אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א חלק אבן העזר › סימן ה

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק אבן העזר · סימן ה

סימן ד

שאלה אשה אחת משומייאץ ושמה רחל בת יהודא ליב נשאת לאיש ושמו דוב בער ב"ר חנוך הענך. ואחר נשואיה ערך שלשה ירחים יצא עליה קול שנתעברה מאחיה אנ"ח קודם נשואיה ושלחתי אחריהם והודו שניהם לפני שזינתה ג' או ד' פעמים אך לפי דבריהם א"א שממנו נתעברה כי אמר ששמר א"ע מתת לה הריון. רק על פעם אחת אמר שנסתפק וזה נתברר שמעת שזינתה נפסק וסתה וגם כל המאכלים נתעבו לה כדרך הנשים בתחלת הריונם. וגם שלחתי נשים שיראוה ויבינו באיזה חדשים עומדת היא בעיבורה וקצתן אמרו שההריון גדול מאד שא"א להיות זאת מג' חדשים ובודאי נתעברה קודם נשואיה ואח"כ ילדה בן וספק הוא אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון ונסתפקתי בולד זה אם הוא ספק ממזר או לא וקול שאון בעיר שממזר ודאי הוא כי מגודל אבריו ומקולו שהוא חזק ניכר שהוא כן ט' ודאי וגם קצת נשים אמרו שגם בעת נשואיה היה ניכר שהיא מלאה כדרך הנשים בשלשה חדשים והיא טוענת שזה שהיתה מלאה הוא מחמת עיכוב הוסת:

תשובה הנה בשו"ע סי' ג' ס"ט הובא בשם רי"ו אם זינתה עם כהן ובתוך שלשה נשאת לכהן אחר הולד פסול לכהן והקשה הח"מ למה לא אמרינן זיל בתר רובא ורוב בעילות תלינן בבעל ולו יהא דזינתה תחת בעלה מ"מ הולד כשר ומסיק שם דרי"ו מפרש דברי הגמרא דיבמות (ק:) אלא לאו בזנות שבא עליה הכהן הראשון בזנות ולשני נשאת מ"מ הדין דשניהם אוננים עליו אבל רש"י פי' התם אלא לאו בזנות דשניהם באו עליה בזנות משמע דוקא שניהם בזנות אבל נשואין אחר זנות תלינן בנשואין וכן הדרישה דייק מדברי הטור ג"כ דס"ל דנשואין אחר זנות תלינן בנשואין אכן הב"ש כתב דאינו נ"ל דכי אמרינן דרוב בעילות תלינן אחר הבעל היינו דזינתה תחת בעלה כיון דהבעל מצוי אצלה תלינן בבעל אבל זינתה קודם נשואין יש לומר דכבר היתה מעוברת ודחק מאד לישב דברי רש"י ז"ל דכתב דשניהם באו עליה בזנות יעו"ש אמנם לפי מה שכתב התשב"ץ בחלק שני סי' צ"א על עובדא דאתי לפניו באשה שהלך בעלה למדה"י ונמצאת שזינתה ואח"כ בא בעלה ובא עליה באותה שבוע שגירשה ג"פ. ואח"כ נולד לה ולד ספק בן תשעה לזנותה וספק בן שבעה לבעלה וטען הבעל שהולד אינו ממנו:

וכתב שם ע"ז וז"ל דספק בן ט' כו' הוא דוקא לאשה שנשאת ולא שהתה אחר בעלה ג"ח אבל לאשה שזינתה ונבעלה לבעלה אחר שזינתה תוך ג"ח תלוי זה בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודא גבי אנוסה ומפותה. ולפי דברי הריא"ף והרמב"ם והסמ"ג והרשב"א דפסקו כר' יוסי הולד מותר לבוא בקהל. כיון דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר ולפ"ד רש"י ור"ת דפסקו כר' יהודא דס"ל דצריכה להמתין ג"ח דאימא לא נתהפכה יפה יפה וכן הוא הסכמת הרא"ש ז"ל. היה לנו לחוש לעובר זה אלא מחמת שספק ממזר מותר לבוא בקהל דבר תורה יש לסמוך בזה על המכשירין כו' יעו"ש א"כ א"ש דברי רש"י בפשיטות אף דסובר בזה כדברי הב"ש כיון דחיישינן דכבר היא מעוברת מן הזנות לא שייך למימר רוב בעילות אחר הבעל אך מ"מ לכך הוכרח רש"י לפרש דשניהם בזנות דבנשואין אחר זנות תלוי זה בפלוגתת ר' יוסי ור"י ואנן קיי"ל כר' יוסי לפי שיטת רוב הפוסקים ואולי גם דעת רש"י הוא כן או דניחא לו לפרש דליתי' אליבא דכו"ע:

והנה דעת רי"ו דס"ל דבנשואין אחר זנות נמי הוה ספק בן ט' כו'. ע"כ ס"ל כשיטת הפוסקים דפסקו כר' יהודא דחיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה אבל מ"מ עדיין דברי רי"ו צריכין ביאור דאמאי חיישינן בנשואין אחר זנות דהא אף ר' יהודא מודה דאנוסה ומפותה הן מתהפכין. אלא רק משום דחייש ר' יהודא גבי הבחנה למיעוטא שמא לא נתהפכה יפה יפה לכך החמיר דגם אנוסה ומפותה צריכין להמתין ג"ח א"כ אף לדידי' מן הזנות רוב אינן מתעברות משום דמתהפכות א"כ יש לתלות בנשואין אחר זנות גם לר' יהודא דנתעברה מן הנשואין אכן י"ל משום דאיכא רובא לאידך גיסא דרוב נשים יולדות לתשעה וא"כ צריך לתלות דמהזנות נתעברה והוה ספק השקול אע"ג דביבמות (לז.) על הא דאיתא שם במשנה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון יוציא והולד כשר פריך שם הגמרא לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים לתשעה יולדין. ומשני שם הגמרא דרוב היולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה והאי מדלא הוכר בשליש ימיה איתרע לה רובא וא"כ אין כאן ספק השקול דאיכא כאן תרי רובי נגד חד רובא דהרוב דלתשעה ילדין עוברה ניכר לשליש ימיה הוא נגד הרוב דרוב נשים לתשעה ילדין. והרוב השני דרוב מזנות אינן מתעברות משום דמתהפכות מכריע לצד השני. מ"מ אפשר לומר דלכך הוה כאן ספק השקול משום דדוקא היכא:

דידעינן שלא הי' העובר ניכר לשליש ימיה. אז הוה הרוב דעובר ניכר בשליש ימיה כנגד הרוב דלתשעה ילדין. אבל היכא דלא ידעינן אם הי' ניכר או לא ליכא כאן האי רובא. ואמרינן דמסתמא הוה מן הרוב דנולד לתשעה והי' ניכר לשליש ימיה וא"כ נשאר רק האי רוב דרוב מזנות אינן מתעברות משום דמתהפכות נגד הרוב דלתשעה ילדין. והוה ספק השקול והכא ליכא הרוב דעוברה ניכר לשליש ימיה כיון דזינתה מחפה עצמה כדי שלא יוציאנה מתחת בעלה שנשאת לו כעת ועיין ביבמות פרק החולץ על מה ששנינו שם וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהי' להם ג' חדשים הקשו שם ונבדקה בהילוכה כלומר שנאמר להאשה שתלך ע"ג עפר תיחוח ואם היא מעוברת יראה מקום פסיעותיה עמוק יותר משאר נשים לפי שהולד מכבידה כן פירש"י ז"ל ומהדרי' דלא אפשר בבדיקה משום דאשה מחפה עצמה כדי שיירש בנה בנכסי בעלה. וכ"ש דאשה שזינתה ואח"כ נשאת לאחר דודאי מחפה עצמה כדי שלא יהא ניכר וכן כתב התשב"ץ שם [אך דבריו שם צריכין ביאור ואבאר בקו"א בס"ד] ועוד דהא כל זמן דלא בדקינן לה בהלוכה ע"ג עפר או בדדיה אפשר להיות שעוברה היה ניכר לשליש ימיה ואנן לא ידעינן והא דמשני שם הגמרא והאי מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה איתרע לה רובא דלתשעה ילדין. ע"כ צ"ל דמיירי התם שהיא אומרת שלא היה ניכר העובר לשליש ימיה והיא נאמנת ע"ז דהתם כל הספק הוא אי לחייבו חטאת או אשם וע"ז היא נאמנת לומר שלא הוכר עוברה לשליש ימיה אבל מן הסתם אפשר לומר שעוברה היה ניכר ואנן לא ידעינן אך לפי"ז צ"ע דא"כ הא דאמרינן שם (ק) מי שלא שהתה אחר בעלה ג"ח ונשאת וילדה ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון. ע"כ איירי דבדקו אותה בדדיה לזמן ג"ח לראשון ולא הי' ניכר דאל"כ אמאי לא אזלינן בתר רובא דלתשעה ילדין וגם ניכר לשליש ימיה הי'. והכא א"א לומר משום דהיא אומרת שלא הי' ניכר. דהא אמרינן שם דא"א לבדוק בהלוכה שמחפה עצמה כדי שיירש בנה בנכסי בעלה השני וכ"ש שאין להאמין אותה ובאמת לא מצאתי בדברי הפוסקים שישתמע חד מנייהו לומר דכל הספק של בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון מיירי שבדקו אותה בדדיה לג"ח מן הראשון ולא היה ניכר:

אח"כ ראיתי דמה שעלה בדעתי לומר בפשיטות דאיכא מיעוטא דלא הוכר עוברה לשליש ימיה כלל אפי' בדדיה והלוכה וע"ז מיירי הגמרא דיבמות (לז.) מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה איתרע לה רובא אף שראיתי שמכמה אחרונים משמע כן אבל באמת ז"א והא דאמרינן דאיכא מיעוטא שלא הוכר עוברה לשליש ימיה זה קאי על הכרת לעיני הרואים אבל בדיקת דדין והלוכה זה הוא בדיקה ברורה וליכא אפי' מיעוטא דאינו ניכר לג"ח. ולמדתי זה מתשו' הרשב"א (סי' תת"ב) וז"ל ומ"מ אם תוך ג"ח היא א"א לחלוץ כמו שאמרנו דשמא מעוברת היא וחליצה אינה כלום אבל אם לאחר שלשה היא בודקין אותה שהולד ניכר לעולם אחר ג"ח ואם אינו ניכר דבר שוא הוא שא"א שלא יהא ניכר אחר ג"ח שכן אמרו ז"ל. ולולא זה לא היתה היבמה חולצת ונשאת אף לאחר ג"ח דשמא מעוברת היא ולא ניכר הולד ואם ניכר הולד שהיא מעוברת תולין את הולד בראשון ולא בארוס כו' דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל עכ"ד. ולכאורה עמדתי משתומם על המראה הלזו דהאיך כתב הרשב"א שהולד ניכר לעולם אחר ג"ח ואם אינו ניכר דבר שוא הוא. הא כל הספק בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון הא מיירי היכא שלא הי' ניכר לג"ח מן הראשון ולכך מספקינן דאולי מן האחרון ונולד לשבעה אמנם אח"ז התבוננתי וראיתי דהדין עם הרשב"א ודבריו מאירים כצהרים דהא פריך שם הגמרא (מ"ב.) ותמתין משהו ותנשא וכי מלו ג"ח לבדקה. ופירש"י שם ואי מעברא ודאי בר קמא הוא דאי בר בתרא הוא אכתי לא הוה מנכר דלא מלו ג"ח לנשואיה דחסר לה ההוא משהו שהמתינה ואי לא מנכר ובתר הכי מנכר ודאי בר בתרא הוא ולכאורה תמוה קושית הגמרא מאי תהני הבדיקה דאולי לא יהא ניכר ע"י הבדיקה מ"מ אם יולד אח"כ לשבעה מן האחרון אכתי מספקינן דאולי ניזיל בתר רובא דלתשעה ילדן והיא מן המיעוט דאין עוברן ניכר לג"ח. או שהוא בן ז' לאחרון והוא מן הרוב דעובר ניכר לג"ח. אלא ע"כ צ"ל דהא דאמרי' בגמרא דרק רובן ניכר לשליש ימיה ר"ל הכרה לעיני הרואים אם היא מלאה כדרך הנשים בתחילת עיבורן אבל הכרת הדדין והלוכה זה דבר שא"א שלא יהא ניכר לג"ח. ולכך כתב הרשב"א באותה שבאה לחלוץ שמחוייבין לבדוק אותה אף שלעיני הרואים אינו ניכר, מ"מ. כיון שאפשר לברר ע"י בדיקת הדדין לא סמכינן ארובא וכן בכל מקום שאפשר לברר בקל לא סמכינן ארובא וכן פסקו הגאונים לענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם דדוקא אם אינו לפנינו סמכינן ארובא אבל אם הם לפנינו צריך לבודקם ולא סמכינן ארובא:

הגה"ה [ומדברי

הרשב"א הללו יש ללמוד דלא כהבית יוסף והמ"א בה' פסח סי' תל"ז שכתבו דדוקא היכא דבא הרוב להוציא מחזקה כגון גבי שחיטה דמוציאין אותה מחזקת אבר מן החי אז הוא דצריך לברר וכן לענין בדיקת חמץ דבא להוציא את הבית מחזקת חמץ כל השנה מחמת חזקת בדוק ע"כ צריך לשואלו ולא סמכינן אחזקה וא"כ לפי דבריהם הכא לענין יבום לאחר ג"ח לא הי' צריכה האשה בדיקה דאדרבה יש לה חזקת היתר ליבום כמ"ש התוס' שם (לז.) ד"ה וזו הואיל ולא הוכר. ואפי' אם נאמר דלא כהתוס' ולא מיקרי זה חזקת היתר ליבום מ"מ חזקת איסור ודאי ליתא גבה ואמאי הצריך הרשב"א לבדוק אותה ולא סמך ארובא אע"כ דמחלק אם יש לברר בקל אז לא סמכינן ארובא דהוה כמעלים עין מן האיסור אבל כל י"ח טרפות כיון שא"א לברר בקל סמכינן ארובא וכן כתב הרשב"א במ"ה בבית א' שער א' (ז:) וז"ל עוד שגג בעיקר הדין שאמר ובראיות שהביא אמר שאין דברי הגאונים אלא מדת חסידות אבל לפי ההלכה אינו כן והאמת כי הגאונים דברי חסידות אמרו ולא על הצד שחשב הוא אלא חסידות שכל ישראל ראויין לאותו חסידות ומחוייבין בו שכל השוחט לפנינו ולא נודע אם מומחה או לאו צריך לחוש שלא נהי' כמעלימין עין מן האיסור כיון שאנו יכולים לעמוד על בירורו אעפ"י שאלו איננו אין אנו חוששין דבמה שאיננו פה עמנו אין בו משום העלמת עין וכענין בדיקת הריאה שכל שישנה אנו בודקים אע"ג דרובא וחזקה להדיא וכשאיננה ואפי' נטלה זאב והחזירה מנוקבת סומכין על הרוב להתיר עכ"ל אלמא דאינו מחלק בין אם יש לזה חזקת איסור או לא:

ואף שמדברי הרמב"ן שהובא בת"ה לכאורה יש ללמוד כדברי הב"י והמ"א דז"ל הרשב"א ועוד סעד לדברי הגאונים ז"ל כתב הרמב"ן דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומן הדין הי' שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב אלא משום קולא דבהמה לא אתרעאי שהרי שחוטה לפנינו סמכינן ארובא ודי אם נסמוך בכך היכא דליתא קמן עכ"ל אבל באמת כאשר זכינו לאור חידושי הרמב"ן על חולין שם מבואר להדיא כדברי הרשב"א במ"ה דז"ל הרמב"ן בחידושיו ריש חולין ועכשיו לפי דברינו נתקיימו דברי הגאונים ז"ל שהסכימו כולם דהיכא דשחט חד ואיתא קמן למבדקיה דצריך למבדקי' אם יודע ה"ש כו' וקבלה היא ונקבל בספ"י שאין סומכין על רוב גרוע ושמיעוטא מצוי אלא במקום דלא אפשר ואפי' לרבנן דלא חייש למיעוטא ובתשעה חנויות דהא רובא דאיתא קמן נמי מסתברא דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא דידע אבל ודאי צריך לשאול החנונים אם יש מי שיודע שהיא אסורה או מותרת דהא גבי יוחסין לא סמכי על הרוב אלא תרי רובי בעינן והאיך אפשר שבאיסורין הולכין אחר הרוב ועשאוהו כודאי לכתחילה ועוד דאיכא נמי חזקה דאיסורא שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ורובא דאיכא חזקה בהדה לא עשאוהו כודאי כו' עכ"ד א"כ מבואר להדיא דטעם דחזקה הוא רק עוד סעד לדברי הגאונים אבל עיקר הטעם הוא דאפי' במקום דליכא חזקה לאיסורא לא סמכינן ארובא במקום שהמיעוט מצוי ויכולין לברר בקל וזה ברור):

אך לפי"ז תמוה לי דברי התוס' בריש פרק החולץ ד"ה ונמצאת מעוברת כו' דכתבו שם בחולץ תוך ג"ח איירי דומיא דסיפא דהכונס יבמתו דאיירי תוך ג' דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא ניכר עוברה מאי הוה לו למעבד וכה"ג אמרינן בשבועות (יח) פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה עכ"ל וכן כתב הרמב"ן בחידושיו ולפי מה שביארנו לא דמי כונס לאחר ג' לבא עליה שלא בשעת וסתה דהתם מאי הוה לו למעביד ולכך מיקרי אנוס, אבל הכא כיון דהיה לו לבודקה בדדיה ולא לסמוך ע"ז דאינו ניכר לעין הרואים דהוה רק רובא הוה שוגג ולא אנוס ועיין ברמב"ם בה' שגגות (פ"ה ה"ו) שכתב וז"ל הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואלו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אנוס כו' עכ"ל אמנם אפשר לישב דברי התוס' הנ"ל דאזלי לשטתייהו בחולין דס"ל דגבי הרוב דרוב מצויים

אצל שחיטה מומחין הם אפי' איתא לפנינו ג"כ א"צ לבודקו. וא"כ ה"ה נמי הכא ס"ל להתוס' דלכתחלה א"צ לבודקה בדדיה דלא כהרשב"א בתשו' הנ"ל וגם אזלי לשיטתם בפסחים שם ד"ה סמוך לוסתה דהיכא שבא על אשתו ויודע שלא הגיע זמן וסתה פטור מן הקרבן כיון דאין צריך לשאול אותה מה"ד כדאמרינן בנדה כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הוה כאנוס ודלא כהרמב"ם דפסק (בהש"ג פ"ב ה"ח) דאם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת אף שלא בשעת וסתה מפני שלא שאלה [יעויין בכ"מ ובמל"מ שם] דהרמב"ם ס"ל כל היכא דאפשר לדקדק אע"ג דא"צ מה"ד לשאול צריך כפרה אבל התוס' ס"ל דכל היכא דא"צ מה"ד לשאול אע"ג דהיה אפשר לדקדק אין צריך כפרה ונראה לפי דברי התוס' הללו דהיכא דנמצאת טרפה במה שא"צ מה"ד לבדוק אין צריך כפרה אף שאם היה מדקדק היה מוצא מ"מ כיון שאינו מחוייב מה"ד לבדוק הוה כאנוס. והא דכתבו התוס' בביצה (כ"ה:) ד"ה אורח כו' וז"ל תימא דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דקאמר נטיעה מקטע רגלייהו דקצביא וי"ל דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טרפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כ"כ עכ"ל. נראה דהתם לא קאי רק על טרפות הריאה כיון דזה היה מיעוט דשכיחא טובא ומיד לאחר הפשט ונתוח היה רואה את הריאה והוא לא המתין עד לאחר הפשט ונתוח ואכל קודם שראה את הריאה לכך הוא נענש כשוגג ולא כאנוס. ועיין מה שהביאו הפוסקים הראשונים ראי' מדברי הגמרא זו שצריך לבדוק אחר טרפות הריאה ועוד הביאו מתנחומא אר"י בן פדייה מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שאתה כו' אדם מישראל לוקח בהמה שה או כבש כו' ושוחט ומפשיט בודק בריאה כו' ע"כ אבל בשאר טרפות כיון דלא שכיח כ"כ לכך אין צריך לבדוק אחר זה משו"ה אם המתין לאחר הפשט ונתוח א"צ כפרה כיון דאז בדק הריאה ורק נכשל בשאר טרפות ולענין זה הוה כאנוס ולפי זה מדוקדק דברי התוס' שפיר במה שכתבו שלא היה לו למהר כ"כ. ונראה דזהו כונת הבעל פנים מאירות בח"ב סי' מ"א אף שלשונו דחוק קצת מ"מ נראה ברור דזה היה כונתו:

אמנם כ"ז אפשר לישב דברי התוס' דפ' החולץ הנ"ל. אכן דברי הרמב"ן בחידושיו ליבמות דכתב ג"כ כלשון התוס' הנ"ל עדיין קשה טובא דהא הוא ז"ל ס"ל להדיא בחולין [הבאתיו למעלה] ברוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם כדברי הגאונים דהיכא דאיתא קמן צריך למבדקי' לכתחלה א"כ מסתמא ה"נ ס"ל כהרשב"א בתשובה דצריך למבדקיה בדדיה ולא לסמוך ארובא דניכר לעיני הרואים לג"ח א"כ אמאי הוה אנוס ולא שוגג ולכאורה אפשר לישב דבריו ז"ל ע"פ מה דאמרינן בפסחים (ע"ב:) ר' יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ומסיק שם הגמרא דלכך פטור משום דבזיז מינה ובוש לשואלה וסמך על חזקת טהרה שלה וגם טריד טרדא דמצוה וא"כ ה"נ כיון דהוא בוש לבודקה בדדיה וסמך טל רובא וגם טריד טרדא דמצוה פטור מקרבן אך באמת אין דעתי נוחה מזה חדא דלמא ס"ל למתני' כהני תנאי דס"ל דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב והכא לא עשה מצוה כלל כיון דנמצאת מעוברת א"כ איכא למימר דמתני' מיירי אף לאחר ג"ח. ועוד דהראי' שלא בשעת וסתה קשה טובא לפי"ז. ויותר קשה דברי הא"ז הגדול בה' יבום וחליצה סי' תרל"ז דכתב ג"כ כלשון התוס' ומסיים שם ועוד דאי לאחר ג"ח איירי לא הוה פליג ר"א אמתני' למקנסי' להוציאה בגט ולפי מה שבארנו דלאחר ג"ח א"א להיות שלא יהא ניכר בדדיה ובהלוכה א"כ איכא למימר דהא דקניס ר"א להוציאה בגט הוא לאו מחמתו אלא מחמתה משום שעברה במזיד על איסור אשת אח כיון שהיא ודאי ידעה בעצמה שהיא מעוברת מחמת היכר דדיה ועיין במהרי"ו סי' ע"ג דמוכח שם להדיא דהיכא דנשא מעוברת או מינקת חבירו בשוגג א"צ להוציאה בגט רק בהפרשה בעלמא מ"מ אם היא מזידה אף שהוא שוגג נמי צריך להוציא בגט [ונפלאתי על האחרונים מה שלא הזכירו זאת להדיא] אבל לאחר העיון גם זה לא קשה דע"כ צ"ל דהיכר דדיה הוא לאו היכר משום גודל דדיה וכה"ג שא"א להיות שאינה יודעת בעצמה אם היא מעוברת. אלא היכר אם יש בהן חלב דאפשר דגם היא בעצמה אינה יודעת שהיא מעוברת כ"ז שלא בדקה עצמה. דאלת"ה קשה קושיא עצומה דהאיך אמרינן שם דאם בא עליה היבם תוך ג"ח ואח"כ ילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דחייבין אשם תלוי דמספקא לן אי ניזיל בתר רובא דלתשעה ילדן אי ניזיל בתר רובא דעוברן ניכר לשליש ימיה. הא תינח לגבי דידיה אבל לגבי דידה אין כאן ספק דממ"נ אם אומרת שלא היה אז היכר עובר בדדיה פטורה אפי' מאשם תלוי דודאי בן שבעה לאחרון הוא ואי אומרת שהוכר עוברה אז חייבת חטאת ודאי אע"כ צ"ל דבלא בדקה היא נמי אינה יודעת ומיירי שלא בדקה עצמה עד שנפל הספק אולי היא מעוברת מן השני וא"כ גם לגבי דידה איכא הך ספיקא דבתר איזה רובא ניזיל ולפ"ז ניחא ראיית הא"ז דכ"ז שלא בדקה גם היא מיקרי שוגגת וא"כ א"א למקנסה גם מחמתה אבל מ"מ קושיא הראשונה שהקשי' על הרמב"ן קשה ג"כ על הא"ז דהא גם הא"ז בסי' שס"ז סובר כדעת הגאונים הנ"ל דכל היכא דאיכא לברר לא סמכינן ארובא לכתחלה ועוד מאי הוה קשה להא"ז אמאי קנס ר"א להוציאה בגט דלמא להכי קנס משום דלא בדקה עצמה בדדיה ואף שמחמתו י"ל דכיון דלגבי קרבן מיקרי אונס משום דבזיז מינה וטריד טרדא דמצוה כמש"ל כ"ש דליכא למיקנסי' מה"ט אבל מחמתה ודאי דאיכא למקנסי'. אך קושיא זו אפשר לישב דראיית הא"ז הוא מדברי הגמרא שם (ל"ו:) דדחי אביי דברי רבא דקאמר ר"א ור"מ אמרו דבר אחד וקאמר אביי דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"א הכא אלא משום דקפגע באיסור אשת אח דאורייתא אבל התם דרבנן כרבנן ס"ל כו' ואי אמרת דהכא איירי לאחר ג"ח א"כ לא עברו רק על דרבנן במה שלא בדקו וסמכו על הרוב וכיון דר"א כרבנן ס"ל דבדרבנן לא קנסינן א"כ אמאי קנם הכא להוציאה בגט מ"מ דברי הא"ז צריכין ישוב מחמת קושיא הראשונה וגם לישנא דמאי הוה לו למעבד נראה דס"ל דרשאי לסמוך לכתחלה על רובא דעוברן ניכר לשליש ימיה וצ"ע אמאי כיון דאפשר לברר ע"י בדיקת דדין:

אח"כ ראיתי שהגאון רעק"א בתשובתו סי' פ"ט העלה ג"כ דפי' הגמרא דיבמות רוב מעוברות ניכר עוברן לג"ח הוא רק הכרה לעיני הרואים אבל בדיקת הדדין היא בדיקה ברורה וכמ"ש. אך מה שכתב שם דליבום מותרת אחר ג"ח וסמכינן ארובא כיון שעכ"פ יתברר לבסוף שהיא מעוברת מהראשון ולא תשב באיסור כל ימיה ואין הולד ממזר בזה לא חששו להמיעוט יעוין שם ונפלאתי עליו דהאיך לא הביא דברי הרשב"א בתשובה דמבואר להדיא דבאמת צריך בדיקה ואדרבה נפלאתי על שאר הפוסקים דאמאי לא הזכירו דבין לחליצה ובין ליבום צריך לבדוק בדדיה קודם שתחלוץ או תתיבם דהא פסקו השו"ע יו"ד גבי רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם דאם עומדין לפנינו דצריכין לבודקן כמש"ל דזהו שיטת הרבה ראשונים דאין סומכין על הרוב לכתחילה במקום שאפשר לברר אך זה אפשר לישב דס"ל להפוסקים דסמכינן ארובא לכתחילה במקום שאין צריך להוציא מחזקה וע"כ דוקא גבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם דצריך להוציא מחזקת איסור צריך לבדוק אבל הכא א"צ להוציא מחזקה דזה ודאי דלאו בחזקת איסור ליבם קיימא כמש"ל לכך א"צ לבדוק בדדיה ובהילוכה וסמכינן ארובא לכתחילה וזה יהיה ראיה לדברי הב"י והמג"א שהבאתי למעלה ובזה אפשר לישב ג"כ דברי הא"ז שהבאתי לעיל מ"מ דברי הרמב"ן עדיין צריכין ישוב דהא הרמב"ן ס"ל להדיא דאף במקום שאין צריך להוציא מחזקה צריך לברר ולא סמכינן ארובא וכמש"ל ואולי יש לישב דס"ל דהיבם א"צ לבדוק אחר זאת כיון דעליה נמי איכא איסורא אם היא מעוברת ותנשא לו מסתמא היא בודקת א"ע מקודם בדדיה ולכך לא הזכירו חכמים בשום מקום דצריך לבדוק משום דסמכו דודאי היא בודקת א"ע מקודם וכיון שאין היבם מחויב לבדוק אח"ז לכך מיקרי אנוס אם נמצאת מעוברת אח"כ וס"ל להרמב"ן כדברי התוס' דהיכא דא"צ לבדוק זה מיקרי אנוס ולא שוגג ודלא כדברי הרמב"ם ז"ל ומזה יהיה ראיה ג"כ לדברי הפ"מ הנ"ל:

אך צ"ע דברי הגמרא דכריתות (יז:) דקאמר ר"ז שם דטעמא דרב דס"ל דאינו חייב אשם תלוי אלא על חתיכה משתי חתיכות משום דבעינן דיכול לברר איסורא אבל חתיכה אחת אינו יכול לברר איסורא ופריך שם ר' ירמי' מספק בן תשעה לראשון, או בן ז' לאחרון דחייב אשם תלוי אלמא דספק בן ט' לראשון אינו יכול לברר איסורא ולפי מ"ש דבדיקת דדין והילוכה היא בדיקה ברורה בג' חדשים כמו שהוכחנו מדברי הגמרא דיבמות א"כ כיון שבא עליה היבם תוך ג"ח אמאי אינו יכול לברר איסורא דהא אם הוה בדקינן בדדין ובהילוכה לג"ח אם, היא מעוברת מן הראשון או לא הוה ידעינן אם הוא חייב חטאת או לא ואמאי מיקרי זה א"י לברר איסורא ואף שעתה א"י לברר מ"מ הא נראה מדברי הגמרא שם (יח.) דקאמר מאי איכא בין איקבע איסורא לשאי אפשר לברר איסורא איכא בינייהו כגון שהיו לפניו ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא עובד כוכבים ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה לרבא ליכא מצוות בעידנא דאכל ישראל לר' זירא אי אפשר לברר איסורי' לר"נ איקבע איסורי' ע"כ א"כ מוכח להדיא דדוקא אם עובד כוכבים אכל את הראשונה אז פטור אבל אם עובד כוכבים אכל את השניה חייב אע"ג שעתה אינו יכול לברר מ"מ חייב כיון דבשעת אכילה היה יכול לברר א"כ הכא נמי כיון דבשעה שבא עליה יכול לברר אמאי אינו חייב אש תלוי אע"ג שעתה אינו יכול לברר והיא קושיא חמורה לפ"ד:

אמנם ראיתי להגאון בעל מרכבת המשנה (בה' שגגות פ"ח ה"ב) דכתב וז"ל עיין בנח"מ ומ"ש דרבא מקיל מכולהו אינו מדוקדק דבהך בבא דברייתא דלקמן די"ח כשהיו לפניו ב"ח א' של חלב וא' של שומן בא ישראל ואכל את הא' בא א"י ואכל את השניה אליבא דרבא חייב דאיכא מצוות בשעת אכילה וכן אליבא דר"נ חייב דאיקבע איסורא ואליבא דר"ז פטור כיון דא"א לברר איסורא כו' עכ"ל ולפ"ז היה ניחא קושיא הנ"ל אבל באמת דבריו תמוהים דהא מדברי הגמ' הנ"ל מוכח כדברי הלח"מ ועוד דהא איתא שם להדיא בברייתא דאף לרבנן דס"ל דבעי שתי חתיכות דאם בא ישראל ואכל את הראשונה ובא עובד כוכבים ואכל את השניה דחייב א"כ האיך אפשר לומר דר"ז פליג על ברייתא זו אף שלכאורה קשה מברייתא זו גם לר"נ דהא הוא ס"ל דאף אם אכל עובד כוכבים את הראשונה נמי, חייב כיון דאיקבע איסורא ובברייתא קאמר להדיא דאם אכל עובד כוכבים את הראשונה ואכל ישראל את השניה פטור נ"ל דלר"נ איכא לתרוצי דתנא דברייתא ס"ל כמ"ד יש אם למסורת ומצוות קרינן לכך בעי שתי חתיכות גם בשעת אכילה ור"נ ס"ל כרבי דפליג שם וס"ל דבין כו"כ חייב אבל לר"ז אם נאמר דס"ל דאף אם א"י אכל את השניה נמי פטור א"כ כמאן ס"ל דלפלוג על ברייתא זו וע"כ צ"ל דלא כהגאון הנ"ל א"כ לפ"ז ישאר הקושיא מה שהקשינו אמאי פטור מאשם תלוי אם בא עליה תוך ג"ח כיון דאז היה יכול לברר איסורא:

אח"כ התבוננתי ונ"ל לקיים דברי הגאון הנ"ל אך דוקא אם אכל א"י את השניה קודם שנודע לו שאכל ספק איסור אז הוא דפטור לר"ז מא"ת כיון שעדיין לא חל עליו חיוב דאשם תלוי ובשעה שנודע לו אז לא היה יכול לברר אבל אם אכל א"י את השניה לאחר שנודע לו שאכל ספק איסור גם ר"ז מודה דחייב אשם תלוי אף שעתה אינו יכול לברר מ"מ כיון דבשעת ידיעת הספק אז היה יכול לברר א"כ כבר נתחייב בא"ת ולא מיפטר מה שאח"כ אכל א"י את השניה ואינו יכול לברר ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשינו מדברי הברייתא דהברייתא מיירי דא"י אכל את השניה לאחר שנודע לו שאכל ספק איסור ודברי הגמרא נ"ל דאפשר לדחוק ולומר דלכך נקיט דנ"מ בין ר"נ לר"ז דאם א"י אכל את הראשונה לרבותא דר"נ דאפ"ה מתחייב משום דאיקבע איסורא ולפ"ז נראה דיש לתרץ קושיתנו החמורה דמאי הקשה לר"ז מספק בן ט' לראשון דהתם הא יכול לברר איסורא. דנראה דאע"ג דבתוך ג"ח היה יכול לברר איסורא אח"כ ע"י בדיקת דדין והילוכה לזמן ג"ח מן הראשון מ"מ כיון שעתה שנולד הולד אינו יכול לברר איסורא פטור מאשם תלוי לר"ז ואף שנודע לו תוך ג"ח שבא על יבמתו ואז הא יכול לברר איסורא מ"מ פטור משום דבעינן יכול לברר בשעה שנודע לו שעשה ספק איסור והכא כ"ז שלא יצא הולד לאויר העולם והוא בר קיימא לא נודע לו עדיין שעשה ספק איסור דהא חזינן דהכונס יבמתו ונמצאת מעוברת מ"מ כ"ז שלא ילדה בר קיימא אינו יכול להביא חטאת דכן מוכח מלשון המשנה דיבמות דקאמר הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת בזמן שהולד בן קיימא יוציא וחייבין בקרבן אלמא דכ"ז שלא נולד הולד אינו חייב בקרבן משום דשמא יהא נפל אע"ג דרוב ולדות בני קיימא נינהו מ"מ הכא שאני דגלי קרא להדיא דכ"ז שלא נולד הולד לא נפטרה כדאיתא בירושלמי דילפינן זאת מן הקרא. וכן מוכח שם להדיא בירושלמי ה"ב דאינו חייב בחטאת כ"ז שלא נולד הולד דקאמר שם ר"י היה לפניו שתי זיתים א' של חלב וא' של שומן ואכל אחד מהן וחבירו מונח בתיבה ואמר מאחר שאילו אמצא את המפתח יכול אני לעמוד על וודאו מהו שיהו חייבין על ספיקו אשם תלוי נשמעינה מן הדא הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת עד שלא יודע לו אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא מביא [ר"ל בתמיה] הדא אמרי שאינו מביא ע"כ. הרי חזינן דהירושלמי מביא ראיה, מן המשנה דאף אשם תלוי אינו מביא כ"ז שלא נולד הולד אם כן כל שכן חטאת וכיון דכל זמן שלא נולד הולד אף שודאי מעוברת מן אחיו אינו יכול להביא חטאת משום שמא לא יהא הולד בר קיימא וכ"ז שלא נולד הולד עדיין אינו ידוע לו שחטא א"כ גבי ספק בן ע' לראשון כ"ז שלא נולד הולד אינו מחוייב אף באשם תלוי דהוה ספק ספיקא חדא דלמא לא יהא הולד בן קיימא ואף אם יהא בן קיימא דלמא נתעברה ממנו וכן משמע מהמשנה דקאמר ספק בן ט' לראשון כו' יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי משמע דאינו חייב בא"ת אלא לאחר שנולד הולד. א"כ לפ"ז מה שהיה לו ידיעה שבא על ספק ערוה בתוך ג"ח לא הוה ידיעה כיון שאז אינו מחוייב להביא אשם תלוי ועיקר הידיעה שעשה ספק איסור הוא לאחר שנולד הולד והוא בן קיימא ואז הא לא יכול לברר איסורא והוה כמו שאכל א"י את השניה קודם שנודע לו שאכל ספק איסור וכ"ז אפשר לישב לפי דברי הרמב"ם בה' שגגות פ"ח דנראה דס"ל דאינו חייב אשם תלוי על ס"ס יעו"ש בלח"מ לפי דבריו איכא למימר דגבי ספק בן ט' לראשון נמי כ"ז שלא נולד אינו חייב א"ת משום דהוה ס"ס וכמ"ש אמנם לפי דברי התוס' בכריתות (יז:) ד"ה מדסיפא דכתבו שם דאשמעינן מתני' דאפי' בס"ס נמי מייתי אשם תלוי עדיין צ"ע דלפי דבריהם פשיטא דגבי ספק בן ט' לראשון חייב בא"ת אף קודם שנולד הולד א"כ הדקל"ד דאמאי לא מהני לו הידיעה שעשה ספק איסור בעת שהיה יכול לברר לחייב א"ת אף שעתה אינו יכול לברר דהוה כמו שאכל א"י את השניה לאחר שנודע לו שעשה ספק איסור דחייב בא"ת וכמ"ש:

מ"מ לאחר העיון נ"ל דאפשר ליישב גם לפי דברי התוס' לשיטתם דס"ל ביבמות (לז.) ד"ה וזו כו' דאשה לאחר מיתת בעלה בחזקת היתר לייבם קיימא ולפי דבריהם היכא שבא עליה תוך ג"ח כ"ז שלא חזינן דהיא מעוברת אין עליו החיוב מא"ת משום דהיא בחזקת שאינה מעוברת א"כ ניחא קושיתנו גם לפי דבריהם דדוקא גבי שתי חתיכות דמיד שנודע לו שאכל חתיכה אחת משתי חתיכות מיד נתחייב א"ת להגין מן היסורין עד שיודע לו ויביא חטאת לכך אפי' אכל א"י את השניה וא"א לברר עתה מחוייב א"ת כיון שכבר נתחייב אבל הכא כ"ז שלא הוכר שהיא מעוברת אין עליו חיוב דא"ת כלל וא"צ להביא א"ת להגין מן היסורין משום דמוקמינן לה בחזקת שהיא אינה מעוברת ולאחר שהוכר שהיא מעוברת ונסתפק לנו אם הוא בן ע' לראשון או בן ז' לאחרון הרי א"א לברר א"כ הרי לא היה עליו שעה שיתחייב בא"ת:

והנה מדברי הירושלמי הנ"ל לכאורה יש להוכיח לסתור כל דברינו דהירושלמי מביא שם דרב ס"ל כל שאפשר לעמוד על וודאו חייבין על ספיקא א"ת יעו"ש דזה כשיטת ר"ז בגמרא דידן דנותן טעם לדברי רב דס"ל דאינו חייב אלא במקום שאפשר לברר וקאמר שם בירושלמי מתניתא פליגא על רב ספק בן ט' לראשון בן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין אשם תלוי הרי אי אפשר לך לעמוד על וודייו וחייבין על ספיקא א"ת אמר ר' יוסא כו' קמינן מאחר שהוא יכול להערות ולפרוש ולידע אם ממנו הוא אם מאחר הוא במשהו יכול לעמוד על וודייו כו' ע"כ. הרי ס"ל להדיא להירושלמי דלא כמרכבת המשנה הנ"ל דאפי' אכל א"י קודם שנודע לו שאכל ספק איסור נמי. חייב א"ת דהרי הכא מיד שגמר בעילתו הרי א"א לברר מ"מ קאמר בירושלמי דחייב א"ת [וקושיתנו שהקשינו על דברי הגמרא הרי אפשר לברר ע"י בדיקת דדין לזמן ג"ח לא קשה על הירושלמי דלמה צריך לדחוק ולתרץ כיון שאפשר לברר שיפרוש לאחר הערה ולא מתרץ בפשיעות דהרי אפשר לברר ע"י בדיקת דדין. משום דהירושלמי יש לו שיטה אחרת בכל דברי הבחנה ומוקי מתני' בספק בן ע' לראשון בן ז' לאחרון בגוונא אחרינא ודלא כהגמרא דידן ולדברי הירושלמי לא קשה זאת כלל ובמק"א אבאר זאת בס"ד] אבל באמת נראה דבזה גופה אם אכל א"י את השניה קודם שנודע לו שאכל ספק איסור פליגי הירושלמי והגמרא דידן דהירושלמי ס"ל דבכה"ג חייב א"ת כיון דבשעת אכילה אפשר לברר וה"ה הכא כיון דבשעת העראה היה פורש היה אפשר לברר והגמרא דידן ס"ל דבעינן שיהא אפשר לברר בשעה שחל עליו חיוב דא"ת ולכך הוכרח לתרץ דאתי מתני' כר"א ולא מתרץ כדברי הירושלמי:

ועתה נחזור לענינינו לפי מה שבארנו דבדיקת דדין והילוכה היא בדיקה ברורה וליכא אפי' מיעוטא דאינה ניכר והא דאמרינן בגמרא דאיכא מיעוטא דאינה ניכר לג"ח זה הוא רק הכרה לעיני הרואים א"כ א"ש מה שהקשינו לעיל אמאי לא הזכירו הפוסקים גבי ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דאיירי שראינו שלא היה ניכר לג"ח דבלא ראינו הוה אזלינן בתר רובא דלט' ילדן דלא הוצרכו להזכיר זאת כלל. דכיון שלא היה ניכר לעיני הרואים שהיא מעוברת עד שנפל הספק אצלינו אם הוא מן הראשון או מן השני א"כ איתרע לה רובא דלתשעה ילדן והא דאמרינן שהאשה מחפה על עצמה כדי שבנה יירש בנכסי בעלה השני הוא דוקא על בדיקת הילוכה. אבל שלא יהא ניכר לעיני הרואים א"א לה לחפות. א"כ הדרא הקושיא על רי"ו הנ"ל אמאי ס"ל דאם נשאת לאחר זנות תוך ג"ח ונולד ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון דהוה ספק הא כיון דרוב מזנות אינן מתעברות משום דמתהפכות הוה כנגד הרוב דלתשעה ילדן והא דעוברה אינו ניכר לג"ח לעיני הרואים מסייע להרוב דמזנות אינן מתעברות וא"כ לא הוה ספק השקול ואמאי לא אמרינן שבודאי בן ז' לאחרון הוא מן הנשואין ומתיחס אחריו והוא כהן כשר ונראה לישב דבריהם דאף דבכל אשה אמרינן שהיא מחפה על עצמה כדי שיירש בנה כו'. ומ"מ מחמת שלא היה ניכר העובר לג"ח לעיני הרואים איתרע לה רובא דלט' ילדן אבל גבי זנות דהיא מחפה על עצמה בכל הטצדקי שאפשר לה למעבד כדי שלא יהא ניכר אין לומר דמשום זה איתרע לה רובא דלתשעה ילדן ותלינן שהיא חיפה בעצמה עד שלא יהא ניכר כלום לעיני הרואים. וא"כ הוה רובא דלט' ילדן כנגד רובא דמזנות אינן מתעברות. והוה ספק השקול וא"ש דברי רי"ו ולמד זאת מהגמרא דיבמות פרק נושאין על האנוסה והוא מפרש דשם מיירי בנשואין אחר זנות ואפ"ה הוה ספק בן ט' לראשון כו' ואתי כר' יהודא דס"ל דאנוסה ומפותה צריכה להמתין ג"ח:

שוב בא לידי ס' רבינו ירוחם וראיתי דז"א דהוא בעצמו בנתיב כ"ג ח"ג כתב לענין אנוסה ומפותה אם צריכה להמתין ג"ח דרק קצת מן הפוסקים פסקו כר' יהודא והאיך יסתום בחלק ד' הך דינא דהיכא דנבעלה בעילת זנות לכהן ואח"כ נשאת לכהן אחר דפסלוהו רבנן מן העבודה ולמד זאת מהגמרא דיבמות הנ"ל ולא הזכיר דלפי הפוסקים כר' יוסי הוא כשר לעבודה ותלינן אחר הנשואין ע"כ נ"ל דע"כ צ"ל דס"ל לרי"ו דאף לר' יוסי דס"ל באנוסה ומפותה דאינה צריכה להמתין ג"ח לא משום דסובר דזה לא שכיח כלל דיתעברה מן הזנות משום דמתהפכת אלא דהיכא דהיא באה להנשא אמרינן זיל בתר רובא והיא מן הרוב דאינן מתעברות ע"י זנות. מ"מ אם אירע אח"כ שילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון אמרינן כיון דרובא לתשעה ילדן הוה ספוק השקול אף בנשואין אחר זנות וכמש"ל אך יש להקשות ע"ז דהאיך אפשר לומר דר' יוסי אזיל בתר רובא גם בהבחנה הא אנן חזינן דבהבחנה חששו חז"ל למיעוטא דהרי עיקר הבחנה הוא להבחין בין ע' לראשון ובין ז' לאחרון והרי רוב יולדות לתשעה ירחין ילדן ויעויין בתוס' יבמות (ל"ז.) ד"ה רוב כו' וע"כ צ"ל מחמת זה דכ"מ שיכול לבוא לידי ספק החמירו חז"ל וא"כ ה"נ כיון שאפשר לבוא לידי ספק אם ילדה אח"כ ספק בן תשעה לראשון מן הזנות ספק בן ז' לאחרון מן הנשואין האיך הקיל ר' יוסי להנשא אחר הזנות אבל אחר העיון לא קשה כלל דיש לחלק בין רובא לרובא דלכך חששו חז"ל בהבחנה אולי יולד לה בן שבעה לאחרון אע"ג דרובא לתשעה ילדן משום דא"א לומר בזה שבודאי לא תלד בן שבעה לאחרון דהא חזינן שנולדו לפעמים בן שבעה אבל גבי אנוסה ומפותה דאנו רוצין לדין על אשה זו אם היא מעוברת עתה מן הזנות או לא בודאי אמרינן זיל בתר רובא והיא אינה מעוברת משום דמתהפכות. וכה"ג מצינו בגיטין (כח.) לענין חזקת שהוא קיים דמחלק רבא בין שמא מת לשמא ימות דלשמא מת לא חיישינן ולשמא ימות חיישינן ואפ"ל שהוא ג"כ מסברא הנז' דהיכא דאנו באו לדין על האדם אם מת אמרינן דבודאי חי הוא מטעם חזקה אבל היכא דאנו דנין אם ימות מיד או לא חיישינן שמא ימות. דא"א לומר שבודאי לא ימות מטעם חזקה דהא חזינן שכמה ב"א מתים ולכאורה יש להביא ראיה לדברי לפי מ"ש בתשו' ר"י מינץ הובא ברמ"א (סי' ד' סי"ד) דאפשר לאשה לילד בר קיימא אף בחמשה חדשים וב' ימים משום דשופרא גרים ומיקרי בר ז'. א"כ לפ"ז אכתי מאי הועילו חכמים בתקנתן להמתין ג"ח מלהנשא הא כיון דחשו חז"ל בזה גם למיעוטא יש לחוש נמי דאולי היא מן המיעוט שאין ניכר עוברן לזמן ג"ח ואח"כ יולד לה מן האחרון לששה חדשים ואף פחות קצת ויהיה אז ספק אם הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ע"י שופרא אבל אי אמרינן דבכה"ג גם בהבחנה אזלינן בתר רובא א"ש כיון דכבר עברו ג"ח ואין עוברה ניכר לא חיישינן שמא היא מן המיעוט שאין עוברן ניכר אע"ג דלכך צריכה להמתין ג"ח דחיישינן שמא לא יהא עוברה ניכר לזמן ג"ח מן הראשון וא"כ יולד לנו ספק שמא הוא בן ז' לאחרון שאני התם דלכתחילה ודאי חיישינן דאולי יקרה שיהא מן המיעוט שלא יהא עוברה ניכר כמו שמא ימות חיישינן אבל כיון שכבר עברו עליה ג"ח וחזינן דאין עוברה ניכר לא חיישינן שמא היא מן המיעוט שאין עוברה ניכר ואמרינן שודאי היא אינה מעוברת ולכך מותרת להנשא וכמו שמא מת לא חיישינן אבל זאת יש לדחות דהא עדיין יש לדקדק דהא ר' יהודא כיון דהוא חייש גבי אנוסה ומפותה להמיעוט שמא לא נתהפכה יפה יפה ע"כ סובר דמחמרינן בהבחנה ולא אזלינן בתר רובא אפי' בכה"ג דכ"מ שיכול לבוא לידי ספק החמירו חכמים שלא להנשא א"כ לדידיה הדקל"ד מאי מועיל המתנת ג"ח דלמא היא מן המיעוט שאין ניכר עוברה לג"ח ואח"כ יולד לה ע"י שופרא לששה חדשים פחות מעט. ויהיה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ויותר קשה אפי' להסוברים דלא כהר"י מינץ משום דאנן לא ס"ל דשופרא גרים אבל ר' יהודא הא הוא סובר בנדה (לח.) דשופרא גרים [עיי"ש בתוס' ד"ה שופרא גרים] אפי' ליולדת לתשעה וכ"ש לז' וא"כ מאי מהני לדידיה המתנת ג"ח אבל באמת בתירוץ התוס' דיבמות הנ"ל דכ"כ לא היה משתהה הכרת העובר מן הראשון עד שליש ימיה מן השני יש לישב ג"כ קושיא זו א"כ א"א להביא ראיה מזה לחלק בין רובא לרובא אבל מ"מ הסברא נכונה לתרץ דברי רי"ו דסבירא ליה כך אליבא דר' יוסי:

היוצא לנו מכל דברינו אלה לנ"ד דהוה נשואין אחר זנות אף שדעת התשב"ץ שתלוי זה בפלוגתת ר' יוסי ור"י לפי דברי ר' יהודא צריך לחוש דהוה ספק ממזר ולפי מאי דפסקו רוב הפוסקים כר' יוסי [ואף הרא"ש דפסק כר' יהודא דבאנוסה ומפותה צריכה להמתין ג"ח הוא רק משום גזירה זנות אטו נשואין ודברי התשב"ץ שכתב בשם הרא"ש דפוסק לגמרי כר' יהודא צ"ע] א"כ בנשואין אחר זנות לא חיישינן כלל אמנם כיון דדעת רי"ו הוא דאף לדעת ר' יוסי בנשואין אחר זנות הוה ספיקא והוה ספק ממזר וזה דעת הרמ"א בהג"ה בס"ד א"כ קשה להקל כנגד סתימת השו"ע:

אח"כ התבוננתי בזה וראיתי שיש קצת ראיה לדברי התשב"ץ מהירושלמי פי"א ה"ז דז"ל על המתני' מי שלא שהת אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון אם בן שבעה לאחרון פריך שם מה נן קיימין אם לאחר מיתה לית יכיל כו' אלא בשגירש מה נפשך בנו הוא יטמא לו אם אינו בנו חלל הוא ומה בכך שיטמא אלא בשאנס לא כן אמר ר' בא בשם אבא בר ירמיה אנוסה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים וסברין מימר כרבנן והכא כר' יוסי אנן קיימין ופי' שם הבעל פ"מ וק"ע דפריך מדקתני במתני' מי שלא שהת משמע דמדינא צריכה להמתין ולדברי ר' יוסי אנוסה מדינא אינה צריכה להמתין וזה דחוק מאוד אבל לפי דברי התשב"ץ דסבירא ליה דלר' יוסי בנשואין אחר זנות אז תלינן בנשואין כיון דמתהפכת לא חיישינן כלל שיתעברה מן הזנות ותלינן שהוא בר ז' מן הנשואין א"ש קושית הירושלמי בפשיטות ונראה דהא דלא מוקי הירושלמי דהשני נמי בא עליה בזנות כמו שפירש"י בגמרא דידן משום דאיכא למימר דהירושלמי לא מצי לאוקמי הכי דא"כ תקשה קושית הגמרא דידן הא בעינן זרעו מיוחס אחריו והירושלמי ס"ל דלא גזרו חכמים דבעינן זרעו מיוחס אחריו אלא דוקא היכא דשניהם בזנות כמו שמשמע מפשטת הלשון דשמואל דאמר עשרה כהנים ופירש אחד מהן ובעל משתיקין אותו מדין כהונה. אבל בנשואין אחר זנות בזה לא גזרו חכמים ולכך הוכרח הירושלמי לאוקמי בנשואין אחר זנות ומוקמינן למתני' כר' יהודא ולא כר' יוסי ונראה דגם רי"ו מודה דהירושלמי סובר דבנשואין אחר זנות בזה לא גזרו חכמים דבעינן זרעו מיוחס אחריו והא דפסק רי"ו דאף בנשואין אחר זנות בעינן זרעו מיוחס אחריו משום דסובר דע"כ גמרא דידן פליגא בזה על הירושלמי משום דלא מסתבר לי' לפרש דהגמרא דידן מיירי בשניהם בזנות כפירש"י דהא במתני' קתני להדיא מי שלא שהת אחר בעלה ונשאת לשני אף דבעלה איכא לפרש דזהו בועלה אבל נשאה קשה לפרש דקאי על זנות ולכך נטה מפירש"י ומפרש דהגמרא איירי בנשואין אחר זנות ואפ"ה פריך הגמרא הא בעינן זרעו מיוחס אחריו אבל קושית הירושלמי הא אנוסה אינה צריכה להמתין נראה דהוא מפרש כהבעל פ"מ והק"ע דהקושיא היא הא אנוסה מדינא אינה צריכה להמתין לכך ס"ל דאף בנשואין אחר זנות מספקינן לי' בראשון אף לר' יוסי:

דאל"כ מנ"ל דהגמרא דידן פליג בזה על הירושלמי דילמא גם הגמרא דידן רצה לאוקמי כר' יהודא:

אח"כ מצאתי שהגאון בעל עצי ארזים בסי' ג' ס"ק י"ט מפרש ג"כ דברי הירושלמי כאשר פירשנו דלא כהבעל פ"מ והשיג עליו וגם מפרש דהירושלמי סובר בנשואין אחר זנות בזה לא גזרו חכמים דבעינן זרעו מיוחס אחריו ולכך פירש"י דמיירי בשניהם בזנות משום דפריך הגמרא הא בעינן זרעו מיוחס אחריו וע"כ מיירי בשניהם בזנות. והא דלא מוקי הגמרא בנשואין אחר זנות משום דשמואל בסוף פרק ד"א בלישנא בתרא ס"ל כר' יוסי דאשה מזנה מתהפכת והא דמזנה צריכה להמתין היינו רק משום גזירה זנות אטו נשואין. א"כ בנשואין אחר זנות הוה תלינן הולד בנשואין אמנם לדינא הכריח דבנשואין אחר זנות מספקינן בבן ט' לראשון אף בזנות משום דהעור הביא המשנה דפרק נושאין מי שלא שהת כו' כצורתה. והא אנן לא קיי"ל כר' ישמעאל בקדושי טעות א"כ לא משכחת לה בדין זה שיהיו שניהם אוננים עליו והוא אינו מטמא להם והה"מ כתב לישב דברי הרמב"ם דמשכחת לה בבת ממאנת. אבל תירוץ זה לא יתכן לדעת הטור ע"כ כתב דהטור אזיל לשיטתיה דס"ל כשיטת הרא"ש לפסוק כר' יהודא דאנוסה צריכה להמתין א"כ משכחת לה בנשואין אחר זנות ונפלאתי עליו מאד דהאיך אפשר לומר דהעור פוסק כר' יהודא הא העור פסק להדיא דגיורת שנתגיירה ושפחה שנשתחררה אפי' גדולות אינן צריכות להמתין וע"כ משום דמתהפכות כדאמרינן בגמרא. א"כ ע"כ פסק כלישנא בתרא דשמואל דס"ל כר' יוסי ובזנות משום דגזרינן אטו נשואין. אבל מדינא אינה צריכה להמתין אע"ג דהרא"ש הביא דברי הרז"ה ומשמע מתחילת דבריו דרוצה לפסוק כר' יהודא נגד ר' יוסי בהבחנה אבל מסוף דבריו ניכר דפוסק כלישנא בתרא דשמואל ולכך פוסק הטור דבגיורת אינה צריכה להמתין וזה ברור:

עוד כתב הגאון הנ"ל דבדברי הרמב"ם א"א לומר הכי דהא הוא פוסק כר' יוסי דאנוסה ומפותה אינה צריכה להמתין וע"כ הכריח הגאון הנ"ל דלדברי הרמב"ם ע"כ צ"ל איפכא דלדברי ר' יהודא כיון דאנוסה ומפותה צריכה להמתין הוה תלינן בראשון משום דאזלינן בתר רובא דלע' ילדן והא דלא הוכר עוברה הוה תלינן שהיא חופה עצמה [ועיין היטיב בדברי הגאון הנ"ל ונראה שהוא מפרש הכרת העובר כאשר עלה בדעתו בתחילה אבל ז"א וכמ"ש מ"מ מחמת זה אפשר לקיים דברי הגאון הנ"ל אף דהכרת העובר הוא הכרה לעיני הרואים מ"מ במזנה מסתבר לומר דגם הכרה לעיני הרואים לא מגרעי הרובא דלט' ילדן משום דהיא מחפה בעצמה ביותר מכל הנשים שלא יוכר עוברה כמש"ל] ולכך הוכרח הגמרא לפרש דמיירי בשניהם בזנות דבזה לא שייך מחפה כיון דהוה דרך זנות מזה ומזה ומשום דסובר שם הגמרא כלישנא קמא דשמואל דסובר כר' יהודא לכך פריך הגמרא הא בעינן זרעו מיוחס אחריו אבל לפי מאי דקיי"ל כר' יוסי ע"כ מיירי המתני' בנשואין אחר זנות ואע"ג דאיכא רובא דלע' ילדן מ"מ איכא רובא דמתהפכת לכך הוה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון משום דאיכא רובא כנגד רובא כך ת"ד אבל לפע"ד גם זה אין נ"ל דודאי גם ר' יהודא מודה דרובא מתהפכות רק משום דחיישינן למיעוטא גבי הבחנה ע"כ סובר ר' יהודא דצריכה להמתין וכן משמע לישנא שמא לא נתהפכה יפה יפה וכן כתב הנו"ב במה"ק חלק אה"ע סי' כ"ג א"כ אף לר' יהודא א"א לומר דהוה תלינן בראשון משום דרובא לט' ילדן דהא גם לר' יהודא איכא רובא דמתהפכות כנגד רובא דלט' ילדן ומה שהרעיש הגאון הנ"ל בקושיא על דברי הרמב"ם והטור כיון דאנן לא פסקינן כר' ישמעאל בקדושי טעות א"כ האיך משכחת לה מתני' מי שלא שהת. לפע"ד אפשר לתרץ דבריהם בפשיטות דהא דאנן לא קיי"ל כר' ישמעאל אינו רק בקדשה על תנאי ובעל סתם אבל בקדשה על תנאי ובעל על תנאי כו"ע מודים כיון דבעל בפירוש על תנאי ואח"כ נמצא שאינו כן דהוה נשואי טעות ויוצאה בלא גט אפי' בנה מורכב על כתפיה. והא דאמרינן בכמה מקומות אין תנאי בנשואין היינו שזה לא שכיח שיהא אדם מתנה בשעת נשואין אבל תנאי בנשואין ודאי דמהני. א"כ משכחת לה שפיר הדין דמתני' מי שלא שהת. וכן כתב התוס' בכתובות (עד:) ד"ה ממאנת כו' וז"ל וא"ת ולר' אלעזר דאמר לעיל דברי הכל צריכה הימנו גט ואפי' בקדושי טעות לא סבר כר' ישמעאל א"כ תקשי לשמואל סתם מתני' דהתם דלא מצי לאוקמי מתני' דהתם לא בקדושי קטנות ולא בקדושי טעות לר' אלעזר ולעיל דוחקינן לאוקמא סתם מתני' כוותי' וי"ל בדוחק דהוה מוקי לה כגון שפירש בהדיא שאינו בועל לשם קידושין עכ"ל. אף שכתבו וי"ל בדוחק לפע"ד אין זה דוחק יותר ממאי דרצו לאוקמא הגמרא בנשואין אחר זנות וצריך לדחוק דאחר בעלה לאו דוקא אלא אחר בועלה אלא כונתם דלכך רצה הגמרא לאוקמ' כר' ישמעאל משום דלר' ישמעאל אתי בפשיטות ואין צריך לומר שבעל להדיא שלא לשם קדושין והנה לכאורה ממה שכתבו התוס' שבעל להדיא שלא לשם קדושין משמע קצת דס"ל דאף אם התנה להדיא בשעת ביאה את התנאי שלו מ"מ צריכה גט. וכן הביא הב"ש סי' ל"ח ס"ק נ"ט בשם הש"ג דאף אם התנה כן בפירוש אמרינן בעת הביאה כוונתו היה לקדש אף אם לא נתקיים התנאי וע"כ צריך התוס' לדחוק דאיירי שאמר שרוצה לבעול בעילת זנות ואינו בועל לשם קדושין ובכה"ג גם הש"ג מודה כן נראה פשטות דברי התוס' אבל באמת מדברי התוס' שם (עג.) ד"ה אלא כו' מוכח מדבריהם להדיא דאם התנה בשעת ביאה דאינה צריכה גט וכן כתב הב"ש בשם התוס' והג"א וכן פסקינן בשו"ע סי' קכ"ז ס"ד בהג"ה דאם המקדש יש לו אח מומר יעו"ש. א"כ אפשר לתרץ שבעל על תנאי מפורש ואינה צריכה גט ויותר נראה דג"כ כוונת התוס' כן הוא שאינו בועל לשם קדושין אלא דוקא על תנאי ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם והטור שהביאו המשנה בפשיטות וא"צ לדחוק שמיירי בנשואין אחר זנות ואיכא למימר כמו שהוכחנו לעיל מדברי הירושלמי דלפי מאי דקיי"ל כר' יוסי בנשואין אחר זנות תלינן בנשואין כדברי התשב"ץ והיה מקום להקל בנ"ד כיון דאינו אלא ספק ממזר ובספק ממזר יש לסמוך על המקילין כיון דאינו אלא מדרבנן ובפרט דפשטות הירושלמי מסייע לשיטה זו:

אך מה שנראה לי מ"מ להחמיר בנ"ד הוא מה שידוע שנפסק הוסת שלה מקודם הנשואין ג"ח תיכף אחר הזנות. וגם מאז היתה מתעבת כל מאכל כדרך הנשים בתחילת עיבורן א"כ יש הוכחה שמאז נתעברה ומצאתי בח"ס על יו"ד סי' רצ"ט דכתב שם וז"ל וממילא מובן דהך הוחזקה לאו היינו בהיכר עובר של ג"ח. דא"כ חזקה דאורייתא היא כמבואר בנדה (ט.) גבי הגיע וסתה בימי עיבורה מהו יעו"ש. אלא הכא לא אמרינן הוכר עוברה אלא הוחזקה עוברה ור"ל שכבר היה בה סי' מעוברת שפסק לה האורח הראוי ושארי סימנין שע"י הוחזקה מעוברת בשכנותי' דכה"ג חזקה בעלמא היא ומצינו חזקות כה"ג שע"י דיבורי אנשים דעלמא וסברותם כגון הוחזקה נדה בשכנותי' וכגון הוחזקה נחלה באותו שבע דסוף פ' מי שמת וה"נ דכוותי' עכ"ל ויש להביא ראי' לזה דכיון שחדל אורח שלה ויש לה סי' המוכיחין שהיא מעוברת אפשר להחזיק אותה למעוברת אף קודם שהוכר עוברה מדברי הרשב"א בנדה שם ד"ה הכי נמי דמישב שם קושית התוס' שהקשו דהא הכא מוכח דמעוברת אין צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה ובפסחים סוף פ' אלו דברים גבי אשתו נדה בעל חייב ויבמתו נדה בעל פטור מוכח שם דגם מעוברת צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה וכתב ע"ז הרשב"א וז"ל ול"נ דאפילו אמעוברת קאי ומיירי בג"ח ראשונים שלא הוכר העובר דבג"ח הראשונים הרי היא ככל הנשים וחוששת לוסתה וצריכה בדיקה ואסורה לשמש עונה אחת סמוך לוסתה ובאותו ג"ח ליכא מצוה ואדרבא קשה לה וקשה לולד ומ"מ שמחת עונה איכא עכ"ל ולכאורה זה תמוה מנא ידעה שהיא מעוברת אבל לפי דברי הח"ס הללו ניחא וכן נתיישב בזה דברי הרשב"א בת"ה בבית שביעי שער ששי שכתב שם וז"ל המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד לפי שאין הולד נגמר בפחות מארבעים וא' ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה כו' ומיהו תשב גם לנדה דכיון דליכא אלא מ"א מיום טבילה שמא לא נקלט הזרע עד יום שלישי ועדיין לא נגמר הולד ולפיכך מסתברא דעד יום ארבעים ושלשה תשב גם לנדה אבל מכאן ואילך אינה יושבת לנדה דכל שאינו נקלט לשלשה ימים שוב אינה קולטת כו' עכ"ל ולכאורה קשה אמאי סובר הרשב"א דלאחר מ"ג יום אינה צריכה לחוש לנדה כלל. הא כיון שעדיין לא הוחזק עוברה דילמא הפילה דבר שאינו ולד כלל אלא ע"כ צ"ל דהרשב"א איירי שהוחזק עוברה וכן מצאתי שפי' כן הגאון בעל ס"ט בחידושיו לנדה (ל.) וא"כ מוכח מזה שאפשר להיות הוחזק עוברה אפי' קודם ג"ח וכדברי הגאון בעל ח"ס אולם ראי' זו יש לדחות דהא רש"י פי' שם להדיא דהא דהמפלת ליום מ' תשב לנדה היינו שהפילה שליא וכ"כ הא"ז בשם הרשב"ם וז"ל שם פי' רשב"ם המפלת שליא יום ארבעים לטבילתה שטבלה ושמשה ונתעברה אינה חוששת לולד ואם ראתה דם עמה טמאה דלאו היינו שליא שאמרו שאין שליא בלא ולד כו'. ואע"ג דנתעברה לא חשיב עיבור ולד שלא נגמרה צורתו עד שיכלו כל הארבעים. אבל הפילה ליום ארבעים ואחד או לארבעים ושנים או לארבעים ושלשה תשב לזכר ולנקבה ולנדה כו' עכ"ל וזהו כדברי הרשב"א הנ"ל דדוקא יום מ"ג הוא דתשב לזכר ולנקבה ולנדה שמא לא קלטה עד יום ג' אבל אח"כ תשב לזכר ולנקבה לבד כיון דהפילה שליא ואין שליא בלא ולד כמו דאמרינן שם וע"ז האופן מיירי הרשב"א בת"ה דקאמר עד יום מ"ג היינו שהפילה שליא אע"ג דלא הזכיר בהדיא אבל הפילה ואינה יודעת מה הפילה איכא למימר דגם הרשב"א סובר דעד ג"ח ליכא החזקת העובר כלל ואיכא למיחש דלמא הפילה דבר שאינו ולד כלל ותשב גם לנדה אף לאחר מ"ג יום והא דסובר הרשב"א בחידושיו לנדה דאף קודם ג"ח איכא למימר דידעינן שהיא מעוברת שאני התם כיון דלא איתרע כלל אבל כיון דהפילה כ"ז שלא הוחזקה מעוברת ג"ח לא הוה חזקה דנאמר דודאי ולד הפילה וכן כתב הא"ז בה' נדה סי' שמ"ו להדיא דהא דאמרינן בגמרא דנדה הוחזקה מעוברת הוא דוקא אחר ג"ח ודלא כבעל ח"ס הנ"ל וא"כ לענין פדיון הבן נראה דכ"ז שלא עברו ג"ח צריך לפדות בלא ברכה ויתן במתנה ע"מ להחזיר אע"ג דהוחזקה מעוברת ע"י פסיקת הוסת ושארי דברים המוכיחין ע"ז דכיון דהפילה איתרע חזקתה וכיון דאינה יודעת מה הפילה מחויב לפדות מספק וכ"ש לפי דברי התוס' שהביאו הראשונים דדחקו לומר דלפי מאי דמסיק הגמרא בפסחים סמוך לוסתה ע"כ צ"ל דחזר מהאוקימתא קמייתא שמיירי שהיא מעוברת נראה דס"ל דקודם ג"ח א"א לידע כלל שהיא מעוברת מ"מ בנ"ד כיון דעברו ג"ח שנפסק וסתה וגם שארי דברים שמוכיחין שהיא מעוברת ואח"כ ג"כ לא איתרע החזקה מסתברא דכו"ע מודים לזה דמחזיקינן אותה למעוברת משעה שנפסק וסתה:

ובזה נ"ל לישב דברי הגמרא דנדה (ח:) דאמרינן שם לענין דיה שעתא מעוברת משיודע עוברה וכמה הכרת העובר סומכוס אמר ג"ח. והנה לכאורה קשה דמה בא סומכוס להשמיענו הכא זמן הכרת עובר דהא כבר אמרו חכמים מעוברת משיודע עוברה דיה שעתא. א"כ כ"ז שאין אנו רואין שהוכר עוברה אין דיה שעתא. א"כ מאי נ"מ לנו הכא לידע הזמן ורק לענין הבחנה ביבמות התם צריך לדעת זמן הכרת עובר ואין לתרץ דסומכוס משמיענו דזמן הכרת העובר לג"ח הוא נ"מ נמי לענין דיה שעתא דהיינו היכא דחזינן שהוכר עוברה קודם ג"ח. דאי ממתני' ה"א כיון דחזינן דהוכר עוברה אע"ג דזה הוה קודם ג"ח [ומיירי באופן שלא חיישינן שמא מעוברת היא מקודם] נמי דיה שעתא לכך בא סומכוס לאשמעינן דהא דאמרו חכמים מעוברת משיודע עוברה דיה שעתא דוקא היכא דהוכר עוברה לזמן שרגילות רוב הנשים להכיר עוברן היינו ג"ח דאז מסתמא ראשה ואבריה כבדין עליה אבל היכא דהוכר עוברה מקודם לא אמרינן דיה שעתא. אף שאפשר לפרש כן אבל מדברי רש"י מוכח דאינו מפרש כן. דקאמר שם ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ויהי כמשלש חדשים זכר לדבר קרא כתיב וראי' גדולה היא משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' ופירש"י ז"ל שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים עכ"ל והנה רש"י פי' סוגיא זו כפי המ"ד בסנהדרין דיולדת לז' עוברה ניכר לשליש ימיה וגם מדברי רש"י ז"ל מוכח דאם היה אפשר לדעת כעת שתלד לשבעה היה צריך להיות הדין דגם קודם ג"ח דיה שעתא כיון דגבי יולדת לשבעה זמנה להיות עוברה ניכר לשני חדשים ושליש. א"כ מאז ראשה ואבריה כבדין עליה אך מחמת דאזלינן בתר רוב נשים לכך לא אמרינן דיה שעתא קודם ג"ח ואם נאמר דסומכוס קאי לאשמעינן דאף היכא דחזינן שהוכר עוברה מ"מ אין דיה שעתא רק עד אחר ג"ח קשה טובא אמאי אזלינן בה בתר רוב נשים כיון דחזינן דאשה זו יצאה מהרוב דהא רוב נשים אין עוברן ניכר רק עד אחר ג"ח אמאי לא אמרינן דיה שעתא קודם ג"ח היכא דהוכר עוברה אלא ע"כ צ"ל דרש"י מפרש דסומכוס לא קאי אהיכא דחזינן דהוכר עובר' אלא אפי' שלא הוכר עוברה אצלה ומ"מ ידעינן שהיא מעוברת דהיינו היכא דחזינן שנפסק וסתה ושאר דברים המוכיחין שהיא מעוברת וכמו שבארנו. כיון שעבר עליה ג"ח שזה זמן להיות ניכר עוברה אף שאצלה לא הוכר עוברה מ"מ דיה שעתא כיון שדרך להיות אצלה עוברה ניכר אז ראשה ואבריה כבדין עליה ולפי"ז נ"ל כונת רש"י ז"ל הא דקאמר שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש ר"ל דלכך ה"א דדיה שעתא מזמן שני חדשים ושליש כיון דטומאת מע"ל הוה דרבנן ה"א דאזלינן לקולא קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים דכ"ז שלא עברו ג"ח לא אמרינן דדיה שעתא. וכן משמע מדברי הרמב"ם והרשב"א דז"ל הרמב"ם (בה' א"ב פ"ט ה"ד) איזה מעוברת משיוכר עוברה והוא ג"ח עכ"ל. ואם היה הרמב"ם מפרש דהא דקאמר סומכוס הכרת העובר הוא לג"ח בא להשמיענו דקודם ג"ח לא מהני הכרה א"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב משיוכר עוברה לאחר ג"ח לעיבורה ומדקאמר והוא ג"ח אלמא דהרמב"ם מפרש דברי סומכוס כמש"ל דסומכוס בא להשמיענו דסתם הכרת העובר הוא לג"ח ונ"מ היכא דידעינן שהיא מעוברת ועברו עליה ג"ח דהוה כמו שהוכר עוברה וכן נראה דעת הרשב"א בתוה"ק הביאו הטור בסקפ"ט. וכן הוא לשון השו"ע שם מעוברת לאחר ג"ח לעיבורה אינה קובעת וסת ולא הזכיר כלל דלאחר ג"ח לעיבורה והוא שהוכר עוברה אלמא דמפרש דלאחר ג"ח לעיבורה אף שלא הוכר עוברה דינה כמו שהוכר כיון דאז זמנה להכרת העובר ובמקום אחר אבאר יותר בזה בס"ד:

גם בנ"ד איכא הוכחה קצת שהוא בן ט' לראשון ממה שראינו שמיד שנולד היו אברי הולד גדולים כבן תשעה וקולו חזק ונימול לשמונה ובן ז' אינו רגיל להיות כן בגידולו ובקולו וכל המוהלים העידו שלא ראו מעולם שבן ז' יהיה כן. וכן הב"י בסי' קע"ח הביא בשם התשב"ץ וז"ל ואע"פ שלענין שיהא נגמר באבריו הדבר ידוע שהנולדים לז' הם חלושי היצירה אבל כבר אמרתם בזה טעם נכון לפי שאביו ואמו רמי הקומה כו' עכ"ל וא"כ בנ"ד שידעינן שאביו ואמו אינם רמי הקומה הוה ודאי ריעותא גדולה ואף שלא שמענו כלל גבי ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון שיהא זה ריעותא. מ"מ כיון שבדברי התשב"ץ מבואר כן להדיא שהנולדים לז' הם חלושי היצירה. וגם אנו רואין בחוש שכן הוא י"ל אולי הם מדברים שנשתנו הטבעיות כמו יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין שכתב התשב"ץ שבזה"ז נשתנו הטבעיות והביאו השו"ע להלכה בה' יבום סי' קנ"ו אך יש כאן בנ"ד חדא לטיבותא מה שהיה משעה שהודית שזינתה פעם האחרון עד שילדה עלה לחשבון תשעה חדשים ומחצה ולהנשואין היה ששה חדשים וחצי אבל באמת לפי מה שאבאר בסי' שאח"ז אין זה למעליותא כלל אף לפי זמן הש"ס וכ"ש שעכשיו רגילין רוב המבכרות להוליד בחודש העשירי ואין לצדד ג"כ ההיתר שרצו הגאונים לצדד בעל בית מאיר ורעק"א [הובא בתשו' רעק"א סי' ק' וסי' ק"א] דכיון שהאשה אומרת שברי לה שהיא מעוברת מבעל איכא למימר דנאמנת להכשירו כיון שבלא דבריה אין לעשות אותו לממזר ודאי להתירו בממזרת והוה הולד שתוקי א"כ בדבריה נאמנת להכשירו והוא מדברי התוס' סוטה (כ"ז.) ד"ה רוב יעו"ש דהכא בנ"ד שאני כיון שהיא בעצמה מודית שנבעלה לאחר. וגם מודית שנפסק וסתה מאז ואף שהיא אומרת שהיה לה זה מחמת חולאת מ"מ מנא ידעה יותר ממנו שזה היה מחמת חולאת ולא מחמת עיבורה:

סיומא דפסקא מה שנ"ל בנ"ד שראוי להזהירו שלא ישא אשה ישראלית וגם הוא אסור בקרובי הבעל והבועל ולענין ירושה אין לו כלום לא מן הבעל ולא מן הבועל וכה"ג פסק התשב"ץ בעובדא דידיה שהבאתי למעלה. ואף שצידד הרבה להכשירו מ"מ כתב בסופו שמהראוי להזהיר שלא יטמע בישראל וא"כ כ"ש בנ"ד שהדברים מוכיחין הרבה שהוא ממזר. ע"כ ראוי להרחיקו מעדת ישראל בכל מה דאפשר. מ"מ בדיעבד אם ישא אשה ישראלית אין בידינו לכוף אותו להוציאה מחמת שעל הזנות אין כאן עדות ברורה. עד ישוב מצרף וטהר את בנ"י במהרה בימינו:

ולענין הדין אם צריך הבעל לגרשה מחמת מעוברת חבירו ומינקת חבירו נלע"ד להקל דכיון דא"א לעשותו ממזר ודאי והוה רק ספק וספק מעוברת חבירו ומינקת חבירו מוכח מן הגמרא להדיא דאזלינן לקולא מדפריך הגמ' ביבמות (מב.) ותמתין משהו ותנשא ומשני שם. ופריך עוד היכא דקים לה שהיא מעוברת תנשא ומסיק שם הגמרא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא וקשה אמאי לא מתרץ הגמרא תי' זה על קושיא הראשונה של ותמתין משהו ותנשא אע"כ דכ"ז שהיא בספק מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא חיישינן לזה משום דהבעל חייס עלי' דאולי הוא שלו וכן ראיתי להרמב"ן בחי' ליבמות שם דכתב וז"ל וכיון דאסיקנא טעמא דמעוברת משום מניקה הוה אפשר לומר טעמא בתוך שלשה משום מניקה אלא חששא דחיקתא היא וכולי האי לא גזרו בספק מעוברת אלא גזרו טעמא דעדיף מהאי עכ"ל ועיין ברשב"א שם וכוונתו ג"כ כדברי הרמב"ן [ויש שם בלשונו הטהור חסרון הניכר] וכן כתב שם הריטב"א. וכן מסיק לדינא הנו"ב בא"ע במה"ק סי' כ"ג. ולפי הנראה נעלם ממנו דברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הנ"ל יעו"ש בפלפול דבריו. ועוד יש להקל בנ"ד כיון דעדות ברורה לא הי' על הזנות רק מחמת הודאתה והודאת הבועל צריכין לחוש א"כ אין לנו לחוש לדבריהם רק לענין הולד אבל לא לכוף אותו לגרשה כיון שיכול לטעון הבעל דלמא עיניה נתנה באחר ולכך אומרת שזינתה ואף שיש רגלים לדבר הרבה. אבאר בס"ד בתשובה דאשת כהן שיש הרבה ראשונים דמקילין גם בכה"ג ובפרט בנ"ד דאינו אלא דרבנן ע"כ הקלתי אז לדור עם בעלה. כנ"ל בזה יו"ט ליפמן הכהן:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה