מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ
ספר במדבר · פרשת בהעלותך
בהעלותך את הנרות אל מול וגו': עד וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה וגו':
הנה מה טוב ומה נעים אלו אמר ששת הנרות שכן לבד היו בלי גוף המנורה ל ומה שהוסיף שנית ידו אל מול פני המנורה העלה נרותיה ולא אמר האיר הנרות כבראשונה שלהאיר היה הצווי ולא להעלות כי לא צוה ה' דבר אל אהרן העלה את הנרות אלא שבהעלותו יאירו? גם מאמר וזה מעשה המנורה אין כאן מקומו באשר כבר אמור בפרשת ויקהל כי שם ביתו? כל אלה יעירנו לפרש כפי שיטת מהרי"א אשכנזי. דרוש דרש בפי"א מחלק מעשה תורה היות ז' קני המנורה רומזות ז' חכמות והנר האמצעי לחכמת התורה. ולפי זה אומר אני כי הפסוקים הללו אינם אזהרה לאהרן וצווי שיאיר נרות המנורה אל מול פניה כי זה כבר נאמר להלן והאיר אל עבר פניה. אלא הכא עצה טובה קמ"ל בידיעת החכמות ולמודן כי כלנה לא תאורנה שכלנו בלי התורה מאירת עינים וגם התורה שאין עמה למוד אחר היא כדיו כתובה על נייר מחוק ולכן טוב ונעים שבת אחים גם יחד והתורה והחכמות יחדיו יאירו עיני בני אדם יושבי ארץ צלמות אור נגה עליהם. לכן פתח בלשונו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה אם תעלה נרות באופן שיהיו פי הנרות כלפי האמצעי רצונו ששש החכמות יביטו ויפנו אל התורה לעיקר למודם בהכרח יאירו לך כל שבעת הנרות. לא כן אלו איש מאחיו יתפרדו. על כן עשה אהרן מה שמוטל עליו להעלות הנרות אל מול פני המנורה כדי שיאירו כלם כאחד. וזהו מה שכתוב וזה מעשה המנורה וגו' ירצה שזהו הרמז שרמזה כוונת המנורה בהיותה כלה מקשה אחת ולא נעשית אברים להגיד כי החכמות גם זאת לעומת זו איש באחיו ידובקו בלמוד התורה ואם יתפרדו איש מעל אחיו לא יהיה בהם תועלת רבה. ויהיה טעם וזה מעשה המנורה למה שאמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ורצונו שזהו המכוון בעשיית המנורה כלם מקשה אחת עד ירכה עד פרחה מקשה היא להורות שהאחדות בחכמות נאה לעולם ויאירו כצהרים נשף:
קח את הלוים עד סוף הפרשה:
מה שיש להתעורר על המאמר והספור הלזה יוכל להמנות א' באמרו הטעם כי נתונים נתונים שתי פעמים עד שפירשו בו נתונים למשא נתונים לשיר. ואמנם אח"כ שאמר ואתנה את הלוים נתונים לאהרן לא בחרו בזה וכתבו פעם אחת לבדו? ב' אם הפריש הקב"ה הלוים לעבדו ככתוב כי נתונים המה לי מה זה שנתנם לאהרן ולבניו? ואם הכל אחד ורצה לומר שבהנתנם לאהרן הם נתונים לו יתברך ועבד מלך מלך הנה לא ימנע הכפל והיתרון? ג' לעבוד את עבודת בני ישראל ולא אמר זה לעיל כאשר כתב כי נתונים נתונים המה לי? ד' ואחרי כן באו הלוים לעבוד את עבודתם וגו' לפני אהרן וגו' כאשר צוה. וזה כבר אמור ומכופל פעמים? ה' מה בא להודיענו שאחרי כן באו ולא קודם לכן? ו' בשנותו הלשון לעבוד את עבודתם ולא אמר לעבוד את עבודת בני ישראל כאמור למעלה? ז' שראינו הפרש בלוים פעם יאמר ללוים ופעם על הלוים וגם זה לא נכתב ללא דבר.
ח' מה שכפל פעם אחרת ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל האמור פעם אחרת תחת פטרת כל רחם וגו' לקחתי אותם לי? ט' ביתרון וכפל דברי מותר ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים וגו' כן עשו להם בני ישראל המה שתי עשיות זו אחר זו ועוד חזר אח"כ כאשר צוה ה' את משה על הלוים כן עשו להם הרי עשייה ג"ל אלא שבזה לא אמר כן עשו להם בני ישראל ולא הזכיר שם בני ישראל כבראשונה אמנם לבוא אל תירוץ הספקות האלה. נסתכל בפי' רש"י קח את הלוים קחם בדברים אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום. ויקשה לנו על דבריו מדוע הוצרך משה להנהיגם בחלקלקות. היש איש ימאס בגדולה עד שנצטרך להביאו במענה רך ובדברים טובים ונכוחים? אלא שבהכרח ראה והבין רש"י שעבדות היה נותן להם לעבוד ולמשא ואיננה שררות ורבנות עד שהוצרך להמשיך לבבם בדברים. ותרתי אני בלבי שכל עמלם ומשאם כי ירע בעיניהם שיעבדו לאנשים כמותם משבטם לאהרן ולבניו. ולכך התחכם משה ואמר להם אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום להסיר המחשבה מלבם שהם עבדים לאהרן ולבניו בלתי לה' לבדו ועבד מלך מלך. וכתוב במדרש תנחומא חבה יתירה ללוים בשיר על הדוכן. וזו היא שררה אליהם באמת. על פי הדברים האלה נראה כי לשני דברים נבחרו הלוים. למשא לעבוד את עבודת אוהל מועד תחת בני ישראל, ולשורר השיר לפני ה'. ושני הדברים האלה הם דרך שררה ושלטנות כאשר לא יעשום תחת ממשלת ופקודת שוטר או מושל. אך אם יתפקד נגיד עליהם תחזור השררה ההיא להיות עבדות כאשר בפ' במדבר בפסוק אלה משא בני קהת. ולפי שבעבודת אוהל מועד הוטל עליהם פקודת אהרן ובניו זהו העבדות והמשא שלהם שיצטרכו לעבור תחת צווי אהרן ובניו. א"כ הם ב' מלאכות אשר בעצמן שררה ורבנות. אולם עבדות המשכן נתהפכה בעיניהם לעבדות לסבת פקודת אהרן ובניו עליהם. ונשארה מלאכת השיר לשררה וגדולה אין להם קצין שוטר ומושל. ובזה נבוא לפרש סדר והלוך הפסוקים. כי ידעו הלוים שיקחום מתוך בני ישראל לעבוד לאהרן ולבניו ואולי לא ייטב בעיניהם הדבר להיותם עבדים לעבדים ולא עבדי ה'. הוצרך לומר קח את הלוים המשיכם בדברים בשפת חלקות ולומר להם שהם שמשים למקום ולא לאהרן ולפיכך אמר ה' כי נתונים נתונים המה לי למשא ולשיר הם לי ולא לאהרן. והואיל ובשני דברים דבר הכתוב למשא ולשיר על כן כפל כי לי כל בכור וגו' ואקח את הלוים וגו' שרצה לומר שבין למשא ובין לשיר לקחתי אותם לי שישרתו אותי ולא אהרן. אמנם אם אמרתי שיהיו נתונים לאהרן ולבניו לעבוד את עבודת וגו' ירצה למשא לבד ולכן כתוב כאן נתונים פעם אחת גם זה אין להם לחשוב לעבדות כי אני נתתי אותם נתונים לאהרן ומצותי הם עושים ולא מצות אהרן. על כן ואתנה את הלוים נתונים לאהרן פירוש אני הוא הנותן והגוזר שיהיו לאהרן. העיד הכתוב כי כן מתחילה עשו להם בני ישראל על דבר השיר שהוא להם אדנות וגדולה. ז"ש אשר צוה ה' את משה ללוים כלומר מה שצוה ה' אל הלוים בשיר בהיותם מצדו עבדים למקום ולא לאהרן. אבל אח"כ באו הלוים לעבוד עבודתם באהל מועד לפני אהרן ובניו שהוא המשא והעמל ולכן אמר עבודתם ולא עבודת בני ישראל כבראשונה שהרצון בזה העבודה המוטלת עליהם לעבוד ולמשא לאהרן ולא לישראל. על זה אמר כאשר צוה ה' את משה על הלוים הוסיף מלת על כי זו היא עול כבד משאות ועבודות צרורות על שכמם היו עליהם לטורח. כן עשו להם הלוים לאהרן ולבניו שקבלו שררותם ואדנותם עליהם להודיע שבחם שהטו שכמם לסבול ולא מאנו ולא נזורו אחור. שהיה פירוש כן עשו להם שלא בחרו בשררה לעבוד ה' ולא לאהרן אלא עבדו בסבר פנים יפות להם אל אהרן ובניו ולא חשו על הכבוד. ולכן לא כתב גם כאן כן עשו להם בני ישראל כלמעלה כי שם מדבר בענין השיר אשר ישראל עשו ללוים את כל הכבוד הזה וכאן בענין עבודת משא אשר ללוים כן עשו לאהרן ולבניו:
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וגו':
יש לגמגם על מה שאמר אשר היו טמאים ולא אמר בדברים מעטים ויהיו אנשים טמאים לנפש אדם ל וכן מה שאמר ביום ההיא שתי פעמים? ועוד אמרם אנחנו טמאים ולא היינו טמאים כלשון הספור אשר היו טמאים. ועל כל אלה הקושי מפורסם וכי לא ידעו שטמא, אסור באכילת קדשים? אבל אמת הדבר שיודעים היו איסור אכילת קדש לטמא אלא לא ידעו אימתי יש לו תשלומין אם ביום שיזדמן בו תשלום ימי טומאתם או אם ראוי לקבוע חדש אחר ומועד קבוע לכל טמא? ואם יקבעו חדש ויום מועד בעבורם יהיה מעלה לטמאים יקר וגדולה שיעשו פסח קבוע לכתחילה בשבילם. משא"כ אם יעשו פסח לכשיזדמן טהרתם. ולפיכך קרוב הדבר שיבקשו ויחפצו בזה שיקבעו לטמאים פסח לשבח להם וישתבחו בעיר אשר כן עשו להוד והדר הלכך אע"ג שהיו טמאים קידם הפסח עם כל זה התעכבו עד יום ארבעה עשר עצמו לשאול שאלה זו למשה כמו שאמר ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא רצונו אם כי היו טמאים קודם לכן והיה ראוי שיבואו לדרוש הלכה זו טרם בא יום ה' יום י"ד בניסן. מ"מ מיראה שלא יראה להם משה דרך ליטהר מטומאתם התעכבו ואת פי ה' לא שאלו עד יום י"ד בעצמו ובאו יחדיו כלם וצווחו למה נגרע וגו' במועדו רצונם אם תצוינו לעשות הפסח איש איש ביום טהרתו אם כן למה נהיה גרועים בזה לבלתי עשות הפסח במועד קבוע לו תואר לו והדר לנו. והי"ת שעה אל מנחתם וראה כוונתם רצויה על כן נתן להם פסח שני בקביעות למלאות שאלתם. ועוד הודיע למשה שאין להאשימם על זה ועל כי התעכבו להגיד טומאתם ביום הזה כי אדרבא זו היא חבת הקדש ומחבבם את המצות. הלא תראה מה שכתבו חז"ל בנקודות על רחוקה גם שיהיה רחוק לאסקופת העזרה. ומזה ראיה שאין להם פשע בברחם מלהטהר קודם ארבעה עשר:
וביום הקים את המשכן וגו': עד את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה:
בפרשה הזאת תרבינה השאלות והגמגומים ונזכיר קצתם א' על מה זה ועל מה זה השנות והכפל הדברים פעם אחר פעם על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמה פעמים לאין צורך? ב' על אמרו ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' מה רצונו במשמרת הזאת? ובפסוקים אחרים אינו נזכר והיה ראוי שיובא תמיד בכל המסעות או לא יובא גם בזה? ג' בהוסיפו לומר ובהעלותו. יסעו האמור פעמים רבות? ד' על הביאו לבסוף יתרון וכפל בשני הדברים על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו בכאן כפל שניהם? ה' בלשון שהביא ויש אשר יהיה בשני מסעות לבדם ולא באחרים? ו' מדוע הביא שלשה תנאים בדבר ובהאריך הענן ימים רבים ויש אשר יהיה הענן ימים מספר ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ובמאמר אחד היה יכול לאסוף שלשתם יחד? ז' שאחר כל הפרטים חזר וכלל שלשתם או יומים או חדש או ימים מה שכבר כתב כלם כל אחד בפני עצמו? יראה אין תבונה בהם ודברי מותר. ופניתי אני לראות ולמצוא דברי חפץ בקשור ויישוב דברי הפרשה הזאת. לאמר היות מפורסם באנשי הצבא מחנה עם רב ההולכים בדרך בנסעם וחנייתם לא יהיה עליהם לטורח ההילוך בדרך כ"כ כי אם החנייה והנסיעה להיותם מוכרחים לפרוק ולטעון העגלות והסוסים לקשור ולהתיר משאם וכל קניינם וזהו כובד ולחץ נסיעת החיילים כידוע ליוצאי צבא למלחמה. ומבואר גם צורך ג' סדרים בהם. אחד שאם יהיה להם קבע לחנייתם ולנסיעתם אז יוכלו לפרוק ולטעון בהמתם ממסע למסע. ד"מ אם תורה אחת ומשפט אחד להם לנוח ביום שביעי זה דרכם למו שיפרקו בעיריהם ביום ו' בערב ויניחום בלי משאוי כל יום ז' עד יום אחד באשמורת הבקר ואז יכינו להם צידה ויחזרו ויטענום. וכן אם יהיה קביעות חנייתם ביום אחר מימי השבוע. בדבר הזה יהיה להם קלות ולא יגדל עליהם טורח הדרך כל כך באשר ידעו היום המזומן לחנייה ולנסיעה. אולם בסדר השני כאשר לא ידעו קהל יוצאי הצבא מתי יסעו ומתי יחנו יגדל עליהם המשא כי יצטרכו שלא להתיר משאם ושברם מעל חמוריהם ועגלותיהם מעולם ויניחום כאשר המה כי לא ידעו עת נסיעתם שאם יתירו משאם כאשר ינוחו יקרה להם מקרה בלתי טהור שיצטוו פתאום לנסוע בלי היותם מוכנים לצאת ומרכבותיהם פרוקות ותצא מזה מהומה רבה בחפזם לדרך. והסדר השלישי כאשר נסיעתם בכל יום בבקר וחנייתם בכל יום בערב גם שמה קרוב שלא יתירו שללם מכל וכל ולא מטעם שלא ידעו עת נסיעתם אלא כי יהיה להם טורח גדול ותדיר לפרוק בכל ערב ולטעון בכל בקר ותדד שנתם מעיניהם. לכן במדבר ישראל הנוסעים ממקום למקום וכל שללם עמם מקנה כבד מאד הואיל ולא ידעו מעולם זמן החנייה והנסיעה אלא הכל תלוי בהעלות הענן מעל המשכן הנה לא היה אפשר להם להתנהג כמעשה הסדר הא' ולפרוק מרכבותיהם בסדר ובקביעות. ספר הכתוב כי גם המה עשו כסדר הב'. ובזה נמשלו למשה שפירש מן האשה מאחר שנגלה נגלה אליו ה' שלא בקביעות כך עשו בני ישראל כי יראו פן יעלה הענן פתאום ולא יוכלו תיכף ומיד לנסוע בנסוע המחנה. תפשו אומנות רבם ותמיד עמדו ומתניהם חגורים ונעליהם ברגליהם מחכים יום הנסיעה כאלו בכל יום היה להם לנסוע ובאופן כי כן היו תמיד המשאות טעונות וכל קניינם מוכן לשום לדרך פעמיהם. והוסיף הכתוב להגיד לנו שבחם שלא חשבו ולא יראו מעמל וטורח הדרך אלא בלב טוב ונפש רחבה ולא נזורו אחור לא לבד בסדר השני והשלישי אלא גם בסדר הראשון אפילו אם קרה להם באיזה זמן שיעמדו בחנייה ימים רבים או שתקרה בזמן אחר הנסיעה כסדר ד"מ משלשה ימים לשלשה ימים וזה יקרה פעמים רבות זו אחר זו עד שישוב הרגל להם בסדר הזה כי אז היו יכולים להתיר משאיהם ולא יקרה להם עון בדבר הזה לידעם יום הנסיעה מ"מ לא סרו ממשמרתם ולא רצו לפרוק מפחד שלא יהיה סדר הזה תמידי ושבאולי פתאום יעלה הענן. גם העיד הכתוב שלא עשו לברוח מן העמל וטורח הפריקה והנסיעה אלא מאהבתם את ה' ומשמרם את משמרתו לעשות תיכף ומיד דבר ה' ומצותיו. ומשמר' ר"ל לשמור דבר בטרם יבוא ולעשות סייג לתורה ולמצוה כמאמרם ז"ל עשו משמרת למשמרתי כן עתה שמרו את משמרת ה' משמרים ומחכים ומזרזים עצמם בסייג הזה להיות מזומנים לדרך. ועתה נשתדל אל פירוש הפסוקים בפרט. אמר הכתוב מראה הענן ושישראל היו חונים ונוסעים על פי ה' באופן שלא היו יודעים שעת הנסיעה והיה להם הסדר השני בהיותם מוכרחים לחנות ולנסוע בלי סדר אלא על פי ה' שנאמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו רצונו בלי סדר ואזהרה מקודם אלא הדבר תלוי בענן. על כן הוצרכו ישראל לעמוד תמיד מזומנים לנסיעה ומרכבותיהם טעונות באשר לא יוכלו לישב בשלוה בלילה הזה פן למחר יוכרחו לנסוע ולא יוכלו לילך על פי ה' ירצה במהירות בעת נסיעת הענן. וזה היה סבה שאפילו אירע בזמן מה שישבו במסע אחד ימים רבים עכ"ז לא רצו להתיר כי לא ידעו מה ילד יום. לכן אמר ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו פירוש הוכרחו מזה כי אפילו יאריך הענן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולישב בהכנה ועגלותם טעונות אע"פ שלא יסעו. וכתב כאן את משמרת ה' להודיע המראה הגדול הזה ויראת ישראל את ה' כי אפילו יאריך הענן ימים רבים בחנייה ושמרו את משמרת ה'. ואמר עוד ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו הביא בזה המקרה שיארע לאנשי הצבא שהבאנו שברוב הנסיעות יבוא להם הרגל וסדר בנסיעות ד"מ שיעלה הענן בכל יום רביעי ויהיה מספר לימים שיחנה הענן כי אז היו רשאים ביני וביני להתיר ולהציע קניינם. כי זהו לשון ויש כלומר אלו איזה זמן יארע שהענן ישכון על המשכן ימים מספר ויהיה מספר וסדר לימי שכון הענן ולימי העלותו היה אפשר שעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו ירצה ברגע כמימריה בלי בלבול ומהומת הטעינה כאשר היה אפשר להם לערוך מאתמול יום קודם נסיעתן. ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו פירש בזה המקרה האחר שאם יארע שידעו יום חנייתם אלא שיהיה בכל יום וגם בזה יצטרכו שלא לפרוק משאם מעולם כדרך הולכי מדברות החונים בלילה ורכושם על העגלות וביום נוסעים שלא לטרוח בבקר בבקר לטעון ולקשור בכל יום. אמנם בסדר הזה ס"ד שהטעם שלא לטרוח ולא לשמור משמרת ה' לכן לא הביא הכתוב משמרת ה' בשני אלו הסדרים על כי בסדר הזה כבר לא יפרקו אך יוכל להיות כדרך כל הארץ לברוח מהעמל ולא ליראת ה' ובפסוק הקודם בקביעות הנסיעה כבר יוכלו לפרוק ולטעון ולא לשמור משמרת ה' הלכך לא אמר בשניהם משמרת ה'. כל זה באנשי צבא כי הגיד הכתוב לנו דרך ומנהג היוצאים. כי יש שידעו הקביעות והיו יכולים לפרוק ולטעון ויש שיסעו בכל יום ולא יוכלו מעמל וטורח המעשה. אבל אין כאלה ישורון ויהיה מה שיהיה לבם תמים למקום יעמוד הענן או יומים או חדש או ימים יהיה סדר קבוע לעליית הענן או יסע בכל יום בכל מקום ובכל זמן שמרו את משמרת ה' ועשו הכל לשמה. ופירוש או יומים רצונו ימים אחדים וזהו מערב עד בקר או יומים ולילה. או חדש דהיינו ימים מספר בקביעות או ימים ירצה שנה כפירוש רש"י והוא בהאריך ימים רבים כמו שאומר. בכל אלו המקרים תמיד היו ישראל מוכנים באופן שבהעלותו יסעו תיכף ומיד בלי עיכוב לטעון בעיריהם ולישא את שברם. ולהחזיק עוד הענין חזר ואמר על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו לפי שמשמרת ה' שמרו עשו משמרת למשמרתו והניחו רכושם כאשר המה ליראה את ה' הנכבד והנורא ולא לברוח מהטורח והעמל ולא בחרו לישב בשלוה אף אם יהיה הענן ימים מספר על הסדר. וזהו יישוב נכון עד שיספיק לכלכל דברי הפרשה הזאת ורוב דברים באין מבין:
ותקעו בהן וגו':
ותקעתם תרועה וגו':
ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו:
שאלה אחת קטנה יש לשאול מדוע לא כתב בהקהיל את הקהל ותקעתם תקיעה ונועדו וגו' כאשר כתב ותקעתם תרועה ולא יצטרך אחר כך לפרש ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו? וקרוב בעיני (א) כי הנסיעה ממקום למקום היא תחת סוג הרעות ומין צרה וצוקה כידוע והפך הדברים במנוחה יפה אל הלמוד ואל פעולת השכל להשגת החכמה דרך ישר לפני איש ונסו יגון ואנחה והנה יש בתקיעת החצוצרות שני מיני קולות. התקיעה והתרועה. התקיעה באשר היא פשוטה מכרזת ואומרת לסימן מנוחה ששון ושמחה ימצא בה. והתרועה גנוחי גנח ילולי ייליל תורה שברון מתנים וחלחלה. לכן כאשר יקהיל הקהל ללמוד ולשמוע דברי ה' יתקעו בהן. ובנסוע המחנות יתקעו תרועה. ונתן הטעם לפי שבהקהיל העם לתורה ולתעודה תתקעו ולא תריעו פי' צריכים אתם לתקוע לפי שלא תריעו כלומר לא תעשו רע. ותשוב תראה לקמן כאשר תבא מלחמה על הצר הצורר אתכם והרעותם תרועה וביום שמחתכם וגו' ותקעתם תקיעה:
וכי תבואו מלחמה בארצכם: פירשו בו על היצר הרע שהוא הצר הצורר האדם. ועל כן תקנו מלכיות זכרונות ושופרות בראש השנה. לכך כתוב וכי תבואו מלחמה ולא תבוא ירצה שהמה יבואו במלחמה וילחמו בקרבכם:
ויהי בשנה השנית וגו': עד ויסעו בראשונה על פי ה' ביד משה:
ליישב הכפל בפסוק הזה האחרון שנראה כלו מיותר נאמר שאמנם (ב) לשמוע בלמודים והחכמות נצטרך להקשיב בראשית איזה צוויים ואזהרות אין בהם טעם ואם לא נקבלם לאמתיים אין לחכמה ההיא מהלך ואין לה רגלים. וכן בתורתנו אם לא נקבל הקבלה האיך נפרשנה כהווייתה? ואם לא נקשיב מלמדינו שילמדונו לקרות תמחה את זֶכֶר עמלק. אולי נקרא זָכָר? וכדברי שמאי אל הבא להתגייר להורות לו צורך הקבלה ללמוד חכמת התורה. כדבר הזה בנסיעת ישראל עין בעין יראו הענן בנסעו ובהעלותו מעל המשכן ואז יסעו ובשכנו ישכנו בני ישראל עד שבפעולה הזאת אין צורך לקבלה מפי משה כי בעיניהם יראו ולא זר. אמנם עוד חזון למועד ועדיין צריכים אנו למודעי שיודיעונו הדבר על בריו בראשית הדבר אופן הנסיעה והעמדה והוא להאמין שכאשר יעלה הענן יש לישראל לנסוע וכאשר ישכון הענן ישראל יעמודו ולא בהפך או דבר אחר ושעליית הענן ושכנו יהיה סימן לפעולתו. לכן בהכרח צריך להאזין דברי משה ולקבל הדבר מפיו. שה' נתן לנו לאות ולמופת נסיעתנו עליית הענן מעל משכן העדות ולסימן עמידתנו לשכון בשכון הענן ולא לסימן דבר אחר. וזה אמרו נעלה הענן וגו' ויסעו. אולם הוכרחו לשמוע דברי משה בראשונה שזה אות הנסיעה ולא אות דבר אחר. ויסעו בראשונה על פי ה' ביד משה שהיא הקבלה ואינה מופת ולא בחוש ע"כ אמר בפרשת בשלח ויסע משה את ישראל מים סוף שהסיעם בעל כרחם רצונו שנתן להם ולימדם חוקי הענן שיסעו המה ביום העלותו מה שלא התאמת להם במופת כי אם מפי ה' ביד משה ובא הכתוב בזה לתת טעם למה נסעו בזה האופן ובתנאים הנזכרים ל כי כן למדו מפי משה בראשונה:
ויאמר משה לחובב וגו' עד והיה הטוב ההוא אשר ייטב ה' עמנו והטבנו לך:
הלא למשמע אזן תרבינה הספקות במאמרים האלה א' באמרו נוסעים אנחנו אל המקום וגו' ומבואר שכבר ידעהו יתרו חותנו בהיות כל מכוון הוצאתם ממצרים להביאם אל הארץ אשר נשבע להם? ב' אשר אמר ה' אותו אתן לכם יראה הלשון מגומגם כשלא אמר אל הארץ אשר הבטיח ה' לתת לנו ומלת אותו תורה הבדל מקום למקום ורוצה לומר אותו אתן ולא אחר וצריך לשאול מהו כוונת הפסוק בזה? ג' בטעם שהביא אליו כי ה' דבר טוב על ישראל הוא דבר ברור שהי"ת אמר ליתן להם טוב ברצותו להנחילם ארץ זבת חלב ודבש? ד' יקשה הכפל במענה יתרו למשה ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך והיה די שיענהו לא אלך! מבלי שיאריך להגיד לאן ילך? ה' בטעם השני שענה לו משה אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו וגו' אין זה בנותן טעם לשבח לשלא ילך? ו' מה שהוסיף לו משה במענה השני יותר על הראשון להכריחו לישב עמהם והנה הדברים האלה כפשוטן אמר לו בראשונה ולא נתפתה ולמה ישמע לו אח"כ בדברים אלה עצמן? אמת שבשניה שינה הלשון וכתב והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמני והטבנו לך. יראה שמבלי הטוב ההוא יש טוב אחר אין חפץ בול ואולם גדול מאד ההבדל שבין הדבר יהיה טוב בעצמו לדבר המטיב. כי אמנם (ג) מי שהוא טוב לעולם יהי' מטיב אבל מי שהוא מטיב לא לנצח יהיה טוב כי יש שייטיב לאחרים אבל הוא רע בעצמו.
(ד) על כן נאהוב בעבור זה הי"ת שהוא טוב בעצם ולא מצד שהוא מטיב שלא על מנת לקבל פרס וסוף הטוב לבוא. וזהו סוד האמונה. כאשר לדמיון הילד הנולד נאמר לו למוד ואתן לך פרי חדש או מיני מגדים והילד ההוא יחשוב בדעתו הנפסדת הפרי והמגד תכלית הצלחתו לחוסר שכלו וילמוד ויטרח להשיגה. וכשיגדל וידע שהפרי או המגדים אינם הצלחה האנושית נצטרך להבטיחו בדבר יותר גדול בעיניו ונאמר לו למוד ואתן לך כסף וזהב. וכשיגדל עוד נאמר ליתן לו שררה ושלטנות ושיקרא רב וכיוצא. ואח"כ בשביל שתירש גן עדן נהרי אפרסמון וכיוצא מן הדברים ידרשום בני אדם חיים על האדמה. אמנם כל אלה הם שלא בכונה אמיתית אלא לשכך את האוזן לא תכלית המצופה לנפשותינו אלא המה דמיונות להמשיך לב בני אדם לתורה ולתעודה ולקיים המצות ויזכה לחזות בנועם ה' ולעבוד ה' מאהבה להיותו טוב. ולפי שרוב בני אדם לא יתנו לבם לדברים האלה. שאם ככה יאמרו להם ידברו תועה על ה' ויצאו מכלל האמונה מן הטעם שדעה כזאת רמה ונישאה מהשגת שוכני בתי חומר ועין לא ראתה אלהים זולתך ע"כ דברה תורה כלשון בני אדם והבטיחה לצדיקים שבע והצלחה בעולם הזה לדמות הילדים ולא דברה כלל מהאושר האמיתי הנסתר. וכן מנהג האנשים לאהוב הצלחות העולם כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו? זהו שאמר הכתוב (ישעי' ג) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. לפי שהאדם יראה לעינים יאמר לצדיק כי טוב הוא לא להיותו טוב בעצמו אלא בשביל כי פרי מעלליהם יאכלו ירצה על כי הוא מטיב ואין זה ראוי לנפשותינו. לכן הסתירה התורה סוד זה ולא נגלה אלא ליחידי סגולה. ואין ספק שמשה ידע הדבר כי רוח אלהים בו ובקש ללמד דעת את יתרו חותנו ואמר לו נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אין לנו בזה העולם הנאה והצלחה אלא כי אם כאיש הנוסע ממקום למקום וכל תקותנו לא אל מקום חומרי כי אם אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לבדכם ולא לאחרים רצונו התוחלת האמיתית בקבלת פני ה' שהוא מקומו של עולם כאשר פי' מהרי"א אשכנזי בפסוק (שמות כ"ג) ולהביאך אל המקום אשר הכינותי. ואם תלך עמנו בדעתך ובשכלך גם אתה הצליח את דרכיך ואז תשכיל וזה לפי שה' דבר טוב על ישראל רוצה לומר שהי"ת אינו מבטיח לנו כאשר יבטיח איש את בנו נער בהצלחות העולם הזה השפל אלא בטוב הצפון אשר עין לא תשורנו. אבל יתרו בהיותו גר לא ידע בכל אלה ודעתו עדיין מטורפת לא הגיע למדרגה כזו על כן לא נטה לדברי משה והיתה מחשבתו אל הטוב המדומה אל ארצו ואל משפחתו כדברי רש"י אם בשביל נכסיו ואם בשביל משפחתו. ענהו לא אלך עמכם בדעה כזאת להוחיל הטוב הצפון אשר לא ידעתיו ועין בעין לא ראיתיו אלא לארצי ולמולדתי הטוב וההצלחה הנראים לעינים אלך ובה אדבק. ובמענה השני נתעסק משה לענותו כי שגגה היא היוצאת מלפניו כי אמנם לא אמר שיעזוב הנאות העולם מכל וכל אלא שצריך להדבק בשכינה שלא על מנת לקבל פרס ומ"מ גם ה' יתן הטוב וסופו לבוא שלא במתכוין וה' ייטיב לנו ולך גם בעולם הזה. ואל נא תעזוב אותנו הואיל וידעת חנותנו במדבר ארץ מלחה ולא תשב ואין בה שבע והצלחה ותחשוב בזה כי לנו לא יהיה טוב בעולם השפל אין הדבר כן כי עוד חזון למועד ואע"פ שלא נבקשנו ואין דעתנו אליו מ"מ כבר הי"ת ישלח עזרו מקדש וגם טוב העולם הזה יבוא לנו כאבר נעבוד אל חי להיותו טוב וכל טוב יהיה מטיב. והיה כי תלך עמנו בדעתנו ובמחשבתנו בהכרח הטוב ההוא אשר ייטיב ה' יהיה מה שיהיה בעולם הזה או בעולם הבא ניטיב גם לך ונעשה מה שלבך חפץ. ד"א והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך הואיל ויתרו לא האמין למשה בטוב העולם הנצחי באשר לא עמל בו ולא הכירו לכן ענהו כי עכ"פ ילך עם ישראל להורותם הדרך ילכו בה ואם אין לבו חפץ בטוב ה' הסתום ישראל בידיהם ייטיבו לו ויתנו לו מטוב העוה"ז וישלמו שכרו על לכתו עמהם. ז"ש והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך פירוש הטוב ההוא אשר לא נסית ולא חפצת בו יהיה עמנו ולנו ולא לך ואמנם אנחנו ניתן שכרך והטבנו לך הטובות המדומות כי באלה חפצת. וז"ש רש"י מה טובה הטיבו לו דשנה של יריחו וכו'. הנה שמעת שעשו ישראל עם יתרו כאשר יעשה איש עם בנו הקטן. ומתוך שלא לשמה בא לשמה ונשתקע בתוך ישראל:
ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וגו'. עד ובנחה ואמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל:
האותיות שאלוני א' על אמרו ויסעו מהר ה' ואמרו חז"ל שסרו מאחרי ה' ושזהו הפורענות האחד וצריך לידע מאין להם ומי הכריחם לומר שזהו פורענות ולא נסיעה כמשמעה מהר סיני שהוא הר ה' ללכת למסעיהם? ב' למה היה נסעם דרך שלשת ימים וקרה מקרה זה שגם ארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לא פחות ולא יותר מאשר נסעו בזדון לבבם מאחרי ה' הלא דבר הוא.
ג' כי אם הארון נסע לפניהם בהכרח היה להם לנסוע אחריו ומה פשעם אם כן וחטאתם ואיך סרו מאחרי ה'? ד' והוא הספק התעוררו בו כל המפרשים איך ארון ה' נסע לפניהם והיה משכנו בתוך הדגלים באמצע בני ישראל ל עד שקצתם הוכרחו לתרץ שני ארונות היו. והאריך מהרי"א בביטול הדעת הזה והאמין שבפעם הזאת לבד ובעברם אח הירדן נסע הארון לפניהם. ואמנם הטעם שבשתי פעמים האלה לבד נסע לפניהם ולא תמיד אשר כתב איננו מספיק ואינו נראה? ה' לתור להם מנוחה יפלא שהביא לשון מרגלות לתור את הארץ ולא כתב לבקש להכין וכיוצא? ו' באמרו וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה שהוא דבר כבר אמור פעמים רבות שענני כבוד סוככים בכנפיהם על ישראל במדבר בדרך? ז' בנסעם מן המחנה היה די והותר אומרו בנסעם וידענו שנסעו מן המחנה שחנו בו תמול שלשום? ח' מה ילמדנו בתפילה קצרה ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וגו' ולמה בנסעו יתפלל שיפוצו אויביו וינוסו דבר אין צורך בו שכבר לא היו שונאים מסביב למשכנם ולא היו הולכים ישראל למלחמה ביום קרב? ט' וכאשר ינוחו מדוע יאמר שובה ה' אחר שכבר נח ושב למקומו? וישאל שישוב ה' אחר ששב?! י' בבירור רבבות אלפי ישראל שאין לה טעם וריח? ואם רצונו שישוב ה' אל רבבות אלפי ישראל חסרה לה מלת אל מן הכתוב? ועוד למה ישוב אל רבבות אלפי ישראל ולא אל פחות ויותר מהם דרך פשוטו של מקרא? ואמרתי גם אני כי הסרחון הזה והפורענות היה שסרו מאחרי ה' ולא האמינו בו שיצילם מכף כל אויב ואורב בדרך ולא היה לבם שלם באמונה בה' עד שבנסוע הארון כדי שילכו כל הקהל עמו והוא בתוכם כפעם בפעם הם מפחד לבבם לא הלכו עמו אלא אחריו הרחק כמטחוי קשת כדרך היראים עד שנתרחקו מארון ברית ה' דרך שלשת ימים. שהארון היה נוסע כל שלשת הימים נסיעה כמנהגו והם מתעצלים עד שהיה רחוק בינם לבינו דרך שלשת ימים מיראה מדבר פן יקראם אסון. והיה הטעם לתור להם מנוחה רצונו שהם לא נסעו עמו והארון בתוכם והניחוהו לילך לפניהם לפי שהיו חפצים לשבות בבטלה ובמנוחה ולא להתיגע בעמל הדרך. והנה לתור להם מדבר בישראל שנסעו מאחרי ה' כדי לנוח ולתור להם כדרך התרים יבקשו להתגנב ולהרחיק עצמם מן הסכנה. וביאר הכתוב חסדי ה' כי אעפ"כ לא סר ענן ה' מעליהם אף בנסעם מן המחנה אשר שם ארון ה'. ואף גם זאת בהיותם מסוככים בענן יראו לנפשם ולא בטחו בה' להצילם. ואמנם אירע זה לבד במסע הראשון על לא למדו ישראל מדת הבטחון ולא הורגלו לילך בדרך ולאמץ לבבם בגבורה. ואמנם אח"כ לא פחדו עוד ותמיד נוסעים וארון ה' בתוכם. אם לא ביום עברם את הירדן כי כן גזר ה' להוביש מימיו ע"י הארון ויעברו בחרבה. על ככה בראות משה כי שם פחדו חטאים ולא האמינו לה' צווח ואמר לעיניהם בנסוע הארון והם לא נסעו. קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו וגו'! כלומר אל תפחדו! חזקו ואמצו כי הנה ה' קם לפניכם הוא ימית ויצמית אויביכם! ואחר שראה לבבם נכון ואמיץ התפלל משה שישוב ארון ה' למקומו לנסוע בתוכם לפי שכבר ישראל בוטחים בה' שיתן להם כח לעשות חיל לנצח האויבים. וזהו אומרו רבבות אלפי ישראל כלומר שובה ה' למנוחתך כי כבר יש רבבות אלפי ישראל עם רב לנצח ולא יפחדו עוד:
ויהי העם כמתאוננים וגו'. עד לשום את משא כל העם הזה עלי וגו':
יש לשאול מה זה שאמר רע באזני ה' נראה שבאזני ה' היה רע ולא בעיני אדם? ב' וישמע ה' ויחר אפו וכבר ידענו ששמע ה' חוקר לב בוחן כליות? ג' והאספסוף אשר בקרבו ראוי לפרש מלת והאספסוף גם מ"ש בקרבו.
ד' גם יראה לשאול מה היתה הבכיה הזאת למשפחותיו על דרך הפשט? ה' מה נשתנה החטא הלזה שהיה רע בעיני משה ולא בעיני ה' ולעיל רע באזני ה' ולא באזני משה? ו' אם היתה התאוה בכל ישראל שכן נראה מפשט הכתובים שנאמר והאספסוף התאוו וגו' וישובו ויבכו גם בני ישראל וגו' למה לא כללם יחד לאמר והאספסוף וישראל התאוו תאוה? ז' יפלא שמשה יהיה תוהה על זה ויברח מהיותו מוכיח ומיישיר עמו לאמר למה הרעות וגו' לשום את משא וגו' ועל כל פשעיהם לא הורע בעיניו עד היום הזה?! ח' מה טעם אמר משה בהקשותו על ה' האם לפי דבריו לא היו חוטאים ישראל אם לא היו תחת ממשלתו? זהו שקר מבואר שאם חטאו כשהיה משה עליהם לראש ולקצין כל שכן שיפשעו. אם אין אדונים לאלה? ומעשה העגל יוכיח.
ט' גם הלשון אינו בסדר נכון ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה שלא ימצא חן בעיני ה' כאשר לא ישים? ובהפך היה נראה לומר ולמה לא מצאתי חן בעיניך וכי שמת משא העם הזה עלי? י' מי אמר למשה שה' יתברך יכריחנו במשא העם ושיעשה שהם לא יזעקו ויחטאו לשאול בשר לאכול עד שאמר מאין לי בשר? ונראה לפרש הפסוקים ורצונם להודיע שבתחילה לא היה העם מתאונן ממש בפיו אלא כמתאוננים מתרעמים בינם לבין עצמם ותאותם אל הבשר וחטאתם לא הגידו בפה מלא. אך מצפצפים ומהגים כאיש אשר אין לבו נכון וחרבם תבוא בלבם בלב ולב ידברו וכוונתם זאת לא היתה גלויה אלא לבוחן לבות וכליות וידע מה בחשוכא. פ"כ היה רע באזני ה' השומע ולא לאדם יראה לעינים. וידע ה' טעם תלונותם על הבשר והענישם בהבעיר את הבערה ותאכל בקצה המחנה שהוא הערב רב היושבים בקצות המחנה כי לא הורשו ליכנס במחנה העברים ולכללם בדגלים ובשבטים כי לא בשם ישראל יכונו והיה חונים בקצה האחרון סביבות המחנה. והטעם שבמקום תחנותם לבד בערה אש ה' ולא בישראל לפי שאלו היו המתאוננים ולא ישראל כאמור ויהי העם כמתאוננים וכל מקום שנא' העם בחטאים מדבר וכפי' רש"י. ולפי שבהבעיר האש בקצות המחנה אין ספק שב תו משם פלטים מן הנחלשים ההם אל תוך המחנה ונמלטו מן הערב רב בקרב אחיהם בני ישראל וישראל רחמנים מסתמא אספו אותם אל תוך ביתם למלטם מן האש הנורא הנה ביאר לנו הכתוב כי לא כן עשו ואוי לרשע ואוי לשכנו ובחמלת ישראל עליהם נכשלו בעונם והיה להם לזרא. באמרו והאספסוף אשר בקרבו פירוש אותם הרשעים שישראל אספום בקרבם המה אשר בהיותם בקצה המחנה התאוו תאוה בינם לבין עצמם הנה חזרו לסורם כמנהגם הראשון ושבו וסבבו שבכו גם בני ישראל ויפתום בפיהם אשר בטרם זה לא עלה על לבם אכן בהתחברם לרשעים פרצו את מעשיהם ואמרו בפירוש כלם מי יאכילנו בשר. וכאשר שמע משה עתה את העם ירצה הערב רב אשר היה בוכה למשפחותיו רוצה לומר למשפחות משה רצונו לבני ישראל הכשרים (שלכך כינה אותם בשם משפחות משה) ושכל איש מהרשעים ההם היה בפתח כל אהל מבני ישראל להדיחם מעל ה' ושחרה אף ה' מאד על כלם זה היה בעיני משה רע שהי"ת יחרה אפו גם על הכשרים והפשע בערב רב אשר נספחו על בית יעקב והסיתו והדיחו את ישראל ואלה הצאן מה עשו? זהו שאמר למה הרעות לעבדך ויחרה אפך על אלה שלא חטאו אלא בשביל הגרים ואם יקשה בעיניך לאמר אתה גרמת ובשלך הרעה הזאת להם שלקחת מעצמך הערב רב ולא נמלכת בי כאשר אמרו חז"ל אין זה ראוי כי אדרבה למה לא מצאתי חן בעיניך ולא עשיתי טוב לשום אני משא העם הזה עלי לגיירם ולהכניסם תחת כנפי השכינה? וכי בשביל זה אהיה חייב לשאת אותו בחיקי שלא יחטא לעולם? האנכי הריתי וגו' ל ובפירוש הזה יתיישבו כל הערעורים. וגם כל העם שכתוב על מקומו יבוא בשלום. ואע"פ שקרא משה העם לכל שש מאות אלף רגלי הטעם שאף הם היו במרד ובמעל כמו שנאמר וישובו ויבכו גם בני ישראל שגם הטובים שבו ובכו והפכו סורי הגפן נכריה לעשות הרע בעיני ה':
זכרנו את הדגה וגו': עד וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו:
נפש האדם מתפעלת בדבר הנראה (ה) והחוש הפנימי יקבל צורת הנראה מן החיצון עד שיצוייר בשכל הדבר ותתהוה הזכירה בו ויכתב בספר הזכרון כאלו תמיד תמונה לנגד עיניו מן הדבר ההוא כידוע בחלום בחזיון לילה בתנומות עלי משכב. ולפי שהורגלו ישראל במצרים תמיד לאכול דגים וירקות התפעל חושם מהם עד שתמיד יזכרום. על כן אמרו זכרנו את הדגה את הקשואים וגו' כלומר לשעבר זכרנו בכל יום ויום היו הדגים והעשבים אז זכרון לבני ישראל, אמנם עתה בהפך אינם זוכרים דבר מהם עוד ואינם פועלים בחוש אלא נפשם יבשה לדמיון הדברים היבשים הנראים הואיל ותמיד אל המן עיניהם ומעולם לא יראו דשא עשב מזריע זרע אלא דבר לבן פועל ביותר בחוש הראות כידוע ואותו הגוון תמיד אצלם או ברחים או בפרור בבתים בחצרות ובשדות על כי ברדת הטל על המחנה באישון לילה ואפלה ירד המן עליו באופן שלא נשאר רגע לחזות בנועם ה' ממגד תבואות שמש וממגד ארץ ומלואה כגן ה' כארץ מצרים:
ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע. כל הכועס ישתנו פניו ויאדימו כתולע עששה מכעס עינו (ו) כי יתנועעו רוחותיו בתנועה מבולבלת ובלי סדר. ואשר נכתב בהי"ת חרון אף היא לשכך את האוזן ולא יכעוס והכעס אינה מדה מבלבלת רוחו יתברך ולא עוז פניו ישונה ואין בו מתנאי החרון. כמאמר דוד (תהלים ב') יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו. רצה להודיע לנו כאשר הצענו שהחרון יחמם הרוחות ויעלה אידים במוח האדם וינועו כשכור בתנועה בלי סדר ויאדימו פניו ויתלהבו כאש. ואיש השמח וטוב לב להפך רוחו ינוח בהשקט ואידים ישבותו. אבל ה' יתברך אין מדתו כמדת בשר ודם והשמחה והחרון לא יחדשו דבר בעצמותו כי החרון אינו הוללות ובלבול הדעת בו כמו באדם אלא פעולה להעניש החוטא. כאשר כתבו מפלוטרק"ו היוני אשר ענש עבדו וצוה להכותו על רוע מעשיו. וכאשר העבד הוכיחו למה כעס עליו והכעס מדה רעה? השיבו החכם בנחת שהוא לא כעס מעולם ואין בו ממדת החרון אלא יעשה זה למשפט להענישו על רעתו. כן אלהים חיים ומלך עולם לא יחרה אפו להתגולל ולהתגעש ולא יתחדש בו דבר אלא ישלח חרון אפו להעניש החוטאים ואמנם רוחו בנחת באופן שישחק וילעג למו בהשקט ואז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו. ואלו רוחו היה מתפעל מן הכעס כבשר ודם לא היה שוחק ומלעיג בתוך פעולת החרון. ככה הודיענו הכתוב בזה שעם כי חרה אף ה' מאד מ"מ לא נשתנו מדותיו. אמנם לא כן משה שהורעו פניו ונשתנית מראיתו מכח הכעס. ובעיני משה רע:
אלדד ומידד מתנבאים במחנה: עד המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים וגו':
ביקשו הנער ויהושע למאוס עז פני' שני הזקנים המתנבאים בתוך המחנה בפרסום ובהמון העם וכן לא יעשה. כי אמנם ההתבודדות יפה לנבואה וכבוד אלהים הסתר דבר בהצנע לכת ואין דורשים במרכבה בתוך קהל ועדה וסוד ה' ליראיו יצפנם בסוכו בסתר כנפיו. אולם הנבואה בהקהל ברחובות קריה גנאי לה באשר ילמדו העם להתרגל בעבודה ההיא ויתנבאו גם המה בתוכם ויבואו לזלזל בה וכדי בזיון וקצף. וגנאי גם כן למשה שהיה נביא לבדו ולא קם כמוהו ועתה כאלו כל עם ה' נביאים בעיני אמהות עבדיו כאחד הרקים. וגם כל העם הזה מצאו חזון מה'. אכן משה הוכיח יהושע בדברו ואמר שאל יפחד מזה כי אמנם אין יכולת ביד האדם להביא שפע הנבואה ברצונו אלא היא מאתו יתברך לאשר יחפוץ יתננה. ולא יעשה אדם דבר בלמוד והנהגה בדרכי הנבואה אם ה' לא יתן הטוב כי מידו הכל. וזהו אמרו המקנא אתה לי כלומר כי תאמר בלבבך הדברים האלה להיותך מקנא לכבודי שלא יהיו כל עם ה' נביאים אלא יהיה לי לבדי החרש ושים ידך על פיך כי מי יוכל ליתן הל עם ה' נביאים. ומי יכול לעשותם נביאים? הואיל וה' הוא הנותן רוחו עליהם ולא בן אדם. ואם כן יעמלו הקהל ויטרחו בדרכי הנבואה לא יעשו כלום אם ה' לא יתן רוחו עליהם ואם ה' לא יתן שוא עמלו בניו בו:
והר"ר גרשם בני תנצב"ה פירש. כי אמנם (ז) הקנאה תפול על דבר אשר יעשה האדם בכחו ושכלו הנותן לו כח לעשות חיל כי בו יקנא חבירו עליו הואיל ואין בעצמו כמדות חבירו. אבל לא תפול הקנאה בדבר שהוא מתת אלהים ועזר וסיוע מן השמים כאשר אין ביד האדם להתדמה אליו, ד"מ הקנאה אינה ראויה אל איש כי יהיה בו מום גבן או דק פסח או עור לאיש חבירו יפה עינים וטוב תואר מאד באשר היופי בא לו מן השמים ולא ילבינו פניו כי גדולה תשובה שישיבנו. לך לאומן שעשאני! לא כן במדות ובפעולות המה בידו ראויה בהם הקנאה. אם על פניו יברכוהו ויורו באצבע מדותיו המגונות והשפלות לערך מדות חבירו. והטעם שאין מקנאין בדבר שאי אפשר להשיגו. והדבר מבואר. וקנאה כזאת היא התאוה לדבר כמו שאמר (תהלים ל"ז) אל תקנא בעושי עולה, לעשות כמעשיהם. הלכך חשש משה שקנאו בעבורו על כי הוא לא יתנבא אלא בהתבודדותו והמה לא כן אלא במעלה טובה ורחבה על נבואתו להתנבא אף בהקהל ובפרסום. ולכן גם הוא ברוב ענותנותו ענהו ליהושע המקנא אתה לי! אין ראוי שתהיה קנאי לכבודי כי אולם בנבואה אין שייך קנאה הואיל ואין בכח האדם להשיגה בשכלו ועמלו אלא היא מאת ה' מן השמים. וכל עמל האדם איננו שוה להתנבא אם לא כי רוח נסע מאת ה'. ואם ככה מי יתן ויהי רצון שיהיה כל עם ה' נביאים ולא יקרה לי עון בדבר הזה ואין לי גנאי ודופי כאשר לה' ליתן עליהם רוחו ולא מאתם ואין בי כח להשיג בשכלי כמידת השגתם:
הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה':
מבואר שישמע ה' דבריהם מבלי שיגיד הכתוב? ואני אמרתי בחפזי שהמה רצו ללגלג על משה להיותו כבד פה וכבד לשון ודבריו אינם נשמעים עד כי הוצרך לאהרן לפה ולמליץ במצרים. וגם זאת טענתם שאין לו להתנשא ולהשתרר עליהם על דברו עם ה'. כי לא ידע להשמיע בחוץ קולו אם לא יפרשו המה דבריו הרק אך במשה דבר ה' הנה במשה לא היה אלא דבור לבדו שדבר ה' עמו. אבל לא יכול ללמד דעת את העם בלתנו כי לא ישמעו דבריו. וזהו אמרם הלא גם בנו דבר וישמע ה'. דרך צחוק והתול. כי דבורינו שדברנו שמע ה' כלשון בני אדם מה שלא נשמע דבור משה להיותו כבד פה ולשון ועל הלעג והשחוק הזה נענשו:
והאיש משה ענו מאד וגו':
פירשנוהו בפרשת ויחי בפסוק ויט שכמו לסבול:
ויחר אף ה' בם וילך: כאשר אמרנו למעלה בסמוך הכעס בו ית' אינו חסרון ומדה רעה בטבע אלא להעניש החוטא ולא תתעצם בו. באופן שכאשר יחרה אפו להעניש לא יאריך בו הכעס אלא תכף ברגע כמימריה חלף הלך לו ועד שלא חרה אפו כבר עבר ממנו החרון וילך לו מדעתו ית'. ועל כן גם העונש לא יתפשט ולא יאריך ימים על האדמה. כי כבר ידענו הפרש בין האדם אשר יחרה אפו בנקל לאיש ארך רוח.
(ח) כי הראשון יבהל ברוחו לכעוס מהר ברגע לנתוץ ולהאביד אמנם אם תמתין עד כלה זעם בהיותו נוח לרצות כבר יתנחם האיש ההוא תכף ומיד ויבקש לשוב אליו וירפאהו ממכתו. אבל האיש ארך אפים וקשה לכעוס כאשר יחרה אפו אין תרופה למכתו ואין קץ לזעמו באופן שהנופל תחתיו לא יקוה שלום ממנו ולשוא יעמול לשוב אליו וירחמהו. על כן הי"ת לא יכעוס על בניו אלא במדה הראשונה וכמה זעמו רגע ואם ישב בדד וידום מי שנטל עליו עד כלה זעם ישוב אל ה' והשיב מעליו אפו. וכן כתוב (ישעי' י"ב) אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני משבח ואומר הנביא חרון אף ה' הוכח יוכיח החוטא אולם כאשר ישוב אפו בכמעט רגע יבקש לנחמהו ויעשה עמו טוב וחסד תחת הצרות והרעות: