מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ
מחשבת חושב · ספר בראשית
פרשת בראשית
*)**(*) הציון הזה הוא מראה מקום לפנים הספר לדברי הרב המחבר ז"ל אי' מקום כבודם בדף ובעמוד:)** (כ"א ב') מי בער לא ידע להבדיל בין יש להעדרו. גם אמרו וירא כי טוב ויבדל. נראה שאם לא ראהו טוב לא היה מבדילו כו'. בזה אנו צריכים לדברי אגדה (חגיגה י"ב) אור שברא הקב"ה ביום א' אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכיון שנסתכל הקב"ה באנשי דור המבול וכו' עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. כי לשון הבדלה אינו שייך כ"א בסוג אחד אשר ערך ודמיון א' ביניהם אך לא בדברי' הפכים וא"כ אך יאמר בזה ויבדל. ולזה פרשו חז"ל כי כאשר אמר השי"ת יהי אור! ויהי אור בתכלית הטוב וההידור אשר אין למעלה ממנו. אך וירא אלהים את אור כי טוב. רצונו ראה חכמתו שאין העולם כדאי להשתמש בו גנז האור הזה לצדיקים לעתיד. ויבדל אלהים בין האור ובין החושך ר"ל שהניח השי"ת אך אור כזה אשר הוא אך אמצעי והבדל בין האור הקודם הגנוז ובין החושך:
(ל' א') אולם כאשר יצר הי"ת וכו' וע"כ אמר זאת הפעם וכו' גם אחרי דברי הרב עוד יפלא מדוע לא תוארו הנשים הבאות אחרי חוה בשם חוה ולמה נבחר להן אך שם אישה הן גם עליהן נגזר להוליד ולקיים מין האדם? ואשר נ"ל כי זהו בעצמו טעם הכתוב. זאת הפעם ר"ל בפעם הזה ראוי לכנותה בשם אשה בעבור המקרה אשר קרה לה כי מאיש לוקחה זאת. ועל כן גם לדורות הבאים נתאר את הנקבה בשם אשה. יען כי ממקרה זה יולד עוד מקרה אחר כי יעזב איש את אביו וגו' ודבק באשתו וא"כ ראוי לתארה בשם אשה לעולם יען כי הטבע הזה ישאר לה לנצח בהיות עם אישה לבשר אחד:
(ל"ב ב') להרחיקם מן ההבל המבולבל וכו'. ע"ש ובזה סרה קושיית העקרים (מאמר ד') והעקידה (שער ס"ז) על מאמר חז"ל שלשה ספרים נפתחים וכו' (ר"ה י"ו:) והלא עינינו רואות שאינו כן כי צדיקים גמורים יאספו ולא יאריכו ימים ורשעים יאריכו ימיהם ברשעתם. אך לפי דברי הרב ז"ל יצדק מאוד והוא כאשר לפעמים ישתנה אצל האדם בעת כי יתבונן על עסקיו ויגמור בדעתו לעזוב איזה מסחר תחת כי לא ישא פרי בעמלו בו ולהחזיק במסחור האחר אשר ירויח מאוד ממנו ובכ"ז לא יבצע בזאת מעשיהו כאשר יתבונן בשכלו כי אף שהרויח ממנו עד הנה אמנם יכול להיות כי מקריו ישתנו לרע או כי בעזבו יתחזקו בזה עסקיו האחרים אשר בידו ולכן יעזבהו. וכן העסק הרע לא ירפהו בידעו כי ייטיב דרכיו לעתיד. או למען יראו ממנו הסוחרים האחרים ויפחדו ממנו לבלתי שלוח ידם באחד מעסקיו הטובים. כן יתנהג כביכול הי"ת עם ברואיו כאשר יעברו לפניו בר"ה כבני מרון. ואף כי הצדיק יכתב לחיים כראוי לו בעבור מעשיו הטובים לפעמים יאסף כי ידע השי"ת שעתיד לחטוא. או שהוא כדאי שבמיתתו יתכפרו כל העולם ויתנו לבם לשוב אליו. יקח אותו אלהים. וכן הרשע אף כי יכתוב לאלתר למיתה בגלל עונותיו הרבים. אך כי יראה ה' שעתיד לשוב או שהוא נצרך בתבל למען העניש החוטאים על ידו ע"ד שאמר הכתוב הוי אשור שבט אפי וגו' (ישעי' י') אז תגזור חכמתו ית' שישאר בחיים חיתו. וזהו אמרו. ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו? ר"ל א"כ למה נקטף בלא עת? ע"ז השיב כי לקח אותו אלהים ר"ל מטעם הכמוס אצלו ית' וזהו שאמרו ע"ז במדרש עד שהוא צדיק וכו' בר"ה דנו בשעה וכו'. (וכעין זה כתב גם הרב ז"ל בפ' בא לפעמים ינצל הצדיק או רשע רע מן השפט המשחית בהשגחה פרטית כי לעולם צורך בו. או בחרו ה' לאיזה פעולה לתועלת או להזיק לזולתו ע"כ ע"ש):
(ל"ג ב') וזה היה נסיבה למריבת ביתו וכו'. ולעד"נ בפשט הכתובים כאשר ידענו מחוקי ונימוסי המדינה כי אף אם יתן האדם מום בעמיתו כן יעשה לו ונפש תחת נפש. אך אין זה כלל גמור. למשל אם יקטע איש הדיוט יד מנגן המלך אשר אין כמוהו יודע נגן יחרץ משפטו למיתה. כי איך מלא לבבו לעשות כזאת לאיש כזה ואינו שוה בנזק המלך. ולהיפך אם הוא רופא מומחה אשר אין דוגמתו יכה איש ומת. אין לו דמים. כי העדרו הוא היזק גדול להמלך ולהמדינה ולזה יוקל מאוד עונשו (אף כי אין זה מחוק תורתינו הק' כאשר העיד הכתוב (שמות כ"א) מעם מזבחי תקחנו למות). ולזה למך כאשר ראה רב חכמת שלשת בניו ותועלת הגדולה שהביאו לעולם כי יבל הי' אבי (ר"ל ממציא החכמה) מיושב אוהל ומקנה. ויובל הי' אבי כל תופש כנור ועוגב וכן תובל קין הי' אבי לוטש כל חורש נחושת וברזל. (ואף כי לפי' המפרשים כי הוא למדם כ"ז) לזה הי' מתפאר לפני נשיו. כי איש הרגתי לפצעי. ר"ל אף מי שיעשה לי כ"א פצע אז הרגתיו, וגם ילד אשר יעשה לי חבורה אף שאינו בר עונשין אחת דתו להמית אחרי כי הרהיב עוז בנפשו לנגוע באיש כמוני אב לכל החכמות. תחת אם אני ארצח נפש לא אשפט כאיש אחר. כי אם שבעתים יוקם קין (כאשר רצח נפש אחיו וא"כ) ולמך שבעים ושבעה:
שם ואלו היו חוטאים לרוע הארץ וכו'. יתכן כי חטאו בשני דברים אחד שהלכו אחרי תאותם אשר זה בא לאדם מתכונתו הארצי והרכבותיו או מחוזק המרות (ע' עקידה שער ס"א. פ'.) כאשר העיד הכתוב ויהי כי החל האדם לרוב וגו' ובנות יולדו להם וגו' ולזה עלול מאוד האדם מיום הבראו. והשני שחטאו במינות ואפיקורסות כמשה"כ אז הוחל לקרוא בשם ה'. וזה בא להאדם מצד השכל אשר אינו נוגע לתאוה (כאשר כתבתי בהצעה בראש הס' ע"ש). ובוודאי על התאוה יוקל עונשם. כמשה"כ כי ידעתי את יצרו. ואשר הרעותי (מיכה ד'). וכמו שאמרו חז"ל ע"ז (סוכה נ"ב) ד' הקב"ה מתחרט עליהם וכו' על כי בראם בתכונה כזאת. אך כאשר יחטא האדם בשכלו גדול עונו מנשוא. וזה אמרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ (ר"ל מתכונתו הארצי) וכל מחשבות לבו רק רע כל היום. ר"ל כי גם מצד שכלם ומחשבות לבם אף שאינו נוגע לתאוה עכ"ז רק רע. וינחם ה' פי' וירחם ה' (כמו (ישעי' י"ב) ישוב אפך ותנחמני) כי עשה את האדם בארץ ר"ל מאחר שהקב"ה בראו בתכונה הארצית לתאוה ואין להאשימו כ"כ ע"ז. אך ויתעצב, אל לבו ר"ל על מה חרה אף ה'? אל לבו של אדם הרע אשר נשחת ואין לו שום הנאה מזה כ"א רוע לב. ולזה לא היתה כוונת הבריאה (כי היצה"ר מהתאוה הוא הכרח מאוד לבריאה כי בלתו הלא תבטל הבחירה ושכר ועונש). ומה מאוד מתקו בזה מליצת חז"ל (חולין קל"ט:) משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר (כי בשגם בגמטריא משה) אשר לכאורה הוא דרש רחוק ופלא. אך כוונתם. כי התנצל הי"ת על שהביא המבול עליהם אחרי כי הי"ת בעצמו בראם בתכונה רעה כזאת. לזה התנצל ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם ר"ל אף כי בראתי לו היצה"ר אך הלא בראתי לו תבלין והוא הרוח והשכל אשר אצלתי עליו למען יתגבר על תאוותיו. וא"כ למה לא ידון רוחי (הוא היצר טוב והשכל) באדם (הוא תכונתו הארצי) לעולם. ר"ל אף כי יאריכו ימים למאוד בכ"ז לא יקרה גם פעם אחת שיכבשו יצרם (כאמרם רק רע כל היום). בשגם הוא בשר ר"ל אף כי הוא בשר וכוסף לתאוה. אך מדוע לא ידון רוחי בו בזמן מהזמנים. אך אולי תאמר שאין זה באפשרי שהשכל יכוף להתאוה ואין צדיק בארץ ע"ז רמז בשגם גימט' משה הוא בשר ר"ל הלא גם מרע"ה הי' ילוד אשה והיו ימיו כ"א מאה ועשרים שנה. ובכ"ז התגבר תמיד שכלו על תכונתו הארצי ובטל כל תאוותיו. והלא עינינו רואות כי אין זה מהנמנע (ואולי לזה הביא ראי' ממרע"ה כמו שסיפרו מחכמי כנען (ע' מבחר הפנינים שציוו לצייר תבניתו של מרע"ה והרגו להרוקם כי לא האמינו אותו כאשר ראו תבניתו מורה על רוע מזגו בכל מדות המגונות. והגיע הדבר למשה והשיב כי לזה בחר בו השי"ת באשר שהי' בכחו להגביר על טבעו):
פרשת נח
ל"ד א') אלא שרצה בזה להביננו וכו'. עוד לא יצא הרב ז"ל ידי חובתו לבאר כל הפסוקים בדרך הפשט. הטעם כי רגליהם לרע ירוצו. ומי לא ידע בכל אלה? כי גם המה בעצמם אמרו נארבה לדם וגו' (וע' עקידה שער צ"ג) אך יותר יתכן ע"פ מה שאמר הרב ז"ל בפי תזריע ג' מידות רעות וכו' ורע מכולם החונף והצבוע על אשר קשה להשמר ממנו ע"ש. ולזה כיון החכם מכל אדם באמרו בני אם יפתוך חטאים רצונו שתדע שהם חטאים (והוא מכת הג' שזכר הרב ז"ל) אל תאבה ר"ל אין ספק אצלי שאל תאבה ואל תשמע להם. אך אירא מכת הצבועים אשר שפת חלקות למו ולמראה עין יעטו מעטה הטוב ומעיל היושר ובקרבם ישימו ארבם למען יסיתיך (וכמו שאמר ינאי המלך לאשתו אל תיראי לא מן הפרושים ולא מן הפריצים כ"א מהצבועים סוטה כ"ב:). והיינו אם יאמרו לך לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגו' נביט נא על אלה אשר ישפכו דם. ונשימה עין על אלה אשר יאבדו לנקי חנם. נבלעם כשאול חיים ר"ל נקחה נא נקמה מהחומסים האלה. וא"ת אם הוא מצוה כ"כ לכו נא לחכמי עירינו וחובשי בהמ"ד ומי אני שאקח נקמה מהפושעים ההם. לזה ישיבוך. כל הון יקר נמצא. ר"ל כי לבד המצוה הלא שכרינו בצדנו. לזה אזהירך בני מכת הצבועים האלה השמר מאוד מנפול ברשתם. אך הבט אל תוכם ותראה כי רעות במגורם. וזהו בני אל תלך בדרך אתם וגו' והראי' כי כל ישעם וחפצם אך למען הבצע, כי רגליהם לרע (ולזה) ירוצו. ולו למצוה יתכוונו למה ירוצו כ"כ כידוע כי לדבר מצוה אין לאדם מהירות וחשק גדול כ"כ כלדבר עבירה (כאשר כתב בס' ק"י עה"פ חי ד' שכבי עד הבוקר):
(ל"ד ב') אלא שהי"ת מגודל רחמיו וכו'. בער אנכי ולא אבין לפי' הרב איך יאמר אח"ז קץ כל בשר וגו' אם הקב"ה חשב עונם קל. ולדעתי יתכן כאשר נתבונן במנהגי ותהלוכות העולם. כי אף שאין צדיק בארץ. אך בהמידה הרעה עצמה אין אחד דומה לחבירו. הדמיון בגניבה יש כמה כתות. הא' גנבים ושודדי לילה אשר במוטות ברזל ישברו הדלת ויגנבו דים. או במחתרת ימצאו. לא כן כת הב' כי לא יעשו כמעשיהם כ"א כאשר יקחו הסחורה בחנות וישלמו מחירה ואך בסור העינים מהם יגנבו אשר יוכלו באין רואה. ויצדיקו מעשיהם בעיניהם, באמרם כי הסוחר הרויח מהם יותר מאשר יאות לו. ולזה יצעקו חמס על אחיהם מהכת הא' הרעים מהם ויחרצו משפטם לאסרם בזיקים או לתלותם תחת אשר הסוחרים וגדולי הערך יבוזו גם למעשיהם. ויתנו עליהם בקולם. הוי גנב חומס ושודד! אך לו יחפשו דרכם גם המה ויפשפשו מעשיהם אין ספק כי ימצאו גם המה תחת כנפיהם שוד וחמס למרבה. החנווני במשקלותיו הסוחר במידותיו. ואף כי באמת גם דברים כאלה יחשבו לגניבות וגזילות. בכ"ז יקל עונשם כאשר כתב הרב ז"ל סוף פ' בראשית אך אם ישוב הסוחר לעשות ככת הב' וכת הב' ככת הא' אז תתגבר עליהם מאוד מידת הדין באין רחמים. מאחר כי מקודם צעק בעצמו מר עליהם וחרץ משפטם להמיתם. ועתה יעשה כמעשיהם. וכמו שאמר נתן אל דוד (ש"ב י"ב) שני אנשים היו וגו'. ויאמר נתן אל דוד אתה האיש וגו' כלומר משפטך חרצת בעצמך. וכמו שאמה"כ באנשי סדום הכצעקתה הבאה אלי עשו. ר"ל שעשו כעת מעשים כאלה אשר צעקו בעצמם עליהם מקודם, כלה. ואם לא ר"ל כ"א מחזיקים עוד בדרכם, אדעה (ועי' באוה"י). וזהו כי השחיתו כל בשר את דרכו על הארץ כלומר לא די לו בדרכו הרע אשר דש בו כי גם השחית את דרכו לעשות מעשה הכת הקודמת. וזהו אמרו קץ כל בשר בא לפני כלומר משפט כל בשר בא לפני ואינני צריך לחרוץ משפטם כי כבר בעצמם חרצו משפטם ע"ז על חבריהם כי מלאה הארץ חמס מפניהם כלומר שאחזו מעשה הכת אשר לפניהם כנ"ל:
פרשת לך לך
(מ"ד ב') לא יוריש גוי אם לא יחי' ראוי לאותו עונש וכו' ע"ש. לפי דברי הרב ז"ל יתכן אצלי בדרך קרוב מאוד אל הפשט. למה האמין א"א ע"ה בבשורת הבנים והמה באים בימים ולא האמין בירושת הארץ אשר הוא קרוב מאוד להטבע? ונבאר מתחילה אמרו ויאמר אברם ה' אלהים וגו' הוא דמשק אליעזר ולא סיים מאומה. וכפל עוד ויאמר אברם הן לי וגו'? וכבר העירו ע"ז גדולי המפרשים ז"ל. אך ידוע מאמרם ז"ל (ברכות יט) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן וכו' וכן שראוי לסיים בדבר טוב שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי תנחומים (שם ל"א). וכעין שפי' בס' ק"י עה"פ אם מזרע ה ה דים וגו' (אסתר ו') עודם מדברים וסריס וגו'. כי חכמיו רצו לסיים בטוב אכן אם אינו מזרע היהודים היינו משבט יהודה ובנימן (כדאיתא במגילה ט"ז) אז תוכל לו. והי' מחסדי הי"ת שלא נתנם לגמור דבריהם וזהו עודם מדברים וגו' ויבהילו וגו' ועמדו בדבר רע. וברית כרותה לשפתים (מ"ק י"ח.). ולכן כאשר אמר א"א ע"ה ובן משק ביתי וגו' ורצה לסיים יורש אותי. אז פתאום השיבו ה' לא יירשך זה. וזהו ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע. והנה (כלומר כמעט שרצה לסיים) בן ביתי יורש אותי והנה דבר ה' אליו כלומר פתאום בא אליו דבר ה' לא יירשך זה. למען לא יפתח פיו לשטן (או כי הפסוק שאחריו יבאר הפסוק הקודם מה שחשב אברם בלבו להוציא מפיו וא"כ יהי' ויאמר אברם הן לי וגו' והנה בן ביתי יורש אותי כעין מאמר המוסגר. ושיעורו ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר – והנה דבר ה' אליו) וסיפר לנו הכתוב. והאמין בה' על בשורת הבנים כמו שאמרו חז"ל מעולם לא יצא מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בו לרעה (שבת נ"ה.). ויחשבה לו צדקה ר"ל לזה החסד אשר לא נתנו ה' להוציא מפיו דבר רע כי ברית כרותה לשפתים. אך על ירושת הארץ אף שגם זה הוא לו הבטחה טובה אך יען כי הוא גזירה רעה לבני האמורי ירא מאוד אולי בתוך כך ישובו מדרכם ואל חנון ה' ינחם על הרעה כאשר עשה לנינוה. ולא יהי' שלם עון האמורי לעולם. והוא אמרו במה אדע כי אירשנה (כי ירושה אינו שייך כ"א כאשר ימות האב ולא אם עודו בחיים חיתו וכן אמר לו גם ה' לתת לך את הארץ הזאת לרשתה) ולכן לא נחה דעתו עד כי ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ וגו' כלומר כבר נתתי להם מהיום ולא אדם אנכי להתנחם:
פרשת וירא
(מ"ו ב') אך אמנם וכו' דרך העברה לילך תיכף ומיד לדרככם וכו'. לפי זה ניחא ג"כ וירא וירא ב' פעמים ר"ל מקודם וירא והנה נצבים עליו (והוא ראיית העין) אח"ז וירא פי' התבונן (והוא ראיית השכל) כי פוסחים המה על שתי הסעיפים אם לסור אליו או לא. לכן אמר בוודאי לזה תרצו לעבור מעלי כי נחוצים אתם לדרככם מאוד. לכן אבקש אל נא תעבור וגו' מחמת זה כי לא אאריך בשולחני. אך אקחה פת לחם וגו' אחר תעבורו. כי ע"כ עברתי על עבדכם. ר"ל כי לא אפונה כי אך לזאת היה בדעתכם לעבור מעלי. ויאמרו כן תעשה וגו' ר"ל ירדת לסוף דעתנו לכן כן תעשה כאשר דברת ולא תרבה בשולחנך כאשר הסכנת מעולם:
פרשת חיי שרה
(נ' ב') עוד רצה למכור גם השדה אגב המערה וכו'. ע"ש. עוד יש להתעורר מדוע כאשר ענה עפרון את אברהם השדה נתתי לך והמערה וגו'. אמר וישתחו אברהם לפני עם הארץ ולא נדע על מה ולמה נתן תודה להם ולא השתחוה לעפרון על דבריו הטובים האלה? ומהו באזני בני חת? ולמה אחר אמרו ויקם שדה עפרון כפל עוד ויקם השדה וגו' לבלי צורך ל וכאלה רבות אשר לא כתבתים ועל הקורא לעמוד עליהם. לכן אמרתי אענה חלקי גם אני בדברי הכתובים הקשים האלה ויתיישבו כל ההערות בעז"ה. מהידוע מהמנהג בארץ כנען כי הי' לכל בית אב בית הקברות מיוחד לקבור מתי משפחתם (כאשר נמצא כ"פ בתלמוד). אך באין ספק הי' גם בכל עיר ביה"ק כללי לדלת העם אשר אין להם אחוזת נחלת שדה וכרם. ועוד ביה"ק בחירי לגרים ונוסעים נכבדים אשר ימותו בעריהם במקרה. אכן לא הי' ברצון א"א ע"ה לקבור את אשתו האהובה לו עם מתיהם. לכן שם נפשו בכפו בעת ההכרח לבקש מהם רשיון ליקח ביה"ק מיוחד כאחד התושבים אף שהי' זה נגד חוקם ונימוסם וכבר נתן עיניו במערת המכפלה (כידוע ממדרשי רז"ל ע"ז). וזה אמרו גר ותושב אנכי וגו'. ר"ל אף כי גר אנכי פה אך הלא זה ימים כבירים אשר אנכי תושב בארצכם ולכן הרהבתי עוז בנפשי לבקש מכם תנו לי אחוזת קבר עמכם כלומר ביה"ק מיוחד כאחד מכם. ולזה ענוהו בני חת לתומם. נשיא אלהים אתה בתוכינו ר"ל על כל תושבי ארצנו ומכש"כ שלא נחשוב אותך לגר. לכן אם תרצה במבחר קברינו ר"ל ביה"ק הכללי ובחירי קבור את מתך. ואם גם בזה יחשב לך להעדר הכבוד איש ממנו את קברו (ר"ל הפרטי לכל בית אב שלו) לא יכלה ממך מקבור מתך. לכן השתחוה לעם הארץ. אך באשר כי כל ישעו וחפצו הי' אך למערת המכפלה אמר שמעוני ופגעו לי בעפרון וגו' ולא בחנם כ"א בכסף מלא. וכאשר ראה עפרון הנבהל להון כי כלתה נפשו למערת המכפלה וכי כאן מצא מוצא לכסף אך מה יוכל לבקש בעבור מערה אחת לכן שם עצות בנפשו ודעתו הרמיה לקחת ממנו גם מחיר השדה כפלים. ואמר לא אדוני שמעני (כלומר אך תבין כוונתי כי לא אך המערה לבדה תבקש כי גם) השדה נתתי לך (בעת) והמערה אשר בו לך נתתי' רצונו כאשר תהי' לך דריסת רגל להמערה אשר בקצהו מה אעשה בהשדה? הלא לא יצלח לי מאומה. אך מה לי לעשות. לעיני בני עמי נתתי' לך קבור מתך. ר"ל מאחר שתבקש זה לעיני כל בני עמי הלא אהי' לבוז וקלון אם לא אתן לך בעת ההכרח הזה לקבור מתך. אך המה לא הבינו דעתו אמנם הבינו מדבריו אלה כי נותן לו בעין יפה במתנה גם השדה. אך אברהם הבין מאוד רמיזותיו כי רק נבהל להון איש רע עין וכי הבליעל הזה רק התחפש במעטה הנדיבות לעיני בני עמו וכי אך המה לא הבינו דעתו. לכן וישתחו אברהם (ר"ל לעפרון) לפני עם הארץ (כלומר לעיניהם נתן תודה לעפרון) ולזה קראם עתה עם הארץ למה שלא הבינו דעתו הרמיה. ולכן ענהו אברהם אני מבין מאוד דעתך. אך אם אתה לו שמעני ר"ל שתבין גם דעתי נתתי כסף השדה קח ממנו ר"ל ברצוני הי' גם בתחלה לשלם לך גם מחיר השדה כי צדקת בזה כי מאחר ואקברה את מתי שמה א"כ לא יצלח לך השדה. ויען עפרון וגו' אדוני שמעני ארץ ארבע מאות וגו' ואת מתך קבור ר"ל מאחר שתבין דעתי לע"ע קבור מתך ובוודאי אח"ז נשווה בין שנינו אודות המקח כי ביני ובינך מה הוא ערך כזה אם מעט יותר או פחות. כי הי' לו להעדר הכבוד לקחת כעת מחירה בעת שמתו מוטל לפניו ולפני כל העדה. או גם בדעתו הי' לבקש ממנו אח"כ יותר כדברי הרב. אך א"א ע"ה רצה לגמור המקח מקודם ולעיני כולם למען לא יהי' לו שום פ"פ אח"כ. לזה וישקול אברהם לעפרון וגו' אף כי המקח הי' עובר לסוחר פי' יותר מהמדה כי נתן סך כזה עבור שדה אחת ציה ושממה. (ולזה האשימו חז"ל מאוד לעפרון בעבור נכלו ורמיותו). וסיפר לנו הכתוב ויקם שדה עפרון וגו' לאברהם למקנה וגו' ר"ל ע"י הכסף נתקיימה השדה וכל אשר בו לאברהם. ואחר כן כאשר קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת גו' בזה ויקם השדה והמערה וגו' לאחוזת קבר רצוני שיהי' לו בזה דין תושב וזה הי' מאת בני חת:
פרשת תולדות
(נ"א ב') ומה תרצה לשאול מאת ה' וכו'. ע"ש. לדעתי השאלה הא' מהרב מתורצת בחברתה. והוא ע"פ מה שאמרו חז"ל במדרש ותאמר א"כ למה זה אנכי מלמד שהיתה רבקה אמנו מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת הגיע לכם הצער הזה מימיכם וכו' וזהו שבא הכתוב בעצמו לתרץ מדוע לא הלכה לדרוש ברופאים על עצב ההריון? ולזה אמר באמת עשתה זאת מקודם אמנם אח"כ התבוננה בדעתה ואמרה א"כ ר"ל אם אעשה עוד כשאר הנשים הקלות בדעתן לדרוש ברופאים למה זה אנכי ר"ל א"כ מה יתרוני על נשים זולתי כאשר אנכי אשת יצחק הצדיק? לכן ותלך לדרוש את ה' (ויהי' לפי זה ותאמר א"כ למה זה אנכי כמאמר המוסגר ושיעורו ויתרוצצו הבנים בקרבה ותלך לדרוש את ה' כי ותאמר א"כ וגו'):
נ"ד א) אלא משמני הארץ וכו'. עוד לא יתורץ הלשון הנה וגם והי' כאשר תריד אינו מיושב ועוד הלא מקודם אמר ולכה איפוא מה אעשה בני ועתה ברכו בברכה כזאת? אך לבי אומר לי כי גם כעת לא ברכו אביו מאומה. רק כאשר חזקו עליו דברי עשו באמרו ברכני גם אני אבי ויען יצחק ויאמר אליו מה תושיעך ברכתי בני? הנה משמני הארץ וגו' ר"ל גם כי אברכך כי משמני הארץ יהי' מושבך. ומטל השמים מעל. ועל חרבך תחי' (ר"ל שתנצח תמיד את אויביך ולא תפול לעולם בחרב אויביך) בכ"ז את אחיך תעבוד וידו תהי' ליך. אמנם והי' כאשר תריד כלומר אם תהי' נכנע אליו אז ופרקת עולו וגו'. כאשר אמרו עבדי בן הדד לאדוניהם (מלכים א' כ') הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם נשימה נא שקים וגו' ויאמר העודנו חי אחי הוא וגו' ויכרת לו ברית וישלחהו:
פרשת ויצא
שם יהי' הון ונכסים או זרע ובנים כולם יהיו לעבודתך וכו'. יתכן ע"פ דרך הדרוש כי לדבר הזה בעצמו רמז לו השי"ת במראות הסולם בהקדם מה שאמרתי ע"פ הבל הבלים וגו' הכל הבל. ואמרו במדרש ז' הבלים כנגד מי כנגד ז' ימי בראשית. אשר לכאורה איך מלאו לבו החכם מכל אדם לההביל כל מעשה בראשית תחת אשר השי"ת אמר על כולם. כי טוב. והנה טוב מאוד? אך באמת באין ספק כי הצלחת העוה"ז וטובו אשר יחונן ה' לבני האדם הוא טוב מאוד אם אך יתבונן האדם איך להתנהג עמהם. ולא יבקש לעצמו כ"א ההכרחית לחייו בעוה"ז והמותר למען נפשו העדינה הנצחית. ובזה יקנה עולמו בחייו. וכמו שאמר מונבז אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה וכו' ואני גנזתי אוצרות נפשות וכו' (ב"ב י"א.). והאחד מהדברים שהעולם עומד עליהם הוא ג"ח. והוא ממש כדמיון העגול הנקרא נול או אפס אשר המציאו חכמי החשבון. ואף אם נעמיד מאה נולין מספרם אפס. אמנם אם נעמיד בסוף הנולין איזה אות אז כל מה שירבו הנולין הקודמים לו כן ירבה המספר. ואף כי הנול בעצמו אין לו שום יחס ומספר. כן הדבר הזה אם חפץ האדם בעמלו בעוה"ז לתכלית טוב. אז כל מעשיו ותחבולותיו לצבור הון (אף כי בעצמם המה הבל) טובים המה מאוד בעיני ה' וכמו שאמה"כ בכל דרכיך דעהו. אך אם דעתו רק למלאות תאותו בעוה"ז אז כל מעשיו וקניניו הבל המה גם יחד כי מה יתרון לו בהם אחרי המות בהפרדו מהם. וזהו אמרו עשיתי לי בתים. עשיתי לי גנות. כנסתי לי כסף וזהב וגו' ר"ל לעצמי ולתאותי (כי בלתי זה מלת לי מיותר) וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם (כלומר להנאתי כמו ולא תתורו וגו' ואחרי עיניכם) והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון וגו' כי אין ספק כי הכסף והזהב אשר כנס לבנין בית המקדש אינם הבל ח"ו [וזהו אל תירא כי יעשיר איש וגו' כי לא במותו יקח הכל (ר"ל כל העושר כלו והוא) כי לא ירד אחריו כבודו ר"ל הקנינים שקנה למען כבוד המדומה. אמנם העושר שעשה מצוה בהם אין ספק כי גם במותו יקחם. ולזה החכם מכל אדם עת חיבר ספרו קהלת המהביל כל מעשה בן אדם כל ימי חלדו. אחרי כי יעזבם כאין חפץ בם וילך ריקם לבית עולמו ולבל יתחמץ עליו לב הקורא באמרו הלא השי"ת בעצמו אמר כי טוב והוא המשביע לכל חי רצון וחפץ ותשוקה נמרצה לצבור הון וחמדת התבל. ואם הוא דבר רע בעצם איך חלק ה' אותו לכל ברואיו? לזה הקדים לספרו הקדוש הפסוק הזה הבל הבלים אמר קהלת ר"ל תדע נא קורא נעים כי מה שאמר בכל ספרי הבל הבלים מתי הם הבל הבלים, הכל הבל ר"ל כאשר תכליתו וסופו הבל. אך אם מגמת האדם וחפצו לתכלית טוב על כל אלה לא אחקור כי ברור טובם ואין להסתפק בם ואדרבה כל מה שירבה עמלו כן ירבה שכרו. ולזה כאשר הלך יעקב אבינו לקחת אשה ולקנות קניני העוה"ז (כאמרו ומתי אעשה גם אנכי לביתי) הראה לו השי"ת מראה הסולם והוא הצלחת העוה"ז כי היא מוצב ארצה. וראשו מגיע השמימה אם הוא לתכלית טוב. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ר"ל כי לפעמים גם הצדיקים יכשלו ח"ו בחמדת התבל ותענוגיו כמאה"כ וישמן ישורון ויבעט וגו' ודברים ל"ב) עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה') ולפעמים יהיו מאושרים עי"ז לעולם הנצחי (ולזה אמרו ע"ז במדרש והנה מלאכי אלהים זה משה ואהרן וכו' זה חנניה מישאל ועזריה וכו'). ולכן וידר יעקב וגו' אם יהי' אלהים עמדי ושמרני (ר"ל לבל אכשל בהם כמו שאמרו חז"ל ואלמלא עוזרו לא יכול לו. סוכה כ"ב) ונתן לי כלומר לעצמי כ"א לחם לאכול ובגד ללבוש ר"ל ההכרחית לחיי האדם. ושבתי בשלום אל בית אבי ר"ל שלא יזיק לי העושר ואעמוד בצדקי ונפשי תשוב זכה אל ה' אשר נתנה. וכל אשר תתן לי ר"ל המותרות עשר אעשרנו לך רצונו לצדקה וגמ"ח כפי' הרב ז"ל:
(נ"ד ב') כי היה לו לחשבם ימים ארוכים וכו'. ולדעתי יתכן כי מדרך הקונה חפץ יקר ואהוב אצלו למאוד לא יחשב לו למאומה המחיר שנתן בעד החפץ הזה וידמה בדעתו כי אך הוא מרמה את המוכר וכי נתן לו חפץ יקר בעד מחיר מעט ואף כי הרבה מאוד במחירו. לכן סיפר לנו הכתוב איך גדלה אהבת יעקב אל רחל. כי כאשר ויאהב יעקב את רחל קפץ בעצמו במקחו ויאמר אעבדך שבע שנים וגו' ויאמר לבן טוב תתי אותה לך וגו' ר"ל אל תדמה בנפשך כי רמיתני כי המעטת במחירה. כי גם לא נפלאת זאת ממני כי יגדל מאוד יקר ערכה. אמנם איה הם המשכילים על טובה. הן אם לא אתן אותה לך. הלא אתננה לאיש אחר. והאיש ההוא האם ירבה במחירה יותר ממך. לכן אתרצה במקחך שבה עמדי (והוא שאמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו) ולזה אמר אף כי ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים וא"כ הרבה מאוד בשכרה ללבן בכ"ז ויהי בעיניו כימים אחדים כי לא חשב זאת למאומה נגד יקר ערכה באהבתו אותה וכאלו הוא רימה את לבן:
פרשת וישלח
(נ"ו ב') אולם יתכן שאדרבה יעקב התדלדל בעיני עשו וכו'. ולי יפלא א"כ מה זה שאמר אח"כ יעקב לעשו כי חנני אלהים וכי יש לי כל. והנכון בעיני כי כאשר בקש יעקב שלום עשו. ולבל יאמר עשו אם לבב אחי שלם עמדי. למה החריש עד כה. וכל העשרים שנה לא הודיעני מטובו כחוק איש לאחיו. ולמען פייסו בדברים שלחו לאמר עם לבן גרתי וגו' רצונו הלא ללבן עבדתי והלא ידעת אם לא שמעת עבודת לבן אשר לא נתנני השב רוחי (כאמרו ותדד שנתי מעיני) ובכ"ז מאשר יקרת מאוד בעיני כאשר אך הי' לי שור וחמור (ר"ל כאשר ברכני ה' אך מעט בשור וחמור אחד אך מהרה גם מבית לבן) ואשלחה להגיד לאדוני וכ"ז הוא אך למען למצוא חן בעיניך כמשפט איש לאחיו לבשרו תיכף מהטוב אשר יקרהו:
באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו:
מהפלא מדוע לא סיפר לנו הכתוב מה ענה אותם עשו? ואם שאל להם מה שלום אחי? ומה טעם וגם הולך לקראתך? (ועיין ברמב"ן). ואולם יתכן כי ברצון יעקב היה לידע מה בלב עשו עליו ואם שב חמתו מעליו למען ידע ויתן אל לבו להלחם נגדו בכל נימוסי המלחמה (כי ההכרח מאוד לזה כאשר כתב הרב ז"ל בפ' לך לך) וזהו אמרו וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ר"ל לעמוד על סוף דעתו. אם הוא עוד עשו או אחיו. וע"ז השיבו לאמר באנו אל אחיך אל עשו ר"ל לא נוכל לעמוד על סוף דעתו. כי פעם ידבר כאח. ופעם כעשו. ונס מרדכיו והליכתו כעת אליך לא נוכל להתבונן. כי וגם הולך לקראתך כאיש לקראת אחיו לקבל פניו. אך וארבע מאות איש עמו. ואם לשלום מה לו לכל המחנה הזה? ולזה ויירא יעקב מאוד וגם ויצר לו על אשר לא ידע מה ואיך להכין א"ע אם לשלום או למלחמה. ולזה ויחץ את העם וגו' למען יראה מחשבתו בבואו אליו. וזהו אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו. ר"ל כאשר אראה בבירור כי דעתו למלחמה. אז והיה המחנה הנשאר לפליטה על כרחו כפי' רש"י כי אלחם אתו:
ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפין בבת יעקב והוא נכבד מכל בית אביו:
יש להעיר מהו והוא נכבד? וגם אין כאן מקומו. וטעם אמרו כי חפץ בבת יעקב ולא אמר בדינה או בהנערה כאשר אמר לעיל? ויתכן כי הלשון חשק אינו נופל כ"א מצד התאוה. וחפץ הוא על הרצון והשכל אל תכלית הדבר (ככתוב בעקידה שער ק"א) ובאמת היתה אהבת שכם לדינה בחשק מצד יפיה. וברצון מצד יחוסה. כי כבוד בית אביה ותפארת משפחתה היה יקר מאוד בעיניו. וזהו ותדבק נפשו (ר"ל רצונו) בדינה (בעבור שהיתה) בת יעקב ולזה ויאהב את הנערה ר"ל אף לאחר המעשה. (ולא קרה לו כמקרה אמנון (ש"ב י"ג) יען כי אמנון אהב את תמר אך מצד החשק). אך לאביו אמר קח לי את הילדה הזאת וגו' ר"ל כי היא ישרה בעיני. כי אין מהראוי שיאמר לו שנתן עיניו במשפחתה וכי יחוס בית יעקב נכבד בעיניו יותר מבית אביו. וכן אמר גם חמור אל יעקב (בגודל לבבו) שכם בני חשקה נפשו בבתכם ר"ל מחמת יפיה ולזה הבטיח להם והתחתנו אותנו וגו' ואתנו תשבו וגו' (ר"ל אף כי אנו מגדולי עם ויקרי ערך) ולזה שכם כשמעו גאות אביו וזדון לבו. הודה ולא בוש ויאמר שכם וגו' אמצא חן בעיניכם ר"ל כי אך ישעי וחפצי למצוא חן בעיניכם בזה שאתחתן עמכם ולזה הרבו עלי מאוד מהר ומתן כי לא נכלם ממני גודל הפגם אשר פגמתי בנכבדים כמוכם. וזהו ולא אחר הנער וגו' כי חפץ בבת יעקב והוא נכבד מכל בית אביו רצונו כי יעקב היה נכבד ומיוחס אצלו יותר מכל בית אביו ולזה היה נקל בעיניו לעשות מעשה כזה:
ויאמר לי אלהים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וגו':
הכפל בכתוב הזה ידוע. ויתכן ע"פ מה שאמרו רז"ל (ברכות י"ג) דרש בר קפרא וכו' אלא מעתה הקורא לישראל יעקב ה"נ שאני התם דהדר אהדרי' קרא. ובירושלמי תני לא שיעקר שם יעקב אלא כ"א ישראל יהיה שמך וכו' ר' זכרי' בשם ר' אחא מ"מ יעקב שמו וכו' יעקב עיקר וישראל טפל לו וכו'. וא"כ לפי זה השם יעקב הוא שם העצם ושם ישראל הוא שם התואר לכבוד לו ולתפארת כפי' רש"י ז"ל שר ונגיד. וידוע כי אין לקרות לשר ומושל בשמו העצמי כ"א יכנהו גם בשם התואר שר פלוני. וזהו אמרו שמך יעקב רצונו השם העצם ישאר יעקב אך לא יקרא עוד שמך יעקב לבד בלתי שם התואר והוא ישראל כמו השר ונגיד יעקב:
פרשת וישב
ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם וגו' ונראה מח יהיו חלומותיו:
עיין רמב"ן כי אמרו זה בדרך לעג. והנראה לי לפי פשוטו ע"פ מה שאמרו חז"ל במדרש על ובטרם וגו' נשסה בו את הכלבים וימיתו אותו טרם בואו אלינו. וזה אמרם הנה בעל החלומות הלזה בא רצונם הרגיל תמיד לספר חלומות ואולי בא גם עתה אלינו למען ספר לנו חלומותיו. ועתה לכו ונהרגהו וגו' ר"ל עתה נשית נא עצה אם נשסה בו את הכלבים וימיתו אותו טרם יקרב אלינו. או אולי ונראה מה יהיה חלומותיו רצונם נמתין מקודם שיספר לנו חלומותיו וא"כ נמיתנו (ואולי כיוונו לזה במדרש והנה בעל החלומות דילי אתי וטעין חלומות):
וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו וגו':
עיין רמב"ן שהקשה ומה הרע אשר תבוא עליו אם יקרא שם בנו כשם אחיו כפי פי' רש"י ז"ל עד כי לזה השחית זרעו מפניו ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן. וגם שלא אמר הכתוב ויאמר אונן וכו' אבל הוא סוד גדול וכו' ע"ש. ואולי כוונת הכתוב ע"ד הפשט כי הטעם וידע אונן הוא כמו והאדם ידע את חוה. כי כאשר ציוה לו אביו בא אל אשת אחיך עשה כן וידע אונן פי' שכב עמה כי לא לו יהי' הזרע ר"ל בלתי שום תועלת כי היה מוציא ש"ז לבטלה. ופי' הכתוב מעשיהו הרע והי' אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו ר"ל ולא הי' א"כ מעשיהו לתועלת וכוונתו היתה אך למלאות תאוותו כאשר עשו אחיו כנמצא במדרש:
(ס"ד א') מי שם פה ליוסף וכו' הליועץ למלך נתנוהו וכו'. ע"ש כל תשובותיו וגם מה שהקשה הרב ז"ל מקודם ע"פ ויאמר יוסף בשאלה ג' מה טעם, הוא הדבר אשר דברתי ואין זה ראי' ולא טעם ע"ש. ויש עוד להעור על מה ולמה לא יכלו החרטומים לפתור אותו וטעם תשמע חלום לפתור אותו. ואמרו בלעדי אלהים יענה וגו'? אך יתכן אצלי ע"פ אמרם ז"ל (ברכות נ"ה:) כל החלומות הולכים אחר הפה. כל חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא. ולכן יען כי לדעת החרטומים הי' זה חלום רע. ולזה ואין פותר אותם לפרעה (כי יראו לנפשם להוציא דבר רע מפיהם אל פרעה ולכן לא אמרו דבר). ולכן שר המשקים בזכרו את יוסף אמר ושם אתנו נער וגו' ר"ל אף כי יודע יוסף מאוד לפתור חלומות כי כאשר פתר לנו כן הי' אך הוא נער ועברי ר"ל שאין בו מדעת וחוק החרטומים וחכמי מצרים ואף כי יודע שהחלום רע עכ"ז יפתור אותו לתומו כאשר עשה לשר האופים (וזה הי' לו להתנצלות למה לא סיפר תיכף לפרעה מיוסף). ומדאגת פרעה בדבר אולי יפתור לו יוסף גם הוא לרע. לזה הקדים ואמר לו חלום חלמתי ופותר אין אותו. ר"ל יען כי לדעתם הוא חלום רע וטוב שלא לפתור אותו, ואני שמעתי עליך תשמע חלום לפתור אותו. רצונו תשמע החלום אם הוא כדאי לפתור אותו או שיהי' כאגרתא דלא מקריא. ויען יוסף וגו' בלעדי ר"ל בודאי אין מהראוי לאיש כמוני לפתור למלך לרע ולו אם גם ימצא סכל כזה בלעדי (ר"ל זולתי) אין למלך לחוש ע"ז כי לא תאונה אליך רע ואין ספק כי אלהים יענה את שלום פרעה. ובל יפקד איש כמוך בחלום רע. ולכן כאשר אמר לו הפתרון כי יהי' רעב כבד מאוד בארץ ז' שנים אשר לכאורה הוא חלום רע למאוד. לזה התנצל יוסף ואמר הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה וגו' רצונו אשר מראש אמרתי אלהים יענה את שלום פרעה. כי באמת יצמח מזה לפרעה טובה ועושר גדול כי הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים ר"ל השבע יהי' כ"א במצרים ולא בשאר הארצות. וקמו שבע שני רעב אחריהן ר"ל בכל העולם ונשכח כל השבע בארץ מצרים כי לא יספיק להם התבואה המותר ממצרים משני השבע יען כי הרעב יפרוש כנפיו על כל התבל וכלה הרעב את הארץ. ועתה יעשה פרעה ויפקד פקידים וגו' ואז יעשר המלך עושר גדול ויהיה כל הארץ לפרעה מחיר התבואות. ולכן וייטב הדבר בעיני פרעה (ר"ל אף כי הוא רע לכל העולם). והוא אמרו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ר"ל הנמצא איש כזה אשר ברצונו יוכל להפוך הרע לטוב כאלהים (כי רוח הוא רצון כמו על אשר יהיה שם הרוח ללכת). וזהו ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך כל זאת ר"ל אחרי הידועה הזאת אשר הודיעך האלהים. עוד זאת ידענו כי אין נבון וחכם כמוך אשר תדע לכלכל דבריך בדעת וחכמה נפלאה כזאת ולפני מלכים תתיצב. ולכן אתה תהי' על ביתי וגו' רק הכסא אגדל ממך ר"ל אך לא תבקש גם המלוכה כאשר תהי' לשר ונגיד על עמי. וכן ראה נתתיך על כל ארץ מצרים. ר"ל ראה נא והתבונן כי אני אני הוא אשר נתתיך על מצרים (כי לא היה המנהג עד עתה במצרים לעשות שר ומשנה כפי' הרב). וכן אני פרעה ר"ל אל תשכח כי אני פרעה ואל תמרוד בי. ובלעדיך לא ירים איש וגו' ר"ל כי לא אירא ולא אחת מפני אדם אחר זולתך כי זולתך לא ירים איש וגו' ודאגתי אך עליך כי אין נבון וחכם כמוך:
פרשת ויגש
(ס"ח ב') וכשר הדבר כאשר אמרתי לפשט הכתובים וכו'. עוד לא יצא הרב ידי חובת ביאור הלשון וינהלם בלחם וגו'. וטעם לא נכחד מאדוני כ"א תם כסף וגו'? ויתכן כי מאחר שהחזיקו את יוסף לנאמן רוח מאוד ואשר רוח אלהים בו לא עשו עמו חשבון פרטי עת לקחם התבואה בידעם בבירור כי באמונה הוא עושה. ואך כל אחד הביא לו בשנה הא' כל הכסף הנמצא אתם בעד מחיר התבואה מכל השנה ונתנו אמון בו שיתן להם כפי החשבון כפשט הכתוב וילקט יוסף את כל הכסף וגו'. ובשנה השניה הביאו לו כל מקניהם וסמכו עליו גם עתה. וזהו וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא ר"ל שנתן לכ"א ערך המקנה שלו אם רב ואם מעט למען יחי' בזה כל השנה. ותתום השנה ההיא וגו' ויאמרו לו לא נכחד מאדוני וגו' ר"ל שאם תאמר לנו כי כבר אכלנו מחיר מקנינו לא נכחד ממך כי נאמן אתה לנו למאוד אמנם אם תם הכסף ומקנה הבהמה כפי חשבונך הצדק לא נשאר לפני אדוני ליתן לך עוד כשנה בשנה בלתי אם גויתינו ואדמתינו:
פרשת ויחי
(ע' ב') גם יפלא שאם טובה בעיניו המנוחה וכו'. ולדעתי ירמוז הכתוב לאשר ידוע ההפרש בין טוב ובין ערב. כי טוב יקרא הדבר שתכליתו טוב אף שאינו מתוק לחיך כדמיון האיש אשר ישתה סמי הרפואות המרים ויאמר כי טוב הוא יען כי התועלת היוצא ממנו הוא טוב וירפאהו מחליו. והערב הוא ההיפך כמו הדבש הערב לחיך ואינו טוב באמת כי יזיק לו. ואמרו חז"ל כי יששכר וזבולון עשו שותפות זבולון עסק בסחורה ומאכיל את יששכר שהי' עוסק בתורה. וזהו אמרו וירא מנוחה כי טוב. ר"ל יששכר התבונן כי המנוחה (היא התורה והעבודה ע"ד אמרם ז"ל עה"פ כי לא באתם אל המנוחה וגו' (דברים י"ב) אל המנוחה זו שילה וכו' זבחים קי"ט) הוא טוב ר"ל הוא הטוב האמיתי ויט שכמו לסבול ר"ל עול התורה כאמרם ז"ל איזו היא דרכה של תורה וכו' ואת הארץ כי נעמה רצונו טובות הארציים והם קניני העוה"ז כי אך בשם נעימים וערבים יתוארו. ויהי למס עובד רצונו השכיל כ"א יאחז בם יהיה עובד למס להבל וריק ואין קיום לו כמו שבלול תמס יהלוך (תהלים נ"ח) לכן בחר להטות שכמו לתורה ולתעודה. ושיעור הכתוב א' ג' ב' ד'. וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול. ואת הארץ כי נעמה ויהי למס עובד. וכמו בשירת האזינו. הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם. כעסוני בהבליהם בגוי נבל אכעיסם. ורבים דומיהם:
דן ידין עמו וגו':
יהי דן נחש עלי דרך וגו':
לישועתך קויתי ה'
כבר העירו גדולי המפרשים טעם אמרו לישועתך קויתי ה' אצל ברכת דן דוקא? ולדעתי יתכן ע"פ מה שאמרו חז"ל (יומא כ"ג.) כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. אשר הוא לכאורה תמוה מאוד איך מותר להת"ח לעשות דבר האסור גם להדיוט שבהדיוטות (ועי' בחידושי אגדות שדחק לישב) ושמעתי בשם הגאון ר"ז מווילנא יישוב ע"ז ע"פ מה שאמרו חז"ל (תענית ח') מ"ד אם ישוך הנחש בלי לחש ואין יתרון לבעל הלשון (קהלת י') לעתיד מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו ארי דורס ואוכל וכו' אתה מה הנאה יש לך וכו'. נלמד מזה שאין להנחש שום הנאה מזה שממית את האדם אך יעשה בזה רצון הבורא להעניש את האדם על דברו לה"ר ולא היה לו שום הנאה ותענוג מזה. וכמו שהעידה לנו התורה כאשר וידברו באלהים ובמשה וישלח בהם את הנחשים השרפים וגו' מידה במידה. וידוע כי לפעמים הנקמה היא מצוה רבה והיא כאשר יקח הצדיק נקמה מהרשעים כמו שאמרו חז"ל במדרש (פ' פינחס) כל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן. וכמו שמצינו אצל פינחס עם זמרי. ואליהו שאמר קנוא קנאתי לה'. אמנם הת"ח צריך להזהר מאוד בדבר הנקמה עד שיהי' בטוח כי לא יעשה זאת כ"א לש"ש. כי הוא דבר שעומד ברומו של עולם וגיהינם פתוח מתחתיו כי אם יהי' ח"ו להת"ח שום פנייה בדבר כי אז ענוש יענש כרוצח נפש. [והוא שהמליצו חז"ל (ברכות ל"ג) גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר אל נקמות ה' וכו' ר"ל שצריך מאוד להזהר בדבר הנקמה אף שידמה בדעתו כי למצוה יכוין כי אולי ואולי יעשה זה ח"ו לטובת עצמו. שנתנה בין שתי אותיות ר"ל שהותרה הנקמה אך באופן שהוא בין שתי שמות. רצוני שתחילתו וסופו יהי' אך לש"ש אבל לא יהי' לו לעצמו שום הנאה מזה). וזהו מליצתם כל ת"ח שאינו נוקם וכו' ר"ל שלא יהי' נקמתו כנקמת הנחש שאין לו שום הנאה מזה שאינו טועם אלא טעם עפר אינו ת"ח. ולדעתי זהו כוונת הכתוב פינחס בן אלעזר וגו'. כי גם פינחס הי' ירא מאוד לנפשו ולבו נוקפו מדאגה בדבר פן ואולי הי' לו שום הנאה בעת נקמתו מזמרי ולא הי' ח"ו לש"ש מכל וכל ופגע א"כ בנפשות ובפרט לנשיא בישראל. לזה אמר לו השי"ת פינחס בן אלעזר וגו' בקנאו את קנאתי וגו' ר"ל אני ה' היודע מחשבות גלוי וידוע לפני כי אך קנא את קנאתי רצונו שהיה תחילתו וסופו אך לש"ש. לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום. ר"ל אל ידאג מאומה כי אך שלום יהי' לו וכוונתו רצויה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ר"ל ממנו ילמדו וכן יעשו גם זרעו אחריו (היינו הכהנים והת"ח שבכל דור שעליהם מוטל הדבר. כענין ובאת אל הכהנים הלוים וגו') שיהי' תחילת הנקמה וסופה אך לש"ש תחת אשר קנא לאלהיו ר"ל ולא להנאת עצמו. ולזה ויכפר על בני ישראל כי כל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן. ולזה סמך הכתוב צרור את המדינים וגו' ר"ל כי גם זה יחשב לקנאת ה' יען כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור וגו':
ולהיות כי הדברים האלה אינם מסורים כי אם ללב. ואך היודע מחשבות נגלה לפניו אם מחשבתו הוא לש"ש או לא. אבל האדם הרואה לעינים ולא יחדור משכיות לבב ידמה כי אך טינא הי' בלב הת"ח עליו (ואולי האמת כן הוא כי גם הת"ח בעצמו לא הרגיש בזה כי בעבור השנאה והקנאה שהי' להת"ח עליו ידמה לו העבירה הקטנה שעשה האיש ההוא כהר גבוה מאוד) לכן מהראוי להת"ח ונשיא על עמו להשגיח מקודם על מעשה בניו וקרוביו וליקח נקמתו מהם. וכל הקרוב קרוב קודם (כמליצת חז"ל קשוט עצמך וכו') וכאשר יראו כל העם כי לא יחוס גם על עצמו ובשרו אם אך יעשה כמעשה הרע הזה. אז ידעו נאמנה כי רוח ה' נוססה בקרבו. וכי ק קנאת אלהיו תשיאהו לשנוא האיש הזה רע מעללים לשלם גמולו בראשו. אמנם אם לא ישית לבו למעשה בניו וקרוביו גם אם יעשו דברים רעים כאלה. ואך על עמו יקצוף לבו לשנוא אותם ולהרע להם בכל כחו אין ספק כי אך זדון לבו וגאותו ישיאנו לזה (כי רבים חללים הפילה הגאוה והקנאה גם בימים קדמונים. אמנם עצומים כל הרוגיה בזמנינו בעו"ה). כי הפעולות אשר יעשה אותם האדם לעיני כל הן הם לרוב אבן בוחן לדעת עי"ז מחשבותיו ומדותיו הפנימיות (כי אף שיוכל איש להתחפש לפעמים במעטה היראה ולפעול טובות ונכוחות למראה עיני בשר ובקרבו ישים ארבו ואון ועמל בלבו. בכ"ז ימצאו גם בני אדם זולתו ע"י פעולותיו להביט אל תוכו כי רעות במגורו בקרבו. או רוב ימים יגידו אלה כי לא חפץ בטובה במעשיו הטובים והישרים למראה החיצונה. כ"א הוא עוטה לפי שעה מעיל היראה והצדק למען השיג עי"ז מחשבתו הרעה ולהפיק זממו). ולדעתי זהו כוונת הכתובי' במעשה העגל (פ' תשא) (ולא נרבה בדיוקים כי מאליו יעיר הקורא עליהם) ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ר"ל מי שבטוח בלבו שיקח נקמתו מהחוטאים בעגל אך לש"ש יקרב אלי. ויאספו אליו כל בני לוי בידעם בבירור לבם הטהור וכוונתם האמיתית. ויאמר אליהם וגו' שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו. ואיש את רעהו. ואיש את קרובו. ר"ל מקודם תקחו נקמה איש מאחיו ותשובו ותקחו נקמה איש מרעהו ומקרובו ואח"כ תשובו ותהרגו ליתר החוטאים (וזהו עברו ושובו) ואז אדע נאמנה כי אך לש"ש נתכוונתם. והייתם נקיים מה' ומישראל. והעיד הכתוב ויעשו בני לוי כדבר משה שתחילת נקמתם היתה מקרוביהם. אמנם בכ"ז הי' לבם נוקפם ויחרדו איש אל אחיו אולי יהיו חשודים בעיני ישראל כי טינא היתה בלבם על כמה מהם. לזה כחם אותם משה וידבר על לבם. מלאו ידכם היום לה' רצונו כל העם יבינו מחשבתכם הטובה והראיה כי איש בבנו ובאחיו כנ"ל ולתת עליכם היום ברכה ר"ל תהיו נקיים מה' ומישראל:
וזהו ששבחו יעקב לדן. אף כי דן ידין עמו בכ"ז יהי' בעיניו אך כאחד משבטי ישראל ר"ל שלא יתגאה לבם בהיותם נשיאים ושופטים (אשר זה הוא ראשית פרי חטאת מסמל הקנאה) כאשר אמר שמשון לפני הקב"ה רבש"ע זכור לי עשרים שנה ששפטת את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום (סוטה י') ועם כ"ז יהיה דן נחש עלי דרך. ר"ל ינקום נקמת ה' כנחש לאלה אשר יעברו על דרך התורה (כמו את הדרך תלכו בה). שפיפון עלי אורח ר"ל יהי' כשפיפון לאלה אשר ינטו מעל האורח (ר"ל המצות). הנושך עקבי סוס וגו' ר"ל כמו הנחש הנושך עקבי סוס ובזה ויפול רוכבו אחור הלא בודאי אין להנחש שום הנאה מזה כן נקמת דן יהי' בלא שום פנייה ואך לש"ש. אך א"ת הלא אמרנו כי טוב יותר לחדול מזה ולהיות בשב ואל תעשה עדיף בדבר הזה. כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי בכוונתי! ויהיה ח"ו פוגע בנפשות כנ"ל. ע"ז אמר יעקב אבינו ע"ה לישועתך קויתי ה' ר"ל אקוה לישועתך לבל יכשלו ח"ו בזה. ולזה אמרו חז"ל בספרי והנה איש מבית ישראל בא נענה פנחס באותו שעה ואמר אין כאן אדם שיהרוג את זמרי. היכן הן אריות גור אריה יהודה! היכן דן! ומבואר כדברינו: