מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ
ספר במדבר
פרשת במדבר
ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא:
ביאורו של דבר הוא לפי שאין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו. ולא יתגאה בפרנסותו בראותו אבותיו וזקניו בני בלי שם ויחס. ואמרו על חכם אחד שנולד גם הוא מיחס נבזה על ריב ומצה עם איש סכל ואולם מתנשא בזכות אבות כה אמר בלכתו אני ראשית כבוד משפחתי ואתה סוף לה. על כן ספר לנו הכתוב שהקדוש ב"ה חלק כבוד זה לנשיאים אלו אשר בטרם זאת לא היתה גדולה וממשלה להם ולא לאבותם באופן שכל אחד מהם עתה הוא ראשית לגדולת ביתו. וזה מאת הי"ת שלא יעלה בלבבם רוח גאוה הואיל ואחוריהם קופה של שרצים וכל אחד מהם ראש לבית אבותיו הוא:
דבר אחר להורות שפלות ונמיכות רוחם ושהיו ענוים ויראי ה' כמו שאמרו במסכת בתרא האי מאן דיהיר אאינשי ביתיה לא מתקבל. אמנם אלו לא התהלכו בגדולות ואנשי ביתם כבר קבלום עליהם לראשים עד שכל אחד היה ראש לבית אבותיו:
אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם:
ויקח משה ואהרן וגו':
תמה אני איך עתה קראום ראשי אלפי ישראל תחת היותם ראש בית אבות לבד כאמור בסמוך ולקמן עוד? ועוד יקשה אמרו ויקח משה האנשים האלה וגו' ולא אמר אותם הנזכרים כבר מלבד שיקראם אנשים האלה בלשון בזוי ולא נשיאים ולא אלפי ישראל? וכדי בזיון וקצף! וגם מה שכתוב איש ראש לבית אבותיו הוא ולמטה כתוב אלה הפקודים וגו' איש אחד לבית אבותיו היו ולא אמר הוא כאשר בתחילה? והנכון ברצות ה' להודיענו שזכו האנשים האלה שלמים לגדולה לשפלות רוחם וענוותם ומקדם לא זו שברחו מן השררה אלא אף לא רצו שיקרא עליהם שם.
(א) כדרך איש שפל ברך בתוך עמו ישב ולא ישמיע בחוץ קולו לאמר ראו קרא ה' בשמי ללמוד ולעשות! לכן העיד ה' עליהם איש ראש לבית אבותיו הוא ופירושו בעבור זה אני בוחר בהם שכל אחד הוא ראש לבית אבותיו ולא יותר ובמופלא ממנו אל ידרוש וזו היא סיבה שקראתים קריאי מועד וגו' כי זה שכרם אתם להיות שלומי אמוני ישראל. והראיה על זה כי כאשר צווה משה לבחור בהם הוצרך לבקשה בשמות כי היו בעת ההיא בני בלי שם בתוך בני ישראל. ולזה כוון באמרו ויקח משה את האנשים האלה כלומר אנשים בלתי ידועים אם לא אשר נקבו בשמות. ולקיים הדבר הזה הוסיף הכתוב שנית ידו אחר כל הפקודים ונשיאי ישראל שנים עשר איש איש אחד לבית אבותיו היו רוצה לומר לכך זכו להיות נשיאי ישראל הואיל ולפני כן איש אחד לבית אבותיו היו תמימים יושבי אוהלים ולא רמו עיניהם ללכת ברחובות עיר להשמיע בחוץ קולם:
ויהיו בני ראובן וגו' במספר שמות לגלגלותם. וכן כתוב בשבט שמעון ובשאר השבטים לא כתב לגלגלותם? גם בשבט שמעון הוסיף מלת פקודיו ואין ככה בשאר השבטים? פירש רש"י שכתב לגלגלותם ע"י שקלים בקע לגלגלת. וכבר ידענו טעם מחצית השקל להנצל מעין הרע. ואמנם שבט ראובן ושמעון היו מוכנים לפורענות ראובן בעדת קרח ושמעון בבעל פעור. ולזה כתבה התורה בערבות מואב בפקודי ראובן בלועי קרח להגיד שבשבילם נתמעטו. וראינו שנחסר שבט שמעון עד מאד שכלם נפלו משבטו. יאמר ששני אלה השבטים מזומנים ליום רעה בחטאם על כן צריכים אלו להשמר ביותר מעין הרע ולא יהיה נגף בפקוד אותם. ויותר שבט שמעון משבט ראובן כי מכתו רבה משבט ראובן. לפיכך הזכיר כאן לגלגלותם על שני אלו לבד. כי הוצרכו השקלים להם מכל שאר השבטים. ואף גם זאת לא די בשמעון עד שהוסיף פקודיו להודיע כי תמיד היה פוקד שבטו לידע חסרונו ולזה הנגף מתמיד בו ואין הברכה מצויה בדבר המנוי:
אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל שנים עשר איש איש אחד לבית אבותיו היו:
להודיענו שכלם בלב אחד ובעצה אחת היו ולא חלק לבם לדמיון ראשי העם תחת עבד כי ימלוך. ובא כמתרץ למה כתב אשר פקד ולא פקדו לפי שכלם כאיש אחד היו ולא בלב ולב ידברו:
והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם, וידבר וגו'. אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל:
ראוי להבין מדוע משה לא פקד הלוים עד לא צוהו ה' ומה ראה על ככה? ואיך צוה אותו אלהים אח"כ אך את מטה לוי לא תפקוד אם כבר משה לא פקדם מעצמו? ומה שאמר לא תפקוד ולא תשא בשתי לשונות ומשה לא כתב אלא לא התפקדו ועזב לשון נשא ל וגם מה שאמר מטה ללא צורך כאשר באמרו הלוים ידענו שהם מטה בני לוי לוי? אולם פירש רש"י וז"ל אך את מטה לוי לא תפקוד כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו ד"א צפה הקב"ה שימותו במדבר כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה אמר אל יהו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא חטאו בעגל ע"כ. על פי שני אלה הטעמים יש להשיב כי אולי מרע"ה עלה על לבו שלא לפקוד הלוים בשביל הטעם השני הואיל ולא חטאו בעגל ולא מיראה שימותו כי לא ידע בכל אלה משה ולא נגזרה עדיין הגזרה אלא חשב שראוי להגדיל הלוים ביתר שאת על שאר העם בשביל זה ולא ימנה אותם בכלל קהל ישראל וזה להם מעלה ויתרון. על כן אמר משה והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם ר"ל שהלוים לא התפקדו עם ישראל בשביל מטה אבותם ובעבור מעלה שיש להם על שאר העם שלא חטאו בעגל. הלכך אמר לו הי"ת שאין הדבר כן אלא בעבור טעם ראשון שראוי למנותם לבדם להיותם לגיון של מלך ולא בעבור היות להם שבח ויתרון הכשר חכמה על שארית ישראל כי אין להם מעלה עליהם וכל העדה כלם קדושים ועל כן אמר אך את מטה לוי לא תפקוד כלומר אין הדבר כמו שחשבת אלא את מטה לוי לא תפקוד ירצה בשביל שהוא מטה לוי ולגיון של מלך ולא בשביל אבותיהם ובזה את ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ולא תתן להם שררות וממשלה ולא תעשה יקר וגדולה אל הלוים בתוך שאר ישראל. כי אמנם תשא הוא לשון מעלה כדברי בעל כלי יקר, כלומר כי תפקדם לבדם לא מצד מעלת עצמם אלא להיותם לגיון של מלך יצא מזה שלא תנשאם על יתר העם בכבוד וביקר כי ממני הכל. ובעבור היותם צבאותי הכבוד בא להם. על כן לפנים חזר וכתב והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל כאשר צוה ה' את משה והדבר כפול ומכופל עד הנה מבלי שישמיענו שהיה כן שלא התפקדו בתוך ישראל? כי אמנם שמה הפירוש שלא פקדם משה כאשר עלתה דעתו לנטלם לנשאם על אחיהם בני ישראל בזכות עצמם אלא כאשר צוה ה' את משה רצונו להיותם לגיון של מלך. ולכן לא אמר שם למטה אבותם. והטעם לכל אלה כי התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים כדברי חז"ל. דבר אחר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל הטעם לפקדם לבדם הואיל והלוים מזומנים לפורענות במשאם ובפקודתם סביב למשכן כאמרם ז"ל שהארון היה מכלה בהם לכך המה לבדם ישאו את עון המשכן ושלום על ישראל. שאם יפקדו אותם במנין בני ישראל יחשבו כלם לעם אחד וכאשר יהיה קצף בגשתם אל הקדש יענשו כל העם על כן יפקדום לבד ולהם לבדם ניתנה השמירה וכל בית ישראל נקיים:
ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני, ואלה שמות בני אהרן וגו':
יקשה על לא זכר תולדות משה? ועוד מה ענין תולדות אהרן ומשה בתוך בני ישראל היה להביאם בתוך בני לוי? ונוסף על זה מה שאמר ביום דבר ה' את משה בהר סיני כאלו ביום ההוא נולדו? ואין הדבר כן. ויקשה גם מה שהוסיף ואמר ואלה שמות בני אהרן לאין צורך וכאן הזכיר שמות ובפסוק ראשון תולדות? גם מה שספר שבנים לא היו לנדב ואביהוא מה בא ללמדנו אחר שלא מנה גם בני אלעזר ואיתמר במקום הזה? ויתיישב על אמרם ז"ל כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו ונקראו תולדותיו. על כן בפסוק ראשון קראם תולדות ולא בנים שהם תולדות משה בלמוד. ואמנם הוסיף הכתוב להגיד כי כל קהל עדת ישראל הפקודים היו תולדות אהרן ומשה בחכמה ומעלה עליהם כאלו ילדום על כי למדום תורה שדבר ה' עם משה בהר סיני. והביא אחריהם שמות בני אהרן ולא אמר תולדות ליתן הפרש בין תולדות שפירושם תלמידים כאשר אחרנו. ואולם מנה בני אהרן להגיד שאלו לבדם הורמו מכל בני לוי להיות כהנים אשר מלא ידם לכהן ולכך לא יפקדם בתוך בני לוי לקמן. וספר שזכו למעלה רמה על כל שאר הלוים להיותם בני אהרן אשר זכה וזיכה את הרבים בלמודו. אבל נדב ואביהוא שלא שמשו כל צרכם מתו על פני אהרן אביהם כמו (איוב א') על פניך יברכך שמתו ולא הועיל להם זכות אבות הואיל והורו הלכה בפני אביהם ורבם והיה הדבר סבה לפי שבנים לא היו להם ולא ידעו מורא אב ואם:
נשא את ראש בני קהת וגו' עד אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וגו':
ההערות על השנויים והכפל נכוחות למבין ואין צורך לסדרם. ואמנם אחשוב אני שכל הפרשה מדברת נגד הרבנות שמקברת את בעליה ורפואתה להשפיל עצמו בנמיכות רוח. כי (ב) כל השוכן בשופע ההצלחות ביותר הוא מוכן אל הנפילה אל הפורענות. ומאן דבעי למזבן סם חיי ועשה והצליח יחשוב עצמו קטן ושפל וזה יביאנו אל המנוחה ואל הנחלה וסרה מעליו קנאת העולם וישכון לבטח. וכבר אמרנו למעלה על את ראשם לא תשא שהיא לשון רוממות ומכ"ש בזה דכתיב מתוך בני לוי משמע שנשא אותם וינטלם וינשאם מתוך בני גילם למעלה להגדיל. והיתה גדולתם על אחיהם משא הארון וכלי הקדש ולוי אחר לא היה רשאי לנגוע בם. ומ"מ כדי שלא ירום לבבם בגאוה על זה ולא ימותו נתן להם הקב"ה אליה וקוץ בה שאינם רשאים לשאת כי אם אחר שאהרן ובניו יכסו את הקדש ויכינו את אשר יביאו כדי שיכירו עליהם קצין שוטר ומושל וגנאי להם בל יוכלו יגעו בלבושיהם אל הקדש ולך לך אמרין נזירא אל תגע בו יד. זה היה טרחם ומשאם נלאו נשוא. וכך אמר הכתוב אלה משא בני קהת וגו' כלומר זה היה עמל ואון על לב בני קהת לדום ולהמתין שיערוך הכהן את משאם. ולהעמיק במחשבתנו את כל זאת הוסיף ואמר אל תכריתו וגו' רצונו אין ראוי שיכרתו הקהתים בעונש הגאוה ורום הלבב בהתנשאם על הלוים להעמיד חזון וכבוד ונכשלו ותגרום הרבנות להם מיתה אלא צריך לתקן זה בקצה אחר ובשפלות ויחיו. בזאת שאהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ועל משאו ובאלה ילמדו מדת הענוה לעבוד ולשרת אהרן ובניו ולא ימותו בגאותם וזדון לבם כי ישתררו על אחיהם גם השתרר כאמור:
פרשת נשא
על פי ה' פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו ופקודיו אשר צוה ה' את משה:
במה שכתב פקד אותם וחזר ואמר ופקודיו וגו' כפל הענין לאיך צורך כתב רש"י כי ופקודיו חוזר אל מנין השנים מבן שלשים ועד בן חמשים כאשר כתב הרא"ם. מלבד הלחץ הסובל פירושו עוד יקשה לנו בו שגם זה כבר אמור בכלם אחד לאחד מבן שלשים שנה ומעלה וגו'? ועוד יקשה לשון ופקודיו ליחיד הפוקד? ואם רצונו אל הפוקד כדברי הרא"ם גם לזה היה לומר ופקודיהם שאף אהרן היה פוקד? מלבד כי איך יספר בזה מנין אחר שספר משאם ועבודתם ז לכן לבי אומר לי לפרש הפסוק על הפקידות והשררה. ומה שאמר ופקודיו רצונו אל הנפקד על מה שלפניו אל איש איש על עבודתו וגו'. כי מצאנו אל כל משפחה ומשפחה מבני לוי משמרת עליה שוטר ומושל. כמו שאמר ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן הוא היה פקיד עליהם ושם אותם איש איש על עבודתו ועל משאו. וזאת הפקידה והמנוי הוצרך הכתוב לכתוב שלא ליתן פתחון פה לומר שעשה משה מעצמו ולכבוד אחיו ובניו דרוש דרש משה. והנה לעיל כבר כתב המנין ושמנאם על פי ה' באמרו אלה פקודי משפחות הקהתי וגו'. אשר פקד משה ואהרן על פי ה' וכן שנה בבני גרשון ושלש בבני מררי. אמנם בדבר השררה מי זה ואיזה הוא יוציאם ויביאם על משאם ועבודתם הוכרח לחזור ולהודיע שגם זה עשה משה לבדו על פי ה' ולא מרוחו. זהו אמרו על פי ה' פקד אותם ביד משה ולא ביד אהרן שבזה נצטוה משה לבדו והוסיף איש איש על עבודתו ועל משאו ירצה שלכלם נתן לאיש עבודת משא כאשר צווה. אבל מה שנתן עליהם בזה מושלים ופקודים וזהו אמרו ופקודיו ירצה המופקדים עליו ירצה על כל איש ואיש האמור לפנינו בסמוך גם זה מאת ה' מן השמים כאשר צוה אל משה ולא מלבו:
איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה':
מה שלא כתב נפש כי תחטא וכדומה מן הלשונות הנהוגות בכתוב? וכן מה שאמר למעול מעל ולא כתב ומעלה מעל? נראה לפרש בשיטת בעל כלי יקר שאמר בפרשת ויקרא שלכך הקדים חטא למעילה לפי שמדבר בכופר ממון חבירו. ודבר זה יביאנו לישבע לשקר ולמעול בה'. וגם הרב אלשיך פי' וכחש בעמיתו הוא טעם אל מה שלמעלה ממנו למה ימעול בה' מי שיחטא לחבירו לפי שישבע לשקר. ועל פי הדברים האלה הדבר צריך ביאור ועדות נאמנה. כי מי יאמר אליו שזו כוונת התורה. ולא נאמין לדברי המדרש. או שבעונות אדם למקום לבדם מדבר. אלא שהוציאו דבריהם מלשון המקרא שנאמר כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ולא בלשון אחר כאשר הוקשה לנו. ורוצה לומר כי יעשו חטאות ועונות שבין אדם לחבירו שזה כוון באמרו חטאת האדם כלומר חטאת של אדם לנגד האדם ולא נגד המקום וזה יביאם למעול מעל בה'. ד"א למעול מעל בה' לפי שעונות שבין אדם לחבירו אם כי המה חטאים קלים מ"מ הקב"ה חושבם חמורים כמעילות וידקדק בהם יותר מעונות שבין אדם למקום הואיל וכפרתם אינו ביד ה' אלא עד שירצה את חבירו. ולכן כאשר יחטאו חטא לאדם יבואו למעול מעל בה' ויהיו בעיני ה' כמעילות:
והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו וגו':
והתודו את חטאתם לשון רבים והשיב לשון יחיד ל גם אשר עשו מיותר? והנכון מה שאמרו חז"ל בפ' שבועת הדיינין ר"ש בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שחלה שבועה על שניהם ופירש רש"י ששניהן נענשים שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובא לידי חלול ה'. ואולם אם כי חטאו שניהם התובע והנתבע מ"מ אין ראוי שיהיה חטאם שוה שהנתבע חוטא בגזל ובשבועת שקר והתובע באשר לא דקדק למסור ממונו לבד. א"כ בתשובתם על שניהם מוטל להודות על חטאם אבל זה על מה שעשה וזה על מה שעשה. לזה אמר והתודו את חטאתם לשון רבים בהיותם שוים בחובת הוידוי אך אשר עשו כל איש בראוי לו. לכן התובע בוידוי לבד עשה מה שמוטל עליו ואין עליו עוד אשם כי קל חטאו לנשוא. אבל הנתבע עוד צריך להביא אשמו וכפר עליו לפני ה':
איש איש כי תשטה אשתו וגו':
עד וקנא את אשתו והיא לא נטמאה:
ובסוף הענין כתוב או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והעמיד וגו' השנוי וההפרש שבין הפסוקים צריך תשובה. הואיל ונראה יחזה שיש שעבר עליו רוח קנאה אע"פ שלא נטמאה ובסוף הפרשה כתב סתם תעבור עליו רוח קנאה ובהכרח גם שם ידבר כשלא נטמאה שבנטמאה כבר אמור בפסוק הקודם זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה. ואם שמה תעבור עליו רוח קנאה יהיה פירושו חשד לבד ובאמת לא נטמאה גם בזה היה לו לקצר כאשר הוא שם? ועוד יקשה מה שחזר בסוף זאת תורת הקנאות וגו' מה שבכאן כבר אמור ומפורש? ואולי הטעם שבזה לא בא ללמדנו שיהיה איש חייב להביא את אשתו אל הכהן אע"פ שלא נטמאה כאשר חשד בה ונסתרה לבד. אלא הפירוש שיכול להביאה בכל פנים אם תשטה אשתו ומעלה מעל בו ונטמאה וזה בתנאי שיעבור עליו רוח קנאה ירצה שראה אותה מדברת עם השכנים כדברי חז"ל וירא פן תטמא ואמר לה אל תסתרי יהיה שעבר עליו רוח קנאה והיא נטמאה כלומר אחר שכבר נטמאה או עבר עליו רוח קנאה והיא לא נטמאה עדיין אלא אח"כ בכל ענין יכול להביאה אל הכהן. ובאשה רעה וחטאה דבר הכתוב אלא שיש לספק אם נטמאה קודם הקנאה או אח"כ. אבל בסיף הפרשה בא והוסיף צווי שיכול להביא האשה ולעשות כתורה הזאת אע"פ שלא נטמאה ולא עלה על דעתה באמרו סתם וקנא את אשתו שבאמת לא נטמאה.
(א) וזאת היא תורת ומדת הקנאות אשר על הרוב יקנא איש על אשתו מה שאין בה וזה יביאנה לעשות הרע בעיני ה' ולבגוד בבעלה כי כאשר יקנא איש באשתו ואין בה חטא ופשע ברוב דברים בינו לבינה יקיצנה לפשוע בו מה שלא היתה עושה כאשר היתה באמנה אתו ואם לא תעבור עליו רוח רעה סמל הקנאה. מעשים ראינו כאלה בכל יום. באופן כי זאת תורת הקנאות. וזה תסבב הקנאה כי תשטה אשה תחת אישה ותשים בדעתה לחטוא תסכל ותשטה ותבקש להטמא מה שלא חשבה מקדם מ"מ הרשות נתונה ביד האדם לבקש רעתו ואם ירצה התורה נתנה לו כרצונו להביא לפני הכהן גם אם לא פשעה בדבר:
איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל:
כן ארחות איש חיל רב פעלים שורר בביתו ומושל ברוחו על אשתו ובניו לא יאונה לו כל און כי יהיה מוראו עליהם לבלתי יחטאו. ואם נכנס בהם רוח שטות המביאם לידי מעילה יוכיחם בשבט פיו ויענישם לכך אמר איש איש שתי פעמים. להורות היות בו כח גבר למשול בביתו. ד"א כי האדם בביתו יצטרך להיות מובלע ביניהם ולקבל בסבר פנים יפות בני ביתו שמאלו דוחה וימינו מקרבת ולכבד אשתו יותר מגופו. כי אמנם האיש שהוא איש לבדו רצונו (ב) שאין לו קרוב דעת עם אשתו ואין לו עסק עמה וכלו בעיונו במה שראוי לאיש בישרו הכתוב שתזנה אשתו תחתיו. ודברים כאלו נכוחים למבין:
וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים: ואח"כ כתוב ובאו בה המים המאררים למרים: ושוב כתוב ואחר ישקה את האשה את המים:
הקושי מבואר. והנראה כי עד לא השקה אותם האשה לא ידעה אם מרים הם או מתוקים. אלא שמפחד המות נתפעלה בהם עד שחשבתם למרים ורעים ור"ל מי המרים המאררים פירוש הם מים מרים לפי שהם מאררים. והראיה כי כאשר שתתה אותם כבר ידעה שאינם מרים אלא שלהיותם מאררים המר מר המות לה וחשבתם מרים. ז"ש ובאו בה המים המאררים למרים פירוש באו בה המים המאררים כאלו הם מרים באמת לרוב פחדה ומהתפעלותה מיראתם אמנם באמת מים הם לבדם כאשר אמר ואחר ישקה את האשה את המים. ד"א (ג) כי הרבה פועל הדמיון באדם בתנועת הרוחות שהם עצמים דקים נעים ונדים כאשר יתנועעו בחוזק מכח הדמיון יבקעו אל חלק מאברי האדם בחוזק ובמרוצה עד שיוליכו עצמי האבר ההוא לתנועה ההיא אשר בה יתהוה דבר הנחשב. כי אמנם שנוי הגופים והגוונים הכל משנוי התנועה והעמדה כאשר הוכחנו במחקר. ומחשבת אשה הרה תוכיח כאשר תצייר בוולד שבבטנה את אשר תחשוב בחוזק הדמיון ופעמים רבות יעלה בדמיון האדם דבר שאינו כן ויתחזק שם ויתפעל בו עד כי באמת ישוב הדבר ההוא להיות כמחשבתו מרוב וגדולת כח הדמיון. וזה מאמר הכתוב שהכהן להביא מורך בלב האשה כדי שתודה ולא ימחה שם ה' על המים אומר אליה שהם מרים מאררים כאלו תשתה סם המות והיא התפעלה בדמיונה עד כי בשתייתם טעמה בחוש הטעם כאלו הם מרים באמת ונתהפך הרגשת החוש בה למר ובאו בה המים המאררים למרים באמת ובפועל:
איש או אשה כי יפליא לנדור גדר נזיר להזיר לה':
הלואי האדם יקיים מצות התורה מבלי שיוסיף עוד נזירות על הדברים באסרו איסר על נפשו במותר לו. ואף גם זאת כאשר יעשה האדם לכוף את יצרו זה מעשה הצדיקים שנשבעים אל יצרם ונודרים נדרי נזיר לגדור עצמם מן העבירה גם זה דבר בנמצא וניתן להצילו בנפשו. אבל להזהיר עצמו מן הדברים המותרים ושיהיה הדבר לבד לשם שמים להגדיל שכר מבלי תכיפת יצר ואין דבר זהו פלא אשר אין בנמצא וכנגד הטבע. ככה דבר מלאך ה' אל מנוח (שופטים י"ג) כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן כי מסתמא הנזיר מן הבטן אינו אלא לשם שמים שעדיין אין בו יצר לב האדם רע ולכן אמר נזיר אלהים רצונו לשם אלהים ולא לסבת התרחקו מן העבירות. ולפי ששאל מנוח שמו לידע אם יהיה הדבר אם יקום בא אליו מענה למה זה תשאל לשמי והוא פלאי. שכבר יקשה אמרו למה זה תשאל לשמי והיה טוב שיאמר לא אומר לך שמי? אלא פירושו על מה תבקש שמי כדי שממנו תכיר אם יארע הדבר שהגדתי לך? לא זו הדרך! כי אם זה היה דרך טבע שיזיר אדם מן העבירות שבידו היה לך לשאול אות או מופת. אך אמנם זהו נזירות על דרך נס. ויהיה והוא פלאי טעם אל הנער שאין דומה לו בנמצא אלא חוץ לטבע. הנה כי כן בזה לנו יודיע באמרו כי יפליא לנדור נדר ומהו הפלא להזיר לה'. ירצה שיעשה נזירות לשם שמים ולא מיראת החטא:
ויהי ביום כלות משה וגו':
עד ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום וגו':
יקשה ראשונה מדוע כפל פעמים שלש ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים למה הביא כל הכנויים האלה? ומה תועלת להגיד אם הם נשיאי המטות אם הם העומדים על הפקודים או היו אחרים? מלבד כי כבר ידענו שלא היה שני נשיאים לכל שבט לומר שהנשיאים האלה אינם הנשיאים המוזכרים? ב' יפלא שלא הביא מלת הם גם באמרו ראשי בית אבותם לתפארת הלשון? ג' על שלא הזכיר בפסוק ראשון מה הקריבו הנשיאים עד שאח"כ חזר ואמר ויביאו את קרבנם וגו' אמנם בראש כתוב ויקריבו נשיאי ישראל ואין מפורש מה הקריבו ולפני מי הקריבו? ד' אחר שכבר אחר ויקריבו וחזר ואמר ויביאו את קרבנם מדוע שלש ויקריבו אותם לפני המשכן? ה' אם רצה לכתוב פעמים שלש דבר ההקרבה למה שינה באמצע בלשון ויביאו ושתי הקצוות בלשון ויקריבו? ו' באמור ה' אל משה קח מאתם והוא ידוע שיקח מאתם ומה פשעם ומה חטאתם לומר שאל יפנה אל מנחתם וימאסנה?! ז' כי הנה מצאנו הפרש רב בדברים פעם יאמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ופעם ויקריבו הנשיאים את קרבנם ופעם ויקריבו אותם והיה נוח יותר שיאמר ויקריבו אותם גם לבסוף להורות על הקרבנות לחנוכת המזבח שכבר נאמרה למעלה? ח' על שאמר ביום המשח אותו נראה בלי צורך כי גם למעלה לא כתב ביום המשח המשכן? ט' בטעם על מה הודיע שהקריבו קרבנם לפני המשכן או לפני המזבח ומה ילמדנו בזה אם לפני המשכן הקריבום או במקום אחר? וגם כי שני מאמרים סותרים זה את זה? י' למה בראש לא הזכירם בשם נשיאים אלא אמר ויביאו את קרבנם ויקריבו אותם מבלי שיאמר הנשיאים כאשר בפסוקים המאוחרים? י"א על מה צוה ה' נשיא אחד ליום כי מה לנו אלו הקריבו כלם ביום אחד? גם לא אמר בזה קח מאתם כלשון הראשון? י"ב אם כבר הנשיאים הקריבו קרבנם כלם לפני המזבח איך אם כן נשיא אחד ליום יקריבו? והיה אם כן צריך שיניחו שמה עולותיהם וזבחיהם באמצע העזרה ימים או עשור או להחזירם לאהלם? וראיתי אני לומר בזה כי נשיאי ישראל הם המה שזכרנו למעלה בפרשת במדבר נמוכי רוח מלומדי ענוה לא הסתכלו בגדולות ובנפלאות ולא עלה על לבם להקרא אלא ראשי בית אב כמו שהקדמנו שם. ושלכך זכו להיות ראשי אלפי ישראל כי רם ה' ושפל יראה וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. אף בזה כל זמן שרדפו דרכם ולא התנדבו למלאכת המשכן אלא באחרית כדאיתא במדרש קלסם הכתוב שנאמר ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם רצונו שהם הקריבו עצמם באמרם שאין להם מעלה אלא להיותם ראשי בית אבותם ולא נשיאים וזה היה נסבה לנטלם ולנשאם כימי עולם והכתוב מפרסם גדולתם להגיד שהם עם כל ענותנותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים וכל איש מישראל מורה באצבע היותם שרים וקצינים. אע"פ שלפני ה' שפלים בעיניהם והבורח מן השררה השררה רודפתו ושעודם מחזיקים בתומתם ויביאו את קרבנם לפני ה' כלומר שהם בעצמם מבלי שליח או משרת הביאו את העגלות ואת הבקר להקריבם לפני ה' על כן לא נאמר ויקריבו את קרבנם כי ויקריבו פירושו אף על ידי אחר אמנם הם בכבודם הנהיגו השוורים אל המשכן. גם לא הזידו לקרב אל משכן ה' ודרך כבוד יראו מגשת אליו והניחום להקריבם לפני ה' אל הכהנים בני אהרן. לכן חזר ואמר ויקריבו אותם לפני המשכן. יהיה זה מגודל ענוה שלא רצו לגשת אל הקדש ולא ימצא בהם עון ומתו או שלא בחרו שבעל השור יעמוד על שורו להשתבח במנחה ההולכת לפניו. לכן הי"ת היוצר יחד לבם ומבין מעשיהם שלם גמולם בראשם וצוה למשה שהוא בכבודו ובידיו יקח מאתם ולא הכהנים ויעשה להם את כל הכבוד הזה מדה כנגד מדה שהמלך בעצמו ידיו תביאנה את אשי ה'. אולם כי אוי לרבנות שמקברת את בעליה והשררה מביאה לידי רוע לב וזדון כאשר עשה הלל בבני בתירה. גם אלה חזרו לאחוריהם ונתגאו בראותם עליהם היקר והגדולה התחילו אח"כ לדבר גבוהה גבוהה. ושתים רעות עשו. כאשר הביאו קרבנם לחנוכת המזבח לא המתינו כפעם בפעם להקריב אחרונים אלא מיד ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו ולא שמרו את משמרת מחשבותיהם כאשר מתחילה ולא רצו להתעכב שיעבור אפילו יום המשיחה אלא תיכף הביאו קרבנם ביום המשח אותו בראש וראשון. גם בפעם הזאת לא הביאום בידיהם אלא ויקריבו על ידי עבדים המתפרשים מפני אדוניהם לכן לא נאמר ויביאו. זאת ועוד אחרת כאשר שלחו קרבניהם בחרו להתפאר עליהם להשתבח בתהילתם ורצו שיקרא שם הנשיאים עליהם שנאמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח שנתנו בקולם והשמיעו בקהל היות זה קרבן הנשיאים מה שלא עשו בראשונה ושם נאמר ויקריבו אותם לפני המשכן ולא כתוב נשיאים כי שמה בחרו בהצנע לכת וכאן בגאוה להתהדר בעיני העם ולהשתבח בעיר אשר כן עשו נזורו אחור משרירות לבם. גם הסכילו עשה להקריב קרבניהם עד קרוב למזבח ולא עוד לפני המשכן. אף הי"ת הלך עמהם בקרי וצוה עתה למשה שנשיא אחד ליום דרך נזיפה כדי שיוכרחו להשיב אחור ידיהם וקרבניהם ויקריבום אחר כך נשיא אחד ליום וזה גנאי לנשיאים שישובו עם מנחתם אחור וגם לא צוה ה' למשה בזה קח מאתם אלא שהם יקריבו להענישם מאשר רצו להשתבח במנחה:
ויהי המקריב ביום הראשון קרבנו וגו':
ביהודה הוא הראש לא כתב נשיא אלא נחשון בן עמינדב למטה יהודה. וביום השני נאמר הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר. ובכלם אח"כ נשיא לבני ראובן נשיא לבני שמעון וכן כלם? הלא דבר הוא. והקרוב אלי שבחר להורות לנו בדבר הרבנות כי שמה ישבו כסאות למשפט להשפיל המחזיק עצמו בה וכאשר אדם יתרומם ויתגדל במעמדו אז ראוי להראות ענוה ואל ישעה בדברי שקר. וידענו כי אמרו נשיא יששכר הוא מאמר הקטן במעלה מאלו אמר נשיא לבני יששכר כי זה מורה באצבע נשיאותו ברמים בנים מקשיבים לקולו כל בני יששכר אמנם נשיא יששכר לא יורה כ"כ על נשיאותו בכלם ונוכל להבין גם שהוא אחד מהנשיאים שביששכר. על כן הואיל ויהודה גבר באחיו לישב בראש המקריב ביום הראשון למדנו הכתוב דרך ארץ להראות ענותנותו עד שלא קרא לו נשיא. ובשני לו ממעלה כתב נשיא יששכר שהוא מגיד נשיאות יותר ממנו אולם לא כג' ושאר השבטים כתוב בהם נשיא לבני זבולון נשיא לבני ראובן וכן בכלם. כללו של דבר כל המאוחר בא הכתוב לשבחו ולהגדילו במעלה:
זאת חנוכת המזבח וגו':
עד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת וגו':
יראה להשתדל ביישוב מספיק על כפל זה? אמנם שינה לשון השני אחרי המשח אותו מן הראשון ביום המשח אותו? גם יש לשאול סמוכים איך נקשר זה עם ובבוא משה וגו' טעון אחר שלא כענינו ולא ידענו מה טיבו? וגם זה כבר אמור במקום אחר ואין כאן מקומו והרצון בזה שכבר קיימו וקבלו היהודים המכוון בקרבנות להמשיך שפע שכינתו יתברך בתוכנו באמצעותם כידוע ליודעי חן. בשגם אמרנו עליהם טעמים אחרים למעלה מדרך הפשט. והנה הובאו בפרשה חנוכות שתים אחת בנגלה ואחת בנסתר. הנגלה לחנוך המזבח בקרבנות הנשיאים. והנסתר הבא אחר תכלית ההקרבה כי בה נמשיך שפע ה' יתברך אלינו. ולהורות ענין הנגלה כתב זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל שהכונה בזה על חנוך המזבח בקרבנות הנשיאים אל מה שנראה עין בעין הפועל החומרי. אמנם המכוון בסתר מן תכלית הקרבן כתב לבסוף זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו ובבא משה וגו' כלומר תכלית חנוכת המזבח אחרי המשח אותו רצונו אחרי הקרבנות הוא ובבא משה וגו' כי בזה נמשך שפע אלהי היושבי בשמים אל מתחת לארץ ובא הקול מאת ה' מן השמים לבין שני הכרובים ונשתתף שכינתו בתוכנו:
פרשת בהעלותך
בהעלותך את הנרות אל מול וגו': עד וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה וגו':
הנה מה טוב ומה נעים אלו אמר ששת הנרות שכן לבד היו בלי גוף המנורה ל ומה שהוסיף שנית ידו אל מול פני המנורה העלה נרותיה ולא אמר האיר הנרות כבראשונה שלהאיר היה הצווי ולא להעלות כי לא צוה ה' דבר אל אהרן העלה את הנרות אלא שבהעלותו יאירו? גם מאמר וזה מעשה המנורה אין כאן מקומו באשר כבר אמור בפרשת ויקהל כי שם ביתו? כל אלה יעירנו לפרש כפי שיטת מהרי"א אשכנזי. דרוש דרש בפי"א מחלק מעשה תורה היות ז' קני המנורה רומזות ז' חכמות והנר האמצעי לחכמת התורה. ולפי זה אומר אני כי הפסוקים הללו אינם אזהרה לאהרן וצווי שיאיר נרות המנורה אל מול פניה כי זה כבר נאמר להלן והאיר אל עבר פניה. אלא הכא עצה טובה קמ"ל בידיעת החכמות ולמודן כי כלנה לא תאורנה שכלנו בלי התורה מאירת עינים וגם התורה שאין עמה למוד אחר היא כדיו כתובה על נייר מחוק ולכן טוב ונעים שבת אחים גם יחד והתורה והחכמות יחדיו יאירו עיני בני אדם יושבי ארץ צלמות אור נגה עליהם. לכן פתח בלשונו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה אם תעלה נרות באופן שיהיו פי הנרות כלפי האמצעי רצונו ששש החכמות יביטו ויפנו אל התורה לעיקר למודם בהכרח יאירו לך כל שבעת הנרות. לא כן אלו איש מאחיו יתפרדו. על כן עשה אהרן מה שמוטל עליו להעלות הנרות אל מול פני המנורה כדי שיאירו כלם כאחד. וזהו מה שכתוב וזה מעשה המנורה וגו' ירצה שזהו הרמז שרמזה כוונת המנורה בהיותה כלה מקשה אחת ולא נעשית אברים להגיד כי החכמות גם זאת לעומת זו איש באחיו ידובקו בלמוד התורה ואם יתפרדו איש מעל אחיו לא יהיה בהם תועלת רבה. ויהיה טעם וזה מעשה המנורה למה שאמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ורצונו שזהו המכוון בעשיית המנורה כלם מקשה אחת עד ירכה עד פרחה מקשה היא להורות שהאחדות בחכמות נאה לעולם ויאירו כצהרים נשף:
קח את הלוים עד סוף הפרשה:
מה שיש להתעורר על המאמר והספור הלזה יוכל להמנות א' באמרו הטעם כי נתונים נתונים שתי פעמים עד שפירשו בו נתונים למשא נתונים לשיר. ואמנם אח"כ שאמר ואתנה את הלוים נתונים לאהרן לא בחרו בזה וכתבו פעם אחת לבדו? ב' אם הפריש הקב"ה הלוים לעבדו ככתוב כי נתונים המה לי מה זה שנתנם לאהרן ולבניו? ואם הכל אחד ורצה לומר שבהנתנם לאהרן הם נתונים לו יתברך ועבד מלך מלך הנה לא ימנע הכפל והיתרון? ג' לעבוד את עבודת בני ישראל ולא אמר זה לעיל כאשר כתב כי נתונים נתונים המה לי? ד' ואחרי כן באו הלוים לעבוד את עבודתם וגו' לפני אהרן וגו' כאשר צוה. וזה כבר אמור ומכופל פעמים? ה' מה בא להודיענו שאחרי כן באו ולא קודם לכן? ו' בשנותו הלשון לעבוד את עבודתם ולא אמר לעבוד את עבודת בני ישראל כאמור למעלה? ז' שראינו הפרש בלוים פעם יאמר ללוים ופעם על הלוים וגם זה לא נכתב ללא דבר.
ח' מה שכפל פעם אחרת ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל האמור פעם אחרת תחת פטרת כל רחם וגו' לקחתי אותם לי? ט' ביתרון וכפל דברי מותר ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים וגו' כן עשו להם בני ישראל המה שתי עשיות זו אחר זו ועוד חזר אח"כ כאשר צוה ה' את משה על הלוים כן עשו להם הרי עשייה ג"ל אלא שבזה לא אמר כן עשו להם בני ישראל ולא הזכיר שם בני ישראל כבראשונה אמנם לבוא אל תירוץ הספקות האלה. נסתכל בפי' רש"י קח את הלוים קחם בדברים אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום. ויקשה לנו על דבריו מדוע הוצרך משה להנהיגם בחלקלקות. היש איש ימאס בגדולה עד שנצטרך להביאו במענה רך ובדברים טובים ונכוחים? אלא שבהכרח ראה והבין רש"י שעבדות היה נותן להם לעבוד ולמשא ואיננה שררות ורבנות עד שהוצרך להמשיך לבבם בדברים. ותרתי אני בלבי שכל עמלם ומשאם כי ירע בעיניהם שיעבדו לאנשים כמותם משבטם לאהרן ולבניו. ולכך התחכם משה ואמר להם אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום להסיר המחשבה מלבם שהם עבדים לאהרן ולבניו בלתי לה' לבדו ועבד מלך מלך. וכתוב במדרש תנחומא חבה יתירה ללוים בשיר על הדוכן. וזו היא שררה אליהם באמת. על פי הדברים האלה נראה כי לשני דברים נבחרו הלוים. למשא לעבוד את עבודת אוהל מועד תחת בני ישראל, ולשורר השיר לפני ה'. ושני הדברים האלה הם דרך שררה ושלטנות כאשר לא יעשום תחת ממשלת ופקודת שוטר או מושל. אך אם יתפקד נגיד עליהם תחזור השררה ההיא להיות עבדות כאשר בפ' במדבר בפסוק אלה משא בני קהת. ולפי שבעבודת אוהל מועד הוטל עליהם פקודת אהרן ובניו זהו העבדות והמשא שלהם שיצטרכו לעבור תחת צווי אהרן ובניו. א"כ הם ב' מלאכות אשר בעצמן שררה ורבנות. אולם עבדות המשכן נתהפכה בעיניהם לעבדות לסבת פקודת אהרן ובניו עליהם. ונשארה מלאכת השיר לשררה וגדולה אין להם קצין שוטר ומושל. ובזה נבוא לפרש סדר והלוך הפסוקים. כי ידעו הלוים שיקחום מתוך בני ישראל לעבוד לאהרן ולבניו ואולי לא ייטב בעיניהם הדבר להיותם עבדים לעבדים ולא עבדי ה'. הוצרך לומר קח את הלוים המשיכם בדברים בשפת חלקות ולומר להם שהם שמשים למקום ולא לאהרן ולפיכך אמר ה' כי נתונים נתונים המה לי למשא ולשיר הם לי ולא לאהרן. והואיל ובשני דברים דבר הכתוב למשא ולשיר על כן כפל כי לי כל בכור וגו' ואקח את הלוים וגו' שרצה לומר שבין למשא ובין לשיר לקחתי אותם לי שישרתו אותי ולא אהרן. אמנם אם אמרתי שיהיו נתונים לאהרן ולבניו לעבוד את עבודת וגו' ירצה למשא לבד ולכן כתוב כאן נתונים פעם אחת גם זה אין להם לחשוב לעבדות כי אני נתתי אותם נתונים לאהרן ומצותי הם עושים ולא מצות אהרן. על כן ואתנה את הלוים נתונים לאהרן פירוש אני הוא הנותן והגוזר שיהיו לאהרן. העיד הכתוב כי כן מתחילה עשו להם בני ישראל על דבר השיר שהוא להם אדנות וגדולה. ז"ש אשר צוה ה' את משה ללוים כלומר מה שצוה ה' אל הלוים בשיר בהיותם מצדו עבדים למקום ולא לאהרן. אבל אח"כ באו הלוים לעבוד עבודתם באהל מועד לפני אהרן ובניו שהוא המשא והעמל ולכן אמר עבודתם ולא עבודת בני ישראל כבראשונה שהרצון בזה העבודה המוטלת עליהם לעבוד ולמשא לאהרן ולא לישראל. על זה אמר כאשר צוה ה' את משה על הלוים הוסיף מלת על כי זו היא עול כבד משאות ועבודות צרורות על שכמם היו עליהם לטורח. כן עשו להם הלוים לאהרן ולבניו שקבלו שררותם ואדנותם עליהם להודיע שבחם שהטו שכמם לסבול ולא מאנו ולא נזורו אחור. שהיה פירוש כן עשו להם שלא בחרו בשררה לעבוד ה' ולא לאהרן אלא עבדו בסבר פנים יפות להם אל אהרן ובניו ולא חשו על הכבוד. ולכן לא כתב גם כאן כן עשו להם בני ישראל כלמעלה כי שם מדבר בענין השיר אשר ישראל עשו ללוים את כל הכבוד הזה וכאן בענין עבודת משא אשר ללוים כן עשו לאהרן ולבניו:
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וגו':
יש לגמגם על מה שאמר אשר היו טמאים ולא אמר בדברים מעטים ויהיו אנשים טמאים לנפש אדם ל וכן מה שאמר ביום ההיא שתי פעמים? ועוד אמרם אנחנו טמאים ולא היינו טמאים כלשון הספור אשר היו טמאים. ועל כל אלה הקושי מפורסם וכי לא ידעו שטמא, אסור באכילת קדשים? אבל אמת הדבר שיודעים היו איסור אכילת קדש לטמא אלא לא ידעו אימתי יש לו תשלומין אם ביום שיזדמן בו תשלום ימי טומאתם או אם ראוי לקבוע חדש אחר ומועד קבוע לכל טמא? ואם יקבעו חדש ויום מועד בעבורם יהיה מעלה לטמאים יקר וגדולה שיעשו פסח קבוע לכתחילה בשבילם. משא"כ אם יעשו פסח לכשיזדמן טהרתם. ולפיכך קרוב הדבר שיבקשו ויחפצו בזה שיקבעו לטמאים פסח לשבח להם וישתבחו בעיר אשר כן עשו להוד והדר הלכך אע"ג שהיו טמאים קידם הפסח עם כל זה התעכבו עד יום ארבעה עשר עצמו לשאול שאלה זו למשה כמו שאמר ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא רצונו אם כי היו טמאים קודם לכן והיה ראוי שיבואו לדרוש הלכה זו טרם בא יום ה' יום י"ד בניסן. מ"מ מיראה שלא יראה להם משה דרך ליטהר מטומאתם התעכבו ואת פי ה' לא שאלו עד יום י"ד בעצמו ובאו יחדיו כלם וצווחו למה נגרע וגו' במועדו רצונם אם תצוינו לעשות הפסח איש איש ביום טהרתו אם כן למה נהיה גרועים בזה לבלתי עשות הפסח במועד קבוע לו תואר לו והדר לנו. והי"ת שעה אל מנחתם וראה כוונתם רצויה על כן נתן להם פסח שני בקביעות למלאות שאלתם. ועוד הודיע למשה שאין להאשימם על זה ועל כי התעכבו להגיד טומאתם ביום הזה כי אדרבא זו היא חבת הקדש ומחבבם את המצות. הלא תראה מה שכתבו חז"ל בנקודות על רחוקה גם שיהיה רחוק לאסקופת העזרה. ומזה ראיה שאין להם פשע בברחם מלהטהר קודם ארבעה עשר:
וביום הקים את המשכן וגו': עד את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה:
בפרשה הזאת תרבינה השאלות והגמגומים ונזכיר קצתם א' על מה זה ועל מה זה השנות והכפל הדברים פעם אחר פעם על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמה פעמים לאין צורך? ב' על אמרו ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' מה רצונו במשמרת הזאת? ובפסוקים אחרים אינו נזכר והיה ראוי שיובא תמיד בכל המסעות או לא יובא גם בזה? ג' בהוסיפו לומר ובהעלותו. יסעו האמור פעמים רבות? ד' על הביאו לבסוף יתרון וכפל בשני הדברים על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו בכאן כפל שניהם? ה' בלשון שהביא ויש אשר יהיה בשני מסעות לבדם ולא באחרים? ו' מדוע הביא שלשה תנאים בדבר ובהאריך הענן ימים רבים ויש אשר יהיה הענן ימים מספר ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ובמאמר אחד היה יכול לאסוף שלשתם יחד? ז' שאחר כל הפרטים חזר וכלל שלשתם או יומים או חדש או ימים מה שכבר כתב כלם כל אחד בפני עצמו? יראה אין תבונה בהם ודברי מותר. ופניתי אני לראות ולמצוא דברי חפץ בקשור ויישוב דברי הפרשה הזאת. לאמר היות מפורסם באנשי הצבא מחנה עם רב ההולכים בדרך בנסעם וחנייתם לא יהיה עליהם לטורח ההילוך בדרך כ"כ כי אם החנייה והנסיעה להיותם מוכרחים לפרוק ולטעון העגלות והסוסים לקשור ולהתיר משאם וכל קניינם וזהו כובד ולחץ נסיעת החיילים כידוע ליוצאי צבא למלחמה. ומבואר גם צורך ג' סדרים בהם. אחד שאם יהיה להם קבע לחנייתם ולנסיעתם אז יוכלו לפרוק ולטעון בהמתם ממסע למסע. ד"מ אם תורה אחת ומשפט אחד להם לנוח ביום שביעי זה דרכם למו שיפרקו בעיריהם ביום ו' בערב ויניחום בלי משאוי כל יום ז' עד יום אחד באשמורת הבקר ואז יכינו להם צידה ויחזרו ויטענום. וכן אם יהיה קביעות חנייתם ביום אחר מימי השבוע. בדבר הזה יהיה להם קלות ולא יגדל עליהם טורח הדרך כל כך באשר ידעו היום המזומן לחנייה ולנסיעה. אולם בסדר השני כאשר לא ידעו קהל יוצאי הצבא מתי יסעו ומתי יחנו יגדל עליהם המשא כי יצטרכו שלא להתיר משאם ושברם מעל חמוריהם ועגלותיהם מעולם ויניחום כאשר המה כי לא ידעו עת נסיעתם שאם יתירו משאם כאשר ינוחו יקרה להם מקרה בלתי טהור שיצטוו פתאום לנסוע בלי היותם מוכנים לצאת ומרכבותיהם פרוקות ותצא מזה מהומה רבה בחפזם לדרך. והסדר השלישי כאשר נסיעתם בכל יום בבקר וחנייתם בכל יום בערב גם שמה קרוב שלא יתירו שללם מכל וכל ולא מטעם שלא ידעו עת נסיעתם אלא כי יהיה להם טורח גדול ותדיר לפרוק בכל ערב ולטעון בכל בקר ותדד שנתם מעיניהם. לכן במדבר ישראל הנוסעים ממקום למקום וכל שללם עמם מקנה כבד מאד הואיל ולא ידעו מעולם זמן החנייה והנסיעה אלא הכל תלוי בהעלות הענן מעל המשכן הנה לא היה אפשר להם להתנהג כמעשה הסדר הא' ולפרוק מרכבותיהם בסדר ובקביעות. ספר הכתוב כי גם המה עשו כסדר הב'. ובזה נמשלו למשה שפירש מן האשה מאחר שנגלה נגלה אליו ה' שלא בקביעות כך עשו בני ישראל כי יראו פן יעלה הענן פתאום ולא יוכלו תיכף ומיד לנסוע בנסוע המחנה. תפשו אומנות רבם ותמיד עמדו ומתניהם חגורים ונעליהם ברגליהם מחכים יום הנסיעה כאלו בכל יום היה להם לנסוע ובאופן כי כן היו תמיד המשאות טעונות וכל קניינם מוכן לשום לדרך פעמיהם. והוסיף הכתוב להגיד לנו שבחם שלא חשבו ולא יראו מעמל וטורח הדרך אלא בלב טוב ונפש רחבה ולא נזורו אחור לא לבד בסדר השני והשלישי אלא גם בסדר הראשון אפילו אם קרה להם באיזה זמן שיעמדו בחנייה ימים רבים או שתקרה בזמן אחר הנסיעה כסדר ד"מ משלשה ימים לשלשה ימים וזה יקרה פעמים רבות זו אחר זו עד שישוב הרגל להם בסדר הזה כי אז היו יכולים להתיר משאיהם ולא יקרה להם עון בדבר הזה לידעם יום הנסיעה מ"מ לא סרו ממשמרתם ולא רצו לפרוק מפחד שלא יהיה סדר הזה תמידי ושבאולי פתאום יעלה הענן. גם העיד הכתוב שלא עשו לברוח מן העמל וטורח הפריקה והנסיעה אלא מאהבתם את ה' ומשמרם את משמרתו לעשות תיכף ומיד דבר ה' ומצותיו. ומשמר' ר"ל לשמור דבר בטרם יבוא ולעשות סייג לתורה ולמצוה כמאמרם ז"ל עשו משמרת למשמרתי כן עתה שמרו את משמרת ה' משמרים ומחכים ומזרזים עצמם בסייג הזה להיות מזומנים לדרך. ועתה נשתדל אל פירוש הפסוקים בפרט. אמר הכתוב מראה הענן ושישראל היו חונים ונוסעים על פי ה' באופן שלא היו יודעים שעת הנסיעה והיה להם הסדר השני בהיותם מוכרחים לחנות ולנסוע בלי סדר אלא על פי ה' שנאמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו רצונו בלי סדר ואזהרה מקודם אלא הדבר תלוי בענן. על כן הוצרכו ישראל לעמוד תמיד מזומנים לנסיעה ומרכבותיהם טעונות באשר לא יוכלו לישב בשלוה בלילה הזה פן למחר יוכרחו לנסוע ולא יוכלו לילך על פי ה' ירצה במהירות בעת נסיעת הענן. וזה היה סבה שאפילו אירע בזמן מה שישבו במסע אחד ימים רבים עכ"ז לא רצו להתיר כי לא ידעו מה ילד יום. לכן אמר ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו פירוש הוכרחו מזה כי אפילו יאריך הענן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולישב בהכנה ועגלותם טעונות אע"פ שלא יסעו. וכתב כאן את משמרת ה' להודיע המראה הגדול הזה ויראת ישראל את ה' כי אפילו יאריך הענן ימים רבים בחנייה ושמרו את משמרת ה'. ואמר עוד ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו הביא בזה המקרה שיארע לאנשי הצבא שהבאנו שברוב הנסיעות יבוא להם הרגל וסדר בנסיעות ד"מ שיעלה הענן בכל יום רביעי ויהיה מספר לימים שיחנה הענן כי אז היו רשאים ביני וביני להתיר ולהציע קניינם. כי זהו לשון ויש כלומר אלו איזה זמן יארע שהענן ישכון על המשכן ימים מספר ויהיה מספר וסדר לימי שכון הענן ולימי העלותו היה אפשר שעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו ירצה ברגע כמימריה בלי בלבול ומהומת הטעינה כאשר היה אפשר להם לערוך מאתמול יום קודם נסיעתן. ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו פירש בזה המקרה האחר שאם יארע שידעו יום חנייתם אלא שיהיה בכל יום וגם בזה יצטרכו שלא לפרוק משאם מעולם כדרך הולכי מדברות החונים בלילה ורכושם על העגלות וביום נוסעים שלא לטרוח בבקר בבקר לטעון ולקשור בכל יום. אמנם בסדר הזה ס"ד שהטעם שלא לטרוח ולא לשמור משמרת ה' לכן לא הביא הכתוב משמרת ה' בשני אלו הסדרים על כי בסדר הזה כבר לא יפרקו אך יוכל להיות כדרך כל הארץ לברוח מהעמל ולא ליראת ה' ובפסוק הקודם בקביעות הנסיעה כבר יוכלו לפרוק ולטעון ולא לשמור משמרת ה' הלכך לא אמר בשניהם משמרת ה'. כל זה באנשי צבא כי הגיד הכתוב לנו דרך ומנהג היוצאים. כי יש שידעו הקביעות והיו יכולים לפרוק ולטעון ויש שיסעו בכל יום ולא יוכלו מעמל וטורח המעשה. אבל אין כאלה ישורון ויהיה מה שיהיה לבם תמים למקום יעמוד הענן או יומים או חדש או ימים יהיה סדר קבוע לעליית הענן או יסע בכל יום בכל מקום ובכל זמן שמרו את משמרת ה' ועשו הכל לשמה. ופירוש או יומים רצונו ימים אחדים וזהו מערב עד בקר או יומים ולילה. או חדש דהיינו ימים מספר בקביעות או ימים ירצה שנה כפירוש רש"י והוא בהאריך ימים רבים כמו שאומר. בכל אלו המקרים תמיד היו ישראל מוכנים באופן שבהעלותו יסעו תיכף ומיד בלי עיכוב לטעון בעיריהם ולישא את שברם. ולהחזיק עוד הענין חזר ואמר על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו לפי שמשמרת ה' שמרו עשו משמרת למשמרתו והניחו רכושם כאשר המה ליראה את ה' הנכבד והנורא ולא לברוח מהטורח והעמל ולא בחרו לישב בשלוה אף אם יהיה הענן ימים מספר על הסדר. וזהו יישוב נכון עד שיספיק לכלכל דברי הפרשה הזאת ורוב דברים באין מבין:
ותקעו בהן וגו':
ותקעתם תרועה וגו':
ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו:
שאלה אחת קטנה יש לשאול מדוע לא כתב בהקהיל את הקהל ותקעתם תקיעה ונועדו וגו' כאשר כתב ותקעתם תרועה ולא יצטרך אחר כך לפרש ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו? וקרוב בעיני (א) כי הנסיעה ממקום למקום היא תחת סוג הרעות ומין צרה וצוקה כידוע והפך הדברים במנוחה יפה אל הלמוד ואל פעולת השכל להשגת החכמה דרך ישר לפני איש ונסו יגון ואנחה והנה יש בתקיעת החצוצרות שני מיני קולות. התקיעה והתרועה. התקיעה באשר היא פשוטה מכרזת ואומרת לסימן מנוחה ששון ושמחה ימצא בה. והתרועה גנוחי גנח ילולי ייליל תורה שברון מתנים וחלחלה. לכן כאשר יקהיל הקהל ללמוד ולשמוע דברי ה' יתקעו בהן. ובנסוע המחנות יתקעו תרועה. ונתן הטעם לפי שבהקהיל העם לתורה ולתעודה תתקעו ולא תריעו פי' צריכים אתם לתקוע לפי שלא תריעו כלומר לא תעשו רע. ותשוב תראה לקמן כאשר תבא מלחמה על הצר הצורר אתכם והרעותם תרועה וביום שמחתכם וגו' ותקעתם תקיעה:
וכי תבואו מלחמה בארצכם: פירשו בו על היצר הרע שהוא הצר הצורר האדם. ועל כן תקנו מלכיות זכרונות ושופרות בראש השנה. לכך כתוב וכי תבואו מלחמה ולא תבוא ירצה שהמה יבואו במלחמה וילחמו בקרבכם:
ויהי בשנה השנית וגו': עד ויסעו בראשונה על פי ה' ביד משה:
ליישב הכפל בפסוק הזה האחרון שנראה כלו מיותר נאמר שאמנם (ב) לשמוע בלמודים והחכמות נצטרך להקשיב בראשית איזה צוויים ואזהרות אין בהם טעם ואם לא נקבלם לאמתיים אין לחכמה ההיא מהלך ואין לה רגלים. וכן בתורתנו אם לא נקבל הקבלה האיך נפרשנה כהווייתה? ואם לא נקשיב מלמדינו שילמדונו לקרות תמחה את זֶכֶר עמלק. אולי נקרא זָכָר? וכדברי שמאי אל הבא להתגייר להורות לו צורך הקבלה ללמוד חכמת התורה. כדבר הזה בנסיעת ישראל עין בעין יראו הענן בנסעו ובהעלותו מעל המשכן ואז יסעו ובשכנו ישכנו בני ישראל עד שבפעולה הזאת אין צורך לקבלה מפי משה כי בעיניהם יראו ולא זר. אמנם עוד חזון למועד ועדיין צריכים אנו למודעי שיודיעונו הדבר על בריו בראשית הדבר אופן הנסיעה והעמדה והוא להאמין שכאשר יעלה הענן יש לישראל לנסוע וכאשר ישכון הענן ישראל יעמודו ולא בהפך או דבר אחר ושעליית הענן ושכנו יהיה סימן לפעולתו. לכן בהכרח צריך להאזין דברי משה ולקבל הדבר מפיו. שה' נתן לנו לאות ולמופת נסיעתנו עליית הענן מעל משכן העדות ולסימן עמידתנו לשכון בשכון הענן ולא לסימן דבר אחר. וזה אמרו נעלה הענן וגו' ויסעו. אולם הוכרחו לשמוע דברי משה בראשונה שזה אות הנסיעה ולא אות דבר אחר. ויסעו בראשונה על פי ה' ביד משה שהיא הקבלה ואינה מופת ולא בחוש ע"כ אמר בפרשת בשלח ויסע משה את ישראל מים סוף שהסיעם בעל כרחם רצונו שנתן להם ולימדם חוקי הענן שיסעו המה ביום העלותו מה שלא התאמת להם במופת כי אם מפי ה' ביד משה ובא הכתוב בזה לתת טעם למה נסעו בזה האופן ובתנאים הנזכרים ל כי כן למדו מפי משה בראשונה:
ויאמר משה לחובב וגו' עד והיה הטוב ההוא אשר ייטב ה' עמנו והטבנו לך:
הלא למשמע אזן תרבינה הספקות במאמרים האלה א' באמרו נוסעים אנחנו אל המקום וגו' ומבואר שכבר ידעהו יתרו חותנו בהיות כל מכוון הוצאתם ממצרים להביאם אל הארץ אשר נשבע להם? ב' אשר אמר ה' אותו אתן לכם יראה הלשון מגומגם כשלא אמר אל הארץ אשר הבטיח ה' לתת לנו ומלת אותו תורה הבדל מקום למקום ורוצה לומר אותו אתן ולא אחר וצריך לשאול מהו כוונת הפסוק בזה? ג' בטעם שהביא אליו כי ה' דבר טוב על ישראל הוא דבר ברור שהי"ת אמר ליתן להם טוב ברצותו להנחילם ארץ זבת חלב ודבש? ד' יקשה הכפל במענה יתרו למשה ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך והיה די שיענהו לא אלך! מבלי שיאריך להגיד לאן ילך? ה' בטעם השני שענה לו משה אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו וגו' אין זה בנותן טעם לשבח לשלא ילך? ו' מה שהוסיף לו משה במענה השני יותר על הראשון להכריחו לישב עמהם והנה הדברים האלה כפשוטן אמר לו בראשונה ולא נתפתה ולמה ישמע לו אח"כ בדברים אלה עצמן? אמת שבשניה שינה הלשון וכתב והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמני והטבנו לך. יראה שמבלי הטוב ההוא יש טוב אחר אין חפץ בול ואולם גדול מאד ההבדל שבין הדבר יהיה טוב בעצמו לדבר המטיב. כי אמנם (ג) מי שהוא טוב לעולם יהי' מטיב אבל מי שהוא מטיב לא לנצח יהיה טוב כי יש שייטיב לאחרים אבל הוא רע בעצמו.
(ד) על כן נאהוב בעבור זה הי"ת שהוא טוב בעצם ולא מצד שהוא מטיב שלא על מנת לקבל פרס וסוף הטוב לבוא. וזהו סוד האמונה. כאשר לדמיון הילד הנולד נאמר לו למוד ואתן לך פרי חדש או מיני מגדים והילד ההוא יחשוב בדעתו הנפסדת הפרי והמגד תכלית הצלחתו לחוסר שכלו וילמוד ויטרח להשיגה. וכשיגדל וידע שהפרי או המגדים אינם הצלחה האנושית נצטרך להבטיחו בדבר יותר גדול בעיניו ונאמר לו למוד ואתן לך כסף וזהב. וכשיגדל עוד נאמר ליתן לו שררה ושלטנות ושיקרא רב וכיוצא. ואח"כ בשביל שתירש גן עדן נהרי אפרסמון וכיוצא מן הדברים ידרשום בני אדם חיים על האדמה. אמנם כל אלה הם שלא בכונה אמיתית אלא לשכך את האוזן לא תכלית המצופה לנפשותינו אלא המה דמיונות להמשיך לב בני אדם לתורה ולתעודה ולקיים המצות ויזכה לחזות בנועם ה' ולעבוד ה' מאהבה להיותו טוב. ולפי שרוב בני אדם לא יתנו לבם לדברים האלה. שאם ככה יאמרו להם ידברו תועה על ה' ויצאו מכלל האמונה מן הטעם שדעה כזאת רמה ונישאה מהשגת שוכני בתי חומר ועין לא ראתה אלהים זולתך ע"כ דברה תורה כלשון בני אדם והבטיחה לצדיקים שבע והצלחה בעולם הזה לדמות הילדים ולא דברה כלל מהאושר האמיתי הנסתר. וכן מנהג האנשים לאהוב הצלחות העולם כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו? זהו שאמר הכתוב (ישעי' ג) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. לפי שהאדם יראה לעינים יאמר לצדיק כי טוב הוא לא להיותו טוב בעצמו אלא בשביל כי פרי מעלליהם יאכלו ירצה על כי הוא מטיב ואין זה ראוי לנפשותינו. לכן הסתירה התורה סוד זה ולא נגלה אלא ליחידי סגולה. ואין ספק שמשה ידע הדבר כי רוח אלהים בו ובקש ללמד דעת את יתרו חותנו ואמר לו נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אין לנו בזה העולם הנאה והצלחה אלא כי אם כאיש הנוסע ממקום למקום וכל תקותנו לא אל מקום חומרי כי אם אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לבדכם ולא לאחרים רצונו התוחלת האמיתית בקבלת פני ה' שהוא מקומו של עולם כאשר פי' מהרי"א אשכנזי בפסוק (שמות כ"ג) ולהביאך אל המקום אשר הכינותי. ואם תלך עמנו בדעתך ובשכלך גם אתה הצליח את דרכיך ואז תשכיל וזה לפי שה' דבר טוב על ישראל רוצה לומר שהי"ת אינו מבטיח לנו כאשר יבטיח איש את בנו נער בהצלחות העולם הזה השפל אלא בטוב הצפון אשר עין לא תשורנו. אבל יתרו בהיותו גר לא ידע בכל אלה ודעתו עדיין מטורפת לא הגיע למדרגה כזו על כן לא נטה לדברי משה והיתה מחשבתו אל הטוב המדומה אל ארצו ואל משפחתו כדברי רש"י אם בשביל נכסיו ואם בשביל משפחתו. ענהו לא אלך עמכם בדעה כזאת להוחיל הטוב הצפון אשר לא ידעתיו ועין בעין לא ראיתיו אלא לארצי ולמולדתי הטוב וההצלחה הנראים לעינים אלך ובה אדבק. ובמענה השני נתעסק משה לענותו כי שגגה היא היוצאת מלפניו כי אמנם לא אמר שיעזוב הנאות העולם מכל וכל אלא שצריך להדבק בשכינה שלא על מנת לקבל פרס ומ"מ גם ה' יתן הטוב וסופו לבוא שלא במתכוין וה' ייטיב לנו ולך גם בעולם הזה. ואל נא תעזוב אותנו הואיל וידעת חנותנו במדבר ארץ מלחה ולא תשב ואין בה שבע והצלחה ותחשוב בזה כי לנו לא יהיה טוב בעולם השפל אין הדבר כן כי עוד חזון למועד ואע"פ שלא נבקשנו ואין דעתנו אליו מ"מ כבר הי"ת ישלח עזרו מקדש וגם טוב העולם הזה יבוא לנו כאבר נעבוד אל חי להיותו טוב וכל טוב יהיה מטיב. והיה כי תלך עמנו בדעתנו ובמחשבתנו בהכרח הטוב ההוא אשר ייטיב ה' יהיה מה שיהיה בעולם הזה או בעולם הבא ניטיב גם לך ונעשה מה שלבך חפץ. ד"א והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך הואיל ויתרו לא האמין למשה בטוב העולם הנצחי באשר לא עמל בו ולא הכירו לכן ענהו כי עכ"פ ילך עם ישראל להורותם הדרך ילכו בה ואם אין לבו חפץ בטוב ה' הסתום ישראל בידיהם ייטיבו לו ויתנו לו מטוב העוה"ז וישלמו שכרו על לכתו עמהם. ז"ש והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך פירוש הטוב ההוא אשר לא נסית ולא חפצת בו יהיה עמנו ולנו ולא לך ואמנם אנחנו ניתן שכרך והטבנו לך הטובות המדומות כי באלה חפצת. וז"ש רש"י מה טובה הטיבו לו דשנה של יריחו וכו'. הנה שמעת שעשו ישראל עם יתרו כאשר יעשה איש עם בנו הקטן. ומתוך שלא לשמה בא לשמה ונשתקע בתוך ישראל:
ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וגו'. עד ובנחה ואמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל:
האותיות שאלוני א' על אמרו ויסעו מהר ה' ואמרו חז"ל שסרו מאחרי ה' ושזהו הפורענות האחד וצריך לידע מאין להם ומי הכריחם לומר שזהו פורענות ולא נסיעה כמשמעה מהר סיני שהוא הר ה' ללכת למסעיהם? ב' למה היה נסעם דרך שלשת ימים וקרה מקרה זה שגם ארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לא פחות ולא יותר מאשר נסעו בזדון לבבם מאחרי ה' הלא דבר הוא.
ג' כי אם הארון נסע לפניהם בהכרח היה להם לנסוע אחריו ומה פשעם אם כן וחטאתם ואיך סרו מאחרי ה'? ד' והוא הספק התעוררו בו כל המפרשים איך ארון ה' נסע לפניהם והיה משכנו בתוך הדגלים באמצע בני ישראל ל עד שקצתם הוכרחו לתרץ שני ארונות היו. והאריך מהרי"א בביטול הדעת הזה והאמין שבפעם הזאת לבד ובעברם אח הירדן נסע הארון לפניהם. ואמנם הטעם שבשתי פעמים האלה לבד נסע לפניהם ולא תמיד אשר כתב איננו מספיק ואינו נראה? ה' לתור להם מנוחה יפלא שהביא לשון מרגלות לתור את הארץ ולא כתב לבקש להכין וכיוצא? ו' באמרו וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה שהוא דבר כבר אמור פעמים רבות שענני כבוד סוככים בכנפיהם על ישראל במדבר בדרך? ז' בנסעם מן המחנה היה די והותר אומרו בנסעם וידענו שנסעו מן המחנה שחנו בו תמול שלשום? ח' מה ילמדנו בתפילה קצרה ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וגו' ולמה בנסעו יתפלל שיפוצו אויביו וינוסו דבר אין צורך בו שכבר לא היו שונאים מסביב למשכנם ולא היו הולכים ישראל למלחמה ביום קרב? ט' וכאשר ינוחו מדוע יאמר שובה ה' אחר שכבר נח ושב למקומו? וישאל שישוב ה' אחר ששב?! י' בבירור רבבות אלפי ישראל שאין לה טעם וריח? ואם רצונו שישוב ה' אל רבבות אלפי ישראל חסרה לה מלת אל מן הכתוב? ועוד למה ישוב אל רבבות אלפי ישראל ולא אל פחות ויותר מהם דרך פשוטו של מקרא? ואמרתי גם אני כי הסרחון הזה והפורענות היה שסרו מאחרי ה' ולא האמינו בו שיצילם מכף כל אויב ואורב בדרך ולא היה לבם שלם באמונה בה' עד שבנסוע הארון כדי שילכו כל הקהל עמו והוא בתוכם כפעם בפעם הם מפחד לבבם לא הלכו עמו אלא אחריו הרחק כמטחוי קשת כדרך היראים עד שנתרחקו מארון ברית ה' דרך שלשת ימים. שהארון היה נוסע כל שלשת הימים נסיעה כמנהגו והם מתעצלים עד שהיה רחוק בינם לבינו דרך שלשת ימים מיראה מדבר פן יקראם אסון. והיה הטעם לתור להם מנוחה רצונו שהם לא נסעו עמו והארון בתוכם והניחוהו לילך לפניהם לפי שהיו חפצים לשבות בבטלה ובמנוחה ולא להתיגע בעמל הדרך. והנה לתור להם מדבר בישראל שנסעו מאחרי ה' כדי לנוח ולתור להם כדרך התרים יבקשו להתגנב ולהרחיק עצמם מן הסכנה. וביאר הכתוב חסדי ה' כי אעפ"כ לא סר ענן ה' מעליהם אף בנסעם מן המחנה אשר שם ארון ה'. ואף גם זאת בהיותם מסוככים בענן יראו לנפשם ולא בטחו בה' להצילם. ואמנם אירע זה לבד במסע הראשון על לא למדו ישראל מדת הבטחון ולא הורגלו לילך בדרך ולאמץ לבבם בגבורה. ואמנם אח"כ לא פחדו עוד ותמיד נוסעים וארון ה' בתוכם. אם לא ביום עברם את הירדן כי כן גזר ה' להוביש מימיו ע"י הארון ויעברו בחרבה. על ככה בראות משה כי שם פחדו חטאים ולא האמינו לה' צווח ואמר לעיניהם בנסוע הארון והם לא נסעו. קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו וגו'! כלומר אל תפחדו! חזקו ואמצו כי הנה ה' קם לפניכם הוא ימית ויצמית אויביכם! ואחר שראה לבבם נכון ואמיץ התפלל משה שישוב ארון ה' למקומו לנסוע בתוכם לפי שכבר ישראל בוטחים בה' שיתן להם כח לעשות חיל לנצח האויבים. וזהו אומרו רבבות אלפי ישראל כלומר שובה ה' למנוחתך כי כבר יש רבבות אלפי ישראל עם רב לנצח ולא יפחדו עוד:
ויהי העם כמתאוננים וגו'. עד לשום את משא כל העם הזה עלי וגו':
יש לשאול מה זה שאמר רע באזני ה' נראה שבאזני ה' היה רע ולא בעיני אדם? ב' וישמע ה' ויחר אפו וכבר ידענו ששמע ה' חוקר לב בוחן כליות? ג' והאספסוף אשר בקרבו ראוי לפרש מלת והאספסוף גם מ"ש בקרבו.
ד' גם יראה לשאול מה היתה הבכיה הזאת למשפחותיו על דרך הפשט? ה' מה נשתנה החטא הלזה שהיה רע בעיני משה ולא בעיני ה' ולעיל רע באזני ה' ולא באזני משה? ו' אם היתה התאוה בכל ישראל שכן נראה מפשט הכתובים שנאמר והאספסוף התאוו וגו' וישובו ויבכו גם בני ישראל וגו' למה לא כללם יחד לאמר והאספסוף וישראל התאוו תאוה? ז' יפלא שמשה יהיה תוהה על זה ויברח מהיותו מוכיח ומיישיר עמו לאמר למה הרעות וגו' לשום את משא וגו' ועל כל פשעיהם לא הורע בעיניו עד היום הזה?! ח' מה טעם אמר משה בהקשותו על ה' האם לפי דבריו לא היו חוטאים ישראל אם לא היו תחת ממשלתו? זהו שקר מבואר שאם חטאו כשהיה משה עליהם לראש ולקצין כל שכן שיפשעו. אם אין אדונים לאלה? ומעשה העגל יוכיח.
ט' גם הלשון אינו בסדר נכון ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה שלא ימצא חן בעיני ה' כאשר לא ישים? ובהפך היה נראה לומר ולמה לא מצאתי חן בעיניך וכי שמת משא העם הזה עלי? י' מי אמר למשה שה' יתברך יכריחנו במשא העם ושיעשה שהם לא יזעקו ויחטאו לשאול בשר לאכול עד שאמר מאין לי בשר? ונראה לפרש הפסוקים ורצונם להודיע שבתחילה לא היה העם מתאונן ממש בפיו אלא כמתאוננים מתרעמים בינם לבין עצמם ותאותם אל הבשר וחטאתם לא הגידו בפה מלא. אך מצפצפים ומהגים כאיש אשר אין לבו נכון וחרבם תבוא בלבם בלב ולב ידברו וכוונתם זאת לא היתה גלויה אלא לבוחן לבות וכליות וידע מה בחשוכא. פ"כ היה רע באזני ה' השומע ולא לאדם יראה לעינים. וידע ה' טעם תלונותם על הבשר והענישם בהבעיר את הבערה ותאכל בקצה המחנה שהוא הערב רב היושבים בקצות המחנה כי לא הורשו ליכנס במחנה העברים ולכללם בדגלים ובשבטים כי לא בשם ישראל יכונו והיה חונים בקצה האחרון סביבות המחנה. והטעם שבמקום תחנותם לבד בערה אש ה' ולא בישראל לפי שאלו היו המתאוננים ולא ישראל כאמור ויהי העם כמתאוננים וכל מקום שנא' העם בחטאים מדבר וכפי' רש"י. ולפי שבהבעיר האש בקצות המחנה אין ספק שב תו משם פלטים מן הנחלשים ההם אל תוך המחנה ונמלטו מן הערב רב בקרב אחיהם בני ישראל וישראל רחמנים מסתמא אספו אותם אל תוך ביתם למלטם מן האש הנורא הנה ביאר לנו הכתוב כי לא כן עשו ואוי לרשע ואוי לשכנו ובחמלת ישראל עליהם נכשלו בעונם והיה להם לזרא. באמרו והאספסוף אשר בקרבו פירוש אותם הרשעים שישראל אספום בקרבם המה אשר בהיותם בקצה המחנה התאוו תאוה בינם לבין עצמם הנה חזרו לסורם כמנהגם הראשון ושבו וסבבו שבכו גם בני ישראל ויפתום בפיהם אשר בטרם זה לא עלה על לבם אכן בהתחברם לרשעים פרצו את מעשיהם ואמרו בפירוש כלם מי יאכילנו בשר. וכאשר שמע משה עתה את העם ירצה הערב רב אשר היה בוכה למשפחותיו רוצה לומר למשפחות משה רצונו לבני ישראל הכשרים (שלכך כינה אותם בשם משפחות משה) ושכל איש מהרשעים ההם היה בפתח כל אהל מבני ישראל להדיחם מעל ה' ושחרה אף ה' מאד על כלם זה היה בעיני משה רע שהי"ת יחרה אפו גם על הכשרים והפשע בערב רב אשר נספחו על בית יעקב והסיתו והדיחו את ישראל ואלה הצאן מה עשו? זהו שאמר למה הרעות לעבדך ויחרה אפך על אלה שלא חטאו אלא בשביל הגרים ואם יקשה בעיניך לאמר אתה גרמת ובשלך הרעה הזאת להם שלקחת מעצמך הערב רב ולא נמלכת בי כאשר אמרו חז"ל אין זה ראוי כי אדרבה למה לא מצאתי חן בעיניך ולא עשיתי טוב לשום אני משא העם הזה עלי לגיירם ולהכניסם תחת כנפי השכינה? וכי בשביל זה אהיה חייב לשאת אותו בחיקי שלא יחטא לעולם? האנכי הריתי וגו' ל ובפירוש הזה יתיישבו כל הערעורים. וגם כל העם שכתוב על מקומו יבוא בשלום. ואע"פ שקרא משה העם לכל שש מאות אלף רגלי הטעם שאף הם היו במרד ובמעל כמו שנאמר וישובו ויבכו גם בני ישראל שגם הטובים שבו ובכו והפכו סורי הגפן נכריה לעשות הרע בעיני ה':
זכרנו את הדגה וגו': עד וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו:
נפש האדם מתפעלת בדבר הנראה (ה) והחוש הפנימי יקבל צורת הנראה מן החיצון עד שיצוייר בשכל הדבר ותתהוה הזכירה בו ויכתב בספר הזכרון כאלו תמיד תמונה לנגד עיניו מן הדבר ההוא כידוע בחלום בחזיון לילה בתנומות עלי משכב. ולפי שהורגלו ישראל במצרים תמיד לאכול דגים וירקות התפעל חושם מהם עד שתמיד יזכרום. על כן אמרו זכרנו את הדגה את הקשואים וגו' כלומר לשעבר זכרנו בכל יום ויום היו הדגים והעשבים אז זכרון לבני ישראל, אמנם עתה בהפך אינם זוכרים דבר מהם עוד ואינם פועלים בחוש אלא נפשם יבשה לדמיון הדברים היבשים הנראים הואיל ותמיד אל המן עיניהם ומעולם לא יראו דשא עשב מזריע זרע אלא דבר לבן פועל ביותר בחוש הראות כידוע ואותו הגוון תמיד אצלם או ברחים או בפרור בבתים בחצרות ובשדות על כי ברדת הטל על המחנה באישון לילה ואפלה ירד המן עליו באופן שלא נשאר רגע לחזות בנועם ה' ממגד תבואות שמש וממגד ארץ ומלואה כגן ה' כארץ מצרים:
ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע. כל הכועס ישתנו פניו ויאדימו כתולע עששה מכעס עינו (ו) כי יתנועעו רוחותיו בתנועה מבולבלת ובלי סדר. ואשר נכתב בהי"ת חרון אף היא לשכך את האוזן ולא יכעוס והכעס אינה מדה מבלבלת רוחו יתברך ולא עוז פניו ישונה ואין בו מתנאי החרון. כמאמר דוד (תהלים ב') יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו. רצה להודיע לנו כאשר הצענו שהחרון יחמם הרוחות ויעלה אידים במוח האדם וינועו כשכור בתנועה בלי סדר ויאדימו פניו ויתלהבו כאש. ואיש השמח וטוב לב להפך רוחו ינוח בהשקט ואידים ישבותו. אבל ה' יתברך אין מדתו כמדת בשר ודם והשמחה והחרון לא יחדשו דבר בעצמותו כי החרון אינו הוללות ובלבול הדעת בו כמו באדם אלא פעולה להעניש החוטא. כאשר כתבו מפלוטרק"ו היוני אשר ענש עבדו וצוה להכותו על רוע מעשיו. וכאשר העבד הוכיחו למה כעס עליו והכעס מדה רעה? השיבו החכם בנחת שהוא לא כעס מעולם ואין בו ממדת החרון אלא יעשה זה למשפט להענישו על רעתו. כן אלהים חיים ומלך עולם לא יחרה אפו להתגולל ולהתגעש ולא יתחדש בו דבר אלא ישלח חרון אפו להעניש החוטאים ואמנם רוחו בנחת באופן שישחק וילעג למו בהשקט ואז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו. ואלו רוחו היה מתפעל מן הכעס כבשר ודם לא היה שוחק ומלעיג בתוך פעולת החרון. ככה הודיענו הכתוב בזה שעם כי חרה אף ה' מאד מ"מ לא נשתנו מדותיו. אמנם לא כן משה שהורעו פניו ונשתנית מראיתו מכח הכעס. ובעיני משה רע:
אלדד ומידד מתנבאים במחנה: עד המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים וגו':
ביקשו הנער ויהושע למאוס עז פני' שני הזקנים המתנבאים בתוך המחנה בפרסום ובהמון העם וכן לא יעשה. כי אמנם ההתבודדות יפה לנבואה וכבוד אלהים הסתר דבר בהצנע לכת ואין דורשים במרכבה בתוך קהל ועדה וסוד ה' ליראיו יצפנם בסוכו בסתר כנפיו. אולם הנבואה בהקהל ברחובות קריה גנאי לה באשר ילמדו העם להתרגל בעבודה ההיא ויתנבאו גם המה בתוכם ויבואו לזלזל בה וכדי בזיון וקצף. וגנאי גם כן למשה שהיה נביא לבדו ולא קם כמוהו ועתה כאלו כל עם ה' נביאים בעיני אמהות עבדיו כאחד הרקים. וגם כל העם הזה מצאו חזון מה'. אכן משה הוכיח יהושע בדברו ואמר שאל יפחד מזה כי אמנם אין יכולת ביד האדם להביא שפע הנבואה ברצונו אלא היא מאתו יתברך לאשר יחפוץ יתננה. ולא יעשה אדם דבר בלמוד והנהגה בדרכי הנבואה אם ה' לא יתן הטוב כי מידו הכל. וזהו אמרו המקנא אתה לי כלומר כי תאמר בלבבך הדברים האלה להיותך מקנא לכבודי שלא יהיו כל עם ה' נביאים אלא יהיה לי לבדי החרש ושים ידך על פיך כי מי יוכל ליתן הל עם ה' נביאים. ומי יכול לעשותם נביאים? הואיל וה' הוא הנותן רוחו עליהם ולא בן אדם. ואם כן יעמלו הקהל ויטרחו בדרכי הנבואה לא יעשו כלום אם ה' לא יתן רוחו עליהם ואם ה' לא יתן שוא עמלו בניו בו:
והר"ר גרשם בני תנצב"ה פירש. כי אמנם (ז) הקנאה תפול על דבר אשר יעשה האדם בכחו ושכלו הנותן לו כח לעשות חיל כי בו יקנא חבירו עליו הואיל ואין בעצמו כמדות חבירו. אבל לא תפול הקנאה בדבר שהוא מתת אלהים ועזר וסיוע מן השמים כאשר אין ביד האדם להתדמה אליו, ד"מ הקנאה אינה ראויה אל איש כי יהיה בו מום גבן או דק פסח או עור לאיש חבירו יפה עינים וטוב תואר מאד באשר היופי בא לו מן השמים ולא ילבינו פניו כי גדולה תשובה שישיבנו. לך לאומן שעשאני! לא כן במדות ובפעולות המה בידו ראויה בהם הקנאה. אם על פניו יברכוהו ויורו באצבע מדותיו המגונות והשפלות לערך מדות חבירו. והטעם שאין מקנאין בדבר שאי אפשר להשיגו. והדבר מבואר. וקנאה כזאת היא התאוה לדבר כמו שאמר (תהלים ל"ז) אל תקנא בעושי עולה, לעשות כמעשיהם. הלכך חשש משה שקנאו בעבורו על כי הוא לא יתנבא אלא בהתבודדותו והמה לא כן אלא במעלה טובה ורחבה על נבואתו להתנבא אף בהקהל ובפרסום. ולכן גם הוא ברוב ענותנותו ענהו ליהושע המקנא אתה לי! אין ראוי שתהיה קנאי לכבודי כי אולם בנבואה אין שייך קנאה הואיל ואין בכח האדם להשיגה בשכלו ועמלו אלא היא מאת ה' מן השמים. וכל עמל האדם איננו שוה להתנבא אם לא כי רוח נסע מאת ה'. ואם ככה מי יתן ויהי רצון שיהיה כל עם ה' נביאים ולא יקרה לי עון בדבר הזה ואין לי גנאי ודופי כאשר לה' ליתן עליהם רוחו ולא מאתם ואין בי כח להשיג בשכלי כמידת השגתם:
הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה':
מבואר שישמע ה' דבריהם מבלי שיגיד הכתוב? ואני אמרתי בחפזי שהמה רצו ללגלג על משה להיותו כבד פה וכבד לשון ודבריו אינם נשמעים עד כי הוצרך לאהרן לפה ולמליץ במצרים. וגם זאת טענתם שאין לו להתנשא ולהשתרר עליהם על דברו עם ה'. כי לא ידע להשמיע בחוץ קולו אם לא יפרשו המה דבריו הרק אך במשה דבר ה' הנה במשה לא היה אלא דבור לבדו שדבר ה' עמו. אבל לא יכול ללמד דעת את העם בלתנו כי לא ישמעו דבריו. וזהו אמרם הלא גם בנו דבר וישמע ה'. דרך צחוק והתול. כי דבורינו שדברנו שמע ה' כלשון בני אדם מה שלא נשמע דבור משה להיותו כבד פה ולשון ועל הלעג והשחוק הזה נענשו:
והאיש משה ענו מאד וגו':
פירשנוהו בפרשת ויחי בפסוק ויט שכמו לסבול:
ויחר אף ה' בם וילך: כאשר אמרנו למעלה בסמוך הכעס בו ית' אינו חסרון ומדה רעה בטבע אלא להעניש החוטא ולא תתעצם בו. באופן שכאשר יחרה אפו להעניש לא יאריך בו הכעס אלא תכף ברגע כמימריה חלף הלך לו ועד שלא חרה אפו כבר עבר ממנו החרון וילך לו מדעתו ית'. ועל כן גם העונש לא יתפשט ולא יאריך ימים על האדמה. כי כבר ידענו הפרש בין האדם אשר יחרה אפו בנקל לאיש ארך רוח.
(ח) כי הראשון יבהל ברוחו לכעוס מהר ברגע לנתוץ ולהאביד אמנם אם תמתין עד כלה זעם בהיותו נוח לרצות כבר יתנחם האיש ההוא תכף ומיד ויבקש לשוב אליו וירפאהו ממכתו. אבל האיש ארך אפים וקשה לכעוס כאשר יחרה אפו אין תרופה למכתו ואין קץ לזעמו באופן שהנופל תחתיו לא יקוה שלום ממנו ולשוא יעמול לשוב אליו וירחמהו. על כן הי"ת לא יכעוס על בניו אלא במדה הראשונה וכמה זעמו רגע ואם ישב בדד וידום מי שנטל עליו עד כלה זעם ישוב אל ה' והשיב מעליו אפו. וכן כתוב (ישעי' י"ב) אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני משבח ואומר הנביא חרון אף ה' הוכח יוכיח החוטא אולם כאשר ישוב אפו בכמעט רגע יבקש לנחמהו ויעשה עמו טוב וחסד תחת הצרות והרעות:
פרשת שלח
שלח לך אנשים וגו': רעיוני על משכבי סליקו לנצור ארחות משפט ולהבין אמרי בינה. למה זה צוה ה' לבני ישראל דבר יכשלו בו ויביאם למות במדבר עד תום כל הדור? ואף אם נאמר שהם שאלו כאמור בספר דברים וכאשר השתדלו בזה המפרשי'. מ"מ אם לא חפץ ה' להמיתם היה ראוי מגודל רחמיו על ברואיו שלא לשלחם ולא לשמוע לדבריהם לבלתי יחטאו כי ספק שידע ה' העתיד לבוא ושהמרגלים יוציאו דבה ויניאו את לב העם. או ישים בלב התרים את הארץ להשיב שולחם דבר לא יניע את ישראל כאשר עשו. ואין להשיב שעדיין לא שלם עון האמורי והוצרך ה' יתברך למצוא תחבולה להאריך להם ירושת הארץ. כי זה גנאי וחסרון בכח ה' יתברך ובשלמות מדותיו אל אמונה ואין עול שיעשה פועל און ומרמה לגנוב את לב אנשי ישראל אשר הוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה בלתי חטאם אליו! והכתוב אומר (דברים א') עלה רש וגו' ולא איש אל ויכזב בדברי שקר! וגם אין לומר שהי"ת לא יכריח האדם ואין ברצונו ליטול רשות הברואים בשום פנים. יעשו מה שיעשו. כי זה אמת בדבר אשר ממנו ינתן לאדם שכר או עונש. אך אמנם (א) בדבר יצא ממנו תועלת כללי או עונש ראוי לזולתו מצאנו כמה וכמה פעמים יכריח ה' לעשות הפעולות בתורה ובנביאים. כמאמר הכתוב (משלי כ"א) לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו. ובענין הקשאת לב פרעה. ופתוי אחאב לעלות רמות גלעד (מ"א כ"ב, דה"ב י"ח) שיקבל ענשו. ונתינת חן העם בעיני מצרים וישאילום. והסתת דוד למנות את ישראל (ש"ב כ"ד, דה"א כ"א) שיקבלו ישראל עונש היה ראוי להם דכתיב ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד וגו' ובאמציהו כתוב (דה"ב כ"ה) ולא שמע אמציהו כי מהאלהים היא למאן תתם ביד כי דרשו את אלהי אדום מבואר בו שהי"ת נטל רשותו והכריחו ללכת למלחמה עם אחיהם בני ישראל. וכן מצאנו (ש"ב י"ז) וה' אמר להפר את עצת אחיתופל הטובה למען הביא על אבשלום את הרעה. ככה ברחבעם וירבעם (מ"א י"ב) כי מאתי נהיה הדבר. ובשמשון (שופטים י"ד) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. גם ראינו בישראל באמרם (לקמן י"ד) נתנה ראש ונשובה מצרים מנעם ה' והענישם עד שעזבו מחשבותיהם וכן בצאתם ממצרים (שמות י"ג) לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים פן ינחם העם ושבו מצרימה וכאלה רבים בתורה יורו וילמדו שהי"ת לפעמים יכריח ויסבב פעולות יחשוב אותן ראויות לתועלת או לעונש ברואיו. גם הלום ראיתי וגדולה היא אלי למה הי"ת יבקש תחבולות לסבבם דרך ים סוף כאלו אין בידו להטות לבם אל אשר יחפוץ ולתת להם לב אמיץ בגבורים לא ישובו מפני כל אם רצונו שעל כל פנים ילכו לרשת את הארץ אשר נשבע ה' לאברהם אף אם לא יזכו? זאת ועוד אחרת כי אמת ויציב שידע ה' מה שעתיד לבוא על האדם אם כן היאך יעלה על הדעת לסבב סבות שלא יעשה איש פעולה בהפך מה שראה ה'? כי זה נמנע שאם יוכל אדם לשנות ממה שידעהו ה' תהיה ידיעתו מסופקת ולא אמיתית! ואם כן מדוע לא נחם דרך ארץ פלשתים כאשר ידע מעשה שהיה כך היה שבאמת לא ישובו מצרימה? גם בדוד אמר (ש"א כ"ג) היסגירו בעלי קעילה וגו' ביד שאול ויאמר ה' יסגירו והוא ברח משם באופן שלא הסגירו. אם כן היתה ידיעת ה' על תנאי אם לא יברח והיא קרובה לידיעת האדם שידע שיאונה לו מקרה רע אם לא ישתדל להנצל ממנו? בכל אלה ראוי להתעכב ולחשוב מחשבות ללמד דעת את העם בחשכה יתהלכו להאיר להם ללכת יומם ולילה:
אבל שמע ישראל האזינו כל יושבי חלד והאמינו (ב) כי הי"ת יודע כל העתיד בפעולות האנשים ולא יכריח מפני כן הואיל ולא יהיה הדבר ולא יקום לפי שידעהו הי"ת אלא ידעהו הי"ת לפי שעתיד להיות כאשר ה' צופה ומביט עד סוף כל הדורות כאלו כבר המה לפניו ואין בזה הכרח לפעולות בני אדם ההולכים בשרירות לבם והרשות להם נתונה. לדמיון העור כאשר אמרנו במקום אחר. כי אמנם (ג) הידיעה ביודע היא תמיד אחת בעבר ובעתיד ולא תשתנה אלא בדבר הידוע כפי מה שהוא או עתיד או עבר וכאשר הידיעה בדבר שעבר לא תכריח הפעולה להיות כך וכך הואיל ונעשתה כבר ככה הידיעה בעתיד לא תכריח להיות כך וכך ואין ביניהם הפרש אלא שנוי מצד הפעול שזה עבר וזה עתיד ולא מצד הפועל.
(ד) לכן לא יעזור ה' ביד האדם או ימנענו מרצונו כי יהיה אם כן מונע בחירתו או עוזר לו ולא יקרא אדם ההוא ברשותו. ואם (ה) לפעמים יפעול ה' ביכלתו דבר מן הדברים נגד רשות הבריות כי כן עלה במחשבה לפניו לאיזה תכלית ותועלת אין לפועל המוכרח על הפעולה ההיא שכר או עונש כי כן צווה ולא פעל ברשותו כאשר יקרה מקרה אל האדם לפעמים יבין וישכיל ויגמור בדעתו שלא לעשות פעולה מן הפעולות ועם כל זה יעשנה מכח ההכרח ורצון חיצוני לא ידע האדם מה שיהיה. כמאמר שלמה (קהלת ח') כי לכל חפץ יש עת ומשפט כי רעת האדם רבה עליו וזה הוא כח עליון המכריחו בעת מן העתים לפעול נגד רצונו והוסיף ואמר (שם) כי אינו יודע מה שיהיה וגו' אין אדם שליט ברוח וגו'. הלא תראה שלפעמים יצוה ה' בכחו ויגזור כך וכך על האדם כמו בירמיה (א') בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' ובבטן לא זכה להיות נביא והבטיחו שלא יהרגוהו ויתן בלב אויביו להצילו כמו שאמר (שם) ונלחמו אתך ולא יוכלו לך כי אתך אני להצילך. ובשלמה כתיב (ש"ב י"ב) וה' אהבו ועדיין ילד היה ולא זכה לאהבת ה'. ותרא אותו כי טוב הוא. ושמשון. (שופטים י"ג) כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. כל אלה והדומה להם לא היו פועלים ברשותם ונבחרו מאת ה' מן השמים לתועלת עמו ישראל. ואלו ירמיה או שלמה היו חוטאים ומורדים בה' הנה אם כן לא יתקיים יעוד ה'? או שהי"ת יגלה סודו גם אל הנביאים הפושעים! ובהכרח ראוי לומר שלא היו ברשותם לפחות עד תום הפעולה אשר נבחרו לעשות. ועל זה כתוב (יחזקאל ל"ו) ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי אשר בחוקי תלכו ונאמר (דה"א כ"ח) ויאמר דוד לשלמה בנו חזק ואמץ ועשה אל תירא ואל תחת כי ה' אלהים אלהי עמך לא ירפך ולא יעזבך עד לכלות כל מלאכת עבודת בית ה'. וראינו כי אחר תום ובנין הבית חטא בנשיו ובע"ז כאשר החזירו ה' ברשות עצמו וכזה רצה להעניש ה' יתברך עמו ויסת את דוד למנות את ישראל וראינו שלא נמנה עון זה על דוד ולא נענש עליו. ובשגם אמר דוד (ש"ב כ"ד) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי כי לא ידע שניטלה ממנו בחירתו. וכן פתוי לב אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד להענישו וימות. ושמשון היו אביו ואמו מוכיחים אותו כי לא ידעו שהוסר ממנו רשותו ומה' היה הדבר. וכן הקשאת לב פרעה שיקבלו המצרים ענשם. ואמציהו לא נענש על המלחמה אלא על עוונותיו הקודמים כדכתיב (דה"ב כ"ה) כי דרשו את אלהי אדום. ואמנם כל אלה לא נענשו על הפעולה ההיא כי אין להם משפט מות שלא פעלו בבחירתם אלא הוכרחו בהם. והארכנו בזה בפרשת וארא. הנה שמעת עד כה היות פעולות בבני אדם יכריח ה' בהנה לעשות כרצונו. אמנם (ו) לא יעשה ה' אלהים דבר זה באופן שוה ולא יכריח ה' לב האדם על ידי הכרח גמור. כ"א כאשר אין מקום לסבב הדבר באופן אחר. ותדע ותשכיל כי (ז) שני דרכים למקום להטות לב איש. או בהכרח שלם רצוני שיטה לבו ויכניע רצונו לעשות מה שירצה ה' או בהכרח בלתי שלם שיפתח לפניו הדרך ויניענו בצורות המתרגשות ובמקרים בם יתפעל האדם ויפעול ובזה השני לא יכריח רצונו בהכרח גמור כי אפשר שהאיש עם כל המניעים יתחזק במחשבתו ולא יעזוב דרכו מה שלא יאונה באופן הראשון שבהכרח האיש יצטרך לעשות כרצון ה' יתברך ולא ישוב ממנו. והנה כאשר יעלה לפניו שאדם יפעול פעולה זו אם ידע ה' שברצונו וברשותו מבלי מכריח יעשנה האדם לא ישנה ה' טבע הדברים ולא יאחוז להפעילו בדרך ההכרח כאשר נעשה רצונו בדרך טבע וברצון האיש ההוא. אבל אם ידע שהאיש לא יעשנה אם יעזוב לו בחירתו אז ישתדל להטות לבבו במניעים בדרך הב' כאשר עשה בנתינת חן העם בעיני מצרים. ואם עד אלה ידע שלא ישמע לו יאחוז בדרך הראשון בהכרח גמור כמו בפרשה הזאת שאמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה הוכרח ה' בכחו למנוע חזרתם שמה. והנה אביא הנה מעשה בלעם הובא בכתובים לבנין אב ללמדנו הדבר הגדול הזה. כי אמנם לא רצה ה' שיקלל את ישראל. ולמה אם כן אחר צוותו אותו לא תלך עמהם חזר ואמר קום לך אתם? והדבר הוא כי רצה הקב"ה לנסותו בכל האופנים אם ילך במצותו אבל עכ"פ גזר הי"ת שלא יקלל את ישראל. ובראשונה הניחו ברשותו ואמר לו קום לך אתם. וכאשר ראהו שאם יניחנו ברשותו הוא יאור את העם אחז ה' בדרך השני והביא לו מונעים ויצא מלאך ה' לשטן לו והראה לו פלא דבור האתון. ובראותו שעד הנה לא סר ממחשבתו ולא נתפעל ולא מלא אחרי ה' תפש ה' ההכרח בדרך הראשון ומנע ממנו את בחירתו ואמר שוב אל בלק וכה תדבר. ונאריך בפרשת בלק. זה הכלל כי לא יעשה ה' דבר על צד הבטול אין צורך לו ושבלתו כבר תעשה הפעולה ההיא אם לא כי קנאת ה' צבאות תעשה ואת (ח) לפעמים לשלח מונעים או מניעים מהדרך הב' להוסיף שכר או עונש הפועל כאשר גם במניעים ההם ידע ה' שהפועל ההוא לא יסור מדרכו אם להרע ואם להיטיב וזה נקרא ניסיון כמו באברהם ואיוב. ועוד נדבר בפרשת וילך. והנה ידוע ומפורסם שלא היה מוכרח ה' יתברך להביא אל ארץ כנען אלא זרע האבות יהיה בדור שיהיה כאשר שלם עון האמורי ויזכו המה אל המנוחה ואל הנחלה. כי ידענו שאם היה מאבדם עד השמידו אותם בעון העגל או בפשע אחר כבר היה מקיים הבטחתו בזרע משה בחירו כי לא הבטיח לאבות שדור המדבר דוקא יירשו ארץ וגלוי וידוע לפניו שיהיו בנים לא אמון בם ושלא יכנסו לארץ בעונם אלא בניהם. לכך לא רצה לפעול בכחו ובגבורתו להכריח הטבע ורשות האדם שלא יחטאו ושלא ישמעו לקול התרים את הארץ כי לא זכו בזה ולא הבטיח ה' להביא אותם אל הארץ ועזב הי"ת ברשותם הפעולות. ואם לא יכנסו המה כי יחטאו לו יקיים הבטחתו בזרעם בזמן כי יהיה שלם עון האמורי. ואם דור המדבר היו זוכים ולא חטאו היה באמת מכניסם לאלתר והיה נותן להם האמורי למס עד שלם עונו כאשר עשה ליתר הכנעני והורש לא הורישו. כי אל צדיק הוא לא יעשה טוב לאחד בהריעו לאחר אינו ראוי לאותו עונש. לכן כאשר באו לפני משה ואמרו נשלחה אנשים לפנינו כאשר העיד משה כי הן בפיהו נכונה. לא רצה הי"ת למנעם ולא לשים בלב המרגלים שלא להוציא דבה שלא ליטול רשותם בדבר שידע שיחטאו ולא יכנסו לארץ. וגם לא רצה לתת לפניהם מונעים כאשר עשה ברצותם לשוב מצרימה. אמנם חזרתם למצרים לא רצה הי"ת עכ"פ ונתן ה' בקולו עליהם והכריחם שלא לשוב כי אם היו שבים לא היה יכול הי"ת להביאם עוד לארך לקיים הבטחתו אל האבות גם בבנים אחריהם אם לא יחזור להביא נפלאות וניסים במסות גדולות כאשר עשה ביום הזה וכדי בזיון וקצף. ולכן לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אלו היה מראה להם תרועת מלחמה מיד בצאתם ממצרים זה היה ליתן לפניהם מניע חזק לעזוב רשותם ולחזור לאחוריהם. ויהיה נגד המכוון. הלכך הסיבם דרך המדבר כדי שלא יבוא להם חפץ לחזור ויצטרך ה' יתברך לתפוש ההכרח שלא ישובו כאשר עשה במרגלים. ואתה הקורא שמור אלו העיקרים בדבר הזה ושים אליהם לבך לתורה ולתעודה כי אין לך מדה טובה הימנה בפי המפרשים: