מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ
ספר במדבר · פרשת בלק
וירא בלק בן צפור וגו': עד ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא:
רבים התמרמרו בסיפור הלזה ולא אחשוך גם אני מלשאול א' על אמרו וירא בלק ולא אמר וישמע כאלו היה בלק במלחמת סיחון ועוג וראה בעינו מה שעשה ישראל אליהם? ב' שלא זכר ניסי מצרים וים סוף הגדולים חוץ מהטבע יותר ממלחמת סיחון אשר יוכלו לומר כי ידם הושיעה להם ואין דבר שפתים אך כח וגבורה למלחמה? ג' ויגר מואב ולא כתב ויגר בלק כאשר התחיל ד' מה ששינה שם בני ישראל פעמים וקראם בתחילה ישראל ואחר כך העם ולבסוף הקהל? הלא דבר הוא.
ה' גם מה שכפל ויגר מואב ויקץ מואב באותו פסוק עצמו והיה די שיזכרנו פעם אחת ולא ישנה לו? ו' בלשון מאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו וגו' ולא אמרו כפשוטו עתה יהרגונו וישמידו את ארצו או ילחם בנו ויירשנו? כי אמנם ילחכו את כל סביבותינו משמע שיאכלו תבואתם ואת כל אוכל שדה הערים ומי הבטיחם שלא יתגרו בם להרוג ולאבד? ז' עתה ילחכו הקהל ולא אמר איזה קהל אם מישראל או מעם אחר? ח' מה רצה להשמיענו באמרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא? ומדוע לא הזכיר זה בראש הפרשה ויאמר וירא בלק בן צפור מלך מואב אלא הזכירו בשמו סתם כאלו הוא איש ידוע ברבים ואח"כ הוצרך להגיד מי הוא זה ואי זה הוא? ט' היאך צר למואב וקץ מפני בני ישראל? הלא הי"ת צוה אל תצר את מואב וראו בעיניהם מה שעשו לאדום ולא התגרו בם! אולם מבואר שבלק לא היה מואבי אלא אורח מארץ אחרת ולפי שעה מנוהו מואב למלך עליהם כדברי חז"ל ולפיכך כתב בעל כלי יקר כי הוא לא נכנס בעובי הקורה כי אמר מה לי ולצרה הזאת? אלא עשה עצמו כאלו הוא ירא מפני מראית העין ושלכך כתיב ויגר מואב ולא בלק. עוד ידוע כי במלחמה שתהיה, המנוצח יברח מן הערים החרבות אשר לכדום צר ואויב וינוס אל אחת הערים הקרובה לנוס שמה. וכ"ש הבורחים מערי האמורי באשר מהם לא יחיו כל נשמה. מסתמא ברחו פלטים כל העם שוקט ובוטח בהחבא אל ערי מדין ומואב הקרובים בטרם יבוא אליהם חרב נוקמת. ומרוב העם אשר התיישבו בערי מואב ומדין יש לחוש שיסובב רעב כנראה בכל המלחמות. זאת היתה צרת מואב ותהי יראתם שכאשר ישראל יירשו ערי האמורי העם הבורח אל עריהם יסבב רעה ויאכל את כל תבואתם. לא שישראל יבואו להחרים את מואב. כי צוו באלהים לבל השחיתם. ומסתמא ידעו הדבר. ספר לנו הכתוב שבלק היה גם הוא מתושבי עיר האמורי וביום המלחמה ראה בעיניו ובפניו את כל אשר עשה ישראל לאמורי וברח גם הוא בקרב אחיו אל ערי מואב וזכה שם למלוכה ומלך על מואב בעת ההיא. והנה הוא בהיותו אמורי לא ירצה לגרש האמוריים אשר נפלו על מואב ולא יחוש על זה אם יאכלו את פרי הארץ כי לא ימשך לו רע מזה ואין בית המלך חסר כלום. מיהו לעם הארץ כל הנזק והצער ולכן נכנסו בעובי הקורה. ובא הכתוב להודיע למה דברו מואב דלת הארץ ולא מלכם בראשם. לפי שראה בלק בעיניו את כל אשר עשה ישראל לאמורי כלומר שגם הוא היה מן הבורחים וזהו סבת אמרו ויגר מואב ולא בלק. והגיד כי פחדו פחד ותהי יראתם על רוב העם הבורחים מערי סיחון ועוג כי רב הוא ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו ונמשך מזה כי ויקוצו מפני בני ישראל והי' גרמא בניזקין לברחם. כקוץ מכאיב יראו מגשת אליו אבל הוא לא ילך להרע לזולתו. כן בני ישראל יבריחו האנשים מאצלם. ויסבבו היזק למואב שיהיו הבורחים נקהלים ונטושים על פני השדה ויאכלו את כל עמלם. זהו שאמר עתה ילחכו הקהל. ויקרא קהל, העם הנקבץ ממקומות רבים ולפי שאפשר יענו מדין את מואב לאמר מדוע לא תגרשו הנקהלים מארצכם ותשליכום אל ארץ אחרת ולא יזיקו אתכם? לשן תירצו מואב. ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא כלומר הנה א"א שמלכנו יגרשם מארצו כי הוא מלכנו עתה וגם הוא מן הבורחים ואין מציל מידם ואם כן בהכרח יש לנו למצוא תחבולה אחרת שילכו מאצלנו בלי שנגרש אותם וגם בלק לא ימנענה והיא לקלל את ישראל המה יאבדו ואז ישובו הבורחים למקומם. ויהיה ובלק בן צפור מלך למואב וגו' דברי מואב עצמו אל זקני מדין ואל תתמה על אמרו מלך למואב ולא מלכנו הואיל ומדברים על עצמם? כי כן מנהג הכתוב כמו שאמר (שמות כ"ד) ואל משה אמר עלה אל ה':
ד"א יתכן שבלק בהיותו אורח היה מארץ מדין ושגם פתורה אשר על הנהר היא ארץ מדין. וכן נראה שהיה מושבו במדין דכתיב בפרשת מטות ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, במלחמת מדין. ואע"פ שחז"ל כתבו דרך דרש שהלך ליטול שכרו. אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והכא משמע שארצו היתה פתורה והיא ארץ בני עמו של בלק. אם כן יפה אמרנו שבלק היה מארץ מדין. וכן פירש הרב בעל מעשה ה' שלכך אמר וישבו שרי מואב עם בלעם ולא נזכרו זקני מדין כי המה כבר מושבותם בפתורה ואין צריך להזכירם. ויהיה בלק המדיני נמנה למלך על מואב לפי שעה. וזה החילם לעשות שלום ביניהם. שמעולם היו שונאים זה את זה כדברי רש"י. הואיל ומלך מזקני מדין על מואב. ומיראת מואב מפני העם הוצרכו לבקש ממדין עזר שיכנסו גם הם בברית ובאחוה נגד ישראל. ולפי שמדין סמוך למואב ביישובו וסביב לגבולו הוא יושב לכך נטלוהו מואב לטעם נוצח להכניסם בברית באמרם שהיה זה נכון וראוי לתשועת מדין כי בקרבו הוא יושב. כדרך המלכים המבקשים להכניס במלחמה איזה מלך שכינו ילחוש באזניו להפחידו שגם עליו תעבור כוס עברה וזעם וצער האויב אשר עיניו לנוכח יביטו להשמיד ולהחרים רבים. לכך אמר ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' כלומר התייצב והכן לך אתה מדין שכינינו כי עתה ילחכו הקהל הזה את כל סביבותינו פירוש יירשו את ארצכם וכל קנייניכם היושבים בגבולינו ובכם יתחיל האויב וישלים בנו ולכן יאות לכם לשמוע בקולנו ונכרתה ברית יחד. ואם תקשה מי עשה שלום בין שתי האומות השנואות זו לזו מימי קדם? על כן הוסיף לתרץ ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא רצונו שבימים ההם ובזמן הזה היו בהשקט ושלוה על ידי בלק מלכם:
ד"א ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. לפי שאמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. ויש עתה שהוא לאחר זמן. וכבר אמרנו שבלק היה מלך למואב לפי שעה ופחד מואב שהוא לא ישתדל להסיר מעליהם את הצער הזה כי יאמר מה לי ולצרה הזאת ל אך שלום ואמת יהיה בימי! על כן אמרו בטענתם להניע את לב בלק שאל יאמר בלק זה יהיה לימים הבאים ויחשוב בהם מי שיבוא אחרי במלכות מואב כי זה הדבר יבוא תכף ומיד ובוא יבוא ולא יאחר. וכאשר יבואו ימי הרעה בעת ההיא עדיין בלק בן צפור יהיה מלך למואב וגם לנו וגם לך יהיה ולא תאמר כי זה יארע לאחר מותך. ולכן ראוי שגם אתה תחוש לדבר ותכנס בעובי הקורה לחשוב מחשבות כדת מה לעשות בעם הזה:
הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי:
כל דבר שיכסה את עין הארץ ולא יניח לנו אור השמש ראוי בהכרח שיהיה נטוי על ראשנו מלמעלה ויהי מבדיל בינינו ובין השמש שהוא עין הארץ כמראה אשר יהיה בעננו ענן על הארץ. אמנם להגדיל בלק הדבר אמר אע"פ שישראל לא היו על ראשיהם. אלא עדיין רחוקים והוא יושב ממולי עם כל זה כסה את עין הארץ ותחשך הארץ:
ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם וגו' עד סוף הפרשה.
נגלה נגלה דבר ה' אל בלעם פעמים שלש בראשון אסר לו ההליכה ואח"כ התירה לו ושוב אסר והתיר אבל שם דבריו בפיו מה שידבר? הטעם בעיני אמת וצדק שהדבר נהיה מפי ה' להורות לנו מה שהוכחנו בפרשת שלח לך אנשים בדבר נטילת רשות האדם. כי אמנם הי"ת (א) אם עזב הדברים ברשות האנשים בדבר השכר והעונש. מ"מ כאשר יחפוץ שתיעשה פעולה מה לאיזה תועלת כללי או פרטי אם ידע שהאדם יעשה הפעולה ההיא ברצונו בלי מכריח יעזבנה ברשותו. ואם אין ישלח ה' אליו מניעה ויתאזר לעשותה. ואם עד הנה ידע ה' שלא יעשנה יצוה ה' בכחו בהכרח גמור שיכריח רצון האדם ההוא לעשותה ואין בפועל ההוא המוכרח שכר או עונש על אותה הפעולה. והביא לנו הי"ת דבר בלעם ללמדנו הדבר הזה. כי הואיל ה' לברך את עמו ישראל וע"כ ציוהו לא תלך עמהם באסור איסר על נפשו. אבל הניחו ברשות עצמו באומרו קום לך אתם. והגיד הכתוב כי באשר הוא שם ברשותו הוא לא היה מקיים דבר ה' אבל יאור את העם על כן שלח אליו מניעים להטות לבבו לעשות מצות ה' יתברך ויתייצב מלאך ה' לשטן לו. ואם עד הנה לא שמע אליו ויפתח ה' את פי האתון ודברה כדבר איש אל רעהו. ובחר בפלא ההוא נגד הטבע להראות לבלעם שהי"ת יוכל לפתוח פי האתון קשת ההבנה מכל בעל חי ומכ"ש שיכול להטות לשון האדם שידבר כרצון ה ולא כרצונו. ואולי בזה בלעם יתפעל במחשבתו יהרהר תשובה בלבו ויחזור ועוד יזכה לשמוע ברשותו פי ה'. אולם כאשר גם במניעים ההם לא חזר בו ועוד יוסיף סרה למרות עיני כבודו הוכרח לאחוז בהכרח גמור וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר ששם הדברים בפיו לא יוכל לדבר דבר אחר בלעדם וזהו הסרת הבחירה מכל וכל ואע"פ שידע ה' מה שיהיה ושעכ"פ אם לא מצד ההכרח לא ישמע בקולו מ"מ רצה הי"ת להביא ניסיון זה ולספר לנו המראה הגדול הזה לבנין אב להגדיל ענשו של בלעם כאשר ידע ה' שגם במניעים לא יעמוד לא יאבה ולא יאזין:
זהו מה שראיתי להעיר אזנך בדרוש הלזה על דרך סוד האמונה. אולם עוד מה שירמזו הכתובים והסיפור כפי פשטם אחרי השקפת העיון במה שדברו המפרשים עליו. ראיתי להתעורר ראשונה בספקות הנופלות. ואחר כך בתירוצם נבוא אל יישוב דברי הפרשה:
הספק הא' יפלא מאד במה שחרה אף ה' עליו כי הולך הוא אחר שנתן לו רשות באמרו קום לך אתם ואח"כ חזר והרשהו לילך שנאמר לך עם האנשים ואפס את הדבר וגו'? וכתב בעל כלי יקר שהי"ת לא הרשהו לנסוע אלא עם שרי בלק שבהיותם שרים ונכבדים לא יפצירו בו כ"כ לקלל כמו שרי מואב והוא לא כן עשה אלא הלך עם שרי מואב ולא בלק כאשר תראה בדבריו. ומ"מ לא יספיק לתרץ הכל. ועדיין צריכים אנו לבאר לדבריו למה לא אמר הכתוב לך עם שרי בלק אלא אמר לך עם האנשים לבד ולא קראם שרים וכבר באו לקראו שניהם שרי מואב ושרי בלק? ועוד איך נאמין שיפצירו יותר שרי מואב בו משרי בלק והרי עינינו לנכח יביטו כי כוונתו להרע ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק? ועוד בחרון אף ה' עליו על כי הולך הוא ולא אמר ויחר אף ה' כי הלך עם שרי מואב והעיקר חסר ל גם מה שאמר קום לך אתם ולא קום ולך עם שרי בלק? ל סוף דבר תשובתו הרמתה לא תעלה ולא תספיק ליישב הדבר על אפניו.
ב' שפעם יכנה השלוחים בשם שרי מואב ופעם בשם שרי בלק. יאות לנו לשאול אם שניהם אחד למה שינה שמותם ואם שנים שרים היו למה לא יקראו כלם יחד בכל מקום אלא פעם יזכיר שרי בלק ופעם שרי מואב? ג' באמרו אם לקרוא לך באו האנשים שכבר מפורסם שבאו לקרוא אותו ולמה אם כן תלה הדבר בספק? גם מדוע קראם אנשים ולא שרים? ד' כשאמר לו בלק הלא שלח שלחתי אליך לקרוא לך למה לא הלכת אלי. מה יתרון מצא בלעם בתשובתו לו הנה באתי אליך עתה כי זה איננו מענה נכון ומספיק שבא עתה לאשר לא בא מקודם? ה' באמרו והנה ניצב על עולתו הוא וכל שרי מואב כי מה לי לידע אם היו שמה כל שרי מואב או מקצתם? ולמה נמצאו שמה? וגם מדוע לא הזכיר שרי מואב בפעם השלישית? ו' בסיגנון תשובת בלעם הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. שמירה הזאת צריכה פירוש.
ז' במענה בלק השני גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו. כי אמנם הלשון מגומגם והיה לו לומר אם לא תקבנו לפחות לא תברכנו? ח' עכשיו ענהו בלעם הלא דברתי אליך ולא אמר כבראשונה הלא את אשר ישים ה' בפי? וראוי לדרוש הטעם.
ט' כל אשר ידבר ה' אותו אעשה ולא אמר אשמור לדבר כבראשונה? י' מדוע נסכל בלק וחשב שבשנותו המקום יישר בעיני האלהים לקוב את ישראל. האם אלהי הרים ה' או עמקים ויתרצה בפעולה במקום זולת המקום? י"א וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל והנה אין האמת כן כי די לנו שלא יקלל כי כבר ברוך הוא שנאמר לא תלך עמהם וגו'? י"ב בברכה השלישית נאמר ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים כי מהו נחש זה אשר הלך בלעם בברכות הראשונות? י"ג בביאור מה שאמר וישת אל המדבר פניו אם רצונו שפנה אל מול מחנה ישראל למה לא פירש דבריו מבוארים ומפותחים פתוחי חותם וישת פניו אל מול העם? י"ד למה בפעם השלישית לא הלך שפי כפעם הראשונה לדרוש את פי ה' מה ידבר? ט"ו במה רצה בלק לכבד בלעם אם היה שומע לו לקלל ישראל אמר אמרתי כבד אכבדך ואם רצונו שישלם לו שכרו זהו אינו כבוד מלבד שהיה יכול לאומרו בפירוש אמרתי לשלם לך? י"ו בטעם תשובת בלעם הלא גם אל מלאכיך וגו' מה הכרח במענה הזה יותר מן הראשונים לאמר שגם אל מלאכיו אמר זה? י"ז לעשות טובה או רעה. כי אין שייכות טוב או רע בזה הואיל ולא נקרא לעשות טוב או רע אלא לקלל בפיו? י"ח מה הי' השטות הזה ובלבול הדעת לבלק שירצה לקלל את ישראל נגד רצון הי"ת וכאשר אמר לו בלעם כמה פעמים שלא יוכל לעשות דבר אם ה' לא ישים בפיו ולא איש אל ויתנחם והוא על כל זה תתקצף באלהיו ובבלעם וספק את כפיו כאלו יהיה בכחו לקלל ולא ירצה? ואחרי העירותי כל הספקות הנזכרות אומר היות הכרח שיהיו בפתורה תושבים ממואב וממדין והם אשר קרא אותם הכתוב שרי מואב. ושלח בלק שריו לשם כדי שיקבצו את שרי מואב ומדין שהיו בפתור ויכלו יחדו להסית ולהדיח את בלעם להלוך אליו ואחר שיפתוהו ישובו לביתם ולא שיבואו המה עמו אל בלק. ולכן קרא הכתוב למלאכי בלק שרי בלק ולתושבי פתור שרי מואב וזקני מדין להיותם מחוברים משתי האומות. והנה בלעם לרום לבבו חורש און מרמות ותוך חשב מחשבות להתחבר בהליכתו עם שרי מואב ומדין ולהוליכם עמו מפתור אל בלק ולא להלוך עם מלאכי בלק לבדם. לשני טעמים. אל הטעם הא' זדון לבו ישיאנו לנסוע ברוב עם שרים רבים ונכבדים. והטעם השני שבחר לשתפם ולהשליך על כתפם משא הקללה והברכה בידעו שה' יתברך לא יניחנו לקלל וימצא בלעם מקום לומר שמאת השרים ההם היתה סבה שלא זכו לקלל ישראל ואין הדבר תלוי לסבתו. ויהיה לו התנצלות לומר אל בלק הן אם אני באתי לבדי כבר הייתי מקלל כאשר תחפוץ אמנם בהתחברך לרשעים אשר לא זכו לכך פרץ ה' את מעשיך ואין בי חטא. ובזה לא יפסיד שכרו וגם יחניף לבלק ויחלוק כבוד למלכות שאין מן הראוי שיעיז פניו כנגד בלק ולומר שבשבילו לא הורשה לקלל ושבלק לא זכה בזה אך יתלה החסרון בשרי מואב וזקני מדין וזאת העצה היעוצה לו במרמה וידבר להתחבר עם שרי מואב. והי"ת יודע מחשבות אדם רוצה לזכות את ישראל ולהראות לכל העמים והשרים אהבתו אותם וחפץ למען צדקו על אפו ועל חמתו של בלעם שילך עם שרי בלק לבדם ושיברך את ישראל יחידי כאשר נבאר כדי שלא יהיה פתחון פה לתואנותיו ולומר מואב לא זכה אלא ידעו כלם ביחוד שה' אוהב את ישראל ומאהבתו אותם עשה את כל הכבוד הזה ולא משנאת מואב. לפיכך רבה רעת האדם בלעם בעיני ה' יתברך אשר מרוב חשקו לקלל ישראל ולהרבות בכבודו ולמעט בכבוד שמים הלך הוא לעורר השרים והזקנים שבארצו שילכו עמו אל בלק מה שבלק לא צוה ולא עלה על לבו. ובאמור ה' אליו לא תלך עמהם לא תאור את העם פירוש לא תלך עמהם כדי שלא תאור אם כן אם לא יקלל ילך. והוא ברוע זדונו לא הגיד לשלוחים שהי"ת אינו רוצה שיקלל ישראל אלא מצא עילה כי מאן ה' לתתו להלוך עמם מפני שאינם חשובים. על כן ויקומו שרי מואב גם היושבים בפתור וילכו אל בלק להגיד אליו כי עשו מה שמוטל עליהם ולא הועיל להביאו. וטעם אמרם מאן בלעם הלוך עמנו כי לא ידעו המה תחבולות בלעם וחשבו שעל כלם ידבר בין שרי מואב ובין עבדי בלק. והסתכל גאון לבו כי כאשר שלח בלק שרים רבים ונכבדים מאלה הנה בלעם לא קראם אלא עבדי בלק להבזותם ולשומם נבזים ושפלים שיאמינו בלכתו אח"כ עם שרי מואב שאינם נחשבים שרי בלק בעיניו ולכך לא בא עמהם. אמנם הי"ת בהפך צוה לו אם לקרא לך באו האנשים רצונו אם אלו שבאו לקרוא לך הם האנשים הראשוני' והדיוטות עבדי בלק ולא שרי מואב החשובים בעיניך קום לך אתם. וזהו נגד כוונתו שלא רצה חברתם לסיבות שאמרנו. אולם בלעם ככלב שב על קיאו ויקם בבקר וילך עם שרי מואב שהם השרים תושבי פתור נגד דבר ה'. וירא ה' וינאץ כי הולך הוא פירוש שהוא בעצמו הלך להעיר שרי עירו שילכו עמו למואב ולא הלך עם המלאכים כאשר צווה. ויתיצב מלאך ה' וגו' ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים כמאמר הראשון שילך לבד עם שלוחי בלק שהם אנשים והדיוטות בעיניו כדי שיכירו כלם שהטעם שלא הלך בתחילה לא היה לפחיתות השלוחים אלא שככה יצא מפי המלך עליון ב"ה. ושקר דבר. ודבר אלהינו יקום לעולם. וידעו שאין ברשותו לקלל ולא מפני שאין זנות למואב:
וז"ש ואפס את הדבר וגו' רצונו שכאשר תלך עם האנשים יכירו שאפס את הדבר וגו'. ובפעם הזאת בלעם לחרפתו הוכרח ללכת עמהם להודות לה' וילך עם שרי בלק. ואין ספק שבלק שמע קצות מחשבות בלעם וראה תחבולותיו ללכת עם שרי מואב ולא עם שלוחי בלק. אבל לא ידע הדבר על בוריו וחשב באמת שבלעם הקוסם היה בורח מלקלל ישראל עם בלק לבד כי ראה באיצטגניתו שמואב ומדין יהיו ראוים שיעשה נס זה על ידם ושעל כן בחר להשתתף עם שרי מואב ומדין. ואף כי בתחילה הורע הדבר בעיני בלק בצאתו לקראת בלעם על גבול ארנון ואמר לו הלא שלוח שלחתי וגו' למה לא הלכת אלי פירוש בשבילי לבדי ולא עם שרי מואב. ובלעם השיבו הנה באתי אליך עתה כלומר עתה לו יהיה כדברך ובשבילך שבאתי עם שלוחיך לבד ולא עם שרי מואב וכבר כבדתיך נגד זקני עמך היכול אוכל דבר מאומה וגו' היה משמעות דבריו שלכך לא יוכל דבר מאומה לפי שבא בשבילו לבדו שאינו כדאי לנס זה. כי בלעם כאשר ראו שלא נעשתה עצתו לבוא עם שרי בלק לאמר אח"כ שהמה לא זכו ויחלוק בזה כבוד למלכות הפך טענתו ונתן הטעם והסבה לבלק להיותו לבדו יען לא בא עם שרי מואב. והאמין בלק לדבר הזה והסכים גם הוא בלבו שמכאן והלאה יעשה הכל בפני שרי מואב כדי שיזכו לקלל את ישראל. על כן אסף כל השרים עמו וישב אליו בלעם והנה בלק ניצב על עולתו הוא וכל שרי מואב כל העם מקצה שיזכה לקלל בפניהם בהיותם שם. ואם בלעם לא קלל ישראל ולא ברכם כבר היה לו פתחון פה לומר אתה או שרי מואב לא זכו לקלל. אכן כאשר צוה ה' את הברכה הנה ממנה ראיה גמורה שאין הדבר תלוי בזכות או בחטאת מואב או בלק שלא זכו שיעשה נס זה על ידם כי לפחות אם לא יזכו לקלל למה יברך מי שאינו ראוי לברכה? אם לא בזכות ישראל הזוכים לברכה בקום עשה! וסרה בזה כל ערמת בלעם ומחשבתו אשר חשב להתנצל על שרי מואב. על כן עתה בלק חזר לטענתו הראשונה שהיה טוב לבוא אליו לבדו בלי שרי מואב כאשר ראה בעיניו ולבבו הבין שעם מואב לא קלל אבל ברך אם כן אין האמת כדברי בלעם שעמו לבדו לא יוכל דבר מאומה ועם שרי מואב זכותם יעמוד לו לקלל. זהו שאמר בלק מה עשית לי לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך רצונו מה זה עשית לי שלא רצית לבוא בעבורי אלא עם שרי מואב שיזכו לקללם אין זה כדברך כי אני לקחתיך לקוב ולכל הפחות אם לא זכיתי לזה לא היית מברכם אבל הנה ברכת ברך עתה אף עם שרי מואב אם כן אין ממש בטענתך. השיבו בלעם שאין מספיק היות שמה שרי מואב כשישא משלו שיזכו לקלל אלא היה צריך שיהיו עמו כאשר נגלו אליו האלהים בארצו והרשהו לילך ועתה אי אפשר שכבר נגזרה גזירה ויצא הקצף מלפני ה' לבלתי קלל כי לא זכה בלק. על כן אמר הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר כלומר אי אפשר לחדש דבר עתה כי אני צריך לשמור ולדבר עתה הדבר השמור בלבי אשר שם אלהים בפי ביום ההוא ולא אוכל להפוך עתה בזכות אחרים. ויהיה פירוש אשר ישים כמו שם וכן לשון המקרא כמו (שמות ט"ו) אז ישיר משה ודומיהם. אולם בלק קיים במאמרו רלה לנסות אם בלי שרי מואב לבדו לפחות לא יברכם על כן אמר לכה נא אתי אל מקום אחר וקבנו לי משם ירצה לבדי בעבורי ולא עם שרי מואב ובלעם הערום תכף שב אליו קדם ובא בהיות שרי מואב אתו על כן בלק קפץ ואמר לו מה דבר ה'? והיתה כוונתו שיגיד לו אם רצון ה' לקלל או לא. ולא היה חפץ שישא משלו ויברכם כאשר בתחילה. והוא לא כן עשה אלא מבלי ענותו נשא משלו ואמר לו וכו'. לכן צעק בלק גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו. אני אעשה בפעם הזאת שאם לא תקבנו לא תברכנו ולא תאמר דבר בפיך שלא ברצוני כאשר לא יהיה קבוצנו עם שרי מואב אלא אני לבדי עמך ואין לזרים אתנו וידוע נדע אם כדבריך שלא נזכה לקלל אלא עם שרי מואב. והיה דבר בלעם אליו הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה כלומר אל יחרה אפך על שדברתי אל כלם ולא אליך לבד. כי אני מוכרח לעשות כאשר יצוני ה' אלהי לדבר בקהל ועדה או לך לבדך ואין הדבר עוד תלוי בזכות כי כבר נע ונד. ועם כל זה בלק בטענתו לכה נא אקחך אל מקום אחר וגו' פירוש אם יישר בעיני האלהים שתקללם בשבילו ולא בשביל שרי מואב כאשר אחרת ועד הנה לא נסית הדבר הזה. וכאשר ראה בלעם כמו שאמרנו שלא רצה ה' שלא יקלל לבד ויוכל לתלות הטעם על מעוט זכות מואב או בלק אלא כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל בקום עשה והיות הדבר בפרסים מראה באצבע שבכונה רצה ה' לזכות את ישראל נתפרדה החבילה ולא עוד הביט להתנצלותו ולערמתו לומר שמואב או בלק לא זכה אלא עזב הדבר אל האמת והודה ולא בוש על כן לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים רוצה לומר לא רצה לקיים דבריו הראשונים ולשוב אל בלק בעת וזמן שיהיה עם שרי מואב כאשר עשה עד כה וגם לא שם אל המדבר פניו לדרוש את ה' (ויהיה לא שבראש הפסוק מושך עצמו ואחר עמו כאלו אמר ולא הלך לקראת נחשים ולא שת אל המדבר פניו) ולא המתין שישאל לו בלק מה דבר ה'. אלא וישא משלו ויאמר שם בלי הכנה בעת שבלק לא האמין שידבר ולא הניחו לתת עליו בקולו לאסור איסר על דבורו באופן כי ברך את ישראל על אפו ועל חמתו של בלק על בלי הגיד לו ולא חשב שעתה יברכם הואיל ועדיין לא הלך אל המדבר לקרוא בשם ה'. על כן חרה אף בלק ויאמר הנה ברכת ברך וגו' ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבר אכבדך וגו' פירוש אלו בפעם הזאת לא קללת ולא ברכת היה לך התנצלות והיית מתכבד נגד זקני עמי לומר שמזלם גרם או אם אלי באת בתחילה בסתר ודברים שביני ובינך לא נשמעו בין החיים וכי יבוא דברך וכבדנוך לאמר שלא ברכת ולא קללת. אמנם עתה שרצית לעשות בפרהסיא ולא דייך שלא קללת אלא גם ברכת מנעך ה' מכבוד עד שידעו הכל שאין ממש בדבריך. זהו שאמר אמרתי כבד אכבדך כלומר כל מה שאמרתי גם קוב לא תקבנו וגו' ושתבוא אלי לבדי כדי שאכבדך בפני המון עבדי שיאמרו שלא קללת שאינן זוכין אבל כאשר עשית זאת לברכם לעיני כל הקהל איגלאי מילתא שאין בך כח להשיב דבר לפני ה' ולא תוכל לקלל ומנעך ה' מכבוד זה. השיב לו בלעם כי זה שטות גמור ועם כל זה לא היה נמשך לו כבוד והתנצלות לפי דבריו לפי שגם אל מלאכיך דברתי לאמור אם יתן לי בלק מלוא ביתו וגו' לא אוכל לעשות טובה או רעה וגו' רצונו אלו לא אמרתי להם בראשונה שאיני יכול לעשות דבר בשבילך היה לנו פנאי לעשות כסות עינים ולבוא במרמה בסתר אליך כדבר אשר דברת ותוכל לשקר להם שקללתי. אמנם הואיל וכבר השבתי אז אל מלאכיך שאין בי כח לעשות דבר בשבילך לא לבד רעה לקלל אלא אף טובה שלא לברך וכל מה שאעשה אעשה בשביל שרי מואב אם כן איך אפשר לשנות בדבורי ולאמר עתה שבשבילך קללתי ואיך תוכל לרמותם בדבר הזה? העיני האנשים תנקר!
ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו:
זהו הטעם למה לא ראה בלעם את מלאך ה' בהיותו רוכב. על האתון ושני נעריו עמו כדברי חז"ל שלשה אינן רואין ואינן ניזוקין. או אולי הדבר בהפכו להגיד שיצא לשטן לו ולהזיקו אף כי היו ארבעה שלא כמשפט:
אולי נטתה מפני כי עתה גם אותך הרגתי ואותה החייתי:
הלשון מגומגם באמרו אולי ולא לולי הנכון לפשט הכתוב? וכן גם אותך צריך ביאור מה ירבה? ויתכן שאלה הם הגדת דברים ותוכחה לבלעם שלא התבונן מה היתה נטיית האתון כי אולי נטתה מפני המלאך ולא לרוע לבבה. ולכן למה הכית אותה ג' פעמים כי נטייתה בפעם הראשון אולי מקרה הוא אמנם ג' רגלים למה לא הבנת שאולי נטתה מפני? ועל אשר אמרת לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך. אם עשית זאת גם אנכי הרגתי אותך והייתי מחיה האתון. מלשון (מ"ב ח') וזה בנה אשר החיה אלישע שפירושו להשיב רוחו אחר שמת ולהחייהו:
הלא אנכי אתונך וגו' ההסכן הסכנתי לעשות לך כה וגו':
כאשר ראתה האתון את בלעם קיים וחזק לילך לקלל את ישראל ושגם מן פלא דבורה לא נבעת ולא נתייסר אלא ענה לה כאשר יענה איש את חבירו ולא נתפעל דבר מזה. השיבה לו הלא אנכי אתונך כלומר הלא אני אתון מנעורי ועד עתה ומעולם לא דברתי ולא פתחתי פי האם הורגלתי מימי לעשות לך זה וראית מעולם אותי מדברת כיום הזה? ועם כל זה אינך משתומם מן המראה הגדול הזה!
ויקר אלהים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח:
הקב"ה אמר זה לבלעם. כלומר אל תתהלל פי כסיל שזה לך לזכות שתוכל לקלל ישראל על המזבחות שבנה בלק. כי כבר קדמתיך אני וערכתי לשעבר שבעה מזבחות הצדיקים למגן ולצנה כדאיתא בתנחומא. ועל הפירוש הזה יתיישב אמרו את שבעת המזבחות ערכתי ולא בניתי ואת שבעת המזבחות בה' הידיעה שפי' המזבחות הידועים מקדמי ארץ שערכם הי"ת כנגד מזבחות בלעם אשר עתיד לבנות:
נופל וגלוי עינים: כמשפט הזקנים ישפילו קומתם לארץ מפני הזקנה כאיש הנופל ופניו ארצה. ואמר בלעם שאעפ"כ הוא גלוי עינים ויראה בעיניו ולא כהתה עינו:
כי מראש צורים אראנו וגו':
עד תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו:
כל (ב) דבר הקטן נבזה וחדל אישים אינו מזומן לקללה כדבר גבוה רם ונשא יתנו בו עיניהם ויצדקו עליו הקנאה והתאוה מכלות עינים ומדיבות נפש. כי אמנם אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין קטן ובזוי לא יחשבוהו העם לשפלותו. וידוע כי הדבר הקטן לא נוכל לראות ממרחק אלא אם הוא נגלה כערער בערבה ואין סביבו דבר המעכב הראייה וגם זה איננו שוה אם לא נביט ממקום גבוה וכל עוד שישפל הנראה נצטרך להרים הרואה כידוע בעבור כדוריות הארץ. וכזה וכזה תאכל חרב להשמיד ולהחרים רבים מבני העברים הבונים חרבות למו בהתנשאם מעל הארץ להתדמות לשרים ולקצינים עד יקנאו בהם עמי הארץ ויאכלום בכל פה וזה סבה לכל הרעות והגרושים הבאים עלינו בעו"ה. לכן ענה אותו בלעם בן בעור שישראל אינם ראוים לקללה ואי אפשר שתחיל עליהם מזה הטעם הואיל והוא עם בזוי ושסוי חרפת אדם ובזוי עם עד שהוכרח הוא לעלות אל ראש צורים ואל הגבעות לראותו וגם הביט בו לפי שישראל לבדד ישכון יחידי ואין סביבו דבר המעכב הראייה ולפיכך בגוים לא יתחשב למאומה ולא יתנו בו עיניהם ולא תחול עליהם הקללה. והוסיף עוד לבזותם באמרו מי מנה עפר יעקב מי הוא זה שחשב ומנה עפר יעקב רצונו כי קטן הוא עפר ואפר כמוץ ידפנו רוח ומי האמין לו לתפארת לספור את רובע ישראל והוא לשון בזוי כבהמה הרובעת. הנה אנכי ארצה עתה בחיי לחיות בטוב ה' עד שאמות מות ישרים ואמנם אחרי מותי תהיה אחריתי כמוהו וכאשר אמות אהיה ככלב מת כאשר הוא עתה נבזה ולא נחשב למאומה: