אור ברסלב
מלאכת מחשבת חלק ב ספר במדבר › פרשת חקת

מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ

ספר במדבר · פרשת חקת

פרשת קרח

ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם וגו'

יראה זר שלא ידברו כמנהגם ולמה העליתונו כמו בפסוק שלאחריו גם:

הכפל צריך ביאור. ואמרם למות שם מלת שם נראית מיותרת? מלבד כי מה יתרון לישראל כשיש להם למות שימותו במדבר או בתוך אחיהם אם כלם למיתה הם נתונים? ומדוע היתה תלונתם על פירות תאנה גפן ורמון ולא שאלו בשר ודגים? לכן אמרתי שתלונותם היו שהואיל ונגזרה גזירה שלא יכנסו לארץ ובמדבר הזה יתמו ושם ימותו. א"כ מה צורך שילכו ממסע למסע עד מדבר צין היה להם לעמוד במדבר פארן עד תום כל הדור ולא להוסיף הרוה על הצמאה לענות בדרך כחם ולהמיתם בצמא לא לבד הגברים אלא גם מקניהם ובהמתם? זהו שאמרו ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' שם במדבר פארן כמו שאמר (לעיל י"ד) וימותו האנשים וגו' במגפה לפני ה'. ולמה הבאתם במסעות במדבר בדרך להמיתנו בגזירת שם ימותו אנחנו ובעירנו שתענו אותנו בטורח הדרך ונמות גם עם הבהמות שלא היו בכלל הגזירה? ולפיכך לא כתב למה העליתוני כאן כמו שיכתוב בסמוך. כי זה מדבר במסעות אשר אין עלייה בהם וזה ביציאת מצרים הנמוכה מארץ ישראל. ואם נגזרה עלינו גזירת מיתה למה, כמות לעיניך במקום הזה ולא תניחנו לירד מצרימה למות שם באכלנו לחם לשובע? ואתה בהפך תמיד הרחיקנו משם להביא אותנו אל המקום הרע הזה. והפליגו לספר על גנותו. שעל הרוב ארץ שפלה ומישור בה נהרים יאורים כגן ה' כארץ מצרים ושמה יזרעו תבואה וירקות. וארץ הרים וגבעות למטר השמים ישתו מים ואין בה נחלים על כן בהם יטעו כרמים ואילנות עץ כל פרי כידוע. ואלה צעקו אל משה כי המדבר ההוא מישור ושפלה לא מקום זרע תאנה רמון ואילנות ואעפ"כ אין בו מים לשתות כדרך השפלה:

קח את המטה וגו': בחטא מריבת קדש קרוב הדבר שרצה הקב"ה להודיע לישראל שאין בכח משה ואהרן להוציא מים כי מידו הכל. ויגדל גם בזה זכות מרים הנביאה אחותם כי בזכותה הבאר היה נוסע ממקום למקום מה שלא יוכלו לעשות משה ואהרן יחד. על כן אמר ודברתם אל הסלע דהיינו אל הבאר ההוא שנסתתם ויתן מימיו וזה תעשו לעיניהם ירצה לעיני ישראל כסות עינים כדי שיאמינו שלא תוכלו שניכם להוציא מים ולא יוציא כי אם במצותי. להקדישני לעיניהם שיאמינו כי מאתי לבד יצאו המים. אמנם משה בחרון אפו לא כן עשה אבל הכה בצור פעמים ואמרו נוציא לכם מים ולא יוציא ה'. והאבן הזאת נתנה מימיה מפני כבוד משה ואהרן. ובדבר הזה לא נתקדש שם ה' יתברך ולא נעשה כאשר ציוה. לכן דקדק הי"ת על משה ואהרן כמו שחרה אפו על המלאכים שהפכו סדום על אמרם (בראשית י"ט) כי משחיתים אנחנו:

המה מי מריבת אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם:

והלא לא רבו עם ה' אלא עם משה ואהרן? ועוד למה כתב ויקדש בם והלא לא נתקדש שנא' יען לא האמנתם בי להקדישני א"כ לא קדשוהו? גם מדוע קרא אותם מי מריבה עתה באמרו המה מי מריבה ולא נקראו מי מריבה אלא ברפידי' (שמות י"ז) על ריב בני ישראל? ועם היות שרבו הטעמים לחטא משה ואהרן במי מריבה ואמרנו כבר טעם אחד ועוד נביא בפ' פנחס ובפרשת ואתחנן מ"מ שבעים פנים לתורה. וגם מזה אל תנח ידיך יוצא מידי הר"י אלבו בספר העיקרים. שחטאתם היתה על אשר לא נתעוררו מעצמם להוציא מים לישראל מבלי שיפלו על פניהם. ודוגמא לזה מצאתי מדרש אגדה וז"ל יען לא האמנתם בי אמר הקב"ה למשה לא היה לך ללמוד ממה שאירע לך ברפידים שאמרת (שם) עוד מעט וסקלוני אמרתי לך למה אתה מקטרג את בני עבור לפני העם יעבור מטה זה שבידך ע"כ. מכאן נראה שחרה אף ה' על אשר נתרעם על שאלת המים וכמו שפירש הרמב"ם שלא היה לו לכעוס על זה. לכן ישר דבר ה' יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל ולהוציא אליהם המים כאשר שאלו כי זה חסרון בחסדי ה' שלא ימלא חסרונם. ויצטרכו לשאול זה מאת ה' פעמים ברפידים ובקדש לכן לא תביאו וגו'. ופירש זה באמרו המה מי מריבה כלומר הלא במי מריבה שרבו בני ישראל את ה' על אודות באר המים ושם נתקדש בישראל שהוציאו להם מים אף כאן היה לו ללמוד ממה שאירע לו ברפידים ולהוציאם מיד מבלי שיפלו על פניהם רעדה ופלצות יאחזום:

וישלח משה מלאכים אל מלך אדום וגו': עד וישלח מלאך ויוציאנו וגו'

מה מאד יש להפליא בסיגנון הסיפור הלזה את כל התלאות אחת לאחת שמצאו לישראל באמרו אתה ידעת את כל התלאה ואחר כך הוסיף וירדו אבותינו ומה היא התלאה שמצאתם קודם לכן וקודם ירידת אבותינו למצרים הכל אחד ותנא והדר מפרש. א"כ לא ימנע או שאדום ידע התלאות ההם או לא ידעם. ואם ידעם סיפורם אחד לאחד למה לי? ואם לא ידעם איך אמר לו אתה ידעת את כל התלאה? ואם נפשך לומר שרצונו על כל התלאה אשר מצאתם בדרך ובמדבר כי הואיל ואירעו סמוך לגבולו מסתמא ידעם וספרו לו אח"כ את הגדולות שעשה ה' במצרים בדרך רחוקה להם ואולי לא הגיעו לאזניו עדיין. אם כן היה לו להגיד הדבים כסדרן בתחילה וירדו אבותינו ואח"כ אתה ידעת את כל התלאה ויאמרו לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון? ולבי אומר לי שבתלאת יעקב ועשו דבר הכתוב. ורצה משה להפחיד אדום ולתת מורך בלבבו בזה כי ה' ילחם להם בכל דור ודור. וכאלו יאמר זכור ואל תשכח מה שקרה לנו ימים מקדם כי בבוא עשו אביך להלחם ביעקב ה' אלהינו הצילנו מידו וזהו אמרו אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. ואח"כ ספר שגם למצריים אירע כך ושה' שלח מלאך ויוציאנו ממצרים. ואם כן נעברה נא בארצך דרך שלום ואל תעש עמנו רעה פן גם עליך יעבור כוס חמת ה':

נעברה נא בארצך וגו': עד וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבלו ויט ישראל מעליו:

אשאל בפסוקים שאלות א' מדוע שאל ישראל לאדום וחזר ושאל הדברים בלי תוספת וגירעון? ואם לא רצה אדום להניחם שיעברו בתחילת דבריו מה הוסיפו לו ישראל טעם נוצח בדבריהם האחרונים? ב' מה ששינה בדבור השני בלשון נעלה ולא אמרו נעבור כבראשונה אבל אדום ככלב שב על קיאו השיב תמיד בלשון לא תעבור ולא בלשון תעלה? ג' בשאלה הראשונה הבטיחו ישראל לאדום שלא לשתות מי באר ומדוע עכשיו חזרו לאחוריהם לשתות אבל יתנו מכרם ואם לא הניחום לעבור גם כשלא ישתו מבארותם היתכן שיתפייסו מן הטעם שיקנו מים לשתות? ד' במענה השני לאדום ויאמר לא תעבור ולא אמר לא תעבור בי כאשר בפעם הראשון? ה' מה שהוסיף הכתוב לספר וימאן אדום נתון את ישראל וגו' שזה הוא מאמר אין צורך בו כלל שכבר אמר פעמים לא תעבור וידענו שמאן להעבירם? ו' גם מה שפירש עבור בגבולו ולא אמר עבור בארצו או עבור בו לדמיון השאלה שהיתה אעברה בארצך? ז' ויט ישראל מעליו הטייה זו מה טיבה! והיה טוב אמרו וילך ישראל מעליו או וילך בדרך אחרת? והנראה כי שני דרכים היו בארץ אדום. אחד באמצע הארץ בקרב היישוב ירצה מעיר לעיר וממדינה למדינה כדרך הולכי דרכים. והדרך השני דרך אנשי הצבא אשר לרוב המונם לא יניחום ליכנס בערים וביישובים פן ישחיתו כל חלקה טובה וירוצצו יושבי הערים כידוע. אלא יוליכום דרך אחרת בארץ לא זרועה ולא ישב אדם שם עד יעברו גבולם. והנה אם ישראל יעברו בדרך הראשון יהיה חשש לאדום פן ישחיתו את הארץ כלחוך השור את ירק השדה. אבל מ"מ הדרך הזה בטוח יותר שלפחות הצבא לא יוכל להתעכב בערים שהדרך קצר ואנשי הערים נוגשים אצים להעבירם בחפזון. אמנם אם יעברו בדרך השני הן אמת שלא יחושו להשחתת הארץ באשר כבר היא ערבה ושוחה אין בה עץ עושה פרי מ"מ בהיותם דרך רחוקה מהיישוב ולאורך ההילוך היה מקום לאדום לירא שמא ישראל יתעכבו שמה יותר מדאי וישבו בארץ ויאחזו בה הואיל ואין איש שם על לב לזרזם ולאמר להם קומו צאו מתוך עמי ולכו לדרככם! ויהיה קשה לשלחם מעליו. על כן בראשונה שאלו ישראל שיניחום לעבור בארצם ר"ל בדרך הערים כהולכי דרכים והראיה אמרם לא נעבור בשדה ובכרם אשר מושבם ביישוב סביב המדינות וערי הפרזי. ובהיות זה הדרך קצר דרך המלך לא היו ישראל צריכים לשתות מים מאדום כי לא יהיה להם פנאי אלא לעבור במהירות ולא ירעבו ללחם ולא ימצאו למים בזמן מועט כזה. אולם אדום השיב לא תעבור בי כלומר לא תעבור בקרבי ירצה בערים ובמושב העמים והיה מכלל כוונת תשובתו שבמקום שאין יישוב יניחם לעבור. וכששמעו ישראל הדבר שאלו לו הדרך האחר לסבוב דרך מסילות ההרים בארץ לא זרועה ושם תקרא מסילה כי כן בהרים הרמים יתעמלו לסול מסילה קצרה יסקלו מאבן לכל עובר ושב וזה ידוע. ולפי שעליית ההרים ארוכה מארץ מידה תהיה עליהם לטורח ואי אפשר שלא יצטרכו לשתות מים מרוב צמאם כי עיפה נפשם מעוני הדרך לזה אמרו במסילה נעלה בהרים ובגבעות כדי שאל תירא ואל תחת להשחתת הארץ ועתה אילי נצרך לשתות בצמא מי בארותיך עם כל זה לא יגיע לך חסרון אבל בהפך ונתתי מכרם. אבל אדום גם לזה לא הטה אזנו והואיל ולא היה לו מקום לטעון שיגיע לו נזק בעברם אזל לאידך גיסא ואמר כי מ"מ יש לחוש שישהו שמה יותר מדאי וישבו בארץ לא להם עד כי לא יוכל לשלחם מעליו וביד חזקה לא יגרשם מארצו. זהו שאמר לא תעבור פירוש אע"ג שלא תשחית הארץ כאשר תלך במעלה ההרים עם כל זה יבוא לי שמה נזק גדול ממנו והוא שלא תעבור אלא תתעכב בארץ לא לך ותאחז בה. והנה דרך אחר היה להם לישראל לסבוב סמוך לגבול ותחום ארץ אדום ויצא להם תועלת לפחות שלא יצטרכו ללכת במדברות ותקצר נפש העם בדרך. הגיד הכתוב לנו רעת אדום ושטענותיו אמנם המה הבל אין זה כ"א רוע לב כי אם אמת היה הדבר הזה שלא הניחם לעבור מיראתו אותם ולא מרעה לפחות היה לו להניחם לעבור סמוך לגבולו אשר שמה לא יאונה לו כל און ואין מחריד לא שישחיתו הארץ ולא שיתעכבו שמה. ולהיות שלשני הדרכים הנזכרים מצאו תשובה לדרך הזה לא מצאו מענה וטעם אלא לב רע ז"ש וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו כלומר לא הניחום גם אצל גבוליהם וזה בלי טענה נוצחת כלל אלא המיאון והפסד תכונתם ולבבם. (ויהיה פירוש בגבולו כדרך שפירשנו בפרשת בא וינח בכל גבול מצרים ירצה שפת גבול הארץ). על כן הוצרכו ישראל לנטות מעליו הטייה גמורה ולבקש מעבר אחר לסבוב ארץ אדום חוץ לגבולו ככתוב במשנה תורה. וזה פירוש נכון ומספיק מכל מה שמצאנו בזה:

ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל:

ובמשה לא נאמר ויראו כי גוע משה ל וגם אשר לא כתוב בו כל בית ישראל אלא ויבכו בני ישראל את משה ל ושמה כתוב ויתמו ימי בכי אבל משה מה שלא כתוב באהרן? והנכון (א) שהדבר הנראה בעין יפעול בכחו בדמיון האדם יותר מהנשמע. ויותר וביותר בנשים וחלושי הדעת. וכאשר יספרו לנו כותבי הסיפורים והקורות. בכו העם הרבה בכה בראותם דמות ארון מת או תמונת דבר הנראה יעיר הרחמנות. והריגת קסר הראשון לא פעל כל כך בדמיון בני רומי כאשר עשה מראה בגדיו מתגולל בדם הראום אוהביו בקהל ותשא כל העדה ויתנו קולם לרדוף ולהשמיד ההורגים. ופירשו חז"ל שהראו מלאכי השרת את אהרן מוטל במטה על כן כאשר ראו ישראל בחוש כי גוע אהרן התפעלו חושיהם ביותר עד שבכו אותו בלב נשבר ונדכה כל בית ישראל מגדולם ועד קטנם שכבר ידענו שבית ישראל דרשוהו חז"ל על הנשים. אמנם במשה שלא ידע איש את קבורתו הנה בכוהו כמצות אנשים מלומדה בפיהם ובשפתם לבד ולבם אין נכון עמם. בני ישראל ולא כל בית ישראל. ושלשים יום כי כן ימלאו ימי האבל. ובהשלמתם ספו תמו ימי בכי אבל משה כדרך כל דבר הנעשה לא באמת ובתמים בכל לב וכאשר עבר יומו בטל הדבר:

וידר ישראל גדר לה' וגו':

וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם וגו':

יש מן התימה בדברים מהו הנדר הזה להחרים עריהם? ואם רצו לומר שיקדישו אותם על דרך (ויקרא כ"ז) כל חרם אשר יחרם מה יעשה ההקדש מן הערים החרבות מאין אדם היתיו האבנים מערמות העפר? ולמה לא אמר והקדשתי את עריהם? ועוד שקיימו מה שלא נדרו, שלא נדרו אלא להחרים הערים ונראה אחר כך שהחרימו גם הכנעני? ואי אפשר שיקדישו לכהנים או לבדק הבית הכנעניים הואיל ובהם נאמר (דברים כ') לא תחיה כל נשמה? והלשון גם כן מסופק שאמר ויתן את הכנעני ולא אמר ביד ישראל ולא פירש למי נתנו? וכשר בעיני שהמכוון להורות לנו (ב) כי אמנם אדם יבקש מאת ה' מן השמים דבר יאמינהו לטובתו והוא לו יגון ואנחה. יש לך מי שישאל שררות וממשל רב והוא עושר שמור לרעתו יהי' סבה שימות בלא עתו או שבמלחמה ירד ונספה או שתאבד נפשו שלמותה. ואלו ידע זה כששאל הדבר לא היה מבקשו ולא היה עולה על לבו. ומה טוב אמר שלמה (קהלת ח') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו ובכן ראיתי רשעים קבורים וגו' וישתכחו בעיר אשר כן עשו. בחר להגיד כי יש ויש אשר גדולות יבקש יחשוב היותן סבת טובתו ומחמד עיניו והן הנה סבת רעתו ודאבון נפשו. ויש איש ישלט באדם אחר ויעלה לגדולה וזה אמנם לרע לו ומעשה דהמן ומרדכי יוכיח כאשר המן נהרג ושמם ביתו על כי שלט ועלה לגדולה. ומרדכי נתעלה לשובע ההצלחות מן האבל וההספד. וכאשר היה בדאגתו ובשברון רוחו וחשב היותו בתכלית השפלות והאבדון מי פתי הוא אשר מלאו לבו לאמר אז לו החרש ושים ידך על פיך כי זאת היא לך לאורה ששון ויקר לכה קצין תהיה לנו כעת מחר? הלא יחשבנו לכסיל אין זה כי אם אנחנו לא נדע מה נעשה ונדין אחרית דבר מראשיתו לנגד עינינו.

(ג) ומה טוב היות ממוצע בין האנשים ולא להתראות בגדולות. גם הרשעים הקבורים ירצה שאינם בני שם וכל רואיהם לא יכירום כי הם מובלעים וממוצעים בין האנשים עם הארץ יחשבום לצדיקים כי ישתכחו בעיר ולא ידעום ויפרו וירבו מאד. על כן הי"ת ישמע תפילת הצדיק אך באופן שתהיה לטובתו. וכאשר ישאל רעתו מן השמים ירחמו עליו ולא יקבלו תפילתו כמו שאמר דוד (תהלים כ"ב) רחוק מישועתי דברי שאגתי שפעמים ישאל דבר שהוא רחוק מתשועתו. ובמקום אחר (שם ס"ו) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' שאם אבקש בתפילתי דבר שהוא און אינו לטובתי לא ישמע ה' תפילתי. אמנם לפנים משורת הדין אם יש זכות גדול יקבל ה' תפילתו ויעשה מה שלבו חפץ אך באופן שלא יאונה לצדיק כל און זהו שאמר (שם קמ"ה) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם פירוש יקבל שועתם ויעשה מה שישאלו ואם בקשתם רעה להם יושיעם ה' ממנה ויהפוך הקללה לברכה. גם עתה ישראל נדרו נדר לה' ולא פירש הכתוב נדרם. ואין פירוש הנדר והחרמתי את עריהם. אלא לדעתי לא זכר הנדר כי זה דבר מבואר. כאלו אמר וידר ישראל נדר מה. כדי שה' יתן בידם את הכנעני ויחרימו את עריהם. ובשאלתם זאת נבערו נכסלי והקשו לשאול שיתן בידם הכנענים חיים לעבדים ושיחרימו וישחיתו את הערים ולא האנשים והטף. כי אמנם רעה תבוא אליהם בזה שיהיו לצידים בעיניהם כמו שאמר (לקמן ל"ג) והיה אשר תותירו מהם וגו' ובזה יהיה קצף על ישראל כי ידיחו אותם ויתעום אחרי אלהיהם. על כן הי"ת קבל תפילתם אך שלא יאונה להם רעה רצוני שהמית כל הכנענים במלחמה. באופן שהחרימו אתהן ואת עריהם. ולא כאשר שאלו להחיות הכנעני ולהחרים את הערים. לקיים מה שנאמר ואת שועתם ישמע ויושיעם:

עשה לך שרף ושים אותו על נם וגו':

עד והביט אל נחש הנחשת וחי:

רבים ראו וכן תמהו על מה זה פעם יקראהו נחש ופעם שרף? ובעל מעשה ה' כתב דרך נכון על זה שהי"ת היה נושא פנים למשה ומשה אל ה' ובצוותו עשה לך שרף הודיעו שהי"ת מחל על עלבונו ויעשה שרף על שחטאו נגד משה עיין בדבריו. ואמנם בזה אוסיף נופך. וטרם אחת שאלתי מאת ה' מדוע אמר והיה כל הנשוך וראה אותו וחי נשוך לשון עבר מה שנשוך כבר ומשה והיה אם נשך הנחש את איש משמע להבא? אלא כי ידענו שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול והרב שמחל על כבודו כבודו מחול ואמרו בילקוט נחש שעשה משה לכל הדורות היה ואמרו חזקיה כתת נחש הנחשת כי אמר כל שהנחש נושך ממית בעולם הזה ולא לעולם הבא והמקטיר לו לוקה בעוה"ז ואין לו חיים לעולם הבא מוטב שיכתת ויהיה לו חיים לעוה"ב ע"כ. וכששלח הי"ת הנחשים השרפים הנחש על שחטאו אל ה' והשרף על שדברו במשה. הנה אמר לו יתברך שיעשה לו שרף ויבקשו ממשה מחילה על שחטאו נגדו כי האל מחל על עלבונו. ואין ספק שדברו רעה במשה והוא לא ידע מה שאמרו מן הנאצה שאם היה שומע פשיטא שבענותנותו ימחול תכף ומיד להם ולא היה ה' שולח השרפים. וראיה על זה שהם לא בקשו ממשה אלא שיסיר מעליהם את הנחש כי אמנם במשה טוב וסלח בטחו ולא בושו שימחול להם ולכן לא שאלו הסרת השרף. על כן הי"ת צוה למשה שיעשה שרף שיבקשו ממנו מחילה כל הנשוכים אשר כבר נשכום השרפים. אולם האיש משה ענו מאד לא רצה שיבקשו ממנו מחילה כי כבר מחל להם וא"כ בהכרח כל הנשוך יחיה ויתרפא ומפני שהי"ת גם הוא מחל על עלבונו אם כן לא היה צריך לא נחש ולא שרף. ע"כ כאשר צוה ה' ואמר עשה לך שרף פירוש לכבודך כדרך (לעיל י"ג) שלח לך אנשים כי אני כבר מחלתי. וכאשר משה מחל על כבודו כבודו מחול ולא היה צריך לא נחש ולא שרף כי כבר הי"ת לא צוה לו שיעשה השרף אלא אם ירצה למחול להם. התחכם משה לעשות נחש לא על חטא שכבר חטאו כי כבר נתכפר אלא על חטא הלשון שבאולי יחטאו בכל דור ודור כי לא נחש ממית אלא חטא ממית כדי שאם יחטאו והיה אם נשך הנחש לעתיד תכף אחר פשעם אם ינשכום נחש שרף ועקרב ישיבו ויתרפאו. ואולם עשה נחש ולא שרף דלא לאחזוקי יוהרא לנפשיה ומיעט בכבודו והרבה בכבוד שמים. ועוד שמכאן ולהבא לא צריך לשרף כי מסתמא כל חכם ימחול על כבודו מבלי תשובה ולא ישלח ה' שרף משא"כ בפשעם באלהים חיים ומלך עולם שאין כבודו מחול וצריך לנחש להביט בו וישוב אל ה' וירחמהו:

ומשם בארה היא הבאר וגו' אסוף את העם ואתנה להם מים:

אז ישיר ישראל וגו':

באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם וגו':

יש שפירשו היות חטא משה ואהרן במי מריבת קדש על אמרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים ולא אמרו יוציא ה' לכם מים. וכבר דברנו בזה בפרשה הזאת. וזהו לפי דבריהם סבת מעוט האמונה שהביאו בישראל כמו שאמר לא האמנתם בי יען עשו שישראל לא האמינו בה' בחשבם שמשה ואהרן עשו את כל המופתים ולא ה' פעל כל זאת. וזהו כוונת השירה הזאת. כי אולם יקשה בה מה עניינה בזה? ומדוע לא שר גם משה אלא ישראל לבד ועוד מה טעם אמרו ומשם בארה היא הבאר וגו' אסוף את העם וגו'? ואין ענינו כאן. וגם הלשון הזה אסוף את העם ואתנה להם מים לא דבר רק הוא. אלא שהיה רע בעיני ה' על אמרם נוציא לכם מים כאלו יהיה הנס מאתם ולא מאת ה' והיה סבה שישראל יהללו וירוממו משה ואהרן ויתנו להם תשואות חן ולא לה'. לכן אמר ומשם בארה משם היה דרך אל הבאר והוא הבאר אשר אמר ה' למשה שלא יעשה דבר אלא יאסוף את העם ושמה ירצה ה' להראותם שהוא בעצמו יתן להם מים ולא משה ואהרן במטותם ובדבריהם. ומשה ואהרן לא כן עשו אלא בהפך ואמרו נוציא לכם מים והכו בצור ויזובו מים עד שישראל חשבו שמשה ואהרן עשו מעצמם הנס הזה ולכך אמרו הלל ושירה למשה ולאהרן ולא לה'. ז"ש אז ישיר ישראל וגו' כלומר זה היה הטעם ששרו ישראל שירה והלל למשה ולאהרן ולא לה'. ותופס שירתם באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם שהם משה ואהרן הנדיבים והשרים במחוקק במשענותם רצונו במטיהם ולא יד ה' עשתה זאת על כן התאנף ה' בהם:

ולא נתן סיחון וגו' ויצא לקראת ישראל וגו' וילחם בישראל:

לא היו רשאים ישראל להלחם באדום כי כן ציוה ה'. ולפיכך יפתח הגלעדי (שופטים י"א) שלח מלאכים אל בני עמון שלא ילחם בו נגד ציווי ה'. אמנם אם אדום ועמון יבואו להלחם בישראל בלי שיתגרו ישראל מלחמה רשאים להלחם בם והבא להרגך השכם להרגו. והואיל ואדום לא. נתן סבה לזה כי הוא ישב בגבולו ולא יצא ממחיצתו להלחם בישראל אלא לא הניחם לעבור בארצו לבד לכך לא הורשו ישראל להלחם בו. על כן אמר שם וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו כלומר לפי שאדום רעה לא חשב על ישראל ולא בא להלחם אלא כאשר יאבו ישראל לרשת משכנותיו וליכנס בתחומו. לכן ויט ישראל מעליו ולא יכלו להלחם בו. ולא עשה כמעשה סיחון אשר בא בכונה להלחם בישראל ככתוב:

תוכן העניינים

מלאכת מחשבת חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה