מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ
ספר דברים · פרשת כי תבוא
הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ וגו' עד סוף הפרשה:
יש להסתפק בהגדה הזאת כי מי לא ידע בכל אלה שבאו אל הארץ אם נאחזו בה וישבו עליה לבטח ובמה יגיד כי בא אל הארץ בהבאת הבכורים? ולמה יגיד? ולמי יגיד הדבר? ב' במה שהתחיל בלשון יחיד הגדתי כי באתי וסיים בלשון רבים אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו ושנה ושלש בזה ארמי אובד אבי לשון יחיד וירעו אותנו המצרים לשון רבים ונצעק ויוציאנו ויביאנו לשון רבים הנה הבאתי אשר נתת לי ה' לשון יחיד? ג' מה ענין הבאת הרעות שעשו לנו המצרים ולבן במקום הזה? ד' על מה שאמר ושמחת בכל הטוב יפלא מה עניינו באשר לא ידענו אם גם הוא מן המענה ומתפילת המביא הביכורים או מאמר משה. ואם זה הוא למה ישמח עתה בכל הטוב? ה' במה שהוסיף ה' אלהיך ולביתך מה ענין ביתו לכאן אם אז הוא יושב בירושלים חוץ לביתו? ו' גם מה צורך להביא הלוי והגר אשר בקרבך ומה מעשיהם במקום הזה בבכורים? ואמרתי אני כאשר יאמר משל הקדמוני צרות רבים חצי נחמה. וגם ראיתי את הלחץ ואת היגונים הבאים לאנשים רבים כאחד לא ירעו ולא ישחיתו בלב היחיד כל כך כאשר אלו באו עליו ואין לזרים אתו. וככה הדבר בהפכו טובת רבים חצי יגון. ואם ירבו השמחות וההצלחות על האדם יחיד הוא לבדו פועל גבורות מה מאד ייטבו בעיניו ובכלם ישמח. אבל אם יושפעו על קהל עם אז קנאת איש מרעהו לא תניח לו הנאה גמורה וזהו דבר ידוע וצרעת ממארת לכל באי עולם. כי אמנם מה יתן ומה יוסיף לאדם שהקב"ה יתן טובה לו ולכל העולם עמו? מה יגרע מנחלתו שהשמש יאיר על הארץ לכל רואי פניו הלא גם לו לבדו כל האור המאיר כל לו כל אליו אלא שגם לכל העולם יאיר ואין מגרעת לו בשביל זה ואלו אליו פרע מעבודת השמש דבר בשביל זה החרשתי. אין זה כ"א רוע לב וקנאה בזולתו. והנה נחלקה הארץ לכל ישראל כקטן כגדול ואין אחד מהם מושפע מן הטובה לבדו שלא יהיה בה גם חבירו וא"כ לא יחשבוה טובה גמורה כמנהג האיש בשגעון ינהג. בא הכתוב ללמד לנו מדת ההסתפקות ושנקבל הטוב מאת האלהים ואת הרע בסבר פנים יפות. ואם נתן ה' לאיש טובה כללית עינו תשבע מן העושר ההוא וראוי שידמה בלבו כאלו הטובה היא נתונה לו לבדו ואין לאחר חלק עמו ובזה יגדיל מתנת הקב"ה ויראה עינו רחבה ולבו שלם עם ה'. וכאשר רע יבוא מן השמים על ראשו לבדו ועל קדקדו חמסי ירד צרה ויגון ימצא לא יקבלנה אלא כאלו היא צרה הבאה לרבים באופן שיקל כעסו ודאבון לבו ולא יצטער יותר מדאי ותהיה בעיניו חצי נחמה. לכן כל איש מישראל אחרי התנחלו את הארץ הטובה זבת חלב ודבש אשר נתן לו ה' לא יאמר זו היא מתנה טובה שנתן הקב"ה לנו וכל ישראל שוים בה אלא יחשוב שהטוב הוא לו לבדו למען הרבות “שוש ויאדיר שמחתו וששון לבו. ע"כ צוה שיאמר הגדתי היום כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. לתת לי לא נאמר. יורה ויגיד שהוא בא לבדו אל הארץ שנשבע ה' לתת לכל ישראל ויכיר חסדי האל כאלו נתונים נתונים המה לו לבדו מה שאמר ה' לתת לכלם בכלל. ככתוב בהגדה בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. כדי לתת גדולה ליוצר בראשית כאלו הטובה נתונה בשבילו ועליו לתת תשואות חן. והוסיף ללמדנו הדבר בהפכו גם בצרות ורעות באמרו כי מתחילה אם לבן שבקש לעקור את הכל היה מריע ליעקב אבינו והיתה נחשבת הרעה לאבי בפרט לולי רחמי ה' שהחליף שעבודו במצרים ושמה היה לגוי גדול באופן שהרעה באה לכל ישראל בכלל. ז"ש וירעו אותנו ויענונו ונצעק וגו' שכל אלה הלחצים היו על הכלל והקהל וזה לנו חצי נחמה. כי אמנם מי זה אמר שמפי עליון לא תצא הרעות והטוב כלומר הרעות לשון רבים והטוב לשון יחיד הואיל והרעות הבאות מידי ה' הם על הכלל ובעבור זה היחיד אינו מצטער כל כך אבל הטוב בא לכל איש ואיש ולכן ישמח ויגל בו ביתר שאת. ומביא הביכורים מספר הרעות דרך כלל ורבוי והטובות בפרט והוא בהנה חושב עצמו ליחיד. באמרו עוד הנה הבאתי אשר נתתי לי מבשרך הכתוב כי כאשר תלך בדרך טובים כסדר הזה יאונה לך שתשמח באמת יותר ממה שהיית שמח אם חשבת הטובה על הכל ולא לך לבדך לפי שתחשוב לך לעצמך כל הטוב ההוא אשר ייטיב ה' לכל העם ושמחת בכל הטוב אשר נתן ה' לך ולביתך שתשמח כאלו נתן ה' כל הטוב לך ולביתך לבד ולא לאחרים ותאמין כי הטוב ההוא הוא לך לבד וכל הנהנים עמך כאלו הם עבדיך ואתה זן אותם ומפרנסם משלך. ועל כן אמר אתה והלוי והגר אשר בקרבך פירוש תשמח אתה ראשונה והלוי אשר בקרבך כי הם עבדיך וסמוכים על שלחנך:
ד"א ארמי אובד אבי לא היה לו לומר אלא מאביד אבי ליישבו על פי הדרש שהרי אובד הוא פועל עומד בעצמו של פועל ככתוב (במדבר כ"ד) וגם הוא עדי אובד. לזה אחשוב לפי פשוטו שכיון אל תרח אבי אברהם שהיה ארמי אובד והולך לאבוד עובד ע"ז. ובא הקורא כמזכיר סדר תולדותיו שבימים ההם אביו היה ארמי נאבד ונשמד ואח"כ ירד אביו יעקב למצרים וכו' והקריבם ה' יתברך לעבודתו ופעם ידבר על תרח ופעם על יעקב וכל תולדותיו הוא מונה בסדר זמנים קודם לכן:
וענית ואמרת לפני ה' אלהיך: לפי שאמרו חז"ל (א) כל המרים קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה והטעם שכל מגמתו כדי שישמעו העברים שהוא מתפלל ומתכוין ויחשבוהו לאיש חסיד. ובהכרח צריך שעד הנה אינם חושבים אותו לכך הואיל וצריך לאמנה שיאמינו בו. וראי' אם כן שהוא מקטני אמנה שאינם מאמינים בו כאשר יבקש לעשות שיאמינוהו. על כן כל אדם יתפלל בקול נמוך שלא יחשדוהו למבקש אמונות. אבל כשאדם מתפלל בינו לבין אלהיו ואין שום אדם רואה אז יכול להרים קולו. ולכן פירש רש"י וענית ואמרת בהרמת קול כלומר כאן הותרה לו הרמת קול לפי שהוא לפני ה' אלהיך ולא ישב אדם שם:
ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאול וגו':
גם זו ברכה היא. מבשרך שלא תסור מכל הדברים הואיל ותרגיל עצמך לשמור ולעשות בודאי לא תסור מכל הדברים ובהכרח תהי צדיק הרבה:
יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר מן השמים ירד עליך עד השמדך:
כפי הנחשב בחכמת הטבע (ב) המטר סוחף בטיפין עבים בזעף כאשר העב ניתך סמוך לארץ. ובהפך כאשר ירד הגשם ממקום גבוה שבאויר יתפרדו הטיפין לגשם דקה מן הדקה. והנה המטר בדמות הראשון הם גשמי בורות שיחין ומערות להחיות בהם נפש כל חי. והשני לא יועיל אלא לירק עשב בשטח הארץ. איים הכתוב כי גם כשיצטרכו השמים לתת גשמיהם יצוה ה' בהם את הקללה שלא יבואו אלא בדמות השני שלא לרוות צמאם באופן שירד הגשם דק דק כאבק ועפר והטעם כי מן השמים ירד עליך גבוה מעל גבוה עד שדק לעפר הדק היטב:
אשה תארש ואיש אחר ישגלנה בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו:
מה שלא אמר בית תבנה ואיש אחר ישב בו וכן כרם תטע ואיש אחר יחללנו כדמיון מאמרו באשה. לפי שיוכל אדם לבנות בית וליטע כרם להשכירם לאחרים והם ישבו בהם ויהיה לו ריוח בדבר כאלו ישב בהם משא"כ באשה שאין להשכירה לאחר:
בבקר תאמר מי יתן ערב וגו' מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה:
כן מנהג (ג) האיש הירא ושנפל עליו פחד פתאום התבלבל ראיית עיניו ויראה דמיונות וצורות תמונות לנגד עיניו יבעתוהו כמרירי יום ואין דבר הואיל ומחשבתו מטורפת ויראה בעיניו וידומה לו מה שאין לו שחר:
ויקרא משה וגו':
המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו':
ולא נתן ה' לכם לב וגו':
כוונת המאמר כי אין בעל הנס מכיר ניסו. כדבר האמור בפרשת בא בפסוק לא ישמע אליכם פרעה. ולא נביט גדולת האותות והמופתים אלא אחר נסעם מעינינו. כי אמנם ההרגל בהם מביא לידי בזיון ונחשבם לטבע ולא לפלא. ככה דבר משה אל כל ישראל אתם ראיתם כמה ניסים ונפלאות המסות הגדולות והיד החזקה אבל לא הכרתם אותם ולא ידעתם אלא עד היום הזה אשר כבר עברו חלפו למו כאלו לא היה לכם עין רואה ואוזן שומעת:
ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון:
כל מעשה אשר נעשה תחת השמש יקדם הלמוד וההשכלה בו כי איך יעשה אדם דבר ולא למדו? (ד) לא כן בדברי ה' ואמונתו אשר ייטב בהם העשייה בלי לימוד במחשך ולהקדים נעשה לנשמע. כי אמנם בדברי התורה תועלת רוחני אין בו לימוד ראיה או מופת וכל המרבה לעסוק בה יוסיף להפליא פלא ברוחניות ובמושכלות ככתוב בספר כלי יקר בפרשת נצבים בפסוק לא נפלאת היא ולא רחוקה. ודבר המובן בלימוד כאשר למד איש בו הטעם כבר ידע תועלתו ויעשנו לתכלית התועלת. אולם התורה והמצוה אין בהם טעם ושמירתם היא טעמם כי אין מופת לאמונה וכאשר יעשום יבינו בהם תועלת רב. הלכך היה מן ההכרח שיקדימו ישראל נעשה לנשמע והיה ראוי שיעשו כדי שישמעו סודות התורה ויפתחו להם שערי בינה אחר הלימוד והעיון. ויפה אמר מרע"ה ושמרתם ועשיתם אותם למען תשכילו את אשר תעשון שלא כדרך שאר החכמות: