מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ
ספר במדבר · פרשת מטות
איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו וגו':
ואשה כי תדור נדר לה' וגו':
אלה הם הגדת דברים על דרך הפשט. כי כאיש גבורתו. וכל איש אשר ידבנו לבו לידור מסתמא יעשה ככל היוצא מפיו ולא ישנה בדבורו. לא כן באשה אין מעצור לרוחה רוח הפכפך תדור ותנחם:
נקום נקמת בני ישראל וגו': עד ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' ויהרגו וגו':
כבר מפורש בזה על פי המדרש שהקב"ה באמרו נקום נקמת בני ישראל היה חולק כבוד לישראל שינקמו את נקמתם אבל משה חלק כבוד להי"ת ואמר לתת נקמת ה' במדין ולא נקמת ישראל. אבל אוסיף ואומר כי הדברים אמת שלה' המלחמה (א) אולם ההשתדלות הכרחית לאנשי הצבא כי לא ישלח ה' ברכה לאדם אלא במעשה ידיו כאשר יפעול ולא כאשר ישב ובטל שנאמר (איוב א') מעשה ידיו ברכת. ואיך ימותו המדינים בניצחון ישראל כי זאת תקרא נקמה ולא שימותו מיתת עצמן אם ישראל לא ילחמו בם בחרב ובחנית ולא ישלחו עליהם אנשים לצבא? אמנם כאשר לה' לבדו המלחמה יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו ה' ילחם להם והם יחרישון כמו על ים סוף ובמלחמת יהשפט וחזקיה עם סנחריב. זאת היא נקמת ה' ולא נקמת ישראל כי נשגב ה' לבדו ביום ההוא וידעו כל עמי הארץ כי ה' בכבודו נלחם בגוים ההם. ואין זאת נקמת ישראל. באשר ידוע (ב) ההפרש שבין השנאה והנקמה. השונא בוחר רע אל הנשנא יבוא ממי שיהיה כי הוא מבקש רעת שונאו ולא יחוש האופן. אמנם הנוקם בהפך לא יתרצה אלא בהכנעת שונאו ושידע שהרע המגיע אליו ממנו הוא כדי שיכנע ולא יזיד עוד לעשות לו כפעם בפעם. על כן אמר הי"ת למשה לנקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ושישתדלו המה בידיהם כדרך כל הארץ ביום קרב לעשות נקמתם אף שהי"ת ישלח עזרו מקדש וינצחו. אולם מרע"ה רצה לתת כבוד לשמו ב"ה ולקראה מלחמת ה' ונקמתו ולא נקמת ישראל כאלו הי"ת יתחייב להלחם לבדו וישראל לא יעמלו ולא יטרחו אלא ויהיו על מדין בראייה לבד לראות בנקמת ה'. וכל זה להרבות בכבוד שמים. כי אמנם בפעולה עשו כדבר ה' ולא כדבר משה ירצה שצבאו על מדין וילחמו כאשר צוה ה' שהמה יערכו מלחמה ויהרגו בידיהם ודבר אלהינו יקום לעולם להראות חיבתם לפני המקום שבחר וצוה לנקום נקמתם ולא נקמתו:
אנשי הצבא בזזו איש לו: מלשון המבזבז אל יבזבז יותר מחומש והגיד שגם אנשי הצבא הרימו תרומה לה' וכל אחר מהם לקח מן הבא לידו מנחה לה' בינו לבין עצמו מתן בסתר ולא בפרסום ובגלוי:
דבר אחר כי אמנם ראו שרי האלפים ושרי המאות שהמון העם בזזו איש לו ויעט העם אל השלל ואיש אחרי בצעו הטו בסתר וא"א לדעת כמות הבזה והמלקוח בכסף ובזהב וחששו שלא יביאו אל ה' קרבן עליהם כראוי לכן הקדימו והביאו המה כלי זהב אצעדה וצמיד כל כלי מעשה אשר בידם כדי שיכפר על מה שהסתירו העם. זהו שנתן הטעם ואמר אנשי הצבא בזזו איש לו כלומר לכן הנשיאים הביאו לא חלק ממה שבזזו אלא הכל כדי שיכפר על שלל העם הואיל ואנשי הצבא בזזו איש לו בסתר ואפשר לא יביאו המעשר אל בית האוצר כראוי להם. הלכך משה לקח הזהב מאתם ויביא אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל שיעשו גם המה המוטל עליהם בתתם המחוייב להם לבדק הבית:
ויבואו בני גד וגו': עד ויאמרו אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ וגו':
יש לתמוה למה פירשו דבר אין צריך לו שה' הכה הארץ? וכבר ידענו הדבר! גם מה שחברו פרשה חלוקה בפני עצמה לשאול שאלתם הלא טוב להם לומר מתחילה אם מצאנו חן בעיניך תנה לנו הארץ הזאת שהיא ארץ מקנה וגו'? וראיתי לומר (ג) שהוצאת השם על הדבר אם טוב ואם רע פועל ביותר על הווייתו הואיל ורבים מעמי הארץ מתייחדים להאמין על השם ההוא ויתנו עליו בקולם עד שיאמינוהו אל כל העם באופן כי נסתחפה שדהו ומזלו גרם אם להרע אם להיטיב וישוב לו הדבר כן בהכרח. וזהו אמרו (לעיל י"ו) קריאי מועד אנשי שם אשריהם שזכו לשם וזה הביאם להיות נשיאי עדה כי קול ההמון יפעול לעשות אמת גם דבר שקר בהיותם מתפעלים בחושיהם. גם בני גד וראובן הוצרכו להוציא דבה ושם לגנאי על ארץ סיחון ועוג ולומר בדברם בתוך קהל ועדה שהיא ארץ מקנה ואון בה בית מושב עיר חומה דלתים ובריח כי הכה אותם ה' לנתוץ ולהרוס ואין נכון להושיב בה אלא עבדים עבדי משה אשר להם מקנה ולא שאלו עתה להם הארץ ורע רע ואמר הקונה עד כי המון העם שלא הבינו כוונתם נתפעלו בזה והאמינוה לארץ מקנה לא חפצו בה. וכאשר נעשית מחשבתם לאחר זמן באו ושאלו הארץ להם לכן לא מצאו בבני ישראל איש יחלוק עליהם וישאל גם לו את הארץ:
ד"א הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל רוצה לומר אין לשום שבט לערער ולומר למה תנתן הארץ הזאת לכם ולא לנו הלא כל ישראל היו בטורח המלחמה והכבישה? לכך תירצו זו היא ארץ אשר הכה ה' על פני כל העדה וכלם רואים ולא עמלו בכבוש:
ויאמר משה וגו': עד בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם והיוצא מפיכם תעשו:
ראוי לדקדק מה שאמר ולמה תניאון בוי"ו מוסיף על הראשונים? ואשר צעק משה כה עשו אבותיכם וגו' מה ענין מרגלים אל הדבר הזה אלו חטאו בהוצאת דבה ואלו לא הוציאו דבה? ומה שאמר ויגשו אליו ויאמרו ואם היו מדברים עמו בהכרח היו קרובים אליו מבלי שיגשו עוד? ועוד יש להבין בשני התנאים שאמר אם תעשו את הדבר הזה אם תחלצו ומהו התנאי הראשון הנאמר בדבר הזה ואם רצונו שיבנו גדרות צאן וערים הנה אין זה תנאי לשיעברו חלוצים אדרבא אלו לא הניחו בניהם מקניהם וכל קניינם בערי הגלעד אין ספק שילכו אל ארך כנען ותהי יראתם על שהיו מניחים בניהם מעבר לירדן שיש לספק שמא לא יעברו מאהבת בניהם ורכושם? וכמו כן מה שכפל עוד בנו לכם ערים וגו' כי זה אין תנאי שיעברו? וכן והיוצא מפיכם תעשו כבר אמור פעמיים? ונאמר בהיתר הגמגומים האלה. כי שתים רעות עשו בני ראובן וגד בדברם אל משה. אחת ששאלו שלא כהוגן שאחיהם יבואו למלחמה והמה ישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. והשנית כי לא שאלו בחשאי בינו לבינם. אלא בפרסום להניא את לב השומעים ויביאו מורך בלב העם. ועל שתיהם הוכיחם משה. על הראשונה האחיכם יבואו למלחמה ועל השנית ולמה תניאון וגו' לשאול זה בקול רם באזני כל העם. כה עשו אבותיכם המרגלים שלא השיבו אלי דבר בחשאי אלא אל כל העדה בהקהל כאשר אמרנו בפרשת שלח והניאו את לב אנשי ישראל. על כן בני גד ובני ראובן בחרו לתקן שתיהם. וראשונה על אמרם בפנו הקהל. עתה ויגשו אליו בלחש לדבר באזנו בסתר. ועל שהקשה האחיכם יבואו למלחמה וגו' תירצו שאף המה יעברו חלוצים. וכדי שיאמין כי כנים דבריהם הוסיפו גדרות צאן וגו' וערים לטפנו כלומר אל תחשוב שנתעכב בזה כל אנשי המלחמה כי בהפך לא נכנס בהנה ולא נבנה אלא גדרות צאן וערים לטף. ובזה יודע איפה כי כוונתנו לקיים דבורינו כאשר לא נעשה בתים לשבתנו אלא לצאן ולטף לבד ואם כן בהכרח מחשבתנו לילך עמכם כי אין מקום לנו ללון. וישמע משה וייטב בעיניו. על כן ענה אם תעשון את הדבר הזה פירוש שלא תבנו מקום לכם לשבת אלא לטפכם ולמקניכם. ועוד תעברו חלוצים וגו'. ולכן אני עצה טובה משמיע לכם שתכף ומיד תבנו ערים לטפכם וגדרות לצאנכם לבדנה וידעו הכל בייחוד כי היוצא מפיכם תעשו שאל"כ ייראו מכם שלא תעברו חלוצים:
ויחר אף ה' ביום ההוא וגו':
אם יראו האנשים וגו':
ויניעם במדבר עד תום וגו'
כוונת הפסוקים שאוי לרשע ואוי לשכנו. ועון האנשים אשר חטאו בענין המרגלים היה סבה שגם הקטנים שלא הגיעו לעשרים שנה נענשו. וזהו אומרו ויחר אף ה' ביום ההוא שלא חרה אפו אלא באנשים מבן עשרים שנה ומעלה והיה ענשם אם יראו וגו'. והנה היה אפשר שה' יתברך ימית את כל קהל האנשים ביום אחד או מקץ שנתים ימים ויהיה תועלת לקטנים שיכנסו תכף לארץ. אמנם צוה ה' שינועו במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור ויהיה עם זה עונש גם לקטנים שלא נכנסו לארץ עד תומם מקרב המחנה. לכן הוסיף ואמר ויחר אף ה' בישראל רצונו בקטנים ויניעם במדבר ארבעים שנה וגו'. ולכך גם אתם אם תחטאו ותניאו את לב בני ישראל תסבבו שעוד יוסיף להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה שימותו גם הם במדבר בשכבר זקנים המה:
ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם:
כל דברי הפסוק הזה מיותרים לאין צורך. מאחר שכבר אמר ולמה תניאון וגו' מלבד שאין בהם תבונה. ואם רצה להפחידם בעונש. היה לו לומר ואם לא תעשו כן לא תהיה לכם הארץ לאחוזה. ובזה היה התנאי כפול? ואמרתי גם אני שיש הפרש רב (ד) בין החוטא כאשר הוקרה לו מקרה בלתי טהור ושהעון מצאו ולא חשב בו. ובין החוטא אשר ימצא עילה לפשוע ולמרוד וילך הוא למצוא העון כאשר כתבנו בפרשת בראשית. כי הנה לראשון אין כ"כ מן האשם כי יצר לב האדם רע ובאותו פרק אין כל אדם יכול לעמוד בניסיון. כמאמרם ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד ופירשו בו הואיל ובעלי תשובה צריכים לנסות עצמם באותה עבירה. ואולי הצדיק הגמור לא יוכל לעמוד. וכן אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה. ואיך אפשר שהמחשבה חמורה מן המעשה. אלא רצו לומר שהמהרהר לעשות עבירה והולך אחריה גדול מן העבירה עצמה הנעשית בהיסח הדעת ובאה לידו בלי קדימת מחשבתו בה. והנה אם בני גד וראובן היו בתחילה חושבי מחשבות לבלתי עבור את הירדן לרשת אחוזה ולהניא את לב בני ישראל זה היה נחשב להם מרד ומעל בהיותם הולכים במחשבתם אחרי החטא ולמצוא העון ולא הלכו עמו בקרי והזדמן עד שיחטאו בזה ביתר שאת על שאר אחיהם בני ישראל אשר זה לא שאלו. אך אמנם כאשר זה לא עלה על לבם אלא בחרו להושיב טפם ומקניהם ולעבור חלוצים אף אם אחר כך מאהבת טפם וקניינם יעברו תורות וישובו מדבריהם ולא יעברו הירדן לפני החלוץ לא יהיה נחשב כל כך מן הפשע כאשר בתחילה מן הטעם שעתה העון מצאם ואהבת ילדיהן עכבתם מלעשות מה שהיה בדעתם. על זה אמר ואם לא תעשון כן וגו' פירוש אז לא תהיה חטאתכם כל כך גדולה וחזקה כי אף אם לא תעשון כדבריכם הנה חטאתם לה'. אבל דעו חטאתכם אשר תמצא אתכם לפחות החטאת ימצא אתכם ולא אתם העון ובזה תרויחו שפשעכם לא יתגדל כאשר באופן הראשון. ומכל מקום בנו לכם ערים והיוצא מפיכם תעשו ולא תחטאו מכל וכל גם בחטא הקל: