזהר כלל הניקף גם על המקיף ליכא איסורא, כנ"ל לאמר לפי שיטה זו להכי ס"ל דגם באזהרת לא יקחו דמרבינן גם האשה מדכתיב בלשון רבים. מ"מ כיון דעיקר האזהרה קאי עליו לא מרבינן אזהרתה אלא במקום דאיהו מוזהר אז גם היא מוזהרת שלא תכשילהו. ואף שהוא ג"כ מזיד מ"מ היא נמי חייבת אבל במקום שהוא אינו מוזהר מאיזה טעם שיהי' גם היא אינה מוזהרת:
(ט) ונראה לומר הא דלא ניחא להו להתוס' כגירסת רש"י דילפינן מדכתיב תרי זימני לא יקחו משום דקשה להו דהא אמרינן בהדיא (קדושין עז:) לא יאמר גרושה בכ"ג ותיתי בק"ו מכ"ה כו' למה נאמרה כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכ"ה כך חלוקה בכ"ג כו' ופירש"י שם כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה האמורות אצל כהן הדיוט שיחד לה לאו לעצמה ואשה גרושה לא יקחו ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה כך חלוקה בכ"ג אעפ"י שנאמרה בו בלאו אחד א"כ צריך הך לא יקחו יתירה לחלק ומאי דצריך הכא קרא לחלק יעו"ש מה שכ' התוס' ב"מ (קטו:) ד"ה שנאמר משום דבגוף אחד אין לחייב שתים בלא פסוק כו'. [ועיין ברמב"ם סה"מ מצוה קס"א ובשרשים שורש ט'] ואפשר ישב דעת רש"י עפ"י דברי הריטב"א דהקשה שם על פירש"י דפי' דקרא אתא לחלק ולחייבו על כולן דא"כ תפשוט מהכא דאיסור חל על איסור באיסור מוסיף דלמ"ד אין איסור חל על איסור מוסיף לא משכחת להו דלהוי כולהו בגוף אחד] ואף דאיכא למימר דקרא אתא לחלק ולחייבו על כל אחד ואחד היכי שהביא הכהן שתי שערות אחר שחלו על האשה כל האיסורים הללו וזה מיקרי לגבי' בא בבת אחת כמו דאיתא ביבמות (לד.) מ"מ יהי' קושית הריטב"א למ"ד אין איסור חע"א בב"א ונראה דרש"י יתרץ דהך מ"ד דס"ל דאין איסור חע"א אפי' בב"א וא"כ אין צריך קרא לחלק ידרוש דהך לא יקחו אתא לרבוייא על אזהרת האשה כמו דדרשי ביבמות והת"כ דמובא ביבמות יסבור כמ"ד דאין איסור חע"א אפי' בב"א וא"כ אין צריך קרא לחלק ואפשר להביא ראיה לזה דגרושה דכתיב גבי כה"ג דרש ג"כ בת"כ פ' אמור פ"ב וז"ל אלו כן הייתי אומר אלמנה שהיא מותרת לכ"ה זרעו ממנה חולין גרושה שהיא אסורה לכ"ה זרעו ממנה ממזר ת"ל גרושה ולא יחלל עכ"ל וא"כ מוכח להדיא דהת"כ פליג על הך ברייתא דקדושין דהברייתא דקדושין דריש דהך גרושה לכה"ג אתי לחלק והת"כ סובר דהך גרושה אתא להורות שהולד חלל ולא ממזר וזה ע"כ אליבא דר"ע אתי' דס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין ולהכי צריך קרא להורות שהולד חלל ולא ממזר מחייבי לאוין דכהונה ולפי המבואר בתוס' חולין (קא:) ד"ה ר"ע לפי מאי דמסיק שם רבא דלא אמרינן איפוך. ס"ל לר"ע דאין איסור חע"א ואפי' בב"א וא"כ א"ש הת"כ דדריש מתרי זימני לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת דאזלא כולהו אליבא דר"ע:
אבל לפי האמת אין דעתי נוחה מזה דא"כ פליגא ברייתא דקדושין על הך דרשא דהאשה מוזהרת ע"י האיש ומשמעות סתמא דגמרא דיבמות דכ"ע ס"ל הכי דאם לא כן לפי מאי דקיי"ל דאיסור חע"א אף באיסור מוסיף א"כ ע"כ צריך הך לא יקחו יתירה לחלק לא ס"ל כהברייתא דיבמות דאשה מוזהרת ע"י האיש א"כ האיך פריך מיני' על רב דאמר לא הוזהרו כהנות להנשא לפסולים וגם דברי התוס' דנדרים הנ"ל דהקשו בפשיטות על תירץ הר"א דאמר דהיא אינה מוזהרת דזה כנגד הגמרא דיבמות דאמר להדיא דגם היא מוזהרת ג"כ קשה לפ"ז דלמא ס"ל להר"א כשיטת רש"י א"כ אנן לא קיי"ל כהך ברייתא דיבמות אלא נראה דודאי כו"ע ס"ל הך דרשא דלא יקחו אתא לרבוייא גס אזהרת האשה מלא יקחו יתירה אע"ג דלא יקחו כמה איצטריך למכתב משום לחלק מ"מ דרשינן מלא יקחו השני דהוא מיותר דהוה מצי למכתב אשה חללה זונה לא יקחו ואשה גרושה מאישה והוה קאי האי לא יקחו אדקמי' ואדבתרי'. כך מצאתי שפי' הגאון בעל פ"מ בפתיחתו לספר גינת ורדים ומפני שזה דחוק ט"כ מיאנו בזה התוס' ב"מ הנ"ל וסברי דדרשינן הדרשא דיבמות מדכתיב לא יקחו בלשון רבים:
(י) ולכאורה אדרבה יש להביא ראי' דמוכרח לומר דדרשינן אזהרת האשה מהך לא יקחו יתירא ולא מדכתיב בלשון רבים דהא הבאתי לעיל הת"כ דדרש גרושה דכתיב גבי כה"ג לדרשא אחרת ולא כפי הברייתא דקדושין לחלק וילפינן מכ"ה. וע"כ דס"ל להת"כ דאין צריך קרא לחלק וא"כ תיקשי אליבי' הך לא יקחו יתירא מאי דרשינן בי' בשלמא אי אמרינן דדרשינן מהך לא יקחו יתירה אזהרת האשה א"ש. והברייתא דקדושין ס"ל דתרווייהו ילפינן מיני' כמו שכ' בשם גו"ר אבל אי אמרינן דדרשינן אזהרת האשה מלשון רבים. א"כ לפי הת"כ דס"ל דלא צריך קרא לחלק מאי קעבדינן בי'. ואין לומר דהת"כ והברייתא פליגי בזה גופא דהת"כ דריש הך דרשא מלא יקחו יתירה והברייתא דריש מדכתיב לא יקחו בלשון רבים ז"א דא"כ האיך פריך הגמרא דיבמות על ר"י א"ר מהך דלא יקחו לא יקחו כו' דלמא סובר כהברייתא דקדושין דצריך הך לא יקחו יתירה לחלק והך דרשא מדכתיב לשון רבים לא ס"ל דהא לא מצינו בהדיא דהברייתא דקדושין דרש הך דרשא דאשה מוזהרת מדכתיב בלשון רבים ונראה לישב שיטת התוס' בהקדם דברי הריטב"א שם. דפי' שם פי' אחר דלא כפירש"י דלכך צריך קרא בגרושה לחלק לאו לעצמה להורות לנו דחייב על גרושה לחודא אעפ"י שאינה זונה וחללה דאי לאו הכי ה"א שאינו חייב עד שיהא כולם בה עכת"ד. ומה שהקשה עליו בעל שער המלך (בה' א"ב פי"ז ה"י) דהניחא לר' יאשיה דאמר כ"מ שנאמר וא"ו להוסיף הוא בא אבל לר"י דס"ל וא"ו לחלק ל"ל קרא והאיך הוה ס"ד דאינו חייב עד שיהא כולם בה יעו"ש דהניח בצ"ע:
ולפע"ד זה לא קשה כלל על הריטב"א דאיכא למימר דהריטב"א בא לתרץ להמ"ד אין אחע"א וא"כ אין צריך קרא לחלק דלא נימא דהוה לאו שבכללות ואינו חייב אלא אחת כיון דלא משכחת לה ולהכי מוכרח לומר דהך מ"ד דאין אחע"א ס"ל כר' יאשיה דצריך קרא לחלק בזה האופן לחייבו על גרושה לחודא אעפ"י שאינה זונה וחללה אבל לר"י לא קשה כלל דאיכא למימר דס"ל כמ"ד דאיסור חע"א וא"כ צריך קרא לחלק דלא להוי לאו שבכללות ולחייבו על כל אחת ואחת אם כולם בה כפירש"י אבל באמת פי' הריטב"א בברייתא דקדושין תמוה. דהאיך אפשר לומר דקרא דגרושה גבי כה"ג אתא לגלות לנו וללמוד דכ"ג חייב אף על אלמנה לחודא אעפ"י שאינה חללה הא אף בלא קרא הוה ידעינן זה כיון דעל חללה זונה ודאי דחייב כה"ג אעפ"י שאינה אלמנה דלא גרע מכ"ה וא"כ מאי מוסיף לי' איסור אלמנה הא בלאו הכי חייב משום איסור חללה אלא ע"כ מוכרחין לפרש הברייתא דקדושין כפירש"י דקרא אתא ללמד דלא נימא שהוא לאו שבכללות ולא מחייב אלא חדא אבל הת"כ כבר ביארנו דס"ל דאין אחע"א. וע"כ סובר כר' יאשיה דהך לא יקחו יתירה אתי לחלק לחייבו על גרושה לחוד אף שאינה זונה וחללה כדברי הריטב"א. וא"כ גרושה לגבי כה"ג מיותר כמש"כ ע"כ מוכרח הת"כ לדרוש בהך גרושה לדרשא אחריתא וא"כ א"ש הת"כ לשיטת התוס' דלא מיותר הך לא יקחו וע"כ צריך לדרוש הך דרשא דהאשה מוזהרת מדכתיב לא יקחו בלשון רבים:
(יא) ולפי מה שביארנו דגירסת התוס' ב"מ הנ"ל לא יקח לא יקחו הוא גירסא מרווחת. והדרשא על אזהרת האשה הוא מדכתיב בלשון רבים אבל עיקר הקרא קאי על אזהרת האיש. ודאי דשיטה זו היא שיטה נכונה לומר דבמקום דאיהו אינו מוזהר מאיזה טעם שיהי' איהי נמי אינה מוזהרת אבל אח"ז התבוננתי דאף לפי גרסת רש"י דילפינן מיתורא דלא יקחו דאם אינו ענין לאזהרת האיש תניהו ענין לאזהרת האשה מ"מ כיון דהוציאו בלשון לא יקחו דמשמע פשטיות הקרא דקאי עליו ע"כ צ"ל דאזהרתה תלוי באזהרתו וכה"ג אמרינן בסנהדרין (נד:) לר"ע דיליף אזהרה על הנשכב [במשכב זכור] מדכתיב לא תשכב משכבי אשה קרי בו נמי לא תשכב ואמרינן שם בהדיא לרב דהיכא דאיתי' בשוכב איתא בנשכב וכל היכא דליתא בשוכב ליתא בנשכב. ולכך לא עשו ביאת פחות בן ט' שנים כבן תשע שנים. ואף שמואל לא פליג ע"ז אלא מדכתיב משכבי אשה וגם אמרינן שם לדברי ר' ישמעאל דיליף אזהרה על הנשכב [במשכב בהמה] מיתורא דקרא דכל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב דזה אתא לדרשא מה דאפקי' רחמנא לנשכב בלשון שוכב וללמוד מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר וע"ש בתוס' ד"ה ואפקי' דכתב לר' אבוה הא דאפקי' לנשכב בלשון שוכב איצטריך לכדרשינן בפ"ק דהוא ובהמתו בכ"ג עכ"ל הרי חזינן מזה דהיכא דיתורא דנשכב אתי' בלשון שוכב לדרשא אתא ה"נ כיון דכתיב אזהרתה בלשון אזהרתו ודאי לדרשא אתא דגם פסולות אינן מוזהרות להנשא לכהונה אלא במקום דאיהו מוזהר ומצאתי שגם הגאון בעל חתם ספר בחלק א"ע בח"ב תשובה ק"ד כתב שם וז"ל ומדברי חידושי הרשב"א שם למדנו כונת ר"א כמ"ש תוס' פ' איזהו נשך גבי לא תשיך להזהיר הלוה ג"כ דמשו"ה מותר להלות מעות יתומים בריבית משום כיון דליכא איסור על המלוה ממילא תו ליכא איסור על הלוה דליכא איסור עליו מעיקרא אלא משום דעביד מלוה איסור ע"י והיינו מדאפקי' רחמנא בלשון תשיך ותשוך כל דליתי' בתשיך ליתא בתשוך וה"נ דכוותי' מדאפקי' רחמנא יקח יקיח כל היכא דהוא מוזהר גם היא מוזהרת ולוקה. אבל הכא בשילהי נדרים דהיא עבדא דילה שאמרה טמאה אני לך אל תיגע בי והוא אינו מוזהר כי חכמים התירו לו ואפי' יהי' קמי' שמיא גליא דטמאה היא לו מ"מ אין לו עון אשר חטא כי יש כח ביד חכמים א"כ ממילא שוב היא אינה מוזהרת עכ"ל:
שיטה ב בשיטת הרר"א:
הנו"ב מה"ת סי' כ"ד הביא שגדול אחד תמה בדברי הרשב"א הנ"ל והשיב לו וז"ל והנה ודאי לפי שטחיות הרעיון בתחילה הם דברי תימה אבל לפי מ"ש בחיבורי נו"ב סי' ע' דהר"א סובר דדוקא מה דכתיב בהך פרשה כהונה שם אתרבי גם היא מלא יקחו אבל איסור טומאה דלא כתיב בהך פרשה לא אתרבי האשה א"כ כונת הרשב"א דזונה אינה מוזהרת לכהן אלא היכא דאיהו מוזהר בפ' כהנים. דשם גם היא מוזהרת כדכתיב לא יקחו עכ"ל ועיין במה"ק דשם מבואר דבריו יותר דהר"א ז"ל סובר דכל באונס לא מיקרי זונה ואינה אסורה לבעלה הכהן אלא משום לאו דהוטמאה ולכן היא אינה מוזהרת ע"כ ואף שכל מעיין יראה שהגאון הנז' נעה מדרך הפשוט בדברי הרשב"א שדברי הרשב"א הם ודאי כמו שביארתי שיטתו בשיטה (א) מ"מ מחמת שהגאון הנ"ל כיון אל האמת שהרר"א ז"ל בספרו ספר יראים פסק להדיא כמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה וגם הרשב"א ז"ל פסק כן. ע"כ אבאר שיטת הנו"ב באריכות ויצא מזה נפקותא גדולה לנ"ד כי לפי דעתי הוא דעת רוב הפוסקים דקיי"ל כמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה:
(א) הנה לכאורה דברי הנו"ב תמוהים. דהא בהאי מלתא איפלגו תרי לישנא שם (נו:) אי באונס מיקרי זונה אי לאו וא"כ למ"ד דבאונס מקרי זונה איך יתרץ משנה אחרונה מהך קושיא דהא שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ואין לתרץ דהמ"ד דסובר דאונס מיקרי זונה סובר כמ"ד יבמות (פט.) דחכמים מצו למיעבד תקנתא ולעקור ד"ת אף בקום ועשה ז"א דהא מרא דשמעתא אי באונס מיקרי זונה הוא רבה ואיהו ס"ל שם דלא מצו חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה ונראה לתרץ דבריו דגם לפי שיטת הר"א צריכין אנו לומר דהמ"ד דסובר דבאונס נמי מיקרי זונה יתרץ טעמא דמשנה אחרונה כתירוצו של הר"ן משום דעקרו חכמים הקדושין מיני' ופנויה היתה באותה שעה ומחמת דהי' קשה להר"א תינח דאם אומרת שנאנסה מכשרים אבל נאנסה מפסולים מאי איכא למימר ומעובדא דשילהי נדרים משמע דלא שאני לן בין שאמרה שנאנסה מכשרים או מפסולים. דהא הני תרי עובדי דרב נחמן אמרה שנאנסה מן הנכרים. ואעפ"כ התירן ר"נ ומחמת זה הכריח הר"א לומר דסוגיא דנדרים אזלא אליבא דמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה ואינה אסורה לבעלה אלא משום איסור טומאה לבד דהיא אינה מוזהרת ולכך אפי' נאנסה מפסולים מותרת אבל המ"ד דס"ל דבאונס מיקרי זונה יתרץ דהמשנה איירי שאומרת שנאנסה מן הכשרים:
(ב) ולפ"ז צ"ל דהר"א ז"ל סובר דגם בנאנסה מפסולים לא מיקרי זונה ודלא כבעל המאור שם (ט) והה"מ בפי"ח מהא"ב דס"ל דבנאנסה מפסולים לכו"ע מיקרי זונה ואסתייע מהא דתינוקת שנאנסה כתובות (יד:) אבל הוא ז"ל ס"ל כהרמב"ן דכל באונס אפילו מפסולים לא מיקרי זונה והא דתינוקת שנאנסה אסורה לכהונה הוא משום כי תהי' לאיש זר וגם דלא כבעל המאור הנז' דס"ל דלמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה מותרת בתרומה וע"כ פסק כמ"ד דבאונס מיקרי זונה דמכמה סוגיות מוכח דאף באונס אסורה בתרומה אבל הר"א ז"ל ס"ל דעיקר כלישנא בתרא דאונס לא מיקרי זונה והא דאסורה בתרומה הוא מקרא דונטמאה דאסורה בתרומה קאי אף לנטמאה באונס כשיטת התוס' ס"פ החולץ והרא"ש שם (נו) או כשיטת רש"י והרמב"ן דאף שנאנסה מכשרים מ"מ אסורה משום כי תהיה לאיש זר. וגם צ"ל לפי"ז דאף איסורא דילפינן מכי תהי' לאיש זר מק"ו דגרושה כיון דלא כתיב בפרשת כהונה היא אינה מוזהרת בו:
(ג) ואין להקשות ע"ז אמאי לא ילפינן דגם היא מוזהרת באיסורא דוכי תהי' לאיש זר מק"ו דגרושה וכן לשיטת התוס' והרא"ש דמקרא דונטמאה ילפינן דהיא אסורה בתרומה אף באונס א"כ גם באיסור טומאה איכא למילף מק"ו דגרושה דאיהי מוזהרת. דהא גרושה מותרת בתרומה ומשום איסור טומאה אסורה בתרומה אע"ג דלפי שיטת התוס' והרא"ש לענין תרומה וכהונה אינה אלא איסור עשה לבד למ"ד באונס לא מיקרי זונה רק בעלה לוקה עליה משום לאו דהוטמאה וא"כ איכא למימר לענין אזהרתה כיון דילפינן מק"ו דתרומה אין. עליה אלא איסור עשה בלבד. דאמרינן דיו לבא מה"ד כו' מ"מ איסור עשה איתא עלה ולפי שיטה זו ע"כ צ"ל דהיא אינה מוזהרת כלל באיסור טומאה דיש לישב זאת לפי מה שהבאתי לעיל קושית הגאון בעל ש"א על הגמרא דתמורה ל"ל קרא בתמורה דישנו בנשים תיפוק לי' מלא יקחו יעו"ש וא"כ הוה קרא דלא יקחו וקרא דתמורה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים אף במקום דאיכא ק"ו וכמ"ש התוס' יומא (נט:) ד"ה והרי יעו"ש ולפי"ז ע"כ צ"ל דלא כמ"ש בשיטה (א) דהיא אינה מוזהרת אלא מחמתו דא"כ לא הוה שני כתובים אלא הוה אזהרתה מצד עצמה דילפינן מלא יקחו דאין לחלק בין הלאוין ואף בלאו שאש"ב היא מוזהרת מצד עצמה ולפ"ז ע"כ צ"ל הא דכהנות אינן מוזהרות להנשא לפסולים ילפינן מבני אהרן ולא בנות אהרן כמ"ש הרמב"ם בהא"ב פי"ט הי"א ובשו"ע סי' ז':
(ד) ובזה נראה לישב מה שהקשה שם הגאון בעל ש"א וז"ל ועוד השתא דכתב רחמנא קרא גבי תמורה וגבי לא יקחו דלאו שאש"ב נשים חייבות. בני אהרן ולא בנות אהרן דכתב רחמנא גבי טומאה ל"ל כיון דאש"ב. דהא ליכא למילף מלא יקחו דהא לא יקחו ודתמורה ה"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים עכ"ל אבל לפי"ז ניחא דהא מעוטא דבני אהרן ולא בנות אהרן כמו דממעט אותם מטומאת מת ה"נ ממעט דלא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים דבני אהרן אכולהו ענינא קאי כמו שמבואר ברמב"ם ושו"ע הנ"ל וא"כ אי לאו מיעוטא דבני אהרן ה"א דקרא דלא יקחו דמרבה גם נשים קאי על כהנות דמוזהרות להנשא לפסולים. כדאסיק אדעתי' דרבא בר נחמן ביבמות (פד:) ואדרבה הוה ילפינן שהוזהרו על טומאת מת מאזהרתן לינשא לפסולים דהוה אמינא דהקרא גילה לן דעל כל מה שכהנים מוזהרים גם כהנות מוזהרות וזה כוונת הגמרא שם (פה.) דאמרינן דאי לאו דכתב רחמנא בני אהרן גבי טומאה, הוה ילפינן מלא יקחו. ולפי"ז יתיישב שפיר הגירסא דתמורה כמו שהיא לפנינו הנ"מ עונש דשוה בין ביחיד ובין בציבור אבל הכא כו' דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדא לא לקי' קמ"ל ודלא כמו שדחה הגאון בעל ש"א גירסא זו:
(ה) אכן הרמב"ם חולק עכ"ז וסובר להדיא שאין חילוק בזה אלא על כל הלאוין דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרת, דהא בפי"ז מהא"ב כתב דכ"מ שהוא לוקה איהי נמי לקי' ואין הפרש בין איש לאשה לעונשין זולת בשפחה חרופה לבד עכ"ל. ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דהוא גרס בתמורה כגירסא א' שברש"י שם הנ"מ לאו שיש בו מעשה אבל לאו שאין בו מעשה לא וכן כתב הש"א דהרמב"ם מוכרח לגרוס כן מדס"ל דציבור ושותפין אעפ"י שאין עושין תמורה מ"מ מוזהרין בלאו דלא ימיר א"כ הוה תמורה לאו הש"ב. ולפי"ז איכא למילף מלאו דלא יקחו על כל הלאוין שאש"ב דנשים מוזהרות בו. ואע"ג דאיכא למילף מטומאה ומפסולים דנשים אינם מוזהרות בלאו שאש"ב. מ"מ כיון דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן
ונראה לישב קושית הש"א שהקשה שם על גירסא זו קושיא חמורה האיך קאמר הגמרא דתמורה מיקרי לאו שאין בו מעשה הא אמר ר' יוחנן התם (ג:) לתנא לא תיתני מימר דבדיבורא עביד מעשה. ומה"ט חשיב הגמרא שם ללאו דמקדים תרומה לבכורים לאו שיש בו מעשה ולפ"ד צ"ל דבר חדש בדברי הר"ם משום דבלא"ה קשה קושיא גדולה על הרמב"ם ז"ל דמנ"ל להרמב"ם לומר דבר חדש דציבור ושותפים אעפ"י שאין תמורתם תמורה מ"מ לקי' ע"כ נלע"ד דהרמב"ם גרים הכי בגמרא בריש תמורה הנ"מ לאו שיש בו מעשה אבל לאו שאין בו מעשה דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה לא קמ"ל. ופירושו הוא דלהכי איצטריך קרא לרבוייא נשים כגון במקום דלא עבדי מעשה בדיבורם. כגון שותפים דלא חל התמורה ואפ"ה לקי'. וצ"ל דסוגיא זו פליג על ר"י בהא דאמר לא תימני מימר. דע"כ הוא. ס"ל דציבור ושותפין כיון דלא עבדי תמורה לא לקי' והרמב"ם ז"ל פוסק כסתמא דגמרא ריש תמורה. א"נ יש לדחוק דגם ר"י ס"ל הכי רק משום דהתנא תני לי' סתם מימר וסתם מימר יש בו מעשה לכך א"ל לא תיתני מימר:
(ו) אבל זה צ"ע לפי שיטה זו כיון דסוף סוף היא אסורה על בעלה מאיסורי כהונה מחמת איסור כי תהי' לאיש זר ומחמת איסור טומאה על הכהן אף באונס. א"כ הרי נעשה חללה מביאה ראשונה ואסורה לבעלה ג"כ משום איסור חללה ובאיסור זה איהי נמי מוזהרת מלא יקחו וא"כ הדק"ל הא שויא אנפשה חד"א מביאה שניה ואין לתרץ ולומר כיון דלא נאסרה עליו מאיסורי כהונה המפורשים בפ' כהונה. לא קאי עלייהו לאו דלא יחלל דלא קאי אלא על מה שכתוב בצידו דהיינו גרושה כו' וכבר נסתפק בזה הגר"א בא"ע (סי' ו' סכ"ג) והניח הדבר בצ"ע וכן הגאון בעל הפלאה בספרו נתיבות לשבת סי' הנ"ל מפלפל בזה והאריך בראיות שלא נתחללה ואין הולד חלל באיסור דכי תהי' לאיש זר. אך לא העלה הדבר בבירור. ז"א דהא לפי מה שביארנו ע"כ צ"ל לפי שיטה זו דכל באונס אפי' מפסולים לא מיקרי זונה ואינה אסורה לכהונה רק מקרא דכי תהי' לאיש זר א"כ תיקשי עובדא דינאי המלך קדושין (סו.) שע"כ היו רוצים לפוסלו לכהונה משום דאמרו אמו נשבית במודיעים יעו"ש והא סתם שבויה לא חיישינן לרצון. דלהכי אשת ישראל מותרת ואפי"ה רצו לעשות אותו לחלל וכבר העיר בקושיא זו הגאון בעל עמודי אור בסי' ע"ח והיא לכאורה קושיא עצומה.
(ז) ונראה לתרץ דהיא היתה שבויה וחבושה מחמת נפשות כי היא היתה מבית חשמונאי שהיו מורדים במלכות ונתחייבו הריגה ובמתחייבי הריגה הי' דרכם להפקיר ביתייהו. כמו שאמרו בזה כתובות (כז:) דזה מיקרי שבויה מחמת נפשות יעו"ש. ודעת התוס' והרא"ש שם דכל שבויה מחמת נפשות חיישינן שמא מחמת פחד הריגה נתרצית כדי להציל את עצמה ולהכי אסורה גם לבעלה ישראל וא"כ גם באמו של ינאי המלך חששו לשמא נבעלה ברצון ונעשית זונה ובניה חללים אמנם לפי דעת הרמב"ן וסייעתו דגם בשבויה מחמת נפשות לא חיישינן שמא נתרצית ומותרת לבעלה ישראל. א"כ לפי דעתו דס"ל דלמ"ד באונס לא מקרי זונה אפילו נאנסה מפסולים. ורק איסורה הוא משום כי תהי' לאיש זר. הוה הוכחה גדולה מינאי המלך דאפילו פסולה משום כי תהי' לאיש זר נמי הוה בניה חללים ואפשר לתרץ ולדחות זה ע"פ דברי הריטב"א שם (סח.) דכתב שם דיש לפרש דאביו של ינאי המלך היה כ"ג ונאסרה לו אמו משום בעולה וס"ל כראב"י שיש חלל מחייבי עשה יעו"ש. וא"כ אין ראיה משם דגם איסורי כהונה שאינם מפורשים בפ"כ יש חלל אבל באמת אין דעתי נוחה מזה דא"כ צ"ל דכל חכמי ישראל שהיו בימי ינאי המלך ס"ל כראב"י ולא כרבנן. ע"כ נ"ל דאף לפי שיטת הרמב"ן דבשבויה מחמת נפשות לא חיישינן לשמא נתרצית ולאוסרה על בעלה ישראל היינו דוקא בא"א כיון דזה הוה מג"ע שהדין ליהרג ולא יעבור ואף שהיכא דמאנסין אותה אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה מפני שהיא קרקע עולם. מ"מ להתרצות להבעל כדי שתנצל ודאי דאסורה ע"כ לא חיישינן לשמא עברה על האיסור ונתרצית כדי להנצל משא"כ בפנויה דסובר הרמב"ן דדין הוא שתעבור ולא תהרג כמו שהובא ביו"ד סי' קנ"ז בהג"ה וא"כ חיישינן שמא נתרצית כדי להנצל מן המיתה. ואמו של ינאי המלך דהיתה פנויה ושבויה מחמת נפשות. ע"כ חיישינן שפיר שמא נתרצית ונעשית זונה וע"כ רצו לפוסלו:
(ח) עוד הביא הגאון בעל ע"א ראי' שגם היכא שלא נאסרה מחמת איסור כהונה המפורשים בפ"כ מ"מ בניה פסולים לכהונה מסוגיא דשילהי נדרים דאמר שם רב ששת דאם אמרה טמאה אני מותרת בתרומה כדי שלא תוציא לעז על בניה. וא"כ למ"ד באונס לא מיקרי זונה מה לעז איכא. כיון דבניה כשרים לכהונה עכת"ד ואף שאפשר לדחות ולומר דרב ששת ס"ל כמ"ד באונס מיקרי זונה. מ"מ לפי מה שאבאר לקמן בסי' ט' דרוב הפוסקים ס"ל כמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה א"כ קשה לומר דר"ש ס"ל כמ"ד דבאונס מיקרי זונה דהתם מוכח דגם רבא מודה לזה אי לאו משום דאפשר בחולין ויאמרו תרומה דלית לה. אבל לאחר העיון יש לדחות זאת דיש לומר דהאי הוצאת לעז לאו משום פגומי כהונה, אלא לעז שנולדו מביאת איסור וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו יבמות (כד) וז"ל כשאין לה בנים כו' ור"י ז"ל פירש בהלכות משני מן הנטען ולא נתברר לי טעמו שהרי אפילו זנתה עמו ודאי ונשאה נטען אין הולד פסול ואפי' לכנס לכהונה וי"ל אעפ"כ הולד מזוהם וכדי שלא תוציא עליהן לעז זוהמא בעלמא אין מוציאין מידו עכ"ל וכ"כ שם (מד) וז"ל ונראה שהולד פגום דקאמר ריב"ג מזוהם קאמר משום לעז שהוא מטיפה אסורה אבל לא שיהא פגום לכהונה ממש. עכ"ל:
(ט) עוד הביא הגאון הנז' ראי' מהא דשקיל וטריא הגמרא ביבמות (פה:) לאשכוחי נפקותא בין רבי לרשב"א שיהא איסור דאורייתא בלא פסול זרע. ואם איתא דפסולה לכהונה מחמת כי תהי' לאיש זר אין זרעה נפסל. א"כ הוה מצי לאשכוחי בפשיטו' כגון שפסולה מחמת ביאת פסולים. ודחה שם ראי' זו משום דלר"ע דס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין, א"כ מביאת פסולים הוה זונה ולפ"ד אכתי איכא לאשכוחי בנאנסה מפסולים לפי מ"ש דקיי"ל כלישנא בתרא דבאונס לא מיקרי זונה א"כ לא עדיפא חייבי לאוין מחייבי כריתות לדידן. אבל לפי דעתי יש לדחות ראי' זו דהא הגמרא שקיל וטריא שם לאשכוחי נפקותא שיהא אליבא דכו"ע והך נפקותא לא מצי אתיא אליבא דרבי מתיא בן חרש [ומיני' סתר שם הגמרא הא דקאמר ספק סוטה א"ב] דס"ל דמכל ביאת איסור נעשית זונה ואף אם נאמר דלדידי' נמי לא מיקרי זונה כ"א כשנבעלה ברצון. מ"מ סוף סוף כשתבעל לבעלה שהיא אסורה לו משום כי תהי' לאיש זר נעשית זונה לדידי'. דלא גרע מכל ביאות איסור וא"כ הוה בניה פסולים ולא מרגילתו:
(י) ואם כנים אנחנו בסברא זו דהיכא דנאנסה מכותי כיון דלא אסורה רק משום כי תהי' לאיש זר למ"ד באונס לא מיקרי זונה אין בניה פסולים לכהונה יתיישב בזה קושית התוס', קדושין (יב) ד"ה אם הקלנו שהקשו על הי"מ שם וז"ל ולא נהירא שהרי השבויה נמי פעמים דאיכא איסור מיתה אם הוא כהן ויש לו בן ממנה שהוא חלל כו' יעו"ש ולפי סברא זו א"ש שסתם שבויה לא חיישינן רק לאונס א"כ הא אין בניה פסולים לכהונה. אבל באמת מדברי הראשונים נראה דשבויה בניה פסולים לכהונה וכן הובא להדיא בש"מ על כתובות בשם חידושי הרמב"ן (בדף יג:) וז"ל מדברת היינו שבויה שאנו מחזיקין אותה בודאי נבעלה ואע"פ שנשאת תצא והולד חלל ה"נ הרי היא בודאי נבעלה כו' עכ"ל והא הרמב"ן נראה מדבריו במלחמות יבמות (נו:) דסובר כמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה יעו"ש ואמאי כתב דהולד ממנה חלל וע"כ נראה דסובר דילפינן זה מגרושה ומה גרושה שמותרת בתרומה ואם נבעלה לכהן נעשית חללה ובניה חללים אשה שאסורה לכהונה משום כי תהי' לאיש זר דאסורה בתרומה אינו דין שאם נבעלה לכהן נעשית חללה ובניה חללים והקרא דקדושין (עז:) שממעט דאין חללה אלא מאיסורי כהונה לא ממעט זה כי האיסור משום כי תהי' לאיש זר מיקרי ג"כ איסור כהונה. וכן נוטה דעת הגר"א ז"ל. מ"מ אפשר לישב שיטת הנו"ב לדעת הרר"א דהרר"א סובר דמאיסור כי תהי' לאיש זר לא נעשית חללה וכן ע"כ שיטת הי"מ בקדושין. ועוד אפשר לישב שיטת הנו"ב הנ"ל ע"פ שיטת התוס' ביבמות (עז:) ד"ה וחלל דכתב שם הריב"ם דחלל הבא מחייבי עשה ליכא איסור לאו דחללה רק עשה לבד לכהן הבא עליה. א"כ נוכל לומר גם כאן כיון דכל איסורה לכהונה הוא רק משום טומאה או משום כי תהי' לאיש זר. דאינה מוזהרת בהם כמו שביארתי. ע"כ גם אם נעשית חללה מאיסור זה ג"כ אינה מוזהרת בו. ועוד אבאר בזה בס"ד:
שיטה ג בשיטת הרר"א (א
) הנה יש לחקור למ"ד באונס מיקרי זונה דמחייב הבעל נמי משום זונה משום איזה לאו הוא מחייב אי משום לאו דלא יקחו אי משום לאו דלא יחלל ונראה דפלוגתא דרבוותא היא כמו שאבאר בס"ד דעת רוב הראשונים היא אע"ג דהביאה הי' ע"י קדושין מ"מ היכא דא"א לחייבו על הקדושין כגון דלא התרו בו וכ"ש כה"ג דאיירי הכא דהיינו שהקדושין הי' בהיתר אינו חייב על הביאה משום לא יקחו אלא משום לא יחלל וראי' לזה דהנה התוס' ב"מ (י:) ד"ה דאמר כתב שם וז"ל וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה (ה. ושם) א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין עכ"ל וא"כ לפי תירוץ קמא חלין הקדושין אליבא דכו"ע אף שראיתי לגדולי האחרונים דפירשו בדברי התוס' דגם תירץ קמא ע"כ מודה לזה דלמ"ד דאמרינן בכה"ג אין שליחות לדב"ע א"כ ממילא בטלי הקדושין אבל באמת מבולם נעלמו דברי הש"מ דהביא דברי התוס' שאנ"ץ ותוס' ר"פ דשם מבואר יותר התירוץ קמא של התוס' הנ"ל ואיתא שם להדיא דלכו"ע חלין הקדושין אלא לענין אם מחייב משלח פליגי] ואי ביאה שע"י קדושין אף שא"א לחייבו על הקדושין מ"מ מחייב על הביאה משום לא יקחו א"כ סוף סוף לקי אליבא דכו"ע משום לאו דלא יקחו וכן הרמב"ן [הובא בש"מ שם] והריטב"א והר"ן כולם סוברים כתירץ קמא של התוס' אך שהקשו שם כיון דלקי על הקדושין רק אחר שיבעול א"כ הוה התראת ספק ותירצו דאתי כמ"ד דהתראת ספק שמו התראה יעו"ש אלמא דס"ל להני רבוותא דאזהרת לא יקחו לא קאי רק על הקדושין אף לרבא והא דאינו מחייב רק עד שיבעול הוא משום דכל זמן שלא בעל לא אהני מעשיו כמ"ש הריטב"א בקדושין (עח) וכן מדברי בעל המאור שם נראה דקאי ג"כ בשיטתא דהני רבוותא. וא"כ לפי"ד באשת כהן שנאנסה כיון דהקדושין הי' בהיתר א"כ א"א לחייבו משום לא יקחו אלא רק על לא יחלל בלבד:
(ב) והני רבוותא אזלי לשיטתם דס"ל בקדושין שם כשיטת רש"י ז"ל דגם כהן הדיוט לקי על לאו דלא יחלל משום דילפינן זונה זונה. לא מבעי' בגרושה ודאי דמחללה. משום דנתוסף בה איסור חללה על איסור גרושה אלא אפי' זונה נמי לקי משום לא יחלל אע"ג דמחמת חילול זה שמחללה לא יתחייב הכהן שבא עליה אח"כ רק משום איסור זונה דאית בה אבל לא על איסור חללה דלא אתא איסור חללה וחייל על איסור זונה וא"כ לכאורה קשה אמאי חייב עליה משום לאו דלא יחלל מ"מ ע"כ צ"ל כיון דמחללה לגבי כהן שיביא שתי שערות אח"כ דאתי' לגבי' ב' איסורין בבת אחת ובזה א"ש הא דאמרינן קדושין (שם) כהן שבא על אחותו זונה משוי' לה כו' חזר ובא עליה עשאה חללה ופירש"י שם דנ"מ לענין מלקות. ולכאורה קשה הא אין איסור חללה חל על איסור זונה וע"כ צ"ל דנ"מ לענין כהן שיביא שתי שערות אח"כ וכן מצאתי במהרי"ע בחידושיו שהביא כן משם תוס' הרא"ש אמנם מה שתירץ שם בתירוץ קמא דנ"מ אם התרו בו משום חללה ולא משום זונה וכ"כ הפנ"י. דבריהם צ"ע דהא בתוס' יבמות (לב:) ד"ה ותו ובסנהדרין (פ"א) ד"ה לידון נמי מבואר להדיא היכא דאין איסור חל על איסור לא לקי על השני אע"ג דלא התרו בו משום הראשון [כעת מצאתי שתמה בזה בעל שעה"מ]. ועוד נ"ל לאמר דלכך כהן הבא על הזונה דמשוה לה חללה חייב ג"כ משום לא יחלל אע"ג דאין כהן הבא עליה חייב משום חללה רק משום זונה לבד הואיל ואין איסור חל על איסור מ"מ לפי מה שאבאר במ"א בס"ד לישב דברי רש"י בחולין (קו.) דכתב שם דבשר חזיר חמיר מנבלה משום דאית בי' תרי איסורי ולכאורה קשה הא אין איסור חל על איסור ואמאי חמיר חזיר מנבלה הא אין איסור נבלה חל על איסור טמאה. וע"כ צ"ל דכוונת רש"י ז"ל דאית בי' נמי איסור של נבלה לענין לקברו בין רשעים גמורים כדאיתא ביבמות (לב: לג:) דאע"ג דאין איסור חע"א מ"מ האיסור השני יש עליו ג"כ אך דאין חייבים עליו [דלא כהגאון בעל דברי אמת דהסיב כוונת רש"י לכוונה אחרת] א"כ ה"נ כיון דהאיסור של חללה יש בה ג"כ ואף דאין לוקין על חללה מ"מ איכא לענין לקברו בין רשעים גמורים וחמיר איסורה מאיסור זונה לבד. לכך חייב כהן הבא ענים ג"כ משום לא יחלל משום דמשוה לה חללה לענין חומר האיסור אמנם בחללה ודאי אינו חייב משום לא יחלל כמ"ש המהרי"ט להדיא בקדושין:
(ג) אמנם ראיתי להה"מ פי"ז מהא"ב דכתב דגם בחללה נמי מחייב על לא יחלל [רק דסובר דאינו חייב על לא יחלל רק כ"ג לבד] ולכאורה תמוה סברתו ונראה דע"כ צריך לדחוק בדעת הה"מ שהביא בשם המפרשים הראשונים דגם בחללה איכא משום לא יחלל דמחולקים הם עם הרמב"ם והראב"ד דסוברים דעיקר לאו דלא יחלל הוא שהכהן מוזהר שלא יחלל נשים ולכך ס"ל דאפי' בגרושה וזונה נמי ליכא לאו דלא יחלל כיון דאסורין לכהונה בלאו הכי אבל המפרשים הנ"ל ס"ל דעיקר לאו דלא יחלל הוא להזהיר על הביאה בלא קדושין על כל הנשים הפסולות לכהונה והא דכתב הקרא בלשון לא יחלל לאשמועינן אגב אורחא דמחללה בזה. ואדרבא עלה בדעתי לאחר העיון דע"כ הנך ראשונים דס"ל דאינו חייב על לאו דלא יקחו אלא על הקדושין דמעיקרא ולא על הביאה שע"י קדושין מוכרחין לסבור כן דגם בחללה חייב משום לא יחלל דהא אמרינן שם (עז:) אלא שבא על אלמנה אחת שלש ביאות. ה"ד אי דלא אתרו ביה פשיטא דאינו חייב אלא אחת אלא דאתרו בי' אכל חדא וחדא אמאי אינו חייב אלא אחת כו' וע"כ הכא החיוב הוא משום לא יחלל לפי דבריהם וא"כ כיון דמחללה מביאה ראשונה אמאי חייב אביאה שניה אע"כ צ"ל דגם בחללה חייב משום לא יחלל. ודוחק לומר דהכא איירי בגמר ביאתו וחייב משום לא יחלל זרעו דא"כ מאי פריך הגמרא בפשיטות אי דאתרו כו' אמאי אינו חייב אלא אחת דלמא מיירי כשלא גמר ביאתו והא קמ"ל דכיון דחיללה בביאה ראשונה פטור על ביאה (שניה ולדברי מהרי"ט הנ"ל ע"כ צריך לדחוק ולומר דאם לא גמר ביאתו פשיטא דאינו חייב אלא אחת ואין צריך הברייתא להשמיענו זאת:
(ד) ועוד יש להביא ראי' דגם במחוללת כבר חייב על הביאה לבד בלא קדושין, מהא דאמרינן בתמורה (כט:) דזונה כותית כהן הבא עליה לוקה משום זונה משום דילפינן מזונה ישראלית ומשמע דחייב עליה גם על העראה בלבד דומיא דזונה ישראלית ואם איתא דהיכא דהיא מחוללת מעיקרא אינו חייב משום לא יחלל הכא משום מאי חייב. הא ודאי דלאו דלא יקחו לא שייך הכא לפי דברי ראשונים הנ"ל ומשום לא יחלל נמי אין כאן דלא שייך לומר גבי כותית דמשוה חללה כיון דמחוללת היא מעיקרא ואף שלכאורה מדשרי אביי שם דקאמר דאינו לוקה על כותית משום זונה דאמר קרא לא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו יצאה כותית דאין זרעו מיוחס אחרין נראה דפלוגתתם בשגמר ביאתו וסובר אביי כיון דזרעו אינו מיוחס אחריו אינו חייב משום לא יחלל זרעו ורבא סובר דמ"מ חייב על לא יחלל זרעו דילפינן מזונה ישראלית אבל באמת לישנא דרבא דקאמר שם אחד זה ואחד זה אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה משמע דזונה כותית דמי לכל דבר לזונה ישראלית וא"כ חייב אף על העראה לבד לרבא. וכוונת אביי להביא ראי' מן הקרא דהקרא דזונה איירי דוקא בזונה ישראלית דשייך בה גם חילול זרעו אבל בזונה כותית לא איירי הקרא משום דלא שייך בה חילול זרעו:
אח"ז ראיתי דבבכורות (נו:) הובא דברי אביי בשינוי לשון. אמר אביי זונה כותית אתננה אסור וכהן הבא עליה אינו לוקה משום לא יחלל זרעו זונה ישראלית אתננה מותר וכהן הבא עליה לוקה משום לא יחלל זרעו זונה כותית אתננה אסור כו' וכהן הבא עליה אינו לוקה משום לא יחלל זרעו דלא יחלל זרעו אמר רחמנא והאי לאו זרעו הוא א"כ מבואר להדיא דפלוגתת אביי ורבא הוא אם לוקה בכותית משום לא יחלל זרעו ובאמת לפי גירסא זו ראי' גדולה היא לשיטת הראב"ד דגם בזונה ישראלית אינו חייב משום לא יחלל רק משום לא יחלל זרעו אך אפשר לדחות דלהכי נקט הלאו משום לא יחלל זרעו גם בזונה ישראלית. מחמת דגבי כותית ע"כ צריך לאשמעינן דאינו חייב על לאו דלא יחלל זרעו משום דלאו דלא יחלל לא שייך גבי כותית משום דמחוללת ועומדת מעיקרא א"כ לפי גירסא דבכורות הוא ראי' גדולה לדברי המהרי"ט דעל חללה אינו חייב משום ולא יחלל ונראה דהה"מ דס"ל דגם גבי חללה חייב משום לא יחלל ע"כ גריס בבכורות כמו דאיתא בתמורה דכהן הבא עליה לוקה משום זונה ובלא"ה ע"כ מוכרח לומר דהה"מ גריס כן בבכורות דהא כתב שם על דברי הרמב"ם דלכך ס"ל דאינו לוקה על לא יחלל זרעו משום דאביי ורבא דקאמרי בקדושין דאלמנה לכ"ג לוקה משום לא יחלל ולא מפלגי בין גמר ביאתו או לא. אלמא דס"ל דאינו לוקה משום לא יחלל זרעו דחילול זרעו אינו אלא כשילד הזרע וע"כ אינו גורס בבכורות לוקה משום לא יחלל זרעו:
(ה) אבל שיטת הרמב"ם הוא דלאו דלא יקחו לדברי רבא דס"ל דאינו לוקה עד שיבעול הוה אזהרה שלא לבוא דרך אישות ולא איכפת לן על הקדושין כלל ואף אם הי' בשוגג או שהי' בהיתר כמו אשת כהן שזינתה תחתיו. והוכרח הרמב"ם לפרש כן לפי שיטתו כיון דהוא ס"ל דלא לקי על לאו דלא יחלל אלא כ"ג באלמנה וגם לאו דחילול זרעו לית לי' כמש"כ הה"מ. א"כ תקשה לדידי' הא דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה משום מאי מחייבו. וע"כ מפרש דלוקה משום לא יקחו וכן הא דהבאתי לעיל מקדושין דאם בא על אלמנה שלש ביאות ואתרו בו על כל חדא וחדא חייב שלש. ע"כ צ"ל לפי שיטתו משום לא יקחו. והמעיין בספר המצות יראה להדיא שהוא מפרש כן ולפי שיטת הרמב"ם מוכרחין לומר הא דמחייב רבא כהן הבא על הכותית ע"כ נמי משום לא יקחו אע"ג דבעינן נמי קדושין היינו דוקא היכא דאפשר להיות קדושין אינו חייב על הקדושין עד שיבא עליה דרך אישות אבל היכא דא"א להיות ע"י קדושין חייב על הביאה לבד משום לא יקחו. ולפי"ז ניחא שפיר דברי הגמרא קדושין (עז:) תני תנא קמי' דר"ש כל שהוא ביקח הכי הוא בלא יקח כל שאינו ביקח אינו בלא יקח פרט לכ"ג שבא על אחותו אלמנה ולפי דברי הראשונים דסוברים דלא יקח קאי להזהירו על הקדושין א"כ גבי אחותו דלא תפסי בה קדושין בלא"ה ליכא לאו דלא יקח וא"צ למעט זה וע"כ צריך לדחוקי לדבריהם דממעט הקרא דאינו חייב גם על לאו דלא יחלל אבל לדברי הרמב"ם א"ש דאי לאו דממעט הקרא הוה מחייב על אחותו משום לא יקח אף דלא תפסי בה קדושין כמו גבי כותית. אך דברי אביי בתמורה דפליג על רבא וסובר דכהן הבא על זונה כותית פטור ע"כ צריכין לפרש אף לפי דברי הרמב"ם דאיירי בשגמר ביאתו וס"ל לאביי בזונה ישראלים דלוקה על לא חלל זרעו אף בלא קדושין כדברי המקשן והתרצן דקדושין דהם ודאי ס"ל דלוקה על לא יחלל זרעו דהא הוא ס"ל להדיא בקדושין דקידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל א"כ ס"ל דכל עיקר אזהרה מלא יקח הוא על הקדושין וא"כ בזונה כותית ודאי דלא שייך לאו דלא יקח וא"צ למעט זה. וע"כ צ"ל דכוונת אביי למעט זונה כותית מלאו דלא יחלל רעו ולפי"ז א"ש הגירסא דבכורות בדברי אביי בדיוק גדול:
וא"כ צריך לפרש דפלוגתת אביי ורבא הוא דאביי ס"ל דבזונה כותית פטור לעולם אף אם גמר ביאתו ורבא ס"ל דחייב אף בשלא גמר ביאתו כיון דלפי דברי רבא חייב משום לא יקח אך דברי הגמרא דתמורה הנ"ל אינו מתיישבת על מכונה לפי"ז ולדברי הראב"ד דס"ל דלוקה על לא יחלל זרעו בזונה ישראלית איכא למימר דגם רבא ס"ל לפי האמת דלוקה על לא יחלל זרעו מתיישב היטיב דברי הגמרא דתמורה ועוד אבאר בזה בס"ד בקו"א:
(ו) היוצא מדברינו אלה דביאה ע"י קדושין שא"א לחייבו על הקדושין כיון שהי' בהיתר כמו אשת כהן שנאנסה או שהי' שוגג הוא פלוגתא דרבוותא שיטת הרמב"ם הוא שחייב על לא יקחו. ושיטת התוס' והרבה ראשונים החיוב הוא משום לא יחלל וזה לא דבר רחוק לאמר דהר"א ז"ל ס"ל כשיטת הרמב"ם והראב"ד דהיכא דהיא מחוללת מעיקרא לכהונה ליכא משום לא יחלל ובפרט בזונה שהיא מחוללת ועומדת מעיקרא גם לתרומה בודאי איכא למימר דליכא משום לא יחלל והא דקאמר הגמרא דחייב משום זונה גבי אשת כהן שנאנסה אי מיקרי זונה היינו אם גמר ביאתו ומחייב משום לא יחלל זרעו כשיטת הראב"ד וא"כ א"ש בפשיטות דברי הר"א דכתב דזונה אינה מוזהרת היינו בכה"ג שנאנסה תחת בעלה ומ"ש שאסורה להנשא הוא לאו דוקא ובכל הספרים שהביאו דברי הר"א ז"ל לא כתבו להנשא. וכוונת הר"א כיון דכל האזהרה הוא משום חילול זרעו:
ודוקא הוא מוזהר ע"ז כיון דהזרע מתיחסין אחריו אבל היא אינה מוזהרת בחילול זרעו כיון דאין הזרע מתיחסין אחריה וממעטינן אותה מן הקרא דאמר דלא יחלל זרעו כמו דממעט אביי זונה כותית מהאי קרא כיון דהזרע אינם מתיחסין אחריו ה"ה דממעט אותה כיון דאין הזרע מתיחסין אחריה א"כ היא לא שייכי בחילול זרעו כלל אע"ג דרבא פליג ע"ז הוא משום דס"ל דילפינן זונה זונה א"כ רבי קרא להדיא אף דכה"ג מוזהר על חילול זרעו מ"מ לא מצי למילף מזה דגם היא מוזהרת על חילול זרע אע"ג דאין מתיחסין אחריה דשאני זונה כותית דאדרבה יש יותר חילול זרעו שיצא ממנו דהי' ראוי להיות זרעו ועתה נתחלל דגם זרעו לא מיקרי. אבל לגבי דידה דלא שייך כלל חילול זרע גם רבא מודה דממעטינן אותה מקרא דזרעו:
(ז) ולפי שיטה זו ניחא בפשיטות הא דאמרינן שם ביבמות אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה דקשה דאמאי נקט בעלה וזה הוא דיוק גדול וכן הקשה הרמ"א בתשובותיו (סי' ב') על הא דאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה יעו"ש מה שתירץ בזה אבל לפי דברי הר"א א"ש דהא הכא כיון דהיא זונה ומחוללת ועומדת אינו לוקה אלא משום חילול זרע לכך לא לקי אלא בעלה. וכן נמי גבי טומאה שם דקאמר בעלה לוקה עליה משום טומאה נמי ניחא דהא כבר ביארתי בשיטה ב' בשם הנו"ב דטומאה דאסורה לגבי כהונה אף באונס כיון דלא כתיבי בפ"כ לא אתרבאי איהי כלל והא דלא ילפינן מק"ו משום דטומאה וקיחה הוי שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין ולפי שאר השיטות צריך לישב דברי הגמרא:
ואבאר בקו"א בעזר צורי ואין להקשות מהא דתנן בקדושין (כט.) כל מצות לא תעשה אחד אנשים ואחד נשים חייבות חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים ולמה לא חשיב ג"כ כל הני די"ל חדא אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ. וראי' דהא לא חשיב ג"כ דכהנות אינן מוזהרות להנשא לפסולים ועוד י"ל דחשיב דוקא דברים שהיא מותרת בהם לגמרי ואין שום איסור עליה משא"כ דברים אלו הנם שאינה מוזהרת עליהם אך אכתי איסורא איכא משום לפני עור לא תתן מכשול ובדין דמשנתי' דהאומרת טמאה אני לך ולא אמרינן שתהא אסורה משום לפ"ע כבר ביארתי בשיטה א' בשם הש"מ:
שיטת התוס' והרא"ש ז"ל
על דין דאומרת טמאה אני לך (א
) ביבמות (כד:) כתבו התוס' ד"ה אמר רבי וז"ל והא דאיצטריך בהני עובדי דסוף נדרים (צא:) להני טעמא דאיתתא שריא דאם איתא דעביד איסורא כו' נראה דהתם באומרת טמאה אני לך כמתניתין דהתם דעלה קאי כו' ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חד"א דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן עכ"ל וכלשון הזה כ' גם הרא"ש ז"ל ומסיים שם בסוף וז"ל וכה"ג אמרינן שם שלהי נדרים אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר ר"ש אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה מיהו אפשר לומר דהתם מיירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדבריה והנה התה"ד סי' רס"ב והרמ"א בסי' י"ב תמהו על דברי התוס' והרא"ש הללו דלמה תמהו על הנהו עובדי דמייתי בגמ' שם ולמה לא הקשו על גוף הדין דמשנה אחרונה דאומרת טמאה אני לך דמותרת לבעלה ודחקו בזה הרבה יעו"ש בדבריהם ולפע"ד נראה דהתוס' והרא"ש ז"ל קאי בשיטת הרר"א ז"ל דבאשת כהן כיון דהוה לאו שאש"ב אינה מוזהרת וכפי הטעמים שביארנו בשיטת הר"א ז"ל אבל באשת ישראל כיון דהוטמאה הוא לאו שש"ב איהי נמי מוזהרת. ונראה דגם התוס' כתובות (סג) ד"ה אבל קאי ג"כ בשיטה זו דבאשת ישראל כיון דאיהי נמי מוזהרת לכך א"א להתירה באומרת טמאה אני לך משום דשויה אנפשה חד"א והמשנה מיירי דוקא באשת כהן אחרי כתבי זאת מצאתי שכן תירץ הגאון בעל נו"ב והגאון ר' ברוך פריינקל בהגהותיו על הפנ"י]:
(ב) אמנם ראיתי להגאון מוהר"ם בנעט ז"ל בספרו הר המור שכ' שם בתשו' אחרונה וז"ל ול"נ דאפילו ברצון לא שייך למימר דשויא אנפשה חד"א שהרי התוס' שם תירץ אהך קושיא דהר"ן ע"ש הרר"א דאיהו קמוזהר אבל איהי אינה מוזהרת ודחו התוס' ע"ז דביבמות (פג) מבואר דגם איהי מוזהרא וזהו באשת כהן דאסורה משום איסור זונה דכתיב בי' לא יקחו אבל באשת ישראל ברצון שהוא רק משום טומאה לא מצינו בשום מקום שיהא אזהרה עליה ודוק בלשון הרמב"ם (פי"א מה"ג הי"ד) ולא נמצא האיסור רק עליו דבעל כלישנא דגמרא יבמות ובסוטה בעל לוקה עליה עכ"ל ונפלאתי על הגאון הנז' מאין יש לנו לומר שהיא לא הוזהרה בלאו דהוטמאה דהוא לאו הש"ב. אף שמשמעות הקרא קאי דוקא עליו, מ"מ נפקא לן מדר"י דהשוה הכתוב אשה לאיש ומוכח כן מדפריך הגמ' יבמות שם על הא דצריך קרא לרבוייא דפסולות מוזהרות להנשא לכהן והא מדר"י א"ר נפקא ואם איתא דהיכא דהקרא לא נאמר, אלא על הזכרים לא נפקא לן מדר"י א"כ מאי פריך הגמרא והא מדר"י נפקא הא גבי איסור כהונה לא נאמר הקרא רק על הזכרים והא דכתבו התוס' ב"ק (טו.) ד"ה השוה דכ"מ דכתיב איש צריך רבויי' י"ל דדוקא לשון איש שמשמעותי' למעט בא איש ולא אשה שפיר בעינן רבויי' לנשים אבל היכא דלא כתיב איש אע"ג דהקרא קאי רק על הזכרים ודאי לא עדיף מאלו נכתבה הפרשה בלשון זכר ונפקא לן מדר"י וכן משמע מת"כ פ' א"מ שכתב וז"ל לא תקריבו מה ת"ל לפי שנאמר איש איש שיכול אין לי אלא איש ממש שהוא מוזהר ע"י אשה אשה מוזהרת ע"י איש מנין ת"ל לא תקריבו הרי כאן שנים עכ"ל הרי דוקא היכא דכתיב איש שמשמעו למעט אשה הוא דבעינן ריבוייא [והא דלא לכתוב איש ולא בעי ריבוייא עיין בק"א שם] אבל היכא דלא כתיב בהדיא איש אעפ"י שאזהרת הפרשה קאי רק על הזכרים כמו פרשת עריות. גם אשה בכלל:
(ג) גם מה דמסתייע הגאון הנ"ל מדברי הרמב"ם דלא מזכיר באיסור סוטה רק על הבעל נפלאתי עליו דהא הרמב"ם (פי"ז מהא"ב) כתב דכ"מ שהוא לוקה היא נמי לקי' ואין הפרש בין איש לאשה לעונשין זולת בשפחה חרופה לבד. וכן מבואר בס' החינוך דלא כדברי הגאון הנ"ל דלפי דברי הגאון יהי' הלאו דמחזיר גרושתו אחר שנשאת ג"כ רק עליו לבד. דחדא לאו נאמר על סוטה ומחזיר גרושתו ובס' החינוך מבואר להדיא דגם במ"ג איהי נמי מוזהרת דז"ל ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים שעליהם בא האזהרה שלא להחזירן. ומ"מ הנשים בכלל האיסור אעפ"י שעיקר הלאו לאנשים עכ"ל. וכן יש להוכיח דבאיסור סוטה איהי נמי מוזהרת מדברי הרמב"ן בכתובות (מ.) שהבאתי לעיל בשיטה א' יעו"ש. וכבר השיג ע"ז הגאון בעל ח"צ בתשו' ק"ן וז"ל אבל באיסור הש"ב דבר ברור הוא לתינוקות דהיא כהוא כו' דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וא"כ בנ"ד שזינתה ברצון תחת בעלה שהוא איסור השוה בכל פשיטא שהיא אסורה עכ"ל וכן כתב הגאון רבינו יהונתן בספרו ב"א [הבאתי למעלה שיטה א'] דח"ו לאמר כן באיסור סוטה וטומאה דהיא אינה מוזהרת כמו הוא [ואף שהשגתי עליו שם היינו משום שלפעד"נ דאיסור טומאה באונס דאתרבאי בכהנים בלבד מיקרי לאו שאינו שוה בכל אע"ג דמחד לאו נפקא ודעת הגאון ר"י כיון דשם טומאה נוהג גם בישראל מיקרי לאו השוה בכל] ומה דאסתייע מלשון הגמרא דקאמר בעלה לוקה עליה משום טומאה אלמא דוקא הוא דמוזהר ולא היא נפלאתי עליו דא"כ הוה ראי' לדברי הרר"א דגם זונה דוקא איהו דמוזהר ולא היא דהא קאמר שם נמי בעלה לוקה משום זונה להך לישנא דבאונס מיקרי זונה וגם אני תמכתי מזה דברי הרר"א בשיטה ג' ואף בטומאה א"א להביא ראיה מזה רק על טומאה באונס דהוה לאו שאינו שוה בכל אבל בטומאה ברצון ודאי דאיהי נמי מוזהרת וכמש"כ ולפי שיטת הראשונים דס"ל דלא כהרר"א ע"כ צ"ל דכונה אחרת בגמרא. ואבאר בקו"א בס"ד גם מה שהביא הגאון הנ"ל מסוטה דאיתא שם בעלה לוקה עליה כלשון זה לא מצאתי שם בגמרא רק התוס' ביבמות (יא:) ד"ה מאי הביא ג"כ מסוטה דבא עליה בעלה בדרך לוקה ולשון זה ג"כ לא מצאתי שם ואפילו אם נאמר דהי' לבעלי התוס' והרשב"א הגירסא שכתבו ג"כ אין לדייק מזה כלום כמובן מאליו וא"צ להאריך
(ד
) אך על הטעם שכתבו התוס' והרא"ש דלהכי התירוה משום דרוב משקרות יש לדון בזה הרבה. דהא קיי"ל בכ"מ דרובא גרע מהעדאת עדים וא"כ נחזי אנן אם היו עדים מכחישין אותה שלא נטמאה אפ"ה היינו מורין דהיא, משוה אנפשה איסורא וכדפסקינן בשו"ע יו"ד סי' א' אם אמר שלא שחטה ועדים מכחישין אותו דאסורה לדידיה משום דשויא אנחד"א. והוא מתשובת הרשב"א ח"ג סי' רנ"ג וכתב המל"מ פ"ט מה' אישות הט"ו שלא ראה מי שחולק עליו בזה ומדברי הרשב"א שם משמע דהוה איסור דאורייתא מדמדמה לי' לאומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שהוא אסור בקרובותיה משום דמשויא אנפשי' איסורא ובמקום דאיננו מוכחש ודאי דהוה דאוריי' וכן נראה מסוגיא דב"מ (ג.) דאיתא שם מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאינם מחייבין אותו קרבן ופירשו התוס' שם דפיו מחייבו קרבן אף כשהוא מוכחש מעדים משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' איש. וכיון שמביא קרבן ונקרב בפנים ע"י כהנים אחרים ונאכל. וגם הכהנים לובשים בגדי כהונה דאית בהם איסור כלאים. ולהרמב"ם שלא בשעת עבודה חייבין משום כלאים] ולפי דברי העדים אין כאן קרבן והוה חולין בעזרה אלמא דאלים העדאת פיו למשויא אנפשו איסורא מדאורייתא וכ"כ הש"מ ב"מ שם וז"ל והקשו בתוס' החיצונים והר"פ ז"ל וז"ל וא"ת הא העדים מכחישין אותו האיך יסמכו הכהנים על פיו להקריב קרבן הא הוה חולין בעזרה וי"ל כיון דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדיה אם באו הכהנים להקריבו אין מוחין בידן ג"א אם בא להקריבו אין הכהנים מוחין בידו עכ"ל ואף לג"א דאין כהנים אחרים מקריבין כ"א כשהיה כהן הוא בעצמו מקריב מ"מ. מדמקריב קרבן ואין מוחין בידו ודאי דנאמן לגבי עצמו מדאורייתא ואף ללישנא ב' דכריתות דכתבו התוס' שם דאינו נאמן להביא קרבן היינו דוקא קרבן אין אנו מניחים אותו להקריב משום העדים המכחישין אותו ולגבי דידן העדים נאמנים יותר ממנו אבל הוא לגבי עצמו למשוי' אנפשי' איסורא גם לישנא ב' ודאי דס"ל דמשוי' אנפשי' איסורא מדאורייתא דבזה לא פליגי לישנא בתרא אלישנא קמא וראי' לזה דהא הרשב"א בחידושיו ליבמות (פח:) פוסק כלישנא ב' דכריתות דהא דפטור מן הקרבן אם אמר לא אכלתי והעדים מכחישין אותו משום מגו דאי בעי הוה אמר מזיד הייתי וא"כ ממילא ס"ל להרשב"א ז"ל דאם הוא אומר אכלתי והעדים מכחישים אותו דפטור מן הקרבן ואינו רשאי להקריב אף אם ירצה וכמ"ש התוס' הנ"ל ואעפי"כ פסק דמשוי' אנפשו איסורא מדאורייתא אף כשהוא מוכחש מעדים. ולפי"ז קשה קושיא גדולה לשיטת התוס' והרא"ש ז"ל איך נימא דמסברת רוב משקרות נדחי לאסורא דשויתה אנפשה חד"א:
(ה) אח"כ בא לידי ספר שערי תורה ומצאתי שהביא דברי המהרש"ל ביש"ש סי' י"ח שכתב וז"ל והנה הרא"ש רצה לתרץ ולא תירץ דס"ס מנין לנו שעיניה נתנה באחר ולהתירה מכח ספק אלא נראה עיקר כמו שפירש הר"ן בנדרים בשם אחרים עכ"ל ורצה הגאון הנ"ל לפרש דקושית המהרש"ל היא כמו קושיתנו הנ"ל ולפ"ד להעמיד זה בכוונת המהרש"ל הוא דחוק ויותר נראה דקושית המהרש"ל על הרא"ש הוא כקושית הרשב"א בחידו' דז"ל הרשב"א אבל הר"מ בר' שניאור הקשה דהא שריא לה אף באכילת תרומה אע"ג דזונה אסורה אלא י"ל דהאי טענה דעיניה נתנה באחר טענה גדולה היא לפי שאין האשה עשויה לפרסם עצמה בכיוצא בזה אלא שעיניה היא שנתנה וסמכינן עלה להתירה בחששא זו בין לבעל בין לתרומה ואינו מחוור בעיני עדיין דהיכא אפשר דמן הספק נתיר לאו דזונה ותרומה דאורייתא אדרבה בכ"מ ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל וטעמם דקשה לומר דכ"כ נתקלקל הדורות עד שיהי' רוב משקרות רוב גמור שנוכל לסמוך על הרוב וא"כ לא הוה אלא ספיקא ועוד כתב הגאון הנ"ל אבל כד דייקינן הוא ליתא. דבנ"ד אם היתה מוכחשת מעדים היתה מותרת דהא דאמרינן שויא אנחד"א אף לנגד עדים המכחישין אותו הוא כענין הודאה בממון שנאמן לחובתו אפילו נגד עדים וה"ה לאסור ע"ע דבר המותר כו' כעין נידון דטבח כו' אף שעדים מכחישין אותו כו' נאמן להפסיד ממונו לגבי עצמו כיון שבודאי הוא חובתו כו' משא"כ הכא לפי דברי העדים או רוב האומרים שעיניה נתנה באחר ליכא חוב כלל בהודאתה כו' ממילא לא הוה הודאה ולא שייך כלל שויתה אנפשה חד"א וזה ברור בעיני ולא קשה מידי קושית היש"ש עכ"ל הגאון בעל שע"ת. ונפלאתי על הגאון הזה דהאיך כתב דלכך נאמן גבי טבח אף נגד עדים המכחישים אותו משום דהוא לחובתו להפסיד ממונו הא עובדא דטבח הוא בתשו' הרשב"א הנ"ל ושם היה המעשה בטבח ששחט לא"י קצב עשרה בהמות ובא ישראל לקנות מאחת מהם ואמר לו הטבח לא תקח מהם כי לא שחטתיה אני. והיו שם עדים ואמרו בפנינו שחטתה אותה כו' וא"כ לא היה שם שום חוב להטבח. כי לא היו הבהמות שייכים לו ואעפי"כ אוסר הרשב"א משום דשויא אנפשי' חד"א גם הראי' שהבאתי מכריתות דנאמן להביא קרבן אף נגד עדים המכחישין אותו ללישנא קמא ג"כ מוכח דלא כהגאון הנ"ל:
(ו) ע"כ נראה לי בזה דהא דמצי אינש למשוי' אנפשי' איסורא אף כשהוא מוכחש מעדים היינו דוקא במקום דלא משוי חוב לאחרינא בזה אבל היכא דיהי' חוב לאחרינא כגון שהוא משועבד לאחרים ובזה שישוה עליו איסורא יפקיע שעבודו כו"ע מודים דהיכא דמוכחש מעדים אינו נאמן למשוי' אנפשו איסורא וכייפינן לו לקיים שעבודו ולא שייך בזה לומר דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו דהא באמת מאמינים להעדות יותר ממנו היכא שחב לאחרים רק אם לא חב לאחרינא אז אמרינן דנאמן יותר מק' איש ואפי' במקום דחב לאחרינא מ"מ אם אין עדים מכחישין אותו ס"ל דא"א לכופו לקיים השעבוד דאולי האמת אתו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו וראי' לזה דאמרינן (כריתות שם) ב' אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי חייב בקרבן והנה בזה שאומר לא אכלתי משוי' איסור על נפשו להביא קרבן דהוה חולין בעזרה ואעפי"כ מחייבין אותו להביא קרבן מצד העדאת העדות ולא משגיחין באיסורא דמשוי' אנפשו כיון דמחוייב מן התורה להביא קרבן ע"י העדים לא משגיחינן בדבורו וכייפינן לו לקיים החוב שחייבתו התורה ואף לרבנן שם לל"ק אמרינן דפטור מן הקרבן היינו דוקא לענין קרבן דגלי לן הכתוב או הודע לו דתלי רחמנא בהודעתו [עיין רש"י ב"מ שם] וכיון שהוא מכחישם אמרינן דנאמן ע"ע יותר מק' איש אבל בשעבוד אחר שהוא משועבד לאחרים גם רבנן מודים דלא מצי לאפקועי נפשו ע"י איסור דמשוי' עליו במקום שהוא מוכחש מעדים וכייפינן לו לקיים שעבודו ואף שלפי דעתי הדבר פשוט כמש"כ והאריכות בזה אך למותר אך מפני שרוב האחרונים חולקין בזה ע"כ הוכרחתי להביא עוד ראיה ברורה לזה:
(ז) הנה איתא במתני' גיטין (פ.) כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש. ונתנו זה לזה ואח"ז הגט יוצא מתח"י האיש והשובר מיד האשה תצא מזה ומזה כו' ר"א אומר אם לאלתר יצא אין זה גט ואם לאחר זמן יצא ה"ז גט ובגמרא שם איפליגו ה"ד לאלתר וה"ד לאחר זמן אר"י א"ש כל זמן שעסוקין באותו ענין זהו לאלתר עמדו ה"ז לא"ז ר"א ב"א אמר לא נשאת זהו לאלתר נשאת זהו לאחר זמן והנה כל הפוסקים פסקו כר"א, וכר"א ב"א ופשטיות מתניתין מורה דגם האשה מודה לדברי בעל הראשון ואומרת ששובר נתן לה והא דמותרת לבעל השני הוא משום דחוששין שמא קנוניא עשו והחליפו זה עם זה וכן פירש"י והתוס' והריטב"א והר"ן וכן מוכח מדברי הרא"ש שם ובעה"ע [לבד ברמב"ם פ"י מה"ג הי"א. וז"ל כתב הסופר וטעה ונתן הגט כו' ואם נשאת ואח"כ הוציא הבעל את הגט ואמר עדיין לא נתגרשה שהרי הגט בידי ולא הגיע לידה אין שומעין לו לאוסרה על הבעל השני עכ"ל ומדבריו משמע דאם היה גם האשה מודה לדברי הבעל הראשון היתה אסורה לבעל השני כיון דאיכא ריעותא בפנינו שהגט יוצא מת"י הבעל והשובר מתח"י האשה ולא חיישינן לקנוניא ושמא החליפו ונפלאתי על הטוש"ע שהעתיקו לשון הרמב"ם. והשמיטו דברי גדולי הראשונים הנ"ל וגם הרמב"ם בעצמו בפירוש המשניות כתב וז"ל לאבד זכות של שני ר"ל לאסור אותה עליו ואלו היה יכול בעל הראשון לעשותו כאו"א יעשהו עכ"ל הרי מדבריו מוכח כשיטת הראשונים הנ"ל] והנה כל הראשוני' שהרעישו על משנתינו דהאומרת טמאה אני לך שמותרת לבעלה והקשו הא שויתה אנפשה חד"א ושיטת התוס' הוא באמת דדוקא באשת כהן מותרת כאשר ביארנו דכן דעת התוס' כתובות (סג) וגם הרא"ש והתוס' ביבמות הנ"ל ובאשר שמפרשים הני עובדי דשילהי נדרים דמיירי באומרת טמאה אני לך היה קשה להם הא שויתה אנפשה חד"א ולמה לא היה קשה להם על הך מתניתין דגיטין דהאיך מותרת לבעלה השני הא שאחד"א כיון דהיא ג"כ מודה לדברי בעל הראשון. אע"כ צ"ל דמתניתין דגיטין שאני כיון דנתחזקה למגורשת ע"י עדי מסירה שנתגרשה בפניהם תו לא מצי' שויא אנחד"א. ולהפקיע עצמה מתחת יד בעל השני שמשועבדת לו ואף שע"כ צ"ל דמיירי שלא קראו העדים את הגט בשעת נתינתם לידה וכמש"כ התוס' גיטין (י"ט:) ד"ה צריכא. מ"מ כיון שמותרת להנשא ע"י המסירה הלזו הוה חזקה מעלייתא שנתחזקה ע"י העדים למגורשת ותו לא מצי משאנחד"א. וכ"כ הח"צ בתשו' (סי' קמ"ג) דמה שיצאתה בחזקת מגורשת בפני העדים הוה עדות מעלייתא שכתב שם ז"ל ומה שבקש כת"ר להביא ראיה מטעה הסופר כו' ואח"כ יצא הגט מיד האיש כו' דאם לא"ז יצא ה"ז גט ואין האשה נאמנת אין זה ראיה למשנה אחרונה דכי היכא דאינה נאמנת לומר טמאה היא לא ברצון ולא באונס ה"נ אינה נאמנת לומר נחלף הגט אי מדאורייתא אי מדרבנן לפי חילוף הפירושים שכתב הר"ן ז"ל בשילהי נדרים ודוקא לבעלה כדאמרינן לאבד זכותו של שני אבל לתרומה ולכהנים אחרים [ולפ"ד שצ"ל לאנשים אחרים כשימות השני] אה"נ דשאחד"א ואף למשנה ראשונה מאי ראי' היא זו לאומרת טמאה אני לך דהך טענה דגט ושובר אפי' הוה לה מגו ה"ל כמגו במקום עדים דאנן סהדי שנתגרשה ולאו כל כמיני' לומר שלא נתגרשה משא"כ באומרת נטמאה ברצון כו' עכ"ל ועיין בסי' כ' עוד ראיה ברורה לזה: