מלאכת מחשבת חלק ב· רבי משה חפץ
מחשבת חושב · ספר ויקרא
פרשת ויקרא
(ק"ח א') ר"ל אדם אחר וכו' מכם ותרומתכם קרבן לה' וכו'. ע"ש. כבר חקרו גדולי חקרי לב על מהות הקרבנות וכוונתם. וידוע אשר כתב בזה הרב בעל עקידה (שער נ"ז) כי עיקר הדבר הוא למען יכנע לב החוטא בראותו זביחת הבעה"ח ההוא. ינתחהו, ישרפהו. ולמען אמור יאמר האדם החוטא, הן כל אלה הדברים היו ראוים להעשות בגופי ואברי על אשר חטאתי וישר העויתי ואז יכנע לבבו הערל וישוב אל ה' וירחמהו, ובחר הי"ת לעשות הדברים ההם בבע"ח כי אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ונמשל כבהמות נדמה, והנה לא באתי לחדש בזה חדשות, כי מי אני ומה חיי לדבר בגדולות ונפלאות סודות התורה (כי כבר נלאו המתפלספים מגדולי עמינו הוא הרב המורה ז"ל (פ' ל"ב ח"ג) למצוא בזה טעם מתקבל על פרטי דיני הקרבנות וכחו שהשיגו הרמב"ן ז"ל וסתר דבריו) אך באתי להוסיף מעט על דבריו ולהטעים אמריו. והוא כמ"ש הרב ז"ל בפ' תשא כי ידוע במחקר כי יותר קרוב אל ההשתכלות דבר הנלמד ע"י מעשה מהנלמד מחקירת השכל, ורוב המון העם כאשר אין להם לנגד עיניהם תמונה ממה שצריך שיאמינוהו לא ידעו ולא יבינו ולא יהי' חקוק בלבם לזכריהו, ולא כל אדם זוכה לצייר בזכרונו ממה שיצוייר בלב בלתי ראותו בחוש, וידוע כי אחד המיוחד מדרכי התשובה הוא עזיבת החטא (למען לא יהיה כטובל ושרץ בידו) ויעלה תמיד זכרונו החטא שעשה כמו שאמר דהמע"ה וחטאתי נגדי תמיד, ואמרו חכמי האמת כי כאשר יחטא האדם תלוכלך מאוד נפשו ויפול ממדרגתו עד שיחשב כ"א לבע"ח או צומח. וכאשר יתן האדם זאת אל לבו אין ספק שלא יחטא עוד. אמנם יען כי קשה מאוד להאדם לצייר זאת תמיד בשכלו ולא ישכחהו, לכן היה מטובו וחסדו ית לבל ידח ממנו נדח, לשום נגד פנינו דבר מוגרש לעין והוא הקרבן, ויראה שחיטתו ושריפתו ואז יחקוק בלבו כי בעצמו ובשרו הי' ראוי הדבר הזה להעשות ובזה לא ישכח לעד חטאו. ולכן ציוה הי"ת לזרוק דם הקרבן על המזבח לפני ה' למען יתבונן האדם כי אך לזה ברא בו הי"ת כח החשק והתאוה (אשר בא מרתיחת הדם כידוע) אך למען יתאוה האדם למצוה ויחשוק בתורה כמ"ש דהמע"ה גרסה נפשי לתאבה וגו' הנה תאבתי לפקודך וגו' (תהלים קי"ט) וכדומה. ואם יעשה האדם כזאת והמדות האלה ישתמש בהם לתורה ומצות. אז יעלה ממדריגתו מעלה מעלה עד כי יחשב למלאך אלהים תחת אם ישתמש בהם אך לתאות החומריות והארציות אז יפול מאוד ממעלתו ויחשב כבע"ח או צומח ודומם. ולכן יש בקרבנות אשר הבשר נאכל לכהנים ולבעלים כמו שלמים וחטאות ואשם למען יתבונן איך יתהוה ויעלה ממעלת החי להמדבר (כי ממזון האדם יתהוה גופו וגם כח ההולדה והזרע כידוע במחקר). ויש שכולה כליל לה' כעולה. ויש אשר יוציאה מחוץ למחנה ושרף אותה על העצים כמו פר החטאת של כהן המשיח וחטאת הקהל. למען יתבונן איך לפעמים יפול ממעלתו כמו שמבעל החי יתהוה העפר והוא הדומם וכמה הרפתקאות עדו עלי' עד שישוב למדריגתו הראשונה. כי מהעפר יתהוה הצומח. ואחר יאכלנו החי וישוב לבע"ח כמקדם. וכן תוכרח נפש החוטא אשר לא תהי' לו השארה נצחית להיות לרמה ותולעה שהן בע"ח והם ייבשו ויסירו צורת החי מעליהם ויהי' לאבק ועפר שהם דוממים ומהם יצאו אח"כ כאשר יסירו צורתם פרחים וצמחים שהם מגדר הצומח ואחר יאכלם החי ואחר המדבר עד כי תשוב נפשו לאיתנו ומעלתה הראשונה. (ואולי לזה כיוונו חז"ל במליצתם (ב"ק ט"ז) שדרו של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש והוא דלא כרע במודים. והוא מליצה נפלאה אשר גופו של הרשע ההולך תמיד אחר תאותו לא יהי' לו קיום נצחי כי אך יתהוה לעפר. ונחש עפר לחמו. ומכח האכילה משומן גופו והוא השדרה יתהוה הזרע אצל הנחש וא"כ לאחר ז' שנים אשר הוא זמן לידת הנחש כאשר אמרו חז"ל (בכורות ח') יולד הנחש מגוף הרשע). אמנם יען כי לפי כובד החטא תוכרח ההתפעלות בנפשו. וידוע כי חטא כהן המשיח גדול מחטא הנשיא. וחטא הנשיא מאחד מעמי הארץ. והכל לפי חשיבותם ומעלתם באשר כי מהם ילמדו דלת העם ויש חילול השם בדבר. ולכן הכהן המשיח יביא פר בן בקר זכר וכן חטאת הקהל. ונשיא שעיר עזים. והיחיד שעירת עזים נקבה או כבש. כי ידוע כי ביותר תתפעל נפש האדם בראותו דבר אשר לא הורגל בו תחת כי הדבר הרגיל בו יתהפך אצלו לטבע ולא יתפעל מאומה מזה ולזה יתפעל האדם יותר בראותו שחיטת שור גדול משחיטת שעיר עזים ובפרט משעירת עזים או כבש. (וע"ז אמר דהמע"ה כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה) וזהו אמרו אם הכהן המשיח יחטא (ר"ל אפי' חטא שהוא קל בכ"ז יחשב) לאשמת העם כאלו אחד מעמי הארץ יעשה כזה במזיד מרוב חשיבותו וערכו כנ"ל. ולכן והקריב על חטאתו פר בן בקר למען יתפעל מאוד מזה. (לכן לא כתיב אצלו ונסלח לו כי לא יכופר עונו מכל וכל בעבור חילול השם כנ"ל). אשר נשיא יחטא ר"ל מאחר שהוא נשיא וחשוב יותר מאיש המוני לזה אף כי יחטא ועשה אחת מכל מצות וכו' ואשם ר"ל יחשב גם לו לאשם חטאו כנ"ל ולזה והביא את קרבנו שעיר עזים זכר אשר יתפעל ממנו יותר מבכבש. ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ ר"ל אבל אחד מדלת העם כי יחטא לא יחשב כ"א לשגגה (ולזה בכאן סמך בשגגה לותחטא ובנשיא סמך בשגגה לואשם) ואף כי לא ימלט גם הוא מעונש וזהו ואשם אך חטאו קל מאוד כי ממנו לא ילמדו העם. והביא את קרבנו שעירת עזים וגו' או כבש כי דיה לו התפעלות מעט בנפשו. ולא זז משם עד שמוחלין לו וזהו וכפר עליו הכהן ונסלח לו מכל וכל (אבל בנשיא כתוב מחטאתו ונסלח לו ולא כל חטאתו כנ"ל):
ואם נפש אחת תחטא וגו' ואשם:
או הורע אליו חטאתו וגו':
ראוי להעיר על לשון או הודע וגו'? ועי' בפי' רש"י ז"ל. גם ראוי לתת לב מדוע בכאן כתוב או הודע וגו' ובחטאת הקהל ונודעה החטאת וגו' ואצל כהן המשיח לא כתיב מאומה כ"א והקריב וגו'? ונראה לי ע"ד הפשט ע"פ אמרם ז"ל (ערובין י"ג:) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו ולדעתי כוונתם. כי מהידוע שהי"ת יעניש האדם על חטאו מדה במדה. וזהו מטובו וחסדו ית' למען יוכל האדם למצוא עונו מהעונש המגיע לו. וכאשר נתבונן נמצא ג' כתות באדם בדבר הזה יש אשר ימשמש במעשיו בכל יום אם טובים המה בעיני ה' ואדם, או רעים. כאשר עשה איוב כמ"ש כי אמר אולי חטאו בני וגו' ככה יעשה איוב כל הימים (איוב א'), ויש אשר לא יחוש לזה, אמנם כאשר יבא העונש עליו יפשפש במעשיו למען ידע ויכיר חטאו, יען כי לא חשיד הקב"ה לעביד דינא בלא דינא, ויש עוד אשר לא יתבונן גם בהשיגו הרעה (כי לא חשוד הוא בעיניו שיחטא) עד שיודיענו חברו את, חטאו (כההיא עובדא דרב הונא ברכות ה':) וזהו מליצתם אם רואה אדם וכו' יפשפש במעשיו ר"ל למען ימצא ויכיר חטאו וישוב. וא"ל ימשמש במעשיו ר"ל כי יותר טוב להאדם להשגיח על מעשיו וימשמשם בכל רגע טרם שיגיעהו העונש, ולכן הכהן המשיח אשר מרוב צדקתו ודבקותו באלהיו אין ספק כי ימשמש במעשיו בכל רגע ואף כי אין צדיק בארץ וגו' ויקרה לו מה מהחטא אמנם תיכף יודע לו מעצמו. לזה אמר אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב כי באין ספק יתבונן עליו תיכף מעצמו ויביא כפרה (וזהו לאשמת העם ר"ל לא כאחד העם אשר לא יביא כפרתו עד שיגיע אליו העונש ואשם). ובחטאת הקהל אמר ואשמו ונודעה החטאת ר"ל כאשר יגיע אליהם מעט מהעונש מהנמנע שלא ימצאו מהם כמה שיעוררו לבם ולבב אחיהם על מה ולמה עשה ה' ככה ומה חרי אף הי"ת להענישם ואין ספק כי ונודעה החטאת להם ויביאו כפרתם, אמנם הנשיא מגודל רום לבבו בהתנשאו על העם יוכל להיות כי לא יתן זאת אל לבו אף בהגיעו העונש כי יאמר זכיתי לבי (כאמרם ז"ל (הוריות י') אריב"ז אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. ומה אם נשיא מביא קרבן וכו) והנו ככל המון העם אשר לא יתן לבו לשוב עד שיודיענו חבירו כזה וכזה עשית. לכן כתוב בשניהם ואשם ר"ל כאשר יגיע אליו העונש יפשפש במעשיו או שגם לאחר העונש לא יתן אל לבו להביא כפרתו עד שהודע אליו חטאתו מפי אחרים. וזהו או הודע וגו' ולדעתי זהו כוונת הכתוב הוכח תוכיח את עמיתך ר"ל תודיע אליו חטאתו ותוכיחו על פניו. ולא תשא עליו חטא ר"ל מדוע לא פשפש בעצמו במעשיו ולכן לא אודיעהו גם אנכי למען הלעט לרשע וימות. אמנם לכף זכות תדינהו כי כזה וכזה תעשה השכחה לכן עליך להזכירהו ולהוכיחו על פניו:
פרשת צו
(ק"ט ב') וחובה לכל בריה מעשי ידיו להכיר עושהו וכו' לדרוש מאתו החיים והשלום לחם לאכול וכו'. לפי דברי הרב ז"ל יוצדק מאוד כפל לשון הפסוק. דבר אל בני ישראל לאמר המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו וטעם אמרו ידיו תביאנה. ואמרו עוד את החלב על החזה יביאנו. בהקדם מה שאמרו חז"ל (ברכות ט"ז:) אמר ר"א מאי דכתיב כן אברכך בחיי וגו' (תהלים ס"ג) זו ק"ש. ובשמך אשא כפי זו תפלה. אם עושה כך עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי וכו'. וראוי להבין מהו אם עושה כך? ונראה ע"פ מה ששמעתי (בשם גאון א') על מה שתקנו מסדרי התפילה אלו פינו מלא שירה כים וכו' שמאוד יפלא אמרו מתחילה אין אנו מספיקים ואח"כ אמר ע"כ אברים שפלגת בנו וכו' הן הם יודו וכו'? אמנם ידוע הוא כי אם יקריב איש למלך מנחה או מאכל בכלים פחותים ונבזים אין ספק כי יגדל עליו חמת המלך אשר אין להשיב כמ"ש הנביא (מלאכי א') הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. אמנם אם המלך יסע דרך עיר קטנה ועבדיו הולכים לפניו עם כלי הבשול הנצרכים לסעודה ויתאכסן בבית איש אחד למען יאכל שם לחם ויתנו לו המאכלים בכלים בלתי יפים אין לבעה"ב חטא בזה יען כי הכלים האלה אינם שלו כ"א של המלך. ולמה יאשם? לא כן אם משרתי המלך ימסרו לבעה"ב הכלים נקיים מאוד וטרם שיבוא המלך ישתמש עמם הבעה"ב ויאכל בהם מאכלים פחותים. ופתאום כאשר יבוא המלך יסדרם על השולחן בעוד המה מטונפים וטומאתם בשוליהם ולא מורק ושוטף במים אז ענשו גדול מאוד. והוא אמרו אלו פינו וכו' ר"ל אלו היו הכלים האלה שלנו ושל עצמנו ואף אם היו. גדולים ויקרים מאוד אין אנו מספיקים להודות לך וכו' כי מי יערב לבו לגשת מול הדרת כבוד ממה"מ הקב"ה ולערוך שולחן נגדו להללו ולשבחו בכלים כאלה? הן השמים לא זכו בעיניו. ואנה ניקח כלים נאותים לפי כבודו? אך יען כי ע"כ אברים שפלגת בנו. ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר ש מת בפינו ר"ל הלא הכלים האלה המה שלך שנתת לנו בחסדך לכבדך עמהם הן הם ר"ל אך כאשר המה במצבם שלמים ונקיים וטהורים כאשר נתת לנו. יודו ויברכו וכו'. אך באופן כי כל פה לך יודה וכו' ר"ל שיהיו מיוחדים אך בעבורך ולכבודך ולא נטנפם מקודם בדברי נבלה ומעשים רעים ח"ו. וידוע אמרם ז"ל (מנחות ק"י) כי בזמן שאין בה"מ קיים לימוד התורה ותפילה במקום קרבן כי באמת הכוונה מהתפילה וקרבנות אחד. כי מי בער ולא ידע שאין חפץ להקב"ה לבשר אבירים ודמן. רק למען יקריב האדם נפשו ומחשבתו לאלהים ויתבונן כי את אשר יזכנו ה' ליהנות מהעוה"ז ולאכול בשר אך מתנת האלהים הוא כי לה' הארץ ומלואה ויחשוב האדם שהונו ועשרו אינו שלו ומשולחן גבוה הוא אוכל. ובזה ילמד האדם להיות אדון על עשרו כל ימי חלדו. ולא יהי' העושר אדון עליו. כמ"ש הרב ז"ל בפ' משפטים. ולמען השרש האמונה הזאת בלב האדם ציונו ה' ית' כי כאשר יתאוה האדם לאכול בשר יקריב מקודם הדם והחלב לה' ואחר יאכל בשר השלמים לשבעו למען יאמין כי אך מתנת האלהים הוא ועל פי ה' יחיה האדם ויתן לו שבח ותודה ע"ז. וזהו כוונת התנופה לאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך ולזה אמר בקרבן מנחה והנותרת ממנה יאכלו וגו' (ואף שלא יקטיר לה' לה' כ"א הקומץ) שיהי' בעיניהם מה שיאכלו המה הוא רק הנותרת מאשי ה' כנ"ל, ולדעתי זהו כוונת הכתוב ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל וגו' וכתב רש"י ז"ל כי וי"ו של והנותר יתירה היא. ולי יפלא הלא כל הג' תיבות והנותר ממנו יאכל יתרים המה. אמנם לפי דברינו גם הוי"ו איננה יתירה כי תלמדנו התורה גם בזה והנותר ממנו יאכל ר"ל כי הכל מיד ה' ואך האדם יאכל הנותר מחסדי ה' כנ"ל. (ואולי גם זה הי' חטא קין יען כי הי' לו אמונה ודעת כוזבת בטעם הקרבנות. והבין כי כחו ועוצם ידו אשר עבד את האדמה עשתה לו את החיל הזה למען תתן האדמה את יבולה עד כי פשתה הנגע אצלו ובא לכלל רציחה והרג את אחיו ולכן קלל ה' האדמה בעבורו. ואין בזה מקום להאריך והוא בכתובים אצלי). וכוונת התפילה הוא ג"כ כענין הזה כי בודאי יודע ה' מה שבלב האדם וכל נגעי לבבו גם טרם התפללו כמ"ש והי' טרם יקראו וגו' אך הכוונה הוא ג"כ למען יכנע לבבו ויאמין כי חיינו תלויים ברצונו ית' ולא נוכל להתנועע בלתו ואין העונש במקרה ואין נסתר מחמתו. ולכן ציונו לעבוד במעשה ידינו וברוח פינו ולהשתחות למלך ה' צבאות רם ונשא המקיים ומשגיח על כל ברואיו (כמ"ש הרב ז"ל). והוא שאמר אסף (תהלים נ') לא על זבחיך אוכיחך וגו' האוכל בשר אבירים וגו' והכוונה הוא אך זבח לאלהים תודה כנ"ל. וקראני ביום צרה ר"ל וגם ענין התפילה הוא למען אחלצך ותכבדני כנ"ל. ולרשע אמר אלהים וגו' פיך שלחת ברעה וגו' ר"ל מאחר כי תטמא את פיך מה תועיל לך התפילה? כנ"ל. וזהו אמרם אר"א מ"ד כן אברכך וגו' זו ק"ש ר"ל שנאמין כי הכל הוא מיד ה' כאמרו בכל נפשך ובכל מאדך וכמ"ש בעקידה שער נ"ח) ובשמך אשא כפי זו תפילה ר"ל מאחר שאנו יצורי כפיך ואתה נתת לנו הכלים האלה לכן אשא כפי בתפילה כנ"ל. וזהו כמו חלב ודשן שהיו מקריבים לפניך בזמן המקדש הוא אך למען תשבע נפשי ר"ל למען תשבע רצוני מתאוות ומותרות אשר לא הרשנו ה' כנ"ל כן עד"ז ושפתי רננות יהלל פי כי לולא זאת גם אלו פינו מלא וגו' אין אנו מספיקים וגו' כנ"ל:
וזהו אמרו דבר אל בני ישראל המקריב את זבח שלמיו לה' ר"ל שלא יאמר האדם כי הוא שלמיו ומזה יקריב לה' אך יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו ר"ל של הקב"ה כי הכל שלו ואך ידיו תביאנה את אשי ה' כי הוא אך כשליח. ולכן את החלב על החזה יביאנו להניף אותו תנופה לפני ה' למען הראות לכל כי הכל הוא של הקב"ה ומידו נתנו לו ואז יאכל הבשר ויתן תודה לה' אשר הרשהו לאכול ממנו לשבוע מטובו כנ"ל. וזהו אמרו זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' ר"ל גם בזמן שיתבטלו הקרבנות ויהי' התורה והתפילה במקומם יהי' ג"כ ע"ד הזה כנ"ל, ויפה דרשו ע"ז חז"ל (מנחות ק"י) אמר ר"י כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת כנ"ל:
פרשת שמיני
ויאמר משה אל אחרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם:
יקשה מאחר שכבר יכפר בעדם עם חטאתו ועולתו למה יעשה עוד קרבן העם לכפר שנית בעדם? אמנם הוא הדבר אשר אמרנו (בפ' ויקרא) כי יגדל מאוד חטא הכהן המשיח מאשר יחטא אחד העם כי מאוד מאוד פועל משל הגדולים בקטנים כי ממנו יראו וכן יעשו (כמ"ש הרב ז"ל כמה פעמים). והנה לפ"ז חטא אהרן בשתים. הא' בנפשו בחטא העגל. והב' כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם כתרגומו לסאבותהון שום ביש בדריהון וכפי' הרמב"ן ז"ל כי יאמרו הדורות הבאים לא לחנם עשו אבותינו העגל כ"א מצאו בעבודתו תועלת להם וטוב גם לנו לעבדו (ואף כי באמת היתה כוונתו לש"ש כמ"ש חז"ל). ואמרו בתוספתא של פרשת מלואים בת"כ שעגל החטאת הוא בא לכפר על מעשה העגל. ולזה ציוהו השי"ת להביא עגל לחטאת ואיל לעולה. כי החטאת תכפר על המעשה עצמה. והעולה על שגרם שממנו ילמדו בני ישראל כנ"ל. וזהו אמרו ועשה את חטאתך ואת עולתך. ואם תאמר למה הוצרך לשניהם. ע"ז השיב וכפר בעדך ובעד העם רצונו החטאת תכפר על המעשה. והעולה על אשר הכשלת בזה את העם (כי זה החטא הוא כעין מחשבה אשר ע"ז תבוא העולה). ואח"ז ועשה את קרבן העם וכפר בעדם ר"ל על אשר חטאו ישראל בעצמם במעשה העגל:
פרשת תזריע
(ק"א ב') לפי שזאת המדה היא מדת שאר בע"ה ההולכים לתומם
ירעו וישחיתו וכו' ע"ש. לפ"ז אמרתי טעם לשבח מה שציותה התורה להמצורע שיביא שתי צפרים חיות וגו' ושלח את הציפור החיה וגו' אשר לכאורה אין טעם למה יקח את הציפור החיה ומה יעשה בה? הן לא ישחט אותה. ולא יזרק מדמה. כ"א ישלחנה חפשי. אשר לא נמצא דוגמתה בכל הקרבנות? והטעם למה הוצרך דוקא לציפור דרור כאשר שנו חז"ל במסכ' נגעים ומביא שתי צפרים דרור ואם שחט אחת ונמצאת שלא דרור וכו'. אמנם ידוע כי אף שהחירות והחפשית הוא דבר נאות ונכסף מאוד לכל בעלי שכל (ואף בלב בע"ח הטביע הי"ת אהבת החופש כמ"ש חכמי הטבע וכאשר נראה בחוש כי העדר החופש הטבעי תאדיב נפש בעלי כנף משמיעי רננות ביערים ומדבריות מדי יושמו בכלוב ולא ישמיעו עוד הוד קולם הערב אף כי יותן להם אוכל למכביר אשר לא ימצאום בשדה וכמו שאמרה היונה יהיו מזונותי מרורים כזית מיד הקב"ה וכו') בכ"ז ההשתעבד אל אשר תאות ההשתעבדות וההכנע אל אשר תחויב לו ההכנעה הוא דבר יקר יותר ממנו (כמ"ש בעקידה שער צ"ח) ר"ל ההשתעבדות למלך זהו תכלית החפשית כאשר נראה בעליל כי גם מגדולי העם וקציניו אשר להם נחלת שדות וכרמים למרבה בכ"ז ישליכו עשרם ורכושם הרב אחרי גיוס למען יעבדו להמלך גם ע"מ שלא יקבלו פרס. יען כי העבודה וההכנעה לגדול ממנו מאוד במעלה הוא תכלית החפשית. (וכמו שהמליצו חז"ל הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים). ולזה אמרתי על דברת בני האדם אשר ירצו גם המה שיהיו חפשים למען יעשו תאוותם כחפצם ולא יהיו נכנעים תחת יד התורה והמצות (ובהפקירא ניחא להו) מאחר שכבר הוא נמצא בטבע. ולראות שהם בהמה המה להם. ואדרבה כי הרשע אשר יעשה כל מה שתתאוה נפשו הבהמית אין ביד שכלו למשול עליו ולהמנע מלעשותו. הלא נפשו ושכלו ורצונו נמכרי' לצמיתות ליצרו הרע ותאוותיו הבהמיות. ונמצא כי הוא נכנע לפחות ממנו מאוד ויסור למשמעתם. אף כי לבסוף יתחרט מאוד ויבוש ממעשיו ויהי' לבוז ולחרפה. לא כן האיש אשר חננו אלהים בדעת ובידו לעמוד על נפשו לכבוש את תאוותיו מדבר המזיק לנפשו. זה אינו נכנע לפחות ממנו. ואדרבה החומר והתאוה וכח הבהמי שלו משועבדים ונכנעים ת"י שכלו. ואך שכלו שורר בביתו. ולכל אשר יחפוץ יטנו. ואין ספק כי הוא נקרא איש חפשי (וכמ"ש חז"ל אבות פ' ו' שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כי בעיני המשכיל היראה והמוסר לחופש אמיתי יחשבו. יען כי אז הוא חפשי מעבדות היצה"ר ותשוקתו החומרית):
ולכן המצורע הזה אשר דבר לה"ר ולא הטה אזנו לקול הקורא מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' ולא היה בכחו לכבוש יצרו אף בדבר כזה אשר אין לו הנאה ממנו הלא הוא פחות וגרוע יותר מבע"ח הבייתיות הנכנעים להאדם החשוב מהם. (ולדעתי הוא מליצת הנביא (ישעי' א') בנים גדלתי וגו' ידע שור קונהו וגו' ר"ל השור ידע והתבונן להיות נכנע להאדם החשוב ממנו. וחמור הגרוע מהשור לכה"פ ידע אבוס בעליו המאכילו ומשקהו. אבל ישראל לא ידע אף כי אנכי משפיע להם טובי ואני הנותן להם לחמי ומימי. עמי לא התבונן ר"ל אשר הוא להם תכלית הכבוד והחפשית שיהיו עמי ועבדי ה' צבאות ממ"ה הקב"ה). ולמען יתבונן בזה המצורע ויהי' חטאתו נגדו תמיד ויתפעל ממראה עיניו (כאשר כתבנו לעיל פ' ויקרא) לזה יקח הכהן הציפור החיה וטבל אותה בדם הציפור השחוטה לנגד עיניה (כי צער בע"ח בזה גדול מאוד באין הפרש בין צער האדם לצער בע"ח בזה כמ"ש הרב המורה ז"ל (ח"ג פ' מ"ח) בענין איסור אותו ואת בנו ושילוח הקן (ועקידה שער צ"ז) שאם יקח האם על הבנים יבוא לשחטם זה בפני זה. ותעמוד האם על דם בניה והרי צער גדול). ואחר שישלחנה חפשי אין ספק כי באות נפשה תשאף רוח ותברח למדבר למען תהי' חפשית. ויהיה א"כ בזה תוכחת מגולה להמצורע. ויתבונן כמה הוא גרוע מהציפור הזאת. כי הוא כבוש תחת יצרו הרע באין מנוס לעמוד על עצל במו מדר לה"ר ולזה המצוה דווקא בציפור דרור. (ומה יפה מליצת חז"ל ע"ז אמר ר' יהודה בר' סימון אילין ציפריא קולנין זה האומר לה"ר יבוא קול ויכפר על קול. ור"י בן לוי אמר ציפרים ציפור דרור שאכלה מפיתו ושתת מן מימיו. והלא דברים ק"ו וכו'. והוא ממש כדברינו):
פרשת מצורע
(קי"א ב') שביותר צריך להשתדל ברפואת נפש הצרוע מרפואת גופו וכו'. ע"ש. אמרו חז"ל (במדרש) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות סמוך לציפורי והיה מכריז ואמר מאן בעי למזבן סם חיים. אודיי עלי' ר' ינאי וכו' הוציא לו ספר תהלים מכרך הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וכו' אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל הזה והודיעני לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהי' תורת המצורע המוציא שם רע (וכן הוא בערכין ט"ו). ולכאורה הוא נפלא מאוד כי מה לנו אם היה רוכל או איש אחר? וביותר יפלא מדוע לא הבין ר"י בתחילה כל ימיו פשט הכתוב? וזיל קרי בי רב הוא! ואיך הבין עתה מהרוכל אשר לא הוסיף מאומה על לשון הכתוב? אך באמת הרוכל המחזיר הזה ילמדנו דעת בפשט הכתוב אשר לא נוכל ללמוד זה מאיש אחר. והוא כי לרוב עבירות יש לנו התנצלות. והיינו רצוננו לעשות רצונך וכו' אלא שאור שבעיסה וכו' מעכב (ברכות ט"ז:) רחיים בצווארו ויעסוק בתורה ל וכאשר אמרו חז"ל על ואשר הרעותי. אך על עון לשון הרע אין שום התנצלות. כי בזה אשר הוא בגלות או בטרדת הפרנסה לא יאלצהו לדבר לה"ר. ולזה הרוכל הזה הוכיחם על פניהם. באמרו ראו נא אחי אף כי אנכי רוכל ואחזיר בעיירות עם משא לעיפה על שכמי. א"כ יש לי בוודאי התנצלות גדולה על רוב העבירות כגון ביטול תורה ותפילה וכדומה בכל זאת אשים מחסום לפי מלדבר לה"ר כי ע"ז אין לי שום התנצלות. ובזה הבינם הפסוק לכו בנים שמעו לי וגו' אשר מהראוי לו לאמר בואו בנים כ"א ילכו מאתו איך ישמעו לו? אך נראה נא בד"מ אם אחד יושב בביתו ויראה בעד החלון את רעהו המטייל בשוק ויש לו לדבר עמו אז יאמר אליו בא נא אלי אחי בחסדך כי יש לי מה לדבר עמך. תחת אם ישא האיש משא על שכמו אין מהראוי לאמר לו בא אלי. כי איך יבוא אליו והמשא הכבד על שכמו? אך יאמר לו לך נא אחי לדרכך ואני אלך אחריך ואדבר עמך בלכתנו. כן הדבר הזה כי דוד המלך ע"ה לא רצה להוכיחם כ"א על לה"ר כי על ביטול התורה והמצות הלא יענו לו איך נבוא אצלך והמשא על שכמינו ורחיים בצווארינו. ולזה השכיל ליסרם על לה"ר למען לא יהי' להם שום התנצלות ע"ז באמרו לכו בני עם המשא (כי לא אפריע אתכם ממעשיכם) ואני אלך אחריכם ויראת ה' אלמדכם רצונו שתוכלו לקיימם גם בהגלות המר ולא יהיה לכם שום התנצלות ע"ז. ומה הוא? נצור לשונך מרע וגו' כנ"ל. (ולזה אמר ג"כ סור מרע וגו' כי אולי תאמרו כי למצוה כוונתינו כי הוא איש רע ומצוה לפרסם את הצבועים כדרך היצה"ר המסית לאדם והגדולה מהעבירות ישית נגד פניו למצוה ומביא לו ראי' מדברי חז"ל וכדומה כידוע. לזה המליץ במתק לשונו מדוע תבקשו מצוה כזאת אשר תגיע מזה רעה לרעך הלא יש תרי"ג מצות ורובם ככולם לעשות טוב עם בני גילך ובקל תמצא מצוה כזאת. וזהו אמרו סור מרע ועשה טוב וכגון בקש שלום ורדפהו אשר הוא מגדולי המצות). וזהו שאמר ר' ינאי כל ימי לא הבנתי פשט הכתוב רצונו אמרו לו בנים ולא אמר בואו בנים עד שבא הרוכל הזה ר"ל באשר כי הוא רוכל ומשא על שכמו, ובכ"ז היה נשמר מאוד לנפשו מעון לה"ר. ממנו נתתי אל לבי להבין זה כנ"ל. ולזה גם משה מזהיר וכו' ר"ל לזה ענשו בצידו זה המוציא ש"ר יתייסר בנגעים יען כי ע"ז אין לו שום התנצלות:
א
פרשת אחרי מות
(קי"ג א') ירצה המקריבים מבני ישראל יזבחו זבחי שלמים עצמם וכו'. ע"ש. לפי דברי הרב ז"ל הי' לו לאמר אותם לה'? אך הוא הדבר אשר דברנו כי כוונת הקרבן הוא למען ישים בה' כסלו ויאמין כי חייו ופרנסתו תלוי' אך ברצון ה' המשגיח על כל ברואיו. וגם אשר ישליטנו האלהים ליהנות בעוה"ז אך מתנת אלהים היא. וכאשר יחזיק אמונתו בזה בוודאי לא יתעה לשוא נפשו לזבוח לשעירים למען ישיג מהם השפעה. וכמו שענו הנשים המקטרות למלכת השמים אל ירמיהו ומן אז חדלנו לקטר וגו'. וזהו כוונת הכתוב איש איש וגו' למען יביאו בני ישראל את זבחיהם ר"ל אשר ידמו בדעתם כי זהו שלהם ועוצם ידם. והביאום לה' ר"ל כי יתבוננו בדעתם כי הכל הוא לה'. ואך מטובו וחסדו הרשם לאכול מהם ולשבוע מטובם. וזהו וזבחו זבחי שלמים לה' אותם ר"ל שיתנו תודה ושבח לה' אשר זיכה אותם לאכול משולחן גבוה. ואז ולא יזבחו עוד לשעירים וגו' ר"ל כי מאי אהני לי' העצבים אם לא יהי' ברצון ה'. ולזה רמז ג"כ הכ' (בפ' קדושים) אל תפנו אל האלילים וגו' וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו יאמר שלא יפנה לבו אל האלילים להאמין שיהי' בהם תועלת מה להמשיך עי"ז השפעה אליו כי הבל המה גם יחד. כי לזה ציותי אתכם גם וכי תזבחו זבח שלמים לה' ר"ל הלא אין להקב"ה צורך בו כי לו כל חיתו יער וגו' וכוונתו היא אך לרצונכם תזבחוהו ר"ל שבזה תבטלו רצונכם ותאוותכם כי תאמרו למה לנו לגזול או להונות עמיתנו אם לא יהיה ברצון ה' גם מה שיש לי אינו שלי וא"כ לריק יגעתי ולתוהו והבל גזלתי את שאינו שלי ומאי אהני לי' לרמאי רמאותו:
פרשת קדושים
(קט"ו א') אלא מזבח אדמה וכו' לרצונכם תזבחוהו ואין מכריח להביאם. כבר פרשנוהו בפ' הקודמת ע"ש:
פרשת אמור
(קי"ז א') ואם עם בני נכר ידבר איך לא אמר לא ירצו להם? וכו'. ע"ש. ולולא מסתפינא הייתי אומר כי הפסוק הזה בא לפרש הפסוק הקודם ומעוך וכתות וגו' ובארצכם לא תעשו ר"ל לא לבד שלא תקריבו אותם לה' כי גם אסור לסרס אותם (ואפילו ע"י עכו"ם כאשר אמרו חז"ל) וא"כ בוודאי לא ימצא בארצכם. אך מה שאזהירך ע"ז (מאחר שלא יהי' בנמצא) הוא, ומיד בן נכר. רצונו אם תשיגו את המסורסי' מיד בן נכר אשר יסרסם לעצמו ותקחו מאתם לא תקריבו מכל אלה (ואף כי לפי הנראה אין זה מום כי עוד משובח בזה לרדיה ולשחיטה) כי משחתם בהם מום בם ר"ל מה שהשחיתו מהם אבר ההולדה (אף כי משובח בזה) זה יחשב למום ולזה לא ירצה לכם. (ובזה ניחא מה שהוצרכו חז"ל לדרוש מהפסוק איש איש לרבות את העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל ולכאורה הלא כתוב הדר הוא ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה אבל בלא מום תקריבו מהם. ולפי דברינו שהכוונה שאל יקריב זה ישראל לעצמו ניחא):
פרשת בהר
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו:
במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואות ימכר לך:
הלשון מגומגם מאוד. והנכון לפי הפשט כמו שכתב הרב ז"ל בפ' חוקת כי הדבר הנראה לעין יפעול בכחו בדמיון האדם יותר מאוד מאשר יתפעל מראיית השכל ע"ש. ולכן מדרך המוכר חפץ לחבירו יראה ללוקח אך המעלות וישים תמיד אצבעו עליהם ויסתיר החסרונות מעיני הקונה (ואף כי סוף סוף יראה גם החסרונות) וטוב טוב יאמר המוכר למען יתאנה הלוקח ולא ישים לבו על החסרונות. ובהיפך הקונה ישים ידו על החסרונות למען ישרישם בלב המוכר ורע רע יאמר הקונה למען הוזיל לו ויתאנה המוכר. וכאשר אמרו חז"ל (ב"מ נ"ט) ולא יבור את הגריסין וכו' ושווין שלא יבור על פי מגורה שאינו אלא כגונב את העין. והטעם כי כאשר יברור הפסולת נראין יפין ומעלין בדמיהם יותר הרבה מדמי הפסולת שנטל. וכן כאשר ימכור איש שדהו אם יחשוב המוכר התבואות שיעשו עוד עד היובל בוודאי יתאנה הלוקח כי לא יתן אל לבו השנים שיצאו כבר מיובל העבר. וכן אם יחשוב וישריש הלוקח בלב המוכר השנים ותבואות שיצאו יתאנה המוכר. ולזה נתנה לנו התורה עצה לבל יתאנה שום אחד מהם. וזהו אמרו במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך ר"ל אתה הקונה תחשוב השנים שיצאו אחר היובל העבר ואל תתן את לבך לדברי המוכר אשר במספר שני תבואות ימכר לך ר"ל שיחשוב לך אך שני התבואות הבאות ובזה האופן יצא בוודאי החשבון במשפט וצדק ואל תונו איש את אחיו. (העיקר שמעתי מידידי הרב הג' ר"ש ב"ש נ"י):
פרשת בחקותי
אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם:
ונתתי גשמיכם וגו':
ע' בדברי הרב שהק' מדוע בכל התורה לא נכתב ייעוד רוחני לתת מרגוע אל רוח האדם העולה היא למעלה וכו' אלא כל המעשים וכו' שכר גופני בטובת העולם השפל וכו' ע"ש. ובדרך הפשט נ"ל טעם הגון לזה. ע"ד שאמר הרב מדובנא ז"ל על אמרם שכר מצוה מצוה, כי כאשר ישתוקק גוף האדם למאכל ומשתה וכל תענוגיו באשר המה מזון הגוף וקיומו. כן תשקוקק נפש האדם לתורה ומצות כי המה מזון הנפש וקיומה אך יען כי אנו חולים מאוד בחולי הנפש. לכן אין אנו מרגישים טוב טעמה ונופת אמריה. כאשר החולה כל אוכל תתעב נפשו. ולכן הצדיקים הגמורים אשר יטעמו טוב טעם המצוה ודביקות נפשו בזה להשי"ת אינם עושים המצוה למען קבל פרס כ"א עשיית המצוה בעצמה היא שכרם. והמשל בזה לגביר אחד אשר שאלו רעהו מדוע פניך רעים? והשיב לו כי בנו יחידו חלה זה ג' ימים ולא טעם מאומה. ויבוא רעהו אל הילד והפציר לו מאד ונתן לו מטבעות יפות וטבעות עד כי פיתה לב הילד ויעתר לו ויאכל מעט מהמטעמים אשר היו לפניו. וכראותו זאת, וירץ לקראת אביו ויבשרהו כי כבר אכל בנו ונרפא מחליו. וישאלהו לאמר ספר לי גופא דעובדא היכי הוי? ויענהו כן וכן הי' הדבר. אז נאנח אביו בשברון מתנים ויתן קולו בבכי לאמר. הלא תתבונן נא איך חזקה החולי על בני. כי למען יאכל מעט מהמטעמים הטובים אשר אהב וכלתה נפשו אליהם מעולם הוכרחת ליתן לו מטבעות ומשחקי הילדים. הנמשל מובן מאוד כי אין טעם להבטיח לצדיק שכר חלף עבודתו. (ולזה לדעתי מליצת והערב נא וכו' בפינו ובפי וכו'. כי כאשר ינתן לאיש מאכל ויאמר עליו כי רע ומר הוא והמבשלת אומרת כי טוב הוא אז ינתן המאכל לאיש אחר לטעמו ואם יאמר עליו כי טוב הוא אז נדע נאמנה כי האיש הזה חולה הוא וכל מאכל טוב יתעב נפשו וישים מתוק למר ויוכרח לרפואה כן הדבר הוה כי הלא נדע בבירור כי התורה בעצמה מתוקה מדבש ונופת צופים כאשר העידו עליה הצדיקים הראשונים אשר טעמו טוב טעמה והיתה בפיהם כדבש למתוק ותשוקתם היתה נפלאה להתורה והמצות יותר מכל חמודי העוה"ז כאשר אמר דהמע"ה גרסה נפשי לתאבה וגו' וכדומה ואין זאת כ"א החולי הוא אך בפינו. ולזה אינה עריבה עלינו. ולזה נבקש והערב נא וכו' בפינו וכו' ר"ל שתרפא את פינו ואז נרגיש צוף טעמה). ולפי דברינו לא יאות להבטיח לנו בתורתנו הקדושה ייעוד רוחני. כי הלא לצדיקים הגמורים אשר חננם ה' בשכל האמיתי (ויבינו מאוד שכר העוה"ב) הלא אך למותר הוא להבטיח להם שכר חלף עבודתם וקיום המצות. כאשר לא יאות להבטיח לאדם שכר אם יאכל התרנגולת הפטומה אשר הונח לפניו. ולהבוערים בעם אשר הִשָם ה' חכמה ולא ירגישו טוב טעמה מחולי נפשם עליהם. מה יועיל להם ייעוד שכר רוחני אם לא יבינו שכר נפשי? כאשר לא ישמח הכפרי בהנתן לו אבן יקרה מפנינים אם לא ידע סגולתה. לזה יעדה לנו התורה שכר גופני וגשמי כמו ונתתי גשמיכם בעתו ונתנה הארץ יבולה וכדומה אשר גם הכסילים והבוערים בעם ידעו סגולתם. כאשר נתן להנער משחקי הילדים למען יאכל מטעמים
אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת וגו':
אמרו חז"ל ע"ו אל תקרי בהלה אלא בחלה (שבת ל"ב:) לכאורה הוא פלא כי למה הוציאו חז"ל הפסוק מהפשט ודרשו ע"ז דרש רחוק מאוד כזה? וגם מה הוא הענין שחפת וקדחת אל החלה?. ויתכן ע"פ מה שאמרו חז"ל אין הקב"ה פוגע בנפשות תחילה אלא עשיר בשורו עני בשיו וכו'. ולזה היה קשה להם סדר הפורעניות כי איך מתחילה קללם בחולי הגוף כמו השחפת וקדחת ואח"כ וזרעתם לריק אשר לא כן דרכו ית' להעניש תחינה בעונש קשה ואח"ז בעונש קל מזה. וע"ז באה מליצתם אל תקרי בהלה אלא בחלה. כלומר שהקללה תהי' בחלה ר"ל בהעיסה. כי ידוע כאשר יתן האדם המאכל בכלים נאים ויפים וגם המאכל הוא יפה לעינים. יתענג בזה נפשו לרויה גם טרם שישים המאכל לתוך פיו וישבע מזה. כי מההנאה ההיא הוא מתענג וניזון ומתוכה יתברך המזון שבמעיו (עיין עקידה שער מ"ז) וכמו שאמרו חז"ל אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל וכו' מכאן רמז לסומין שאוכלים ואינם שבעים. אמר ר"ז מאי קרא (קהלת ו') טוב מראה עינים מהלך נפש (יומא ע"ד). ר"ל טוב אשר יהנה מהחוש הראות מהמאכל בעודו על שולחנו. מהלך נפש רצונו אחר שיאכל ויהנה הנפש. ולזה קללם שישלח מארה בהתבואות השחפת והקדחת ר"ל שבתחילה יהיו הגשמים מרובים מאוד ואחר יבער בהם חום השמש וישרוף אותם (כמו כי אש קדחה) ומזה יהיו התבואות קלים ושחורים מאוד כידוע. עד שיהיו מכלות עינים טרם שיאכלם (היפך טוב מראה עינים) ומדיבת נפש אחר שיאכלם יהיו לדאבון נפש. ולא זה לבד אמנם גם וזרעתם לריק וגו' ויספתי ליסרה וגו' ונתת שמיכם כברזל וגו' שלא תוציא הארץ כלל ואח"ז יפגע גם בנפשות וזהו והשלחתי בכם את חות השדה ושכלה אתכם וגו' והבאתי עליכם חרב וגו'. וזהו לבעבור כי אין הקב"ה פוגע בנפשות תחלה. (קצת מזה שמעתי מהרב הג' ר' העניך אפרתי ז"ל):
(קכ"ג א') או אם יכנע לבבם הערל ולא ילכו עמי בקרי אלא ישובו בכל לבבם אז ירצו וכו' ע"ש.
למען יתיישבו כפל הכתוב והארץ תעזב מהם וגו' אשר כבר אמר תרצה הארץ וגו' וגם השתנות הלשון ואז ירצו ולהלן אומר והם ירצו את עונם. והטעם או או. ומה שהיפך סדר האבות וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו'? אמרתי ע"פ מה שאמרו חז"ל במדרש עה"פ רעך ורע אביך וגו' (משלי כ"ז) רעך זה הקב"ה ורע אביך זה אברהם ובית אחיך זה עשו. כוונתם כאשר ידענו כי יש לנו ב' בחינות. סור מרע. ועשה טוב. ולכן אם אנו לכה"פ בבחינת סור מרע ואף שאין אנו בבחינת ועשה טוב אזי תועיל לנו זכות אבות. אך אם אין אני גם בבחינת סור מרע ח"ו מה תועיל לנו זכות אבות להושיענו מיד אויבינו! הלא יתנגדו לנו ישמעאל ועשו יען כי גם להם חלק באברהם ויצחק כמונו! ואם משום שאין מעשה אבותיהם בידיהם הלא גם שארית ישראל יעשו עולה ולא יסורו מרע. והוא אמרם שם רעך זה הקב"ה ורע אביך זה אברהם אל תעזוב. רצונו אם ותסירו מרע ותעשו כמעשה אבותיכם אז בבית אחיך זה עשו אל תבוא. ר"ל אז לא יהיו לך לשטן ומקטרג נגד זכות אבות יען לא תשוה אליהם במעשיך. וידוע אשר אמרו חז"ל עה"פ אני ה' בעתה אחישנה (ישעי' ס') זכו אחישנה לא זכו בעתה וסנהדרין צ"ח.). וזהו לדעתי כוונת הכתוב. והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל ר"ל ואז או שישובו בתשובה שלימה ואז ירצו את עונם ר"ל בעצמם וזהו אחישנה. או וזכרתי את ברית וגו' ר"ל או שאכרח לגאלם בזכות האבות כי לא יסורו מרשעתם. וזהו בעתו. (ויהי' א"כ תיבת או אז מושך עצמו ואחר עמו). אמנם לבל תאמר אם יהיו ישראל ח"ו במדריגה הזאת ולא יסורו מרע הלא לא יועילו גם זכות אבות כנ"ל לזה אמר כי מטובו וחסדו ית' יזכור לנו מקודם את ברית יעקב אשר לזכותו אין לנו שום קטיגור כי אין לישמעאל ואדום חלק ונחלה בבית יעקב. ואם לא יספיק זכותו אזי יצרף גם זכות יצחק. ואף זכות אברהם. ואם תאמרו מה לנו ולתשובתינו. מאחר כי סוף סוף יגאל אותנו הקב"ה בחסדו בזכות האבות. לזה אמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם. ר"ל אם תהי' הגאולה רק בעתה בזכות האבות תתעכבו זמן רב בגלות המר נגד כל השמיטות שבטלו (כאמור (ד"ה ב' ל"ו) עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה) א ירצו את עונם ר"ל מאחר שהאבות ירצו את עונם ואך בזכותם יגאלו ולא ישובו בעצמם אל ה'. וכל כך למה יען וביען במשפטי מאסו וגו' ר"ל שאינם גם בבחינת סור מרע לכן ההכרח לכל זה כנ"ל: