מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ
ספר דברים · פרשת כי תצא
כי תצא למלחמה על אויביך: אמרו חז"ל במלחמת הרשות הכתוב מדבר שנאמר ושבית שביו. ועל דרך הפשט יכול הכתוב לדבר גם במלחמת חובה והותרו לנו השבויים מעם אחר שהיו שבויים תחת ידם וזהו אמרו ושבית שביו כלומר שבי שהיה שבוי תחת ידו שאל"כ יקשה שלא אמר ושבית שבי:
והיה הבן הבכור לשניאה: מבשרך הכתוב שכן יהיה.
(א) ובנוהג שבעולם איש הרע בעיניו יירשנו או שונאו. והטוב בעיניו אשר מגמתו להניח לו את רכושו אשר רכש יאונה לו און ומת או נשבר או נשבה. ובעולם הנבזה הלזה זהו הסדר יום ליום יביע אומר:
איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם:
למדך הכתוב דרך ארץ לאמר (משלי י"ז) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. כי אמנם מי שלא ישמע בקול אביו ואמו דברי תוכחות ומוסר ידענו שאם יסרו אותו גם כן לא ישמע אליהם ולא יעזוב רשע דרכו:
שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים:
אף כי אמרו חז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקים אותו מ"מ מדרך המוסר יאות לנו ללמוד מפקודי ה' ישרים מדות ה' רחום ורב חסד. כי אולם היה מן הדין שלא יהרג שום בעל חי כדי להשביע כרס האדם וגם הנפש לא תמלא הלא יערב להם ימצא להם פירות הארץ ודבש וחלב תחת לשונם מבלי שינהגו כאנשי דמים הרוג בקר ושחוט צאן לצבות בטן ולנפיל ירך בטבוח טבח והכן ושמלה מגוללה בדמים מלבד (ב) כי אכילת הבשר תוליד ליחות גס ואכזרי באוכל וישנה שבעו לטבע איש הדמים ואיש הבליעל. ואמנם התיר ה' אכילתם לדורות האחרונים כי תשש כחם להחזיק חיותם ובריאותם. ואלמלא זה לא היה מן הראוי להתיר לנו. זהו כוונת הכתוב שלח תשלח את האם ואף הבנים היה לך לשלח אלא שאני מתיר לך הבנים לבד כדי שייטב לך ותוכל לחיות באריכות ימיך ושנותיך כאשר לא תוכל עשוהו בעשב השדה למזגך הכחוש. וחי בהם אמרה תורה:
לא יבא עמוני ומואבי וגו':
לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם:
בין תבין מה היא העצה היעוצה שלא לדרוש שלומם וטיבתם? ולמה לא צוה להחרימם אם רעים וחטאים הם לה' מאד כאשר צוה במדין? ומדוע הביא הצווי הזה הנה חוץ למקומו? והנכון כפי מדרשם ז"ל טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל מברכותיו של בלעם הרשע וכו'. ילמדונו בזה שכל ברכותיו של בלעם קללות היו עד שקללת אחיה טובה מהם. וא"כ מהו זה שאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה? אלא הטעם שבברכותיו יש במשמעותן קללות כמו שאמרו חז"ל מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקללם וכלם חזרו לקללה. והנה יש גם בזה ממה שיקשה מה תהיינה סבת ברכות בלעם לשיהפכו לקללה בעון ישראל גם אם אין קללות ויסורין בעולם להעניש ישראל מבלי שתהיינה דוקא הפך ברכות בלעם ולמה יומת בלעם מה עשה שיהפכו ברכותיו לקללות אם צוה הוא את הברכה והמה הסבו לבם אחורנית ונתקללו? אלא בהכרח היתה לו אשמה לפי שדבר דבריו והיתה כוונתו בהם באופן דמשתמע לתרי אנפי כדי שתחול עליהם כלשון הקללה בעונם. אבל הקב"ה הפך הקללה באופן שצוה עליהם את כל הקורות אותם כלשון הברכה ולא כמשמעות הקללה. כאמרם ז"ל [על] (שמות י') כי רעה נגד פניכם שהפך לדם פסח ומילה. וכענין שאמרו בחלומות שהולכין אחר הפה ומאן דחזי חלמא בישא יספרנו לאוהבו כדי שיפתור אותו לטובה. ככתוב ביוסף בראשית מ') וירא שר האופים כי טוב פתר כלומר שהיה פותר לטובה ולא לרעה לכן ספר גם הוא לו חלומו כדי שיפתור לו גם כן חלומו לטובה. והי"ת כן עשה לנו פתר והפך משמעות דברי חלומותיו של בלעם לטובה. ע"כ כשחטאו ישראל הוצרך לפתור אותם לרעה. ואיתא דוגמא בפ"ק דמ"ק ר"י בן עכסא ור"י בן גרים תנו פרשת נדרים בי רשב"י א"ל לבריה זיל גבייהו ויברכוך אמרו ליה יהי רעוא דתזרע ולא תחצד תעייל ולא תיפוק וכו' א"ל הנך כולהו ברכתא נינהו ופירוש הטעם שבירכוהו בלשון דמשתמע לתרי אנפי כדי שיספר אותו לאביו והוא יפתור אותם לטובה ויחול על הבן שפע הברכה גם מפי רשב"י וטובים השנים מן האחד. זהו אמרו כי מואב שכר בלעם לקללך והוא ברכך בלשון קללות ואלו הי"ת לא פתר משמעות דבריו לברכה כי אהבך ה' אלהיך לפי שהי"ת הוא אוהבנו הנה היו ברכותיו קללות על כן אנכי מצוך היום שלא תדרוש שלומם וטובתם פירוש שלא תבקש מהם שלום וטוב שיברכוך כי כל טובתם רעה ואולי יברכוך במשמעות דברי קללה כאשר עשה בלעם כי זה דרכם כסל למו אין שלום אמר ה' לרשעים:
לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם:
יש לך דבר שהוא רע מצד עצמו אולם אם יתאסף עם דבר אחר רע בעצמו ישובו שניהם לקבוץ טוב. לדמיון שני ארסים וסמי המות מתנגדים באיכותם וטבעם זה לזה כל אחד לבדו ימית האדם ושניהם ביחד לא ירעו ולא ישחיתו כי אם יתקפו האחד השני יעמוד נגדו ומה שזה יקלקל יתקן זה. הגיד לנו הכתוב כי אף שאתנן זונה נגדיי למחיר כלב באשר זה לסבת נאוף ואהבים וזה לסבת ציד מלחמה וחרון אף מ"מ אף יחדיו תועבת ה' גם שניהם ואין בהם טוב שבת אחים גם יחד:
לא תאחר לשלמי כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך והיה בך חטא:
כלומר אל תאמר כשאתאחר לשלם ביני וביני אנצל וישכח הנדר. אין זה אמת. אלא גם לאחר זמן הי"ת לא ישכחנו וידרשנו מעמך ויהיה בך חטא. פירוש תשלם בקנס על החוב כמנהג הגבאים המחזרים תדיר לגבות המס שהמשלם לאחר זמנו משלם עליו גם הקנס. כך כאן ידרשנו ה' מעמך ויהיה בך חטא מלבד החוב:
מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך:
פירוש הכתוב שאף בין אדם לחבירו יהיה אדם נאמן בבריתו וקיים במאמרו כאילו נדר נדר לה'. באופן שצריך לשמור מוצא שפתיו אשר דבר בפיו כמו אם נדר לה' נדבה:
לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגי' ולא תחטיא את הארץ וגו':
כאשר אמרנו בפרשת בחוקותי. ארץ ישראל הוכרחה להוציא פירותיה ביתר שאת דרך נס לטובת ישראל היושבים בה. וכשגלו ממנה שממו עליה אויביהם וחזרה להוציא פירות דרך טבעה ולא יותר לכן הזהיר הכתוב שאין מן הראוי שיחזיר בעלה הראשון לשוב לקחתה באשה גרושה שאם כן יחטיאו את הארץ בדמותם בצלמם כי תשוב גם היא אחרי גלותם עם בעליה הראשונים כפעם בפעם להוציא שמנה יותר מהראוי מדה כנגד מדה. ואם אין לא יהיה:
ושמח את אשתו אשר לקח לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל:
כוונת הכתוב להזהיר טפשים ואוילים מבני עמנו כאלה פה עמנו היום המבזבזים כל ממונם ביום חתונתם הרוג בקר ושחוט צאן אוכלים למעדנים משתה תמיד ויום טוב ולא ירפו ידיהם כי אם תם הכסף והרכוש חלף הלך לו ויצטרכו אחר כך לבריות לזון ילדיהם ולהלביש מערומיהם. דברה תורה כלשון בני אדם וגערה בם לבלתי לכת אחרי ההוללים האלו. כי אמנם טוב לשמח אשתו אשר לקח איש כמתנת ידו אבל לא יחבול רחים ורכב וגו' וטוב לעשות שבתו חול ולא יצטרך לבריות כי לא צותה תורה בדמיון זה ואדרבא הרי זה מתחייב בנפשו כי נפש הוא חובל:
ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא:
נראה מלת ולא מיותרת שאם רצונו שיצעק אל ה' להענישו היה לו לומר וקרא עליך אל ה' ככתוב בפרשת ראה? ועוד שיהיה אם כן מדבר בעני רשע שתכף ומיד יצעק אל ה' להרע לאיש מבני ישראל! אלא יש לפרש כי באביון צדיק וישר יאמר הכתוב אשר הוא כבן בית לפני ה' ותפלתו קרובה לאזניו. וכאשר יצטרך דבר מאת ה' מן השמים לפרנסתו יצעק אל ה' ליתן אליו די מחסורו אשר יחסר לו ואין בטחונו באדם. וכשאין לו צורך לדבר יסדר צעקתו ותחינתו לפני ה' על ישראל ועל קרוביו ואוהביו כי הוא איש תם וישר ולבו שלם וטוב על כל ישראל. והנה מסתמא בכל איש אשר על האדמה חטא משפט מות כי אין אדם צדיק בארץ וכאשר יאונה לו מקרה בלתי טהור יזכרו עונותיו ויענישוהו כאשר פירשנו בפרשת ראה בפסוק וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. על כן צוה לנו משה שלא נעשוק שכר שכיר אלא ניתן לו מיד כי אם יחסר לו לאכול יצטרך לצעוק אל ה' ליתן לו מחייתו ולא להעניש העושק וכל זמן שיתעסק להתפלל בעדו לא יוכל להתפלל בעדנו. זהו שאמר כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו לחלות פני ה' שיתן לו לאכול ובין כך לא יקרא עליך אל ה' ולא יתפלל בעדך הואיל והוא טרוד להתחנן מלפניו בעדו ויקרה מקרה שיהיה נמצא בך חטא מקדם וכשלא יתפלל העני עליך לא יכפר ה' העון שבך:
ד"א ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו פי' לא תהיה סבה שינוח עליו השמש כחום היום להשכים למחר לפתחך שתתן לו שכרו אלא מיד שלחנו בלילה ולא יכנו שרב ושמש הואיל ועני הוא ואליו רצונו אל השמש הוא נושא את נפשו ערום כי אין לו כובע ומלבוש להגן עליו:
לא תטה משפט גר יתום וגו':
וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלהיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה:
ואחר כך כתוב כי תבצור כרמך לא תעולל וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה ושמה לא כתוב ויפדך ה' אלהיך משם האמור כן? ומדוע הזכיר יציאת מצרים במצות הללו לבד? ונראה להגיד טעם. כי אמנם (ג) איש דל ונבזה מסתמא תרע עינו באיש מך והלך כמוהו בדומה לו כדרך כל הדומים. לא כן באיש שוע ועשיר כי יחמול על איש נקלה ועבד לו ולא יתקוטטו יחדיו. והן עוד מלבדו ידענו שהעבדים אינם כרגלי הבעלים כי אולם העבד לא ישמור שמירה מעולם כראוי כאשר יעשה אדון השדה והכרם על כן הראשונים בעצמם ילכו בשדה ובכרם לקצור ולבצור וגם מלך לשדה נעבד ולא יניח עבדיו לבדם כי המשרתים לא יתנו לב לאסוף ולכנוס עוללות הבציר למעוטם. על כן במשפט גר ויתום וחבילת בגד אלמנה והאמללים הוסיף לומר ויפדך ה' משם כלומר אינך עוד דל ועבד כמותם והרי אתה פדוי בן חורין עשיר ורם וראוי שתרחם עליהם. ובלקיטת העוללות אמר כי עבד היית לבד כלומר עשה גם עתה כאלו היית עבד ושמוך נוטר הכרמים כי היית שוכח העוללות כמשפט כל עבד גם אתה עתה ברוך ה' צא ועשה כן:
והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע:
לפי שצדיק (ד) כשיצא מן הדין יצדק ביותר אם טוב ואם רע יצא דינו. אולם הרשע יתקצף במלכו ובאלהיו. ויאונה כי הצדיק יצטדק והרשע עוד ירשיע ממה שהוא. באופן שהשופטים יהיו סבה שיצדק עוד הצדיק וירשיע הרשע ממה שהיה: