אור ברסלב

מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ

ספר דברים

ספר במדבר

פרשת דברים

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:

וכי אפשר למשה לדבר אל כל ישראל שש מאות אלף רגלי כאחד? אלא לפי שהיה בא להוכיחם והמוכיח את חברו כדי שיקבל דבריו ראו ונכון שאל יאשימנו בפניו עון אשר חטא ולא יאמר לו טול קיסם בפירוש כי אז תעלה חמתו באפו וכדי בזיון וקצף והשב ישיב לו את הרעה ויענה לו טול קורה. אלא יוכיחנו כמי שיוכיח זולתו ולא יראה עצמו שיחשוב בו העון. דרך משל ידבר דבריו בדרך כלל כאלו יספר לו גודל הפשע הנהוג בדור הזה ולא יפרט עליו לאמר אל תעשה את הנבלה הזאת. ככתוב (ויקרא י"ט) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא פירשו בו שתוכיח את עמיתך אבל באופן שלא תשא עליו חטא רצונו שלא תאמר שאותו החטא הוא בחברך ולא תשא אותו העון עליו אלא תדבר דבריך כאלו העון הוא בקהל או ברחוקים ממנו ולא תביישנו כמורה באצבע שהוא החוטא. הלכך משה אשר בחר להוכיח פושעי ישראל ומסתמא אם מדלת הארץ חטאו ופשעו לא כל הקהל נאשמו ולא כל העם בשגגה כי הם זרע ברך הי'. הלא תראה בעגל שלא היו באשמה אלא ג' אלפי איש וכן בעדת קרח ואם היה משה מוכיח לכל אחד כפי חטאו היו האנשים נכלמים מאד וכן לא יעשה. על כן בא משה ליישר דבריו נגד כל ישראל בכלל שלא לפרט החוטאים ויכלמו מכל אשר עשו והיה להם לזרא. ואלה הדברים דבר משה אל כל ישראל דרך כלל להוכיח החוטאים:

דבר משה אל בני ישראל וגו' אחרי הכותו וגו'

כי לא ישוב (א) לב העם לעבוד ולשרת אלא בשביל התועלת ואין שומעים אל מושל אלא כאשר יעשה ויצליח. כי ההמון ידין וישפוט הדבר מאחריתו באופן כי אם יעשה איש פעולה מה ויאונה טוב כפי המחשבה בפעולה ההיא ישבחוהו המון הכסילים ואם יקרה רע יגנוהו אע"פ שהפעולה טובה בעצמה והשכל יגזור עשייתה אלא שקרה מקרה רע כי אין אדם שליט ברוח. והטעם כי הכסיל יחשוב הדבר לפי התכלית ולא לעצם הדבר. וכן כתוב בשאול אחרי הכותו את (הפלשתים) [עמון] (ש"א י"ג). וכן ביהושע (יהושע א') כאשר שמענו אל משה כן נשמע אליך וגו' רק חזק ואמץ רצונם שישמעו אליו אך בתנאי שיחזק ויצליח להועיל להם. וכן ביפתח (שופטים י"א) ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש כי ידע שאם לא ינצח האויב יגרשוהו מאתם. על כן משה כאשר עשה ביום הזה ונצח סיחון ועוג ופעולתו הטיבה להם לקח לו רשות להוכיחם והאמין שישמעו לדבריו גם משה עצמו כתב כזאת במקום אחר ואמר (לקמן ד') וזאת התורה אשר שם משה וגו' אלה העדות וגו' אמנם בעבר הירדן בארץ סיחון אשר הכה משה וגו' ויירשו אח ארצו וגו' מערוער וכל הערבה וגו' והתחילו לנסות הטוב וההצלחה אז טוב לו לתת להם חוקים ומשפטים וישמעו אליו. וכיוצא בזה דברנו בפרשת בא בפסוק ויעשו כל בני ישראל. וכן בפסוק (בראשית מ"ב) ויוסף הוא השליט:

טוב הדבר אשר דברת לעשות:

ואקח את ראשי שבטיכם וגו':

האיש משה ענו מאד בקש שיבחרו בראשם את אשר ייטב בעיניהם שנאמר הבו לכם אנשים וגו' שלא חשב עצמו ראוי לכך. אמנם הם ענו לו כי הדבר אשר דבר טוב הוא בעצמו לעשותו והוא יבחרם בשכלו וכן שמע לדבריהם ולקחם:

שמוע בן אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו:

לפי שהדיין המדבר עם הבעלי דינים בפנים של זעם יסבב שלא יאמרו האמת מפני היראה. אבל כאשר הוא מעורב בין האנשים ופנים בפנים ידבר אליהם בפנים צהובים יתן להם פתחון פה שיבטחו בו ויודו לו האמת כאשר ספרו מעשה על שופט אחד מימי קדם. לכן אמר שמוע בין אחיכם כאח כרע באחוה וריעות אז ושפטתם צדק כי יגלו לכם מה בלבם:

ד"א מלך אוהב משפט ילך בהצנע לכת באישון לילה ואפלה מלובש בגדי חופש לשמוע מה ידברו וידע האמת לאמתו לשפוט צדק ככתוב בספר מלחמות למלכי התוגר. וגם ספרו ממלך שראה בלילה מתעוללים על היהודים ובבקר הצילם. זהו שאמר שמוע בין אחיכם בין המון העם ושפטתם צדק:

ד"א כשיתנהג האדם במדה טובה (ב) ויכפול הפעולות בה אזי יעשנה אף בזמן שאין לו לעשותה כי ישוב הדבר להיות לו לטבע כאשר אמרנו פעמים. על כן מצווי המדיני שיעשה אדם משפט בין איש ובין אחיו בארצו ולא נצטוה לשפוט האורח נטה ללון אשר לא מזרעו הוא. אבל כאשר הורגל בדין ובאמת בין אחיו בארץ מולדתו ימשך שגם ישפוט תבל בצדק אל אשר איננו אחיו. זהו אמרו שמוע בין אחיכם ובדבר הזה תרגלו לשפוט צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו גם לגרים ותושבים:

ולא אביתם לעלות ותמרו וגו': עד אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו וגו':

יש שפירשו במלת ותרגנו שדברו אחד בפה ואחד בלב. וראוי לבקש על מה החנופה הזאת? ואמרתי אני שהם חשבו בלבבם כי ה' שונאם ומבקש להביאם ביד האמורי להשמידם ולכן לא בחרו לעלות לארץ כי פחדו פחד. אבל הראו עצמם כאילו האל אינו רוצה שיעלו הואיל וסבב הדבר שימסו התרים את הארץ את לבבם. כאשר ידוע (ג) כי גם איש גבור חיל כאשר יכנס בקרבו מורך וימס לבבו יתהפך להיות ירא ורך הלבב והגבור יאמר חלש אני. זהו שאמר ולא אביתם לעלות פירוש אתם לא רציתם לעלות אל הארץ כי יראתם וחשבתם שהקב"ה שונאכם ותמרו את פי ה' אלהיכם. אולם ותרגנו וגו' ודברתם באהליכם בצנעה בשנאת ה' אותנו אבל מה שאמרתם בפרהסיא אנה אנחנו עולים אחינו המסו כלומר אנו רוצים לעלות אבל אחינו המסו:

ד"א נמשך הדבר אל סוף מעשיהם. כי בתחילה בקשו תואנה ולא אבו לעלות ברצות ה' וסוף סוף אבו למרות עיני כבודו ולומר הננו ועלינו ויהינו לעלות ההרה כאשר לא רצה הי"ת כמה שאמר. ותמרו את פי ה' ותזידו לעלות ההרה. והכא תנא והדר מפרש לא אביתם לעלות כי אמרתם בשנאת ה' אותנו ואח"כ ותמרו את פי ה' אלהיכם ורציתם לעלות כאשר לא רצה ה' שתעלו.

ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם:

צריך לעיין מדוע הפסיק הענין בין סיפור חסדי ה' בפסוק הזה כי הנה כתוב לפניו ה' אלהיכם ההולך לפניכם וגו' ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך וגו' ולאחריו ההולך לפניכם בדרך וגו' והפריד ביניהם בכתוב הזה ללא צורך? ונראה שהכל טעם אחד על רשעי ישראל ולכל פשעיהם לכל חטאתם ומעוט אמונתם בה' ושלא יאמינו מה שיראו בעיניהם מגודל חסדיו ומכ"ש שלא יאמינו מה שיבטיח לעתיד לבוא. על כן כתב אתם ראיתם בעיניכם מה שעשה למצרים ובמדבר הזה לכם וגם בדבר הזה ירצה בניסים האלו אינכם מאמינים בה' אלהיכם כדבר שכתוב (שמות י"ז) היש ה' בקרבנו אם אין אם ה' הפועל הניסים או אם מקרה המה להם. אע"פ שהוא הולך לפניכם וגו'. בדבר ההוא. וכל שכן שלא תאמינו בהבטחתו לעתיד:

זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה וגו': עד יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה וגו':

ויש להתעורר על מה שלא כתב זולתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון בדבור אחד ולא יפרידם בשני מאמרים? וגם יהושע מלא אחרי ה' ולא הוציא דבה ולמה הבטיח בשכר זה כלב לבדו? ועכשיו נראה שיהושע הורשה ליכנס בשביל עון משה הואיל והוא לא יבוא שם וע"כ הוצרך לעלות יהושע תחתיו? ועוד יש להפליא על מאמר משה גם בי התאנף ה' בגללכם ואין הדבר כן אלא נענש בחטאו על מי מריבה ולא בעון מרגלים? וקרוב בעיני שמשה רבינו ע"ה, ידע קודם דבר המרגלים שיהושע מכניס כאמרם ז"ל שאלדד ומידד ככה התנבאו במחנה. וכאשר שמע בפרשת שלח גזרת הי"ת ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו' והביאותיו אל הארץ וגו'. ולא זכר בשכר זה יהושע גם כן שגם הוא היה באותו מעשה? אפשר שחשב שיהושע לא זכה לזה הואיל והי"ת לא זכרו להביאו שמה עם כלב. וגם הדין נותן לו שיהיה זכותו כזכות כלב בדבר הזה כי אם יהושע אמץ את לב העם לעלות אל הארץ אפשר שלכבוד עצמו יהיה דורש כי הוא יהיה המכניס והוא ימלוך תחת משה והיה אצלו גם כן מפורסם נבואת אלדד ומידד ולא כן לכלב שמלא אחרי ה' מאהבה. גם משה בטח שלא תתאמת נבואתם הואיל ולא הוזכר יהושע עם כלב בהבטחת כניסת הארץ. אמנם כאשר שם חזר הקב"ה ואמר אם אתם תבואו אל הארץ וגו' כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון שנראה שגם יהושע יעלה ולא מטעם זכותו במרגלים שהרי לא זכרו הי"ת בשכר זה במאמר הראשון הבין משה שכבר נגזרה גזירה גם עליו שלא להכניס ישראל לארץ ויהושע ימלוך תחתיו כנבואת אלדד ומידד והיה הסבה שגם הוא גרם לשלח המרגלים אשר בשבילם הרעה הגדולה הזאת ובאה התקלה על ידו כדברי מהרי"א לכן מן הראוי שגם הצדיק יספה בעון העם ושגם הוא לא יבוא שמה. ומה שנראה שנענשו במי מריבה? בא מעשה לידו ונזכר הלכה להענישם במה שכבר נגזר עליו עונש. כי כן משפט הי"ת ידין האדם על מעשיו ולא יענישנו על חטאו אלא אחר שעבר עבירה קלה או כאשר לא יזכור עוד פשעו. וכן בבכיית המרגלים הוקבעה בלילה ההוא בכייה לדורות. ואם לא נגזר על משה בחטא ישראל כללי שלא ליכנס לארץ כבר על חטאו במי מריבה היה ה' מענישו בעונש אחר ולא בלכן לא תביאו אלא זה וזה גרם. על כן מרע"ה שהבין הדבר על בוריו פירש לבני ישראל שהי"ת נתן השכר לכלב לבדו ולא ליהושע אבל מ"מ יהושע גם הוא יבוא שמה כי הוא ימלוך על ישראל. והדבר היה שגם במשה התאנף ה' בכלל העברים וגזר שלא יבוא בארץ. ולמד זה משמעו הי"ת שאמר יהושע בן נון העומד לפניך וגו' שאם יכנס גם הוא כאחד העם בשכר זה היה לו לכללו עם כלב. וכאשר לא הזכירו שם אלא אחר כך ספר שגם הוא יבוא שמה ש"מ שלא בשכר זה יכנס אלא על כי לו אך המלוכה כנבואת אלדד ומידד. ושניהם כלב ויהושע יכנסו לארץ ולא מטעם א' אלא זה קבל שכרו כי מלא אחרי ה' וזה להכניס ישראל ולהנחילם הארץ. ולכן לא נזכרו שניהם בזכות המרגלות:

וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבואו שמה וגו':

הטף הוא היונק והבן הוא הבחור ומסתמא הבחורים לא אמרו דבר במרגלים ונחשב להם לעון אשר לא מיחו בידי אבותיהם אמנם הטף אינו מבחין בין טוב לרע ואין לו אשם. על כן הי"ת גזר אומר שהטף שעתה גדלו ולא היו במרד ובמעל לא ילחמו מכל וכל ולא יעמולו לרשת את הארץ אלא טפכם אשר אמרתם לבז יהיה רצונו שיעט אל השלל לבוז בז בלי טורח. אולם בניכם ירצה הגדולים שהיה להם למחות ולא מיחו המה יבואו אבל ילחמו והם יירשוה בזיעת אפם:

וייראו מכם ונשמרתם מאד: אמת כי צבא המלחמה (ד) הבוטח בגבורתו על נקלה אויביו ינצחוהו כי לא ישמר מהם בבטחו בכחו ועוצם ידו. אמנם מי האיש הירא עיניו לנכח יביטו ותמיד יראה בשונאיו שלא ירעו לו ולא יאונה לו כל און. לכן אמר לפי שבני עשו יראים מכם ויתנו לב להמלט מידכם. לכן ונשמרתם מאד ראוי שתשמרו מאד מהם כי ביותר צריך לפחד מהאיש ירא מן האיש אשר איננו ירא:

רפאים יחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אמים:

ולקמן בבני עמון כתוב גם כן ארץ רפאים תחשב אף היא רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזומים עם גדול ורב ורם כענקים וישמידם ה' מפניהם. תהיה כוונת הכתובים להבטיח ישראל בירושת הארץ גם כי עז העם ובני ענקים שם ואל יפחדו כאבותיהם שהרי גם מואב ועמון ירשו ארצות גוים עם גדול ורם כי רפאים שם וישמידם ה' מפניהם ומכל שכן שיורישם לפני ישראל:

ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וגו' כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה' להם:

מה מאד כמו זר נחשב איך כתב משה כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו וגו' ועדיין לא נכנסו ישראל בארץ כנען? עד שרבים התעיבו השחיתו לאמר שזה נכתב אחרי מות משה מלבד מה שיקשה על אמרו אשר נתן ה' להם ולא כתב אשר נתן ה' לו או יאמר עשו גם הוא בלשון רבים? וראיתי לפרש הכתוב ביעקב אבינו אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך. וידענו כי החורי והחוי אחד הם. וכן פירש הרמב"ן. ומבואר כי יעקב אבינו ביקש ליטע משכנו בשכם ולישב בשלוה ולזה (בראשית ל"ג) קנה חלקת השדה מיד שכם החוי נשיא הארץ עד שקפץ עליו רוגז (שם ל"ד) ותצא דינה בת לאה.

(ה) כי אמנם תמיד יתדמה האדם להיות אורח נטה ללון וכאשר יחשוב לכונן ישיבתו לדורי דורות בקשר של קיימא שמועות יבהלוהו ממזרח ומצפון וינידוהו ממקומו והטעם שהמשים עצמו רם ונישא יתנו בו כל איש עיניהם וישלחו בו ניצוציהם ולא יצליח בדרכיו. וטעם לעין הרע פירשנו בו בפרשת ראה. וגם כזה קרה לבני שעיר החורי כי כאשר ישבו בשעיר לפנים ישיבה של קיום תכף ומיד ובני עשו יירשום ויגרשום וישבו תחתם. וכן עשה ואירע ליעקב ולישראל אבינו בארץ ירושתו רצונו בשכם שבחר לו לירושה ולא מאת ה' אלא היתה ארץ אשר נתן ה' להם ר"ל לחורים יושבי הארץ ולא לו תהיה שמיד קפץ עליו רוגז דינה והוכרח לברוח משם ולעזוב משכנותיו אשר בקש בהנה לישב בשלוה כי גרשוהו מהסתפח בנחלתו. הנה הפירוש הזה נכון וישר להרים מכשול הקושי והגמגום בפסוקים ולא שמו לב המפרשים עליו:

פרשת ואתחנן

וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה:

אם אמר ולא תעבור את הירדן. אז טוב לו! ובאמרו כי לא תעבור נראה שהוא נותן טעם למה יראה בעיניו? ואחשוב שעל זקנת משה הכתוב מדבר אשר ענתה בכבל רגלו לא ירוץ גדוד כתמול שלשום כגבור לרוץ אורח לפני העם ככתוב בפרשת וילך לא אוכל עוד לצאת ולבוא. ולפי שגם משה ראה בעיניו ובלבבו הבין שקפצה עליו זקנה על זה לא ביקש מאת ה' אלא לראות את הארץ לא להתהלך לארכה ולרחבה דלא מסתייעא מילתא וכבר לא יעשה ה' אלהים דבר נס ופלא לאין צורך וכאשר אין הזכות גורם. לכן השיבו הי"ת שאל ישאל זה כי גם לעבור את הירדן אין בו כח לרוב זקנתו. זהו שאמר משה אעברה נא ואראה את הארץ פירוש גם אנכי ידעתי חולשתי ללכת בארץ רחוקה אלא עשה לי אות לטובה לעבור את הירדן לבד ואראה הארץ על שפתו. ענהו הי"ת שאין לעשות הדבר הזה כי אמנם גם הירדן לא יוכל לעבור כמו שאמר וראה בעיניך רצונו ראה גם ראה ולבך שים כי לא תוכל לעבור את הירדן הזה ואין בך כח לעבור גם הנהר לבדו מבלי פלא:

לא תוסיפו על הדבר וגו' ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלהיכם וגו':

לפי שההוספה או המגרעת בדבר תוליד מעוט השמירה בו (א) כי יאמרו שאין ממש בדבר כאשר ניתנה רשות להוסיף או לגרוע בעשייתו. הלכך צוה הי"ת שלא להוסיף ולא לגרוע על הדבר כדי שנשמור מצותיו:

ד"א כי אמנם כל מצות ה' בחכמה ניתנו והנה קשורות זו בזו כשלשלת ואם תבטל אחת נתפרדה החבילה ואם נוסיף עוד עליהם באשר מלייהו נפישן לא מצית לקייומינהו כולהון. ואנחנו בדור הזה נסינו באלה כי ברוב דברים ומנהגים רבים הוסיפו על המצות דלת הארץ מוכרחים לעזוב ולשכוח העיקר פקודי ה' ישרים אין בהם נפתל ועקש. לכן הזהיר משה שישמרו מה שצוה ה' ודים ולא יוסיפו ולא יגרעו ממנו:

ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה:

הואיל ורבים יחשדו המושל שירצה תורות וחוקים להנאתו ולטובתו ולכבוד עצמו הוא דורש שתתקיים ממשלתו על העם. והנה כאשר צוה משה לקיים בכיוון כל מה שציווה אותם הוכרח להוסיף כמתנצל שאין זה להנאתו אלא שכך רצון הי"ת כי ה' לבדו עשה שפטים בעובדי בעל פעור ואין בזה קנאה למשה האיש לפי שקנאת ה' תעשה זאת. ואתם הדבקים בה' חיים וקיימים. והטעם שלי אין נפקותא בדבר כי כבר אני מת ואינני עובר את הירדן וכל המצות והחוקים שצויתי אתכם צויתים לעשותם בארץ אשר אתם בהם ולא אני ומה הנאה אלי אם תעשום או לא כאשר אינני עליכם לראש ולקצין! מזה ראיה שהי"ת ציוה אותם לטובתכם ולא מלבי ולטובתי:

רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה:

כי מי גוי גדול וגו':

ומי גוי גדול וגו':

אמת שהחכמה לא תעמוד בגדולים אשר בארץ. כאשר ידענו כי (ב) כל איש אשר חננו אלהים עושר וכבוד על הרוב אין חכמה ואין תבונה בו. ובהפך איש תושיה יתגלע יבלע וישחית מעשהו ואין החכמה מצויה אלא בדלים כי לא לחכמים לחם ולנבונים עושר. וע"ז אמרו חז"ל כל ימי עני רעים זה בעל תלמוד רצונם שהעוסק בחכמות לשמוע בלמודים לא יעשיר ולא יהיה לו שעת הכושר ועת רצון. גם ידוע כי הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וישמן ישורון ויבעט על כן יאי עניותא לישראל בעבור ישמרו חוקי האל ותורותיו ינצורו. אולם בישראל מעשה ניסים נאמרו רק עם חכם ונבון וידענו כי אכין ורקין מעוטים הן באמרו שרק אך בישראל ישמרו הדבר הזה שהוא עם חכם ונבון אע"פ שהוא גדול שלא כדרך כל הארץ. והוסיף להפליא פליאת העמים שיאמרו מי גוי גדול אשר בגדלו וברום לבבו עוד יש לו אלהים קרובים ולבו שלם עם אלהיו לא יבעט בו ועוד מי גוי גדול ובגדולתו עוד יחכם ויש לו חוקים ומשפטים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו?! כזה וכזה היה תמה שלמה באמרו (קהלת ב') וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים אף חכמתי עמדה לי. כי זה הוא פלא באמת שלא כהרגל העולם:

וידבר ה' אליכם מתוך האש וגו':

עד כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא:

השאלות בפרשה רבו למעלה א' מדוע בא הכתוב בנותן טעם למה לא יעבדו ישראל ע"ז לפי שלא ראו כל תמונה בהר סיני. היעלה על הדעת שאם ראו דמות זקן כדברי חז"ל ודמות גבור על הים שיעבדו אל זקן ואל גבור ישתחוו לו ויזבחו לו הייטב בעיני ה'? ב' אם האזהרה הזאת כפולה ומכופלת בתורה ובפרט בעשרת הדברות לקמן לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו' למה הוזכרה עוד כאן ולמה יצאה מכללן? ג' מה רצה להורות בהפסיק הענין ואמר ואותי צוה ה' ללמד אתכם וגו' ואח"כ חזר לדבורו הראשון כי לא ראיתם כל תמונה? ד' באשר ראינו שלא אסר העבודה בפסל ובתמונה אלא העשייה לבד אולם בצבא השמים נאמר ונדחת והשתחוית להם ועבדתם וידוע כי גם בפסילים אם לא יעשום לעבדם אלא ליופי ולנוי אין החטא חמור כל כך? ה' באמרו אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים כי הנה אין הי"ת מחזיק ידי עוברי עבירה לומר שנתן אותם לעמים לעבדם והבא לטמא אין מסייעין אותו מן השמים לאמר לו לך עבוד אלהים אחרים? ואע"פ ששנו חז"ל לתלמי המלך להאיר לכל העמים. ויהיה כך פירושו. האמנם עוד יקשה למה חלקם להאיר לכל העמים והלא יאירו גם לישראל והיה לו לומר אשר חלקם להאיר דרך כלל? ו' כי אין זה טעם לשבח על שלא יעבדום כי גם אם לא חלקם להאיר אין נכון לעבדם? ז' על אמרו ואתכם לקח ה' וגו' הנה זה הרבות דברים בלי ענין למה שלפניו ושלאחריו? ח' בטענת משה וה' התאנף בי על דבריכם וגו' ואנחנו לא מצאנו שדברו דבר עד שיעשן אף ה' עליו בשביל דבריהם? מלבד שגם הדבור הזה חוץ לענין שאנו בו כי לא הזכיר כאן סיפור מי מריבה שהקציפו למשה בעבורם? ט' בהוסיפו כי אנכי מת וגו' וכבר אמור וישבע לבלתי עברי וידוע שאם לא יעבור שימות טרם עברו וכל שכן שחזר ואמר אינני עובר את הירדן? י' ואתם עוברים וירשתם וגו' וזה אינו טעם שלא יעשו תמונות? ואם הוא סיפור אחר לעצמו מדוע חזר ואמר השמרו לכם וגו' ועשיתם לכם פסל? י"א במה שהרבה והפליג בדברי מותר פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם אשר כרת עמכם ונוח שיאמר פן תשכחו דברי אלה האמורים עד הנה מבלי שיזכיר אשר כרת עמכם? י"ב יפלא מאד דבור משה כאשר אמר ועשיתם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך. וכבר הי"ת לא צוה מעולם לעשות פסל ותמונה אדרבא אסר לעשותם עד שהוכרח רש"י לפרש ציוך שלא לעשות והעיקר חסר מן הכתוב? י"ג מה דמות אשר יערכו לה' אש אוכלה אל קנא להפחיד ולהפריע העם ממעשה הפסילים? אולם בהיתר הספקות ראוי לזכור אשר הבאנו במקום אחר ולדעת הוללות וסכלות העם ההולכים בחשך מימי קדם אשר האמינו רבים מעמי הארץ. כי להמשיך שפע ה' על ברואיו שישגיח ממכון שבתו עליהם ועל זרעם יצטרכו לאמצעי ממוצע בין כבוד רוממותו לשפלותנו ויהיה האמצעי ההוא תמונה לנגד עינינו ודמיוננו יתפעל בחוש בראותו צורה מוחשת ותמונת כל סמל כדברי בעל הכוזר. זאת היתה כוונת דור אנוש כידוע וזאת תהיה חטאת ישראל בעגל כאשר אמרו (שמות ל"ב) עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו תראה משם בזה מה שפירשנו עליו. ואם שגגה כזאת יצאה במחשבותיהם ונתרשם בשכלם הטעות הזה תמיד ישובו לסורם בסור המונע אשר יוכיחם בשבט פיו וברוח שפתיו. על כן ביותר צריך להוכיח ישראל שישמרו הדבר הזה ואל ישעו בדברי שקר. כי אמנם זה יביאם ברוב הימים להשתחוות לאמצעיים ולעבדם לאלהים אחרים כאשר קרה לדור אנוש. על כן הורע למשה בעבורם במי מריבה. ואע"פ שהבאנו על חטא זה פירושים שונים כפי דעות המפרשים. אמרתי להודיעך בו פירוש חדש נכון בעיני ואמיתי מכל מה שדברו הראשונים. והוא כי בראות העם שכל ניסי ה' על ידי אמצעי באו ושמשה היה מפליא לעשות במטה הזה אשר יעשה בו את האותות נתרשם במוחם זה הענין. וחשבו כי כל פעולות הי"ת אלינו צריכות לאמצעי להתחבר בין הפועל שכליי למקבל חמריי עד כי א"א שנשיג באלהיות אם לא באמצעות איזו צורה תהיה מחוברת משכל וחומר. ואמנם הי"ת להסיר מלבם הדעת הנפסד הלזה ולהראותם שאין במטה צורך לפעולותיו צוה למשה ולאהרן שידברו אל הסלע ושלא יפעלו דבר במטה אדרבה יקחוהו בידם וישאר בהם יושב ודומם ויראו נס המים בלי אמצעי. ומשה יען אשר לא שמר משמרת ה' והכה במטה הסלע פעמים היה הכרחי שלא יביא ישראל אל הארץ באמרו לכן לא תביאו וגו' ואין הכונה בזה שלכן יענישם ה' שלא יביאו הקהל כי מה לתבן את הבר ואין מדה כנגד מדה שיענישם לבל יכנסו לארץ הואיל וחטאו במי מריבה והיה נכון שידונו גם המה במים הואיל ובמים קלקלו? אלא לפי שחטאו וסבבו שתסתרג במחשבות העם האמונה הכוזבת שצריך ה' לאמצעי ולא קדשו שמו ברבים להסיר המכשול מדעתם. הנה בהכרח הוצרך הי"ת לעשות שמשה ואהרן לא יביאו ישראל אל הארץ כדי שמזה העם ילמדו שאין הי"ת צריך לאמצעי להכניסם לארץ ומכאן והלאה הוא בעצמו יפעול הנסים עמהם ויתקן המעוות שעוו. הנה מה שאמר לכן לא תביאו אינו הבטחת העונש על חטאם אלא הגדת דברים מה שצריך שיארע להסיר הטעות מלב העם הואיל ולא הסירוהו במי מריבה. לפיכך עתה שבא משה להוכיחם התחיל על מעוט האמונה ואמר שאל יחשבו בשום זמן שיצטרכו לאמצעי בינם ובין אלהיהם כי הנה מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים ואין צורך לשליח. והביא ראיה ממעמד הר סיני אשר בלי ספק שמה כל איש מישראל שמע קול אלהים מבלי אמצעי וזהו שאמר הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ישמעון ליראה אותי כל הימים רצונו כשיראו שאני בכבודי דברתי עמהם וישמעו דברי מפי אז ילמדו ליראה אותי בעצמי מבלי אמצעי וזהו אומרו קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים כדי שלא יעלה על דעתם ויתפעל דמיונם באיזו צורה שתהיה. ואמנם הוסיף משה ואמר ואותי צוה ה' ללמד אתכם ירצה אל תאמינו שאני הייתי אמצעי ביניכם ובין אלהיכם ושמבלעדי לא היה אפשר לשמוע דברי ה' כי הנה אנכי לא באתי אלא ללמד אתכם חוקים ומשפטים לשמור ולעשות לא להתמצע ביניכם. לכן ראוי שתשמרו מאד לנפשותיכם שלא לקצץ בנטיעות האמונה הזאת הכוזבת ולא תעשו פסל תמונת כל סמל תבנית זכר ונקבה וגו' לא לעבדו שלא נחשדו ישראל על כך כי מי בער לא ידע שהמה נבראים ולא בוראים אלא להיותם אמצעיים כאשר בדעתכם הנפסדת. ולכן לא כתב כאן והשתחוית להם ועבדתם כאשר יכתוב בצבא השמים לפי שזה יביאם אח"כ להשתחוות לצבא השמים. וזהו שאמר פן תשא עיניך וגו' והוא טעם למה שכתב שלא יעשו צורות שכאשר יתיר לעשותם לאמצעיים סוף סוף יקבלו לאמצעיים צבא השמים להדר כבוד הודם וימשך רוע והפסד שיעבדום וישתחוו להם. כי אע"פ שבתמונות אשר בינינו מתחת בארץ אין כאן בית מיחוש כי מי כסיל לא יבין את זאת שהם בהמה המה להם תבנית שור או חיה וכל בהמה לטבח תובל. אך אמנם צבא השמים מעשה ה' כי נורא הוא בקל נמיר כבודם בעבודה והשתחוויה כאשר קרה בעגל שהוא תבנית תמונה דבי עלאי על השמים כבודו וישתחוו לו ויזבחו לו. ואולם מה שאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים רצונו להוכיח אומות העולם עע"ז ולשמש או לירח אשר יקבל גוי גוי אלהיו. ד"מ זה יקבל לאמצעי עליו השמש וזה הירח וזה כוכב מאדים וזה נוגה בא הכתוב להאשימם ולהגיד סכלותם כי מי שקבל לו השמש לאמצעי היה ראוי שהשמש לא ישפיע על גוי אחר מבלעדו וכן כל כוכב וכוכב. והדבר אינו כן אלא כל הכוכבים בכלל מאירים ומשפיעים לכל העמים בכלל אשר תחת כל השמים באופן שאין אחד מהם מושל על אומה לבדה אלא על כל האומות לפי שה' חלק אותם להאיר ולא להיות אמצעיים בפרט על עם ועם. ואתכם לקח ה' וגו' לא ע"י שליח אלא בכבודו ובעצמו להיות לו לא נחלה. הלא ידעתם כי זאת היתה נסבה על כי התקצף ה' בי על מי מריבה על המטה הזה שחשבתוהו לאמצעי כמו שאמרנו. ופירוש על דבריכם בגללכם. וסבב הדבר שלא אעבור את הירדן כי אנכי מת ואתם עוברים והושבתם לבדכם בקרב הארץ כדי שתדעו שאינכם צריכים לשליח ולא למטה שבידי. לכן ראוי שתשמרו שמירה אחר שמירה ולא תעשו תמונת פן יפתה לבבכם אל הדעת הנפסד ואל תשכחו את אשר כרת עמכם ה' בעצמו ולא על ידי אחר. ולא תעשו פסל כל אשר צוך ה' אלהיך כלומר לא תעשו צורת אותו דבר אשר צוך ה' אלהיך לעשות איזו מצוה מן המצות כאשר יעשו הגוים שישימו דמות איזה דבר ליראתם וישתחוו לו בחשבם להמשיך שפע האל עליהם בכבדם דמיון הדברים אשר צוה לעשות. כמו פסל מיכה ואפוד גדעון שאין ספק שהיה מתחילת עשייתו לש"ש לכבד אפוד כהן גדול אשר צוה ה' ולבסוף זנו ישראל אחריו. כי ה' אלהיך אש אוכלה הואי אל קנא בזה יתן טוב טעם ודעת מדוע אין אמצעי בין הי"ת ובין העולם באמרו שאין האמת כדברי הפילוסופים האומרים שהי"ת קצה האחרון בשלמות ואנחנו קצה האחר בפחיתות החומר ולא יתחברו הקצוות ולא יפעלו זה בזה כ"א ע"י אמצעי וזה החילם לדבר סרה ולמצוא שכל הפועל וכאלה מן הדברים המתמצעים בין האל יתברך ובין החומר התחתון. כי אמנם ה' יתברך אינו כדבריהם וכל הדברים בו ואין חסרון במעלתו שיהיו בו גם הדברים הפחותים מקצה הראשון ועד קצה האחרון כסה שמים הודו ותהילתו מלאה הארץ אל אשר יחפוץ יטנו בלי השתנות גדולתו. ה' הוא אש אוכלה וגם הוא אל קנא ומי שלבשתו קנאה ותאוה הוא ממזג קר והנם ממדות המגונות ומ"מ אין חסרון שלימות בו יתברך באופן כי אף אם הוא אש אוכלה ואין לנו דבר שלם ונעלה לעינינו ממנו לא ימנע מכחו להיות אל קנא והיא מדה מגונית אצלינו מן הפחותות ובזה תדעו כי כי הוא בכל והכל בו ואין ידיעתנו שוה להסתכל בו ותסירו משכלכם האמונות הכוזבות אשר אתם זונים אחריהן:

כי תוליד בנים ובני בנים: מכאן שבני בנים הרי הם כבנים:

אז יבדיל משה שלש ערים וגו': עד אשר אנכי דובר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:

יש להפליא בסמיכות הפרשה הזאת אז יבדיל ולא ידענו מה היה לו למשה להפסיק בדבריו להבדיל ערי מקלט ואח"כ שב לאיתנו הראשון ויקרא משה? ב' מדוע האריך לכתוב וזאת התירה אשר שם משה במקום הזה ואם רצונו על הדברות שבסמוך הנה לא נתנם משה כי כבר שומעים ישראל בסיני? ג' אמרו בעבר הירדן וגו' ויירשו את ארצו וגו' מערוער וגו' וכל הערבה וגו' כל אלה למה, לי וכבר שמענו כל המלחמות האלה בפ' חוקת? ד' באמרו שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים ולא זכר התורה כלמעלה וזאת התורה אשר שם וגו' אלה העדות והחוקים והמשפטים? ה' אשר אנכי דובר באזניכם היום למה ילחשם באזניהם ולא דבר דבריו בקול גדול שמעו עמים כלם ולמה היום ולא מקדם? ו' במה שהזהיר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם כי להפך נכון לאמר שמירה בתחילה ואחר כך לימוד כאשר אמרו (שמות כ"ד) נעשה ונשמע? והאמת (ג) כי בכל תורה ונימוס יסודר לעם ועם מדינה ומדינה. הנה יש בו מצות ניתנו ליכתב כדי להיישיר קבוץ המדיני ואיש את רעהו חיים אל יבלעו. ומצות כאלה הן הנה טעם לעשייתם ברצות ה' דרכי איש להעמיד ישראל בשלוה איש באחיו ידובקו. ויש מצות אחרות אין להם טעם ואם לא יקיימו אותן או יפעלו הפכם לא יקלקלו עם כל זה סדר המדיני. ואמנם נתנם לנו הי"ת לזכור איזה דבר מדברי האמונה ליטע בלבנו שורש הדת זכרון לבני ישראל שישעבדו לבם למקום או לעשות סייג וגדר והחוקים והמשפטים והגזרות הן הנה בדמותם בצלמם מן הסוג הזה. ואולם המצות הראשונות בקל ישתלו בלבב ההמון כי הדעת מוכרחת שמירתם. לא כן החוקים והמשפטים ידמו לכאורה הבל הבלים אין בהם תבונה. ולכן צריכים שמירה מעולה לימוד והרגל בעשייתם כדי שישוב להם לטבע וגם מאלה לא יניחו ידיהם ושניהם כאחד טובים כאשר פירשנו בפרשת אחרי מות. ראיה לדבר נצטוינו בתורה לבלתי הכות נפש אדם והרוצח יהרג בבית דין ואם פעולת הרציחה רעה בעצמה מדוע נרצח אנחנו הרוצח ונעשה הרע בעיני ה' לכפר על עבירה אחת בעבירה אחרת [ולא] נרצח ההורג בבלי דעת וזה וזה עשו פעולה אחת בעצמה אלא שזה הרג בשוגג וזה בצדיה? אלא לפי שנצטוה לקיבוץ המדיני ונהרוג הרוצח בשנאה בעבור ישמעו וייראו העם ולא יכו איש את אישו. אמנם אשר צוה ה' לעשות פסח זכר ליציאת מצרים ולהקריב קרבנות לפני ה' לבעבור תהיה יראתו על פנינו ולהחזיק האמונה בו אע"פ שלנו לא יאונה כל און לקהל העם ולקיום הקיבוץ אם לא נשמור לעשות הקרבנות והמועדות מ"מ כאשר נתרגל בעבודתם ושמירתם יבואו גם המה לנו לטבע ויתראה לנו בהם יושר ותועלת וייטב לנו. זהו כוונת הפסוקים באמרו למעלה ושמרת את חוקיו ואת מצותיו וגו' אשר ייטב לך ולבניך אחריך וגו' כי בין החוקים שאין להם טעם ובין המצות שניתנו להיישיר קיבוץ האנשים יקיימום ושניהם טובים להם ולבניהם לסדר קיבוצם וקהלם שלא יהרגו זה את זה ואיש על מקומו יבוא בשלום. ואולם מה שנוגע אל המצות שיש להם טעם תכף ומיד עשה משה הפעולה על קיומם ולא האריך בדרישה וחקירה ללמד שישמרו לעשותם באשר השכל גוזר עשייתם. על כן הבדיל מיד הערים ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח אשר ירצח בבלי דעת לידע ולהודיע כי אלו הם מצות יקבלום בסבר פנים יפות לפי שאין להרוג מי שהרג בבלי דעת אלא מי שהרג במחשבה לקיום הקיבוץ כאשר אמרנו. וזאת היא התורה אשר שם משה לפני בני ישראל כלומר באופן זה נתן התורה ירצה המצות שמגמתם בשכל לפני ישראל בהבדילו הערים ועשה זה ביום הכותו אח האמורי ויירשו את ארצו והתחילו לישב בשלוה ישיבה של הקהל אז טובה להם התורה והמצוה לבל יזיקו זה את זה ויתיישבו באסיפה המדינית באהבה. אמנם להורות להם החוקים והמשפטים אשר נצטוו לקיום האמונה ולזכרון ניסי האל הוצרך משה לעשות פרשה בפני עצמה וללחוש באזניהם הדברים כמו שכתוב אשר אנכי דובר באזניכם דבר שאומות העולם מונין אותם לבל ישמעום וילעגו עליהם. וצוה אותם שילמדום ירצה שינהגו בהם באופן שיהיו טבעים בלבם וגם אותם ישמרו לעשותם כתורה וכמצוה. באמרו שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. כי אולם התורה והמצוה צוה אל בני ישראל בצאתם ממצרים כי הם דברים של טעם יקבלום באהבה וחיבה ורצון אכן לא החוקים והמשפטים שלא הזהיר בהם אלא היום אחר שהתהלכו כבר בדרכי ה' ונהגו להשתעבד לבם למקום וההרגל יביאם לשמור ולעשות:

ד"א וזאת התורה אשר שם משה. כאשר ידע שאיננו עובר את הירדן לבוא שמה לקיים מצות שבארץ אמר מצוה הבאה לידי אקיימנה והבדיל ערי מקלט בעבר הירדן. באופן שזאת התורה לבד אשר שם לפני בני ישראל במעשה והשאר בלימוד [כי] לא הורשה לעבור:

כבד את אביך ואת אמך וגו' למען יאריכון ימיך ולמען ייטב רך:

כוונת כיבוד אב ואם כדי שבנינו ממנו יראו וכן יעשו לדורות ולעת זקנה ינהגו גם בנו כבוד. כי מן הטבע יתבזו הזקנים בעיני ההמון כאשר לא יוכלו עוד לעשות מעשיהם כפעם בפעם ויהיו יושבים ובטלים אין בהם תועלת. הלכך בא הצווי לכבדם והגיד הכתוב כי כאשר נרגיל לכבד הזקנים ונעשה יקר וגדולה לאבינו ולאמנו נסבב שכאשר נאריך ימים לזקנתנו יכבדונו ויהיה טוב לנו:

היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי:

קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו וגו':

כי אמנם כאשר ידבר אלהים חיים ומלך עולם דברים קשים יחרד האיש וילפת פלצות יבעתוהו וימות לבו בקרבו. אולם כאשר ידבר על ידי אמצעי (משה) יצטננו גחלי האש הבוער וישובו להיות אמירה רכה. ואע"פ שידבר גם הוא דבריו בלשון קשה. מ"מ ואת תדבר אלינו חשש כחו כנקבה ולא יקשה בעיניהם כ"כ:

ד"א כי לישראל אמירה רכה שלו יתברך יחשבוה דבור קשה לא כן אל משה יחשבנה אמירה רכה להיותו בן בית:

שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו כל אשר דברו:

התחכמו ישראל ביתר שאת הוד והדר להקדימם נעשה לנשמע כאמור בדברי חז"ל. כי הגידו לא כחדו רצונם לקבל עול מלכות שמים כעור ימשש באפילה בכל אופן שיהיה. גם בזה בחר ה על אמרם כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו חיבה יתירה נודעת להם שירצו שמוע בקול ה' על כל אשר ידבר אם טוב ואם רע. והי"ת קלסם אל משה באמרו היטיבו כל אשר דברו כלומר היטיבו מלת כל אשר דברו הכוללת כל אשר ידבר להרע או להיטיב:

ולא תתחתן בם וגו':

כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו:

אם תעשו להם כה שלא להתחתן בם בודאי את מזבחותיהם תתוצון וגו'. שאם תתחתנו בם יטו את לבבכם ולא יניחו אתכם להחרים אבותיהם:

פרשת עקב

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם:

הדבר המצווה ונעשה בלי טעם או שהשכל יגזור הפכו ביותר נפש עמל עמלה לו להבינו ולהכניסו בלב ההמון. אבל הצווי הראוי מפאת עצמו על קו הדין והמשפט כי כל דבריו אמת וצדק לא יצטרך לטרוח האדם להרגיל העם בו. רק כאשר ישמעוהו יקבלוהו בסבר פנים יפות ויהי בפיהם כדבש למתוק. ככה חוקי האלהים ותורותיו כלם נכוחים וישרים למוצאי דעת. עקב תשמעון אותם תכף ומיד ושמרתם ועשיתם אותם ד"א הואיל וישראל הקדימו נעשה לנשמע וזאת העצה היעוצה היתה ליהודים אורה ושמחה פאר והוד וקשרו כתרים על ראשם. גם עתה קלסם משה והבטיחם טוב הצפון בעבור זה ועקב ותמורת שמיעת המשפטים ישמרו לעשותם:

לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך: לפי שאם נקנסה רעה בעולם והיתה ראויה לבוא על ישראל כשיעשו רצונו של מקום לא יאונה אליהם כל רע. והצרות הממשמשות ובאות אי אפשר לעזבן כפי אשר נגזר על הארץ ולהשליכם על אומה אחרת אשר באולי אינה ראוי לאותו עונש זהו נגד המשפט ושופט כל הארץ ידין בצדק. על כן הגיד שאם כזה יארע יחלוק ה' אותה הרעה הראויה לבוא על ישראל בין כל יושבי הארץ חלק כחלק יאכלו באופן שנימטי מינה לכולהו שיבא מכשורא והקל מעליהם ויוכלו נשוא ולא ימותו ברעתם אם לא יהיה חטאם למות:

ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך:

פירוש תאכל בחברת כל העמים מה שה' אלהיך נותן לך. לפי שא"א לגרש כל עמי הארץ בבת אחת והארץ לא תשאה שממה. על כן השמר והשקט לאכול עמהם מטוב הארץ עד שלם עון האמורי. ולפיכך הוכרח להזהיר שלא יעבדו אלהיהם. ואם אינו כן אין טעם לדבר כי אמנם האכילה והחברה בסעודה תביא האוכלים לידי אחוה וריעות כידוע על כן הוצרך ללמד דעת שאע"פ שיאכלו יחד עם כל העמים עמי הארץ מ"מ לא תחוס עינם עליהם ולא יעשו אחדות עמהם כי מוקש הוא להם:

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות וגו':

מה שאמר היום יבקש ביאור בהיות הנכון שישמרו המצות אף מה שלא נצטוו היום? ונראה לומר שהוא דבוק עם מה שלאחריו ונפקא מינה להודיענו שהמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ובשכר שמירה לעשות אח"כ מה שיצוה משה עתה הוא ינחילם אם הארץ. והוא מה שציוה משה לאבד את שם הגוים אשר יבואו בהם לנתוץ ולנתוש את פסיליהם וזה לא יוכלו עשוהו אלא אחר בואם אל הארץ. ובשכר זאת המחשבה והשמירה היום לעשות אח"כ, ינחלו את הארץ ויירשו את הערים ה' עליהם יחיו:

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו':

אשר יבקש להאכיל האדם דבר שאיני רגיל בו ולא ידעו יתננו לו בעת שהוא רעב כי הכפן והרעב תבלין לכל תבשיל. והואיל והמן נראה להם כלחם הקלוקל ולא יאכלוהו לתיאבון העם המתאוים לאכול בשר הוכרח הקב"ה להרעיבם וכאשר היו רעבים גם צמאים ונפשם קצרה ברעב יאכלוהו בכל פה ויערב להם. ועל כן תקנו בהגדה הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי וייכול כי להיות לחם עוני לא יאכלנו אלא מי שהוא רעב ללחם ורצה להודיע שלכך נעשה לחם עוני בלילה הזה שיאכלנו הרעב לשמה ולא לשם אכילה גסה:

ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר:

לפי (א) שהולדת הנחלים והנהרות ודומיהם היא באה ממטר השמים ולא ממי הים כאשר חשבו קצת מהקודמים. וכן נאמר (תהלים ק"ד) המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון כי כאשר ירד הגשם מן השמים לרוב על ההרים הרמים וימצאו חפירות וגומות בקרבם ירדו שמה ואם לא ימצאו מקום לצאת יתעכבו שמה לעד לעולם ויעשו בורות שיחין ומערות וימים של מים מתוקים וכאלה לרוב בארץ גם בראשי ההרים. ואם יוכלו לירד עד ירכתי ההרים יבצבצו משם ויתמשכו בבקעה במקום מדרון ובהתהלכם יתחברו עמהם זחילות מי הרים אחרים עד שבהתחבר רבים מהם ישובו לנהר גדול או קטן כפי מרחב הארץ ורוב ההרים ומושבם. הלא תראה שבעת הקיץ גם כי הים מלא על כל גדותיו יתחסרו הנהרות כי לא יבוא גשם ובהתפשר השלגים יתמלאון. וזה דבר ברור ואני עד בדבר כי ראיתיו בעיני בקצת נהרים. על כן אמר הכתוב עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר כאשר יצאו בבקעה יהיו נהרות וכשיצאו בהר יהיו מעינות או תהומות:

אל תאמר בלבבך וגו' בצדקתי הביאני וגו' וברשעת הגוים וגו' לא בצדקתך וגו' כי ברשעת וגו':

הקושי' מבואר כי אם הוכיח שלא יתנו הטעם לרשעת הגוים מדוע חזר ונתנו לטעם? גם למה שינה בדבורו כמדבר לנוכח וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך ולא אמר כמדבר בעדו ה' מורישם מפני כאשר כתב בראש בצדקתי הביאני? עוד חזר ושלש וידעת כי לא בצדקתך וגו'? אלא אאמין שסוף הפסוק מענה לראשו וכך ביאורו. אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאני והדבר אינו כן אלא האמת שלרשעת הגוים ה' מורישם מפניך ולא בצדקתך. ואם תאמר אם כן שהקדוש ברוך הוא מורישם ברשעתם ולא בצדקתי למה הי"ת נתן לנו ארצם כי לא נתייחד בזה זכות המקבל לחטא הנגרש היה לו להורישה לעם אחר הראוי והזכאי? והואיל ונתנה לנו אם כן אין הדבר כן אלא מפני צדקתינו? על כן תירץ כי בחר בישראל להורישם הארץ מבין שאר האומות אף אם אינם זוכים למען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך וגו' והואיל והדבר כן תדע בבירור כי לא בצדקתך וגו':

פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר דבר להם ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר:

הקשה מהרי"א שהם מאמרים סותרים שאם לא יכול אע"פ שירצה לא יביאם ואם משנאתו אותם לא יביאם אע"פ שיכול? ולא עוד אלא שאם שונאם למה הוציאם ממצרים היה לו להמיתם שמה. כי אין תועלת הוצאתם להמיתם במדבר או במקום אחר כאשר נעשית מחשבתו למחות את שמם? וראוי לומר שהמצרים אמת שיחשבו גדול כח הבאת הארץ יותר מהוצאת מצרים ויאמרו שאין יכולת בו להביאם אע"ג שהיה בו כח להוציאם ואם תאמר אם כן למה הוציאם ממצרים אם ראה ויספרה שאין בכחו להכניסם לארץ? ויענו בפיהם שזה עשה ה' לעשות הרע בעיני המצרים ומשנאתו אותם שלא יעבדו אותם ישראל עוד באופן שנתחברו אל זה שתי סבות שנאת ה' אל המצרים וחולשתו להכניסם לארץ ולכן הוציאם והמיתם במדבר ולא הניחם שמה:

פרשת ראה

את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וגו':

קראו חז"ל יסורין של אהבה כשאין בהם ביטול תורה. ואמרו עוד [על] (לקמן ל"ב) וישמן ישורון ויבעט אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר ולא חטאו ישראל אלא מתוך טובה יתירה שהושפעה להם. על כן הברכה קללה תחשב להם אם יבעטו מתוכה ויסורו המטים עקלקלותם מן הדרך אשר צום ה' והקללה תחשב ברכה כשאין בה ביטול תורה ותהיה סבה שישמעו בקול דיאי עניותא לישראל. הלכך נתן משה לפני ישראל דבר א' יתהפך להם לקללה או לברכה בהשתנות התנאים. וזהו שאמר את הברכה כלומר עם הברכה שאתן לכם יהיה כמוס ונכלל שתשמעו אל מצות ה' אלהיכם ירצה שלא תחטאו מרוב הטובה. ועוד שהיסורין בעצמם לא יבטלו מכם תלמוד תורה אשר תשמעו וגו' כלומר שתוכלו לשמוע דברי ה' ולא תתבטלו מלשמוע בלמודים והתורה והמצוה. אמנם היא עצמה תהיה קללה אם לא תשמעו רצונו שתתבטלו מדברי תורה ולא תוכלו לשמוע ואזניכם אל ספר התורה:

ד"א את הברכה אשר תשמעו ואת הקללה אם לא תשמעו לפי שהשכר קודם ובא לפני פעולת המצוה שמתנה טובה אפילו על תנאי היא באה. אמנם הקללה אינה באה אלא אחר הפשע ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה על כן בברכה תפש לשון אשר שהוא לשון ודאי ובקללה כתב אם שהוא בספק על תנאי אם חטאו:

ד"א ואת הקללה אם לא תשמעו וגו' ללכת אחרי אלהים אחרים וגו' לפי הנראה שידין ה' יתברך לשכר ולעונש על השמיעה לבד ועל המחשבה וזה יצדק במחשבה טובה שהקב"ה מצרפה למעשה אלא לרעה איך ידין ה' על הרהורי הלב בלי מעשה לכך בא הכתוב לתרץ כי יש חושבי מחשבת און שהי"ת מצרפה למעשה ואלו הם הרהורי ע"ז התלויים בלב למען תפוש את ישראל בלבם וז"ש ללכת אחרי אלהים אחרים:

ושמרתם לעשות וגו':

אלה החוקים והמשפטים וגו' כל הימים אשר אתם חיים על האדמה:

אבד תאבדון וגו':

צריך לדקדק למה נכפלו בזה הדברים האלה ולא עירבם יחד ושמרתם לעשות כל הימים וגו'? ועוד אלה החוקים ולא פירשם? גם אבד תאבדון אין בו קשר לשלפניו? ואומר אני כי בא הכתוב להשיב לנוכראין שבינינו האומרים שהיה ראוי לחדש תנאי הדת כפי הזמן ושבכל דור ודור יש להשיב תורה ונימוס כאשר יוכשר ויהיה צדיק בעיניהם בדור ההוא. על כן כתב משה ושמרתם לעשות היום הזה החוקים והמשפטים ואלה החוקים והמשפטים בעצמם תשמרו לעשות בארץ וכל הימים אשר אתם חיים כי לא איש אל ויכזב ואין לבדות מלבנו תקון וחדוש. אלא אבד תאבדון וגו':

כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' והלוי אשר בשעריך וגו':

השמר לך פן תעזוב וגו':

אם הלוי אשר בשער יאכלנו מבואר שלא יעזבנו ולמה כפל השמר לך וגו' לפי הפשט ושניהם דבר אחד? גם כל ימיך על אדמתיך הם דברי מותר? ונראים הדברים מוכיחים ומזהירים לבל יאמר אדם הואיל ונתחייבתי להאכיל הלוי מעשרותי בירושלים בשלש רגלים למה אתן להם שמני ושקויי גם בעירי ואעשה להם בביתי ובחומותי יד ושם? די להם במה שאעניקם בירושלים במקום אשר יבחר ה'! ויהיו אם כן הלוים בעירך מוטלים ברעב ובחוסר כל. צוה הכתוב שאם עשה המוטל עליו בירושלים כאשר צוה ה' ארחות צדיקים ישמור גם בביתו השמר לך פן תעזוב הלוי שאר ימיך על אדמתיך ובארצך כדברי רש"י אם אין לך לתת לו מחלקו תן לו מעשר עני וכו' ותמיד יהיו עיניך ולבך אליהם כל הימים ועניים מרודים תביא בית:

כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר:

בא להזהיר על רבוי התאוה (א) כי כל עוד שיתאוה וישאף האדם בדבר עוד יתאוה אף אם ממנו תשבע נפשו והמשביע בטוב גרונו עוד ירעב ויכסוף ולא ישביענו אלא המרעיבו. כן אוהב כסף לא ישבע כסף אלא ירבה תאותו ברבוי הממון. ובבטן רשעים אם יאכלו למלאות תאוה ולא לצורך תמיד ירעבו והבשר עודנו בין שיניהם עוד בשר ישאלו. כדבר שכתוב כי תאוה נפשך לאכול בשר פירוש אם תאכל בשר לא מרעבון אלא מתאוה אני מודיעך בפעם הזאת שבכל אות נפשך תאכל בשר כלומר שאף בזמן אכלך הבשר תאכלנו באות נפשך ולא תסור ממך התאוה גם בכח האכילה ההיא:

לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה':

לא אמר ותעשה הישר או ולמען תעשה הישר? הואיל והדם מוליד אכזריות בנפש האוכלו. והי"ת צוה לבני ישראל לבל יתרחקו ממדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכל מי שהוא רחמן בידוע שהוא ממזג טוב וישר וזה יביאנו להיות צדיק וטוב לפני האלהים. על כן לא תאכל הדם למען ייטב לך ולבניך אחריך שתולידם ממזג רחמני מתוקן ומקובל ויפה ויהיה סבה שתעשה הישר בעיני ה' שמזגך ינהג לבך אל האמת והצדק:

אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם וגו':

אנחנו נשאל מפני [מה] היראה והכבוד יותר אל איש לא ראינוהו ולא הכרנו בו מאיש אשר הורגל עמנו? (ב) כי ההרגל מביא לידי חברה והחברה תבז לו בלבה. וקרוב הדבר שהנביא והחולם חלום המסית אותנו יאמר לנו שנעבוד אל אלהים אחרים אשר לא ידענום למען נשרתנו בכבוד ובמורא גדול כאשר לא נדע את משפט אלהי הארץ. בא הכתוב להוציא שקר זה מלבנו באמרו כי זה יקרה לבזות בהרגל מי שלא נעבדנו אלא מיראה וכאשר סרה היראה במנהג החברה תשוב להיות בזיון. אמנם כאשר נעבוד מלך אושר מאהבה כל שכן דפקר טפי ותדבק נפשנו בו לעבדו בלב שלם. זהו אמרו כי מנסה ה' וגו' לדעת הישכם אוהבים את ה' וגו' כי אם תאהבו אותו בודאי תנצלו מזה הפחד וכל עוד שתדבקו בו לא תבזוהו. כאשר הוסיף ואמר אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו' ואותו תעבודו ובו תדבקון רצונו שתמיד אותו תעבודו אע"פ שבו תדבקו ולא יתחדש בלבבכם בזיון מן ההרגל:

עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה:

לפי שאין חייבים במעשר עד שיראה פני הבית ועד שהוא בשדה יאכלנו האוכל בלי מעשר. ואם יש לך אדם לפי זה שישכון בשדה לבית מושב תמיד הנה הוא יתחייב תכף ומיד במעשר בכל תבואת שדהו. או איש אשר ימכור תבואתו בשדה יתחייב הקונה במעשר. על כן אמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך בין איש היוצא השדה שנה שנה וקובע בו בית דירתו ובין איש היוצא השדה לקנות התבואה:

מקצה שלש שנים וגו':

למען יברכך וגו': אין הברכה מצויה בדבר המנוי והשקול באשר העין שולטת בו ואמת הדבר וקרוב אל הטבע. כי אמנם כאשר אמרנו פעמים רבות (ג) מכל גוף האדם יסתרגו עצמים דקים יעופו סביב סביב. וידוע (ד) שהטבע ידחה תמיד האידים הרעים ויעכב הטובים. והעצמים היוצאים מגוף אדם רע יהיו רעים וחטאים מאד בטבע ארסיי. וכאשר ישלח האיש המכוער הלזה נבל ומקנא ניצוציו בדבר אחד יוכל להביא עליו בהם חולי וכל דבר רע יכחישנו בהדבקם בו כדבר האמור באפעה הממית בעצמים הנפרדים ממנו או מעיניו. על כן נתפשט הדבור ולימדנו ההרגל שהעין הרע ממית ומחלה ומעשים ראינו בכל יום וכמה וכמה פעמים ראינו האיש תרע עינו בממונו או בבניו והוא לא ידע ואשם וזה יקרה כשהאדם הוא רע בעצמו וכליותיו צרועות לא יוכל לעכב עצמיו מלצאת להרע אף אם לא יאבה. לכן יעצונו חכמינו (ה) להסתיר הטוב וההון ושלא למנות ולהשגיח בדבריו בתבואתו ובזרעו ושלא להתראות בעיני ההמון ושאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין לפי שהקול מתרבה בהלוכו וכשיראה אדם דבר מהונו יתפרסם בהמון ויתגדל הדבר יותר ממה שהוא עד שימשוך אליו הבטת כל אדם וא"א שלא יהיה בקהל רב רבים מהטבע הרע כמו שאמרנו וישלחו לרוב ניצוצים בו עד תבוא בו עברה וזעם וצרה ויגיעוהו עד שערי מות או יחסרוהו כל טוב. על זה אמר דוד (תהלים קמ"ד) צאננו מאליפות מרובות בחוצותינו אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו לימד כי צריך להסתיר העושר וההון שיהיה סמוי מן העין כי אם יתנו בו העם עיניהם יתרבה הקול כמו שאמר שצאננו אלף צאננו מאליפות אכן בחוצות יתרבו בעיני ההמון ויחשבום לרבבות מרובבות בחוצותינו אבל אלופינו וגדולים שבנו ועשירים שזכו לגדולה כי הם אנשי בינה המסתירים הונם ורכושם והם מסובלים ברוב טוב וכל זה מפני שאין פרץ ואין יוצאת מבתיהם לחוץ באופן שאין צוחה ברחובות מקניהם ולכן מצליחים. על כן בפרשה הזאת הקדים ה' יתברך רפואה למכה וצוה בצדקה מלח הממון תרופה לעין הרע והדין נותן שלא יתנו עיניהם בו בידעם שהוא מפזר ממונו לעניים ולא ידבק בו מן החרם של עין הרע. זה שאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו' ותפזר לצדקה למען יברכך וגו' אם תרצה שתהא הברכה מצויה במעשה ידיך:

כי יהיה בך אביון וגו' לא תאמין את לבבך ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון:

פירוש הואיל ויהיה בך אביון מענייך קרוביך מארצך וצריך אתה להאכילו ולכסותו לא תאמר אם כן לא אתן אל אביון אשר איננו מארצי קמ"ל לא תאמץ את לבבך וגו' אע"פ שהוא מעניי ארץ אחרת:

וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא: מה מאד יפלא שיחשוב הקב"ה חטא ופשע למי שלא ירצה לתת צדקה לעני ולא ינקה איש מעון זה כאשר לא יפזר כל ממונו לכל מי שישאל ממנו? ונראה ביאור הדבר כפי המדרש שג' מזכירין עונותיו של אדם וכו' ולפעמים לא תאונה לאיש רעה על עון שעשה קודם לכן אם לא יבוא מעשה לידו ונפל תורא חדד סכינא הואיל והקב"ה מאריך אפיה עד יסבב הדבר ויקרא אביון ודכא תגר עליו ויזכר עונו ויענישנו על שעבר. הלכך הזהיר שניתן לעני כי אולי אם לא תרחמהו ויקרא אל ה' ויקרה לך חטא ישן נושן מדת הדין תענישך עליו ולא שיחטא ואשם על שלא נתן צדקה:

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך וגו':

דרך ואורח העניים האמללים להתקבץ בערי הממלכות בהתאסף יחד שבטי ישראל שמה ימצאו די מחסורם ברוב עם לא כן בערי הפרזי כי מעטים המה. ובדבר הזה רע עליהם המעשה אם מפאת הנותנים הצריכים לעמול ולבוא תמיד בערים לתת צדקה ואם מפאת המקבלים שיצטרכו להרחיק נדוד מארצם. על כן אמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ פירוש לפי שהאביון מרצונו לא יחדל מקרב הארץ רצונו מאמצעות הארץ ערי הממלכה לדרוש די מחייתו וזה הוא רע ומר כמו שאמרנו על כן אנכי מצוך וגו' שתקדים אתה ותתן לו בארצך ולא תצטרך לילך בערים רחוקות ממך. או כלך לדרך זו לפי שגלגל העוני חוזר בעולם ככתוב למעלה כי בגלל הדבר הזה ודרשו בו גלגל הוא וכו' אם כן גם אתה תבוא לידי מדה זו וכשזה קם זה נופל זה שאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך וגו' רצונו שהצדקה תהיה סבה שיברכך ה' אלהיך לך ולא לחבירך וסבוב הגלגל יהיה באופן שלך העושר יהיה ולחבירך העוני. לכן כדי שחביריך יתנו לך ולא לזרים אתם כשתצטרך נתון תתן צדקה לחבירך העני ולא לעני שאינו חבירך כי אם לא יהיו עניים אלא בארצך בהכרח היו נותנים לך. אף אמנם אין הדבר כן אלא לא יחדל אביון מקרב הארץ ירצה בכל העולם בכלל שזה פירוש מקרב הארץ כדברי בעל כלי יקר. ואם כן צריך אתה להתנהג בנימוס לתת צדקה ופתוח תפתח ידך לענייך בארצך ושיהיו אלה קודמים לעניי עיר אחרת כדי שיתנו לך ולא לנכרים:

שבעת ימים תחוג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלהיך וגו':

הן אמת שהבטלה מביאה לידי שיעמום והיא פרצה קוראה החטאים והעונות. והטובה כאשר הושפעה לאדם תסבב הבטלה וישמן ישורון ויבעט. ואיך אם כן צונו ה' לשמוח ולחוג בשביתת מלאכה והשמחה מה זאת עושה אלא להעביר האדם מדעת קונו?! והדבר כך הוא שלא ניתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה ואין מתעסקים בה אלא מתוך שמחה ולא מתיך עצבות לב ורוח נכאה. אבל שמחה של מצוה אינה לשמוח יותר מדאי צחוק וקלות ראש כההוא עובדא דרבנן דהוי בדיחי טובא תבר קמייהו וכו' להביאם אל מידת שמחה מועטת הנכונה בלב שמח ואל המדה הממוצעת האמורה בדבריהם ז"ל אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה [כמ"ש] (מ"ב ג') ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. אשר על כן הותרו המלאכות בחולו של מועד להרחיק מעלינו הבטלה המביאה לידי חטא. ואם היה לנו לשמוח וגם ליבטל לגמרי חוששנו מחטאת. אולם לשמוח ולעשות מלאכה או ללמוד משפטי ה' והתורה והמצוה זו היא שמחה רצויה אין בה פשע. על כן אמר כי יברכך ה' אלהיך וגו' ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח כלומר כשתעשה מעשה ידך ולא תשב ובטל אז תהיה אך שמח ירצה בשמחה מעוטה וכוונתך רצויה:

פרשת שופטים

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק:

אבינה במקרא ושום שכל במה שאמר בכל שעריך ולא אמר בכל עריך? גם במאמר אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך? עד שהוצרך רש"י לסרס הכתוב ועוד בה שלישיה ושפטו את העם שהלא עם העם ידבר עד הנה ומדוע אם כן לא כתב ושפטוך לנוכח? יש שפירשו אמרו תתן לך ע"ד קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים ומ"מ מה שאמר אשר ה' אלהיך נותן לך וגו' וקשור הדברים אינו עולה כהוגן. לכן ראיתי ונתון אל לבי שבאמרם קשוט עצמך רצו ליישבו לא על מלת תתן לך אלא על כל הפסוק. וזה פירושו כבר ידענו כי שעריך יורו בתי דינין שבישראל כתרגומו ושבט נמי רצונו ראש העם ושופט ככתוב (בראשית מ"ט) לא יסור שבט מיהודה. ומבואר שמרע"ה ידבר עם הזקנים המוקצים שבעם סנהדרין גדולה של ע"א שא"א שידבר דבריו עם כל ישראל כאחד. וכאשר יזהירם על מינוי הדיינין הוצרך לומר להם קשוט עצמך וכו' ושאין למנות דיין על הצבור אלא א"כ יודע לעבוד וקופה של שרצים תלוייה לו מאחריו. ואמר שופטים ושוטרים צריך שתתן לך בכל שעריך רצונו שבכל בתי דיניך תעשה להם שופטים ותשים שרים על הדיינים עצמם ואלו השערים שהם הבתי דינים ה' אלהיך נותנם לך לשבטיך לסנהדרין שעל כל שבט ושבט. ויצא מזה שהשבטים גופם רצוני הדיינים שתחת השופטים שתשים עליהם המה ישפטו את העם משפט צדק כי יעלה מורא השופטים על ראשם:

ד"א כי כל השופט ירא ורך הלבב וצריך לחבירו יהיה נושא לו פנים ולא יוכל לשפוט בצדק מפני היראה. הלכך אמר כשתשים שופטים עליך אותם אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ירצה המוקצים שבעם גדולים ועצומים שיכולים לדון העם בשבט. אז בודאי ישפטו את העם משפט צדק ולא ישאו פנים לגדול:

צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ:

כענין שאמרו באבות הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו יהרגו זה את זה ואחד יגזול ממון חבירו באופן שאיש לא יירש נחלת אבותיו אלא כל דאלים גבר. לפיכך צדק צדק תרדוף על דבר המשפט והדין אם תבקש חיים ולא יהרגוך אנשי דמים ומרמה וירשת את ארץ נחלתך ולא יגזלוך:

וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש וגו':

הביא במקום הזה תחילה עבודה ואח"כ ההשתחויה לא כן במקום אחר שאמר בפרשת ואתחנן ופן תשא עיניך וגו' ונדחת והשתחוית להם ועבדתם וכן בעשרת הדברים לא תשתחוה להם ולא תעבדם תחילה השתחוויה ואח"כ עבודה? והטעם כי שמה ידבר בעושים צורות לא לשם ע"ז אלא כוונתם לשם שמים לקבלם לאמצעיים בינם ובין ה' כאשר פירשנו שם. ואין ספק שדבר כזה לא היה כל כך מן האיסור אם לא כי חסה התורה אל סופם. ושם ראינו שאילולי לא היו מקבלים לאמצעיים צבא השמים גם לא היה בית מיחוש. כי מי פתי כסיל ובער יאמין לאלוה עץ ואבן?! אמנם צבא השמים העליונים אם יקבלום לאמצעיים שם פחדו פחד שיקבלום ברוב הימים עליהם לאלהים. לכן הי"ת אסר בהחלט כל צורה כמו שפירשנו שם. ואולם ההשתחוויה אינה מורה כל כך על קבלת המשתחוה לאלוה לאדון ולמושל כי הנה יהושע (יהושע ה') השתחוה למלאך ורבים השתחוו למלך ורבים כאלה ואינו אלא דרך כבוד יקר וגדולה. אבל העבודה תורה קבלת האדנות ונחשב לאלוה הנעבד. לכן בפרשת ואתחנן שמדבר בצורות והוא מגדר מלתא וסייג שלא יבואו לעבוד ע"ז כתוב והשתחוית להם ואח"כ ועבדתם שבודאי מתחילה ישתחוו להם דרך כבוד לקבלם לאמצעיים ולסוף יעבדום ויהיו להם לאלהים. ובהפך בפרשה הזאת ידבר באיש רע שורש פורה רוש ולענה שאינו משתחוה להם דרך כבוד אלא לכתחילה וילך ויעבוד אלהים אחרים ואחר כך וישתחו להם שזהו דבר הנמשך מן העבודה שהעובד פשיטא שישתחוה לנעבד אבל לא בהפך. זהו שבראש התחיל בלשון עתיד איש או אשה אשר יעשה את הרע וסיים בלשון עבר וילך ויעבוד. כי זאת תהיה חטאת האיש ההוא שתחילת מחשבתו היתה העבודה ולא נמשך אחרי שגגת הדמיון כדור אנוש. ויתכן אמרו אשר לא צויתי כי הנה מבואר שלא יצוה משה לעבוד ע"ז אלא שצוה שלא לנהוג בם כבוד לקבלם לאמצעיים ובזה יולד לנו איסור עבודת ע"ז בלי שיצוה משה עליה בפירוש. אלא ביום צוותו את בני ישראל איסור לכבדם כדי שלא יעבדום הנה יבוא לנו איסור העבודה מכל שכן בלי צווי בפירוש. על כן אמר משה כי אף אם לא ציוה בביאור איסור ע"ז מ"מ והוגד לך ושמעת וסקלתם. ויהיה א"כ ביאור אשר לא צויתי אשר לא אסרתי בפירוש ולא כמו שפירש רש"י אשר לא צויתי לעבוד כי מי חסר לב יאמר לו שיצוה משה לעבדם?:

והוגד לך ושמעת: אע"פ שכבר שמעת לשעבר. צריך שיגידו העדים כדברי חז"ל אין עד נעשה דיין:

תמים תהיה עם ה' אלהיך:

כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך:

שבתי וראה תחת השמש (א) אין חכמה ואין עצה בהוברי השמים וכסיליהם לדעת מה ילד יום ומה יביעו הכוכבים ממסילותם להורות לנו הדרך אשר ילך בה אדם ילוד אשה החכם יהיה או סכל צדיק או רשע ומה יארע לו מן המאורעות. כי הכל שקר וכזב שגו ברואה פקו פליליה ואין בהם תבונה. ואף כי כבר מבואר הבטול בדבריהם מהפעולות והמקרים המראים באצבע א כן ידברו כי שקר נסכם ושאמונה כזאת לדעתי אמונה כוזבת וקרובה אל ע"ז והמינות ולהיות משתף שם שמים בדבר אחר כאשר כתבנו בפרשת תשא. עוד הדבר בטל מעיקרו (ב) כי איך תגזור המערכה דבר מן הדברים אשר ניתנו ברשות האדם לעשותם או לעזבם. ואין לדמותה אל ידיעת הש"י שהוא יודע מה שפלוני יעשה ברשותו כאשר אמרנו ואין בזה מניעה לרשות האיש ההוא. הואיל וידיעתו אינה פעולה מכרחת. אך אמנם אם השמים יגזרו בתנועתם כך וכך על האדם גזירתם היא פעולה מכרחת הדבר ולא ימצא האיש ההוא ברשות עצמו. ומדוע הי"ת יעניש גבר אשר דרכו נסתרה להיותו פועל בהכרח על לא חמס בכפיו? ואם יגזרו הכוכבים מיתה משונה ויסורין רעים על האדם כאשר ימות ויתייסר האיש לא ימות בעונו והנה הוא למות ולמה זה לו בחירה?! אם לא מכח גזירת הכוכבים אשר כן יכריחו לדבריהם יהיה האיש ההוא צדיק או רשע! ואם נפשך לומר שהגרמים השמימיים לא יכריחו בתכלית ההכרח אלא ישפיעו באדם ויניעוהו אל דבר מהדברים מבלי הכרח גמור. וזה יעשו באור ובחום שלהם או בתנועתם או בצורה מה מן הצורות. ד"מ אם כוכב יביט על פני ולד הנולד והכוכב ההוא בחלק משולש מהרקיע או מרובע או בניגוד או במולד איך שיהיה עם כוכב אחר ובתמונה ההיא הכוכב הראשון יקנה איכות משונה מאיכותו אם לחום אם ליובש וכיוצא והאיכות ההוא ישפיע בולד. או שברגע מולדתו כוכב היוצא על הארץ השוכן בבתים טובים או רעים אשר בדו מלבם ישפיע בולד בדמותו בצלמו. מלבד שגם זה יהיה הכרח מה ומשוא פנים יהיה לחוטא. כל אלו הדברים הם הבל ורעיון רוח. כי אמנם גם אם יאחר האדם לדעת (ג) לא יוכל למצוא עת ורגע הדבק הכוכב ותנועתו האמיתית והחוזים בכוכבים היותר שלמים במלאכה ההיא נמבזה ונמס הודו ולא בושו חסרונם בזאת הידיעה. עד כי יאמרו שבמזל כוכב ונוגה לא ידעו ולא הבינו עד הנה תנועתם האמיתית ובפרט במזל מאדים אי אפשר להסתכל בהדבקו עם שבתאי אם לא בשגגה ובטעות עד שלשה ימים ויותר. ואם כוכב אחד יורה טוב והצלחה במעלת שלשים ממזל אחד מי יודע שלא יהיה במעלה ראשונה ממזל הבא אחריו ויורה להפך תלאות רע ויגונים? גם הכוכבים הקיימים ידענו שיתנועעו בתנועתם הפרטית מעלה אחת לשבעים שנה ובהכרח כל שבעים שנה תשתנה תורת החוזים ומה שבשבעים שנה יהיה לטוב או לרע לשבעים שנה הבאים יתהפך או יתמצע וישתנו זמנין ודת השפע כידוע. ועל כל אלה בעיקר מאמריהם אין הבין כי הכל הבל (ד) כי מדוע הכוכבים ישפיעו באותו רגע לבד בצאת הולד לאויר העולם ולא ברגע אחר ולא ברגע ההריון אשר בו הנולד יותר רך וענוג. האם יש לספק אם יש לכוכב ההוא חיל וכח לעבור בהשפעתו כרס האשה ועור השליא? זה א"א! וא"א לומר שמן השמים ניתן להם כח להשפיע ברגע הלידה ולא ברגע אחר. וגם זה מן הנמנע כי כמה וכמה ילדים יולדו בכל העולם ברגע אחד ואין האחד ידמה לחבירו במאורעות ובמדות. ומה נדבר ומה נצטדק בחיל אנשים ביום קרב אשר ברגע אחד יהרגו מנין רב. לדמיון מלחמת ישראל ויהודה בהכות אביה (דה"ב י"ג) בישראל חמש מאות אלף ופקח בן רמליהו (שם כ"ח) ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד וישבו מאחיהם מאתים אלף נשים ובנים וכאלה כל היום בין האומות היאומן כי יסופר שכלם נולדו תחת השפעת כוכב דומה ברגע אחד גזר עליהם ליהרג ביום אחד ונזדמנו כלם יחד ביום ההוא? וכל הנשים והילודים בני העברים שנשבו ביום אחד הושפעו כלנה שתלכנה שבי לפני צר ביום אחד ובזמן אחד? זה נמנע מלקבלו בשום פנים! וכמו כן בחיל עם מדינה כלה ששטפה נהר או יצאו מי הים ממקומם ותהומות יכסיומו כאשר קרה בירכתי הצפון בערי השפלה. או עיר ששרפוה באש. ויותר מהמה בימי המבול שהציפו עולם מלא ויגוע כל בשר וכל החי. היתכן שכל איש ואיש מיושבי תבל הושפע ביום הולדו בדור ההוא להטבע במים? בלתי נח ובניו ובני ביתו! ולברוח אל השפעה הכללית כאשר יאמרו שהכללי יתגבר על הפרטי ויכריח המאורע נגד השפע בכחו. אלו דברי תוהו. כי אם ככה יהיה הנה א"א אם כן לדעת קורות היחיד כאשר יקרה ששפע הכללי יכריחנו. אכן לשקר ולשוא יתבוננו בהשפעת האיש הפרטי. האמנם אמת ויציב שמצאנו ראינו הפרש בין כל איש מאישי האדם כל אחד במזג נבדל ומשונה מחבירו. וכבר ידוע שאין זה בקרי והזדמן וא"א שלא יהיה בכל איש טעם וסבה למזג ההוא והיא שנוי הרכבת האיכיות כאשר בטפה שממנה נוצר הולד יזדמנו מחלקי הקור ד"מ יותר מחלקי החום וכדומה להיות שעת ההריון ברגע אחר המאכל שהיה שבע או ברגע שהיה רעב ללחם או צמא למים או שבמחשבתו יטה מזגו לאיזה עבר. בשכבר ידענו (ה) שהדמיון פועל מאד בכל תנועות האדם וזהו אמרם ז"ל חלש דעתיה ואתרע מזליה סימנא מלתא היא. ואחר כך יוסיף הולד או יגרע ממזג ההוא מכח מזג אמו ממאכליה או מתענוגיה או משביתותיה או משנוי האויר וכיוצא מהדברים המשנים טבע בעל חי. באופן שברגע אחד אפשר לשני אנשים שיהיו דומים בדומים בטבע ובמזג שיבעלו ויצאו מבעילתם ולדות מטבע משונה זה מזה. ואפשר לשני ילדים נולדו דומים במזגם שישתנו שנוי מוחלט ע"י למוד זה משתנה מאחר. ואולי אל אלה (ו) יהיו קצת סבה הכוכבים כאשר המה על הרוב יביאו שנוי מזג האויר והמאכלים ונשיבת הרוחות כידוע. אך אולם בכל יום ויום יביעו אומר וכל שעה ישפיעו בשפלים בדבר הזה. ולא לבד ברגע הלידה כמאמר האיצטגנים. ואף גם זאת כאשר הגרמים השמימיים יניעו בחומם או בתנועתם הגרמים השפלים לא בכל זמן תהיה התנועה והפעולה בהם שוה (ז) אלא כאשר ימצאו הכנה במקבלים. ראה ראינו השמש ישחיר פני הכובס וילבין הבגדים יקשה טיט חוצות וימס דונג וכדומה. לפי שיפעול הכוכב בכל מקבל כדרך קבלתו ותשתנה הפעולה כהשתנות הכנת המקבל, גם אי אפשר שיורו הכוכבים מקרי בני אדם הבאים אליו מכח דבר אחר אף אם נודע להם שישפיעו על האיש הפרטי בפעולותיו ובהכנתו כי אם כפי השפעתו וציור המערכה. יגזרו על ראובן ד"מ חיים ארוכים עושר וכבוד. איך יוכלו להצילו מרעת אנשי דמים ומרמה כי יחם לבבם להרגו נפש או לגזול ממונו בלי נטילת רשותם. ויהיו אם מוכרחים להיות לו למחסה ולמסתור נגד כל האדם אשר על פני האדמה ונגד הקמים עליו! זהו דבר מבואר הביטול. ואתה הראית לדעת (ח) שאיש אחד בימי חייו ישתנה לכמה מזגים בעבור מה שעבר עליו משנוי האויר והאוכל תחלואים ומקרי בני אדם. וישתנו מדותיו ומקריו כהשתנות מזגו. באופן שמי שבבחרותו היה ממזג אדום וכעסן אפשר שלעת זקנתו יהיה ממזג לבן ארך אפים ועצל וכן כל כיוצא בזה. ואיך אם כן יורו עליו הכוכבים ברגע הלידה? ואף אם יאמר האומר שיוכלו הכוכבים להורות שנוי והדברים מצב האויר ביום הזה ואחריו אל מה שישתנה המצב ההוא ומזה אל אחר עד קץ ימי חייו באופן שבהשתרגות השתלשלות המזגים יורו מה שבהכרח יבוא על האדם מעת לעת מספר ימי חייו כפי מה שיכריחו השמים בשפלים וישנו מזגו. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו כי מי יגיד לאדם מה שיהיו לו מן המקרים הנולדים במקרה והזדמן כפי הנראה לנו אשר אין ממשל עליהם בכוכבים ואי אפשר שיכריחוהו ויניעוהו חיצונים. ד"מ איש היושב באיקליס ראוי שיהיה בזמן מה מהזמנים ממזג לבן כפי מזג האויר שם והמאכלים והתנועה. כי אין ספק (ט) שהאיקליס פועל הרבה בטבעי האנשים. והנך רואה שבעיר אחת רובם חכמים ובעלי ערמה ובעיר אחרת סכלים וטפשים. ואם יעלה בדעת איש לילך למסעיו לאיקליס אחר ושם יקנה מזג משונה כפי שנוי התנאים איך יגזור המזל לו מזג זה והוא לא ידע לגזור שיסע מארצו? שהכוכבים אף אם נודע שיניעו האדם לגור באשר ימצא אי אפשר שיניעוהו לגור במדינה זו ולא באחרת. וכן כל כיוצא בזה מן הדברים הבאים בקרי. מלבד (י) כי הלימוד וההרגל במדות ישנו מזג האדם כידוע ואלו פעולות בעלי בחירה. ואמרתי שלא להאריך יותר בזה כי כבר מבואר הביטול בחלומותיהם לעין כל ויותר לרואי השמש ואור האמונה המכרזת ואומרת כי (יא) כל מקרי האדם וקורותיו נטויים על ראשיהם מדעת העילה הראשונה ואף אם לנו יתראו דרך קרי והזדמן כי לא ידענו דרכי ה' הנוהג עולמו כרצונו אין נעשה פתגם הרעה או טובה אלא בדין וצדק וכפי רצון הבורא ואנחנו לא נדע. אולם מה שיש להעמיק שאלה. הוא בדבר הנראה עין בעין כי על הרוב (יב) מזג האדם הוא יכריחנו לעשות פעולותיו אל אשר יחפוץ יטנו אם לא ישתדל האיש ההוא בחוזק יד להתרעם על מזגו ולהלחם עמו עד שישפילנו לעשות כרצונו. ואמנם הדבר הזה קשה ולא ימשול אדם על יצרו כ"א אחר עמל וטורח. ואם כן משוא פנים יש בדבר השכר והעונש! כי למה יהיה עונש הנואף אשר ינאף לחמימות מזגו כעונש אשר מזגו קר ולא בנקל יסיתנו יצרו אל הזנות ואנה צדקת ה' ומשפטיו הישרים? ובדבר הזה הפליאו לדבר רבים מחכמי אומתינו ובפרט הרב בעל העקידה בשער כ"ב. ואם דבריו בסגנון אחר על הוראת וגזירת המזל מ"מ בדרך אחד יצאו אליו תורה אחת ומשפט אחד לכלם. אמנם שוא עמלו בתשובותם ואחרי לא יועילו הלכו בלכתם אחרי שרירות השפעת הכוכבים ממסילותם ועל כן נתחבטו „בארש אחוזתם וגם ראינו את הלחץ והתלאה אשר מצאתם וכל אשר יקשה לנו יקשה לעומתם. וכשתתיישב בדעתך להרוס ולנתוץ הוללות וסכלות המאמרים בדברי האיצטגנים כאשר הוכחנו עד הנה יראו לפניך מראינו בראות פני אלהים על כל דרכי בני איש וייטב בעיניך הדבר ולא תלחץ רגלך בחקירות אלו כי כלם יהיו נכוחים למבין ותשיב שואלך דבר. כי אף גם זאת אחרי השקפת העיון הנאותה לדבר כזה נמצא כי ישר דבר ה' ואת זה לעומת זה עשה האלהים שייראו מלפניו כל יושבי תבל ושוכני ארץ. הואיל והאדם שליט ברוח לתקן מזגו ולשמוע בלמודים וזהו יצר הטוב ויצר הרע הנאמר בדברי חז"ל. כי אלו לא ניתן באדם מזג רודף אחר תאוה מן התאוות כבר לא יחשב מצוה לאשר לא ירדפנה כאשר עשה מה שלבו חפץ ויבוטל דין השכר ועונש ורשות האדם. על כן צוה ה' שבכל איש מאישי האדם תהיה הרכבת האיכיות משונה מחבירו ובכל אחד יטה מזגו לדבר מן הדברים המגונים ואל מדה מן המדות הרעות כדי שילך בכחו זה וירגיז יצרו הטוב על יצרו התוקפו ויהיה ראוי לשכר או לעונש. גם תשכיל (יג) שכל מי שיש בו מדה רעה יתחבר בו דבר מהדברים הטובים ומדה מן המדות המעולות. ד"מ איש חמה ושטף אף על הרוב הוא איש אמונה גומל חסד ואיש נדיב והכילי וצר עין יהיה איש נחת עניו ושפל רוח. באופן שכל מדותיו של ב"ו ניתנו מאת הי"ת במשפט ונחלקו במדרגה שוה ומה שניתן לאיש בגורלו לא נחלק לחבירו. אבל אנחנו לא נדע מה נעשה כי לא נדע להבחין בין מזג למזג ובין הדעת טוב ורע לאמר זה הרוצח האדום וכעסן שמלאו לבו ויצרו תקפו ראוי למיתה קלה וזה שרצח בלי כעס ובדעת מיושב למיתה חמורה (יד) כי לא ניתנו הדברים לשיעורין כאשר לא היה אפשר לעשות אלא מה שראוי לקבוץ המדיני. וכבר הי"ת היודע מחשבות האדם יגמור הדין ויתקן מה שקלקלו הואיל והעולם הזה אינו אלא ככר זדור לעולם הבא ושמה החשבון האחרון. ולזה נטו חז"ל באמרם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכמאמרם ד' מתו בעטיו של נחש ושיש מיתה בלא חטא דלא כרב אמי בפ"ה דשבת על כן כתוב במס' אבות הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה רצונם להודיע במאמר הקצר הנפלא הלזה ארבעה גופי תלמוד שבמושכלות האלהיות. הראשונה ללמדנו ידיעת הי"ת שרואה העתיד. השנית שהרשות נתינה לבני אדם ואין ידיעתו מכרחת הפעולות. השלישית שהושמו הדינים והמשפטים לטוב העולם ולקיומו אע"פ שיצא לפעמים משפט מעוקל כמו שאמרנו וזהו אמרו ובטוב העולם נדון. והרביעית והכל לפי רוב המעשה רצונו להשיב על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים (טו) כי אולם דן הי"ת את העולם כלו ואין ספק שאם יגזור עונש על עיר או מדינה על חטאם יכשל בו גם הצדיק שבתוכה שלא חטא בפשע ההוא שעליו נשלח חרי האף הגדול על העיר וכן להפך כי הכל לפי רוב המעשה שבמדינה ולא יוכל להנצל ממנה הצדיק כי אם בהשגחה פרטית ואינו כדאי לה אלא צדיק גמור. וזהו שאמר ה' אל אברהם (בראשית י"ח) אם אמצא בסדום חמשים צדיקים ונשאתי לכל המקום וגו' וגם אברהם לא התפלל שיציל ה' הצדיקים לבדם כי זה א"א אלא בצדיק גמור אשר עין לא ראתה. וככה אמרו חז"ל צדיק נתפס בעון דורו. משנתנה רשות לחבל אינו מבחין בין טוב לרע, מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נידון אלא אחר רובו ורבים בדבריהם. ואין ספק שהוא אל אמונה ושופט צדק ואלו הצדיק ההוא אבד בצדקו כבר יש לו לתלות העונש הבא עליו חנם באיזה חטא היה בו מקדם כי אין אדם צדיק בארץ שלא יחטא ואשם בדבר מה. וכן הדבר בהפכו לרשע המקבל טוב ואח"כ בעולם שכלו ארוך יעשו עמו חשבון לשלם לאיש כדרכיו ודברנו מזה גם כן בפרשת וירא ופרשת בא אל פרעה:

אם כדבר הזה ראוי לשום לב ולחשוב מחשבות כי אם כל מקרי בני אדם מגזירת הבורא ואם נגזרה רעה על מדינה יכשל בה גם הצדיק שבתוכה למה הזהירונו אם כן חכמינו באזהרה כפולה ומכופלת לנוס ממוקשי מות ולהשתדל לברוח מן הסכנה? גם הושמה בטבע כל היצורים החריצות לרדוף הטוב המדומה ולנוס מן הרע כי ראינו על הרוב שההשתדלות אינו שוה ושוא עמלו בוניו בו ומאומה לא ישא בעמנו הרודף אותו ובהפך כמה פעמים חריצותם תסבב ליפול במה שברח ממנה! אתה הרואה תבין ותשכיל כל אלה מאשר כתבנו עד הנה כי אמנם (טז) אם לא יארע דבר בעולם אשר לא יצוהו ה' לא תועיל אם כן חריצות האנשים להנצל מן הרעה תבוא אליהם מדעת מאת הי"ת ושוא יבקשו לנוס ממנה כי תרדוף אחריהם ושם תדבקם הרעה. אולם כאשר ישלח ה' מגפה וחרון אף כללי יוכל מי שלא הובא בשבילו להנצל בחריצותו ואם לאו יספה בעון העיר ויתכפר לו בזה עון אחר ואם נס אל אחת הערים וחי ולא ימות בעון אחר כאשר אינו במקום העיפוש הפרטי למזגו כאשר אמרנו פעמים:

אתה עתה ברוך ה' תדע באשר הצענו עד הנה להשיב ולפרש כל מה שדברו חז"ל במליצותיהם הביאם בעל העקידה הם אמרו מזל מחכים מזל מעשיר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא רבה ורב חסדא תרווייהו צדיקי מר מצלח ומר לא מצלח כדאיתא התם האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא וכו' ועובדא דרבי אלעזר בן פדת ורבים כאלה. וכשתסתכל היטיב במה שאמרנו תמצא הסכמותיהם אמת וצדק עולים יפה כי לא אמרו כל זה לתת יקר וגדולה וכח אל המזל (יז) אלא הבינו בשמותיו טבעי ומזגי האדם בהיות שטבע ומזג הנולד אינו בשביל זכות שעדיין לא זכה והוא ילד בן יומו ועל הרוב כל אורחותיו תלויים מכח מזגו כאשר אמרנו על כן בני חיי ומזוני מסובבים מן המזג. כי איש אשר נולד עקור מבטן אמו או אשתו שנפלה בגורלו אי אפשר שיהיו לו בנים והוא לא ידע ולא אשם בדבר הזה. וכן החיים ארוכים או קצרים תלויים ברוב או מיעוט הליחה או החום הטבעי או במה שיחטא במאכל או באויר. גם המזונות אם אדם יהיה עצל ואטום בחושיו אי אפשר שירויח בהון ועושר ויד חרוצים היא תעשיר גם הנולד מאב עשיר או עני זכותו לא גרם לו ככה אי אפשר להוריש לאדם ירושה להעשירו אם לא יהיה ראוי איש קרובו שיהיה עשיר למות שלא יהיו לו בנים יורשים אחרים ושלא יהיה שונאו והיה מוכרח שישנה הי"ת טבע הדברים ורצון האנשים בעבור זה ושיעניש מי שאינו ראוי לכך וכן כל כיוצא בזה. על כן אמרו בפ"ב דנדה מלאך הממונה על הריון נוטל הטיפה ואומר רבש"ע מה תהא עליה גבור חכם או עשיר וכו' ואלו צדיק או רשע לא קאמר. ראה בפירוש כפי מה שפירשנו שכל אלה הם בכח בטיפה ההוא ואין לאדם סבה להמה זכות או רשע אמנם הכל בא מאת ה' לסבות אליו לבדו ידועות. זה יעשיר כדי שירגיז יצרו הטוב ולא יחטא בעשרו ויקבל שכרו מעושר. וזה יעני כדי שלא יתריז כלפי מעלה ויקבל שכרו מעוני. וכל מעשיו בצדק. הנה כשהבנת דברי אלה תשוב ותדע דברי הכתובים בפרשה הזאת. תמים תהיה עם ה' אלהיך ותאמין שהכל מאת ה' מן השמים ולא ממערכת הכוכבים. אבל הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ולהם אמונה כוזבת הזאת וישעו אל דברי שקר האיצטגנין לאמר כי המזל גורם הפעולות באנשים. ואתה לא כן אלא נתן לך ה' אלהיך הרשות ואתה אדון על מעשיך בפיך ובלבבך לעשות הדברים ואינם מכח המזל:

ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך:

כי (יח) המשפט ברוצח אף אם הפעולה רעה בעצמה היא טוב לנו אל הכלל ליישוב העולם כאשר אמרנו פעמים:

ד"א אע"פ שהוא טוב לך רצונו אם הרוצח קרובך ואוהבך:

כי תצא למלחמה על אויבך וגי' לא תירא מהם וגו':

והיה כקרבכם ונגש הכהן וגו':

גדולה האחדות והאחוה בישראל שאין כל אומה ולשון שולטין בהם ולפיכך דברו הכתובים לשון יחיד להבין ולהורות שאגודתם לגוי אחד תסבב שלא ייראו ולא יערצו מפני איש שה' אלהינו ה' אחד עמנו המעלך מארץ מצרים בשכר שלא שנו את שמם והיו תמיד לאחדים. אמנם כשיפרדו איש מאחיו. ביותר צריכה עצה ותבונה להרחיק הירא ורך הלבב וכל אשר לו נחלת שדה וכרם. באמרו והיה כקרבכם לשון רבים ונגש הכהן ודבר אל העם ירדו מגדולתם להקרא עם לשון בזיון. וכדומה לזה בפרשת כי תצא זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים לשון רבים לומר שאז היו נפרדים חלק לבם ועתה יאשמו ויבא עמלק ויזנב את הנחשלים:

פרשת כי תצא

כי תצא למלחמה על אויביך: אמרו חז"ל במלחמת הרשות הכתוב מדבר שנאמר ושבית שביו. ועל דרך הפשט יכול הכתוב לדבר גם במלחמת חובה והותרו לנו השבויים מעם אחר שהיו שבויים תחת ידם וזהו אמרו ושבית שביו כלומר שבי שהיה שבוי תחת ידו שאל"כ יקשה שלא אמר ושבית שבי:

והיה הבן הבכור לשניאה: מבשרך הכתוב שכן יהיה.

תוכן העניינים

מלאכת מחשבת חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה