מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ
ספר במדבר · פרשת נשא
על פי ה' פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו ופקודיו אשר צוה ה' את משה:
במה שכתב פקד אותם וחזר ואמר ופקודיו וגו' כפל הענין לאיך צורך כתב רש"י כי ופקודיו חוזר אל מנין השנים מבן שלשים ועד בן חמשים כאשר כתב הרא"ם. מלבד הלחץ הסובל פירושו עוד יקשה לנו בו שגם זה כבר אמור בכלם אחד לאחד מבן שלשים שנה ומעלה וגו'? ועוד יקשה לשון ופקודיו ליחיד הפוקד? ואם רצונו אל הפוקד כדברי הרא"ם גם לזה היה לומר ופקודיהם שאף אהרן היה פוקד? מלבד כי איך יספר בזה מנין אחר שספר משאם ועבודתם ז לכן לבי אומר לי לפרש הפסוק על הפקידות והשררה. ומה שאמר ופקודיו רצונו אל הנפקד על מה שלפניו אל איש איש על עבודתו וגו'. כי מצאנו אל כל משפחה ומשפחה מבני לוי משמרת עליה שוטר ומושל. כמו שאמר ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן הוא היה פקיד עליהם ושם אותם איש איש על עבודתו ועל משאו. וזאת הפקידה והמנוי הוצרך הכתוב לכתוב שלא ליתן פתחון פה לומר שעשה משה מעצמו ולכבוד אחיו ובניו דרוש דרש משה. והנה לעיל כבר כתב המנין ושמנאם על פי ה' באמרו אלה פקודי משפחות הקהתי וגו'. אשר פקד משה ואהרן על פי ה' וכן שנה בבני גרשון ושלש בבני מררי. אמנם בדבר השררה מי זה ואיזה הוא יוציאם ויביאם על משאם ועבודתם הוכרח לחזור ולהודיע שגם זה עשה משה לבדו על פי ה' ולא מרוחו. זהו אמרו על פי ה' פקד אותם ביד משה ולא ביד אהרן שבזה נצטוה משה לבדו והוסיף איש איש על עבודתו ועל משאו ירצה שלכלם נתן לאיש עבודת משא כאשר צווה. אבל מה שנתן עליהם בזה מושלים ופקודים וזהו אמרו ופקודיו ירצה המופקדים עליו ירצה על כל איש ואיש האמור לפנינו בסמוך גם זה מאת ה' מן השמים כאשר צוה אל משה ולא מלבו:
איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה':
מה שלא כתב נפש כי תחטא וכדומה מן הלשונות הנהוגות בכתוב? וכן מה שאמר למעול מעל ולא כתב ומעלה מעל? נראה לפרש בשיטת בעל כלי יקר שאמר בפרשת ויקרא שלכך הקדים חטא למעילה לפי שמדבר בכופר ממון חבירו. ודבר זה יביאנו לישבע לשקר ולמעול בה'. וגם הרב אלשיך פי' וכחש בעמיתו הוא טעם אל מה שלמעלה ממנו למה ימעול בה' מי שיחטא לחבירו לפי שישבע לשקר. ועל פי הדברים האלה הדבר צריך ביאור ועדות נאמנה. כי מי יאמר אליו שזו כוונת התורה. ולא נאמין לדברי המדרש. או שבעונות אדם למקום לבדם מדבר. אלא שהוציאו דבריהם מלשון המקרא שנאמר כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ולא בלשון אחר כאשר הוקשה לנו. ורוצה לומר כי יעשו חטאות ועונות שבין אדם לחבירו שזה כוון באמרו חטאת האדם כלומר חטאת של אדם לנגד האדם ולא נגד המקום וזה יביאם למעול מעל בה'. ד"א למעול מעל בה' לפי שעונות שבין אדם לחבירו אם כי המה חטאים קלים מ"מ הקב"ה חושבם חמורים כמעילות וידקדק בהם יותר מעונות שבין אדם למקום הואיל וכפרתם אינו ביד ה' אלא עד שירצה את חבירו. ולכן כאשר יחטאו חטא לאדם יבואו למעול מעל בה' ויהיו בעיני ה' כמעילות:
והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו וגו':
והתודו את חטאתם לשון רבים והשיב לשון יחיד ל גם אשר עשו מיותר? והנכון מה שאמרו חז"ל בפ' שבועת הדיינין ר"ש בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שחלה שבועה על שניהם ופירש רש"י ששניהן נענשים שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובא לידי חלול ה'. ואולם אם כי חטאו שניהם התובע והנתבע מ"מ אין ראוי שיהיה חטאם שוה שהנתבע חוטא בגזל ובשבועת שקר והתובע באשר לא דקדק למסור ממונו לבד. א"כ בתשובתם על שניהם מוטל להודות על חטאם אבל זה על מה שעשה וזה על מה שעשה. לזה אמר והתודו את חטאתם לשון רבים בהיותם שוים בחובת הוידוי אך אשר עשו כל איש בראוי לו. לכן התובע בוידוי לבד עשה מה שמוטל עליו ואין עליו עוד אשם כי קל חטאו לנשוא. אבל הנתבע עוד צריך להביא אשמו וכפר עליו לפני ה':
איש איש כי תשטה אשתו וגו':
עד וקנא את אשתו והיא לא נטמאה:
ובסוף הענין כתוב או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והעמיד וגו' השנוי וההפרש שבין הפסוקים צריך תשובה. הואיל ונראה יחזה שיש שעבר עליו רוח קנאה אע"פ שלא נטמאה ובסוף הפרשה כתב סתם תעבור עליו רוח קנאה ובהכרח גם שם ידבר כשלא נטמאה שבנטמאה כבר אמור בפסוק הקודם זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה. ואם שמה תעבור עליו רוח קנאה יהיה פירושו חשד לבד ובאמת לא נטמאה גם בזה היה לו לקצר כאשר הוא שם? ועוד יקשה מה שחזר בסוף זאת תורת הקנאות וגו' מה שבכאן כבר אמור ומפורש? ואולי הטעם שבזה לא בא ללמדנו שיהיה איש חייב להביא את אשתו אל הכהן אע"פ שלא נטמאה כאשר חשד בה ונסתרה לבד. אלא הפירוש שיכול להביאה בכל פנים אם תשטה אשתו ומעלה מעל בו ונטמאה וזה בתנאי שיעבור עליו רוח קנאה ירצה שראה אותה מדברת עם השכנים כדברי חז"ל וירא פן תטמא ואמר לה אל תסתרי יהיה שעבר עליו רוח קנאה והיא נטמאה כלומר אחר שכבר נטמאה או עבר עליו רוח קנאה והיא לא נטמאה עדיין אלא אח"כ בכל ענין יכול להביאה אל הכהן. ובאשה רעה וחטאה דבר הכתוב אלא שיש לספק אם נטמאה קודם הקנאה או אח"כ. אבל בסיף הפרשה בא והוסיף צווי שיכול להביא האשה ולעשות כתורה הזאת אע"פ שלא נטמאה ולא עלה על דעתה באמרו סתם וקנא את אשתו שבאמת לא נטמאה.
(א) וזאת היא תורת ומדת הקנאות אשר על הרוב יקנא איש על אשתו מה שאין בה וזה יביאנה לעשות הרע בעיני ה' ולבגוד בבעלה כי כאשר יקנא איש באשתו ואין בה חטא ופשע ברוב דברים בינו לבינה יקיצנה לפשוע בו מה שלא היתה עושה כאשר היתה באמנה אתו ואם לא תעבור עליו רוח רעה סמל הקנאה. מעשים ראינו כאלה בכל יום. באופן כי זאת תורת הקנאות. וזה תסבב הקנאה כי תשטה אשה תחת אישה ותשים בדעתה לחטוא תסכל ותשטה ותבקש להטמא מה שלא חשבה מקדם מ"מ הרשות נתונה ביד האדם לבקש רעתו ואם ירצה התורה נתנה לו כרצונו להביא לפני הכהן גם אם לא פשעה בדבר:
איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל:
כן ארחות איש חיל רב פעלים שורר בביתו ומושל ברוחו על אשתו ובניו לא יאונה לו כל און כי יהיה מוראו עליהם לבלתי יחטאו. ואם נכנס בהם רוח שטות המביאם לידי מעילה יוכיחם בשבט פיו ויענישם לכך אמר איש איש שתי פעמים. להורות היות בו כח גבר למשול בביתו. ד"א כי האדם בביתו יצטרך להיות מובלע ביניהם ולקבל בסבר פנים יפות בני ביתו שמאלו דוחה וימינו מקרבת ולכבד אשתו יותר מגופו. כי אמנם האיש שהוא איש לבדו רצונו (ב) שאין לו קרוב דעת עם אשתו ואין לו עסק עמה וכלו בעיונו במה שראוי לאיש בישרו הכתוב שתזנה אשתו תחתיו. ודברים כאלו נכוחים למבין:
וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים: ואח"כ כתוב ובאו בה המים המאררים למרים: ושוב כתוב ואחר ישקה את האשה את המים:
הקושי מבואר. והנראה כי עד לא השקה אותם האשה לא ידעה אם מרים הם או מתוקים. אלא שמפחד המות נתפעלה בהם עד שחשבתם למרים ורעים ור"ל מי המרים המאררים פירוש הם מים מרים לפי שהם מאררים. והראיה כי כאשר שתתה אותם כבר ידעה שאינם מרים אלא שלהיותם מאררים המר מר המות לה וחשבתם מרים. ז"ש ובאו בה המים המאררים למרים פירוש באו בה המים המאררים כאלו הם מרים באמת לרוב פחדה ומהתפעלותה מיראתם אמנם באמת מים הם לבדם כאשר אמר ואחר ישקה את האשה את המים. ד"א (ג) כי הרבה פועל הדמיון באדם בתנועת הרוחות שהם עצמים דקים נעים ונדים כאשר יתנועעו בחוזק מכח הדמיון יבקעו אל חלק מאברי האדם בחוזק ובמרוצה עד שיוליכו עצמי האבר ההוא לתנועה ההיא אשר בה יתהוה דבר הנחשב. כי אמנם שנוי הגופים והגוונים הכל משנוי התנועה והעמדה כאשר הוכחנו במחקר. ומחשבת אשה הרה תוכיח כאשר תצייר בוולד שבבטנה את אשר תחשוב בחוזק הדמיון ופעמים רבות יעלה בדמיון האדם דבר שאינו כן ויתחזק שם ויתפעל בו עד כי באמת ישוב הדבר ההוא להיות כמחשבתו מרוב וגדולת כח הדמיון. וזה מאמר הכתוב שהכהן להביא מורך בלב האשה כדי שתודה ולא ימחה שם ה' על המים אומר אליה שהם מרים מאררים כאלו תשתה סם המות והיא התפעלה בדמיונה עד כי בשתייתם טעמה בחוש הטעם כאלו הם מרים באמת ונתהפך הרגשת החוש בה למר ובאו בה המים המאררים למרים באמת ובפועל:
איש או אשה כי יפליא לנדור גדר נזיר להזיר לה':
הלואי האדם יקיים מצות התורה מבלי שיוסיף עוד נזירות על הדברים באסרו איסר על נפשו במותר לו. ואף גם זאת כאשר יעשה האדם לכוף את יצרו זה מעשה הצדיקים שנשבעים אל יצרם ונודרים נדרי נזיר לגדור עצמם מן העבירה גם זה דבר בנמצא וניתן להצילו בנפשו. אבל להזהיר עצמו מן הדברים המותרים ושיהיה הדבר לבד לשם שמים להגדיל שכר מבלי תכיפת יצר ואין דבר זהו פלא אשר אין בנמצא וכנגד הטבע. ככה דבר מלאך ה' אל מנוח (שופטים י"ג) כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן כי מסתמא הנזיר מן הבטן אינו אלא לשם שמים שעדיין אין בו יצר לב האדם רע ולכן אמר נזיר אלהים רצונו לשם אלהים ולא לסבת התרחקו מן העבירות. ולפי ששאל מנוח שמו לידע אם יהיה הדבר אם יקום בא אליו מענה למה זה תשאל לשמי והוא פלאי. שכבר יקשה אמרו למה זה תשאל לשמי והיה טוב שיאמר לא אומר לך שמי? אלא פירושו על מה תבקש שמי כדי שממנו תכיר אם יארע הדבר שהגדתי לך? לא זו הדרך! כי אם זה היה דרך טבע שיזיר אדם מן העבירות שבידו היה לך לשאול אות או מופת. אך אמנם זהו נזירות על דרך נס. ויהיה והוא פלאי טעם אל הנער שאין דומה לו בנמצא אלא חוץ לטבע. הנה כי כן בזה לנו יודיע באמרו כי יפליא לנדור נדר ומהו הפלא להזיר לה'. ירצה שיעשה נזירות לשם שמים ולא מיראת החטא:
ויהי ביום כלות משה וגו':
עד ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום וגו':
יקשה ראשונה מדוע כפל פעמים שלש ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים למה הביא כל הכנויים האלה? ומה תועלת להגיד אם הם נשיאי המטות אם הם העומדים על הפקודים או היו אחרים? מלבד כי כבר ידענו שלא היה שני נשיאים לכל שבט לומר שהנשיאים האלה אינם הנשיאים המוזכרים? ב' יפלא שלא הביא מלת הם גם באמרו ראשי בית אבותם לתפארת הלשון? ג' על שלא הזכיר בפסוק ראשון מה הקריבו הנשיאים עד שאח"כ חזר ואמר ויביאו את קרבנם וגו' אמנם בראש כתוב ויקריבו נשיאי ישראל ואין מפורש מה הקריבו ולפני מי הקריבו? ד' אחר שכבר אחר ויקריבו וחזר ואמר ויביאו את קרבנם מדוע שלש ויקריבו אותם לפני המשכן? ה' אם רצה לכתוב פעמים שלש דבר ההקרבה למה שינה באמצע בלשון ויביאו ושתי הקצוות בלשון ויקריבו? ו' באמור ה' אל משה קח מאתם והוא ידוע שיקח מאתם ומה פשעם ומה חטאתם לומר שאל יפנה אל מנחתם וימאסנה?! ז' כי הנה מצאנו הפרש רב בדברים פעם יאמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ופעם ויקריבו הנשיאים את קרבנם ופעם ויקריבו אותם והיה נוח יותר שיאמר ויקריבו אותם גם לבסוף להורות על הקרבנות לחנוכת המזבח שכבר נאמרה למעלה? ח' על שאמר ביום המשח אותו נראה בלי צורך כי גם למעלה לא כתב ביום המשח המשכן? ט' בטעם על מה הודיע שהקריבו קרבנם לפני המשכן או לפני המזבח ומה ילמדנו בזה אם לפני המשכן הקריבום או במקום אחר? וגם כי שני מאמרים סותרים זה את זה? י' למה בראש לא הזכירם בשם נשיאים אלא אמר ויביאו את קרבנם ויקריבו אותם מבלי שיאמר הנשיאים כאשר בפסוקים המאוחרים? י"א על מה צוה ה' נשיא אחד ליום כי מה לנו אלו הקריבו כלם ביום אחד? גם לא אמר בזה קח מאתם כלשון הראשון? י"ב אם כבר הנשיאים הקריבו קרבנם כלם לפני המזבח איך אם כן נשיא אחד ליום יקריבו? והיה אם כן צריך שיניחו שמה עולותיהם וזבחיהם באמצע העזרה ימים או עשור או להחזירם לאהלם? וראיתי אני לומר בזה כי נשיאי ישראל הם המה שזכרנו למעלה בפרשת במדבר נמוכי רוח מלומדי ענוה לא הסתכלו בגדולות ובנפלאות ולא עלה על לבם להקרא אלא ראשי בית אב כמו שהקדמנו שם. ושלכך זכו להיות ראשי אלפי ישראל כי רם ה' ושפל יראה וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. אף בזה כל זמן שרדפו דרכם ולא התנדבו למלאכת המשכן אלא באחרית כדאיתא במדרש קלסם הכתוב שנאמר ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם רצונו שהם הקריבו עצמם באמרם שאין להם מעלה אלא להיותם ראשי בית אבותם ולא נשיאים וזה היה נסבה לנטלם ולנשאם כימי עולם והכתוב מפרסם גדולתם להגיד שהם עם כל ענותנותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים וכל איש מישראל מורה באצבע היותם שרים וקצינים. אע"פ שלפני ה' שפלים בעיניהם והבורח מן השררה השררה רודפתו ושעודם מחזיקים בתומתם ויביאו את קרבנם לפני ה' כלומר שהם בעצמם מבלי שליח או משרת הביאו את העגלות ואת הבקר להקריבם לפני ה' על כן לא נאמר ויקריבו את קרבנם כי ויקריבו פירושו אף על ידי אחר אמנם הם בכבודם הנהיגו השוורים אל המשכן. גם לא הזידו לקרב אל משכן ה' ודרך כבוד יראו מגשת אליו והניחום להקריבם לפני ה' אל הכהנים בני אהרן. לכן חזר ואמר ויקריבו אותם לפני המשכן. יהיה זה מגודל ענוה שלא רצו לגשת אל הקדש ולא ימצא בהם עון ומתו או שלא בחרו שבעל השור יעמוד על שורו להשתבח במנחה ההולכת לפניו. לכן הי"ת היוצר יחד לבם ומבין מעשיהם שלם גמולם בראשם וצוה למשה שהוא בכבודו ובידיו יקח מאתם ולא הכהנים ויעשה להם את כל הכבוד הזה מדה כנגד מדה שהמלך בעצמו ידיו תביאנה את אשי ה'. אולם כי אוי לרבנות שמקברת את בעליה והשררה מביאה לידי רוע לב וזדון כאשר עשה הלל בבני בתירה. גם אלה חזרו לאחוריהם ונתגאו בראותם עליהם היקר והגדולה התחילו אח"כ לדבר גבוהה גבוהה. ושתים רעות עשו. כאשר הביאו קרבנם לחנוכת המזבח לא המתינו כפעם בפעם להקריב אחרונים אלא מיד ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו ולא שמרו את משמרת מחשבותיהם כאשר מתחילה ולא רצו להתעכב שיעבור אפילו יום המשיחה אלא תיכף הביאו קרבנם ביום המשח אותו בראש וראשון. גם בפעם הזאת לא הביאום בידיהם אלא ויקריבו על ידי עבדים המתפרשים מפני אדוניהם לכן לא נאמר ויביאו. זאת ועוד אחרת כאשר שלחו קרבניהם בחרו להתפאר עליהם להשתבח בתהילתם ורצו שיקרא שם הנשיאים עליהם שנאמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח שנתנו בקולם והשמיעו בקהל היות זה קרבן הנשיאים מה שלא עשו בראשונה ושם נאמר ויקריבו אותם לפני המשכן ולא כתוב נשיאים כי שמה בחרו בהצנע לכת וכאן בגאוה להתהדר בעיני העם ולהשתבח בעיר אשר כן עשו נזורו אחור משרירות לבם. גם הסכילו עשה להקריב קרבניהם עד קרוב למזבח ולא עוד לפני המשכן. אף הי"ת הלך עמהם בקרי וצוה עתה למשה שנשיא אחד ליום דרך נזיפה כדי שיוכרחו להשיב אחור ידיהם וקרבניהם ויקריבום אחר כך נשיא אחד ליום וזה גנאי לנשיאים שישובו עם מנחתם אחור וגם לא צוה ה' למשה בזה קח מאתם אלא שהם יקריבו להענישם מאשר רצו להשתבח במנחה:
ויהי המקריב ביום הראשון קרבנו וגו':
ביהודה הוא הראש לא כתב נשיא אלא נחשון בן עמינדב למטה יהודה. וביום השני נאמר הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר. ובכלם אח"כ נשיא לבני ראובן נשיא לבני שמעון וכן כלם? הלא דבר הוא. והקרוב אלי שבחר להורות לנו בדבר הרבנות כי שמה ישבו כסאות למשפט להשפיל המחזיק עצמו בה וכאשר אדם יתרומם ויתגדל במעמדו אז ראוי להראות ענוה ואל ישעה בדברי שקר. וידענו כי אמרו נשיא יששכר הוא מאמר הקטן במעלה מאלו אמר נשיא לבני יששכר כי זה מורה באצבע נשיאותו ברמים בנים מקשיבים לקולו כל בני יששכר אמנם נשיא יששכר לא יורה כ"כ על נשיאותו בכלם ונוכל להבין גם שהוא אחד מהנשיאים שביששכר. על כן הואיל ויהודה גבר באחיו לישב בראש המקריב ביום הראשון למדנו הכתוב דרך ארץ להראות ענותנותו עד שלא קרא לו נשיא. ובשני לו ממעלה כתב נשיא יששכר שהוא מגיד נשיאות יותר ממנו אולם לא כג' ושאר השבטים כתוב בהם נשיא לבני זבולון נשיא לבני ראובן וכן בכלם. כללו של דבר כל המאוחר בא הכתוב לשבחו ולהגדילו במעלה:
זאת חנוכת המזבח וגו':
עד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת וגו':
יראה להשתדל ביישוב מספיק על כפל זה? אמנם שינה לשון השני אחרי המשח אותו מן הראשון ביום המשח אותו? גם יש לשאול סמוכים איך נקשר זה עם ובבוא משה וגו' טעון אחר שלא כענינו ולא ידענו מה טיבו? וגם זה כבר אמור במקום אחר ואין כאן מקומו והרצון בזה שכבר קיימו וקבלו היהודים המכוון בקרבנות להמשיך שפע שכינתו יתברך בתוכנו באמצעותם כידוע ליודעי חן. בשגם אמרנו עליהם טעמים אחרים למעלה מדרך הפשט. והנה הובאו בפרשה חנוכות שתים אחת בנגלה ואחת בנסתר. הנגלה לחנוך המזבח בקרבנות הנשיאים. והנסתר הבא אחר תכלית ההקרבה כי בה נמשיך שפע ה' יתברך אלינו. ולהורות ענין הנגלה כתב זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל שהכונה בזה על חנוך המזבח בקרבנות הנשיאים אל מה שנראה עין בעין הפועל החומרי. אמנם המכוון בסתר מן תכלית הקרבן כתב לבסוף זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו ובבא משה וגו' כלומר תכלית חנוכת המזבח אחרי המשח אותו רצונו אחרי הקרבנות הוא ובבא משה וגו' כי בזה נמשך שפע אלהי היושבי בשמים אל מתחת לארץ ובא הקול מאת ה' מן השמים לבין שני הכרובים ונשתתף שכינתו בתוכנו: