מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן ד
שאלה איש אחד נשא אשה מעיר אחרת ואחר החופה כשנתייחדו והתחיל לדבר עמה דברה עמו דברים הנוטים לטירוף ושגעון ולא נתרצית לו ולמחר נתודע שגעונה וטירופה לעין כל ויש גב"ע מעיר מולדתה שחולי זה נמצא בה מכבר עד אחד העיד עליה בת"ע שראה אותה קודם החתונה משוגעת בטירוף דעת שהכתה אח אביה ושברה חלונות וכלים ועד השני העיד ששמע כמה פעמים קול צעקתה ובכייתה בטירוף ושגעון וראה את עיניה משונות כעיני המשוגעים. וכמה פעמים העמידו עליה שומר לשמרה והרופא שבעירה הסיח לפ"ת שהיא משוגעת לפרקים פעמים בתחילת החודש פעמים באמצעיתו פעמים בסופו והנה מחותני הגאון מוהר"ר ראובן הלוי נ"י אב"ד דק"ק מסטיסלאוו פלפל בזה ברוב חריפותו ובקיאותו והעלה שיש להתיר לו לישא אשה אחרת מטעם ס"ס. ספק שמא היתה בעת קבלת הקדושין התחלת שטותה שלא היתה יכולה לקבל הקדושין וכיון שהיא בגרות לא מהני מה שאביה עומד אצלה ואת"ל שהיתה חלומה עת קבלת הקדושין מ"מ לא הוה רק ספק קדושין מטעם כיון שנמצא בה חולי זה קודם הקדושין. ונדרשתי לחות דעי גם אני בזה וזה אשר השבתי בע"ה:
תשובה הנה לחוות דעי בזה אם הגיעה לכלל שוטה, גמורה שלא היתה ראויה לקבל קדושיה הוא ענין עמוק וצריכה עיון ושמעתתא כזו בעי צילותא רבה. אך מה שראיתי מה שכתב בזה מחותני הגאון שיחי' דאפי' אם נאמר דלא הוה שוטה גמורה מ"מ הוה מום דרוב ב"א מקפידים ע"ז ומצינו דבמקח וממכר כל שב"א מקפידים עליו הוה מום גמור ומבטל המקח אמנם הגאון מהר"י אלחנן נ"י אב"ד דקאוונא השיב עליו וז"ל שאין לדמות מו"מ לקדושין דהא במכירה איסור דרבנן מבטל המכירה באם המקח הוא בעין. ודבר האסור מה"ת באינו בעין מבטל המקח כמבואר בחו"מ סי' רל"ד ואלו בקדושין אף בחייבי לאוין שלא הכיר בה לא נתבטלו הקדושין כמבואר בספרי בארוכה עכ"ל. הנה מה שהחליט הגאון מהרי"א דמום דאיסור לא הוה מום לגבי קדושין כבר בארתי למעלה בארוכה בע"ה וישבתי הדברים על נכון דודאי מום דאיסור הוה מום גדול אף באיסור דרבנן גם לגבי אישות כיון דאין ראוי לדור עמה. אך הא דבח"ל ושניות אף שלא הכיר בה בעי גיטא הוא מטעם כיון דלא דרש וחקר אחריה א"כ נראה דערב לו המקח אף באיסור. והדין עם מחותני הגאון שיחי' דגבי קדושין נמי במה שרוב בני אדם מקפידים ודאי דהוה מום כמו לגבי מו"מ. מ"מ נראה לפע"ד דבנ"ד א"צ לכל זה כיון שהעידו עליה שראו אותה בשגעון וטירוף הדעת מקודם אף דלא היו בה הדברים מסימני שוטה דחשיב הגמרא בחגיגה וא"כ אינה שוטה גמורה מ"מ כיון דיש לה טירוף הדעת א"כ היא משועממת ובמשועממת מצינו להדיא בתוספתא דג"כ הוה מום גמור. דז"ל התוספתא פ"ז דכתובות [הובא בתוס' ב"מ (פ.) ד"ה היו] א"ל קדש לי את בתך ע"מ שאין בה מומין א"ל שוטה היא נכפית היא משועממת היא אם אמר לו אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות ע"כ. ונראה להדיא מהתוספתא ששוטה ומשועממת תרתי נינהו דמשועממת נקרא כל שעושה מעשים של שגעון שהמה זרים ונפלאים בעיני הבריות וכמו שמצינו ב"ב (ט:) עולא משגש ארחתי' דאימה ופירש"י משגש לשון מהומה ושגעון. אלמא כיון שעשתה דבר משונה שהוציאה דדיה שאין דרך נשים לעשות כן בפני אנשים נקרא שיגוש ומשום שיש לה בלבול הדעת במוח נקראת משועממת. אבל שוטה נקרא כל שיש לה הסימנים דחשיב בגמרא דחגיגה:
ואין לומר בנ"ד כיון שחולי זו הוה לה בעתים ידועים ולא בתמידיות אין זה מום ז"א דלא מבעי בנשים דמסתברא כיון שזה מום אפי' לפרקים נמי הוה מום דכיון דאיכא זמן שהוא נחשב לגבה מום, א"כ יוכל הבעל לומר אין אני רוצה לדור עמה וכן מוכח מהגמרא כתובות (עה.) דקאמר רב אשי זיעה אמזוהם קרמית התם גבי כהנים אפשר לעברה בקיוהא דחמרא ומריח הפה נמי אפשר דנקיט פילפלא בפומא ועביד עבודה אבל גבי אשה לא אפשר ופרש"י אבל גבי אשה שמדבר עמה כל שעה א"א אלמא דבאשה בעינן שתהא ראויה לו כל שעתא וא"כ גם מום לפרקים נמי הוה מום ואפי' בכהנים נלע"ד דמקרי ג"כ מום אם הוא משועמם לפרקים. דהנה לכאורה קשה דהא בתוספתא חשיב לשוטה ומשועממת לתרתי גבי נשים ולגבי כהנים לא מצינו דחשיב המשנה אלא שוטה לבד. וזה א"א לומר דגבי כהנים לא מקרי משועמם מום. א"כ אמאי לא חשיב לה הגמרא בכתובות גבי מומין היתרים בנשים מבכהנים. אע"כ נראה דהא דחשיב במשנה בכורות (מד:) רוח קצרית באה עליו הוא שאחזתו רוח שגעון וטירוף וכן פרש"י שם בגמ' דמפרש רוח קצרית רוח בן נפלים. וכתב רש"י ע"ז רוח שטות ט"י שד. וזה פשוט דע"י שד הוא לאו דוקא דה"ה אם אחזתו רוח שגעון וטירוף ע"י חולי [ועיין מעילה (יז:) וברש"י שם ד"ה עאל] וזהו משועמם דחשיב בתוספתא לגבי שוטה דחשיב במשנה שם (מה:) וכיון דקתני רוח קצרית באה עליו והלשון של באה עליו משמע להדיא שהוא משועמם לפרקים אלמא דמשועמם לפרקים הוה מום אפי' לגבי כהנים וכ"ש שהוא מום בנשים
ויותר עלה בדעתי לומר דגם חולי מרה שחורה שאינו עושה שום שגעון וטירוף רק שלבו תמה עליו ויושב בדול מן הבריות. והוא רק בעצבון. נמי מקרי משועמם. ובנשים ודאי דהוה מומא דהא איתא בסוטה (כד:) איש לרבות אשת שעמום. ופירש"י ז"ל לקוי בתמהון לב וכן תרגם אונקלס על קרא דתמהון לבב ובשעממת ליבא אלמא דגם חולי מרה שחורה הוה בכלל משועמם שהוזכר בתוספתא גבי מומי נשים ואפי' לגבי כהנים נראה דהוה מום דהא כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהב"מ הט"ז) וז"ל מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים הוה מום עכ"ל. ופי' של רוח רעה מפרש הוא בעצמו בפי' המשנה בפרק ב"מ וז"ל רוח רעה יש מן החולי הנזכר שיברח החולה ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור או כשיתחבר עם ב"א. וישתעשע ותנוח נפשו בחושך ובהתבודדת בעת השתוממת והדבר הזה נמצא בבעלי המרות עכ"ל וכן פירש"י ז"ל שם במשנה לפי' הס"א. ונראה מן פשטות הרמב"ם ז"ל דמפרש רוח קצרית דחשיב במומי כהנים וקאמר בגמרא רוח בן נפלים. שהוא חולי מרה שחורה דאל"כ מניין יצא להרמב"ם לומר דבר שלא הוזכר בגמרא אמנם בפי' המשנה בבכורות שם פירש וז"ל ורוח קצרית מקרה מחמת מרה השחורה כגון הנקראים בלשון ערב ממלבנין ואמדמין שגברה עליהן המרה השחורה כ"כ עד שנפסדו פעולת הגוף וכוחותי' עכ"ל נראה להדיא מדבריו אלו דדוקא מרה שחורה כי האי הוא דהוה מומא משום דלפעמים נשאר בלי הרגש מחמת החולי אבל מרה שחורה לבד לא הוה מומא [וצ"ע דבחיבורו לא הזכיר כלל רק רוח רעה מבעתו. דמשמע דמרה שחורה לבד נמי הוה מומא] וגם הרע"ב פי' שם שרוחו קצרה מחמת המרה שחורה הגוברת עליו לפרקים ונשאר בלי הרגש וא"כ לפי דבריהם לא הוה מום בכהנים מי שיש לו חולי מרה שחורה לבד. וכן משמע מדברי רש"י שהבאתי לעיל דפי' על רוח קצרה רוח שטות ע"י שד דפשטיות דבריו נראה דאחזתו רוח שגעון וטירוף ולא מרה שחורה לבד אך לפי"ז הדק"ל אמאי לא חשיב משועמם מחמת מרה שחורה לבד במומין היתרים בנשים מבכהנים דהא בנשים נראה דודאי הוה מום כיון דחשיב בתוספתא במומי נשים משועמם ובארנו דמי שיש לו חולי מרה שחורה נמי מקרי משועמם:
ע"כ נ"ל לאמר דבר חדש דאף דפשטיות המשנה דבכורות דחשיב במומי כהנים חרש ושוטה הוא לכאורה דאיירי בחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר ובשוטה גמור כאותו דחשיב בחגיגה אבל אחר העיון נראה דז"א דקשה לי טובא דהא לא חשיב שם אלא מומין היתרים באדם מבהמה ופסולין רק משום שאינם שווים בזרעו של אהרן וע"כ לא מחלי עבודה ואם איתא דמיירי בחרש ושוטה גמור א"כ הלא דינם בכ"מ כקטן. וקטן הא עבודתו פסולה וכמו שמוכח מגמרא חולין (כד:) דממעטינן שם מאיש פרט לקטן דאינו בר עבודה. וא"כ פשיטא דעבודתו פסולה וזה פשוט בכמה מקומות בש"ס דהיכא דממעטינן קטן מאיש ממעטינן נמי חרש ושוטה ולגבי עונשין ממעטינן דקטן אינו בר עונשין מאיש אשר יעשה מכל חטאת האדם ממעטינן נמי מהאי קרא חרש ושוטה וכן גבי הא דאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן נמי ממעטינן כולהו מחד קרא מדכתיב איש כי יתן. וכן לענין שליחות ממעטינן דחשו"ק אינם בני שליחות מדכתיב ויקחו לכם איש שה עיין רש"י גיטין (כג.) ד"ה דלאו וא"כ כ"ש לענין עבודה כיון דקטן אינו בר עבודה משום דלא מיקרי איש ה"ה נמי חרש ושוטה ומחמת זה לפע"ד מוכרח לומר דחרש ושוטה דחשיב בבכורות לא מיירי אלא בחרש ושוטה שאינם גמורים. חרש מיירי שאינו שומע בלבד. ושוטה מיירי שדעתו צלולה רק שהיא דלה וקלושה הרבה [עיין בשו"ע סי' מ"ד ס"ב בהגה' ר"י בשם הרמ"ה] ואף שדינם כפקחים לכל דבריהם מ"מ מום הוה שאינם שוים בזרעו של אהרן זה בדעתו וזה בשמיעתו. ולכך לא מחלי עבודה [וכהאי חרש ושוטה מיירי השו"ע או"ח בסי' קצ"ט ס"י בהג"ה דכתב שם וחרש ושוטה אם מכונים ומבינים מצטרפין לזימון אף שהחרש אינו שומע הברכות ועיין במג"א שפי' בשם הל"ח דמיירי בחו"ש שאינם גמורים יע"ש] אבל חרש ושוטה גמורים נראה דדינם כקטן ומחלי עבודה דהם לא הוי בכלל איש:
והנה על כלל זה שכתבתי דבכ"מ דממעטינן מאיש פרט לקטן ה"ה דממעטינן חו"ש לכאורה יש לדקדק ע"ז מהא דאמרינן בקדושין (י"ט.) אשת איש פרט לאשת קטן ומוקמינן לה בבן ט' שבא על יבמתו ולשיטת רש"י ז"ל שם ביאתו קונה לו מה"ת קנין גמור וכן הוא שיטת הרמב"ן הביאו הה"מ בה' יו"ח פ"ה הי"ח והביא מהירושלמי ראי' לדבריו יעי"ש אך מדרבנן עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ונראה דהטעם הוא כיון דהתורה ממעטה מחיובי דאשת איש ע"כ עשו חכמים ביאתו רק כמאמר א"כ נראה פשוט דבחו"ש דאמרינן בתוספתא וכן הוא בר"מ ושו"ע דביאתו היא ביאה גמורה אף לפטור צרתו ודאי דחייבין על יבמתו שיבמה כעל א"א גמורה דאל"כ אמאי חלקו חכמים בין ביאת ב"ט לביאת חו"ש ולפי מש"כ דכל היכא דממעטינן מאיש פרט לקטן ממעטינן נמי חו"ש קשה דאמאי מחלקינן הכא בין קטן לחו"ש. והנה גם לשיטת התוס' נמי יש לדקדק דס"ל מדאימעט הכתוב מחיובא דא"א ש"מ דאין ביאתו ביבמתו קונה לו מה"ת יש להקשות נמי מ"ש חו"ש דקונין ביבמה קנין גמור ולא ממעטינן מאיש כמו קטן אך לשיטתם ז"ל י"ל כיון דהתורה הקנתה לו ולהכי א"צ דעת מסתברא לן דלא מיעטה התורה מאיש כ"א קטן כיון שאינו בר הקמת שם בביאתו. אע"ג דאין איסור בביאתו כמו שאמרו ביבמות (קיא.) מפני שהוא ראוי אח"כ להקמת שם משא"כ חו"ש דבני הקמת שם בביאתם נינהו מסתברא להו דלא ממעטינן מאיש. אבל לאחר העיון נראה דגם לפירש"י צ"ל דהא דממעטינן דאין חייבין מיתה על אשת יבם בן ט' הוא לא מטעם הגריעותא מפני שהיא אשת קטן והתורה פטרה ממיתה על אשת קטן. ז"א דא"כ כשיגדל אח"כ אף שלא בא עליה משהגדיל חייבין עליה מיתה וזה לא משמע כלל אלא הטעם הוא שביאתו הוא אף שקנה מה"ת מ"מ הוא רק כמאמר בגדול לב"ש ושארי תנאים דס"ל דמאמר קונה ג"כ קנין גמור מה"ת מ"מ אין חייבין עליה מיתה כמו דאמרינן להדיא בנדרים (עה.) וכן נראה דלמ"ד דס"ל דלב"ש מאמר אינה קונה קנין גמור לפטור את הצרה וגם נמי לא סגי לה בגט אלא דבעי נמי חליצה ה"ה ביאת ב"ט מה"ת נמי אינה קונה לפטור את הצרה ולא סגי לה בגט אלא בעי נמי חליצה [ומדרבנן עשו ביאת ב"ט כמאמר לדידן] והטעם הא דביאת ב"ט הוא מה"ת רק כמאמר ולא כביאת גדול משום דהוא אינו בר הקמת שם עדיין ולכך א"ש הא דלא ממעטינן מאיש רק קטן ולא חו"ש כיון דהם בני הקמת שם נינהו אין סברא לומר דביאתם לא יקנה קניין גמור אף לחייב עליה מיתה ואין להקשות לפי מש"כ דביאת ב"ט הוא כמאמר לב"ש אמאי כתב רש"י דהוא יורשה ומטמא לה הא במאמר ס"ל לרבה ביבמות (כ"ט.) דגם לב"ש אינו יורשה ומטמא לה. ואף לרבא דס"ל דלב"ש היא ספק נשואה לחלוק בנכסים אבל מ"מ ודאי נשואה לא והכא גבי ביאת ב"ט ס"ל לרש"י דעושה אותה כודאי נשואה. ונראה דשאני מאמר דהוא ע"י קדושין א"כ לא עדיפא מכל ארוסה דעלמא אבל הכא ביאת ב"ט שהוא קנה אותה ע"י ביאה אף שביאתו לא הוה כיבוס גמור מ"מ קנה אותה ליורשה ולטמא לה:
אח"ז עיינתי ברמב"ן בחידושיו ליבמות (צו.) ונראה מדבריו שם דהוא מדקדק מדברי רש"י דקדושין דפי' דקנה רק ליורשה ולטמא לה ולא פירש לענין זה דסגי לה בגיטא מה"ת דע"כ כונת רש"י הוא דקנה רק לענין זה מה"ת אבל לא דסגי לה בגיטא וגם אינו פוטר צרתה וזהו ע"ד שפירשתי דהוא כמאמר לב"ש. אבל הרמב"ן השיג ע"ז שם וכתב וז"ל אך בזו יש, לעיין וכי היכן מצינו קונה לשאר הדברים ולא לדברים האמורין בפרשה לפטור בגט ולפטור צרה מן היבום אלא הכרעה שלישית יש לנו להכריע חוץ משתי הסברות של רש"י דמדאורייתא קונה אותה לכל דבר של יבום אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי ומתני' הכי קתני קנאה להצריכה גט לכשיגדיל כו' עכ"ל ונראה דכונת הרמב"ן הוא להשיג דהא שם (נו.) פליגי רב ושמואל בביאת שוגג דרב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן היבום אבל בתרומה לא אכלה וכן אינו יורשה ומטמא לה כדפי' שם התוס' וא"כ האיך אפשר לומר דביאת קטן תהיה להיפך דקנה ליורשה ולטמא לה ולא לענין דברים האמורים בפרשה ואני התבוננתי דבלא השגת הרמב"ן א"א לומר כן בדברי רש"י דכונתו הוא דקנה דוקא ליורשה ולטמא לה אבל לא דסגי לה בגט א"כ ע"י ביאת קטן הויא אשת שני מתים מדאורייתא כיון דלא פקע הזיקה מן הראשון ובעי עדיין חליצה או ביאה מן התורה להפקיע זיקה הראשונה וכיון שגם הקטן קנה אותה מה"ת א"כ הוה גם אשת הקטן מדאורייתא והויא אשת שני מתים גמורה ואמאי אמרינן שם דבעי חליצה ואין לומר דהוא מדרבנן כיון דחכמים עשו כמאמר לכך לא חלקו בין ביאה זו למאמר ובעי חליצה מדרבנן זה א"א לומר דהא רבא קאמר שם להדיא דהא דאינה מתיבמת הוא מטעם גזרה ומוכיח מן המשנה דגזרו על זיקת שני יבמין אף בלא צרה א"כ ע"כ דאין זה אשת שני מתים. ויותר קשה דאמאי ס"ל להמשנה (צו:) דהראשונה חולצת ולא מתיבמת והשניה חולצת ומתיבמת ואמאי הא הוה צרה דאשת שני מתים והאיך היא מתיבמת. ונפלאתי על מה דלא השיג הרמב"ן על רש"י מחמת קושיא זאת ואולי יש להרמב"ן שיטה אחרת בזה וס"ל דאף לב"ש דס"ל דמאמר קונה קנין גמור מ"מ לא הויא אשת שני מתים וזה דלא כדמשמע מדברי התוס' שם (כט.) ד"ה לא כו' ועיין בדברי רש"י שם (לא:) ד"ה אלא מדרבנן כו' ויש לי הרבה להאריך בזה ויבואר במ"א אי"ה:
ע"כ נראה לפע"ד עיקר דגם כונת רש"י הוא כדברי הרמב"ן דמה"ת קנה בביאתו לגמרי לכל דבר וסגי לה בגט ופוטר צרתה מדאורייתא וכן נראה מדברי רש"י דנדה (מה.) דכתב שם דקנה וזכה בנכסי אביו. א"כ זה הוה מדברים האמורים בפרשה מ"מ נראה דאף לפי"ז יש לישב דברי רש"י דמה שהקשיתי דמ"ש ביאת קטן דממעט הכתוב ממיתה ולא ביאת חו"ש מטעם דקטן הוא אינו בר הקמת שם אכן מדברי הרמב"ן שם משמע דלא כדברי וס"ל דממעט הכתוב ממיתה משום דביאת קטן הוה בלא דעת לשם יבום דכתב שם וז"ל ומשמע (כצ"ל) דלרב דאמר קנה לכל בביאת שוגג כי פטר רחמנא אשת יבם ב"ט ממיתה גזרת הכתוב הוא ביבם [ב"ט] ולא בשאר שוגגין ולשמואל כשם שזו פטורה כן כולן פטורות משום לא ריבה הכתוב שוגג כמזיד אלא לדברים האמורין בפרשה ודילמא מהתם גמר לה עכ"ל אף שמדברי הרמב"ן הללו אפשר לדחות ולומר דגם הרמב"ן מודה דלרב הא דפטר הכתוב אשת יבם ב"ט ממיתה הוא משום דאינו בר הקמת שם אבל לאחר העיון ז"א דהא הרמב"ן שם (נא:) הביא דברי הראב"ד על קושית הראשונים דהקשו על דברי ר"ש דקאמר אם ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה ת"ל דאם ביאת הראשון ב"ט הוא ביאה א"כ אסורה לראשון משום שזינתה עם השני ותירץ הראב"ד שם כיון דהתורה פטרה אשת יבם ב"ט ממיתה א"כ אין דינה כא"א גמורה והרמב"ן השיג ע"ז וכתב וז"ל ולדידי לא נהירא דלרב דאמר לקמן (כו:) קנה לכל ואפי' בביאת חרש נמי קנה קנין גמור לכל קטן נמי ליקנו לכל וצ"ע עכ"ל. וכונתו להקשות דהא ודאי ביאת קטן נמי קנה לכל כמו בביאת חרש א"כ אין סברא לומר שלא תהא אסורה על בעלה בביאת אחר א"כ הרי מבואר להדיא בדבריו דס"ל דמה"ת אין לחלק בין ביאת חרש לביאת קטן וצ"ל לפ"ז דס"ל דגם על ביאת יבם חרש נמי פטור ממיתה וזה דלא כפי מה שהיה נ"ל לכאורה לדבר פשוט דמדחלקי חכמים בין ביאת קטן לביאת חרש דביאת קטן עשו כמאמר ולא ביאת חרש משום דעל ביאת יבם קטן פטור ממיתה אבל לא על ביאת יבם חרש ולדברי הרמב"ן ע"כ ז"א דהוא לא ס"ל לחלק בין ביאת קטן לביאת חרש אכן דעת הראב"ד נראה כמש"כ לחלק בין ביאת חרש לביאת קטן מפני שהוא אינו בר הקמת שם לכך ס"ל דרב דאמר דקנה לכל הוא דוקא בביאת חרש אבל לא בביאת קטן ולהכי ס"ל דאינה נאסרת עליו בביאת אחר:
ולפי מה שבארנו יתישב שפיר מה דהקשה הרשב"א בקדושין שם לשיטת רש"י והראב"ד דס"ל דביאת יבם ב"ט קנה מה"ת וז"ל וקשה לי ע"ז דא"כ אמאי גרעינן מלאוקמי במייעד לבנו קטן דמאי קושיא אי מצינו א"א לקטן אימא אה"נ אלא דרחמנא מיעטיה ממיתה כדאמרינן השתא כי מוקמת לה ביבמה לקטן עכ"ל אף שהפ"י כתב ע"ז וז"ל ודבריו אינם מובנים לי דודאי ר"א לא חייש השתא להאי דיוקא דמעיקרא דא"כ מצינו אישות לקטן דשפיר איכא למימר דאפ"ה גזרת הכתוב למעט ממיתה כדאמרינן לענין יבם אלא דעיקר מימרא דר"א דלא נפשוט לאידך גיסא דמייעד כו' והיינו דאמרינן בתר אוקימתא דר"א מאי הוה עלה אלמא דלא נפשטה האיבעיא ולהרשב"א ז"ל צ"ע עכ"ל אבל לפע"ד נראה דכונת הרשב"א הוא להקשות טל דברי ר"ז דמביא ראיה דע"כ אין יעוד לקטן דאי אמרת מייעד א"כ מצינו אישות לקטן וס"ל דזה אין סברא לומר דאף שהיא אשתו גמורה מ"מ פטרה התורה ממיתה מפני שהיא אשת קטן וע"כ אוקי ר"ז לקרא על אשת יבם ב"ט כדאוקי ר"א וע"ז הקשה הרשב"א לשיטת רש"י והראב"ד כיון דיבם קטן נמי קנה מה"ת מ"מ פטור ממיתה מנ"ל לר"ז להוכיח מזה דאינו מייעד כן הוא כונת הרשב"א בקושיתו. אבל לפי מש"כ דהא דפטר על אשת יבם ב"ט ממיתה הוא או מפני שהוא אינו בר הקמת שם או מפני שהוא אינו בן דעה לכך לא קנה קניה גמורה לחייבה מיתה. א"ש מה דפשיט ר"ז דאין יעוד לקטן ומ"מ שואל הגמרא מאי הוה עלה משום דאיכא למימר כסברת המדחה דאף אם יש יעוד לקטן מ"מ פטרה התורה ממיתה מפני שהיא אשת קטן ולפ"ז ודאי נראה דה"ה אם ייעדה לבנו חרש או שוטה דפטר עליה ממיתה אך לפי המסקנא דפשטינן דאין יעוד לקטן וע"כ הקרא קאי רק על יבם ב"ט לפי דעת הראב"ד נראה דהא דמיעטה התורה ממיתה הוא דוקא ביבם קטן משום דאינו בר הקמת שם אבל לא ביבם חו"ש אבל לדעת הרמב"ן ה"ה בחו"ש כיון שאינו בן דעה וכמש"ב:
עוד יש לדקדק על כלל זה שבארנו דכל היכא דממעטינן מאיש פרט לקטן ה"ה חו"ש מהא דאמרינן ביבמות (ק"ד:) אמרי דבי ר' ינאי חרש שנחלץ וחרשת שחלצה חליצתה פסולה משום דאינם בואמר ואמרה ולפ"ז קשה ל"ל האי טעמא בחרש גמור ת"ל דאיש כתיב בפרשה דממעטינן מיניה קטן א"כ ה"ה חו"ש והא זה נפקותא גדולה לדינא דבחליצת קטן דאמעיט מאיש פסקינן דאינה כלום ובחליצת חרש דפסולו הוא משום דאינו בואמר פסקינן דהוה חליצה פסולה ובאמת נראה דמטעם זה פסק הרמב"ם (בה' יו"ח פ"ד ה"ג) דחליצת חרש וחרשת נמי אינה כלום ועי"ש בהה"מ דמבאר טעמו של הרמב"ם כיון דחליצת קטן אינה כלום ה"ה חליצת חרש דהשוו אותם חכמים בכל מקום בכל דבר שצריך דעת וזהו כדברינו דכיון דממעטינן מאיש פרט לקטן כיון שאין בו דעה ה"ה חו"ש אבל לפי דעת הראשונים דמחלקין בין חרש לקטן כדמשמע מפשטות הגמרא שם דבחרש פסולו הוא רק משום דאינו בואמר ואמרה משום דבן דעה הוא לענין חליצה היכא דאחרים מלמדין אותו לפי דעתם קשה דמ"ש מקטן דממעטינן מאיש אע"ג דהוא נמי בן דעה לענין חליצה כמו חרש וכמש"כ התוס' שם דהא כל היכא דממעטינן מאיש פרט לקטן ממעטינן נמי חרש ויש לישב כיון דבקרא דילפינן מיניה פרט לקטן קאמר שם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו לכך מסתבר יותר דהקרא קאי דוקא למעט קטן כיון שהוא אינו בר יבום כלל כמש"כ התוס' והרשב"א בקדושין דילפינן מאשת איש פרט לקטן אבל חרש כיון דהוא בר יבום לא ממעטינן אותו מהאיש אבל לדעת הרמב"ן דס"ל דגם קטן הוא בר יבום וקנה אותה לכל דבר קשה דמ"ש חרש מקטן לענין חליצה ונראה דע"כ צ"ל לפ"ז דהך כללא דכל היכא דממעטינן מאיש פרט לקטן ה"ה גם חו"ש הוא דוקא היכא דממעטינן קטן מפני שאינו בר דעה ה"ה לחו"ש נמי כיון שאינם ב"ד דינם כקטן אבל הכא גבי חליצה הא קטן וחרש ב"ד נינהו כמו שביאר גם הרמב"ן והרשב"א שם אלא דגזה"כ הוא למעט מהאיש פרט לקטן דאינו בר חליצה לכך לא יכולין למעט מזה גם חרש ואינו פסול אלא משום דאינם בואמר ואמרה כנ"ל וכן יש להקשות לדברינו מירושלמי דתרומה דמצריך תרי קראי למעוטי קטן ולמעוטי חו"ש דאין תרומתם תרומה דאמאי לא ממעטינן כולם מחד קרא אך לפי מש"כ התוס' בחולין (יב:) ד"ה ותבעי כו' דקראי דמביא הירושלמי הוה אסמכתא בעלמא א"ש:
ועתה נשובה לדברינו שבארנו דלענין עבודה נראה ברור כיון דמיעטה התורה מאיש פרט לקטן דפסול לעבודה ושם ודאי הוא משום דאינו ב"ד דבעבודה בעי כונה ומתעסק פסול ובכל ד' עבודות בעי כונה כמ"ש התוס' ריש זבחים יעו"ש א"כ ה"ה נמי דממעטינן חו"ש ואם כן ע"כ צ"ל דהא דאמרינן בבכורות דחו"ש פסולין לעבודה משום דאינו שוה בזרעו של אהרן ע"כ מיירי בחרש שאינו גמור אלא שאינו שומע בלבד. ושוטה נמי שרק דעתו דלה וקלושה ומשונה משאר ב"א. אמנם ראיתי להגאון בעל נו"ב בתשו' א"ע (סי' נ"ג) דחתר ג"כ למצוא פשר דבר בחרש דמתני' דבכורות אי מיירי בחרש גמור או בחרש המדבר ואינו שומע ולענין מומי נשים מסכים שם דזה ודאי דחרש שאינו שומע לבד הוה מום והביא ראיה מפ' החובל (פה:) חרשו נותן לו דמי כולו וכתב מ"מ י"ל דלגבי כהנים לא הוה מום ומה דלא חשיב זה גבי מומין היתרים בנשים מבכהנים הוא משום דלא משכחת שתמצא חרשת אחר הקדושין והוא לא ידע דהאיך נתקדשה אם לא כשהוצרך לרמוזי וא"כ ראה ונתפייס אם לא כשנתקדשה ע"י שלוחה או בקטנה ע"י אביה וכ"ז לא שכיחי כו' עכת"ד ולפע"ד ראייתו מדלא חשיב במומים היתרים בנשים מבכהנים היא ראייה גדולה ג"כ דגם באינו שומע לבד הוה מום בכהנים ודחייתו לא ידעתי דבשלמא בשומא בפדחתה שפיר פרכינן שם בכתובות הא ראה ונתפייס משום דאסור לקדש עד שיראנה ומסתמא ראה אותה אבל בחרשת אפשר לומר דאף שראה אותה לא דבר עמה והקדושין קבלה ע"י אחר או ע"י אביה וגם אפשר שקבלה בעצמה הקדושין באופן שלא דברה ומהיכא תיתי לו למימר דאין זה שכיח. אלא נ"ל ברור דחרש דמתני' דבכורות מיירי באינו שומע לבד וכן מצינו בכמה מקומות דחרש מיקרי מי שאינו שומע לבד כמו בנדרים (עג.) אמרינן בברייתא ושמע אישה פרט לאשת חרש ומיירי בחרש שאינו שומע לבד יעו"ש ברא"ש ובש"מ וכן בסנהדרין (עא:) לענין בן סורר ומורה אמרינן שם ואמרו ולא אלמין כו' איננו שומע בקולנו ולא חרשין וכן במתני' יבמות שהבאתי למעלה חרש שנחלץ וחרשת שחלצה חליצתה פסולה פירשו הרמב"ן והריטב"א דלפי דעת הירושלמי ואפשר לומר גם להגמרא דידן מיירי באינו שומע לבד דזה נמי מיקרי שאינם בואמר ואמרה דבעי שתהא שומעת מה שהוא אומר לא חפצתי לקחתה וכן הוא שומע מה שהיא אומרת לא אבה יבמי ונפלאתי על מה שלא הביאו בשו"ע דעתם שאינו שומע לבד נמי פסול לחליצה אח"כ מצאתי שהגאון רעק"א העיר בזה:
אח"ז ראיתי שמהתוס' דבכורות (לז.) ד"ה מה הפרט כו' מוכח להדיא דחרש דמתני' דבכורות מיירי באינו שומע לבד. דז"ל וא"ת מ"ש דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר ולקמן בפרק מומין אלו (מד. מה) תנן חרש שוטה וקטן [וקטן ט"ס דליתא במשנה] פסולין באדם וכשרין בבהמה ובאדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כדמפרש לקמן ואין לחלק [כצ"ל] בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים כו' עכ"ל ואם נימא דחרש דהתם הוא דוקא חרש גמור היינו שאינו שומע ואינו מדבר אבל אינו שומע לבד לא הוה מום א"כ הו"ל להתוס' להקשות יותר דמ"ש גבי עבד חשיב מומא אינו שומע לבד ובאדם לא הוה מום כלל והתוס' כתבו שם דלא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן אע"כ דמפרשי כמש"כ דהכא מיירי בחרש שאינו גמור אלא שאינו שומע בלבד ודלא כהנו"ב. ואפשר לומר דהאי כללא דכייל לנו חז"ל בחגיגה דחרש שדברו בו חכמים בכ"מ הוא אינו שומע ואינו מדבר וכן בשוטה דקאמר שם איזה שוטה היוצא יחידי כו' הוא דוקא היכא דחשיב חרש שוטה וקטן כאחת וכן משמע לישנא דגמרא דחגיגה (ב:) תנא חרש דומיא דשוטה וקטן מה שו"ק דלאו בני דיעה נינהו אף חרש דלאו בר דיעה הוא ועיקר דיוקא הוא משום דתנא דומיא דקטן אע"ג דמדברי רש"י שם משמע דעיקר דיוקא הוא משום דתנא דומיא דשוטה מ"מ נראה דלאו דוקא אלא דגם שוטה נמי לא פסיקא לן דמיירי בשוטה גמור אלא היכא דקתני שוטה וקטן כאחת דאז מיירי בשוטה גמור שהוא לאו ב"ד דומיא דקטן אבל היכא דחשיב חרש לבד או אפי' היכא דחשיב חרש ושוטה רק כיון דלא חשיב גבייהו קטן איכא למימר דמיירי בחרש שאינו גמור אלא שאינו שומע בלבד ושוטה נמי היכא דמשונה בדעתו משאר ב"א שדעתו דלה וקלושה שזה מיקרי נמי לפעמים שוטה ולולי דמסתפינא הייתי אומר דחרש דמתני' דבכורות מיירי בחרש כל דהו היינו שאינו שומע לבד או אינו מדבר לבד כההוא חרש דחשיב שם בחגיגה וכדמפרש שם בגמרא וכן איתא בירושלמי דריש תרומות דחרש כל דהו כנזכר מקרי לפעמים בדבריהם סתם חרש א"כ לפ"ז גם כהן אלם פסול לעבודה ובזה יתיישב ג"כ דהא אילמת ודאי דהוה מום בנשים ואם נאמר דחרש הוא רק שאינו שומע לבד אבל לא אלם ולא הוה מום בכהנים אמאי לא חשיב זה גבי מומין היתרים כו' אף שזה אפשר לדחות ולומר כיון דחשיב גבי מומי נשים קול עבה א"כ לא צריך לחשוב גם אלם דהוה כ"ש מ"מ מסברא נ"ל דאלם לגבי כהנים הוה מום דהא לא מיקרי שוה בזרעו של אהרן ואף שאין שום שינוי בגופו לא גרע משכור משאר דברים המשכרים עיין בכורות (מה:) דפסול הוא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן מ"מ ראיתי מכבר להגאון בעל חות יאיר דכתב בפשיטות דאלם כשר לעבודה וגם הפוסקים לא הזכירו זאת להדיא ע"כ בטל דעתי כנגד דעתו הרחבה אבל בחרש שאינו שומע הדבר ברור דהוא פסול לעבודה ובזה מיירי המתני' וכן בשוטה איירי בשוטה שאינו גמור:
ולפי מה שבארנו נתישב שפיר מה שהקשינו למעלה דאמאי לא חשיב במומי כהנים גם משועמם מחמת מרה שחורה דהא גבי נשים ודאי דהוה מומא כמו שהוכחנו לעיל מהתוספתא וכיון דלא חשיב זאת במומין היתרים בנשים מבכהנים ע"כ דגם גבי כהנים נמי הוה מומא אבל לדברינו דהמשנה מיירי בשוטה שאינו גמור ניחא כיון דהמשנה מיירי רק היכא שהוא משונה בדעתו משאר ב"א והיא דלה וקלושה א"כ משועמם מחמת מ"ש כייל המשנה בכלל שוטה ולא חשיב משועמם בלבד למום אבל התוספתא מבאר יותר וחשיב משועמם ושוטה בתרתי. א"כ לפ"ז משועמם מחמת מ"ש אינו פסול לעבודה אלא בשעה שאחזתו המ"ש דזה הוה כעתים חלים ועתים שוטה ושם משמע דאינו פסול לעבודה אלא בעת שטותו אבל בשעה שהוא חלים והוא כשאר בני אדם הוא כשר לעבודה:
העולה מכל דברינו אלה שבארנו לדינא דלפי דברי רש"י שפי' על רוח קצרית באה עליו דהיינו רוח שטות אם הוא משוגע לפרקים הוה מום אפי' לגבי כהנים ואפי' בעת שהוא חלים ג"כ פסול לעבודה ולא נאה לאיש כזה לעבוד לפני המלך הכבוד וכ"ש דהוה מום לגבי נשים ואם הוא מרה שחורה לפרקים לפי דברי רש"י אינו פסול לעבודה אלא בעת אחזתו המ"ש דאז הוא בכלל שוטה דחשיב במתני' אבל בעת שהוא חלים והוא כשאר בני אדם הוא כשר לעבודה ולדברי הרמב"ם בחבורו בעל מ"ש פסול לעבודה אף בעת שהוא חלים דהא כתב הרמב"ם דר"ר מבעתו לעתים ידועים פסול לעבודה דהוא מפרש דזהו רוח קצרית באה עליו אבל לדברי הרמב"ם בפי' המשנה ולדעת הרע"ב דפירשו רוח קצרית באה עליו היינו שנשאר לפעמים בלא הרגש אין לנו ראיה לפסול לעבודה אפי' אם הוא משוגע לפרקים דבעת שהוא חלים איכא למימר דהוא כשר לעבודה. רק בעת שהוא משוגע ודאי דפסול אפי' לא הגיע לכלל שוטה דחגיגה דזה נכלל בכלל שוטה דמתני' דאפי' בעל מ"ש לבד נמי פסול לעבודה בעת שאחזתו המ"ש וכמש"ב. וכ"ז לגבי כהנים אבל לגבי נשים אפי' היא מ"ש לפרקים נמי הוה מומא ואין לנו לחלק בין אם הויא אצלה בתמידיות או לפרקים דכיון דאיכא זמן שנחשב לגבה מום א"כ יוכל הבעל לומר אין אני רוצה לדור עמה כמו שהבאתי ראיה לעיל מדברי הגמרא:
ועתה נבוא לנ"ד באשה זו שהיא משוגעת לפרקים אע"ג דלא הגיעה לכלל שוטה דריש חגיגה מ"מ מתורת משועממת ודאי דלא נפקית א"כ ודאי דהוה מום ואין לה כתובה ולא תוספת ומום שבגלוי נמי לא הוה כיון דהטירוף הוא אצלה לפרקים ידועים א"כ יכולים אביה ואמה לשומרה שלא תלך לשוק כדי שלא יתודע זאת והוה כמו נכפה לזמן דמקרי נמי מום שבסתר מהאי טעמא ועיין ברמב"ם (בה"א פכ"ה ה"ב) דמסיים שם והדברים האלו דברים של טעם הם ואינם גזה"כ עכ"ל וא"כ יש לנו ללמוד מזה דכל היכא שיכולים לשמור שלא יודע מום זה לרבים מקרי מום שבסתר וראיה לזה שאביה ואמה הסתירו הדבר כי כאשר היה צריך לעשות גב"ע עליה אם היה אצלה המום מקודם לא השיגו רק אנשים מתי מספר שידעו מזה בכרך גדול כזה וזה שידעו האנשים האלו היה ג"כ מחמת שבאו לביתה וראו כל הנעשה עמה. ועיין בשו"ע א"ע (סי' ל"ט ס"ד) דיש מומים שאף שיש מרחץ בעיר לא מהני:
והנה לפי מה שבארנו נלפע"ד דיש לצדד הרבה דאין אשה זו צריכה גט מה"ד אף מספיקא ול"ד לכל מומין דצריכה גט מספיקא דהנה על הא דאמר רבא בכתובות (ע"ג:) דלכך בכנסה סתם בעי גט משום דתנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא פירש"י שם משום דספוקי מספקא ליה על סתם ב"א אי קפדי באשה נדרנית או לאו הקשה הפנ"י ע"ז וז"ל ומיהו יש לדקדק דהא לקמן פשיטא לן חזקה דאין אדם מתפייס במומין ואמרינן נמי בדוכתא טובא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והאיך קאמר הכא דמספקא לן בסתם ב"א אי קפדי במומין ונדרים לכך נראה דדוקא בכנסה כתב רש"י דמספקא לן בסתם ב"א שכונסין סתם אי אמרינן דקפדי משום חזקה דאין אדם מתפייס במומין או איפכא דחזקה שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ומסתמא ראה ונתפייס ודוקא בכנסה שייך האי ספיקא אבל בקידשה לחוד מסתמא דעתו לבודקה והוה ליה סימפון ולא בעי גיטא כנ"ל עכ"ל ולדבריו כיון דהא דבעי גיטא גבי מומין מספיקא הוא מטעם דיש כאן חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו נגד חזקה דאין אדם מתפייס במומין לכך הוה ספיקא דאורייתא נראה ברור דגבי מומין שאינן נבדקין כלל כגון נכפית לזמן או כמו נ"ד שהיא משועממת לפרקים ודאי גם רבא מודה דלא בעיא גיטא כלל מה"ד משום דהא התם יש חזקה דאין אדם מתפייס במומין כנ"ל. ואף לפי דעת תי' הב' של התוס' שם (עב:) ד"ה ע"מ והרא"ש דס"ל דאף בקדשה סתם ונמצא אח"כ מומין דבעי גיטא מספיקא. וסברי דגם גבי מומין מספקא לן על סתם ב"א אי קפיד או לא ולפי"ז ודאי דאין חילוק בין מומין שנבדקין בשעת כניסה או לא. מ"מ נ"ל דגבי מומין גדולים דאנן סהדי דקפדי אינשי בזה גם הם מודים דלא בעי גט מה"ד בקדשה סתם או בכניסה וא"א לבודקה כגון נכפית או משועממת לזמן וכן הובא בש"מ שם לתרץ קושית התוס' שהקשו מאי איריא ע"מ הא אפי' סתם נמי דלהכי אמרינן דארוסה לכהן לא תאכל בתרומה משום גזירת סימפון אלמא דמומין מבטלין הקדושין ותירץ הריב"ש דדוקא במומין קטנים כגון אותן שפוסלין בכהנים בזה כשלא אתני מספקינן אם אדם מקפיד ע"ז אם לאו אבל במומין הגדולים כגון ריח הפה והחוטם ומכות שבגופה אף כשלא אתני נמי הוה מקח טעות ולהכי לא תאכל המאורסת לכהן בתרומה משום דחיישינן למום גדול וכן תירץ הר"י מטראני ומשועממת נמי הוה ממומין גדולים עיין בתשו' הרא"ש כלל מ"ב דכתב שם גאון אחד דנכפית הוה ממומין גדולים משום דמדמי בפ' האומנין נכפית לשוטה ומשועממת יעו"ש אף שלכאורה נראה דהתוס' לא ס"ל לחלק בהכי מדלא מתרץ התוס' כתי' הריב"ש והרי"מ דהא דחיישינן לסימפון היינו למום גדול וכן כתב הש"מ דהתוס' לא ס"ל הכי אבל לפע"ד אינו נראה כן ובודאי גם התוס' מודים לדבריהם אלא דס"ל דהא דחששו חכמים לסימפון משום דזה מיעוטא דשכיחי והוא דוקא אם חיישינן לכל המומין הפוסלין בכהנים אבל אם חיישינן רק למומין הגדולים ודאי דלא היו חוששין בזה לאסור אותה בתרומה כיון דזה לא שכיח וכן כתבו התוס' שם (נח.) ד"ה הנהו כו' וז"ל ומפר"ת קלא אית להו ולא שכיחי ולא חיישינן בהו לסמפון כיון דלא שכיחי והנהו נמי דפ' האומנין לא שכיחי כו' עכ"ל. ונראה דגם רש"י מודה לזה דהני מומין דחשיב בפ' האומנין הם לא שכיחי רק רש"י ס"ל דליסטים מזויין או מוכתב למלכות גבי עבד הוא שכיח מדהתקין ר"י בשטרא דעבדי עבדא דנן מוצדק לעבדות ופטור ועטיר מן ערורי מלכא ומלכתא ולפי' ר"ת ע"כ צריך לדחוק לדבריו דזה משום שופרא דשטרא אבל רש"י לא ניחא לי' בהכי:
אך כ"ז בכניסה לבד דבזה נראה לפע"ד דבמומין גדולים כה"ג וגם שאין כאן חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כיון שהוא לפרקים לא בעי גט מה"ד אלא מדרבנן בלבד לכמה שיטות הגדולים כמש"ב. אכן אם נבעלה כיון דאנן קיי"ל דאין אדם עושה בב"ז א"כ נראה דבעי גט מה"ד מטעם הביאה אף במומין גדולים כה"ג אך שאין לה כתובה וא"כ בנ"ד שיש כאן עדי סתירה צריך לחקור בזה אם נאמן לומר שלא בא עליה ואינה צריכה גט מה"ד או לא ונראה לפע"ד כיון שהוא טוען שלא בא עליה מפני שלא נתרצית לו מחמת טירופה ושגעונה ואנו רואין אמתלא שלו מבוררת הנראה לכל כי נתגלה ביום מחר טירופה ושגעונה לעיני כל נראה דבכה"ג הוא נאמן ולא אמרינן בזה לא מוקים אינש אנפשי' ובודאי בא עליה כיון שיש כאן טעם הגון לדבריו א"כ לא אמרינן בזה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ויותר מזה דעת הב"ש בסי' קי"ז ס"י בדין דפסק השו"ע דבא על אשתו כו' וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אין שומעין לו וכתב שם בהג"ה ואם שהה עמה ל' יום אינו נאמן לומר שלא בעל והקשה הח"מ דהא קיי"ל בסי' ס"ח לענין טענת בתולים כר"י כיון דנסתרה עמו מיד צריך לטעון ט"ב ואם לאו אינו יכול לטעון ואמאי פסק הרמ"א דעד ל' יום נאמן ותירץ הב"ש דהרמ"א פסק כן אליבא דאוקימתא דרבא שם דאמר אף לר"י לא אמרינן דבעיל מיד היכא דאיכא איזה טעם דלא בעיל כי הא דאמר שם ביבמה אמרינן דאוקי נפשי' עד ל' יום משום דמבזז בזיז מינה כו'. אע"ג דקיי"ל ביבמה אפי' תוך ל' צריכה ממנו גט היינו לחומרא אבל לקולא, י"ל דלא בעל ה"ה להוציא ממנו הכתובה כן ה"נ י"ל כשראה המומין לא בעל כו' ועדיין לא גמר בדעתו אם ימחול כו' עכ"ל א"כ ס"ל להב"ש דגם ביבמה עד ל' יום לא אמרינן דודאי בעל אף שהטעם דמבזז בזיז הוא טעם קלוש ולהכי באמת ר' יוחנן שם לא ס"ל טעם זה וסובר דגבי יבמה אמרינן דודאי בעיל. וכן טעם של הב"ש לענין מומין דמשום דראה המומין לא בעיל הוא ג"כ טעם קלוש דא"כ אמאי לא טען זה מיד למחר והב"ש דחק בטעמו משום דעדיין לא גמר בדעתו אם ימחול או לא וא"כ הרי חזינן דאפי' היכא דאיכא רק טעם קליש' אמרינן דאין כאן חזקה דודאי בעיל משום דלא מוקי אינש אנפשי' כ"ש בנ"ד שנותן טעם הגון לדבריו ואמתלא שלו מבוררת נראה דודאי אין כאן חזקה דבעל:
ובאמת נ"ל דאף לפי דעת הח"מ שם שחלק על הרמ"א וסובר כיון דנסתרה אינו נאמן לומר שלא בעל. היינו דוקא אם מיד לאחר היחוד לא אמר כלום דאז אמרינן דאינו נאמן ממ"נ אם לא בדק אז ומצא בה מום אמאי לא בעל אותה ואם בדק אותה אז ומצא בה מום ולכך פירש ממנה אמאי שתק ולא אמר מיד כלום וסברת הב"ש דקאמר שם משום דעדיין לא גמר בדעתו אם ימחול לא ס"ל אבל אם לאחר היחוד מיד טוען שלכך לא בעל אותה משום דמצא בה מומין ודעתו לגרשה גם הח"מ מודה דנאמן לומר שלא בעל ואינו מחוייב ליתן כתובה ובזה נתישב לי הא דאמרינן כנסה סתם ונמצא בה מומין תצא שלא בכתובה וכן הא דאמרינן נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראי' שעד שלא נתארסה היו בה המומין דלכאורה קשה הא לפי דעת רוב הפוסקים סתם כניסה הנזכר בגמרא הוא יחוד הראוי' לביאה א"כ לפי הפוסקים שפסקו דהיכא דבעל אע"ג שלא שהה אח"כ אינו יכול לטעון טענת מומין וחייב ליתן לה כתובה. משום דמסתמא בשעת ביאה בודקה יפה. עיין ב"ש שם סקי"ט בשם הפרישה דמפרש דזהו דעת הרמב"ם א"כ היכא משכחת לה שלאחר כניסה תצא בלא כתובה מחמת מומין כיון דאינו נאמן לומר שלא בעל לאחר היחוד אבל לפי מש"כ דאם אחר היחוד טען שלא בעל מחמת שמצא בה מומין נאמן א"ש. דמיירי בכה"ג שטען מיד אחר היחוד שלא בעל מחמת שמצא בה מומין וכיון דחזקה דאין אדם מתפייס במומין מסייע לי' לכך נאמן ואינו חייב ליתן לה כתובה ונפלאתי על המהרי"ק בשורש ק"ה דדחק לפרש לפי דעת הרמב"ם דס"ל דלאחר הביאה אינו יכול לטעון טענת מומין אף לענין כתובה דע"כ הא דאמרינן במתני' דנכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראי' כו' דאיירי בכניסה לחופה ולא נבעלה ולא ידעתי למה למה לא פירש כפשוטו דהתם מיירי שטען מיד אחר היחוד שמצא בה מומין ומחמת זה לא בעל. ועוד לפע"ד מוכח כדברי דהא פרכינן שם בסוגיא (ע"ג.) על שמואל ממתני' דכנסה סתם ונמצא עליה נדרים מאי לאו דקדשה על תנאי כתובה הוא דל"ל הא גיטא בעי אבל לרב ניחא דבעי גיטא משום דבעל. א"כ גבי נדרים ודאי איירי בכניסה ממש ולא בחופה בלבד א"כ מסתמא גבי מומין דקתני כנסה נמי בכה"ג מיירי. א"כ תקשה לדברי המהרי"ק אמאי אין לה כתובה אלא ע"כ צ"ל כדברי דגבי מומין אפי' בכניסה גמורה נמי נאמן לומר שלא בעל מפני שמצא בה מומין לכך אין לה כתובה:
מ"מ אין להוכיח מזה דאף בנותן אמתלא מבוררת שלא בעל מ"מ אינו נאמן לענין גט רק לענין כתובה בלבד משום דמידי ספיקא לא נפקא דאולי מ"מ בעל. דאל"כ תקשה דאמאי גבי מומין בעי גיטא כיון דנאמן לומר שלא בעל דאין זה ראי' כלל משום דהא גבי מומין אף בכניסה לבד נמי בעי גיטא מטעם דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ומבואר ברמב"ם דקודם הכניסה בודק אותה אך כנגד זה יש חזקה דאין אדם מתפייס במומין לכך מספיקא בעי גיטא ואין לה כתובה אבל ודאי איכא למימר היכא דנותן אמתלא מבוררת נאמן לומר שלא בעיל אף לענין גט ועוד נ"ל דאף אם נאמר דהיכא דנותן אמתלא מבוררת הוה רק ספק שמא לא בעל מ"מ אינה צריכה גט מה"ד. דהא דעת הרי"ף והרבה ראשונים דהא דאמרינן אין אדם עושה בב"ז ע"כ נתכוין לקדשה בביאה אף שיהי' בה דבר שיתבטלו הקדושין הראשונים הוא לא מטעם ודאי אלא דחיישינן שמא נתכוין לקדש אותה בבעילתו אף אם ימצא בה דבר שיתבטלו הקדושין הראשונים כדי שלא תהא בב"ז ולהכי אם קדשה אחר צריכה גט משניהם וכן פסק השו"ע סי' ל"ח סל"ה בהג"ה וא"כ אף בודאי בעל אינה צריכה גט רק מטעם ספק וכיון שהוא טוען שלא בעל מחמת אמתלא מבוררת לפנינו א"כ הוה ס"ס גמורה חדא שמא לא בעל כלל כדבריו ואת"ל דבעל שמא לא אסיק אדעתו לבעול אותה לשם קדושין דאולי נמצא בה דברים המבטלין הקדושין הראשונים ועוד יש לצרף לזה כיון דמום דמשועממת לא שכיחא כמש"כ התוס' א"כ בזה ודאי איכא למימר דאף אם בעל לא אסיק אדעתו לבעול לשם קדושין דאולי נמצא בה מום כזה אשר לא שכיח וכה"ג כתבו הפוסקים לענין מום דאילונית דאף דבעל אינה צריכה גט משום דאילונית לא שכיחא וזה ודאי אין לחוש שמא הרגיש בה המום דמשועממת ואעפ"כ בעל משום דלא מצי לאוקמי' אנפשי' ומחל המום. ז"א דבמום כזה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ודאי דאמרינן דאוקי אנפשו ומהימן לומר שלא בעל אם הרגיש המום וא"כ הכא בנ"ד ממ"נ א"צ גט אם לא הרגיש המום א"כ ודאי דלא חיישינן שמא בעל אותה לשם קדושין אף אם יהי' מום זה דמשועממת כמש"כ ואם הרגיש המום אז ודאי נאמן לומר שלא בעל דכיון דאין אדם דר עם נחש כו' ודאי לא בעל:
היוצא לנו מכל דברינו אלה דבמומין גדולים כה"ג כגון משועממת או נכפה לזמן לפי כמה גדולי הפוסקים אשה זו א"צ גט מה"ד אלא מדרבנן בלבד וכיון דא"צ גט אלא מדרבנן הדבר פשוט דאנו יכולין להתירו לישא אשה אחרת בלא היתר מק"ר דבמקום שצריכה גט רק מדרבנן לא שייך חר"ג דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כמ"ש הח"צ בסי' קט"ז וז"ל ועוד נלע"ד דכיון דזיקה אינו אלא מדרבנן כדמוכח בכולא תלמודא ובכל הפוסקים ז"ל ליכא למיחש בה משום חר"ג וכאותה שאמרו בריש מציעא גבי ההוא רעיא דהוה מסרי לו בכל יומא חיותא בסהדי כו' השתא נמי נחייבו מדר"נ ושנינן דר"נ תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ואע"ג דאיסורא מממונא לא ילפינן כו' האי לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא דלא דמי חדא תקנתא לתרי תקנתי כו' וכל המחמיר בזה עליו להביא ראיה פי' במילי דרבנן עכ"ל ואף לדעת הרמ"א דס"ל דגם ביבמה איתא חר"ג מ"מ נראה דבכה"ג דא"צ גט רק כדי שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט מודה דליכא בזה חדר"ג כלל דדוקא עליה שייך להחמיר משום שלא יאמרו כו' אבל עליו אין שייך להחמיר בזה שיהא מעוכב לישא אשה אחרת מחמת חדר"ג כיון דמה"ד אין זו אשתו כלל:
ויותר י"ל דאפי' אם נאמר דצריכה גט מה"ד מ"מ כיון דאנן פטרינן לי' מכתובה ומכל חיובא דיש לאשה על אישה מטעם כיון דהיא הטעתו במומין א"כ לא היה בזה חדר"ג שגזר דאסור לישא אשה על אשתו דהא כתב המהרי"ק בשורש ק"א בשם הרשב"א וז"ל והדעת נוטה שלא גזר תקנתו בכל הנשים ובכל המגרשים שלא עשה אלא לגדור הפריצים ההוללים והמועלים בנשותיהם שלא כראוי אבל לא על דעת שנתפשטה תקנתו אפי' באותן שאמרו חכמים שיוצאין שלא בכתובה כו' עכ"ל אע"ג דאנן לא נהגינן כהרשב"א בזה שהקיל בנשתטית לאחר נשואין לישא אשה על אשתו בלא היתר מק"ר. אלא אנן נהגינן להחמיר בזה כפי התקנה המבואר בתשובת מהר"מ מרוטינבורג מ"מ אפשר לומר דוקא היכא שנשתטית לאחר לו בלא היתר מק"ר. אבל היכא שאמרו תצא שלא בכתובה לא היה בזה תקנה כלל וכן דעת הגאון בעל שבות יעקב נשואין ואיכא כל חיובא דבעל עליו לכך התקינו שלא יתירו. הביאו הנוב"י באה"ע סי' א' דכל מה שצריכין היתר מק"ר הוא דוקא או שנשתטית לאחר הנשואין או שהתה עשר שנים ולא ילדה דהיא לא פשעה אבל היכא דהיא פשעה ליכא בזה חדר"ג כלל אמנם נראה מדברי האחרונים דס"ל בזה דלא כהגאון הנ"ל אלא אף בנשים שאמרו חכמים תצא שלא בכתובה בעי נמי היתר מק"ר דזהו בכלל התקנה שאם יראו טעם הגון להקל לו יתירו ע"י היתר מק"ר. מ"מ נ"ל דוקא היכא שמתחילת נשואיה היה כדת והיה לה כתובה ואח"כ נתקלקלה בזה הוא דמחמרינן דבעי היתר מק"ר. אבל היכא שהיא הטעתו בתחילת נשואיה ועשתה שלא כהוגן והטעתו כיון דאין לה כתובה מה"ד בזה לא היה תקנה כלל ואדרבה יש לנו לגדור גדר לפני עושה רמיה להרוס ערמת מחשבותם כמו שמצינו שאז"ל ביבמות (ק"ז:) הוא עשה שלא כהוגן ע"כ עשו בו שלא כהוגן ופקעו קדושין מיני' וכן כתב הרא"ש בתשו' סי' ל"ה וז"ל אמנם אם נראה לכם רבותי כו' שאם המקדש אינו אדם הגון וראוי לדבק בבת טובים כו' וקרוב הדבר לדמותו לעובדא דנרש כו' משום שלא נעשה כהוגן הפקיעו הקדושין גם זה שעשה שלא כהוגן נהי דהקדושין לא נפקע מ"מ יש לסמוך בנ"ז על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה עכ"ל. הרי חזינן דהרא"ש סמך מפני שעשה שלא כהוגן על קצת גדולי הפוסקים בחשש איסור א"א וכ"ש דיש לנו לסמוך בזה מפני שעשתה שלא כהוגן להפקיע בזה חר"ג שלא להצריכו היתר מק"ר. וכן כתב הב"ש לענין חדר"ג שלא לגרש בע"כ וז"ל בסי' קי"ז ס"ק כ"ד אם היו בה מומין והוא לא ידע י"ל דכופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן כמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו ה"ה דכופין אותה עכ"ל ועיין בהפלאה בק"א שם דכתב ע"ז וז"ל והנה בתשובת הרא"ש שם מיירי בקדושין לבד כו' א"כ י"ל דבנשאה כיון דאמרינן א"א עבב"ז ומכוון לקדשה בביאה אפי' אם לא יתקיים התנאי תו א"י לכוף אותה כו' מיהו י"ל כיון דעכ"פ היה ברמאות יכולים לכופה וצ"ע עכ"ל ומה שהניח בעל הפלאה בצ"ע המעיין במהרי"ק בשורש ק"ה יראה להדיא דאין בזה צ"ע דהיכא דאין לה כתובה אף שבא עליה כגון שהיה מומין שבסתר כנ"ד וכה"ג כיון דאין לה כתובה יכול לגרשה בע"כ ועיין במל"מ (פכ"ג מה"א דין ט"ז) דהביא דברי הבעל פ"מ דהיכא דפסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל דיכול לגרשה בע"כ בעודה ארוסה דאדעתי' דהכי לא תיקן ר"ג. וכתב בת' ש"צ סי' פ"ח דטעמא דהפ"מ הוא משום דחר"ג לא חמיר משבועה שנשבע להדיא ואף בנשבע להדיא דעת הבעל משפטי שמואל דפטור משבועתו אם הטעו אותו וזה פשוט דמה"ט חר"ג שלא לישא אשה אחרת נמי ליתא היכא שהיא הטעתו ואם א"א לגרשה בע"כ מותר לישא אשה אחרת לדבריהם דלא עדיפא מנשבע להדיא שלא לישא אשה אחרת ואח"כ נמצא שהטעתו וטוען שאדעתי' דהכי לא נשבע דודאי מתירין לו שבועתו ואומרים לו דאם יודע הוא בעצמו דאדעתי' דהכי לא נשבע מותר לישא אשה אחרת [ועיין בתשו' ח"צ סי' מ"א] א"כ לא עדיף חדר"ג משבועה שנשבע להדיא:
ועיין בט"ז בסי' ל"ט סק"ה גבי אשה המשתנת בתוך המטה דהכריע שם דזה לא הוה מומא לענין כתובה מ"מ כ' דאין בזה חר"ג ומותר לגרשה בע"כ כיון שיש בזה מחלוקת הפוסקים ולכאורה דבריו תמוהים הא כיון דמכריע שאין זה מום לענין כתובה למה הכריע לקולא לענין לגרשה בע"כ ונראה דסברתו הוא דהא ודאי שיש כמה ב"א המקפידין ע"ז לכך נחלקו בזה הפוסקים אי הוה מומא או לא א"כ יכול לטעון הבעל שהוא יודע בעצמו שאדעתי' דהכי לא נשאה. וכיון שאמתלא שלו מבוררת לב"ד והיא הטעתו בזה לכך אין עליו חדר"ג כנ"ל דעת הט"ז ועיין ב"ש שם סק"ט שהביא דעת הט"ז להלכה:
הכלל מה שנ"ל שמכמה גדולי האחרונים מוכח דס"ל דהיכא שהיא הטעתו כיון שאמתלא שלו מה שאינו רוצה לדור עמה ורוצה לגרשה מבוררת לב"ד והיא אינה רוצה לקבל גיטא יכול לגרשה בע"כ ולא הוה בזה חדר"ג כלל ואם אינו יכול לגרשה בע"כ נראה דיכול לישא אשה אחרת. אך מפני פריצות הדור מהראוי שלא להתיר לו בלא הסכמת שלשה גדולי הרבנים. א"כ כ"ש בנ"ד שהדבר פשוט לפ"ד שא"צ בזה הסכמת ק"ר רק הסכמת ג' גדולי רבנים דהא בארתי דלפי כמה פוסקים אשה זו א"צ גט אלא מדרבנן בלבד א"כ בודאי א"צ היתר מק"ר. ואפי' אם נאמר דצריכה גט מה"ד מ"מ כיון שהיא הטעתו במום גדול כזה מה שא"א לדור עמה כלל כיון שהיא משועממת לפרקים לפע"ד נראה ברור דאין בזה חדר"ג כלל וגם יש לצרף לזה מה דפסק בשו"ע סי' א' דהתקנה הי' דוקא בנשואה ולא בארוסה אם אינו רוצה ליכנס אלא לפטור. והוא מתשו' מהרי"ק סי' ק"א דכתב שם דע"כ לא תיקן ר"ג אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה לו אבל היכא שלא נשאה ורצה לחזור בו מי יכריחנו לכתוב לה כתובה בע"כ ולהתחייב לה בשאר כסות ועונה אם לא תמצא חן בעיניו דבר פשוט הוא דלא כייפינן לי' לכנוס ע"כ. והדבר פשוט לדבריהם דהיכא דהיא הטעתו במומין כיון דאין לה כתובה וכל חיובא דבעל אין לה עליו לא עדיפא אשה זו אף שכנסה מארוסה ונראה
דאף הח"צ דהשיג על מהרמ"א בזה בסי' קכ"ד וס"ל דגם בארוסה תיקן ר"ג יעו"ש מ"מ נראה דבכה"ג היכא שהיא הטעתו במומין גם הח"צ מודה דבכה"ג לא הי' חר"ג כיון שיש לו טעם הגון מה שרוצה לפטור אותה ולא לכונסה ע"כ הסכמתי גם אנכי עם הרבנים הגאונים המסכימים להתיר לו לישא אשה אחרת לאחר שישליש לה הגט וכל הנדוניא שלה ולאחר שישיג רשיון מהממשלה יר"ה וד' יאיר עינינו בתורתו ויצילנו משגיאות כ"ד הבעה"ח יו"ט ליפמן הכהן: