מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ
ספר במדבר · פרשת פינחס
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי וגו':
יקשה אם רבים מישראל חטאו והיה ראוי לכלות כל העם איך השיב, פינחס חמתו ית' בהריגת איש אחד? ומה שאמר בקנאו את קנאתי בתוכם. הוא דבר בלתי מובן. בהיות מבואר הדבר שבתוכם ובקרבם פינחס יושב? וגם על רש"י תלונתי שהרבה לפרש בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף וכל אלו דברי מותר וכפל ענין במלות שונות לאין צורך? ובטרם בקרב אל פירוש הדברים נסתכל במה שאמרו חז"ל בזמן שיש דין למטה אין דין למעלה אין דין למטה יש דין למעלה. כי אמנם יש להפליא במאמר הזה וכי ראוי לעשות דין למטה כדי שה' שופט כל הארץ לא יעשה משפט? הלא טוב לנו להניח הדין לאדון הכל יבוא בעל הכרם וישפוט תבל בצדק כי המשפט לאלהים הוא אל אמונה ואין עול והאדם יראה לעינים ואולי יצא מתחת ידו משפט מעוקל? אלא הדבר כך הוא כי הי"ת רם ונשא ובלתי תכלית ואם יחטא איש אליו ופללו אלהים ראוי שיהיה ענשו בלי תכלית. אלא שהי"ת דן האדם כדרכו כי בשר המה מרוב חסדיו עם בריותיו לפנים משורת הדין. על כן אמר הכתוב (תהלים ס"ב) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו רצונו שזהו חסד האל שנותן לאיש עונש כפי מעשיו לערך החוטא ולא לערך מי שחטא לנגדו שהוא בלתי תכלית. וכן אמר (עמוס ג') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם כלומר בשביל אהבתי אתכם אפקוד עונותיכם עליכם ואחשבם לערככם ולא לערכי. כי אמנם בראשית ברוא אלהים אדם על הארץ כאשר חטא וגורש מגן עדן דנו אלהים בעונש נצחי לו ולבניו עד סוף כל הדורות וראה הי"ת בחסדיו שאין העולם מתקיים במדת הדין לפיכך שתף מדת הרחמים שידינם מכאן והלאה כאשר הם ולא לערך מי שחטאו נגדו. וזהו מאמר ה' (בראשית ו') לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר פירוש אין לי לדון ברוחי האדם בעונש נצחי לעולם בשביל שהוא בשר וראוי לדונו כערכו. וזה בדבר שאינו חלול ה' או שנוגע באחרים שהיה להם למחות ולא מיחו כי אז יתפשו כלם בעונו ולא יעשה כן בדיני אדם שהאיש לבדו בעונו ימות. שכן כתיב בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ') מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן וגו' ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך. לבלתי המית אותו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו. הרי שאם סקלוהו עם הארץ הדין עשוי ונסלח למשפחתו ולכל הזונים אחריו. ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת תבין ותשכיל הטעם שצונו ה' על הדין ועל המשפטים. כי אם נעשה אנחנו דין למטה ונעניש החוטאים לערכנו כבר נעשה הדין והמשפט בעונש קל והדין עשוי וניכפר להם הדם כי אין אדם נידון בשני דינין. אבל אם אין דין למטה אז בהכרח יש דין למעלה ואולי יהיה העונש גדול כפי המעניש כאשר לפעמים הדין חוזר לסיני לגודל הפשע או להעניש גם מי שלא מיחה כמו בעכן ששב כל ישראל ניגף לפני אויב בחטא היחיד וכשסקלוהו בית דין יצא כל ישראל נקי. הלכך אם פינחס לא היה מקנא לאלהיו ולא עשה דין למטה והוא המשפט לבועל ארמית שקנאים פוגעים בו הנה היה ראוי שיעשה דין זה למעלה ושיהיה הי"ת בעצמו המקנא וימשך מזה כי יהיה העונש גדול ויכלה כל ישראל ח"ו על כי הפשע בזה חמור ותלי בחלול ה' בפרהסיא וכל העם במרד ובמעל שלא מיחו ביד החוטאים כמו שנאמר (יחזקאל ט') וממקדשי תחלו. לכן אמר פינחס וגו' השיב את חמתי ולא כליתי את בני ישראל מתוך שהוא הביא דין זה בתוכם ועשה הדין למטה בקרב ישראל בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף סבב שהיה העונש כדין המעניש והאיש לבדו הוא ימות בעונו ואין לנו להעניש על שלא מיחו כי לפנינו אינו גלוי. אם לפניו גלוי. ולא כלה ה' את בני ישראל בקנאתו אילו היה הי"ת המעניש:
ושם איש ישראל המוכה אשם הוכה את המדינית:
ובאשה לא נאמר אשר הוכתה את העברי? לפי שאיש ישראל לא היה ראוי להיות מוכה אלא להיותו את המדינית כמאמר חז"ל ניסים נעשו לפינחס ובכללם שאם פירש והכהו פינחס נהרג עליו:
צרור את המדינים והכיתם אותם:
כי צוררים הם לכם וגו'.
ראוי לשום לב על השנות הדברים צרור את המדינים והכיתם אותם בתחילה יצרור ואחר כך יכה? ונראה הטעם שקשה בפני אלהים האיש הצבוע והחנף אשר יחניף רעהו בשפת חלקות ובקרבו און ומרמה לבלע ולהשחית ואיש כזה מכסה שנאה במשאון ראוי שתגלה רעתו בקהל. בדמות המדינים אויבי ישראל ואעפ"כ הפקירו בנותיהם ונלוו עליהם בחלקלקות. צוה הי"ת לישראל (א) שהמה לא יעשו כמעשיהם לבוא על עם שוקט ובוטח כדמיון אוהבים להרוג ולאבד אלא ביד רמה ובזרוע נטויה באופן שבתחילה יצררו המדינים ולא יחניפום ואח"כ יכום לא כאשר עשו המה שבאו להכות ישראל נראים כאוהבים. ד"א צרור את המדינים וגו' כי אמנם לשתי סבות ישנא אדם את האדם. האחת כי יחם לבבו על שהרע לו ונוטר איבה בלבו להתנקם ממנו. והסבה השנית על כי הוא הרע לחבירו וירא ממנו שלא יתנקם ולפיכך שונא הוא לו מתמול שלשום ומבקש רעתו. רצה להודיענו שלכל שתי הסבות האלה ראוי לשנוא המדינים ולהשמידם. לסבה הא' כי צוררים הם לכם בנכליהם וגו' שהם הרעו לכם. ולסבה הב' על דבר כובי וגו' שאתם הרעותם להם שהמיתם את בת נשיא מדין אחותם:
ותקרבנה בנות צלפחד וגו' למשפחות מנשה בן יוסף ואלה שמות בנותיו וגו':
ותעמודנה לפני משה וגו':
ראוי להקשות בזה אמרו למשפחות מנשה דבר שכבר ידוע? ואע"פ שאמרו חז"ל שבא להורות כי כלם צדיקים ולכן אמר בן יוסף שחיבב את הארץ מ"מ יקשה מלת למשפחות והיה די שיאמר בן מכיר בן מנשה בן יוסף כי אם הנה מבנות מנשה ידענו שהנה ממשפחותיו? ויקשה גם כן מ"ש בתוך אחי אבינו כי מה ילמדנו בזה אם יתן נחלתן בתוך אחי אביהם או בקרב כל ישראל? ועוד למה האריך וכפל ותקרבנה ותעמודנה? מלבד מה שאמר ואלה שמות בנותיו ומדוע לא הזכירן בראש הפסוק באמרו ותקרבנה בנות צלפחד? אלא יגיד לנו בזה כפי דברי חז"ל שגם בנות צלפחד עצמן צדקניות וחכמות היו ותדענה כי בת יורשת נחלה תינשא למשפחותם ואלו לא היה להן נחלה תוכלנה לינשא לשבט אחר. והנה ברצותן לידבק בשבטן בתוך אחי אביהן כלם צדיקים על כן שאלו הירושה לא מאהבת העושר והכבוד. זהו שהוסיף ופירש הכתוב ותקרבנה וגו' למשפחות מנשה בן יוסף רצונו שקרבו בדעתן ובמחשבתן אל משפחות מנשה בן יוסף הצדיק ולא בחרו בשבט אחר שאיננו כעניינו ולפיכך ותעמודנה לפני משה לשאול תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו כלומר שיאחזו במשפחתם ולא תהיינה לשבט אחר. ולפי שמסרו עצמן וקרבו בדעתן אל יוסף ואל בניו הצדיקים על כן נקראו על שמו שנאמר ואלה שמות בנותיו ירצה בנות יוסף האמור בסמוך:
עלה אל הר העברים הזה וגו': עד להקדישני במים לעיניהם וגו':
מה מאד יפלא לשון המקרא כאשר מריתם פי כי מה דמות תערכו לו שנאמר כאשר? ואלו רצונו שלא יכנס לארץ בעון המים היה לו לומר על כי מריתם ופי או על אשר מריתם פי ככתוב בפרשת חקת כי אולם מלת כאשר אינה בנותן טעם למה שכתוב אלא דמיון ומשל? ומה שאמר להקדישני במים מה זה שהקדישוהו? ובהפך שלא להקדישני היה לו לומר כי המה חללוהו כאשר המרו בו ולא קדשוהו! ואע"פ שעד הנה הבאנו פירושים שונים בעון הזה מ"מ מקרא אחד מתחלק לכמה טעמים ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ועל פי הפסוקים הללו כראה חטא משה ואהרן בבירור כפי הנשמע מדברי רש"י על מיעוט האמונה באמרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים כאלו לא האמינו ביכולת ה' להוציא מים מצור החלמיש. ואם אמרו הצאן ובקר ישחט להם גם הוא פשע בדמותו בצלמו לא הורע בעיני ה' כדבר הזה שהיה בגלוי להגיד מיעוט אמונתו בזה לעיני המון עבדיו ונמצא שם שמים מתחלל, ולפי זה היה ראוי שיהיה ענשם מדה כנגד מדה ושגם המה לא יביאו את הקהל אל הארץ כדי שיאמינו ישראל כי אין כח וזכות במשה ואהרן להביאם. על ככה נאמר ונאספת אל עמיך וגו' כאשר מריתם פי רצונו כדמות מה שעשיתם לי שמריתם פי במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם ויהיה חטאם שהקדישוהו ברבים לעיני כל העם ירצה שחללוהו ודברה תורה בלשון נקיה ככתוב (חגי ב') ונגע בכנפו וגו' היקדש. ועקם הכתוב להקדישני תמורת לחללני. גם בזה ראוי לבאר בפרשת חקת המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם רוצה לומר ויתחלל בם על אמרם המן הסלע הזה:
קח לך את יהושע בן נון וגו': עד ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו:
יש לגמגם במה שכינה הכתוב ליהושע באיש אשר רוח בו וזהו בכל חי בכל בשר אשר בו רוח חיים ואם רצונו שהוא חכם ונבון יאמר איש אשר תבונה בו? וגם יש לדקדק על מה שציוהו ה' לסמוך ידו אחת עליו והוא לא כן עשה אלא סמך בשתי ידיו כדכתיב ויסמוך את ידיו עליו? ובמה שהפך מאמר ה' כאשר צוה לסמוך ידו בראש וראשון ואח"כ להעמידו לפני אלעזר ומשה תחילה העמידו לפני הכהן ואח"כ סמך ידיו עליו? וגם מ"ש ונתת מהודך עליו צריך ביאור הואיל וכבר כתוב וסמכת ידך עליו? ונראה לפרש בהקדמת דברי חז"ל אר"י בר חנינא בכל מקנאין חוץ מבנו ותלמידו תלמידו מויסמוך את ידיו עליו ויצוהו. ואמנם יקשה בדבריו מנא הא מלתא שאין מקנאין בתלמיד שאני הכא דמשה הורמנותא דמלכא עבד כאשר צוה אותו אלהים? ולכן פירש רש"י שהי"ת צוה אותו לסמוך עליו ידו אחת והוא סמך בשתיהם. עוד אמרו במדרש ונתת מהודך ולא כל הודך למה משם דומה לאבוקה וכו'. והנה איש אשר הוכן לנביא לה' יצוה ה' רוחו לפעמו ולהחכימו והטעם שלא יהיה בזה נפש מתעב גוי בעיני העם והראוי להיות נשיא אלהים מלך ונגיד נכון לכבדו ולנשאו. ואין השכינה שורה אלא על חכם ירצה על מי שראוי להיות חכם ולו רוחב לב להבין ולהשכיל מה שילמדוהו. ומן הדין שיקדם ליהושע השפעת החכמה אל יציאתו בתוך העם. על כן בהיותו תם יושב אהלים לא ימיש מתוך אוהל משה ולא ניסה להראה ברחובות קריה. כאשר צוה ה' יתברך להמליכו תחתיו אמר לו שיקח את יהושע איש אשר רוח בו פירוש שיש לו הכנה ורוחב לב נבון להבין אמרי בינה ולכן די לו שיסמוך עליו ידו אחת וכבר ישמע חכם ויוסף לקח וילמוד שפע חכמתו מעצמו. וביאר לו שמתחילה יסמוך ידו עליו לפעמו ואח"כ יעמידהו לפני כל העדה שלא יראו בו קודם הסמיכה נעור ורק ויתבזה בעיניהם. ועשה הי"ת זה ליתן קורת רוח למשה שיאמין שממנו תתפשט ההשכלה ליהושע וכדי שיאמין העם שחכמת יהושע מאת משה ולא מרוחו אבל אין הדבר כן כי יהושע חכם מעצמו ולכן אמר ונתת מהודך עליו למען ישמעו וגו' כאלו אמר צריך שתתן מהודך עליו להחכימו וככה ישמעו ישראל שמידך הכל שיראו בו רוח אלהים בהעמידך אותו לפניהם ויחשבו שמשלך נתנו לו. ולא ירע בעינך על גדולת יהושע כי צויתיך לשים ידך אחת עליו מהודך ולא כל הודך למען ישמעו בני ישראל ויכירו ההפרש שבינו לבינך. אמנם משה לענותנותו ראה את יהושע חכם ונבון על בלי היות צריך לו ולא בחר שיאמינו העם שסמיכת ידו גרמה לו את כל הכבוד הזה לבל יתנשא ויחזיק גדולה לעצמו לכן העמידו לפני העדה עד לא סמך ידו עליו. להגיד כי ישר יהושע ובלתי ראוי למלכות ואח"כ למלאות דבר ה' סמך שתי ידיו עליו ונתן אליו כל טובו ויצוהו להודיע שלא קנא בתלמידו:
ד"א וצויתה אותו לעיניהם למען ישמעו כל עדת בני ישראל. אמת (ב) כי אין ראוי למשול אלא מי שיודע לעבוד כי גם במלכותו יאזין וישמע לגדול ממנו. וראוי א"כ ליהושע אף בהיותו שר ומשיח מלך לשמוע ולעבוד למשה הגדול ממנו וזהו כוונת הפסוקים. והעמדת אותו לפני אלעזר וגו' פירוש תמשילהו במעשי ידיך בפרסום ותתן עליו הוד מלכות. ועם כל זה באותו פרק ובאותו מקום וצויתה אותו לעיניהם כרב המצוה את התלמיד. ויהיה זה לימוד לישראל להיות נשמעים לגדוליהם למען ישמעו בני ישראל גם המה אל פרנסיהם (ג) כי המשל והדמיון בגדולים יפעול בכח בקטנים מהם יראו וכן יעשו. שנאמר (לעיל כ"ה) קח את כל ראשי העם והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל. כאשר יעשה משפט בראשי העם החוטאים יהרהרו העם תשובה בלבבם וישוב ה' מחרון אפו. זהו שנתרעם (ישעיה ג') ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם. מה מאד צעק בראותו כי עם כל המשפט והדין כי ידין ה' זקני עמו ושריו ויענישם על חטאם מ"מ הקטנים לא יקחו מוסר ועוד גזלת העני בבתיהם וזה יורה רעה חולה והפסד גמור בהם לאין מרפא: