אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף לא:

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף לא:

דף ל:

ומועלין שתי מעילות. פרש"י אחת משום קדשי מזבח ואחת משום קדשי בדה"ב כו'. ומשמע דגם לפי האמת בנהנה בש"פ מקדשי מזבח ובש"פ מקדשי בדה"ב בשגגה אחת יביא ב' קרבנות מעילה וכן במזיד כה"ג יתחייב ב' מלקות על ידי התראה אחת וזה צ"ע דהא בשוגג ילפינן בת"כ ויקרא סימן שמ"ט מן מקדשי ה' בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב. וכן אזהרה למזיד מבואר ברמב"ם פ"א ממעילה הלכה ג' דילפינן מן ונדריך לעולה ושאר כל קודש שהוא לה' לבדו בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב ע"ש. ולמה יתחייב ב' בהתראה אחת ועי' במכות דף כ"א ע"א נזיר ששותה יין כל היום לא לקי אלא אחת כשלא היה אלא התראה אחת. ואם נחשוב זה לשמות מחולקים. נימא נמי באוכל מבשר העולה ומבשר החטאת קודם זריקה ילקה שתים במזיד וכן בשוגג יביא ב' קרבנות אף שהוא בשגגה אחת מחמת חילוק שמותם [ועי' מ"ש לעיל דף כ"ז ע"א בד"ה א"ד ודוק]. זולת די"ל דגדול יותר החילוק שבין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב ורק זה הוא דמיקרי שמות מחולקים ולא חילוק דשם עולה וחטאת דעכ"פ כולל אותם שם קדשי מזבח. ואם זה חשיב שמות מחולקים היה שייך שפיר ב' מעילות על מקדיש עולה לבדה"ב אם היה בזה מעילה דאורייתא. אך יש לעיין למאי דקיי"ל אין איסור חל על איסור זולת בכולל או מוסיף או בת אחת עי' רמב"ם פרק י"ז מא"ב הלכה ח'. וא"כ איך יחול איסור מעילה דבדה"ב על העולה שקדם עליה איסור מעילה דקדשי מזבח. ואולי כיון דעולה אין מועלין רק עד שיצאו אחר שריפתן על המזבח. לבית הדשן עי' רמב"ם פ"ב מעילה הלכה ג'. ומשום קדשי בדה"ב שייך מעילה גם באפרן דלא שייך בהו נעשה מצוותן ועי' בסוף מכילתין.

וא"כ נימא מגו דחל איסור מעילה דקדשי בדה"ב על אחר שנעשו אפר דאז ליתא משום מעילה דקדשי מזבח. חל נמי מעילה דקדשי בדה"ב על קודם שנעשו אפר אף שאו יש עליו מעילה דקדשי מזבח. אך צ"ע בזה במ"ש הרמב"ם פרק ד' משבועות הלכה ו' באמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חל על שבועה וכתב הראב"ד דזה שיבוש שבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על הככר לעולם ותירץ הכ"מ דמה לי אם לבסוף נשבע עליו לעולם וגבי היום אין כאן תוספת והובא בספרי נש"ר ביבמות דף ל"ב ע"א בד"ה איסור ע"ש. והנ"ל להרמב"ם י"ל דקודם שנעשה אפר אין כאן תוספת ולא שייך שיחול איסור מעילה דקדשי בדה"ב על מעילה דקדשי מזבח באכל מבשר העונה. ולהראב"ד שייך שיחול מעילה דקדשי בדה"ב על מעילה דקדשי מזבח באוכל בשר העולה ואולי י"ל דשתי מעילות אין הכוונה לחיוב ב' קרבנות מעילות אלא לענין מזיד שיחול עליו ב' איסורים ולענין לקוברו בין רשעים גמורים דכן הדין דאף שאין איסור חל על איסור לעונש. לענין לקוברו בין רשעים גמורים חל כדאי' ביבמות דף ל"ג ע"ב ואכתי צ"ע בכ"ז:

אלא לר"ל כו'. עי' בתוס' ובקושייתם מנלי' דילמא מיירי בקדשי מזבח וטעמא דא"פ הקדשים להאכילן לכלבים ביאר בצ"ק דילמא רבנן איירי בין בק"מ ובין בקדשי בדה"ב ובק"מ טעמא דא"פ הקדשים להאכילן לכלבים ובקדשי בדה"ב טעמא דבעי העמדה והערכה מש"ה יקברו ומש"ה תני מתו ולא תני אם נעשו טריפה יקברו משום דקאי נמי אקדשי בדה"ב ומשום העמדה והערכה ור"ש לא פליג אלא אקדשי בדה"ב ובקדשי מזבח מודה דיקברו משום דא"פ כו' ע"ש. ולכאורה יש להשיב אי מודה ר"ש בק"מ ומשום דא"פ כו'.

ה"ל לאסור לפדות גם בקדשי בדה"ב מהאי טעמא מיהו מדרבנן וכדמוכח בפסחים דף כ"ט ע"א דהסובר א"פ כו' בק"מ מה"ת ס"ל נמי בקדשי בדה"ב דא"פ מדרבנן וכמש"ש התוס' בד"ה אין פודין. וא"כ אמאי אר"ש בקדשי בדה"ב אם מתו יפדו ליתסר לפדותן מיהו מדרבנן אף דלא בעו העמדה והערכה. אלא דלמ"ש התוס' שם ע"ב בד"ה רב אשי. דקדושת דמים דאין פודין אלא מדרבנן לא גזרו אלא שלא להאכילן לכלבים ושרי להסיק תחת תבשילו ורק בקדושת הגוף דא"פ מדאורייתא אפי' להסיקו תחת תבשילו א"פ ע"ש. לפי"ז א"ש דברי התוספות די"ל דלר"ש יפדו קדושת בדה"ב אם מתו ע"מ שלא להאכילן לכלבים אלא לשאר הנאה כעין דלהסיק תחת תבשילו דשרי בקדשי בדה"ב אף דאסור בק"מ. ולרבנן אי אפשר משום העמדה והערכה וסתמא דגמרא הכא ראוי לאוקמי כשיטת רב אשי דפסחים שם. אך לרב יוסף שם דמוקי פלוגתייהו בהא דאוכל חמץ של הקדש במועד או מעל או לא בהא דאי פודין הקדש להאכילן לכלבים. משמע דלמ"ד א"פ אסור אפילו להסיקו תחת תבשילו גם בקדשי בדה"ב דהא שם בקדשי בדה"ב מיירי ואי לכ"ע שרי להסיקו תחת תבישלו הרי חזי לזה ולמה לא ימעול. ואי נימא דסוגיא דהכא תיתי כסברת רב יוסף א"ש דברי הגמרא דאי אפשר לומר כמ"ש התוס' מטעם דא"פ כו' דא"כ אמאי סובר ר"ש בקדשי בדה"ב שמתו יפדו. וי"ל דמש"ה כתבו התוספות קצת קשה. והיינו משום דמסתבר יותר לאוקמי סתמא דגמרא כשיטת רב אשי. ומ"מ קושיא אלימתא אינו כיון דכשנימא דהש"ס דהכא תיתי כרב יוסף לא תקשי כנ"ל לכאורה. דף ל"ג ע"א אשר לא יקריבו כו' יצתה זו שאינה קריבה היום אלא למחר. בספרי נש"ר ביבמות סוף דף י' הבאתי מהמ"מ פ"א מיבום דלהרמב"ם דרש דלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה הוא רק אסמכתא ונראה משום דדרך הכתוב לכתוב עבר בלשון עתיד ואני כתבתי דכל מקום דכתיב כן אתי לדרש גמור ע"ש. וגם מהכא משמע כן דהא דרש גמור הוא דבמום עובר אינו נפדה ועיקרו מדכתיב לא יקריבו לשון עתיד ולא אמרינן דדרך למינקט לשון עתיד גם על לשון הוה ויהא כאילו כתיב אשר לא מקריבים ממנה. ודע דגם למה שמצדדו התוספות בבכורות דף ל"ח ע"ב בד"ה וסימנך ברקא. דבאינו מתרפא מאליו חשיב מום קבוע אף דגם מום קבוע אפשר להעבירו ע"י רפואה גמורה ע"ש. לא תקשי מהכא דנפרש אשר לא יקריבו שאינה קריבה כל עיקר בלא רפואה מאדם ינתה מום עובר שקריבה למחר מאליו בלי רפואה מאדם:

ואפילו חי' ואפילו עופות כו'. פי' התוספות כגון שהתפיס תרנגולין לבדה"ב כו'. ובמלא הרועים ערך העמדה והערכה אות ג' תמה מאי אפילו חי' ועוף דאמר. דלבדה"ב מי גרע חי' ועוף מעצים ואבנים כו' ע"ש. ואני תמה על תמיהתו וכי בעצים ואבנים שייך העמדה דזה לא שייך אלא בבע"ח (ועי' ברמב"ם פרק ה' מערכין הלכה י"ב] וכיון דבקרא כתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן. סד"א דוקא בהמה ולא חי' ועיף קמ"ל דבהמה לאו דוקא דה"ה כל בע"ח [ועי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק ר"פ כיצד הרגל ריש ע"ב ודוק]. ובמש"ש במלא הרועים אות ב' דלר"ל דת"ק דר"ש במשנתינו סובר דקדשי מזבח אינו בכלל העוה"ר ע"כ ת"ק דבמשנה אינו ר' יודא דא"כ קשה עליו ההיא דספרא כו' ע"ש. איני מבין דבריו דאטו בספרא נקיט הא דבקדשי מזבח ישנו בהעוה"ר. דבאמת לא נקיט שם אלא הא דואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו קאי אהא דבע"מ יפדו. ואיך יהיה הפדיון לא נקיט כלל בספרא אלא הגמ' מסיק אליבא דריו"ח הא דא"ר עביד להו העוה"ר. והיינו דמפרש דקאי והעמיד והעריך ארישא דקרא דאיירי בקדשי מזבח. ור"ל מפרש דוהעמיד והעריך לא קאי ארישא דקרא דמיירי בקדשי מזבח אלא על בין טוב ובין רע דמיירי בקדשי בדה"ב לדבריו כנ"ל פשוט:

א"ה בין טוב לרע מיבעי ליה. עי' פרש"י דכה"ג משמע חילוק בין טוב לרע ובין טוב ובין רע משמע שוין. והנה בסוף פ' קדשים כתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה כו' ובסוף פ' שמיני כתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור כו'. הרי במובדלין כתיב בין ובין. ואפשר כיון דכתיב בהדיא להבדיל אין קפידא בזה:

תמימין יקברו. פרש"י אף דליתנהו בהעיה"ר עביד רבנן מעלה דיקברו הואיל והוי חזי להקרבה ובתוספות כתבו משום דאין רשאין לפדות בלא מום. וכבר כתב בספר אמרי הצבי בב"ק דף ע"ו בד"ה מכדי דס"ל דמה"ת אין נפדין דמיתה ל"ח מום לפדות עלי' ע"ש. והנה בברייתא דת"כ שהובא הכא בפסוק ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו כו' דמוקי שיפדו על מום מסיק טמאה לרבות את המתה יכול אפילו אמר ה"ז הקדש ומתה תפדה ת"ל והעריך את שיש לה העמדה יש לה הערכה זאת שאין לה עמידה אין לה הערכה ולא מרבה רק הקדיש מתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה כבהמה טמאה גמורה ע"ש. ומשמע דרק משום שצריך העוה"ר לכך לא מרבי' מטמאה הקדיש ומתה ולולא זה הוי מרבי' מטמאה גם הקדיש ומתה דאל"כ לא היה צריך לטעם שא"א להיות בה עמידה דתפ"ל דלא נתרבה מטמאה רק דומיא דטמאה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה וע"כ דלא הוי מצרכינן להיות דומיא ממש לטמאה. וא"כ למאי דקיימינן השתא דקדשי מזבח לא היה בכלל העוה"ר היה ראוי מה"ת להיות נפדה מתה גם בלא מום מריבוי דטמאה וצ"ל כפרש"י משום מעלה דרבנן. ואף שהט"ז באו"ח ס"ס תקפ"ח וביור"ד סימן קי"ז כ' דכשיש היתר מפורש אין כח לחכמים לאסור ע"ש. אפ"ל דהא דטמאה לרבות המתה לא חשיב כ"כ מפורש ומצי חכמים למיעבד מעלה שיקברו. ובש"מ בב"ק שם כתב דמיתה זין לך מום גדול מזה יעו"ש. וקצת ראיה יש דמיתה אינו כמום מע"ז דף י"ג ע"ב דאם הקדיש בזה"ז בהמה נועל דלת בפניה והיא מתה ובתוספות שם ד"ה ונשחטי' כתבו דבקדשי מזבח איירי ע"ש. ואי מיתה חשיב כמום. ובמום קיי"ל דאסור לגרום שיבוא לידי מום כמו מניח על אזנו דבילה ובצק כדי שיבוא כלב ויאכלנה כדילפינן מכל מום עי' בבכורות ריש דף ל"ד. וא"כ ה"נ ליתסר לנעול דלת בפניה כדי שתמות דהוי כגורם להטלת מום. ואי מיתה אינו כמום ניחא. ושם פריך ולישווי גיסטרא ומשני אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותי' וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם זה שייך על מעשה בידים דומיא דונתצתם דהוא במעשה בידים ולא בגרמ' בעלמא. ועי' בספרי נש"ר ביבמות דף ל"ג ע"א בהגה"ה אלא מליקה ודוק ואכמ"ל:

לר"ל דאמר לרבנן כו'. פי' רש"י לריו"ח דמוקי בבע"מ מעיקרו ניחא דנפדה לכלבים דלא נחתא מעולם קדושה לגופיה כו'. והוא מבואר במשנה בבכורות דף י"ד ע"א דאם מתו יפדו. ומזה הקשה הפ"י בפסחים דף כ"ט בתוד"ה אין פודין על מ"ש התוספות דקדשי בדה"ב אין פודין לכלבים מדרבנן. דאם מתו יפדו דנקיט במתני' משמע אפילו לכתחילה ע"ש. והנ"ל דאף די"ל דקדושת דמים למזבח חמיר מקדושת דמים דלבדה"ב וכדאיתא בבכורות שם אהא דנפדו ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד אמר טעמא דנפדו הא לא נפדו אסורין בגו"ע מסייע לר"א דאמר קדשי בדה"ב אסורין בגו"ע ודחי די"ל דרק קדושת דמים למזבח דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו רבנן אבל קדשי בדה"ב לא. וא"כ אף לענין לפדות לכלבים י"ל דהשתא בק"ד למזבח שרי כ"ש בקדשי בדה"ב. מ"מ אפ"ל נמי סברא להיפך דבבכורות דף כ"ה ע"א איתא בפרה אדומה שיש שתי שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר דגוזז במספרים ופרכינן דאף דפרה היא קדשי בדה"ב הא אר"א קדשי בדה"ב אסורין בגו"ע מדרבנן ומשני שאני פרה דלא שכיחא וכדפרש"י דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ע"ש. וא"כ גם בזה יש מקום לומר דאף דבקדשי בדה"ב אסור מדרבנן לפדות לכלבים מגזירה אטו קדשי מזבח הוא משום דקדשי בדה"ב שכיחא וכהא דחמץ דהקדש דפסחים ובמילתא דשכיחי גזרו רבנן. אבל בהא דמקדיש בע"מ מעיקרו לדמי קרבן דעושה איסור ולקי כדאיתא לעיל דף ז' ע"א המקדיש בע"מ לדמי נסכים לוקה דבזיא מילתא וכמש"ש התוס' דה"ה מקדיש לדמי עולה [ואפי' בבע"מ מעיקרו ולא דמי לדקל] ע"ש. זהו ודאי לא שכיח שיעבור אדם אאיסור תורה וי"ל דלכך ל"ג רבנן. שוב ראיתי בשעה"מ פ"א מאיסורי המזבח שהעיר כקושיית הפ"י וכתב דרק בקדשי בדה"ב דשכיח גזרו אטו ק"מ ולא בקדם מומן להקדישן דקיל טפי ע"ש.

ולא כתב למה קיל. והרי בארתי שפיר משום דלא שכיח שיעבור אאיסור וכמשנ"ת.:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה