אור ברסלב

מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ

מחשבת חושב

אמר המ"ל

ספר בראשית

פרשת בראשית

*)**(*) הציון הזה הוא מראה מקום לפנים הספר לדברי הרב המחבר ז"ל אי' מקום כבודם בדף ובעמוד:)** (כ"א ב') מי בער לא ידע להבדיל בין יש להעדרו. גם אמרו וירא כי טוב ויבדל. נראה שאם לא ראהו טוב לא היה מבדילו כו'. בזה אנו צריכים לדברי אגדה (חגיגה י"ב) אור שברא הקב"ה ביום א' אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכיון שנסתכל הקב"ה באנשי דור המבול וכו' עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. כי לשון הבדלה אינו שייך כ"א בסוג אחד אשר ערך ודמיון א' ביניהם אך לא בדברי' הפכים וא"כ אך יאמר בזה ויבדל. ולזה פרשו חז"ל כי כאשר אמר השי"ת יהי אור! ויהי אור בתכלית הטוב וההידור אשר אין למעלה ממנו. אך וירא אלהים את אור כי טוב. רצונו ראה חכמתו שאין העולם כדאי להשתמש בו גנז האור הזה לצדיקים לעתיד. ויבדל אלהים בין האור ובין החושך ר"ל שהניח השי"ת אך אור כזה אשר הוא אך אמצעי והבדל בין האור הקודם הגנוז ובין החושך:

(ל' א') אולם כאשר יצר הי"ת וכו' וע"כ אמר זאת הפעם וכו' גם אחרי דברי הרב עוד יפלא מדוע לא תוארו הנשים הבאות אחרי חוה בשם חוה ולמה נבחר להן אך שם אישה הן גם עליהן נגזר להוליד ולקיים מין האדם? ואשר נ"ל כי זהו בעצמו טעם הכתוב. זאת הפעם ר"ל בפעם הזה ראוי לכנותה בשם אשה בעבור המקרה אשר קרה לה כי מאיש לוקחה זאת. ועל כן גם לדורות הבאים נתאר את הנקבה בשם אשה. יען כי ממקרה זה יולד עוד מקרה אחר כי יעזב איש את אביו וגו' ודבק באשתו וא"כ ראוי לתארה בשם אשה לעולם יען כי הטבע הזה ישאר לה לנצח בהיות עם אישה לבשר אחד:

(ל"ב ב') להרחיקם מן ההבל המבולבל וכו'. ע"ש ובזה סרה קושיית העקרים (מאמר ד') והעקידה (שער ס"ז) על מאמר חז"ל שלשה ספרים נפתחים וכו' (ר"ה י"ו:) והלא עינינו רואות שאינו כן כי צדיקים גמורים יאספו ולא יאריכו ימים ורשעים יאריכו ימיהם ברשעתם. אך לפי דברי הרב ז"ל יצדק מאוד והוא כאשר לפעמים ישתנה אצל האדם בעת כי יתבונן על עסקיו ויגמור בדעתו לעזוב איזה מסחר תחת כי לא ישא פרי בעמלו בו ולהחזיק במסחור האחר אשר ירויח מאוד ממנו ובכ"ז לא יבצע בזאת מעשיהו כאשר יתבונן בשכלו כי אף שהרויח ממנו עד הנה אמנם יכול להיות כי מקריו ישתנו לרע או כי בעזבו יתחזקו בזה עסקיו האחרים אשר בידו ולכן יעזבהו. וכן העסק הרע לא ירפהו בידעו כי ייטיב דרכיו לעתיד. או למען יראו ממנו הסוחרים האחרים ויפחדו ממנו לבלתי שלוח ידם באחד מעסקיו הטובים. כן יתנהג כביכול הי"ת עם ברואיו כאשר יעברו לפניו בר"ה כבני מרון. ואף כי הצדיק יכתב לחיים כראוי לו בעבור מעשיו הטובים לפעמים יאסף כי ידע השי"ת שעתיד לחטוא. או שהוא כדאי שבמיתתו יתכפרו כל העולם ויתנו לבם לשוב אליו. יקח אותו אלהים. וכן הרשע אף כי יכתוב לאלתר למיתה בגלל עונותיו הרבים. אך כי יראה ה' שעתיד לשוב או שהוא נצרך בתבל למען העניש החוטאים על ידו ע"ד שאמר הכתוב הוי אשור שבט אפי וגו' (ישעי' י') אז תגזור חכמתו ית' שישאר בחיים חיתו. וזהו אמרו. ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו? ר"ל א"כ למה נקטף בלא עת? ע"ז השיב כי לקח אותו אלהים ר"ל מטעם הכמוס אצלו ית' וזהו שאמרו ע"ז במדרש עד שהוא צדיק וכו' בר"ה דנו בשעה וכו'. (וכעין זה כתב גם הרב ז"ל בפ' בא לפעמים ינצל הצדיק או רשע רע מן השפט המשחית בהשגחה פרטית כי לעולם צורך בו. או בחרו ה' לאיזה פעולה לתועלת או להזיק לזולתו ע"כ ע"ש):

(ל"ג ב') וזה היה נסיבה למריבת ביתו וכו'. ולעד"נ בפשט הכתובים כאשר ידענו מחוקי ונימוסי המדינה כי אף אם יתן האדם מום בעמיתו כן יעשה לו ונפש תחת נפש. אך אין זה כלל גמור. למשל אם יקטע איש הדיוט יד מנגן המלך אשר אין כמוהו יודע נגן יחרץ משפטו למיתה. כי איך מלא לבבו לעשות כזאת לאיש כזה ואינו שוה בנזק המלך. ולהיפך אם הוא רופא מומחה אשר אין דוגמתו יכה איש ומת. אין לו דמים. כי העדרו הוא היזק גדול להמלך ולהמדינה ולזה יוקל מאוד עונשו (אף כי אין זה מחוק תורתינו הק' כאשר העיד הכתוב (שמות כ"א) מעם מזבחי תקחנו למות). ולזה למך כאשר ראה רב חכמת שלשת בניו ותועלת הגדולה שהביאו לעולם כי יבל הי' אבי (ר"ל ממציא החכמה) מיושב אוהל ומקנה. ויובל הי' אבי כל תופש כנור ועוגב וכן תובל קין הי' אבי לוטש כל חורש נחושת וברזל. (ואף כי לפי' המפרשים כי הוא למדם כ"ז) לזה הי' מתפאר לפני נשיו. כי איש הרגתי לפצעי. ר"ל אף מי שיעשה לי כ"א פצע אז הרגתיו, וגם ילד אשר יעשה לי חבורה אף שאינו בר עונשין אחת דתו להמית אחרי כי הרהיב עוז בנפשו לנגוע באיש כמוני אב לכל החכמות. תחת אם אני ארצח נפש לא אשפט כאיש אחר. כי אם שבעתים יוקם קין (כאשר רצח נפש אחיו וא"כ) ולמך שבעים ושבעה:

שם ואלו היו חוטאים לרוע הארץ וכו'. יתכן כי חטאו בשני דברים אחד שהלכו אחרי תאותם אשר זה בא לאדם מתכונתו הארצי והרכבותיו או מחוזק המרות (ע' עקידה שער ס"א. פ'.) כאשר העיד הכתוב ויהי כי החל האדם לרוב וגו' ובנות יולדו להם וגו' ולזה עלול מאוד האדם מיום הבראו. והשני שחטאו במינות ואפיקורסות כמשה"כ אז הוחל לקרוא בשם ה'. וזה בא להאדם מצד השכל אשר אינו נוגע לתאוה (כאשר כתבתי בהצעה בראש הס' ע"ש). ובוודאי על התאוה יוקל עונשם. כמשה"כ כי ידעתי את יצרו. ואשר הרעותי (מיכה ד'). וכמו שאמרו חז"ל ע"ז (סוכה נ"ב) ד' הקב"ה מתחרט עליהם וכו' על כי בראם בתכונה כזאת. אך כאשר יחטא האדם בשכלו גדול עונו מנשוא. וזה אמרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ (ר"ל מתכונתו הארצי) וכל מחשבות לבו רק רע כל היום. ר"ל כי גם מצד שכלם ומחשבות לבם אף שאינו נוגע לתאוה עכ"ז רק רע. וינחם ה' פי' וירחם ה' (כמו (ישעי' י"ב) ישוב אפך ותנחמני) כי עשה את האדם בארץ ר"ל מאחר שהקב"ה בראו בתכונה הארצית לתאוה ואין להאשימו כ"כ ע"ז. אך ויתעצב, אל לבו ר"ל על מה חרה אף ה'? אל לבו של אדם הרע אשר נשחת ואין לו שום הנאה מזה כ"א רוע לב. ולזה לא היתה כוונת הבריאה (כי היצה"ר מהתאוה הוא הכרח מאוד לבריאה כי בלתו הלא תבטל הבחירה ושכר ועונש). ומה מאוד מתקו בזה מליצת חז"ל (חולין קל"ט:) משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר (כי בשגם בגמטריא משה) אשר לכאורה הוא דרש רחוק ופלא. אך כוונתם. כי התנצל הי"ת על שהביא המבול עליהם אחרי כי הי"ת בעצמו בראם בתכונה רעה כזאת. לזה התנצל ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם ר"ל אף כי בראתי לו היצה"ר אך הלא בראתי לו תבלין והוא הרוח והשכל אשר אצלתי עליו למען יתגבר על תאוותיו. וא"כ למה לא ידון רוחי (הוא היצר טוב והשכל) באדם (הוא תכונתו הארצי) לעולם. ר"ל אף כי יאריכו ימים למאוד בכ"ז לא יקרה גם פעם אחת שיכבשו יצרם (כאמרם רק רע כל היום). בשגם הוא בשר ר"ל אף כי הוא בשר וכוסף לתאוה. אך מדוע לא ידון רוחי בו בזמן מהזמנים. אך אולי תאמר שאין זה באפשרי שהשכל יכוף להתאוה ואין צדיק בארץ ע"ז רמז בשגם גימט' משה הוא בשר ר"ל הלא גם מרע"ה הי' ילוד אשה והיו ימיו כ"א מאה ועשרים שנה. ובכ"ז התגבר תמיד שכלו על תכונתו הארצי ובטל כל תאוותיו. והלא עינינו רואות כי אין זה מהנמנע (ואולי לזה הביא ראי' ממרע"ה כמו שסיפרו מחכמי כנען (ע' מבחר הפנינים שציוו לצייר תבניתו של מרע"ה והרגו להרוקם כי לא האמינו אותו כאשר ראו תבניתו מורה על רוע מזגו בכל מדות המגונות. והגיע הדבר למשה והשיב כי לזה בחר בו השי"ת באשר שהי' בכחו להגביר על טבעו):

פרשת נח

ל"ד א') אלא שרצה בזה להביננו וכו'. עוד לא יצא הרב ז"ל ידי חובתו לבאר כל הפסוקים בדרך הפשט. הטעם כי רגליהם לרע ירוצו. ומי לא ידע בכל אלה? כי גם המה בעצמם אמרו נארבה לדם וגו' (וע' עקידה שער צ"ג) אך יותר יתכן ע"פ מה שאמר הרב ז"ל בפי תזריע ג' מידות רעות וכו' ורע מכולם החונף והצבוע על אשר קשה להשמר ממנו ע"ש. ולזה כיון החכם מכל אדם באמרו בני אם יפתוך חטאים רצונו שתדע שהם חטאים (והוא מכת הג' שזכר הרב ז"ל) אל תאבה ר"ל אין ספק אצלי שאל תאבה ואל תשמע להם. אך אירא מכת הצבועים אשר שפת חלקות למו ולמראה עין יעטו מעטה הטוב ומעיל היושר ובקרבם ישימו ארבם למען יסיתיך (וכמו שאמר ינאי המלך לאשתו אל תיראי לא מן הפרושים ולא מן הפריצים כ"א מהצבועים סוטה כ"ב:). והיינו אם יאמרו לך לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגו' נביט נא על אלה אשר ישפכו דם. ונשימה עין על אלה אשר יאבדו לנקי חנם. נבלעם כשאול חיים ר"ל נקחה נא נקמה מהחומסים האלה. וא"ת אם הוא מצוה כ"כ לכו נא לחכמי עירינו וחובשי בהמ"ד ומי אני שאקח נקמה מהפושעים ההם. לזה ישיבוך. כל הון יקר נמצא. ר"ל כי לבד המצוה הלא שכרינו בצדנו. לזה אזהירך בני מכת הצבועים האלה השמר מאוד מנפול ברשתם. אך הבט אל תוכם ותראה כי רעות במגורם. וזהו בני אל תלך בדרך אתם וגו' והראי' כי כל ישעם וחפצם אך למען הבצע, כי רגליהם לרע (ולזה) ירוצו. ולו למצוה יתכוונו למה ירוצו כ"כ כידוע כי לדבר מצוה אין לאדם מהירות וחשק גדול כ"כ כלדבר עבירה (כאשר כתב בס' ק"י עה"פ חי ד' שכבי עד הבוקר):

(ל"ד ב') אלא שהי"ת מגודל רחמיו וכו'. בער אנכי ולא אבין לפי' הרב איך יאמר אח"ז קץ כל בשר וגו' אם הקב"ה חשב עונם קל. ולדעתי יתכן כאשר נתבונן במנהגי ותהלוכות העולם. כי אף שאין צדיק בארץ. אך בהמידה הרעה עצמה אין אחד דומה לחבירו. הדמיון בגניבה יש כמה כתות. הא' גנבים ושודדי לילה אשר במוטות ברזל ישברו הדלת ויגנבו דים. או במחתרת ימצאו. לא כן כת הב' כי לא יעשו כמעשיהם כ"א כאשר יקחו הסחורה בחנות וישלמו מחירה ואך בסור העינים מהם יגנבו אשר יוכלו באין רואה. ויצדיקו מעשיהם בעיניהם, באמרם כי הסוחר הרויח מהם יותר מאשר יאות לו. ולזה יצעקו חמס על אחיהם מהכת הא' הרעים מהם ויחרצו משפטם לאסרם בזיקים או לתלותם תחת אשר הסוחרים וגדולי הערך יבוזו גם למעשיהם. ויתנו עליהם בקולם. הוי גנב חומס ושודד! אך לו יחפשו דרכם גם המה ויפשפשו מעשיהם אין ספק כי ימצאו גם המה תחת כנפיהם שוד וחמס למרבה. החנווני במשקלותיו הסוחר במידותיו. ואף כי באמת גם דברים כאלה יחשבו לגניבות וגזילות. בכ"ז יקל עונשם כאשר כתב הרב ז"ל סוף פ' בראשית אך אם ישוב הסוחר לעשות ככת הב' וכת הב' ככת הא' אז תתגבר עליהם מאוד מידת הדין באין רחמים. מאחר כי מקודם צעק בעצמו מר עליהם וחרץ משפטם להמיתם. ועתה יעשה כמעשיהם. וכמו שאמר נתן אל דוד (ש"ב י"ב) שני אנשים היו וגו'. ויאמר נתן אל דוד אתה האיש וגו' כלומר משפטך חרצת בעצמך. וכמו שאמה"כ באנשי סדום הכצעקתה הבאה אלי עשו. ר"ל שעשו כעת מעשים כאלה אשר צעקו בעצמם עליהם מקודם, כלה. ואם לא ר"ל כ"א מחזיקים עוד בדרכם, אדעה (ועי' באוה"י). וזהו כי השחיתו כל בשר את דרכו על הארץ כלומר לא די לו בדרכו הרע אשר דש בו כי גם השחית את דרכו לעשות מעשה הכת הקודמת. וזהו אמרו קץ כל בשר בא לפני כלומר משפט כל בשר בא לפני ואינני צריך לחרוץ משפטם כי כבר בעצמם חרצו משפטם ע"ז על חבריהם כי מלאה הארץ חמס מפניהם כלומר שאחזו מעשה הכת אשר לפניהם כנ"ל:

פרשת לך לך

(מ"ד ב') לא יוריש גוי אם לא יחי' ראוי לאותו עונש וכו' ע"ש. לפי דברי הרב ז"ל יתכן אצלי בדרך קרוב מאוד אל הפשט. למה האמין א"א ע"ה בבשורת הבנים והמה באים בימים ולא האמין בירושת הארץ אשר הוא קרוב מאוד להטבע? ונבאר מתחילה אמרו ויאמר אברם ה' אלהים וגו' הוא דמשק אליעזר ולא סיים מאומה. וכפל עוד ויאמר אברם הן לי וגו'? וכבר העירו ע"ז גדולי המפרשים ז"ל. אך ידוע מאמרם ז"ל (ברכות יט) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן וכו' וכן שראוי לסיים בדבר טוב שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי תנחומים (שם ל"א). וכעין שפי' בס' ק"י עה"פ אם מזרע ה ה דים וגו' (אסתר ו') עודם מדברים וסריס וגו'. כי חכמיו רצו לסיים בטוב אכן אם אינו מזרע היהודים היינו משבט יהודה ובנימן (כדאיתא במגילה ט"ז) אז תוכל לו. והי' מחסדי הי"ת שלא נתנם לגמור דבריהם וזהו עודם מדברים וגו' ויבהילו וגו' ועמדו בדבר רע. וברית כרותה לשפתים (מ"ק י"ח.). ולכן כאשר אמר א"א ע"ה ובן משק ביתי וגו' ורצה לסיים יורש אותי. אז פתאום השיבו ה' לא יירשך זה. וזהו ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע. והנה (כלומר כמעט שרצה לסיים) בן ביתי יורש אותי והנה דבר ה' אליו כלומר פתאום בא אליו דבר ה' לא יירשך זה. למען לא יפתח פיו לשטן (או כי הפסוק שאחריו יבאר הפסוק הקודם מה שחשב אברם בלבו להוציא מפיו וא"כ יהי' ויאמר אברם הן לי וגו' והנה בן ביתי יורש אותי כעין מאמר המוסגר. ושיעורו ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר – והנה דבר ה' אליו) וסיפר לנו הכתוב. והאמין בה' על בשורת הבנים כמו שאמרו חז"ל מעולם לא יצא מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בו לרעה (שבת נ"ה.). ויחשבה לו צדקה ר"ל לזה החסד אשר לא נתנו ה' להוציא מפיו דבר רע כי ברית כרותה לשפתים. אך על ירושת הארץ אף שגם זה הוא לו הבטחה טובה אך יען כי הוא גזירה רעה לבני האמורי ירא מאוד אולי בתוך כך ישובו מדרכם ואל חנון ה' ינחם על הרעה כאשר עשה לנינוה. ולא יהי' שלם עון האמורי לעולם. והוא אמרו במה אדע כי אירשנה (כי ירושה אינו שייך כ"א כאשר ימות האב ולא אם עודו בחיים חיתו וכן אמר לו גם ה' לתת לך את הארץ הזאת לרשתה) ולכן לא נחה דעתו עד כי ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ וגו' כלומר כבר נתתי להם מהיום ולא אדם אנכי להתנחם:

פרשת וירא

(מ"ו ב') אך אמנם וכו' דרך העברה לילך תיכף ומיד לדרככם וכו'. לפי זה ניחא ג"כ וירא וירא ב' פעמים ר"ל מקודם וירא והנה נצבים עליו (והוא ראיית העין) אח"ז וירא פי' התבונן (והוא ראיית השכל) כי פוסחים המה על שתי הסעיפים אם לסור אליו או לא. לכן אמר בוודאי לזה תרצו לעבור מעלי כי נחוצים אתם לדרככם מאוד. לכן אבקש אל נא תעבור וגו' מחמת זה כי לא אאריך בשולחני. אך אקחה פת לחם וגו' אחר תעבורו. כי ע"כ עברתי על עבדכם. ר"ל כי לא אפונה כי אך לזאת היה בדעתכם לעבור מעלי. ויאמרו כן תעשה וגו' ר"ל ירדת לסוף דעתנו לכן כן תעשה כאשר דברת ולא תרבה בשולחנך כאשר הסכנת מעולם:

פרשת חיי שרה

(נ' ב') עוד רצה למכור גם השדה אגב המערה וכו'. ע"ש. עוד יש להתעורר מדוע כאשר ענה עפרון את אברהם השדה נתתי לך והמערה וגו'. אמר וישתחו אברהם לפני עם הארץ ולא נדע על מה ולמה נתן תודה להם ולא השתחוה לעפרון על דבריו הטובים האלה? ומהו באזני בני חת? ולמה אחר אמרו ויקם שדה עפרון כפל עוד ויקם השדה וגו' לבלי צורך ל וכאלה רבות אשר לא כתבתים ועל הקורא לעמוד עליהם. לכן אמרתי אענה חלקי גם אני בדברי הכתובים הקשים האלה ויתיישבו כל ההערות בעז"ה. מהידוע מהמנהג בארץ כנען כי הי' לכל בית אב בית הקברות מיוחד לקבור מתי משפחתם (כאשר נמצא כ"פ בתלמוד). אך באין ספק הי' גם בכל עיר ביה"ק כללי לדלת העם אשר אין להם אחוזת נחלת שדה וכרם. ועוד ביה"ק בחירי לגרים ונוסעים נכבדים אשר ימותו בעריהם במקרה. אכן לא הי' ברצון א"א ע"ה לקבור את אשתו האהובה לו עם מתיהם. לכן שם נפשו בכפו בעת ההכרח לבקש מהם רשיון ליקח ביה"ק מיוחד כאחד התושבים אף שהי' זה נגד חוקם ונימוסם וכבר נתן עיניו במערת המכפלה (כידוע ממדרשי רז"ל ע"ז). וזה אמרו גר ותושב אנכי וגו'. ר"ל אף כי גר אנכי פה אך הלא זה ימים כבירים אשר אנכי תושב בארצכם ולכן הרהבתי עוז בנפשי לבקש מכם תנו לי אחוזת קבר עמכם כלומר ביה"ק מיוחד כאחד מכם. ולזה ענוהו בני חת לתומם. נשיא אלהים אתה בתוכינו ר"ל על כל תושבי ארצנו ומכש"כ שלא נחשוב אותך לגר. לכן אם תרצה במבחר קברינו ר"ל ביה"ק הכללי ובחירי קבור את מתך. ואם גם בזה יחשב לך להעדר הכבוד איש ממנו את קברו (ר"ל הפרטי לכל בית אב שלו) לא יכלה ממך מקבור מתך. לכן השתחוה לעם הארץ. אך באשר כי כל ישעו וחפצו הי' אך למערת המכפלה אמר שמעוני ופגעו לי בעפרון וגו' ולא בחנם כ"א בכסף מלא. וכאשר ראה עפרון הנבהל להון כי כלתה נפשו למערת המכפלה וכי כאן מצא מוצא לכסף אך מה יוכל לבקש בעבור מערה אחת לכן שם עצות בנפשו ודעתו הרמיה לקחת ממנו גם מחיר השדה כפלים. ואמר לא אדוני שמעני (כלומר אך תבין כוונתי כי לא אך המערה לבדה תבקש כי גם) השדה נתתי לך (בעת) והמערה אשר בו לך נתתי' רצונו כאשר תהי' לך דריסת רגל להמערה אשר בקצהו מה אעשה בהשדה? הלא לא יצלח לי מאומה. אך מה לי לעשות. לעיני בני עמי נתתי' לך קבור מתך. ר"ל מאחר שתבקש זה לעיני כל בני עמי הלא אהי' לבוז וקלון אם לא אתן לך בעת ההכרח הזה לקבור מתך. אך המה לא הבינו דעתו אמנם הבינו מדבריו אלה כי נותן לו בעין יפה במתנה גם השדה. אך אברהם הבין מאוד רמיזותיו כי רק נבהל להון איש רע עין וכי הבליעל הזה רק התחפש במעטה הנדיבות לעיני בני עמו וכי אך המה לא הבינו דעתו. לכן וישתחו אברהם (ר"ל לעפרון) לפני עם הארץ (כלומר לעיניהם נתן תודה לעפרון) ולזה קראם עתה עם הארץ למה שלא הבינו דעתו הרמיה. ולכן ענהו אברהם אני מבין מאוד דעתך. אך אם אתה לו שמעני ר"ל שתבין גם דעתי נתתי כסף השדה קח ממנו ר"ל ברצוני הי' גם בתחלה לשלם לך גם מחיר השדה כי צדקת בזה כי מאחר ואקברה את מתי שמה א"כ לא יצלח לך השדה. ויען עפרון וגו' אדוני שמעני ארץ ארבע מאות וגו' ואת מתך קבור ר"ל מאחר שתבין דעתי לע"ע קבור מתך ובוודאי אח"ז נשווה בין שנינו אודות המקח כי ביני ובינך מה הוא ערך כזה אם מעט יותר או פחות. כי הי' לו להעדר הכבוד לקחת כעת מחירה בעת שמתו מוטל לפניו ולפני כל העדה. או גם בדעתו הי' לבקש ממנו אח"כ יותר כדברי הרב. אך א"א ע"ה רצה לגמור המקח מקודם ולעיני כולם למען לא יהי' לו שום פ"פ אח"כ. לזה וישקול אברהם לעפרון וגו' אף כי המקח הי' עובר לסוחר פי' יותר מהמדה כי נתן סך כזה עבור שדה אחת ציה ושממה. (ולזה האשימו חז"ל מאוד לעפרון בעבור נכלו ורמיותו). וסיפר לנו הכתוב ויקם שדה עפרון וגו' לאברהם למקנה וגו' ר"ל ע"י הכסף נתקיימה השדה וכל אשר בו לאברהם. ואחר כן כאשר קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת גו' בזה ויקם השדה והמערה וגו' לאחוזת קבר רצוני שיהי' לו בזה דין תושב וזה הי' מאת בני חת:

פרשת תולדות

(נ"א ב') ומה תרצה לשאול מאת ה' וכו'. ע"ש. לדעתי השאלה הא' מהרב מתורצת בחברתה. והוא ע"פ מה שאמרו חז"ל במדרש ותאמר א"כ למה זה אנכי מלמד שהיתה רבקה אמנו מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת הגיע לכם הצער הזה מימיכם וכו' וזהו שבא הכתוב בעצמו לתרץ מדוע לא הלכה לדרוש ברופאים על עצב ההריון? ולזה אמר באמת עשתה זאת מקודם אמנם אח"כ התבוננה בדעתה ואמרה א"כ ר"ל אם אעשה עוד כשאר הנשים הקלות בדעתן לדרוש ברופאים למה זה אנכי ר"ל א"כ מה יתרוני על נשים זולתי כאשר אנכי אשת יצחק הצדיק? לכן ותלך לדרוש את ה' (ויהי' לפי זה ותאמר א"כ למה זה אנכי כמאמר המוסגר ושיעורו ויתרוצצו הבנים בקרבה ותלך לדרוש את ה' כי ותאמר א"כ וגו'):

נ"ד א) אלא משמני הארץ וכו'. עוד לא יתורץ הלשון הנה וגם והי' כאשר תריד אינו מיושב ועוד הלא מקודם אמר ולכה איפוא מה אעשה בני ועתה ברכו בברכה כזאת? אך לבי אומר לי כי גם כעת לא ברכו אביו מאומה. רק כאשר חזקו עליו דברי עשו באמרו ברכני גם אני אבי ויען יצחק ויאמר אליו מה תושיעך ברכתי בני? הנה משמני הארץ וגו' ר"ל גם כי אברכך כי משמני הארץ יהי' מושבך. ומטל השמים מעל. ועל חרבך תחי' (ר"ל שתנצח תמיד את אויביך ולא תפול לעולם בחרב אויביך) בכ"ז את אחיך תעבוד וידו תהי' ליך. אמנם והי' כאשר תריד כלומר אם תהי' נכנע אליו אז ופרקת עולו וגו'. כאשר אמרו עבדי בן הדד לאדוניהם (מלכים א' כ') הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם נשימה נא שקים וגו' ויאמר העודנו חי אחי הוא וגו' ויכרת לו ברית וישלחהו:

פרשת ויצא

שם יהי' הון ונכסים או זרע ובנים כולם יהיו לעבודתך וכו'. יתכן ע"פ דרך הדרוש כי לדבר הזה בעצמו רמז לו השי"ת במראות הסולם בהקדם מה שאמרתי ע"פ הבל הבלים וגו' הכל הבל. ואמרו במדרש ז' הבלים כנגד מי כנגד ז' ימי בראשית. אשר לכאורה איך מלאו לבו החכם מכל אדם לההביל כל מעשה בראשית תחת אשר השי"ת אמר על כולם. כי טוב. והנה טוב מאוד? אך באמת באין ספק כי הצלחת העוה"ז וטובו אשר יחונן ה' לבני האדם הוא טוב מאוד אם אך יתבונן האדם איך להתנהג עמהם. ולא יבקש לעצמו כ"א ההכרחית לחייו בעוה"ז והמותר למען נפשו העדינה הנצחית. ובזה יקנה עולמו בחייו. וכמו שאמר מונבז אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה וכו' ואני גנזתי אוצרות נפשות וכו' (ב"ב י"א.). והאחד מהדברים שהעולם עומד עליהם הוא ג"ח. והוא ממש כדמיון העגול הנקרא נול או אפס אשר המציאו חכמי החשבון. ואף אם נעמיד מאה נולין מספרם אפס. אמנם אם נעמיד בסוף הנולין איזה אות אז כל מה שירבו הנולין הקודמים לו כן ירבה המספר. ואף כי הנול בעצמו אין לו שום יחס ומספר. כן הדבר הזה אם חפץ האדם בעמלו בעוה"ז לתכלית טוב. אז כל מעשיו ותחבולותיו לצבור הון (אף כי בעצמם המה הבל) טובים המה מאוד בעיני ה' וכמו שאמה"כ בכל דרכיך דעהו. אך אם דעתו רק למלאות תאותו בעוה"ז אז כל מעשיו וקניניו הבל המה גם יחד כי מה יתרון לו בהם אחרי המות בהפרדו מהם. וזהו אמרו עשיתי לי בתים. עשיתי לי גנות. כנסתי לי כסף וזהב וגו' ר"ל לעצמי ולתאותי (כי בלתי זה מלת לי מיותר) וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם (כלומר להנאתי כמו ולא תתורו וגו' ואחרי עיניכם) והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון וגו' כי אין ספק כי הכסף והזהב אשר כנס לבנין בית המקדש אינם הבל ח"ו [וזהו אל תירא כי יעשיר איש וגו' כי לא במותו יקח הכל (ר"ל כל העושר כלו והוא) כי לא ירד אחריו כבודו ר"ל הקנינים שקנה למען כבוד המדומה. אמנם העושר שעשה מצוה בהם אין ספק כי גם במותו יקחם. ולזה החכם מכל אדם עת חיבר ספרו קהלת המהביל כל מעשה בן אדם כל ימי חלדו. אחרי כי יעזבם כאין חפץ בם וילך ריקם לבית עולמו ולבל יתחמץ עליו לב הקורא באמרו הלא השי"ת בעצמו אמר כי טוב והוא המשביע לכל חי רצון וחפץ ותשוקה נמרצה לצבור הון וחמדת התבל. ואם הוא דבר רע בעצם איך חלק ה' אותו לכל ברואיו? לזה הקדים לספרו הקדוש הפסוק הזה הבל הבלים אמר קהלת ר"ל תדע נא קורא נעים כי מה שאמר בכל ספרי הבל הבלים מתי הם הבל הבלים, הכל הבל ר"ל כאשר תכליתו וסופו הבל. אך אם מגמת האדם וחפצו לתכלית טוב על כל אלה לא אחקור כי ברור טובם ואין להסתפק בם ואדרבה כל מה שירבה עמלו כן ירבה שכרו. ולזה כאשר הלך יעקב אבינו לקחת אשה ולקנות קניני העוה"ז (כאמרו ומתי אעשה גם אנכי לביתי) הראה לו השי"ת מראה הסולם והוא הצלחת העוה"ז כי היא מוצב ארצה. וראשו מגיע השמימה אם הוא לתכלית טוב. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ר"ל כי לפעמים גם הצדיקים יכשלו ח"ו בחמדת התבל ותענוגיו כמאה"כ וישמן ישורון ויבעט וגו' ודברים ל"ב) עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה') ולפעמים יהיו מאושרים עי"ז לעולם הנצחי (ולזה אמרו ע"ז במדרש והנה מלאכי אלהים זה משה ואהרן וכו' זה חנניה מישאל ועזריה וכו'). ולכן וידר יעקב וגו' אם יהי' אלהים עמדי ושמרני (ר"ל לבל אכשל בהם כמו שאמרו חז"ל ואלמלא עוזרו לא יכול לו. סוכה כ"ב) ונתן לי כלומר לעצמי כ"א לחם לאכול ובגד ללבוש ר"ל ההכרחית לחיי האדם. ושבתי בשלום אל בית אבי ר"ל שלא יזיק לי העושר ואעמוד בצדקי ונפשי תשוב זכה אל ה' אשר נתנה. וכל אשר תתן לי ר"ל המותרות עשר אעשרנו לך רצונו לצדקה וגמ"ח כפי' הרב ז"ל:

(נ"ד ב') כי היה לו לחשבם ימים ארוכים וכו'. ולדעתי יתכן כי מדרך הקונה חפץ יקר ואהוב אצלו למאוד לא יחשב לו למאומה המחיר שנתן בעד החפץ הזה וידמה בדעתו כי אך הוא מרמה את המוכר וכי נתן לו חפץ יקר בעד מחיר מעט ואף כי הרבה מאוד במחירו. לכן סיפר לנו הכתוב איך גדלה אהבת יעקב אל רחל. כי כאשר ויאהב יעקב את רחל קפץ בעצמו במקחו ויאמר אעבדך שבע שנים וגו' ויאמר לבן טוב תתי אותה לך וגו' ר"ל אל תדמה בנפשך כי רמיתני כי המעטת במחירה. כי גם לא נפלאת זאת ממני כי יגדל מאוד יקר ערכה. אמנם איה הם המשכילים על טובה. הן אם לא אתן אותה לך. הלא אתננה לאיש אחר. והאיש ההוא האם ירבה במחירה יותר ממך. לכן אתרצה במקחך שבה עמדי (והוא שאמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו) ולזה אמר אף כי ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים וא"כ הרבה מאוד בשכרה ללבן בכ"ז ויהי בעיניו כימים אחדים כי לא חשב זאת למאומה נגד יקר ערכה באהבתו אותה וכאלו הוא רימה את לבן:

פרשת וישלח

(נ"ו ב') אולם יתכן שאדרבה יעקב התדלדל בעיני עשו וכו'. ולי יפלא א"כ מה זה שאמר אח"כ יעקב לעשו כי חנני אלהים וכי יש לי כל. והנכון בעיני כי כאשר בקש יעקב שלום עשו. ולבל יאמר עשו אם לבב אחי שלם עמדי. למה החריש עד כה. וכל העשרים שנה לא הודיעני מטובו כחוק איש לאחיו. ולמען פייסו בדברים שלחו לאמר עם לבן גרתי וגו' רצונו הלא ללבן עבדתי והלא ידעת אם לא שמעת עבודת לבן אשר לא נתנני השב רוחי (כאמרו ותדד שנתי מעיני) ובכ"ז מאשר יקרת מאוד בעיני כאשר אך הי' לי שור וחמור (ר"ל כאשר ברכני ה' אך מעט בשור וחמור אחד אך מהרה גם מבית לבן) ואשלחה להגיד לאדוני וכ"ז הוא אך למען למצוא חן בעיניך כמשפט איש לאחיו לבשרו תיכף מהטוב אשר יקרהו:

באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו:

מהפלא מדוע לא סיפר לנו הכתוב מה ענה אותם עשו? ואם שאל להם מה שלום אחי? ומה טעם וגם הולך לקראתך? (ועיין ברמב"ן). ואולם יתכן כי ברצון יעקב היה לידע מה בלב עשו עליו ואם שב חמתו מעליו למען ידע ויתן אל לבו להלחם נגדו בכל נימוסי המלחמה (כי ההכרח מאוד לזה כאשר כתב הרב ז"ל בפ' לך לך) וזהו אמרו וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ר"ל לעמוד על סוף דעתו. אם הוא עוד עשו או אחיו. וע"ז השיבו לאמר באנו אל אחיך אל עשו ר"ל לא נוכל לעמוד על סוף דעתו. כי פעם ידבר כאח. ופעם כעשו. ונס מרדכיו והליכתו כעת אליך לא נוכל להתבונן. כי וגם הולך לקראתך כאיש לקראת אחיו לקבל פניו. אך וארבע מאות איש עמו. ואם לשלום מה לו לכל המחנה הזה? ולזה ויירא יעקב מאוד וגם ויצר לו על אשר לא ידע מה ואיך להכין א"ע אם לשלום או למלחמה. ולזה ויחץ את העם וגו' למען יראה מחשבתו בבואו אליו. וזהו אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו. ר"ל כאשר אראה בבירור כי דעתו למלחמה. אז והיה המחנה הנשאר לפליטה על כרחו כפי' רש"י כי אלחם אתו:

ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפין בבת יעקב והוא נכבד מכל בית אביו:

יש להעיר מהו והוא נכבד? וגם אין כאן מקומו. וטעם אמרו כי חפץ בבת יעקב ולא אמר בדינה או בהנערה כאשר אמר לעיל? ויתכן כי הלשון חשק אינו נופל כ"א מצד התאוה. וחפץ הוא על הרצון והשכל אל תכלית הדבר (ככתוב בעקידה שער ק"א) ובאמת היתה אהבת שכם לדינה בחשק מצד יפיה. וברצון מצד יחוסה. כי כבוד בית אביה ותפארת משפחתה היה יקר מאוד בעיניו. וזהו ותדבק נפשו (ר"ל רצונו) בדינה (בעבור שהיתה) בת יעקב ולזה ויאהב את הנערה ר"ל אף לאחר המעשה. (ולא קרה לו כמקרה אמנון (ש"ב י"ג) יען כי אמנון אהב את תמר אך מצד החשק). אך לאביו אמר קח לי את הילדה הזאת וגו' ר"ל כי היא ישרה בעיני. כי אין מהראוי שיאמר לו שנתן עיניו במשפחתה וכי יחוס בית יעקב נכבד בעיניו יותר מבית אביו. וכן אמר גם חמור אל יעקב (בגודל לבבו) שכם בני חשקה נפשו בבתכם ר"ל מחמת יפיה ולזה הבטיח להם והתחתנו אותנו וגו' ואתנו תשבו וגו' (ר"ל אף כי אנו מגדולי עם ויקרי ערך) ולזה שכם כשמעו גאות אביו וזדון לבו. הודה ולא בוש ויאמר שכם וגו' אמצא חן בעיניכם ר"ל כי אך ישעי וחפצי למצוא חן בעיניכם בזה שאתחתן עמכם ולזה הרבו עלי מאוד מהר ומתן כי לא נכלם ממני גודל הפגם אשר פגמתי בנכבדים כמוכם. וזהו ולא אחר הנער וגו' כי חפץ בבת יעקב והוא נכבד מכל בית אביו רצונו כי יעקב היה נכבד ומיוחס אצלו יותר מכל בית אביו ולזה היה נקל בעיניו לעשות מעשה כזה:

ויאמר לי אלהים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וגו':

הכפל בכתוב הזה ידוע. ויתכן ע"פ מה שאמרו רז"ל (ברכות י"ג) דרש בר קפרא וכו' אלא מעתה הקורא לישראל יעקב ה"נ שאני התם דהדר אהדרי' קרא. ובירושלמי תני לא שיעקר שם יעקב אלא כ"א ישראל יהיה שמך וכו' ר' זכרי' בשם ר' אחא מ"מ יעקב שמו וכו' יעקב עיקר וישראל טפל לו וכו'. וא"כ לפי זה השם יעקב הוא שם העצם ושם ישראל הוא שם התואר לכבוד לו ולתפארת כפי' רש"י ז"ל שר ונגיד. וידוע כי אין לקרות לשר ומושל בשמו העצמי כ"א יכנהו גם בשם התואר שר פלוני. וזהו אמרו שמך יעקב רצונו השם העצם ישאר יעקב אך לא יקרא עוד שמך יעקב לבד בלתי שם התואר והוא ישראל כמו השר ונגיד יעקב:

פרשת וישב

ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם וגו' ונראה מח יהיו חלומותיו:

עיין רמב"ן כי אמרו זה בדרך לעג. והנראה לי לפי פשוטו ע"פ מה שאמרו חז"ל במדרש על ובטרם וגו' נשסה בו את הכלבים וימיתו אותו טרם בואו אלינו. וזה אמרם הנה בעל החלומות הלזה בא רצונם הרגיל תמיד לספר חלומות ואולי בא גם עתה אלינו למען ספר לנו חלומותיו. ועתה לכו ונהרגהו וגו' ר"ל עתה נשית נא עצה אם נשסה בו את הכלבים וימיתו אותו טרם יקרב אלינו. או אולי ונראה מה יהיה חלומותיו רצונם נמתין מקודם שיספר לנו חלומותיו וא"כ נמיתנו (ואולי כיוונו לזה במדרש והנה בעל החלומות דילי אתי וטעין חלומות):

וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו וגו':

עיין רמב"ן שהקשה ומה הרע אשר תבוא עליו אם יקרא שם בנו כשם אחיו כפי פי' רש"י ז"ל עד כי לזה השחית זרעו מפניו ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן. וגם שלא אמר הכתוב ויאמר אונן וכו' אבל הוא סוד גדול וכו' ע"ש. ואולי כוונת הכתוב ע"ד הפשט כי הטעם וידע אונן הוא כמו והאדם ידע את חוה. כי כאשר ציוה לו אביו בא אל אשת אחיך עשה כן וידע אונן פי' שכב עמה כי לא לו יהי' הזרע ר"ל בלתי שום תועלת כי היה מוציא ש"ז לבטלה. ופי' הכתוב מעשיהו הרע והי' אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו ר"ל ולא הי' א"כ מעשיהו לתועלת וכוונתו היתה אך למלאות תאוותו כאשר עשו אחיו כנמצא במדרש:

(ס"ד א') מי שם פה ליוסף וכו' הליועץ למלך נתנוהו וכו'. ע"ש כל תשובותיו וגם מה שהקשה הרב ז"ל מקודם ע"פ ויאמר יוסף בשאלה ג' מה טעם, הוא הדבר אשר דברתי ואין זה ראי' ולא טעם ע"ש. ויש עוד להעור על מה ולמה לא יכלו החרטומים לפתור אותו וטעם תשמע חלום לפתור אותו. ואמרו בלעדי אלהים יענה וגו'? אך יתכן אצלי ע"פ אמרם ז"ל (ברכות נ"ה:) כל החלומות הולכים אחר הפה. כל חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא. ולכן יען כי לדעת החרטומים הי' זה חלום רע. ולזה ואין פותר אותם לפרעה (כי יראו לנפשם להוציא דבר רע מפיהם אל פרעה ולכן לא אמרו דבר). ולכן שר המשקים בזכרו את יוסף אמר ושם אתנו נער וגו' ר"ל אף כי יודע יוסף מאוד לפתור חלומות כי כאשר פתר לנו כן הי' אך הוא נער ועברי ר"ל שאין בו מדעת וחוק החרטומים וחכמי מצרים ואף כי יודע שהחלום רע עכ"ז יפתור אותו לתומו כאשר עשה לשר האופים (וזה הי' לו להתנצלות למה לא סיפר תיכף לפרעה מיוסף). ומדאגת פרעה בדבר אולי יפתור לו יוסף גם הוא לרע. לזה הקדים ואמר לו חלום חלמתי ופותר אין אותו. ר"ל יען כי לדעתם הוא חלום רע וטוב שלא לפתור אותו, ואני שמעתי עליך תשמע חלום לפתור אותו. רצונו תשמע החלום אם הוא כדאי לפתור אותו או שיהי' כאגרתא דלא מקריא. ויען יוסף וגו' בלעדי ר"ל בודאי אין מהראוי לאיש כמוני לפתור למלך לרע ולו אם גם ימצא סכל כזה בלעדי (ר"ל זולתי) אין למלך לחוש ע"ז כי לא תאונה אליך רע ואין ספק כי אלהים יענה את שלום פרעה. ובל יפקד איש כמוך בחלום רע. ולכן כאשר אמר לו הפתרון כי יהי' רעב כבד מאוד בארץ ז' שנים אשר לכאורה הוא חלום רע למאוד. לזה התנצל יוסף ואמר הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה וגו' רצונו אשר מראש אמרתי אלהים יענה את שלום פרעה. כי באמת יצמח מזה לפרעה טובה ועושר גדול כי הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים ר"ל השבע יהי' כ"א במצרים ולא בשאר הארצות. וקמו שבע שני רעב אחריהן ר"ל בכל העולם ונשכח כל השבע בארץ מצרים כי לא יספיק להם התבואה המותר ממצרים משני השבע יען כי הרעב יפרוש כנפיו על כל התבל וכלה הרעב את הארץ. ועתה יעשה פרעה ויפקד פקידים וגו' ואז יעשר המלך עושר גדול ויהיה כל הארץ לפרעה מחיר התבואות. ולכן וייטב הדבר בעיני פרעה (ר"ל אף כי הוא רע לכל העולם). והוא אמרו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ר"ל הנמצא איש כזה אשר ברצונו יוכל להפוך הרע לטוב כאלהים (כי רוח הוא רצון כמו על אשר יהיה שם הרוח ללכת). וזהו ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך כל זאת ר"ל אחרי הידועה הזאת אשר הודיעך האלהים. עוד זאת ידענו כי אין נבון וחכם כמוך אשר תדע לכלכל דבריך בדעת וחכמה נפלאה כזאת ולפני מלכים תתיצב. ולכן אתה תהי' על ביתי וגו' רק הכסא אגדל ממך ר"ל אך לא תבקש גם המלוכה כאשר תהי' לשר ונגיד על עמי. וכן ראה נתתיך על כל ארץ מצרים. ר"ל ראה נא והתבונן כי אני אני הוא אשר נתתיך על מצרים (כי לא היה המנהג עד עתה במצרים לעשות שר ומשנה כפי' הרב). וכן אני פרעה ר"ל אל תשכח כי אני פרעה ואל תמרוד בי. ובלעדיך לא ירים איש וגו' ר"ל כי לא אירא ולא אחת מפני אדם אחר זולתך כי זולתך לא ירים איש וגו' ודאגתי אך עליך כי אין נבון וחכם כמוך:

פרשת ויגש

(ס"ח ב') וכשר הדבר כאשר אמרתי לפשט הכתובים וכו'. עוד לא יצא הרב ידי חובת ביאור הלשון וינהלם בלחם וגו'. וטעם לא נכחד מאדוני כ"א תם כסף וגו'? ויתכן כי מאחר שהחזיקו את יוסף לנאמן רוח מאוד ואשר רוח אלהים בו לא עשו עמו חשבון פרטי עת לקחם התבואה בידעם בבירור כי באמונה הוא עושה. ואך כל אחד הביא לו בשנה הא' כל הכסף הנמצא אתם בעד מחיר התבואה מכל השנה ונתנו אמון בו שיתן להם כפי החשבון כפשט הכתוב וילקט יוסף את כל הכסף וגו'. ובשנה השניה הביאו לו כל מקניהם וסמכו עליו גם עתה. וזהו וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא ר"ל שנתן לכ"א ערך המקנה שלו אם רב ואם מעט למען יחי' בזה כל השנה. ותתום השנה ההיא וגו' ויאמרו לו לא נכחד מאדוני וגו' ר"ל שאם תאמר לנו כי כבר אכלנו מחיר מקנינו לא נכחד ממך כי נאמן אתה לנו למאוד אמנם אם תם הכסף ומקנה הבהמה כפי חשבונך הצדק לא נשאר לפני אדוני ליתן לך עוד כשנה בשנה בלתי אם גויתינו ואדמתינו:

פרשת ויחי

(ע' ב') גם יפלא שאם טובה בעיניו המנוחה וכו'. ולדעתי ירמוז הכתוב לאשר ידוע ההפרש בין טוב ובין ערב. כי טוב יקרא הדבר שתכליתו טוב אף שאינו מתוק לחיך כדמיון האיש אשר ישתה סמי הרפואות המרים ויאמר כי טוב הוא יען כי התועלת היוצא ממנו הוא טוב וירפאהו מחליו. והערב הוא ההיפך כמו הדבש הערב לחיך ואינו טוב באמת כי יזיק לו. ואמרו חז"ל כי יששכר וזבולון עשו שותפות זבולון עסק בסחורה ומאכיל את יששכר שהי' עוסק בתורה. וזהו אמרו וירא מנוחה כי טוב. ר"ל יששכר התבונן כי המנוחה (היא התורה והעבודה ע"ד אמרם ז"ל עה"פ כי לא באתם אל המנוחה וגו' (דברים י"ב) אל המנוחה זו שילה וכו' זבחים קי"ט) הוא טוב ר"ל הוא הטוב האמיתי ויט שכמו לסבול ר"ל עול התורה כאמרם ז"ל איזו היא דרכה של תורה וכו' ואת הארץ כי נעמה רצונו טובות הארציים והם קניני העוה"ז כי אך בשם נעימים וערבים יתוארו. ויהי למס עובד רצונו השכיל כ"א יאחז בם יהיה עובד למס להבל וריק ואין קיום לו כמו שבלול תמס יהלוך (תהלים נ"ח) לכן בחר להטות שכמו לתורה ולתעודה. ושיעור הכתוב א' ג' ב' ד'. וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול. ואת הארץ כי נעמה ויהי למס עובד. וכמו בשירת האזינו. הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם. כעסוני בהבליהם בגוי נבל אכעיסם. ורבים דומיהם:

דן ידין עמו וגו':

יהי דן נחש עלי דרך וגו':

לישועתך קויתי ה'

כבר העירו גדולי המפרשים טעם אמרו לישועתך קויתי ה' אצל ברכת דן דוקא? ולדעתי יתכן ע"פ מה שאמרו חז"ל (יומא כ"ג.) כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. אשר הוא לכאורה תמוה מאוד איך מותר להת"ח לעשות דבר האסור גם להדיוט שבהדיוטות (ועי' בחידושי אגדות שדחק לישב) ושמעתי בשם הגאון ר"ז מווילנא יישוב ע"ז ע"פ מה שאמרו חז"ל (תענית ח') מ"ד אם ישוך הנחש בלי לחש ואין יתרון לבעל הלשון (קהלת י') לעתיד מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו ארי דורס ואוכל וכו' אתה מה הנאה יש לך וכו'. נלמד מזה שאין להנחש שום הנאה מזה שממית את האדם אך יעשה בזה רצון הבורא להעניש את האדם על דברו לה"ר ולא היה לו שום הנאה ותענוג מזה. וכמו שהעידה לנו התורה כאשר וידברו באלהים ובמשה וישלח בהם את הנחשים השרפים וגו' מידה במידה. וידוע כי לפעמים הנקמה היא מצוה רבה והיא כאשר יקח הצדיק נקמה מהרשעים כמו שאמרו חז"ל במדרש (פ' פינחס) כל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן. וכמו שמצינו אצל פינחס עם זמרי. ואליהו שאמר קנוא קנאתי לה'. אמנם הת"ח צריך להזהר מאוד בדבר הנקמה עד שיהי' בטוח כי לא יעשה זאת כ"א לש"ש. כי הוא דבר שעומד ברומו של עולם וגיהינם פתוח מתחתיו כי אם יהי' ח"ו להת"ח שום פנייה בדבר כי אז ענוש יענש כרוצח נפש. [והוא שהמליצו חז"ל (ברכות ל"ג) גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר אל נקמות ה' וכו' ר"ל שצריך מאוד להזהר בדבר הנקמה אף שידמה בדעתו כי למצוה יכוין כי אולי ואולי יעשה זה ח"ו לטובת עצמו. שנתנה בין שתי אותיות ר"ל שהותרה הנקמה אך באופן שהוא בין שתי שמות. רצוני שתחילתו וסופו יהי' אך לש"ש אבל לא יהי' לו לעצמו שום הנאה מזה). וזהו מליצתם כל ת"ח שאינו נוקם וכו' ר"ל שלא יהי' נקמתו כנקמת הנחש שאין לו שום הנאה מזה שאינו טועם אלא טעם עפר אינו ת"ח. ולדעתי זהו כוונת הכתוב פינחס בן אלעזר וגו'. כי גם פינחס הי' ירא מאוד לנפשו ולבו נוקפו מדאגה בדבר פן ואולי הי' לו שום הנאה בעת נקמתו מזמרי ולא הי' ח"ו לש"ש מכל וכל ופגע א"כ בנפשות ובפרט לנשיא בישראל. לזה אמר לו השי"ת פינחס בן אלעזר וגו' בקנאו את קנאתי וגו' ר"ל אני ה' היודע מחשבות גלוי וידוע לפני כי אך קנא את קנאתי רצונו שהיה תחילתו וסופו אך לש"ש. לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום. ר"ל אל ידאג מאומה כי אך שלום יהי' לו וכוונתו רצויה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ר"ל ממנו ילמדו וכן יעשו גם זרעו אחריו (היינו הכהנים והת"ח שבכל דור שעליהם מוטל הדבר. כענין ובאת אל הכהנים הלוים וגו') שיהי' תחילת הנקמה וסופה אך לש"ש תחת אשר קנא לאלהיו ר"ל ולא להנאת עצמו. ולזה ויכפר על בני ישראל כי כל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן. ולזה סמך הכתוב צרור את המדינים וגו' ר"ל כי גם זה יחשב לקנאת ה' יען כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור וגו':

ולהיות כי הדברים האלה אינם מסורים כי אם ללב. ואך היודע מחשבות נגלה לפניו אם מחשבתו הוא לש"ש או לא. אבל האדם הרואה לעינים ולא יחדור משכיות לבב ידמה כי אך טינא הי' בלב הת"ח עליו (ואולי האמת כן הוא כי גם הת"ח בעצמו לא הרגיש בזה כי בעבור השנאה והקנאה שהי' להת"ח עליו ידמה לו העבירה הקטנה שעשה האיש ההוא כהר גבוה מאוד) לכן מהראוי להת"ח ונשיא על עמו להשגיח מקודם על מעשה בניו וקרוביו וליקח נקמתו מהם. וכל הקרוב קרוב קודם (כמליצת חז"ל קשוט עצמך וכו') וכאשר יראו כל העם כי לא יחוס גם על עצמו ובשרו אם אך יעשה כמעשה הרע הזה. אז ידעו נאמנה כי רוח ה' נוססה בקרבו. וכי ק קנאת אלהיו תשיאהו לשנוא האיש הזה רע מעללים לשלם גמולו בראשו. אמנם אם לא ישית לבו למעשה בניו וקרוביו גם אם יעשו דברים רעים כאלה. ואך על עמו יקצוף לבו לשנוא אותם ולהרע להם בכל כחו אין ספק כי אך זדון לבו וגאותו ישיאנו לזה (כי רבים חללים הפילה הגאוה והקנאה גם בימים קדמונים. אמנם עצומים כל הרוגיה בזמנינו בעו"ה). כי הפעולות אשר יעשה אותם האדם לעיני כל הן הם לרוב אבן בוחן לדעת עי"ז מחשבותיו ומדותיו הפנימיות (כי אף שיוכל איש להתחפש לפעמים במעטה היראה ולפעול טובות ונכוחות למראה עיני בשר ובקרבו ישים ארבו ואון ועמל בלבו. בכ"ז ימצאו גם בני אדם זולתו ע"י פעולותיו להביט אל תוכו כי רעות במגורו בקרבו. או רוב ימים יגידו אלה כי לא חפץ בטובה במעשיו הטובים והישרים למראה החיצונה. כ"א הוא עוטה לפי שעה מעיל היראה והצדק למען השיג עי"ז מחשבתו הרעה ולהפיק זממו). ולדעתי זהו כוונת הכתובי' במעשה העגל (פ' תשא) (ולא נרבה בדיוקים כי מאליו יעיר הקורא עליהם) ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ר"ל מי שבטוח בלבו שיקח נקמתו מהחוטאים בעגל אך לש"ש יקרב אלי. ויאספו אליו כל בני לוי בידעם בבירור לבם הטהור וכוונתם האמיתית. ויאמר אליהם וגו' שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו. ואיש את רעהו. ואיש את קרובו. ר"ל מקודם תקחו נקמה איש מאחיו ותשובו ותקחו נקמה איש מרעהו ומקרובו ואח"כ תשובו ותהרגו ליתר החוטאים (וזהו עברו ושובו) ואז אדע נאמנה כי אך לש"ש נתכוונתם. והייתם נקיים מה' ומישראל. והעיד הכתוב ויעשו בני לוי כדבר משה שתחילת נקמתם היתה מקרוביהם. אמנם בכ"ז הי' לבם נוקפם ויחרדו איש אל אחיו אולי יהיו חשודים בעיני ישראל כי טינא היתה בלבם על כמה מהם. לזה כחם אותם משה וידבר על לבם. מלאו ידכם היום לה' רצונו כל העם יבינו מחשבתכם הטובה והראיה כי איש בבנו ובאחיו כנ"ל ולתת עליכם היום ברכה ר"ל תהיו נקיים מה' ומישראל:

וזהו ששבחו יעקב לדן. אף כי דן ידין עמו בכ"ז יהי' בעיניו אך כאחד משבטי ישראל ר"ל שלא יתגאה לבם בהיותם נשיאים ושופטים (אשר זה הוא ראשית פרי חטאת מסמל הקנאה) כאשר אמר שמשון לפני הקב"ה רבש"ע זכור לי עשרים שנה ששפטת את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום (סוטה י') ועם כ"ז יהיה דן נחש עלי דרך. ר"ל ינקום נקמת ה' כנחש לאלה אשר יעברו על דרך התורה (כמו את הדרך תלכו בה). שפיפון עלי אורח ר"ל יהי' כשפיפון לאלה אשר ינטו מעל האורח (ר"ל המצות). הנושך עקבי סוס וגו' ר"ל כמו הנחש הנושך עקבי סוס ובזה ויפול רוכבו אחור הלא בודאי אין להנחש שום הנאה מזה כן נקמת דן יהי' בלא שום פנייה ואך לש"ש. אך א"ת הלא אמרנו כי טוב יותר לחדול מזה ולהיות בשב ואל תעשה עדיף בדבר הזה. כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי בכוונתי! ויהיה ח"ו פוגע בנפשות כנ"ל. ע"ז אמר יעקב אבינו ע"ה לישועתך קויתי ה' ר"ל אקוה לישועתך לבל יכשלו ח"ו בזה. ולזה אמרו חז"ל בספרי והנה איש מבית ישראל בא נענה פנחס באותו שעה ואמר אין כאן אדם שיהרוג את זמרי. היכן הן אריות גור אריה יהודה! היכן דן! ומבואר כדברינו:

ספר שמות

פרשת שמות

(ע"ד ב') איך מרע"ה מאן והי' סרבן וכו'. המבוכות תרבינה בכתובים האלו והסתערו המפרשים בהמה. ואמרתי אענה חלקי גם אני כפי קוצר שכלי. ונקדים מה שיש עוד להעיר ע"ז. כפל הלשון ראה ראיתי ל ומהו מפני נוגשיו? וביותר יפלא אמרו ועתה הנה צעקת בני ישראל וגו' אחר אמרו כבד וארד להצילו? ואומר כי ידוע שהי"ת יודע קורות האדם שיקרו אותם כאילו כבר נעשה הדבר. וכמו שאמרו חז"ל (שבת ל"ב) כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית. ולכן נקרא בשם אהיה יען כי אצלו ית' העבר ועתיד והוה הכל אחד (כמ"ש הרב בפ' נח). וכאשר ירד יעקב אבינו מצרימה ופחד מאוד מהגלות הבטיחו הי"ת אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך מצרימה (כמ"ש חז"ל ירדו מצרימה שכינה עמהם) ואנכי אעלך גם עלה ר"ל עלייה גדולה למאוד היינו מתן תורה אשר הבטיח כבר לאברהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול וזהו אמרו ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי ר"ל מכבר גם טרם שירדו למצרים ראיתי את ענים העתיד להם ואת צעקתם שמעתי (ג"כ) מפני נוגשיו רצונו טרם שנגשו אותם. כי ידעתי את מכאוביו ר"ל מכבר טרם באו עליהם. ולכן מאז וארד להצילו מיד מצרים ר"ל כאשר ירד יעקב למצרים למען העלותו מן הארץ כנ"ל. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ וגו' ר"ל ועתה כאשר בא הדבר במעשה לכה ואשלחך וגו'. ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה! רצונו הלא אמרת וארד להצילו ומהראוי א"כ שאתה בעצמך או ע"י מלאכיך הקדושים תצילם ומי אנכי קרוץ מחומר שתעשה ע"י שליחות כזו ומכש"כ וכי אוציא את ישראל מאחר שהבטחת להאבות שתשלח עזרך מקודש ותעלם להארץ. (כי עוד לא היתה כזאת עד ימי משה שע"י בשר ודם יבצע הקב"ה מעשיהו). ויאמר כי אהי' עמך. ר"ל אתה תהיה השליח. ומה שאמרתי אנכי כוונתי היה שאהיה עמך. וזה לך האות ר"ל בזה שאהיה עמך ותצליח מאוד בשליחותך הוא אות נאמן כי אנכי שלחתיך ואך כי מעשה ה' הגדול והנורא הוא, ומה שאמרת וכי אוציא, עוד גדולה מזה יעשה על ידך בהוציאך וגו' תעבדון את האלהים וגו' ר"ל שגם התורה תנתן על ידך לישראל ולא ע"י המלאכים. ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי וגו' ואמרו לי מה שמו וגו'. לפי דעת ראב"ע כי האלהים האמור בכל הפרשה הוא המלאך. וטעם אנכי אלהי אביך כי ידבר השליח בלשון שולחו. או כפי דעת הרמב"ן ז"ל שמתחילה נראה לו המלאך (כמ"ש בסנה וירא מלאך ה' אליו) ואח"כ כאשר הכין דעתו לנבואה נתגלה אליו השכינה יתכן שמשה נסתפק בדבר אם פי ה' דובר אליו או מלאך ולמען יתברר אליו הדבר שאל מרע"ה ואמרו לי מה שמו וגו' כידוע כי המלאך אין לו שם עצמי ויקרא כ"א על שם השליחות (כמ"ש לקמן פ' משפטים) וא"כ יאמרו ישראל אם המלאך מסר לך השליחות א"כ מה שמו אשר יקראו לו. הן לא יבצע עוד שליחותו ואיה איפוא השם אשר ינתן לול ומה אומר להם תשובה ע"ז ויאמר אלהים אל משה וגו' כאן הודיעו כי פי ה' דובר אליו. וזהו אהיה אשר אהיה ר"ל כאשר אשרה שכינתי על המלאכים כן ברצוני אשרה שכינתי גם על האדם והרבה שלוחים למקום וממנו לא יפלא כל דבר (וזהו מליצת רז"ל במדרש אם אין אתה רוצה לעשות שליחותי מקל זה יעשה שליחותי אלא אני רוצה לזכותך ונסים הרבה יעשו על ידך וכו'). ויאמר כה תאמר אל בני ישראל וגו' ר"ל ולישראל תאמר כ"א אהיה שלחני אליכם ר"ל הקב"ה בעצמו וכבודו אשר מלפנים נגלה לאבותינו והבטיחם ע"ז כנ"ל. וכמ"ש חז"ל במדרש אמר הקב"ה למשה אמור להם אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבוא. ולכן לך ואספת וגו' ושמעו לקולך ובאת וגו' ר"ל והיה אם ישמעו ישראל לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים וגו'. ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. רצונו דבריך טובים אם יאמינו לי כי נראה אתה ה' אלי בכבודך. אמנם מה אעשה אם לא יאמינו לי לדבר הזה ויאמרו לא נראה אליך ה'? הן אז לא ילכו עמי זקני ישראל אל המלך. האם אלך בעצמי או לא ל ויאמר אליו ה' מה זה בידך וגו' למען יאמינו כי נראה אליך ה' וגו' (וכבר סרה בזה קושית הרב ז"ל ספק ב' הלא השי"ת אמר לו ושמעו לקולך. ואיך משה יסתפק בדבר). ויאמר משה בי אדני שלח נא ביד תשלח. ר"ל שלח גם עתה ביד מי שאתה רגיל לשלוח מעולם והם המלאכים ומה לך לשלוח ע"י ילוד אשה אשר לא נסו באלה עד היום. ולא ראו עוד עד כה היות בן אדם שליח ה' וכוונת מרע"ה היתה לטובה למען כי כאשר ישלח ה' מלאכו לפרעה עה יחרד לבבו ופלצות יאחזהו וימהר לשלחם מארצו. לא כן אם יהיה ע"י שליח ב"ו. ולכן כאשר ראה משה אח"כ כי כמחשבתו ודעתו בראשונה כן היה ויכבד העבודה אליהם. וישב משה אל ה' ויאמר, למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ר"ל אם אמנם כי כוונתך לזכני בשליחות היקרה הזאת אך אלה הצאן מה חטאו? ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו' ובלתי ספק אם שלחת אליו מלאך אלהים לא הרהיב לעשות כדבר הזה. ולזה השיבו ה' עתה תראה אשר אעשה לפרעה. כי ביד חזקה וגו' ר"ל אך לחנם תלונתך. ולו ידעת מחשבותי אשר אנכי חושב על פרעה כי עתה הבינות את כוונתי הנפלאה בדבר הזה והוא למען הכבד לבו ולמען הראות בו את ידי הגדולה ולהוציאם בשפטים גדולים (וסרו בזה כמעט כל הערות שהעיר הרב והרמב"ן ז"ל בעז"ה והמקרא אינו יוצא מדי פשוטו):

פרשת וארא

(ע"ז ב') במה שהשיב משה הן בני ישראל וגו' כי אין הנדון דומה לראי' וכו'. ע"ש. והנכון בעיני ע"פ מה שהעירו המפרשים מדוע מנע השי"ת ממשה צחות הלשון? כי מהידוע כי לדבר אמת אין מהצורך לשפת חלקות כי יקבלו האמת ממי שאמרו. תחת אשר לדבר כזב ההכרח מאוד לשון למודים למען התחפש בלבוש הצחית ויאמינו בו. כמו הדבר אשר לא תואר ולא הדר לו אם יצטבע נאה וימשח בששר ידמה גם הוא יפה. תחת הדבר אשר הוא יפה מראה בתולדה מגנה כל צבע וגם אין צבע שולט בו. ויען כי היתה כוונתו ית' שע"י משה יתפרסם גדולתו ונפלאותיו. וע"י יתן התורה לישראל. ולבל יאמרו הדורות הבאים כי אך בשפת חלקות האמין בו פרעה כי ה' שלחו ובזה הניא גם לב בני ישראל אחריו להיות סרים למשמעתו ותורתו. גזרה חכמתו ית' שיהי' משה כבד פה ובכ"ז ויאמינו בה' ובמשה עבדו וגם האיש משה גדול מאוד בעיני פרעה ובעיני העם אין זאת כ"א תורת אמת היתה בפיהו ורוח ה' דבר בו. לכן כאשר ראה משה כי לא שמעו אליו בני ישראל א"כ הלא לשוא בראו ה' כבד פה. והוא אמרו הן בני ישראל לא שמעו אלי ר"ל אף כי יש להם לב מבין להשכיל על דבר ולמצוא טובו א"כ מדוע עשני ה' כבד פה ומכש"כ איך ישמעני פרעה עם לבבו הערל אשר אין לו לב מבין להשכיל ע"ז. ואני ערל שפתים ר"ל א"כ מדוע אנכי כבד פה וערל שפתים בלי תועלת:

(פ' א') באמרו וסרו הצפרדעים מלתא דמשתמע לתרי אפי וכו' ע"ש. לדעתי גם לזה התפלל משה שימותו הצפרדעים מבית פרעה במקום חיותם. ורק ביאור במקום מיתתן תשארנה בחיים. וזהו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה ר"ל שמהצפרדעים עצמם יוכח פרעה כי אך השי"ת שלחם עליו (כאלו הצפרדעים בעצמם ידברו זאת) וזהו ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים וגו'. אך פרעה הרשע בכובד לבו ראה כי היתה הרוחה בדברי משה במה לתפסו בדבריו כי לא יד ה' עשה זאת יען כי וסרו הוא מלתא דמשתמע לתרי אפי. לכן חשב כי אף אם התאמת אחד משני הפנים. הנה כחש משה בפניו יענה ויאמר לו כי כוונת וסרו אשר אמרת הוא על האופן השני ולפי זה יתכן מאוד אשר אמר משה במכת הערוב וסר הערוב מפרעה וגו' רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח את העם (אשר לא אמר כזה במכות האחרות) ר"ל רק עתה אל תוסף להתל שלא לכך כוונתי גם עתה באמרי וסר. ולזה ויצא משה מעם פרעה ויעתר אל ה' רצונו שלא ימותו הערוב כמו בצפרדעים כ"א יסורו ממצרים בעודן בחיים חייתן למען לא יהי' לפרעה שום תירוץ והתנצלות. ולכן אמר הכתוב ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב וגו' לא נשאר אחד ר"ל לא נשאר ערוב אחד מת במצרים כ"א כולם הלכו להם וזהו ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת וגו' (כי לכאורה הוא מיותר ולא נמצא כן בשאר המכות) כי סיפר לנו הכתוב כובד לב פרעה וגודל רשעתו כי אף לפי סברתו שכחש משה בלשון וסרו במכת הצפרדעים יען כי מתו. הלא התאמת דברו במכת הערוב. וממ"נ הי' לו עתה לשלח את ישראל. כי איך שיהי' כוונתו הלא נתקיים באחת מהם כדבר משה וכוונתו. כי הצפרדעים הלא מתו והערוב הלכו למו. ובכ"ז ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת ולא שילח את העם. באמרו כי אולי הי' חפץ משה להשתמש באחד משני הפנים בכל פעם הפך מה שהי' באמת. היינו במכת הערוב שימותו ובצפרדעים שילכו ממצרים בחיים. ויהי ההפך בהן. ולכן הכביד את לבו בקשי רוחו:

והפשתה והשעורה נוכתה וגו':

והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה:

לכאורה אין כאן מקומו וראוי היה שיכתב אצל ויך הברד וגו' ואת כל עשב השדה והפשתה והשעורה ומה ענינו אצל דברי משה לפרעה? ויותר יפלא מה שאמרו חז"ל ע"ז במדרש תנחומא מהו כי אפילות פלאים עשה הקב"ה בהם וכו'. ולמה הוצרך הקב"ה לעשות פלאים כדי שישארו החטה והכוסמת ואין הקב"ה עושה נסים בכדי? אך יתכן (עפמ"ש לקמן פ' בא) כי היה ההכרח מאוד להביא עליהם כל העשרה מכות למען יקנו ישראל בזה אמונה אמתית בידיעת השי"ת. וזהו אמרו. ויאמר אליו משה כצאתי את העיר וגו' הקולות יחדלון וגו' ואתה ועבדיך (ר"ל שאמרתם חטאתי וגו' ואשלחה אתכם ולא תוסיפו לעמוד) ודעתי כי טרם רצונו טרם שתשלחו את ישראל עוד תיראון מפני ה' ר"ל כי לא כלו עוד המכות. ועוד ידו נטויה לכלות בהם כלי זעמו היינו הג' מכות הנותרות. וזהו אמרו אף כי הפשתה והשעורה נוכתה אך עוד והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה ופלאים עשה הקב"ה בהם אשר הברד לא הכה אותם אחרי הכותו גם כל עשב השדה והוא אך למען הניח מקום להארבה להתגדר בו. ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד. ולכן וירא פרעה וגו' ויוסף לחטא וגו' והטעם ע"ז כאשר דבר ה' ביד משה. ר"ל כאשר הבין פרעה מדברי משה שבין כך וכך לא ימלט מהמכות האחרונות. ולזאת לא היה גם ברצון משה לילך עוד לפרעה להתרות בו אחרי כי בהכרח יבואו עליו עוד המכות הנותרות. עד כי ציוה לו ה' בא אל פרעה ואף כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שיתי אותותי אלה וגו' ובהכרח חיצי אכלה בם עד תום כל המכות בכ"ז בא אליו למען תספר וגו' וידעתם כי אני ה' וגו':

פרשת בא

(פ"א ב') יתכן שמשה לא יאבה לבוא לפניו להתרות לו וכו'. ולפי זה יתכן לדעתי אמרו למען שיתי אותותי אלה בקרבו אשר לכאורה יפלא הל' אלה ומהו וידעתם כי אני ה'? כאשר נוסיף להפליא למת הוצרך הי"ת להביא על פרעה כל העשרה מכות ובפרט האותות והמכות שהיו גם בכח החרטומים לעשות ככה בלטיהם כמו המטה לנחש ודם וצפרדעים? אך ידוע הוא אשר אמרו המפרשים ועקידה (שער ל"ו) כי כוונתו ית' היתה בהכבידו לב פרעה למען ימשכו הענינים והמופתים באופן שיספיקו לישראל להכניסם תחת כנפי השכינה בקנין ואמונה אמתית בידיעת הי"ת אשר זה יוכרח מאוד לקבלת התורה להאמין בה' ובמשה עבדו. ולמען לא יאמרו בניהם אשר יולדו והדור האחרון כי אך משה בחכמתו עשה זאת לעיני מצרים הסכלים והנבערים מדעת ונעדרים מכל חכמה ומדע כי השם ה' חכמה וחלק אין להם בבינה. ולו חכמו ישכילו גם המה באותות ומופתי משה. אז ראו וידעו כי אך משה מדעתו וחכמתו עשה כל הדברים האלה למען ימשול על ישראל ולא מה' היתה כ"ז. ויכחישו בנפלאותיו ויכפרו בתורתו. אף אתה הקהה את שיניהם ואמור להם. לולא היו המצריים מלומדים מאוד בחכמה ומדע. איך הפכו גם המה המטה לנחש והמים לדם והביאו צפרדעים. התוכלו אתם בחכמתכם לעשות מעשים כאלה? אין זאת כ"א היו החרטומים חכמים גדולים ונבונים מאוד ויד ושם היה להם בכל החכמות כי יכלו לעשות דברים נפלאים כאלה. ובכ"ז הודו ולא בושו במכת הכנים כי אצבע אלהים היא! ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. ובים אמרו כולם כי ה' נלחם להם במצרים. וא"כ היה מאוד מההכרח לכל האותות והמכות. וזהו אמרו בא על פרעה ואל תסרב בשליחותי למה אשר לא ישמע לדבריך. כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה ר"ל כל העשרה מכות. ולמען תספר באזני בנך וגו' את אשר התעללתי במצרים. רצונו על האותות שעשו גם החרטומים ואת אותותי אשר שמתי בם. רצונו על האותות שהודו כי אני שמתי בם. והתכלית מזה למען וידעתם כי אני ה' ר"ל למען יקנו בזה ישראל אמונה שלימה ויאמינו בה' ובמשה עבדו:

ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו ה' אלהינו וגו':

הקשה הרמב"ן ז"ל הלא לא נתקיימה בזה נבואתו של מרע"ה וגם הלא זבח רשעים תועבה ע"ש. ונלע"ד כי כאשר אמר לו פרעה רק צאנכם יוצג. ע"ז השיב לו משה הלא זה הוא מהנמנע שלא נקח עמנו צאן ובקר כי א"כ במה נעבוד את ה'. ואולי בדעתך שאתה תתן בידינו זבחים ועולות להקריב לה' ושלנו ישאר פה. למען יחמול העם על מיטב הצאן שלהם וישובו למצרים (כי רוצה אדם בקב שלו וכו'). גם זאת בלתי אפשרי כי איך נקריב לה' מבקרך וצאנך וזבח רשעים תועבה. וזהו אמרו גם (אם) אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו? ר"ל הירצה זאת בעיני ה'! ואם בדעתך שרוב בהמות שלנו יוצגו פה ולא נקח כ"א מעט מהמה לעבוד את ה' הלא לא נדע במה ירצה אם בצאן או בבקר או בעגלות עד בואנו שמה. וזהו אמרו וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו. אך ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' אם מצאן או בקר וכדומה עד בואנו שמה. וא"כ בהכרח לא תשאר פרסה. (כי גם דברי רש"י ז"ל שאמר כמה תכבד העבודה שמא ישאל הי"ת יותר ממה שיש בידינו קשה מאוד להולמם. כי איך יבקש הי"ת מהאדם דבר שאין בידו. ואל תשיבני מגמרא ע"ז כ"ד שמותיב לר"א דחייש לרביעה ואמר פרת חטאת אין נקחת מן העכו"ם מתיבי גם אתה תתן בידינו וגו' ומתרץ הגמרא קודם מתן תורה שאני ע"ש. כי גם בלא זו הו"ל לתרץ דלמא הכי קאמר אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי כאשר אמרו במס' חגיגה דף י' ע"ש):

(פ"ג א') ולא ידעתי איך יתכן מה שכתוב ועבר ה' וגו' ולא יתן המשחית וגו' וכו'. ע"ש. לדעתי יתכן ע"פ מה שאמר הרב ז"ל (בפרש' שופטים) בשכבר ידענו שהדמיון פועל מאוד בכל תנועות האדם. וכאשר אמרו חז"ל חלש דעתי' ואתרע מזליה. סימנא מילתא הוא. וידוע כי הדם הוא סי' ואות מות ובפרט בשעת המגפה וכמו שאמרו חז"ל עה"פ ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר וגו' והתוית תו על מצחות האנשים וגו' (יחזקאל ט') אמר לו הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחן של רשעים תו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה (שבת נ"ה). הנראה מדבריהם כי רשימת הדם הוא ממש כנותן חרב למלאך המות. וזהו ג"כ בדרך הטבע. אך ידוע כי השי"ת ברצונו ישדד הטבע. ועוד יותר מזה כי גם ממכה עצמה מתקן רטיה. וכאשר היה במרה כאשר השליך משה עץ מר למים המרים וימתקו המים כן בזה רצה הקב"ה להורותם כי אף שאות הדם בעת המגפה הוא אות מות. אך ברצונו ית' (וגם כאשר יעשו מצותו) הדם המשחית בעצמו לא יתנם לנגוף. וזהו אמרו ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם וגו' והגעתם אל המשקוף וגו' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ר"ל אל תפחדו מאומה מהדם ולא תנוסו מאהליכם כאשר תהיה צעקה גדולה במצרים. ואדרבה תתעכבו כל הלילה עד הבוקר בבתיכם (למען הראות לכל חוזק בטחונכם בה') וכאשר ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם וגו' (ולא לבד כי לא יהיה הדם לכם לרעה כי גם) ופסח ה' על הפתח. והפלא יהיה כי ולא יתן המשחית (ר"ל הדם אשר הוא מעולם משחית בטבע בשעת המגפה ועתה המשחית הזה בעצמו לא יתן) לבוא אל בתיכם לנגוף וזהו ושמרתם את הדבר הזה (ר"ל הנשמע מזה כי השי"ת משדד הטבע) לחק לך ולבניך עד עולם. (ולדברינו אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל והמפרשים כי הלא על מתן הדם על המשקוף נצטוו אך בפסח מצרים ולא לדורות ואיך אמר לחק לך ולבניך עד עולם):

(פ"ד ב') ע"כ הוצרך העם לישא הבצק על שכמם וכו'. ע"ש. ויותר יתכן לדעתי ע"פ מה שאמרו חז"ל (במדרש) משארותם אלו שיורי מצה ומרור וכו' ר"נ אמר וכי לא היו להם בהמה וכו' אלא שהיו ישראל מחבבים את המצות. והכוונה בזה כי מדרך האדם שהכלים הנצרכים לו תמיד. בכל עת יחזיקם בחיקו. והנצרכים לו כ"א פעם אחת ביום יניחם בתיבתו. ומה שיוצרך לו אך לעיתים רחוקות יטמינם בחדר מיוחד או על עליית ביתו. ולזה יקרה לשנים ההולכים יחד בדרך ויבואו להמלון למען יתפללו ויאכלו אח"כ. ויפתח האחד את שקו והנה אין התפילין באמתחתו. כי שכחם בביתו. תחת אשר השני שכח המזון והצידה בביתו. והסבה בזה כי דעות שני האנשים רחוקות מאוד ונפרדות זה מזה. כי האחד גם בביתו העיקר אצלו התפילין ואין מסיח דעתו מהם אף רגע בכל היום. ואיך ישכחם. לא כן השני באשר כי אך כל ישעו וחפצו להתענג במאכל ומשתה. ואך לעיתים רחוקות יעשה גם תפילתו קבע כי מעשה אבותיו בידו לזה שכח התפילין ולא הצידה. ולזה ציותה לנו התורה ואהבת את ה' וגו' ובכל מאודך רצונו שאהבת ה' יהי' חביב אצלך יותר מגופך ומממונך. ולכן והיו הדברי' וגוי על לבבך (ר"ל למען יהיו מזומנים לך בכל עת) ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך וגו' וזהו שסיפרה לנו התורה כמה היו ישראל באותו שעה מחבבין את המצות אשר ציוה להם משה והיינו מצה ומרור. וזהו וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו'. כי היו מחבבין מאוד המצות. ולזה היו נושאים אותם על שכמם כדבר החביב ונצרך לאדם כל עת שמדרכו להחזיקו בחיקו (או שכוונתם היה למען ימשמשו אותו בכל שעה ולא יתחמץ העיסה. ויהיה א"כ הפירוש טרם יחמץ למען יאפו את הבצק טרם יחמץ. ומה עשו, משארותם צרורות בשמלותם וגו' למען ימשמשו בהם כל שעה) וזהו אמרו ויאפו את הבצק וגו' עוגות מצות כי לא חמץ (או לבעבור שלא הניחו העיסה רגע בלא עסק או שהיה בדרך נס כי באו לשם לשעה קלה עיין בפי' הרמב"ן ז"ל). וא"ת מדוע סמכו על הנס ולא אפו אותם בעיר. וא"כ לא היו זריזים במצות. ע"ז אמר כי גורשו ממצרים וגו'. והראיה ע"ז כי היו זריזים ומחבבין המצות למאוד כי וגם צידה לא עשו להם במצרים לקחתם על הדרך. ובכ"ז שיורי מצה ומרור לקחו ונשאו על שכמם. אף כי מבוהלים ודחופים היו כאשר ותחזק עליהם מצרים למהר לשלחם:

פרשת בשלח

(פ"ט ב') בנס מרה שעשה משה וכו'. ע"ש. כבר חקרו גדולי המפרשים בענין אזהרת הי"ת ופקודיו עלינו על איזה אופן הם מוסבים. אם המה ע"ד גזירה כמלך הגוזר על עמו. ואדון על עבדו. שהוא אך מפאת משלו ואדנותו ואין להדבר בעצמו היזק הכרחי לולא אזהרתו עליו. או שיהיה כאזהרת הרופא על החולה שאין לכנותה בשם גזירה. יען כי עקרה אך מפאת כי הרופא הוא היודע מהדברים המבריאים והמפסידים הבריאות לפי תכונת החולה. והמוזהר הוא נעדר הידיעה. והנראה מהכתובים ומדרשי חז"ל. כי החטא בעצמו הוא כסם המות לנפש האדם. ואזהרתו ית' על החטא הוא ממש כרופא אל החולה כמ"ש הכתוב (משלי י"ג) חטאים תרדף רעה. תמותת רשע רע (תהלים ל"ד). ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה וגו' (שם ק"ט). וכן בתשלום שכר אמר הנביא (ישעי' ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. והי"ת מטובו וחסדו עלינו הודיע לנו דרך החיים והמות באמרו ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים. וכמ"ש הנביא בשם ה' אני ה' מלמדך להועיל (שם מ"ח). ואמרו חז"ל (ב"ר מ"ד) אמרת ה' צרופה וכי מה איכפת לו להקב"ה אם אתה שוחט מן הצוואר וכו' לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות. אמנם לפי זה יפלא מאוד א"כ האיך תועיל התשובה. היתכן כי יבוא החולה להרופא לבקש ממנו מחילה על אכלו דבר המזיק לו מאוד אשר לא ציוהו? הלא נוכח פניו יענהו. סכל ופתי האם בכחי למחול ולהסיר מחלתך במחילתי אחרי שכבר הזיק לך המאכל הזה. כי לא יוצדק המחילה כ"א כאשר יבקש העבד אל אדוניו שבחסדו ימחול לו על עברו על פקודתו יען כי המעשה בעצמה אינה רע הכרחי וכאשר ימחול לו הוא כאלו לא עשה המעשה הזה. אך באמת לא ישוו זה לזה כלל. כי הלא הרופא לא עשה הטבע מדבר הזה שיפעול פעולתו ולכן אין בכחו לשנותה אחרי כי יצאה הפעולה. לא כן הי"ת אשר בעצמו ברא את הטבע לא יפלא ממנו לשדד אותה וממכה עצמה עוד מתקן רטיה. לכן כאשר הקב"ה רצה לזכות את ישראל בתורה ומצות למען הנחילם העולם הנצחי. וידוע הוא כי אחת המיוחדת מדרכי רפואות הנפש ותועלותיו הוא לבל הרבות בתענוגי הגוף כ"א אשר הוא הכרח לגופו (כאשר המליצו חז"ל איזהו דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'). ולכן הוליכם הי"ת במדבר ג' ימים בלא מים למען יתרגלו במדת ההסתפקות ומים במשורה ישתו. וכבואם למרה עשה הי"ת המים מרים (ולזה לא אמר כי מרים היו. אך כי מרים הם כי עתה נעשו מרים) להורותם כי הי"ת בידו לשדד הטבע ובדבר מר יעשה מר למתוק (כאשר אמרו חז"ל כי העץ היה מר בטבע) וזהו אמרו

שם שם לו חוק ומשפט ר"ל שם במדבר אשר לא נתן להם הי"ת ג' ימים מים בזה שם לו חוק ומשפט ר"ל למען הרגילם במדת ההסתפקות וההכרחית ולא במותרות (וזה נקרא חוק כמו הטריפני לחם חוקי ר"ל ההכרחי. ומשפט הוא דבר המשוער כמו כה עשה דוד. וכה משפטו כל הימים (ש"א כ"ז) וארמון על משפטו ישב (ירמי' ל') פי' על מדתו) ושם ר"ל במרה נסהו. ר"ל במרה היתה כוונתו ית' להודיע בזה נפלאותיו כנגד הטבע ולעשות אותם בעלי נסיון בידיעת הדבר ההוא. וכמו כי מנסה ה' אלהיכם וגו' (דברים י"ג) וכמ"ש הרב המורה שהוא כמו להודיע (עיין עקידה שער כ"א). וזה לשון ויורהו ולא אמר ויראהו (עי' רמב"ן שתמה ע"ז) שבזה יהיה להם לימוד והוראה עצומה שהי"ת ישדד וישנה הטבע כרצונו. וזהו ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה וגו' כאשר אמרנו כי מפי עליון לא תצא הרעות כ"א הרעה בא מאלי' וחטא בעצמו ממית. ואולי תאמר א"כ איך תועיל התשובה כנ"ל?ואחר שיחטא האדם אין רפואה למכתו! לזה אמר כי אני ה' רופאך ר"ל הלא אני ה' בעצמי עשיתי זה שהחטא יפעול הרע. וא"כ בידי לתקן כאשר יעשה האדם תשובה כמו שראיתם כי ע"י העץ המר נהפכו המים המרים למתוקים כן גם בדבר הזה. כי ממני לא יפלא כל דבר:

שם פי' ידעתי ליתן לכם לא מה שאתם שואלים וכו' שברוב הפעמים אדם מבקש דבר שהוא לרעתו וכו'. ע"ש. ויתכן להמליץ בזה כוונת המשורר שקר הסוס לתשועה וגו' והוא בדמיון עני אחד אשר הוליך משאו מעיר לעיר דרך יער אחד בסוסו הדל למאוד ועגלה רעועה והעני הולך אחד העגלה ונוהם בקולו קול עוז כל פעם שיעמוד הסוס וירבץ תחת משאו יען כי כשל כחו. ובתוך כך נסע עשיר אחד בסוס דוהר ורוקד אסור במרכבה קלה וטיבה ויעף כציפור לפניו ויעזוב העני מאחריו. העני בראותו זאת התחיל להתאונן על רוע מזלו וקשי יומו. ועל ה' יזעף לבו. מדוע העשיר יושב בעגלה והסוס ירוץ כאשר ידאה הנשר אך אם שרוק ישרוק לו בפיו. אמנם אנכי הה! גרוני ניחר. ורגלי ירופפו באין כח. הקצור קצרה יד ה' לתת גם לי סוס ורכב טוב כזה! מדי דברו בו שמע קול צווחה לאמר הושיעני מיד העריצים האלה! ויבן כי החומסים הרגו להעשיר ביער. ויפן לאחוריו בקול דממה דקה הלוך ונסוע עד צאתו בשלום מהיער. אז נשא ידיו לשמים. ויברך את ה' אשר לא חננו גם אותו בסוס טוב כי אז היה הוא הראשון להרוצחים. וזהו שקר הסוס רצונו כאשר הסוס הוא לו לשקר באין כח לרוץ (כי שקר אין הוראתו שוא אלא כל דבר הפוך מתכונתו וטבעו נקרא שקר. כמ"ש בספר יין לבנון) פעמים הוא לתשועה. וברוב חילו ר"ל כאשר להסוס רוב חיל וכח לרוץ לא ימלט. כי מה שידמה להאדם שהוא לרעתו הוא באמת לטובתו כנ"ל וכמ"ש הרב ז"ל:

ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר:

ראוי להעיר איך העבירו על דל שפתיהם שקר כזה. אשר אלה אשר יאמרוהו לפניהם כחשם בפניהם יענו כי הלא כל ישעם וחפצם של המצרים הי' למען ענותם בסבלותם. והמה בשר יתנו למו? שנית אם אמת הדבר שנתנו להם בשר מה הטעם מי יתן מותנו וגו' כי איך מסיר הבשר תגיע להם מיתה? אך יתכן לדעתי כמו שהובא במדרש (ש"ר ט"ז) באכלנו מסיר הבשר לא נאמר כ"א בשבתנו שהיה המצרי הולך במדבר והיה תופס איל ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל היו רואין ולא טועמין מהבשר אבל היו אוכלין לחמם בלא בשר ע"כ. וידוע כי קנאת איש מרעהו כאש תשרף בעצמותיו וכי עזה כמות הקנאה (כמ"ש הרב ז"ל פ' ויגש). וזה אמרם מי יתן מותנו וגו' ר"ל כאשר ישבנו אצל סיר הבשר שאכלו המצרים. ולנו לא נתנו לטעמו. ואף כי היטב חרה לנו זה עד מות. אך לכה"פ באכלנו לחם לשובע. לא כן עתה כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל ברעב כי גם לחם אין וטובים מתי הקנאה מחללי רעב:

פרשת יתרו

(צ' ב') בראשית קראו יתרו בג' כנויים ע"ש. מלבד מה שדקדק הרב ז"ל עלינו להבין למה יפרש כאן שמות בניו ואין זה מקום מולדת? אך יתכן כ"ז ע"פ מ"ש הו"ל אחר שילוחי' ר"י אומר מאחר שפטרה הימנו בגט וכו'. ומדרך העולם כשהבעל יגרש אשתו מביתו מהראוי שבעל האבדה יחזור על אבדתו לפייסה ולהחזירה לביתו. אמנם לפעמים יקרה ההיפך שהאשה וגם אביה יבואו לבית בעלה לפייסו למען החסותה שנית בצל כנפיו. והוא בגלל אחד מה' סיבות. א' יען כי אביה עני וקשה עליו לפרנס את בתו אשר כבר השיאה לאיש. ב' שיש לאם גיעגועין על בניה שבבית בעלה וכלתה נפשה לראותם. ג' בזכרם כי בעלה הוא מגדולי עם וקציניו ונתגדל בבית אביו בעשירות אשר לא הי' לו כן בבית חותנו (אשר מזה יצמח ראשית מדון) ולכן תקטן אשמתו בעיניהם ויבואו לפייסו. ד' אם בעלה העשיר מאוד ובנה בתים. ונטע כרמים ורוצה אדם בתקנת בתו והצלחתה. ויבוא לפייסו למען תחסה בצל קורתו. ה' בהכירו כי חתנו הוא חכם מופלג ורבים יבקשו תורה מפיו. ותקטן זאת בעיניו להוריד כבודו להראות הכנעה לחתנו ולבוא לביתו מרוב גודל ערך חתנו וכבוד מעלתו:

ולכן סיפר לנו הכתוב כי כל הכנעת יתרו למשה חתנו לא היתה כ"א מהסיבה החמישית בשמעו מעלת “משה וצדקתו כי לא הי' בכאן סיבה אחרת זולתה והוא אמרו וישמע יתרו כהן מדין ר"ל אף שהי' שר ונגיד למדין וחותן משה אך בשמעו את כל אשר עשה למשה ולישראל (כאשר אמרו חז"ל במכילתא שקול משה כנגד כל ישראל) ולכן ויקח יתרו וגו' אף כי היתה אחר שילוחיה שפטרה הימנו כנ"ל. וא"ת אולי היתה זאת מסיבה הב' שהיו לה גיעגועין על בניה לזה אמר ואת שני בניה ר"ל שהיו עמה. ולא היתה גם מסיבה הג' כי הלא תראה איך קרא לבניו שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר וגו' ויצילני מחרב פרעה ומהוראת שמות בניו וכנוייהם הלא תראה מהרעה אשר קדמה לו טרם לקח את צפורה כי היה גר באין מקום ללון ומוכתב למלכות. ויתרו לקחו לביתו להסתפח בנחלתו. ועתה כי גרש את בתו ויבוא יתרו וגו' וגם הסיבה הד' לא היתה כי הלא בא אל המדבר אשר הוא חונה שם מקום ציה ושממה באין שדה וכרם. ואין ספק כי לא היתה זאת רק מפני כבוד משה וצדקתו. וזהו שהתנצל גם יתרו למשה בבואו אליו. ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך (ר"ל ראה נא הכנעתי אליך כי הלא תדע חשיבותי) ואשתך ואף כי שני בניה עמה ה כנ"ל והוא אך למען כבוד שמך ומעלתך אשר שמענו. אך משה בענותנותו השכילו כי כל אשר עשה ה' לפרעה ומצרים הוא אך על אודות ישראל ואת כל התלאה וגו' ויצילם ה' ר"ל בזכות עצמן ולא בזכותי. ולזה ויחד יתרו (נעשה בשרו חידודין חידודין כדברי חז"ל) על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל כלומר ולא בזכותו:

(צ"ב א') ולא אמר בדקדוק הלשון כי יהיה להם דבר יבואו אלי וכו'. לדעתי יתכן לפי פשוטו. כי ההולכים לדין הוא לא' מב' סיבות שונות. א' אם בדעת הנתבע לגזול ולעשוק לחבירו. ולכן ישמיט עצמו מהתובע אותו לדין עד כי הדיינים יאלצוהו ויכריחוהו לדין שלא בטובתו. והב' הוא אם שני הבע"ד המה צדיקים ולא ישלחו בעולתה ידיהם אך יען כי אין אדם רואה חיב לעצמו לזה עד האלהים יבוא דבר שניהם. ואשר ירשיעון הדיינים אך מהרה ישלם לרעהו בשמחה וטוב לב כי כל ישעם וחפצם רק לדעת חוקי אלהים למען לא ידבק מאומה אצלם מממון חבירו ולכן ילכו שניהם יחדיו לב"ד והיתה שאלתם בדברי ריבותם כאשר ישאל האיש בדבר איסור והיתר. וזהו אמרו כי יהיה להם דבר בא אלי ר"ל התובע בא אלי בעצמו לצעוק חמס על הנתבע ואוכרח לשלוח אחר הנתבע בע"כ ושפטתי בין איש ובין רעהו. ויש אשר יבואו אך למען והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. כי גם המה לא ירצו ליקח ממון אחרים שלא כדין:

(צ"ג א') שלא במידת העולם וכו'. מהראוי לשום לב על מלת מפני. ונראה כי ידוע אשר כתבו החוקרים בסיבת חרדת הארץ. והוא, כאשה יתקבצו במעבה האדמה ע"פ סיבה טבעית קדומה להם חלקי זפת וגפרית והאש אשר מתחת לארץ ויתחברו אליהם גם חלקי המים אשר מחום האש הזה יהיו לאידים ולקיטור עשן אשר יתפשטו מאוד אנה ואנה עד אשר צר להם להשאר עוד סגורים ועצורים בבטן האדמה. אז תבקע הארץ ופצתה את פיה לשלחם חפשי. ולכן נוע התנועעה הארץ ויצאו ברעש גדול למרחב. ותרעד הארץ. ולזה לא יקרה כזאת בעת אשר ההרים יריקו האש ויעשנו כטבעם פעם בפעם ויוציאו לאט לאט את האש והגפרית אשר נעצרו בקרבם ותשקוט הארץ. וזהו כוונת הכתוב המביט לארץ ותרעד (תהלים ק"ד) ר"ל כאשר השי"ת יביט לארץ בדרך הטבע ראוי' היא שתרעד מכח האש והגפרית הנקבצות בתוכה. מה עושה הקב"ה יגע בהרים ויעשנו. וע"י העשן יוצאי' הכחות האלה ולא תרעד. ולכן למען ידעו ויבינו כי חרדת ההר היתה אך מחמת כבוד ה' כמ"ש המשורר (שם קי"ד) ההרים רקדו כאלים וגו' מלפני אדון חולי ארץ. ולבל יאמרו כי אולי היתה זאת מצד הטבע. לזה העידה התורה והר סיני עשן כלו מפני (ר"ל קודם) אשר ירד עליו ה' באש. ויעל עשנו כעשן הכבשן. וא"כ מדרך הטבע לא הי' לו מקום לחרוד מאחר שכבר יצאו ממנו בהעשן כל כחותיו הפנימיות. ובכ"ז ויחרד כל ההר מאוד. אין זה כ"א חרדת אלהים אחזתהו מכבודו והדר גאונו:

פרשת משפטים

הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו':

כבר העירו ע"ז גדולי המפרשים למה לא הקפידו מרע"ה והעם ע"ז כמו שהקפידו מאוד בשמעם כזאת אחר מעשה העגל (בפ' תשא) ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. והעם בשמעם הדבר הרע הזה ויתאבלו וגו'. אמנם מצאנו מקום לתת לב ולחשוב מחשבות על מה שנתחבטו גדולי העולם במהות המלאכים וערכם נגד ערך האדם. כי יש נמשכים אחרי פשוטי דברי התורה הקדושה במקום הזה וכל המקומות אשר יזכר שם מלאך על עסקי האנשים ואשר הושם לשליח ושומר ומנהיג לאומה הישראלית. שיראה מזה שהאדם מצד נשמתו הטהורה הוא נכבד יותר מהמלאך. ויביאו ע"ז ראיות גדולות ונכוחות. והראב"ע ז"ל חרה אפו מאוד על הדעה הזאת ולמען קנא קנאת המלאכים מהם חרפם וגדפם איך מלאם לבם לדמות המלאך לילוד אשה קרוץ מחומר ועטוף בגוף עכור. ולאמר עוד כי פחות הוא מערך האדם, ויהי' עוד משרת לבן תמותה. הן שרוף. ישרפוהו בהבל פיו. ולזה. גזר אומר כי המלאכים נכבדים מאוד באין ערך מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא נגד המלאכים ושרפים. ולא עוד. כי גם הכוכבים ממסילותם וגרמי השמים מעולים מאוד ממין האנושי בלי תכלית. ולכן פירש ענין המלאך הנזכר כאן וכיוצא בו במשלים וחידות באופן רחוק מאוד מפשט הכתובים והמפורסם בהם (מלבד כי הוא מתנגד מאוד לדברי חז"ל בכמה מקומות. כאשר אמרו (ברכות ו') מאי כי זה כל האדם כל העולם לא נברא אלא בשביל לצוות לזה וכן (שם ס"א) כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל חנינא בני וכו'). והנה גם חכמינו הפילוסופים נמשכו אחר הדעת הזאת כמו שתראה להרב המורה (פ' י"א ח"ב ופ' וי"ג וי"ד ח"ג) וגם הרלב"ג ז"ל בספריו. וראייתם ע"ז הוא מהתקרבות המלאכים אל ה' ית' וגודל המרחק מהאדם אשר בעפר יסודו ועל הארץ מגורתו. (כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ' י"ד ח"ג). ואף כי מי אנכי להכניס ראשי ודעתי בין ההרים הגדולים? ומי אנכי זבוב מות כי אשכון בין לבאים? ומי אני אזוב אשר בקיר כי ארים דליותי בין ארזי הלבנון? וידעתי מאוד דל ערכי ומעוט בינתי. אמנם כבר ידענו מאמר החכם קבל האמת ממי שאמרו. לכן אמרתי אחוה דעתי הדלה גם אני. ואשר רחש לבי דבר טוב ומתקבל על הלב על המאמר הנפלא בגמרא (שבת פ"ח) ואריב"ל כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו. אמר להם לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמדה גנוזה יש לך וכו' ואתה מבקש ליתנה לבו"ד כו' הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה. אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם. א"ל אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר מאחז פני כסא וכו'. אמר להם למצרים הורדתם וכו' יצה"ר יש בכם וכו'? מיד כאו"א נעשה לו אוהב ומסר לו דבר וכו' שנאמר לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות וכו' עכ"ל הגמרא. ובמדרש (ש"ר) צר הקב"ה קלסטירי' של משה דומה לאברהם אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זה הוא שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו. והמאמר הזה כולו מוקשה. כי למה נתיירא משה שמא ישרפוהו מאחר שהי"ת ציוה לו להשיבם ואיך יגעו בו להרע? וטעם אחוז בכסא כבודי אשר אין לו שחר? והיותר נפלא בזה מעיקרא מאי קסברי המלאכים הלא ידעו בעצמם שאין להם יצה"ר ולמה להם התורה? ואולם האמת יורה דרכו כי בודאי האדם מצד נשמתו הטהורה חלק אלוה ממעל הוא נכבד יותר מהמלאכים כאשר אמרו חכמי האמת והמקובל האלקי רמ"ק בס' הפרדס (שער כ"ד פ"י י"א י"ב) כי נשמת האדם מקורה בערבות ברקיע הז' מקום הכסא. והמלאכים מחצבם במעון וזבול למטה ממנו הרבה כאמרם ז"ל (חגיגה י"ב.) וכדברי רשב"י במאמר ההיכלות אך הי"ת מטובו וחסדו הגדול נתנו בעולם השפל ובחומר עכור ונתן בו יצה"ר למען יהי' האדם בעל בחירה ויקנה העולם הנצחי במעשיו הטובים כאשר יתגבר על יצרו ויחליש כח החמרי למען הגבר קדושת נפשו ויעלה מעלה מעלה עד שתגיע נפשו אל מקום מחצבתה והוא כסא הכבוד. ואף כי בעודנו בגופו ובחיים חייתו הוא רחוק מאוד מהי"ת יותר מהמלאכים. אמנם הוא ממש כחבל ארוך אשר ראשו האחד אחוז בכסא הכבוד וקצהו השנית בעולם השפל (וזהו יעקב חבל נחלתו והבן) אמנם כשתזדכך נפשו היקרה עד שתבוא אל מקום מחצבתה אין ספק כי יהי' נכבד מאוד מהמלאך. וכמו שהיה לחנוך ואליהו ז"ל אשר היו נכבדים יותר מהמלאכים. וכדאיתא בס' ההיכלות (מביאו הפרדס שער כ"ד פ' י"ב) אמר ר' ישמעאל שאלתי למטטרון מפני מה אתה נקרא בשם קונך ואתה גדול מכל השרים וגבוה מכל המלאכים וחביב מכל המשרתים ונכבד מכל הצבאות. השיב ואמר לו מפני שאני חנוך בן ירד וכשחטאו דור המבול מה עשה הקב"ה נטלני מביניהם וכו'. ומבואר כדברינו כי מאחר שהיה ילוד אשה ובכ"ז ויתהלך חנוך את האלהים והגיעה נשמתו למקום מחצבה הי' נכבד וגבוה יותר מכל המלאכים. תחת שבעת היותו בגוף העכור אין ספק שהיה פחות מאוד בערך המלאך אשר הוא אש אוכלה. והוא ממש כדמיון (המשל שהביא הא"י בפ' יתרו ביתר ביאור מעט) שר צבא גדול ומשנה למלך התקוטט עם בן המלך יורש עצר. השר התפאר לאמר אני חשוב ונכבד בעיני אביך המלך יותר ממך יען כי אנכי עושה בכל עניני המלוכה כחפצי ואתה אם תצטרך לאיזה מאנשי חילינו הלא תוכרח לבקש ממני. וגם כי מקום מושבי קרוב יותר למלך ממך. והבן התפאר לאמר אני גדול וחשוב ממך כי הלא אנכי בנו יקירו ופרי בטנו. ועוד מעט והנני יושב על כסא המלוכה ואז אעשה עמך כחפצי. ויקר מקרהו כי היה מהצורך למלך להמתיק סוד עם שר צבאו בענין מלחמה וכבוד מלכים הסתר דבר וציוה המלך לבנו לסור מאצלו. ויהי אז השר מתפאר לאמר ראו נא כי אני טוב לו גם מבנו ופרי בטנו. כי בעבורי יפרידנו מעליו ויתבודד עמי בדביר היכלו. ובהגיע דבריו אלה לבן המלך התעצב מאוד על דברי השר ורוב גאונו עד כי נפל למשכב. ויתבוננו עליו הרופאים ויכירו כי מחלתו באה לו רק על היות בו דרך עוצב. וימרו כי לא יועיל לו שום מזור ממיני הסמים ולא צרי גלעד. אמנם רפואתו קרובה רק ע"י שיבקשו לו מיני שחוק ושמחה שע"כ יתפעל בעצמו לגרש עצבונו ויגונו. ויצו המלך להביא לפניו הרבה כלי שיר המטיבים כל לב. אך לא פעלו דבר כי כבר הי' מורגל בהם. וילאו כל חכמיו למצוא דבר חדש אשר לא ניסה עוד למען יתפעל מזה. ויען משרתי הבן אל המלך (יען כי הוא ידע סיבת מחלתו) אדמה כי יש לי תרופה למכת בנך אך באופן שתרשני לעשות כל מה שיהיה מהצורך ורפואתו אף שיהיה להעדר כבוד גדולי שריך. ויענהו המלך גם כבודי וכבוד כל השרים כאין וכאפס נגד רפואת בני והנם נמסרים בידך לעשות כטוב בעיניך לתועלתו ויצו המשרת להביא לפניו שר המשנה ויתחפש לו בדמות דוב ומקל בידו ובהכרח בא אל בן המלך לחדר משכבו. והיה מצחק ומרקד לפניו עד כי הכירו. וישאלהו האתה השר ומשנה! ומה היה לך? ויאמר אני וכן צוויתי לעשות ממשרתך בפקודת אביך. וימלא פיו שחוק ויתפעלו חושיו משמחתו העצומה היורדת בעמקי לבבו וירפא מחליו. ויעש המלך משתה ויקרא לכל שריו ועבדיו. ויהי במשתה היין ויאמר בן המלך לשר המשנה. מה תאמר עתה מי היקר והנכבד בעיני אבי המלך האני או אתה? היתכן שיצוה עלי אבי להתחפש בדמות חיה או בדמות נבזה וחדל אישים למען תתרפא מחליך? הלא לא לכבוד יהי' לאבי באשר כי אני בנו וברא כרעי' דאבוה. ואתה צוויתה זאת עשות להתחפש לתועלתי למען אחיה מחליי אין זאת כ"א אני נכבד ויקר אצלו יותר אף כי עתה יש לך רשות בעניני המלוכה יותר ממני ותשב ראשונה במלכות. הנמשל מובן כי המלאכים הקדושים המה כדמיון שר ומשנה היושבים ראשונה במלכות. והאיש הישראלי אף כשהוא בגוף העכור הוא רחוק מאוד מהי"ת אך כאשר יעבוד ה' בכל לבבו יתקרב מאוד כביכול אל הי"ת. ולזה נקראנו בנים למקום כמ"ש בני בכורי ישראל. אבל המלאך אשר אין לו יצה"ר ובחירה אין בכחו להתגדל רק עומדים על מקומם כאשר נבראו (ולזה נקראים עומדים תחת כי האדם נקרא הולך) ואך רצונם וחפצם לעשות רצון בוראם לכל אשר ישלחו (ולזה יקראו שמותם לפי שליחותם) כי אין להם שלימות אחרת זולתו. וזה היה לדעתי כוונת המלאכים עת נתינת התורה אף כי ידעו נאמנה שאינה ראויה להנתן אך להאדם על הארץ. אמנם דימו בנפשם כי רק על ידיהם יתן הי"ת התורה לישראל להורידה לארץ ויקנו בזה שלימות גדולה גם המה. וכ"ז הי' בחשבם כי מעלתם גדולה מאוד ממעלת האדם. ומהראוי א"כ שתנתן ע"י. וזהו אמרם (בראותם כי מרע"ה עלה בעצמו למרום) מה לילוד אשה בינינו. א"ל לקבל התורה בא ר"ל בא לקבל בעצמו התורה בלי אמצעי. וידוע כאשר חפץ המלך ליתן מתנה לאחד חלף משכורתו. אז אם המתנה בעצמה היא יקרת הערך מאוד בעיני המקבל. אז המלך נותנו להמשנה. והוא ימסור לשר המדינה עד שיגיע ליד המקבל ע"י אחד מעבדי שר העיר לא כן אם המתנה בעצמה ערכה מעט והמקבל עשיר גדול אשר לא נחשב לו למאומה שיווי החפץ ואך כי הוא למזכרת אהבה ואות ידידות מאת המלך מדרכו ליתן החפץ מיד המלך ליד המקבל כי אך לזה הוא יקר בעיניו החפץ מאוד ונושא אותו ממעל לבגדיו היקרים והחמודות לזכר אהבה מהמלך כי בעצמו נתן לו זה. וזהו אמרם חמדה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם. וא"כ היא יקרה מאוד מצד עצמה. ואתה (ר"ל בעצמך) מבקש ליתנה לבשר ודם ר"ל פחותי ערך כמוהם. תנה הודך על השמים. ר"ל ואנו נורידה לארץ ליתנה לישראל א"ל הקב"ה למשה החזר להם תשובה. ר"ל הן כל אלה לפי סברתם שהמה חשובים מהאדם אמנם אתה תשיב להם שאין הדבר כן באמת כנ"ל. אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני וכו' ר"ל שלא חשש משה שיפגעו בו אך שבזה ינצחוני המלאכים שהמה אש אוכלה. ואני מלובש בגוף וחומר (כתשובת הראב"ע והרמב"ם ז"ל וסיעתו). א"ל אחוז בכסא כבודי וכו' ר"ל הראה להם תשובה נוצחת בזה כי נשמתך אחוזה בכסא הכבוד תחת כי המלאכים אחוזים למטה והוא בעולם המלאכים כנ"ל. ועוד הביא להם ראי' כלום למצרים הורדתם. כי ידוע אשר אמרו המקובלים טעם על מה שאמרו חז"ל (במכילתא) ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו' אני ולא שרף וכו' כי לזה שהיו כבר מובלעים במ"ט שערי טומאה לכן לא הי' בכח מלאך או שרף לבוא למצרים כ"א הקב"ה בעצמו. ובכ"ז הלא ישראל יכלו להתעכב שם עוד מעט עד שבא הקב"ה וגאלם. וזהו יען כי נשמתם אחוזה בכסא הכבוד ולזה יכלו שם להתעכב יותר מהמלאכים. ועוד כלום יצה"ר יש בכם וכו' כי אדרבה היא הנותנת מאחר שיש לנו יצה"ר ובחירה בזה נגיע אל עצם שלימותנו. וזהו שהמליצו במדרש צר הקב"ה קלסטורי' וכו' שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו ר"ל כאשר הי' חום היום והי' לו צער לאברהם שלא באו אצלו אורחים ציוה לכם הקב"ה להלביש עצמכם בגוף עכור ולהתחפש בדמות אנשים אורחים למען הפיג צערו של א"א ע"ה כדמיון המשנה שהוכרח להתחפש לפני בן המלך בדמות דוב כמבואר במשל. ומוכח א"כ מכ"ז שאנו נכבדים יותר מצד נשמתנו מהמלאכים. ולזאת אין מהראוי לקבל התורה מידכם. לכן מיד הודו לו וכו'. ומסרו לו דבר ר"ל שנתנו לו מתנות כדרך שנותנים לשר וחשוב. וזהו בשכר שקראוך אדם ר"ל מצד החומר והיצה"ר זכית לכל הכבוד הזה כנ"ל:

תוכן העניינים

מלאכת מחשבת חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה