מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ
מחשבת חושב · ספר שמות
פרשת שמות
(ע"ד ב') איך מרע"ה מאן והי' סרבן וכו'. המבוכות תרבינה בכתובים האלו והסתערו המפרשים בהמה. ואמרתי אענה חלקי גם אני כפי קוצר שכלי. ונקדים מה שיש עוד להעיר ע"ז. כפל הלשון ראה ראיתי ל ומהו מפני נוגשיו? וביותר יפלא אמרו ועתה הנה צעקת בני ישראל וגו' אחר אמרו כבד וארד להצילו? ואומר כי ידוע שהי"ת יודע קורות האדם שיקרו אותם כאילו כבר נעשה הדבר. וכמו שאמרו חז"ל (שבת ל"ב) כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית. ולכן נקרא בשם אהיה יען כי אצלו ית' העבר ועתיד והוה הכל אחד (כמ"ש הרב בפ' נח). וכאשר ירד יעקב אבינו מצרימה ופחד מאוד מהגלות הבטיחו הי"ת אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך מצרימה (כמ"ש חז"ל ירדו מצרימה שכינה עמהם) ואנכי אעלך גם עלה ר"ל עלייה גדולה למאוד היינו מתן תורה אשר הבטיח כבר לאברהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול וזהו אמרו ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי ר"ל מכבר גם טרם שירדו למצרים ראיתי את ענים העתיד להם ואת צעקתם שמעתי (ג"כ) מפני נוגשיו רצונו טרם שנגשו אותם. כי ידעתי את מכאוביו ר"ל מכבר טרם באו עליהם. ולכן מאז וארד להצילו מיד מצרים ר"ל כאשר ירד יעקב למצרים למען העלותו מן הארץ כנ"ל. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ וגו' ר"ל ועתה כאשר בא הדבר במעשה לכה ואשלחך וגו'. ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה! רצונו הלא אמרת וארד להצילו ומהראוי א"כ שאתה בעצמך או ע"י מלאכיך הקדושים תצילם ומי אנכי קרוץ מחומר שתעשה ע"י שליחות כזו ומכש"כ וכי אוציא את ישראל מאחר שהבטחת להאבות שתשלח עזרך מקודש ותעלם להארץ. (כי עוד לא היתה כזאת עד ימי משה שע"י בשר ודם יבצע הקב"ה מעשיהו). ויאמר כי אהי' עמך. ר"ל אתה תהיה השליח. ומה שאמרתי אנכי כוונתי היה שאהיה עמך. וזה לך האות ר"ל בזה שאהיה עמך ותצליח מאוד בשליחותך הוא אות נאמן כי אנכי שלחתיך ואך כי מעשה ה' הגדול והנורא הוא, ומה שאמרת וכי אוציא, עוד גדולה מזה יעשה על ידך בהוציאך וגו' תעבדון את האלהים וגו' ר"ל שגם התורה תנתן על ידך לישראל ולא ע"י המלאכים. ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי וגו' ואמרו לי מה שמו וגו'. לפי דעת ראב"ע כי האלהים האמור בכל הפרשה הוא המלאך. וטעם אנכי אלהי אביך כי ידבר השליח בלשון שולחו. או כפי דעת הרמב"ן ז"ל שמתחילה נראה לו המלאך (כמ"ש בסנה וירא מלאך ה' אליו) ואח"כ כאשר הכין דעתו לנבואה נתגלה אליו השכינה יתכן שמשה נסתפק בדבר אם פי ה' דובר אליו או מלאך ולמען יתברר אליו הדבר שאל מרע"ה ואמרו לי מה שמו וגו' כידוע כי המלאך אין לו שם עצמי ויקרא כ"א על שם השליחות (כמ"ש לקמן פ' משפטים) וא"כ יאמרו ישראל אם המלאך מסר לך השליחות א"כ מה שמו אשר יקראו לו. הן לא יבצע עוד שליחותו ואיה איפוא השם אשר ינתן לול ומה אומר להם תשובה ע"ז ויאמר אלהים אל משה וגו' כאן הודיעו כי פי ה' דובר אליו. וזהו אהיה אשר אהיה ר"ל כאשר אשרה שכינתי על המלאכים כן ברצוני אשרה שכינתי גם על האדם והרבה שלוחים למקום וממנו לא יפלא כל דבר (וזהו מליצת רז"ל במדרש אם אין אתה רוצה לעשות שליחותי מקל זה יעשה שליחותי אלא אני רוצה לזכותך ונסים הרבה יעשו על ידך וכו'). ויאמר כה תאמר אל בני ישראל וגו' ר"ל ולישראל תאמר כ"א אהיה שלחני אליכם ר"ל הקב"ה בעצמו וכבודו אשר מלפנים נגלה לאבותינו והבטיחם ע"ז כנ"ל. וכמ"ש חז"ל במדרש אמר הקב"ה למשה אמור להם אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבוא. ולכן לך ואספת וגו' ושמעו לקולך ובאת וגו' ר"ל והיה אם ישמעו ישראל לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים וגו'. ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. רצונו דבריך טובים אם יאמינו לי כי נראה אתה ה' אלי בכבודך. אמנם מה אעשה אם לא יאמינו לי לדבר הזה ויאמרו לא נראה אליך ה'? הן אז לא ילכו עמי זקני ישראל אל המלך. האם אלך בעצמי או לא ל ויאמר אליו ה' מה זה בידך וגו' למען יאמינו כי נראה אליך ה' וגו' (וכבר סרה בזה קושית הרב ז"ל ספק ב' הלא השי"ת אמר לו ושמעו לקולך. ואיך משה יסתפק בדבר). ויאמר משה בי אדני שלח נא ביד תשלח. ר"ל שלח גם עתה ביד מי שאתה רגיל לשלוח מעולם והם המלאכים ומה לך לשלוח ע"י ילוד אשה אשר לא נסו באלה עד היום. ולא ראו עוד עד כה היות בן אדם שליח ה' וכוונת מרע"ה היתה לטובה למען כי כאשר ישלח ה' מלאכו לפרעה עה יחרד לבבו ופלצות יאחזהו וימהר לשלחם מארצו. לא כן אם יהיה ע"י שליח ב"ו. ולכן כאשר ראה משה אח"כ כי כמחשבתו ודעתו בראשונה כן היה ויכבד העבודה אליהם. וישב משה אל ה' ויאמר, למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ר"ל אם אמנם כי כוונתך לזכני בשליחות היקרה הזאת אך אלה הצאן מה חטאו? ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו' ובלתי ספק אם שלחת אליו מלאך אלהים לא הרהיב לעשות כדבר הזה. ולזה השיבו ה' עתה תראה אשר אעשה לפרעה. כי ביד חזקה וגו' ר"ל אך לחנם תלונתך. ולו ידעת מחשבותי אשר אנכי חושב על פרעה כי עתה הבינות את כוונתי הנפלאה בדבר הזה והוא למען הכבד לבו ולמען הראות בו את ידי הגדולה ולהוציאם בשפטים גדולים (וסרו בזה כמעט כל הערות שהעיר הרב והרמב"ן ז"ל בעז"ה והמקרא אינו יוצא מדי פשוטו):
פרשת וארא
(ע"ז ב') במה שהשיב משה הן בני ישראל וגו' כי אין הנדון דומה לראי' וכו'. ע"ש. והנכון בעיני ע"פ מה שהעירו המפרשים מדוע מנע השי"ת ממשה צחות הלשון? כי מהידוע כי לדבר אמת אין מהצורך לשפת חלקות כי יקבלו האמת ממי שאמרו. תחת אשר לדבר כזב ההכרח מאוד לשון למודים למען התחפש בלבוש הצחית ויאמינו בו. כמו הדבר אשר לא תואר ולא הדר לו אם יצטבע נאה וימשח בששר ידמה גם הוא יפה. תחת הדבר אשר הוא יפה מראה בתולדה מגנה כל צבע וגם אין צבע שולט בו. ויען כי היתה כוונתו ית' שע"י משה יתפרסם גדולתו ונפלאותיו. וע"י יתן התורה לישראל. ולבל יאמרו הדורות הבאים כי אך בשפת חלקות האמין בו פרעה כי ה' שלחו ובזה הניא גם לב בני ישראל אחריו להיות סרים למשמעתו ותורתו. גזרה חכמתו ית' שיהי' משה כבד פה ובכ"ז ויאמינו בה' ובמשה עבדו וגם האיש משה גדול מאוד בעיני פרעה ובעיני העם אין זאת כ"א תורת אמת היתה בפיהו ורוח ה' דבר בו. לכן כאשר ראה משה כי לא שמעו אליו בני ישראל א"כ הלא לשוא בראו ה' כבד פה. והוא אמרו הן בני ישראל לא שמעו אלי ר"ל אף כי יש להם לב מבין להשכיל על דבר ולמצוא טובו א"כ מדוע עשני ה' כבד פה ומכש"כ איך ישמעני פרעה עם לבבו הערל אשר אין לו לב מבין להשכיל ע"ז. ואני ערל שפתים ר"ל א"כ מדוע אנכי כבד פה וערל שפתים בלי תועלת:
(פ' א') באמרו וסרו הצפרדעים מלתא דמשתמע לתרי אפי וכו' ע"ש. לדעתי גם לזה התפלל משה שימותו הצפרדעים מבית פרעה במקום חיותם. ורק ביאור במקום מיתתן תשארנה בחיים. וזהו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה ר"ל שמהצפרדעים עצמם יוכח פרעה כי אך השי"ת שלחם עליו (כאלו הצפרדעים בעצמם ידברו זאת) וזהו ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים וגו'. אך פרעה הרשע בכובד לבו ראה כי היתה הרוחה בדברי משה במה לתפסו בדבריו כי לא יד ה' עשה זאת יען כי וסרו הוא מלתא דמשתמע לתרי אפי. לכן חשב כי אף אם התאמת אחד משני הפנים. הנה כחש משה בפניו יענה ויאמר לו כי כוונת וסרו אשר אמרת הוא על האופן השני ולפי זה יתכן מאוד אשר אמר משה במכת הערוב וסר הערוב מפרעה וגו' רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח את העם (אשר לא אמר כזה במכות האחרות) ר"ל רק עתה אל תוסף להתל שלא לכך כוונתי גם עתה באמרי וסר. ולזה ויצא משה מעם פרעה ויעתר אל ה' רצונו שלא ימותו הערוב כמו בצפרדעים כ"א יסורו ממצרים בעודן בחיים חייתן למען לא יהי' לפרעה שום תירוץ והתנצלות. ולכן אמר הכתוב ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב וגו' לא נשאר אחד ר"ל לא נשאר ערוב אחד מת במצרים כ"א כולם הלכו להם וזהו ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת וגו' (כי לכאורה הוא מיותר ולא נמצא כן בשאר המכות) כי סיפר לנו הכתוב כובד לב פרעה וגודל רשעתו כי אף לפי סברתו שכחש משה בלשון וסרו במכת הצפרדעים יען כי מתו. הלא התאמת דברו במכת הערוב. וממ"נ הי' לו עתה לשלח את ישראל. כי איך שיהי' כוונתו הלא נתקיים באחת מהם כדבר משה וכוונתו. כי הצפרדעים הלא מתו והערוב הלכו למו. ובכ"ז ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת ולא שילח את העם. באמרו כי אולי הי' חפץ משה להשתמש באחד משני הפנים בכל פעם הפך מה שהי' באמת. היינו במכת הערוב שימותו ובצפרדעים שילכו ממצרים בחיים. ויהי ההפך בהן. ולכן הכביד את לבו בקשי רוחו:
והפשתה והשעורה נוכתה וגו':
והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה:
לכאורה אין כאן מקומו וראוי היה שיכתב אצל ויך הברד וגו' ואת כל עשב השדה והפשתה והשעורה ומה ענינו אצל דברי משה לפרעה? ויותר יפלא מה שאמרו חז"ל ע"ז במדרש תנחומא מהו כי אפילות פלאים עשה הקב"ה בהם וכו'. ולמה הוצרך הקב"ה לעשות פלאים כדי שישארו החטה והכוסמת ואין הקב"ה עושה נסים בכדי? אך יתכן (עפמ"ש לקמן פ' בא) כי היה ההכרח מאוד להביא עליהם כל העשרה מכות למען יקנו ישראל בזה אמונה אמתית בידיעת השי"ת. וזהו אמרו. ויאמר אליו משה כצאתי את העיר וגו' הקולות יחדלון וגו' ואתה ועבדיך (ר"ל שאמרתם חטאתי וגו' ואשלחה אתכם ולא תוסיפו לעמוד) ודעתי כי טרם רצונו טרם שתשלחו את ישראל עוד תיראון מפני ה' ר"ל כי לא כלו עוד המכות. ועוד ידו נטויה לכלות בהם כלי זעמו היינו הג' מכות הנותרות. וזהו אמרו אף כי הפשתה והשעורה נוכתה אך עוד והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה ופלאים עשה הקב"ה בהם אשר הברד לא הכה אותם אחרי הכותו גם כל עשב השדה והוא אך למען הניח מקום להארבה להתגדר בו. ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד. ולכן וירא פרעה וגו' ויוסף לחטא וגו' והטעם ע"ז כאשר דבר ה' ביד משה. ר"ל כאשר הבין פרעה מדברי משה שבין כך וכך לא ימלט מהמכות האחרונות. ולזאת לא היה גם ברצון משה לילך עוד לפרעה להתרות בו אחרי כי בהכרח יבואו עליו עוד המכות הנותרות. עד כי ציוה לו ה' בא אל פרעה ואף כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שיתי אותותי אלה וגו' ובהכרח חיצי אכלה בם עד תום כל המכות בכ"ז בא אליו למען תספר וגו' וידעתם כי אני ה' וגו':
פרשת בא
(פ"א ב') יתכן שמשה לא יאבה לבוא לפניו להתרות לו וכו'. ולפי זה יתכן לדעתי אמרו למען שיתי אותותי אלה בקרבו אשר לכאורה יפלא הל' אלה ומהו וידעתם כי אני ה'? כאשר נוסיף להפליא למת הוצרך הי"ת להביא על פרעה כל העשרה מכות ובפרט האותות והמכות שהיו גם בכח החרטומים לעשות ככה בלטיהם כמו המטה לנחש ודם וצפרדעים? אך ידוע הוא אשר אמרו המפרשים ועקידה (שער ל"ו) כי כוונתו ית' היתה בהכבידו לב פרעה למען ימשכו הענינים והמופתים באופן שיספיקו לישראל להכניסם תחת כנפי השכינה בקנין ואמונה אמתית בידיעת הי"ת אשר זה יוכרח מאוד לקבלת התורה להאמין בה' ובמשה עבדו. ולמען לא יאמרו בניהם אשר יולדו והדור האחרון כי אך משה בחכמתו עשה זאת לעיני מצרים הסכלים והנבערים מדעת ונעדרים מכל חכמה ומדע כי השם ה' חכמה וחלק אין להם בבינה. ולו חכמו ישכילו גם המה באותות ומופתי משה. אז ראו וידעו כי אך משה מדעתו וחכמתו עשה כל הדברים האלה למען ימשול על ישראל ולא מה' היתה כ"ז. ויכחישו בנפלאותיו ויכפרו בתורתו. אף אתה הקהה את שיניהם ואמור להם. לולא היו המצריים מלומדים מאוד בחכמה ומדע. איך הפכו גם המה המטה לנחש והמים לדם והביאו צפרדעים. התוכלו אתם בחכמתכם לעשות מעשים כאלה? אין זאת כ"א היו החרטומים חכמים גדולים ונבונים מאוד ויד ושם היה להם בכל החכמות כי יכלו לעשות דברים נפלאים כאלה. ובכ"ז הודו ולא בושו במכת הכנים כי אצבע אלהים היא! ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. ובים אמרו כולם כי ה' נלחם להם במצרים. וא"כ היה מאוד מההכרח לכל האותות והמכות. וזהו אמרו בא על פרעה ואל תסרב בשליחותי למה אשר לא ישמע לדבריך. כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה ר"ל כל העשרה מכות. ולמען תספר באזני בנך וגו' את אשר התעללתי במצרים. רצונו על האותות שעשו גם החרטומים ואת אותותי אשר שמתי בם. רצונו על האותות שהודו כי אני שמתי בם. והתכלית מזה למען וידעתם כי אני ה' ר"ל למען יקנו בזה ישראל אמונה שלימה ויאמינו בה' ובמשה עבדו:
ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו ה' אלהינו וגו':
הקשה הרמב"ן ז"ל הלא לא נתקיימה בזה נבואתו של מרע"ה וגם הלא זבח רשעים תועבה ע"ש. ונלע"ד כי כאשר אמר לו פרעה רק צאנכם יוצג. ע"ז השיב לו משה הלא זה הוא מהנמנע שלא נקח עמנו צאן ובקר כי א"כ במה נעבוד את ה'. ואולי בדעתך שאתה תתן בידינו זבחים ועולות להקריב לה' ושלנו ישאר פה. למען יחמול העם על מיטב הצאן שלהם וישובו למצרים (כי רוצה אדם בקב שלו וכו'). גם זאת בלתי אפשרי כי איך נקריב לה' מבקרך וצאנך וזבח רשעים תועבה. וזהו אמרו גם (אם) אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו? ר"ל הירצה זאת בעיני ה'! ואם בדעתך שרוב בהמות שלנו יוצגו פה ולא נקח כ"א מעט מהמה לעבוד את ה' הלא לא נדע במה ירצה אם בצאן או בבקר או בעגלות עד בואנו שמה. וזהו אמרו וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו. אך ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' אם מצאן או בקר וכדומה עד בואנו שמה. וא"כ בהכרח לא תשאר פרסה. (כי גם דברי רש"י ז"ל שאמר כמה תכבד העבודה שמא ישאל הי"ת יותר ממה שיש בידינו קשה מאוד להולמם. כי איך יבקש הי"ת מהאדם דבר שאין בידו. ואל תשיבני מגמרא ע"ז כ"ד שמותיב לר"א דחייש לרביעה ואמר פרת חטאת אין נקחת מן העכו"ם מתיבי גם אתה תתן בידינו וגו' ומתרץ הגמרא קודם מתן תורה שאני ע"ש. כי גם בלא זו הו"ל לתרץ דלמא הכי קאמר אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי כאשר אמרו במס' חגיגה דף י' ע"ש):
(פ"ג א') ולא ידעתי איך יתכן מה שכתוב ועבר ה' וגו' ולא יתן המשחית וגו' וכו'. ע"ש. לדעתי יתכן ע"פ מה שאמר הרב ז"ל (בפרש' שופטים) בשכבר ידענו שהדמיון פועל מאוד בכל תנועות האדם. וכאשר אמרו חז"ל חלש דעתי' ואתרע מזליה. סימנא מילתא הוא. וידוע כי הדם הוא סי' ואות מות ובפרט בשעת המגפה וכמו שאמרו חז"ל עה"פ ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר וגו' והתוית תו על מצחות האנשים וגו' (יחזקאל ט') אמר לו הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחן של רשעים תו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה (שבת נ"ה). הנראה מדבריהם כי רשימת הדם הוא ממש כנותן חרב למלאך המות. וזהו ג"כ בדרך הטבע. אך ידוע כי השי"ת ברצונו ישדד הטבע. ועוד יותר מזה כי גם ממכה עצמה מתקן רטיה. וכאשר היה במרה כאשר השליך משה עץ מר למים המרים וימתקו המים כן בזה רצה הקב"ה להורותם כי אף שאות הדם בעת המגפה הוא אות מות. אך ברצונו ית' (וגם כאשר יעשו מצותו) הדם המשחית בעצמו לא יתנם לנגוף. וזהו אמרו ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם וגו' והגעתם אל המשקוף וגו' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ר"ל אל תפחדו מאומה מהדם ולא תנוסו מאהליכם כאשר תהיה צעקה גדולה במצרים. ואדרבה תתעכבו כל הלילה עד הבוקר בבתיכם (למען הראות לכל חוזק בטחונכם בה') וכאשר ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם וגו' (ולא לבד כי לא יהיה הדם לכם לרעה כי גם) ופסח ה' על הפתח. והפלא יהיה כי ולא יתן המשחית (ר"ל הדם אשר הוא מעולם משחית בטבע בשעת המגפה ועתה המשחית הזה בעצמו לא יתן) לבוא אל בתיכם לנגוף וזהו ושמרתם את הדבר הזה (ר"ל הנשמע מזה כי השי"ת משדד הטבע) לחק לך ולבניך עד עולם. (ולדברינו אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל והמפרשים כי הלא על מתן הדם על המשקוף נצטוו אך בפסח מצרים ולא לדורות ואיך אמר לחק לך ולבניך עד עולם):
(פ"ד ב') ע"כ הוצרך העם לישא הבצק על שכמם וכו'. ע"ש. ויותר יתכן לדעתי ע"פ מה שאמרו חז"ל (במדרש) משארותם אלו שיורי מצה ומרור וכו' ר"נ אמר וכי לא היו להם בהמה וכו' אלא שהיו ישראל מחבבים את המצות. והכוונה בזה כי מדרך האדם שהכלים הנצרכים לו תמיד. בכל עת יחזיקם בחיקו. והנצרכים לו כ"א פעם אחת ביום יניחם בתיבתו. ומה שיוצרך לו אך לעיתים רחוקות יטמינם בחדר מיוחד או על עליית ביתו. ולזה יקרה לשנים ההולכים יחד בדרך ויבואו להמלון למען יתפללו ויאכלו אח"כ. ויפתח האחד את שקו והנה אין התפילין באמתחתו. כי שכחם בביתו. תחת אשר השני שכח המזון והצידה בביתו. והסבה בזה כי דעות שני האנשים רחוקות מאוד ונפרדות זה מזה. כי האחד גם בביתו העיקר אצלו התפילין ואין מסיח דעתו מהם אף רגע בכל היום. ואיך ישכחם. לא כן השני באשר כי אך כל ישעו וחפצו להתענג במאכל ומשתה. ואך לעיתים רחוקות יעשה גם תפילתו קבע כי מעשה אבותיו בידו לזה שכח התפילין ולא הצידה. ולזה ציותה לנו התורה ואהבת את ה' וגו' ובכל מאודך רצונו שאהבת ה' יהי' חביב אצלך יותר מגופך ומממונך. ולכן והיו הדברי' וגוי על לבבך (ר"ל למען יהיו מזומנים לך בכל עת) ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך וגו' וזהו שסיפרה לנו התורה כמה היו ישראל באותו שעה מחבבין את המצות אשר ציוה להם משה והיינו מצה ומרור. וזהו וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו'. כי היו מחבבין מאוד המצות. ולזה היו נושאים אותם על שכמם כדבר החביב ונצרך לאדם כל עת שמדרכו להחזיקו בחיקו (או שכוונתם היה למען ימשמשו אותו בכל שעה ולא יתחמץ העיסה. ויהיה א"כ הפירוש טרם יחמץ למען יאפו את הבצק טרם יחמץ. ומה עשו, משארותם צרורות בשמלותם וגו' למען ימשמשו בהם כל שעה) וזהו אמרו ויאפו את הבצק וגו' עוגות מצות כי לא חמץ (או לבעבור שלא הניחו העיסה רגע בלא עסק או שהיה בדרך נס כי באו לשם לשעה קלה עיין בפי' הרמב"ן ז"ל). וא"ת מדוע סמכו על הנס ולא אפו אותם בעיר. וא"כ לא היו זריזים במצות. ע"ז אמר כי גורשו ממצרים וגו'. והראיה ע"ז כי היו זריזים ומחבבין המצות למאוד כי וגם צידה לא עשו להם במצרים לקחתם על הדרך. ובכ"ז שיורי מצה ומרור לקחו ונשאו על שכמם. אף כי מבוהלים ודחופים היו כאשר ותחזק עליהם מצרים למהר לשלחם:
פרשת בשלח
(פ"ט ב') בנס מרה שעשה משה וכו'. ע"ש. כבר חקרו גדולי המפרשים בענין אזהרת הי"ת ופקודיו עלינו על איזה אופן הם מוסבים. אם המה ע"ד גזירה כמלך הגוזר על עמו. ואדון על עבדו. שהוא אך מפאת משלו ואדנותו ואין להדבר בעצמו היזק הכרחי לולא אזהרתו עליו. או שיהיה כאזהרת הרופא על החולה שאין לכנותה בשם גזירה. יען כי עקרה אך מפאת כי הרופא הוא היודע מהדברים המבריאים והמפסידים הבריאות לפי תכונת החולה. והמוזהר הוא נעדר הידיעה. והנראה מהכתובים ומדרשי חז"ל. כי החטא בעצמו הוא כסם המות לנפש האדם. ואזהרתו ית' על החטא הוא ממש כרופא אל החולה כמ"ש הכתוב (משלי י"ג) חטאים תרדף רעה. תמותת רשע רע (תהלים ל"ד). ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה וגו' (שם ק"ט). וכן בתשלום שכר אמר הנביא (ישעי' ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. והי"ת מטובו וחסדו עלינו הודיע לנו דרך החיים והמות באמרו ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים. וכמ"ש הנביא בשם ה' אני ה' מלמדך להועיל (שם מ"ח). ואמרו חז"ל (ב"ר מ"ד) אמרת ה' צרופה וכי מה איכפת לו להקב"ה אם אתה שוחט מן הצוואר וכו' לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות. אמנם לפי זה יפלא מאוד א"כ האיך תועיל התשובה. היתכן כי יבוא החולה להרופא לבקש ממנו מחילה על אכלו דבר המזיק לו מאוד אשר לא ציוהו? הלא נוכח פניו יענהו. סכל ופתי האם בכחי למחול ולהסיר מחלתך במחילתי אחרי שכבר הזיק לך המאכל הזה. כי לא יוצדק המחילה כ"א כאשר יבקש העבד אל אדוניו שבחסדו ימחול לו על עברו על פקודתו יען כי המעשה בעצמה אינה רע הכרחי וכאשר ימחול לו הוא כאלו לא עשה המעשה הזה. אך באמת לא ישוו זה לזה כלל. כי הלא הרופא לא עשה הטבע מדבר הזה שיפעול פעולתו ולכן אין בכחו לשנותה אחרי כי יצאה הפעולה. לא כן הי"ת אשר בעצמו ברא את הטבע לא יפלא ממנו לשדד אותה וממכה עצמה עוד מתקן רטיה. לכן כאשר הקב"ה רצה לזכות את ישראל בתורה ומצות למען הנחילם העולם הנצחי. וידוע הוא כי אחת המיוחדת מדרכי רפואות הנפש ותועלותיו הוא לבל הרבות בתענוגי הגוף כ"א אשר הוא הכרח לגופו (כאשר המליצו חז"ל איזהו דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'). ולכן הוליכם הי"ת במדבר ג' ימים בלא מים למען יתרגלו במדת ההסתפקות ומים במשורה ישתו. וכבואם למרה עשה הי"ת המים מרים (ולזה לא אמר כי מרים היו. אך כי מרים הם כי עתה נעשו מרים) להורותם כי הי"ת בידו לשדד הטבע ובדבר מר יעשה מר למתוק (כאשר אמרו חז"ל כי העץ היה מר בטבע) וזהו אמרו
שם שם לו חוק ומשפט ר"ל שם במדבר אשר לא נתן להם הי"ת ג' ימים מים בזה שם לו חוק ומשפט ר"ל למען הרגילם במדת ההסתפקות וההכרחית ולא במותרות (וזה נקרא חוק כמו הטריפני לחם חוקי ר"ל ההכרחי. ומשפט הוא דבר המשוער כמו כה עשה דוד. וכה משפטו כל הימים (ש"א כ"ז) וארמון על משפטו ישב (ירמי' ל') פי' על מדתו) ושם ר"ל במרה נסהו. ר"ל במרה היתה כוונתו ית' להודיע בזה נפלאותיו כנגד הטבע ולעשות אותם בעלי נסיון בידיעת הדבר ההוא. וכמו כי מנסה ה' אלהיכם וגו' (דברים י"ג) וכמ"ש הרב המורה שהוא כמו להודיע (עיין עקידה שער כ"א). וזה לשון ויורהו ולא אמר ויראהו (עי' רמב"ן שתמה ע"ז) שבזה יהיה להם לימוד והוראה עצומה שהי"ת ישדד וישנה הטבע כרצונו. וזהו ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה וגו' כאשר אמרנו כי מפי עליון לא תצא הרעות כ"א הרעה בא מאלי' וחטא בעצמו ממית. ואולי תאמר א"כ איך תועיל התשובה כנ"ל?ואחר שיחטא האדם אין רפואה למכתו! לזה אמר כי אני ה' רופאך ר"ל הלא אני ה' בעצמי עשיתי זה שהחטא יפעול הרע. וא"כ בידי לתקן כאשר יעשה האדם תשובה כמו שראיתם כי ע"י העץ המר נהפכו המים המרים למתוקים כן גם בדבר הזה. כי ממני לא יפלא כל דבר:
שם פי' ידעתי ליתן לכם לא מה שאתם שואלים וכו' שברוב הפעמים אדם מבקש דבר שהוא לרעתו וכו'. ע"ש. ויתכן להמליץ בזה כוונת המשורר שקר הסוס לתשועה וגו' והוא בדמיון עני אחד אשר הוליך משאו מעיר לעיר דרך יער אחד בסוסו הדל למאוד ועגלה רעועה והעני הולך אחד העגלה ונוהם בקולו קול עוז כל פעם שיעמוד הסוס וירבץ תחת משאו יען כי כשל כחו. ובתוך כך נסע עשיר אחד בסוס דוהר ורוקד אסור במרכבה קלה וטיבה ויעף כציפור לפניו ויעזוב העני מאחריו. העני בראותו זאת התחיל להתאונן על רוע מזלו וקשי יומו. ועל ה' יזעף לבו. מדוע העשיר יושב בעגלה והסוס ירוץ כאשר ידאה הנשר אך אם שרוק ישרוק לו בפיו. אמנם אנכי הה! גרוני ניחר. ורגלי ירופפו באין כח. הקצור קצרה יד ה' לתת גם לי סוס ורכב טוב כזה! מדי דברו בו שמע קול צווחה לאמר הושיעני מיד העריצים האלה! ויבן כי החומסים הרגו להעשיר ביער. ויפן לאחוריו בקול דממה דקה הלוך ונסוע עד צאתו בשלום מהיער. אז נשא ידיו לשמים. ויברך את ה' אשר לא חננו גם אותו בסוס טוב כי אז היה הוא הראשון להרוצחים. וזהו שקר הסוס רצונו כאשר הסוס הוא לו לשקר באין כח לרוץ (כי שקר אין הוראתו שוא אלא כל דבר הפוך מתכונתו וטבעו נקרא שקר. כמ"ש בספר יין לבנון) פעמים הוא לתשועה. וברוב חילו ר"ל כאשר להסוס רוב חיל וכח לרוץ לא ימלט. כי מה שידמה להאדם שהוא לרעתו הוא באמת לטובתו כנ"ל וכמ"ש הרב ז"ל:
ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר:
ראוי להעיר איך העבירו על דל שפתיהם שקר כזה. אשר אלה אשר יאמרוהו לפניהם כחשם בפניהם יענו כי הלא כל ישעם וחפצם של המצרים הי' למען ענותם בסבלותם. והמה בשר יתנו למו? שנית אם אמת הדבר שנתנו להם בשר מה הטעם מי יתן מותנו וגו' כי איך מסיר הבשר תגיע להם מיתה? אך יתכן לדעתי כמו שהובא במדרש (ש"ר ט"ז) באכלנו מסיר הבשר לא נאמר כ"א בשבתנו שהיה המצרי הולך במדבר והיה תופס איל ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל היו רואין ולא טועמין מהבשר אבל היו אוכלין לחמם בלא בשר ע"כ. וידוע כי קנאת איש מרעהו כאש תשרף בעצמותיו וכי עזה כמות הקנאה (כמ"ש הרב ז"ל פ' ויגש). וזה אמרם מי יתן מותנו וגו' ר"ל כאשר ישבנו אצל סיר הבשר שאכלו המצרים. ולנו לא נתנו לטעמו. ואף כי היטב חרה לנו זה עד מות. אך לכה"פ באכלנו לחם לשובע. לא כן עתה כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל ברעב כי גם לחם אין וטובים מתי הקנאה מחללי רעב:
פרשת יתרו
(צ' ב') בראשית קראו יתרו בג' כנויים ע"ש. מלבד מה שדקדק הרב ז"ל עלינו להבין למה יפרש כאן שמות בניו ואין זה מקום מולדת? אך יתכן כ"ז ע"פ מ"ש הו"ל אחר שילוחי' ר"י אומר מאחר שפטרה הימנו בגט וכו'. ומדרך העולם כשהבעל יגרש אשתו מביתו מהראוי שבעל האבדה יחזור על אבדתו לפייסה ולהחזירה לביתו. אמנם לפעמים יקרה ההיפך שהאשה וגם אביה יבואו לבית בעלה לפייסו למען החסותה שנית בצל כנפיו. והוא בגלל אחד מה' סיבות. א' יען כי אביה עני וקשה עליו לפרנס את בתו אשר כבר השיאה לאיש. ב' שיש לאם גיעגועין על בניה שבבית בעלה וכלתה נפשה לראותם. ג' בזכרם כי בעלה הוא מגדולי עם וקציניו ונתגדל בבית אביו בעשירות אשר לא הי' לו כן בבית חותנו (אשר מזה יצמח ראשית מדון) ולכן תקטן אשמתו בעיניהם ויבואו לפייסו. ד' אם בעלה העשיר מאוד ובנה בתים. ונטע כרמים ורוצה אדם בתקנת בתו והצלחתה. ויבוא לפייסו למען תחסה בצל קורתו. ה' בהכירו כי חתנו הוא חכם מופלג ורבים יבקשו תורה מפיו. ותקטן זאת בעיניו להוריד כבודו להראות הכנעה לחתנו ולבוא לביתו מרוב גודל ערך חתנו וכבוד מעלתו:
ולכן סיפר לנו הכתוב כי כל הכנעת יתרו למשה חתנו לא היתה כ"א מהסיבה החמישית בשמעו מעלת “משה וצדקתו כי לא הי' בכאן סיבה אחרת זולתה והוא אמרו וישמע יתרו כהן מדין ר"ל אף שהי' שר ונגיד למדין וחותן משה אך בשמעו את כל אשר עשה למשה ולישראל (כאשר אמרו חז"ל במכילתא שקול משה כנגד כל ישראל) ולכן ויקח יתרו וגו' אף כי היתה אחר שילוחיה שפטרה הימנו כנ"ל. וא"ת אולי היתה זאת מסיבה הב' שהיו לה גיעגועין על בניה לזה אמר ואת שני בניה ר"ל שהיו עמה. ולא היתה גם מסיבה הג' כי הלא תראה איך קרא לבניו שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר וגו' ויצילני מחרב פרעה ומהוראת שמות בניו וכנוייהם הלא תראה מהרעה אשר קדמה לו טרם לקח את צפורה כי היה גר באין מקום ללון ומוכתב למלכות. ויתרו לקחו לביתו להסתפח בנחלתו. ועתה כי גרש את בתו ויבוא יתרו וגו' וגם הסיבה הד' לא היתה כי הלא בא אל המדבר אשר הוא חונה שם מקום ציה ושממה באין שדה וכרם. ואין ספק כי לא היתה זאת רק מפני כבוד משה וצדקתו. וזהו שהתנצל גם יתרו למשה בבואו אליו. ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך (ר"ל ראה נא הכנעתי אליך כי הלא תדע חשיבותי) ואשתך ואף כי שני בניה עמה ה כנ"ל והוא אך למען כבוד שמך ומעלתך אשר שמענו. אך משה בענותנותו השכילו כי כל אשר עשה ה' לפרעה ומצרים הוא אך על אודות ישראל ואת כל התלאה וגו' ויצילם ה' ר"ל בזכות עצמן ולא בזכותי. ולזה ויחד יתרו (נעשה בשרו חידודין חידודין כדברי חז"ל) על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל כלומר ולא בזכותו:
(צ"ב א') ולא אמר בדקדוק הלשון כי יהיה להם דבר יבואו אלי וכו'. לדעתי יתכן לפי פשוטו. כי ההולכים לדין הוא לא' מב' סיבות שונות. א' אם בדעת הנתבע לגזול ולעשוק לחבירו. ולכן ישמיט עצמו מהתובע אותו לדין עד כי הדיינים יאלצוהו ויכריחוהו לדין שלא בטובתו. והב' הוא אם שני הבע"ד המה צדיקים ולא ישלחו בעולתה ידיהם אך יען כי אין אדם רואה חיב לעצמו לזה עד האלהים יבוא דבר שניהם. ואשר ירשיעון הדיינים אך מהרה ישלם לרעהו בשמחה וטוב לב כי כל ישעם וחפצם רק לדעת חוקי אלהים למען לא ידבק מאומה אצלם מממון חבירו ולכן ילכו שניהם יחדיו לב"ד והיתה שאלתם בדברי ריבותם כאשר ישאל האיש בדבר איסור והיתר. וזהו אמרו כי יהיה להם דבר בא אלי ר"ל התובע בא אלי בעצמו לצעוק חמס על הנתבע ואוכרח לשלוח אחר הנתבע בע"כ ושפטתי בין איש ובין רעהו. ויש אשר יבואו אך למען והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. כי גם המה לא ירצו ליקח ממון אחרים שלא כדין:
(צ"ג א') שלא במידת העולם וכו'. מהראוי לשום לב על מלת מפני. ונראה כי ידוע אשר כתבו החוקרים בסיבת חרדת הארץ. והוא, כאשה יתקבצו במעבה האדמה ע"פ סיבה טבעית קדומה להם חלקי זפת וגפרית והאש אשר מתחת לארץ ויתחברו אליהם גם חלקי המים אשר מחום האש הזה יהיו לאידים ולקיטור עשן אשר יתפשטו מאוד אנה ואנה עד אשר צר להם להשאר עוד סגורים ועצורים בבטן האדמה. אז תבקע הארץ ופצתה את פיה לשלחם חפשי. ולכן נוע התנועעה הארץ ויצאו ברעש גדול למרחב. ותרעד הארץ. ולזה לא יקרה כזאת בעת אשר ההרים יריקו האש ויעשנו כטבעם פעם בפעם ויוציאו לאט לאט את האש והגפרית אשר נעצרו בקרבם ותשקוט הארץ. וזהו כוונת הכתוב המביט לארץ ותרעד (תהלים ק"ד) ר"ל כאשר השי"ת יביט לארץ בדרך הטבע ראוי' היא שתרעד מכח האש והגפרית הנקבצות בתוכה. מה עושה הקב"ה יגע בהרים ויעשנו. וע"י העשן יוצאי' הכחות האלה ולא תרעד. ולכן למען ידעו ויבינו כי חרדת ההר היתה אך מחמת כבוד ה' כמ"ש המשורר (שם קי"ד) ההרים רקדו כאלים וגו' מלפני אדון חולי ארץ. ולבל יאמרו כי אולי היתה זאת מצד הטבע. לזה העידה התורה והר סיני עשן כלו מפני (ר"ל קודם) אשר ירד עליו ה' באש. ויעל עשנו כעשן הכבשן. וא"כ מדרך הטבע לא הי' לו מקום לחרוד מאחר שכבר יצאו ממנו בהעשן כל כחותיו הפנימיות. ובכ"ז ויחרד כל ההר מאוד. אין זה כ"א חרדת אלהים אחזתהו מכבודו והדר גאונו:
פרשת משפטים
הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו':
כבר העירו ע"ז גדולי המפרשים למה לא הקפידו מרע"ה והעם ע"ז כמו שהקפידו מאוד בשמעם כזאת אחר מעשה העגל (בפ' תשא) ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. והעם בשמעם הדבר הרע הזה ויתאבלו וגו'. אמנם מצאנו מקום לתת לב ולחשוב מחשבות על מה שנתחבטו גדולי העולם במהות המלאכים וערכם נגד ערך האדם. כי יש נמשכים אחרי פשוטי דברי התורה הקדושה במקום הזה וכל המקומות אשר יזכר שם מלאך על עסקי האנשים ואשר הושם לשליח ושומר ומנהיג לאומה הישראלית. שיראה מזה שהאדם מצד נשמתו הטהורה הוא נכבד יותר מהמלאך. ויביאו ע"ז ראיות גדולות ונכוחות. והראב"ע ז"ל חרה אפו מאוד על הדעה הזאת ולמען קנא קנאת המלאכים מהם חרפם וגדפם איך מלאם לבם לדמות המלאך לילוד אשה קרוץ מחומר ועטוף בגוף עכור. ולאמר עוד כי פחות הוא מערך האדם, ויהי' עוד משרת לבן תמותה. הן שרוף. ישרפוהו בהבל פיו. ולזה. גזר אומר כי המלאכים נכבדים מאוד באין ערך מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא נגד המלאכים ושרפים. ולא עוד. כי גם הכוכבים ממסילותם וגרמי השמים מעולים מאוד ממין האנושי בלי תכלית. ולכן פירש ענין המלאך הנזכר כאן וכיוצא בו במשלים וחידות באופן רחוק מאוד מפשט הכתובים והמפורסם בהם (מלבד כי הוא מתנגד מאוד לדברי חז"ל בכמה מקומות. כאשר אמרו (ברכות ו') מאי כי זה כל האדם כל העולם לא נברא אלא בשביל לצוות לזה וכן (שם ס"א) כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל חנינא בני וכו'). והנה גם חכמינו הפילוסופים נמשכו אחר הדעת הזאת כמו שתראה להרב המורה (פ' י"א ח"ב ופ' וי"ג וי"ד ח"ג) וגם הרלב"ג ז"ל בספריו. וראייתם ע"ז הוא מהתקרבות המלאכים אל ה' ית' וגודל המרחק מהאדם אשר בעפר יסודו ועל הארץ מגורתו. (כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ' י"ד ח"ג). ואף כי מי אנכי להכניס ראשי ודעתי בין ההרים הגדולים? ומי אנכי זבוב מות כי אשכון בין לבאים? ומי אני אזוב אשר בקיר כי ארים דליותי בין ארזי הלבנון? וידעתי מאוד דל ערכי ומעוט בינתי. אמנם כבר ידענו מאמר החכם קבל האמת ממי שאמרו. לכן אמרתי אחוה דעתי הדלה גם אני. ואשר רחש לבי דבר טוב ומתקבל על הלב על המאמר הנפלא בגמרא (שבת פ"ח) ואריב"ל כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו. אמר להם לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמדה גנוזה יש לך וכו' ואתה מבקש ליתנה לבו"ד כו' הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה. אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם. א"ל אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר מאחז פני כסא וכו'. אמר להם למצרים הורדתם וכו' יצה"ר יש בכם וכו'? מיד כאו"א נעשה לו אוהב ומסר לו דבר וכו' שנאמר לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות וכו' עכ"ל הגמרא. ובמדרש (ש"ר) צר הקב"ה קלסטירי' של משה דומה לאברהם אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זה הוא שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו. והמאמר הזה כולו מוקשה. כי למה נתיירא משה שמא ישרפוהו מאחר שהי"ת ציוה לו להשיבם ואיך יגעו בו להרע? וטעם אחוז בכסא כבודי אשר אין לו שחר? והיותר נפלא בזה מעיקרא מאי קסברי המלאכים הלא ידעו בעצמם שאין להם יצה"ר ולמה להם התורה? ואולם האמת יורה דרכו כי בודאי האדם מצד נשמתו הטהורה חלק אלוה ממעל הוא נכבד יותר מהמלאכים כאשר אמרו חכמי האמת והמקובל האלקי רמ"ק בס' הפרדס (שער כ"ד פ"י י"א י"ב) כי נשמת האדם מקורה בערבות ברקיע הז' מקום הכסא. והמלאכים מחצבם במעון וזבול למטה ממנו הרבה כאמרם ז"ל (חגיגה י"ב.) וכדברי רשב"י במאמר ההיכלות אך הי"ת מטובו וחסדו הגדול נתנו בעולם השפל ובחומר עכור ונתן בו יצה"ר למען יהי' האדם בעל בחירה ויקנה העולם הנצחי במעשיו הטובים כאשר יתגבר על יצרו ויחליש כח החמרי למען הגבר קדושת נפשו ויעלה מעלה מעלה עד שתגיע נפשו אל מקום מחצבתה והוא כסא הכבוד. ואף כי בעודנו בגופו ובחיים חייתו הוא רחוק מאוד מהי"ת יותר מהמלאכים. אמנם הוא ממש כחבל ארוך אשר ראשו האחד אחוז בכסא הכבוד וקצהו השנית בעולם השפל (וזהו יעקב חבל נחלתו והבן) אמנם כשתזדכך נפשו היקרה עד שתבוא אל מקום מחצבתה אין ספק כי יהי' נכבד מאוד מהמלאך. וכמו שהיה לחנוך ואליהו ז"ל אשר היו נכבדים יותר מהמלאכים. וכדאיתא בס' ההיכלות (מביאו הפרדס שער כ"ד פ' י"ב) אמר ר' ישמעאל שאלתי למטטרון מפני מה אתה נקרא בשם קונך ואתה גדול מכל השרים וגבוה מכל המלאכים וחביב מכל המשרתים ונכבד מכל הצבאות. השיב ואמר לו מפני שאני חנוך בן ירד וכשחטאו דור המבול מה עשה הקב"ה נטלני מביניהם וכו'. ומבואר כדברינו כי מאחר שהיה ילוד אשה ובכ"ז ויתהלך חנוך את האלהים והגיעה נשמתו למקום מחצבה הי' נכבד וגבוה יותר מכל המלאכים. תחת שבעת היותו בגוף העכור אין ספק שהיה פחות מאוד בערך המלאך אשר הוא אש אוכלה. והוא ממש כדמיון (המשל שהביא הא"י בפ' יתרו ביתר ביאור מעט) שר צבא גדול ומשנה למלך התקוטט עם בן המלך יורש עצר. השר התפאר לאמר אני חשוב ונכבד בעיני אביך המלך יותר ממך יען כי אנכי עושה בכל עניני המלוכה כחפצי ואתה אם תצטרך לאיזה מאנשי חילינו הלא תוכרח לבקש ממני. וגם כי מקום מושבי קרוב יותר למלך ממך. והבן התפאר לאמר אני גדול וחשוב ממך כי הלא אנכי בנו יקירו ופרי בטנו. ועוד מעט והנני יושב על כסא המלוכה ואז אעשה עמך כחפצי. ויקר מקרהו כי היה מהצורך למלך להמתיק סוד עם שר צבאו בענין מלחמה וכבוד מלכים הסתר דבר וציוה המלך לבנו לסור מאצלו. ויהי אז השר מתפאר לאמר ראו נא כי אני טוב לו גם מבנו ופרי בטנו. כי בעבורי יפרידנו מעליו ויתבודד עמי בדביר היכלו. ובהגיע דבריו אלה לבן המלך התעצב מאוד על דברי השר ורוב גאונו עד כי נפל למשכב. ויתבוננו עליו הרופאים ויכירו כי מחלתו באה לו רק על היות בו דרך עוצב. וימרו כי לא יועיל לו שום מזור ממיני הסמים ולא צרי גלעד. אמנם רפואתו קרובה רק ע"י שיבקשו לו מיני שחוק ושמחה שע"כ יתפעל בעצמו לגרש עצבונו ויגונו. ויצו המלך להביא לפניו הרבה כלי שיר המטיבים כל לב. אך לא פעלו דבר כי כבר הי' מורגל בהם. וילאו כל חכמיו למצוא דבר חדש אשר לא ניסה עוד למען יתפעל מזה. ויען משרתי הבן אל המלך (יען כי הוא ידע סיבת מחלתו) אדמה כי יש לי תרופה למכת בנך אך באופן שתרשני לעשות כל מה שיהיה מהצורך ורפואתו אף שיהיה להעדר כבוד גדולי שריך. ויענהו המלך גם כבודי וכבוד כל השרים כאין וכאפס נגד רפואת בני והנם נמסרים בידך לעשות כטוב בעיניך לתועלתו ויצו המשרת להביא לפניו שר המשנה ויתחפש לו בדמות דוב ומקל בידו ובהכרח בא אל בן המלך לחדר משכבו. והיה מצחק ומרקד לפניו עד כי הכירו. וישאלהו האתה השר ומשנה! ומה היה לך? ויאמר אני וכן צוויתי לעשות ממשרתך בפקודת אביך. וימלא פיו שחוק ויתפעלו חושיו משמחתו העצומה היורדת בעמקי לבבו וירפא מחליו. ויעש המלך משתה ויקרא לכל שריו ועבדיו. ויהי במשתה היין ויאמר בן המלך לשר המשנה. מה תאמר עתה מי היקר והנכבד בעיני אבי המלך האני או אתה? היתכן שיצוה עלי אבי להתחפש בדמות חיה או בדמות נבזה וחדל אישים למען תתרפא מחליך? הלא לא לכבוד יהי' לאבי באשר כי אני בנו וברא כרעי' דאבוה. ואתה צוויתה זאת עשות להתחפש לתועלתי למען אחיה מחליי אין זאת כ"א אני נכבד ויקר אצלו יותר אף כי עתה יש לך רשות בעניני המלוכה יותר ממני ותשב ראשונה במלכות. הנמשל מובן כי המלאכים הקדושים המה כדמיון שר ומשנה היושבים ראשונה במלכות. והאיש הישראלי אף כשהוא בגוף העכור הוא רחוק מאוד מהי"ת אך כאשר יעבוד ה' בכל לבבו יתקרב מאוד כביכול אל הי"ת. ולזה נקראנו בנים למקום כמ"ש בני בכורי ישראל. אבל המלאך אשר אין לו יצה"ר ובחירה אין בכחו להתגדל רק עומדים על מקומם כאשר נבראו (ולזה נקראים עומדים תחת כי האדם נקרא הולך) ואך רצונם וחפצם לעשות רצון בוראם לכל אשר ישלחו (ולזה יקראו שמותם לפי שליחותם) כי אין להם שלימות אחרת זולתו. וזה היה לדעתי כוונת המלאכים עת נתינת התורה אף כי ידעו נאמנה שאינה ראויה להנתן אך להאדם על הארץ. אמנם דימו בנפשם כי רק על ידיהם יתן הי"ת התורה לישראל להורידה לארץ ויקנו בזה שלימות גדולה גם המה. וכ"ז הי' בחשבם כי מעלתם גדולה מאוד ממעלת האדם. ומהראוי א"כ שתנתן ע"י. וזהו אמרם (בראותם כי מרע"ה עלה בעצמו למרום) מה לילוד אשה בינינו. א"ל לקבל התורה בא ר"ל בא לקבל בעצמו התורה בלי אמצעי. וידוע כאשר חפץ המלך ליתן מתנה לאחד חלף משכורתו. אז אם המתנה בעצמה היא יקרת הערך מאוד בעיני המקבל. אז המלך נותנו להמשנה. והוא ימסור לשר המדינה עד שיגיע ליד המקבל ע"י אחד מעבדי שר העיר לא כן אם המתנה בעצמה ערכה מעט והמקבל עשיר גדול אשר לא נחשב לו למאומה שיווי החפץ ואך כי הוא למזכרת אהבה ואות ידידות מאת המלך מדרכו ליתן החפץ מיד המלך ליד המקבל כי אך לזה הוא יקר בעיניו החפץ מאוד ונושא אותו ממעל לבגדיו היקרים והחמודות לזכר אהבה מהמלך כי בעצמו נתן לו זה. וזהו אמרם חמדה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם. וא"כ היא יקרה מאוד מצד עצמה. ואתה (ר"ל בעצמך) מבקש ליתנה לבשר ודם ר"ל פחותי ערך כמוהם. תנה הודך על השמים. ר"ל ואנו נורידה לארץ ליתנה לישראל א"ל הקב"ה למשה החזר להם תשובה. ר"ל הן כל אלה לפי סברתם שהמה חשובים מהאדם אמנם אתה תשיב להם שאין הדבר כן באמת כנ"ל. אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני וכו' ר"ל שלא חשש משה שיפגעו בו אך שבזה ינצחוני המלאכים שהמה אש אוכלה. ואני מלובש בגוף וחומר (כתשובת הראב"ע והרמב"ם ז"ל וסיעתו). א"ל אחוז בכסא כבודי וכו' ר"ל הראה להם תשובה נוצחת בזה כי נשמתך אחוזה בכסא הכבוד תחת כי המלאכים אחוזים למטה והוא בעולם המלאכים כנ"ל. ועוד הביא להם ראי' כלום למצרים הורדתם. כי ידוע אשר אמרו המקובלים טעם על מה שאמרו חז"ל (במכילתא) ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו' אני ולא שרף וכו' כי לזה שהיו כבר מובלעים במ"ט שערי טומאה לכן לא הי' בכח מלאך או שרף לבוא למצרים כ"א הקב"ה בעצמו. ובכ"ז הלא ישראל יכלו להתעכב שם עוד מעט עד שבא הקב"ה וגאלם. וזהו יען כי נשמתם אחוזה בכסא הכבוד ולזה יכלו שם להתעכב יותר מהמלאכים. ועוד כלום יצה"ר יש בכם וכו' כי אדרבה היא הנותנת מאחר שיש לנו יצה"ר ובחירה בזה נגיע אל עצם שלימותנו. וזהו שהמליצו במדרש צר הקב"ה קלסטורי' וכו' שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו ר"ל כאשר הי' חום היום והי' לו צער לאברהם שלא באו אצלו אורחים ציוה לכם הקב"ה להלביש עצמכם בגוף עכור ולהתחפש בדמות אנשים אורחים למען הפיג צערו של א"א ע"ה כדמיון המשנה שהוכרח להתחפש לפני בן המלך בדמות דוב כמבואר במשל. ומוכח א"כ מכ"ז שאנו נכבדים יותר מצד נשמתנו מהמלאכים. ולזאת אין מהראוי לקבל התורה מידכם. לכן מיד הודו לו וכו'. ומסרו לו דבר ר"ל שנתנו לו מתנות כדרך שנותנים לשר וחשוב. וזהו בשכר שקראוך אדם ר"ל מצד החומר והיצה"ר זכית לכל הכבוד הזה כנ"ל:
ובזה נשובה אל ביאור הכתובים כי ידוע כי הפ' הזאת ושאח"ז ואל משה אמר עלה וגו' נאמרה קודם מ"ת כפי' רש"י ז"ל והמפרשים (וכדאיתא ביומא ד' וע' בעקידה). ולכן לא הקפידו ע"ז משה וישראל כי קודם מ"ת לא הגיעו עוד להמדריגה הגדולה הזה. וגם כי לא ידעו שיוכלו להיות חשובים יותר מהמלאכים כאשר אמר מרע"ה בעצמו שמא ישרפוני וכו' כנ"ל. אמנם אחר מ"ת בידעם בבירור כי מעלתם למעלה מהמלאכים ולזה זכו לקבל התורה מיד הקב"ה כנ"ל. ובחטאם בעגל ירדו מאוד ממדרגתם עד שאמר הי"ת ושלחתי לפניך מלאך וגו' כי לא אעלה וגו' ולזה וישמע העם את הדבר הרע הזה (איך נפלו מרום רקיע עד תהום ארעא ולזה) ויתאבלו. וזהו שציוה להם הקב"ה הורד עדיך מעליך ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ר"ל הכתרים שנתנו להם המלאכים בחורב (כאשר אמרו חז"ל שבת פ"ח) לאות כי חשובים המה יותר מהמלאכים. ועתה שנפלו ממדרגתם הוכרחו לנצלם. כנלע"ד ליישב כל ההערות מגדולי המפרשים ואם שגיתי ח"ו ה' יכפר בעדי ויאיר עינינו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו:
פרשת תרומה
(צ"ו ב') באמרו שאולי בעם הזה ימצאו מוכים ורעים וכו'. ע"ש. לנו יאתה להעמיק שאלה לדרוש לחקור ולהבין אמרו (בפ' ויקהל) ויקחו מלפני משה את כל התרומה וגו' והם הביאו אליו נדבה בבוקר בבוקר. ונראה מזה כי הביאו הנדבות רק למשה. ואח"ז אמר ויבואו כל החכמים וגו' ויאמרו אל משה מרבים העם וגו'. ונראה מזה כי העם הביאו הנדבות לעושי המלאכה ולא למשה? (וע' שם בפנים בדברי הרב ז"ל) וגם מה, שהעיר הרב ז"ל שם בשאלה י"א טעם להעברת קול במחנה הלא הי' די שלא יקבלו עוד מהמביאים ובזה יכלא העם להביא מבלי חצוצרות וקול שופר? וגם מה היא הרעה אם יהיה מותרות. הלא טוב יהי' לחזק בדק המשכן ולעשות כלי שרת כאשר עשו במקדש במותרות? עוד יפלא אמרו אל יעשו עוד מלאכה כי היה לו לאמר אל יביאו? לכן נראה לענ"ד ע"פ מה שאמר החכם רנה"ו ז"ל (בס' יין לבנון דף י"ד וכ"ג) ההבדל בין עבודה למלאכה. כי שם מלאכה אינו נופל אלא על המחדש דבר מה ועי"ז יתקן תיקון לישוב העולם אף שאינו עושה הפעולה בידיו כ"א במחשבה או דיבור כמו לרגל המלאכה אשר לפני (וישלח) תחת אשר שם העבודה כולל המעשים שאדם עושה בידיו ובכחו כמו לשאת משאות או להסיע אבנים. אכן לפעמים נקראת מלאכת עבודה כאשר המעשה והמלאכה עצמה היא עבודה כגון שהי' שכיר לעשות המלאכה הזאת והרי עובד בזה לרבו בעשותה כי נצטווה ע"ז לעשות כפי פקודתו אשר הפקיד עליו. ולכן גם המכריח את העם לצדקה יקרא מעשה כאשר דרשו חז"ל על והי' מעשה הצדקה שלום (ישעי' ל"ב) גדול המעשה יותר מהעושה (ב"ב ט'.) ואמרו (ר"ה ו'.) מוצא שפתיך זו מצות עשה וכו' ועשית אזהרה לבז שיעשוך ובזה יוצדק מאוד הענין אשר לפנינו כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיהי' לכולם חלק במשכן לכן הי' ברצונו ית' שיתן כל אחד ואחד מישראל נדבתו למשכן. (ולכוונה הזאת צוה הי"ת לעשות המשכן והכלים מדברים הנמצאים ת"י כולם כמו עצי שטים לארון ולשולחן ויריעות עזים וכדומה). אמנם אולי ימצאו מעט מזעיר בתוכם אשר יהיו רע עין וכילי אשר ירע עינו לתת נדבה למשכן. ולמען לבלתי ידח ממנו נדח ציום הי"ת לדבר לבני ישראל שיהיו מְעַשִים ויעשו מלאכת ההכרחה לצר עין וכילי להכריחם לתת לתרומת המשכן בעל כרחם שלא בטובתם. וזהו אמרו דבר אל בני ישראל ויקחו תרומה רצונו בחזקת היד מהאיש אשר לא יתן בעין יפה. אמנם מאת כל איש אשר ידבנו לבו מעצמו והמה הצדיקים ונדיבי עם תקחו את תרומתי ר"ל אתה ואהרן תקחו מהם נדבתם כי באות נפשם ורצונם הטוב יביאו לכם הנדבות לביתכם, יען כי כל ישעי וחפצי לזכות את כולם. וזאת התרומה וגו' ר"ל כי גם לכוונה הזאת ציויתי לעשות המשכן מדברים כאלה אשר נמצאות ת"י כולם כי גם כל איש אשר נמצא אתו ארגמן או שש ועזים מעלה אני עליו כאילו הוא בנה כל המשכן כי בלתו לא היה באפשרי לעשותו והוא הדבר שאמר בפ' ויקהל ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וגו' וכל אשר נדבה רוחו וגו' ר"ל המה הנדיבים וטובי לב. וכל אשר נמצא אתו עצי שיטים לכל מלאכת העבודה הביאו רצונו על הפחותים שבעם וצרי עין כי לא הביאו עצי השיטים אשר בידם בלתי בחזקת יד הפקידים והמכריחים עליהם. ואמרו ויקחו מלפני משה והם הביאו אליו (ר"ל נדיבי לב שבהם) נדבה בבוקר בבוקר ר"ל בטרם יכיר איש את רעהו כי אמרו אל יודע מי ומי הנותנים (כפי' הרב ז"ל שם). ואולם הפחותים שבהם הביאום אל החכמים ועושי המלאכה רצוני שלא הביאו כ"א כאשר חזקו יד החכמים האלה עליהם בע"כ. ולכן כאשר ראו החכמים כי כבר היתה התרומה די והותר למשכן. וא"כ למה זה יכבידו עוד ידם עליהם ויכריחום לנדבה באין צורך עוד לנדבתם. ולזה ויאמרו אל משה מרבים העם (ר"ל הפחותים) להביא וגו' ואין זה מרצונם הטוב כ"א מידי העבודה למלאכה (ר"ל מהמכריחים אותם לזה כנ"ל) אשר ציוה ה' לעשות אותה ר"ל שיהיו מְעַשִים אותם (ע"ד גדול הַמְעַשֶה) ולזה נקרא עבודה ומלאכה כנ"ל. ולכן ויעבירו קול במחנה וגו' אל יעשו עוד מלאכה ר"ל לבלי לעשות עוד מלאכת ההכרחה לאלצם להביא נדבות לתרומת הקודש. וכאשר עמדו מאליהם הנוגשים והמכריחים. ויכלא העם ר"ל הפחותים וצרי העין מלהביא:
פרשת כי תשא
(ק"ב א') הם חטאו מעט והוא עזרם לרעה וכו'. ע"ש. בער אנכי ולא אדע לפי דברי המחבר ז"ל מה הוא הטעם לזה ויעמוד משה בשער וגו'. בדבר הענישו את העם יודיענו ומקצפו על אהרן אין דבר לפנינו? לכן אדמה אחרי אשר ידענו כי התועלת והתחבולה למגפה וקצף הוא ב' דברים. הא' הוא המפורסם אצלינו מעשה הקטורת כאשר מצינו (בפ' קרח) בעת שאמר ה' ואכלה אותם כרגע. מיד ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' ויקח אהרן וגו' ותעצר המגפה. (ולפי דעת חז"ל (שבת פ"ח) מלאך המות מסר לו למשה הדבר הזה). והב' הוא לנקום נקמת ה' מהפושעים והמורדים ולהמיתם בשער לעיני כל. כאשר מצינו בבעל פעור (פ' בלק) ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש ר"ל לעיני כל וישוב חרון אף ה' מישראל. וכאשר הרג פינחס את זמרי מיד ותעצר המגפה. וכדומיהם הרבה. ולכן גם כאן כאשר ראה משה והנה יצא הקצף ציוה לבני לוי להנקם מהחוטאים לעיני כל למען השיב חרון אף ה' מישראל ולבל תתפלא למה אחז משה עתה בתחבולה הב' ולהפיל ביום אחד ג' אלפים מישראל. ולמה לא עשה התחבולה הא' לצוות את אהרן במעשה הקטורת להסיר הקצף אחרי כי יקרה היתה מאוד בעיני משה גם נפש אחת מישראל? לזה השיב הכתוב וירא משה את העם כי פרוע הוא ר"ל שאין עצה ותושיה כעת להם נגד הקצף והמגפה (כמו ותפרעו כל עצתי משלי א') כי פרעה אהרן ובטל מהם כל עצה ותושיה לשמצה (ר"ל כי אך שמץ ומעט תרופה נמצא עוד והוא) בקמיהם רצונו לנקום נקמת ה' מהקמים והפושעים שבהם כי הקטורת לא יוכלו להקטיר עוד לכפר על פשעם כי מי הוא המקטיר הלא אהרן ומאחר שגם הוא עזרם לרעה (כפי הרב ז"ל) איך יכפר כעת עליהם? (ולפי דברי הרד"ק ז"ל (בשרשיו שרש שמץ) כי שמצה הוא ענין דיבה ושם רע יהי' פירושו כאשר ראה משה כי נאבדה העצה מהקטורת יען כי אהרן הוציא דיבה רעה ולימד חוב עליהם באמרו אתה ידעת את העם כי ברע הוא וגו' ואין קטיגור נעשה סניגור וא"כ מי יעמוד כעת בפרץ לפניהם במעשה הקטורת נגד הקמים עליהם והוא האף והחימה כמבואר במדרש וא"כ יהי' כי פרעה אהרן לשמצה כמאמר המוסגר. ושיעורו וירא משה את העם כי פרוע הוא – בקמיהם) ולכן הי' מההכרח לתחבולה הב' והוא הנקמה. וזהו ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' ר"ל בפעם הזאת אין עצה ותחבולה אחרת כ"א בנקמת ידכם ולתת עליכם היום ברכה. ר"ל עתה אך אתם תעצרו המגפה כי לא יועיל עתה אהרן במעשה הקטורת. ומה מתקו לפ"ז דברי המדרש הה"ד אנשי לצון יפיחו קרי' אלו ישראל שנתנו פיחה בעולם במעשה העגל וכו' וחכמים ישיבו אף זה משה שהשיב אפו וכו' והדברים נפלאים הלא משה יחיד ואמר וחכמים בל' רבים ז ולדברינו יוצדק מאוד כי כן משה השיב האף ע"י הלוים אחרי כי לא הי' לו אופן אחר להשיבו כנ"ל:
וישמע העם וגו' ולא שתו איש עדיו עליו וגו' ועתה הורד עדיך וגו':
כבר העירו המפרשים אמרו ועתה הורד וגו' מאחר שכבר לא שתו וגו'? וראיתי עוד להעיר אמרו ושמע העם ואח"כ אמור אל בני ישראל ונראה כי מדרך העולם כי הפחותים שבעם אין מדרכם להיות נושאים תכשיטיהם המעט כ"א בשבתות ויו"ט תחת אשר החשובים והנכבדים נושאים אותם בכל יום. וידוע הוא כי כאשר יבשרו לאדם דבר מדאיב רוחו. אין נפשו עוד אל תכשיטיו ובגדיו החמודות אשר יתהדר בהם במועד ורגל, אולם אלה אשר יתעטף בם פעם בפעם לא יסירם מנגדו וילבשם. אמנם כאשר תתקפהו צרה וצוקה במות לו בן יקיר או דבר אחר המבהילו ביגונו. אז גם אלא אשר ילבשם יום יום יזרם הלאם וילבש שק ואפר. כן הדבר גם בזה, כאשר שמעו בתחלה הדבר הרע הזה כי ירדו ממדריגתם ולא ילך ה' בקרבם כ"א מלאך (כמ"ש לעיל) ולא ידעו עוד מעונש אחר לא נבהל רוחם למרבה כי חשבו הדבר הזה רק להעדר כבודם. וזהו וישמע העם ר"ל הפחותים את הדבר הרע הזה הזה ויתאבלו ולא שתו איש את עדיו עליו ר"ל לא לבשו את תכשיטיהם (אשר יחשבו בעיניהם לעדי) מחמת השמועה הרעה הזאת. אולם בני ישראל רצוני החשובים אשר זה דרכם ללבשם יום יום לא שמו אל לבם להפשיטם בגלל הדבר הזה. אחרי כי לא ידעו כי בנפשם הוא. ולכן ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישראל רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ר"ל ידעו נא ויבינו חטאתם כי אך כפשע בינם ובין המות ועתה הורד עדיך מעליך ר"ל גם התכשיטים אשר אתם מלובשים בהם תפשיטו ואז ואדעה מה אעשה לך. כי כאשר יתבונן האדם בחטאו ויתחרט אז יקל עונשו מאוד מאשר יחטא ואחר העון לא יתנחם בהאמינו שלא חטא כמ"ש הרב ז"ל וכאשר אמרו חז"ל ילבש שחורים וכו'. או שהיתה כוונתו ית' להורידם ממעלתם הגדולה למען יקל עונשם. יען כי האיש החשוב כאשר יחטא ראוי לעונש גדול יותר מההדיוט. כאמרם ז"ל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ואולי גם לזו הכוונה ציוה הי"ת למשה ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו' למען הקל עונשם על החטא הגדול הזה כי בשכון הצדיק בין הרשעים ישקל עונם לעומת צדקתו ואז העון מחול ימים יכבד. וכאשר אמרה הצרפית אל אליהו (מ"א י"ז) מה לי ולך איש האלהים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני ואמרו חז"ל ע"ז ב' בני אדם אמרו דבר אחד לוט וצרפית. לוט אמר עד שלא הלכתי אצל אברהם הי' הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני עירי והיו מעשי רבים על מעשי בני עירי עכשיו שאני הולך אצל אברהם מעשיו רבים על שלי שנאמר לא אוכל אמלט ההרה. צרפית אמרה עד שלא באת אלי וכו'. ולזה נטה מרע"ה את אהלו מחוץ למחנה. וגם המה הורידו עדים שנתנו להם בחורב לעד שערכם גדול ממלאכי השרת. למען לא ימקו בעונם כנ"ל:
ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל וגו'. עד סוף הפרשה:
אך למותר הוא להעיר ולהעמיק האלה בפרשה הזאת כי כלה מוקשה כמ"ש הרמב"ן ז"ל הפרשה הזאת אי אפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי התורה ופירש בדרך הסוד כדרכו. אמנם לא זכינו להבין דבריו באשר אין לנו עסק בנסתרות. והנראה לדעתי ליישב בדרך הפשט. והוא לפי שאמרנו (בפ' שמות) כי סרבנות משה בשליחות היתה למען יפדם הקב"ה בעצמו ממצרים ויעלם לארץ כאשר הבטיח להאבות ע"ה אנכי ארד עמך וגו' או שישלח מלאכו כדרכו של הי"ת מעולם לפעול כל פעולותיו ע"י משרתיו עושי רצונו. (אחרי כי חשב משה בדעתו כי המלאכים נכבדים יותר מבני האדם. וע"ז השיב לו הי"ת כי אהיה עמך ובזה תקויים הבטחתי כאלו פדיתי אותם בעצמי וכבודי. ועל דבריך לשלוח מלאך דע כי אתה נכבד יותר מהם והאות ע"ז דבר מתן תורה שתקבל בעצמך מידי והוא אמרו וזה לך האות וגו' כאשר כתבנו שם), ולכן בא עתה מרע"ה בטענה נוצחת לפני הקב"ה אשר אין להשיב עליה. והוא, ראה אתה אומר אלי ר"ל הן גם עתה לא חזרת בך ולא פטרתני מהשליחות באמרך העל את העם וגו' ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. ר"ל בעת שציוית לי על שליחות הראשונים לא אמרת שתשלח עמי מלאך. כי ואתה אמרת ידעתיך בשם ר"ל שאך בשמך אלך אל פרעה ולישראל ובכחך אעשה כל הנפלאות (והוא אמרו כי אהיה עמך) וגם מצאת חן בעיני ר"ל כי אהיה נכבד יותר מהמלאך (והוא אמרו שם בהוציאך וגו' תעבדון את האלהים וגו' והוא קבלת התורה כנ"ל) ואחרי כי כבר הבטחתני ע"ז איך תחזור בך חלילה (ומעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו לרעה שבת כ"ה.) והרי זו טענה מספקת שלא תשלח מלאך. אמנם אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש. אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך. והנה במשמעות שאלת משה היו ב' דברים. הא' לגלות לו דרכי התשובה והפיוס להי"ת במה יתרצה להאדם אחר שחטא נגדו אשר הוא למעלה מהטבע (כמ"ש בפ' בשלח וכמ"ש חז"ל שגם מהמלאכים הי' נעלם סוד התשובה כאשר שאלם ה' ית' נפש החוטאת במה התכפר וכו' באשר הי' עתה ההכרח לזה כי ירא כאשר ילך הקב"ה בעצמו בזה יגדל חטאם ויכבד ענשם כאמרו פן אכלך בדרך). שנית יש במשמעות ואדעך להראות לו כבודו ית' כביכול. וזהו פני ילכו והניחותי לך. ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. רצונו על הדבר הזה אינני צריך לבקשך מאחר שכבר יעדת לי זה בראשית השליחות כנ"ל. ועוד ובמה יועד וגו' אולם אך זאת אבקשך הודיעני נא וגר כנ"ל. ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו' אך בדבר ואדעך בשם (ר"ל זה הוא סוד התשובה וי"ג מדות) אבל לא שתראה את כבודי. ויאמר הראני נא את כבודך. ר"ל כי גם ע"ז יריתי אבן פינת מחשבתי באמרי ואדעך. ויאמר אני אעביר כל טובי וגו' והרצון בזה כי בהעביר כל הנמצאות הנקראים במע"ב טוב ואני המהוה אותם. ותתבונן בהם אז תדע כל מה שאפשר לדעת. ועל זה הצד אני רחום וחנון וחנותי את אשר אחון ורחמתי וגו' עי' במורה ח"א פ' נ"ד). ובדבר הזה אמלא בקשתך כרצונך וחפצך. אמנם אשר תבקש לראות כבודי. לא תוכל לראות פני וגו'. ולזה אמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור ר"ל מקום עיון והשקפת שכל (עי' מורה ח"א פ' ח'. ט"ז. נ"ד.) וראית את אחורי וגו' (עי' שם ל"ז ל"ח). וע"פ דברינו אלה יוצדק מאוד אמרו ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת אשר יפלא וכי בעבור שהמה קשי עורף ילך ה' בקרבם תחת כי אמר הי"ת כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך? אמנם ידוע מ"ש הרב המורה (שם נ"ד) בפי' הי"ג מדות וז"ל הנה כבר התבאר כי הדרכים אשר בקש ידיעתם והודיעו אותם. הם הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה והחכמים יקראום מדות. וזה השם נופל בשימושם על מדות האדם וכו'. כי הדרכים והמדות אחד והם הפעולות הבאות מאתו יתעלה בעולם וכל אשר הושגה פעולה מפעולותיו יתואר הוא יתעלה בתואר אשר יבוא ממנו הפעל ההוא וכו' ע"ש. ר"ל אף שנקרא ה' רחום וחנון והחכמים קראו לאלה מדות אין הוראתו שהי"ת בעל מדות כי הוא יתעלה אין לו תכונה מתכונת הנפש ח"ו אך כי נבין בו פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו אשר נתפאר בהמה והם המדות. אמנם לא כהאדם שהוא בעל תכונות נפשיות וכאשר רוצה לפעמים להרע לחבירו אז יתגבר עליו מדת הרחמנות והחמלה והמדה ההיא לא תתנהו להפיק זממו והן בכל המדות. וכל אלה לא נעריך בנעלם מכל נעלם ית' כי הוא אחד ושמו אחד בתכלית האחדות. אמנם נתארהו בשם רחים יען כי הוא מקור הרחמים והיא אבי הרחמים ויוצרו. וכן בכל המדות, ממנו יצאו ואליו ישובו. ולדעתי זהו שסידרו לנו רז"ל אלוה כל בריות אדון כל תולדות ר"ל כי הוא המהוה אותם. המהולל ברוב התשבחות ר"ל מה שאנו נשבח אותו בשם רחים וחנון רב חסד וגו' אין זה כ"א לבעבור המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים והוא כדרך הכתוב עורה למה תישן ה' הקיצה וגו' והן כבר ידענו כי וה' לא ינום ולא יישן כי הדבר הזה תכונה מתכונת הגוף וה' ב"ה רחוק מכל אלה אך פירושו המעורר ישנים והמקיץ נרדמים וכו' וע"ד הזה גם מה שמהולל ברוב התשבחות הוא רק בגלל פעולותיו). וכאשר השכילו הי"ת כ"ז למשש אמר א"כ ילך נא ה' בקרבנו. והוא ע"פ דמיון (כעין המשל שהביא בעל הא"י) לאיש כפרי העושה כפות עץ אשר בא עם סחורתו לעיר גדולה ועמד ברחוב היפה והמהודרה משכן ומושב גדולי השרים והפחות, ולא מכר מאומה כל היום מסחורתו. והאיש משתאה לאמר הזאת העיר המהוללה לרבת המסחור ומדוע אין דורש ומבקש גם לסחורתי המהודרים מאוד במלאכתם? ואיש אחר מאנשי המקום בשמעו תלונתו וישאלהו על סחורתו מה היא. ויענהו הכפרי כפות עץ יפים מאוד. וימלא האיש פיו שחוק, האם ברחוב המהודרה הזאת מושב גדולי השרים אשר להם כלי כסף וזהב למרבה וכלים מכלים שונים תקוה למכור סחורות בזויות כאלה? נסע ולך עמהם ברחוב היהודים האומללים והדלים אשר המה מוכרחים מאוד לסחורות כאלה הן שמה מהרה תמכרם אחת אחת כן כאשר ראה מרע"ה כי הי"ת מתפאר בפעולותיו רחום וחנון אשר אך המדות האלה נתונים המה לבני האדם כי יתפארו בהמה כנ"ל, אמר לפניו רבש"ע א"כ בהיות כבודך בעליונים אין דורש ומבקש להם כי אין צורך למלאכים ושרפים בהם שאין בם חטא ופשע ולכן ילך נא ה' בקרבנו כי אך לנו יאותו המדות האלה כי עם קשה עורף הוא ואדם אין צדיק בארץ וגו' וסלחת לעונינו וגו' וזהו גם כי עמך הסליחה למען תורא:
פרשת ויקהל
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש וגו':
עיין בפנים בדברי הרב ז"ל שהביא טוב טעם בדרך הדרוש מה שכפלה התורה מצות השבת בכמה מקומות ע"ש. ואולם עוד ראוי לתת לב גם על השתנות הלשון בכל פעם ופעם, ואין סיגנון אחד לכל האזהרות בזה. לכן נתתי אל לבי לבוא אחריו ולמלאות דבריו בדרך הדרוש ע"פ דברי החסיד בעל ח"ה ז"ל (בשער הבטחון). ותוכן דבריו הוא, כי יש להאדם אך לבטוח בה' בכל מעשיו. ויאמין כי לא תועילנו שום חריצות במעשי שיקנה בזה יותר ממה שנגזר עליו. וביכולת הי"ת לפרנסי אף בשבתו בביתו ולא יצא החוצה כאשר יטרוף השי"ת העובר במעי אמו והאפרוח בתוך הביצה אשר אין בה מקום מפולש להכניס אליה דבר מחוצה. והעוף באויר. ודגים בים. והנמלה הקטנה עם חלישותה. ויבצר הטרף גם מהארי בקצת הימים עם גודל תקפו כמ"ש כפירים רשו ורעבו (תהלים ל"ד). אך כי כבר נגזר על האדם בזעת אפך תאכל לחם למען לא ישמן ויבעט ולזה אמרו חז"ל (ילקוט ראה) יכול ישב בטל ת"ל בכל מעשה ידך אשר תעשה. והוא ממש כדמיון העשיר אשר לו עני קרוב ממשפחתו ומוטל עליו לפרנסו. אמנם יען כי הבטלה מביאה לידי שעמום. ורוב הפשעים יסובבו ממנה. לכן יצוה עליו עבודה מה לשאת משאות ולהסיע אבנים מצד זה לצד אחר איזה שעות ביום ואף שאין לקרובו העשיר צורך בהם. ככה העמיס ה' על האדם איש איש במלאכתם אשר המה עושים. זה בכה וזה בכה. וכאשר ישריש האדם בלבו בטחון ואמונה כזאת אין ספק כי יהיה מאושר מאוד וכל מעשיו וחפץ קניניו לא ימנעוהו לקיים כל המצות אשר ציוה ה' כתיקונם ולא יקשה גם בעיניו להוסיף מחול אל הקודש ביום השבת מאחר כי כן ציוהו הבורא ולמה ידחוק השעה למען בצוע בצע כי מה מנהו יהלוך ומה שנגזר עליו מהפרנסה לא יבצור ה' ממנו לימי השבוע הבא. ועוד יתן תודה לה' אשר בחסדו נתן לו הי"ת יום מנוחה ועונג לנפשו חלף העבודה הגופנית העמוסה על שכמו משא לעיפה כל ששת ימי המעשה. לא כן האיש אשר אין לו בטחון ואמונה כזאת אבל ידמה בלבו כי כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. על ה' יזעף לבו אשר העמים עליו עול התורה והמצוה למען ידל. ויום השבת אשר לא יעסוק במסחר וקנין הנהו לו על אפו וחמתו, ואל השמים ישא עיניו. לספור הכוכבים למהר אל עסקיו, ואין קץ לכל עמלו שיעמול לרוח לא ייעף ולא ייגע, וזהו אמרו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וגו', ר"ל שתאמין שאין צורך להי"ת במעשה ידיך אך העמיס עליך העבודה ובהכרח תעשה מלאכה כל ששת ימי המעשה והנך כערך העבד בהם. ואחרי אשר תהיה בבחינה הזאת אז לא תעשה כל מלאכה וגו' ר"ל לא יקשה אז בעיניך לפרוש משום מלאכה ולעשותה גם ע"י עבדך ואמתך וגרך וגו' רצונו לעשות אפילו ע"י אינו ישראל כי מה לך ולצרה הזאת מאחר שהי"ת פטר אותך ביום הזה מהעבודה. ולא עוד כי גם תתן תודה לה' אשר ברך את יום השבת ויקדשהו מלהעמיס עליך עבודה כבכל ששת ימי המעשה. וזהו ע"כ ברך ה' את יום השבת ויקדשהו:
ולמען לא יאמר האדם כי לזה נתן לו ה' את יום השבת למען ינוח גופו מעמלו מששת ימי המעשה ולמען יחליף כח וגבורה לעשות מלאכתו אחר השבת ביתר שאת. כאשר ידוע במחקר. וגם מטבע האדמה ההכרח לעזוב אותה שנה אחת בורה ולשנות זריעתה, ולזה שם הי"ת ימי הסתיו ותישן האדמה שנת החורף למען תשא די פרי בימי הקיץ ביתר שאת. ולזה ילמדנו התורה בפ' משפטים והשביעית תשמטנה ונטשת וגו'. שאין הכוונה על חולשת כח האדמה, כי לא יפלא מה' דבר. וכאשר תראה בעיניך אף כי לא תזרע בכ"ז תשא הארץ די פריה, ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כי אין מעצור לה' שתתן האדמה כחה שנה שנה בלי מגרעת, ולכן סמכה התורה ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען (ר"ל באופן) ינוח שורך וחמורך וגו' כנ"ל, כי גם בזה אין הכוונה לחזק גופך כ"א שכן גזרה חכמתו ית', וזהו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ר"ל אך בעבור כי אני אמרתי וצויתי אתכם כזאת, ושם אלהים אחרים (רצונו על הטבע כנמצא כמה פעמים ששם אלהים מושאל אל הטבע) לא תזכירו לא ישמע על פיך יען כי הי"ת משדד הטבע, ובפ' תשא כאשר ציוה הי"ת במעשה המשכן והבטיחם להשכין שכינתו ביניהם אז פירש להם הכוונה משמירת השבת ופירש להם מתן שכרו (כאשר הוכיחו מזה חז"ל שבת י') וזהו אך את שבתותי תשמורו. ר"ל לא לבד שתתבטלו מהמלאכה אך שיהי בזה גם מעשה והוא פעולת השכל. וזהו לדעת כי אני ה' מקדשכם ביתר שאת על כל שאר בע"ח שאין להם אלא פעולה פרטית ואין מגמתה השכל וכפי' הרב ז"ל, וזהו ושמרו בני ישראל את השבת לעשות וגו' ר"ל שיעשו מעשה, ומה הוא המעשה? ברית עולם. זהו התורה. וכמ"ש חז"ל לא נתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בתורה (ולכן הוכיחו חז"ל מזה עכו"ם ששבת חייב מיתה יען שאין להם אמונה ובטחון בהי"ת וחלק ונחלה בשכל לעשות השבת כמצוה כנ"ל. וישבות אך למען ינוח גופו מעמלו כדי שיוכל לעשות מלאכתו ביתר שאת למחרתו. ויראה כאלו אין ביכולת הי"ת לפרנסו בלתי עמלו ויגיעתו והוא היפך הכוונה כנ"ל). ובפ' ויקהל לדעתי הן הן הדברים אשר ציוה ה למשה בפ' כי תשא ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו וגו' אך הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן להורותם שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת וכפי' רש"י ז"ל וכאשר אמרו חז"ל בתו"כ יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת ת"ל וכו':