אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף ל:

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף ל:

דף ל.

גבי עכו"ם כתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו ה"ה כמוהו. בע"ז דף נ"ד ע"ב יליף מהך קרא דחליפי חליפין דע"ז אסורין. ואינו סתירה לדהכא די"ל תרתי ש"מ מזה פירשו. וחליפי חליפין. ולהסובר שם דחליפי חליפין מותרין מדכתיב בהך קרא כי חרם הוא הוא ולא חליפי חליפין. לכאורה י"ל נמי הוא ולא פירשו. וכעין דאמרינן בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו בשרו אסור פירשו מותר. א י"ל אף דפירשו נתמעט מבשרו. מהוא אין למעטו.

דהו משמע כל מה שבגופו ועי' במעילה דף י"ב ע"ב ה"נ לא מקיים בלא פרש וע"ש בפרש"י. ורק חליפי חליפין הוא דאפשר למעטו מהוא. והא דבע"ז דף ל"ד ע"ב יליף איסור הנאה דפרש מולא ידבק בידך מאומה מן החרם. כבר עמד ע"ז בנוב"ת חי"ד סימן ע"ח וע"ט יעו"ש ואכמ"ל: גם לרבות שינוייהן. כן פרש"י בחומש וכמ"ש המזרחי דפוסק כב"ש משום דסליק לב"ה בקושיא. והנה בסוכה דף ג' ע"א בתוד"ה דאמר הביאו מסדר רב עמרם שפסק בששה מקומות כב"ש ע"ש. והנ"ל די"ל דיסבור כרש"י והא דלא חשיב זה משום דסליק בקושיא לב"ה. ועי' בס' קשות מיושב בב"ק דף ס"ו ובתורת חיים שם ודוק:

נתן לה זהב ר"י בר"י אומר אין עושין ריקועין אפי' אחורי בית הכפרות. עי' פרש"י אם יש בנין לעשות והוא נתן לה אבנים באתננה. וצע"ק דפתח בזהב וסיים באבנים. והנ"ל ע"פ מ"ש בתשובת נוב"ת חא"ח ס"ס ג' בהא דלא הותר למלאכת שמים רק מהמותר בפיך דזהו רק במה שהוא עיקר הצורך למלאכת שמים אבל במשיחות הרצועות בשומן דג טמא כיון דגם בלא משיחה זו היו הרצועות כשרים לית לן בה וכ"כ בתשובת שיבת ציון ס"ס ג' ע"ש. וא"כ אף אנו נאמר דרק ריקועין ציפוי למזבח הזהב דהציפוי הוא מעיקר מצות מזבח הזהב אסור מדאתנן. אבל אחורי בית הכפורת דאין הציפוי מזהב שם מעיקר המצוה לא פסל כשמצפהו בזהב דאתנן. ולכך פירש בנתן לה אבנים שהוא מעיקר הבנין. אך ק"ק לפרש דאין עושין רקועין קאי אמזבח [כדפרש"י הכא] ודמסיק אפילו אחורי בית הכפורת קאי אאבנים. ובע"ז דף מ"ו ע"ב פי' רש"י ריקועים ציפוי היכל לבית קה"ק כו' כיון דנוי הוא מיתסר ע"ש. וי"ל דשם הנוי הוא מעיקר המצוה. ושם לא מסיק הא דאחורי בית הכפורת. והכא דמסיק אפי' אחורי אחורי בית הכפורת דקיל קדושתי' כדפרש"י הכא. י"ל דמשמע לרש"י דנוי דמקום זה אינו מעיקר המצוה לכך פירש אאבנים. אך בפי' ר"ג מפרש הכא לטוח הקיר דאחורי בית הכפורת ואולי יש לחלק בין נד"ד להא דמן המותר בפיך וצ"ע. ועי' בע"ז דף י"ז ע"א בתוד"ה מהו ודוק:

בממנה על פסחו ורבי היא כו'. לכאורה לת"ק דרבי דסובר מכדי אכילה ולא מכדי מקח דאינו כממונו ואי סבר כרבנן דר"י הגלילי דקדשים קלים אינו ממון בעלים. תקשי לכל נדר להוציא את הנדור למה לי תפ"ל דאינו שלו אמנם ברמב"ם ספ"ד מאיסורי המזבח כתב דגופו של אתנן לא יעשה ריקועין לבית שנאמר לכל נדר להוציא את הריקועין. ובלח"מ שם הקשה דבגמרא מרבינן ריקועין מבית ה' אלהיך. ובפרמ"ג או"ח סימן קנ"ג בא"א ס"ק ט"ז תלי זה בסוגיא דע"ז דף מ"ו דלרבא מבית ה' מרבינן מחובר וכל נדר אתי לריקועין ע"ש. וא"כ אפ"ל דת"ק דרבי ידרוש מכל נדר על ריקועין. ולכאורה היה אפ"ל בלא"ה דלמאי דמסיק רבי שע"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן. והק' התוס' בפסחים דף צ' למה לי הך טעם כיון דמקרא נפיק וכתבו דקרא אשמעינן דדעתו לכך ע"ש. ונימא דע"כ לא פליגי רבנן על רבי אלא בסתמא דרבי סבר דסתמא דעתו גם על מכדי מקח ורבנן לא ס"ל בסתמא הכי. אבל במפרש בשעת הקדישו שמקדישו ע"מ כן אפ"ל דיודו רבנן לרבי. והא דמוקי הכא כרבי ולא כרבנן י"ל דניחא להו לאוקמי קרא דלכל נדר דנקיט הכא בסתמא וכרבי מלאוקמי אף כרבנן ובמפרש. ומ"מ לא תקשי לרבנן כיון דמצינו לאוקמי קרא אאופן דמפרש. אך אולי י"ל דלרבנן אאופן דמפרש שיוכל ליקח מה שירצה לא חשיב הוקדש לפסח כלל והוי כעין מתנה על מ"ש בתורה ורק מה שלצורך אכילה הוא דחשיב הוקדש לפסח וצ"ע. והנה בב"ק דף ס"ו ע"ב דמוקי הא דקרבנו ולא הגזול בגזל קרבן דחברי' דהקשו התוס' אי בעולה ושלמים הא אמרינן בפסחים דף פ"ט דמוכר עול ושלמיו ל"מ [וכדפי' הפ"י דא"כ מאי איריא דתני ולא הגזול ליתני ולא הלוקח רבותא טפי כו' ע"ש] והיה נראה לאוקמי בפסח שיכול למנות אחרים עמו על פסחו אבל קשה דהאי קרא בעולה כתיב אם לא שיעמיד באם אינו ענין ע"ש. ולהמבואר אפ"ל דאף דאין ללמוד עולה מפסח דרק בפסח אשמעינן קרא דע"מ כן הקדישו שיהא יכול למנות לאחר בפסחו אף דלא פירש הכי בשעת הקדישו דהי' סתמא. אבל בעולה ושלמים אף ע"ג דבאים בשותפות עי' רמב"ם פי"ד ממעה"ק הלכה ב'. זה מיירי כשהיה השותפות בשעת ההקדש אבל כשהקדיש סתמא אמרינן דנתכוין שיהא כולו עבורו ותו לא יוכל לשתף לאחר דבכה"ג מוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. אמנם במפרש בשעת הקדישו ע"מ שיוכל לשתף להקרבן איש אחר יהא יכול אף דלא פירש בשעת הקדישו את שם השותף האחר מי הוא. דבשלמא אי הוי אמינא דגזה"כ הוא בפסח לא הוי מצינו למילף מזה לקרבן אחר. אבל כיון דמפרש רבי טעמא דקרא בפסח משום דע"מ כן הקדישו. א"כ אף דזה לא מצינו למילף שאר קרבנות מפסח לסתמא די"ל דרק בפסח עמדה תורה על סוף דעתו שע"מ כן הקדישו ולא בשאר קרבן. עכ"פ זה נוכל ללמוד לשאר קרבן במפרש כשמקדישו ע"מ שיוכל לשתף להאחר עמו אף שלא פירש בשעת ההקדש מי היא השותף. כיון דלרבי גם מכדי מקח חשיב הקדש ואינו כמתנה על מ"ש בתורה. גם בעולה יהני כזה שיהא יכול לשתף אחר. ושפיר מתוקמי הא דנקיט קרבנו ולא הגזול דמשמע מדעתו מהני בעולה דמיירי ביה קרא. בכה"ג. ומ"מ צ"ע בכ"ז ואכמ"ל:

אבל נרבעו כשהן מוקדשין ד"ה אסורין. הרמב"ם פרק ג' מאיסורי המזבח הלכה י"ג פסק דמותר וכתב הכ"מ מן הרי"ק כיון דאינו אלא משום ביזוי אזלינן לקולא כו' וכתב בס' אמרי הצבי בבא קמא סוף דף ס"ה אף דדרכו לפסוק כלישנא בתרא תמיד פסק לקולא כיון דביזוי אינו אלא דרבנן [ועי' מ"ש לעיל דף כ"ט ע"א בד"ה כשהוא] ע"ש. והנה בגנת ורדים כלל ס"ט הביא מהגאונים והרי"ף דפוסקים כלישנא בתרא בין להקל בין להחמיר בין שיהיה בשל תורה בין שיהיה בשל סופרים ע"ש. וצ"ע אם יחלוק הרמב"ם בזה. אך כבר ציין במסורת הש"ס לע"ז דכ"ד דשם הסוגיא הפוכה מדהכא דרבא אר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן מוקדשים פ"ש ובתוס' במנחות דף נ"ח ע"ב ד"ה יא"ד. וא"כ שפיר י"ל דסמך הרמב"ם אסוגיא דע"ז. דף ל"א ע"א למ"ד טריפה אינה יולדת כו'. פי' ר"ג א"י שאין מתעברות כו'. ומשמע דס"ל כהפר"ח ביו"ד סימן נ"ז ס"ק מ"ז דהעיבור לחוד מוציאה מספק טריפות ודנקיט בגמרא אינה יולדת היינו שאינה מתעברת ודלא כמהרש"ל דמצריך עיבור ולידה. ובתשובת עמודי אור ס"ס מ"ט הוכיח מהמהרש"ל דזכר טריפה מוליד דכיון דיתכן שתתעבר אלא שלא תוליד והזכר אינו פועל בעיבור יותר מהנקיבה וכיון דעיבור ולידה בעי להוציא מס"ט ובזכר לא שייך הלידה כלל בפעולתה דכוונת מהרש"ל שפעולת הלידה לא יכון בטריפה ולא מצד גרעון הולד הוא שא"א ליצא גמור בחיים] לא מפיק בהא מספק טריפות עכ"ד. וצ"ע כיון דטריפה אפשר שתוליד העיבור דקודם שנטרפה. וטריפה אפשר שתתעבר. ואי אין החסרון בעצם הולד. ע"כ צ"ל דאף ע"ג שיצדק נפרד. דהיינו דאפשר שתתעבר בלי להוליד וגם אפשר שתלד העיבור שקודם הטריפות. מ"מ לא יצדק מחובר. דהיינו שתי הפעולות א"א בטריפותה אף שהוא בזמנים מחולפים. ואם היה ע"ז קבלה מחז"ל לא תקשי. אך מהסברא יותר נראה. דלולא שהחסרון בעצם הולד שנתעברה בטריפותה היתה יכולה להוליד אותו כמו דיכולה להוליד העיבור דקודם הטריפות [דמנלן מסברא לומר דאחר נתינת הכח בטריפותה לעיבור לא יכלה עוד תת כח אח"כ ללידה] אלא החסרון הוא בעצם הולד והעיבור דשעת הטריפות. ואם כן גם בזכר טריפה אף אם תתעבר ממנו לא יבוא לכלל לידה. איברא גם להפר"ח אין ללמוד דכמו דנקיבה אין מתעברת כן הזכר לא יעבר. דמי יודע אם טבען שוה. וכמו דחזינן בזקנה שפועל יותר על מניעת העיבור בנקבה מבזכר באדם ומעשים בכל יום יוכיחו וע"כ צריך ראיה מהש"ס. ושם הביא מתשובת רעק"א סימן ר"ד דאס"ד זכר טריפה מוליד נוקמה לפלוגתא דר"א ור"י כשהאב טריפה והוליד מכשרה ופליגי בזה וזה גורם. ודחה בעמודי אור דולד מכשרה שהולידה מזכר טריפה לכ"ע מותרת דלא עדיף זרע הזכר לאסור בזה וזה גורם מאפרוח הנולד מביצת טריפה דשרי משום דהתהוות האפרוח הוא לבתר דמסרח והוי עפרא ואין הבא מכחו נאסר כו' ושאני באם טריפה שהולד עיקרו מכחה בא והביא התוס' דע"ז דכ"ד ע"א ד"ה ישראל. בחשש רביעה להצריך שימור גם לאב שהולד מכחו בא וכתב דש"ה דלאו איסורא הוא דנימא עפרא בעלמא דלא שייך שם היתר זה כו' ע"ש. והנ"ל להליץ בעד הגרע"א דהיה שייך סברת העמודי אור אי איסור טריפה לגביה היה תלי רק באיסור אכילה דהדיוט דאז הוי אמרינן היכא דאין בהדבר שממנו נתהוה משום איסור אכילה שרי לגבוה. אבל למאי דאיתא לעיל דף כ"ט ע"א דאי ממשקה ישראל מן המותר לישראל לא ידענו רק נולדה טריפה ממעי אמה דומיא דערלה וכה"כ אבל בהיתה לה שעת הכושר דג"כ אסורה לגבוה אינו תלוי באיסור אכילה דהדיוט אלא ילפינן מקראי אחרינא איסורם לגבוה ומה דלא נלמד מן ממשקה המותר. אין לתלותו באיסור והיתר. א"כ מה בכך דאין לאסור באכילה מכח זרע הזכר הטריפה כיון דלא דיינינן באיסור זה דלגבוה מצד איסור אכילה דלהדיוט ושייך שפיר בזה לאסור לגבוה משום דבא מכח האב הטריפה דאסור לגבוה וה"ל כהא דנרבע שכתבו התוס' בע"ז דהיה שייך לאסור הולד שבא מכח האב הנרבע דלכן הקשו דניבעי שימור גם לאב לר"א דסובר זוז"ג אסור. וה"נ שייך לאוסרו מחמת שבא מכח האב הטריפה ול"ד לאפרוח מביצה טריפה שמותרת גם לגבוה דש"ה כיון דהביצה אינה ממין הקרבנות אין לדון בה רק מצד איסור אכילה. ומ"ש בעמודי אור דהרי שם תירצו הואיל ואשתני שרי גם לגבי איסור נרבע דקדשים. נ"ל דלמש"ש התוס' בתירוצם כיון דטעמא דבזיא מילתא דמה"ט אמרינן דנרבעו כשהן חולין מותרין כיון דאשתני לא בזיא מילתא ה"נ בזרע האב לא מינכרא ולא בזיא מילתא. וא"כ בטריפה דלא נקטו טעם דבזיא כבנרבע [וצ"ע ברמב"ם פ"ב מאיסורי המזבח הלכה י'] י"ל דהאיסור מפני איזו שינוי טבעיי שבולד שבא מטריפה ושפיר שייך האיסור גם מחמת זרע האב הטריפה וא"ש ראיה דהגרע"א למאי דאי' בחולין סוף דע"ט דלר"א ספוקי מספ"ל אי חוששין לזרע האב. ואי חוששין חשבינן הולד גם ממינו של אב כמש"ש בעמודי אור. ואי זכר טריפה מוליד ה"ל לאוקמי פלוגתייהו בהכי כנזכר. ודע דלמאי דמשמע גם מדברי העמודי אור דאם אין חוששין לזרע האב ודאי לא הוי איסור בולד נרבע דזכר. לכאורה יש לתרץ קו' התוס' בע"ז דכיון דמספ"ל לר"א אי חוששין לזרע האב וכנזכר. הלכך לא צריך האב שימור דשרי מטעם ס"ם דשמא לא נרבע אביו ואפילו נרבע שמא הדין דאין חוששין לזרע האב וגם ספיקא דדינא מצטרף לס"ס ועי' בתשו' רעק"א סי' ל"ז דלא כב"ש באה"ע סי' קנ"ה ס"ק ל"ב וע"ש בדגמ"ר] ועי' בבאר יעקב ביו"ד סימן נ"ז ואכמ"ל. ודע דמ"ש התוס' לחלק בהא דעובר ירך אמו דשאני טריפות דתלוי בחיות ובריאות כו'. הנה בב"ק דף מ"ז ע"א בתוד"ה מ"ט. לא הזכירו אלא ממה שיש להעובר חיות בפ"ע. והבאתי בספרי כובע ישועה שם דמהרשב"א משמע דאי טריפה חיה. ועובר ירך אמו ולד טריפה אסור והקשיתי ע"ז וכתבתי להסביר דגם אי טריפה חיה עכ"פ הטריפות פועל איזו שינוי בגוף הנטרף ושייכא סברא זו דאינו פועל השינוי בהעובר ע"ש. ומהתוס' דהכא דהוסיפו תיבת ובריאות משמע כמו שכתבנו:

אבל גבי ביצה כו' עפרא בעלמא הוא אפי' ר"א מודה. ויש לעיין מ"ט דר"ה דלא נחית לסברת אביי. והנ"ל בשנבין בולד טריפה מי המה הזוז"ג. דרש"י פי' לעיל בסוף הדף דהאב והאם המה חשיבו הגורמים. והנה ביד מלאכי בכללי הדינים סימן רט"ו אות ג' הביא מהרמב"ן דאפי' למ"ד זוז"ג מותר מודה היכא דגורם דאיסור וגורם דהיתר אין מתערבין זה בזה רק כל אחד לחודיה קאי כו' ושדעת רש"י אינו כן והק' להרמב"ן מהכא דחשבינן בולד טריפה זוז"ג והרי האב והאם כל חד לחודי' קאי וכתב דגורמין דולד הוא הזרע של הזכר והזרע של הנקיבה ושניהם מתערבין עכ"ד. והנה כבר כתבנו בדיבור הקודם מהעמודי אור דזרע הזכר כפירשא חשיב כהא דאפרוח שנולד מביצת טריפה דהכא ורק בהאם טריפה שהולד עיקרו מכחה בא הוא. דאסור ע"ש. ולי נראה דאם נידון מצד הזרע אין לחלק בין זרע האב לזרע האם ועי' בנדה דף ל"א ע"א בהחלקים שמצד האב ומצד האם. והא דפליגו אי חוששין לזרע האב. ובאם ודאי חוששין. אינו מצד דכחה יותר מדאב. אלא פלוגתתן הוא אי לדיני התורה מתייחס גם אחר אביו כמו לענין אותו ואת בנו משום דהולד אינו נודע כ"כ להתייחס אחר אביו כמו אחר אמו דבנה כרוך אחריה ולא אחר אביו. וי"ל דמש"ה פרש"י לעיל בסוף הדף דהגורמים הם האב והאם ולא הזרע שלהם. ומשום דאם נידון מצד הזרע הוא כפירשא גם מצד זרע האם דג"כ חשיב כפירשא [וממילא קמה ראיית הגרע"א דזכר טריפה אינו מוליד דאל"כ לוקמה באב טריפה שהוליד מכשרה עי' בדיבור הקודם]. וממילא תירוץ היד מלאכי דחשבינן הזרע להגורמים. לא יתכן לדברינו כיון דגם זרע האם פירשא הוא וע"כ אי טריפה יולדת ופליגי בזוז"ג מוכרחין לומר דהאב והאם שאינם פירשא המה חשיבו הגורמים אע"ג שהמה בעצם גורמים רחוקים יותר מזרע שלהם שהם גורמים קרובים. אך לפי מאי דקיי"ל דטריפה אינה יולדת ופלוגתייהו בעיברה ולבסוף נטרפה לענין אי אמרינן עובר ירך אמו או לא. י"ל דבאמת לא שייך בזה כלל הא דזוז"ג דאי מצד האב. והאם המה גורמים רחוקים ואם מצד הזרע שלהם לא שייך גורם דאיסור כיון דאז פירשא הוא גם זרע האם. ואם כן יש לומר דר"ה קאי באופן דנאמר דגם גורם רחוק חשיב גורם לאסור וכדאוקמי' הכי למ"ד טריפה יולדת אך צ"ע לפי הגירסא דלשתי הלשונות קאי עפרש"י ובצ"ק] ולכן מחלק דבולד אין גידולו כ"כ מסיבת אמו הטריפה משום דמאוירא רבי וכשני הפירושים שברש"י. משא"כ ביצה דעיקר גדילתה מגוף התרנגולת הטריפה והביצה שגופה טריפה ממילא האפרוח שבא ממנה אסורה מטעם דביצת הטריפה בעודה שלימה וטובה קודם שנסרחה חשובה גורמת להתהוות האפרוח אף שהיא גורם רחוק לא גרע מהאב והאם דחשיבו גורמים אף שגרמתן הוא גורם רחוק אבל למאי דקיי"ל דטריפה אינה יולדת ולא פליגי כלל בזוז"ג.

י"ל דבאמת לא שייך בזה כלל, הא דזוז"ג. דאי מצד האב והאם המה גורמים רחוקים וגורם רחוק לא מצי לאסור ואי מצד הזרע שלהם שהוא גורם קרוב הוא כפירשא אז ולא מצי לאסור. ולכך סובר אביי דאפרוח שנולד מביצת טריפה לכ"ע מותרת דאין לאסור מצד גורם, דהביצה טרם שנסרח. דהוא גורם רחוק. ומצד. אחר שנסרח הוא פירשא ועפרא בעלמא כנ"ל לכאורה כגון שהניקה חלב רותח כו'. עי' ביו"ד סימן ס'. ובפלתי שם מחלק דרק בע"ז שאסור גם שלא כדרך הנאתו אסור אבל בשאר א"ה אין לאסור דהוי שלכד"ה.

ובערוגות הבושם שם השיגו למ"ש המשל"מ פ"ה מיסודי התורה דמדרבנן אסור שלכד"ה ע"ש. והנ"ל להליץ בעד הפלתי למה שנראה מחידושי הרשב"א בקדושין דף נ"ו ע"ב מניין שלא יהנה כו' שכתב אי בשלכד"ה שרי כדאמרינן בפ' כל שעה מידי דרך הנאתו קא עבידנא איכא למימר בשלא היה דרך הנאתו כלל בו' ע"ש. ומשמע דמחלק בין קצת שלכד"ה. להיכא דאינו דרך הנאתו כלל. וא"כ לפי לשון הפלתי דאטו דרך הנאתן שיתחלק האיסור לשפע מזון הבהמה ובאכילת בהמה נהנה מהאיסור אין לך שלכד"ה יותר מזה עכ"ל. ומשמע דמחשיב הנאה לשלכד"ה לגמרי וכה"ג גם מדרבנן שרי להרשב"א הנזכר מהא דפ' כל שעה הנזכר. ובקושיית הערוגות הבושם דאי נתפטמה מאיסור אסורה למזבח. ה"ל להוכיח בבכורות דף ו' דחלב שרי מדכתיב ז' יהיה תחת אמו ומיום הח' ירצה לקרבן ואי חלב אסור הרי כל הז' נתפטמה מאיסור אבר מן החי ואיך תותר מיד לאחר ז' ע"ש. יפה אמר ע"ז חתני הרב הגאון מהו' יהודא ליב נ"י הרב דסימנא דהא איסור אמ"ה שנתפטמה בו תותר בשחיטה כמו אמ"ה דגופה גם למ"ד בהמה בחייה לאיברים עומדת:

בשר ולא חלב. עי' בתוס' בבכורות דף כ"ה בד"ה שער. דתזבח ולא גיזה היינו לא תגוז דהגיזה שרי מה"ת וע"ש לענין החלב. ובפי' ר"ג כתב דאסור לחלוב בקדשים דהיינו עבודה עכ"ד. וזהו חידוש דאף דחולב הוא ממלאכת דש דהוא מלאכת עבודה היינו להאדם אבל שיחשב עבודת הבהמה לא שמענו. ועי' בשבת דף קמ"ד ע"ב חולב אדם עז לתוך הקדירה כו' וברא"ש שם איכא מ"ד דגם בשבת מיירי דהוי כמפריד אוכל מאוכל יעו"ש בק"נ. ואי חשיב זה עבודה לגבי הבהמה הא עובר משום שביתת בהמה זולת דנחלק בין איסור עבודה דקדשים לבין מלאכת עבודה דשבת וצ"ע. והוא נפ"מ רבתי לדינא דאי חולב אינו מטעם עבודה אלא מגזה"כ בשר ולא חלב לא לקי אי חולב דאין ע"ז לאו רק לאו הבא מכ"ע אבל אם הוא מטעם עבודה לקי מלא תעבוד כמו דלקי בגוזז מטעם דאהדרי' קרא לאיסורא קמא כמ"ש התוס' בביצה ריש דף י"ב ועי' משל"מ פ"א ממעילה הלכה ז'. ולא ניתן להאמר דלא תעבוד קאי על האדם דמה דחשיב גבי האדם עבודה לא יעבוד בהבהמה אף שאין זה חשיב עבודה לגבי הבהמה. דא"כ לא תגוז בכור צאנך למה לי הא גזיזה פשיטא דהוי עבודה אצל האדם הגוזז וא"כ מלא תעבוד נפקי וע"כ דלא תעבוד קאי על מה דחשיב אצל הבהמה עבודה וע"כ צ"ל אליבא דר"ג דחשיב עבודה לגבי הבהמה לענין עבודה בקדשים אף אי אינו כן לענין שביתת בהמה דשבת וכמו דמצינו דסמיכה בכל כחו דיש בזה משום עבודה בקדשים היכא דא"צ סמיכה מדינא אע"ג דאין בזה משום עשה דשביתת בהמה רק משום שבות דרבנן כדמשמע בחגיגה דף ט"ז ע"ב. ועי' בתוי"ט פ"ג דמעילה משנה ו' וצ"ע תזבח ואכלת כו' קסבר פודין כר. פרש"י דלא מייתר ליה ואכלת למידרש ולא לכלביך ומהך דרש משמע דלכלביך ש"ד דה"מ אתה לא תאכל קודם זביחה כלומר לא תתהני מחיים אבל כלביך דלאח"מ הוא אפילו בלא זביחה ש"ד ופודין כו'. וצ"ע במ"ש רש"י דמהך דרש משמע דפודין דמשמע אתה כו' אבל כלביך כו'. דהרי מקודם כתב דמחמת דלא מייתר ליה ואכלת למידרש ולא לכלביך פודין. ומשמע דלמ"ד אין פודין הוא משום דמייתר ליה ואכלת לדרש זה. וא"כ מה זה שכתב למ"ד פודין דמהך דרש משמע אתה כו' אבל כלביך כו' תפ"ל בלא"ה בלא יתור מהיכא תיתי נאסור לפדות לכלבים. ואי מסברא חיצונה אין פודין לא צריך דרש לאין פודין למ"ד קמא. ואי מסברא חיצונה פודין ל"ל דרש לפודין להך מ"ד דפודין. ואולי גם בסברא פליגי דלמ"ד קמא מסברא פודין אלא כפי דרשתו דתזבח כו' נתמעט מואכלת דאין פודין להיפך מהסברא. ולמ"ד בתרא מסברא אין פודין רק מואכלת משמע ליה לדרוש דפודין. ואף דאתי תזבח ואכלת לגופיה דאין היתר אלא משעת זביחה. אי לזה לחוד המ"ל תזבח ותאכל דגם כן משמע הכי ומדכתיב ואכלת ה"ל כמאן דכתיב תזבח ותאכל אתה לדרוש נמי אתה לא תתהני מחיים אבל כלביך דלאח"מ הוא אפילו בלא זביחה ש"ד ופודין לכלבים להיפך מהסברא. ובשעה"מ פ"א מאיסורי המזבח הביא מ"ש הרשב"א פ"ה דב"ק מהראב"ד דאפילו למ"ד פודין דוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפודהו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בבע"מ שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך. ותמה השעה"מ מפרש"י דהכא דמשמע דהסובר פודין אפי' בבע"מ שמותר להדיוט פודין שהרי לא מייתר ליה קרא דואכלת למעט ולא לכלביך ע"ש. ולדברינו י"ל כיון דלהך מ"ד מסברא אין פודין אלא דדריש מואכלת דפודין [דגם לדידיה יש דרש מואכלת לבד מה דאתי לגופיה. דאי רק לגופיה הל"ל ותאכל] י"ל דלא דריש מואכלת דפודין היפך הסברא רק במום האוסרו באכילה דא"א לקיים ביה ואכלת. אבל במום שאינו אוסרו קיימינן אמשמעותא דקרא ואסברא. דואכלת ולא לכלביך כן י"ל קצת ואכתי צ"ע: יש בקדשי מזבח פרק שביעי ע"ב ולדן וחלבן אסור לאחר פדיון. עי' במעילה דף י"ג ע"א בתוד"ה אתיא דהחלב אסור בהנאה. ובקרן אורה שם העיר מנ"ל דחלב פסולי המוקדשין אסורין בהנאה דהא ואכלת בשר ולא חלב כתיב דאי משום דאיסור חלב כדקאי קאי א"כ גיזת פסוהמ"ק נמי יאסר הגיזה עצמו כמו בקדשים עכ"ד. ואשתמיטתי' מ"ש התוס' בברכות דף כ"ה בד"ה שער. דאפילו בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה אלא מדרבנן כו' וגם כתבו דהא דתזבח ולא גיזה היינו תזבח ולא תגוז משא"כ בואכלת בשר ולא חלב משמע בשר תאכל ולא חלב ודם ולאסור אפילו בהנאה כו' ע"ש. ודבריהם א"צ חיזוק. והנה בחולין דקט"ז ע"ב בפרש"י בסוף המשנה שכתב דאין קדושה חלה אלא על הראוי ממנה למזבח מ"ד אעור דעולה שמתחלק לכהנים וכתב בספר שפת הנחל דרוש כ"ו בדעת רש"י שלכתחילה לא קדוש העור ע"ש. ולפי"ז פשיטא דלא מיתסרא הגיזה מה"ת דלא עדיפא מהעור וחלב שאני דהוא מגוף הבהמה. אך גם אי העור קדוש כמש"ש בשפת הנחל וכמו שהוכחתי גם בספרי כובע ישועה בב"ק ריש דף ע"ו. נמי י"ל דגיזה שאני מעור ואכמ"ל: ועשו לי משלי. לכאורה נראה דאין הדרש על שצריך דוקא ליתן משלי. אלא אהא דרשאי ליתן משלי. אבל ברוצה לנדב פעולתו בחנם רשאי. ובחומש פ' תרומה פי' רש"י ועשו לי מקדש לי לשמי. והוא כפי הפשט ואינו סתירה לדרשת ר"א דהכא. ויש לעיין דבשקלים פ"ד משנה ו' סובר רע"ק המקדיש נכסיו והיה בהן דברים ראויים לקרבנות צבור [כגון קטורת יינות שמנים וסלתות כדפי' הרע"ב ינתנו לאומנין בשכרן ופי' הרע"ב דסבר דהקדש מתחלל על המלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש ובן עזאי חונק וע"ש ברע"ב ובתוי"ט. וא"כ לכאורה הא דהכא תיתי כרע"ק ולא כבן עזאי. ובמעילה דף י"ד סובר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין דפי' התוס' שם משום דא"א לחלל המעות על המלאכה ורק בנדבת צבור שייך לב ב"ד מתנה ולא בנדבת יחיד יעו"ש. ולכאורה זה אינו כדהכא דלא מחלק בין נדבת צבור לדיחיד. ובקרן אורה שם מחלק דרק הקדש חפץ שלא ניתן להוצאה אינו מתחלל על שכר האומנין אבל מעות למה לא יתן אותו בשכר המלאכה כיון שע"מ כן הוקדשו כו' ע"ש. וגם לדבריו קשה לאוקמי הא דהכא דוקא במעות ותיתי ככ"ע. דא"כ לא צריך ע"ז קרא דועשו לי משלי כיון דסברא פשוטה היא שע"מ כן הקדישו. וגם הרי התוס' שם לא ס"ל חילוק דהק"א הנזכר. וקצת היה אפ"ל כפי הגירסא בירושלמי ד' שקלאוו פ"ד דשקלים על משנה ו' מ"ט דבן עזאי שאין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא המעות. יש לפרשו דמעות מתחלל על המלאכה לכ"ע וכסברת הק"א. אך להגי' שבירושלמי שם הנדפס בש"ס דפוס ווארשא שאין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות. אין לשון זה מתפריש אהא דמעות הקדש יוכל להתחלל על שכר האומנין. ולכאורה יש לתלות הא דחילול הקדש על המלאכה בהא אי אומן קונה בשבת כלי או לא. דאי קונה הרי ההקדש מתחלל על דבר מוחשיי דהיינו הדבר שפעל בו האומן או הבונה דהיה קצת קניינו דהאומן ובתמורת הדבר דההקדש נקנה בחזרה לההקדש. ואי אין אומן קונה מידי בשבח כלי ורק חיוב על ההקדש רמי לשלם שכר הפעולה ראוי שלא תתחלל על ההקדש המלאכה כיון שלא נכנס שום דבר לרשות הקדש תמורת מה שנותן ההקדש השתא. אך אי אין מתחלל זולת כשנכנס דבר להקדש תמורתו. ממילא לא שייך בהא דהקדש הא דאומן קונה בשבח כלי דבמאי יקנה החפץ דההקדש כיון שלא נכנס דבר מוחשיי אחר לההקדש ואף דקניית אומן בשבח כלי אינו רק קצת קנין. מ"מ גם הקצת קנין בדהקדש לא שייך לפי"ז ואכמ"ל:. מדשאר נכסים לא לקדשי מזבח בהמה נמי לא לקדשי מזבח. וצ"ע כיון דאין חולק נדרו וגם בשאר נכסים משכחת לה דמיהן למזבח. נימא איפכא דכולן למזבח שוב ראיתי שכזה הק' בירושלמי פ"ד דשקלים הלכה ז' לזעירא דסובר דבמקדיש נכסיו לכ"ע לבדק הבית מפני שאין אדם חולק נדרו דנימא איפכא וכדפירש בקרבן עדה דספיקא לחומרא ותי' הירושלמי מדאמר סתם נכסיו ולא פירש שמקדיש בהמות ה"ל כמפרש שיהא לבדק הבית ע"ש בק"ע וכן אפ"ל לפי סוגיא דידן לר"א. אף דצע"ק בתירוץ הירושלמי דמאי ראיה מדלא פירש דמקדיש בהמות. דכיון דרצה להקדיש כל נכסיו נימא דלא רצה להטריח ולהאריך בלשונו וכללן בקיצור בלשון נכסיו אף אי כוונתו היה כולו למזבח. דהרי גם בהמה איקרי נכסי כדאיתא בב"ב דף קנ"א ע"א כמו שאר נכסים ולמה ליה לפורטם. ואולי הסברא דסתם הקדש עכ"פ בשאר נכסים לבדק הבית. אלים מהסברא דבבהמות דלא שביק מאי דחזי למזבח להקדישם לבדק הבית. ולכך נגררו הבהמות בתר שאר נכסים מחמת דאין חולק נדרו. מלומר שיגררו שאר נכסים בתר הבהמות. ובמה דחשבו ספיקא לחומרא כשנימא דיהא לקדשי מזבח. לכאורה הא יש דברים שחמור קדשי בדק הבית מקדשי מזבח כדאי' במשנתינו י"ל משום דנפישי החומרות דקדשי מזבח מהחומרות דקדשי בדק הבית ולכך קדשי מזבח חשיב יותר חומרא.

ועי' בש"ך ביו"ד סימן רנ"ט ס"ק י"ד ודוק ואכמ"ל בזה. ועי' מ"ש לעיל דף כ' ע"א בד"ה ודמיהן וצ"ע בכ"ז: לאתויי שפויי וניבא. עי' מ"ש התוס' דמיירי במקדיש את החורש דאי בגזברים שלקחו עצים אומר במעילה דף י"ד דאין מועלין בשיפוי ונביה וכדפרש"י שם דהגזברין לא לא הקדישו השיפוי ונביה. ובקרן אורה שם כתב דמהרמב"ם בחיבורו [פ"ה ממעילה ה' ח'] נ"ל דאין מועלין בשיפוי ונביה משום דאין ראויין לשום מלאכה כו' והא דמקדיש החורש מועלין בכולו פירש דאדסמיך ליה קאי דבהקדיש האילן אין מועלין בקן שבראשו אבל אם הקדיש החורש כולו מועלין גם בקן שבראש האילנות או מה שביניהם כו' ע"ש. ותמהני דא"כ איך יפרש הרמב"ם הא דהכא הקדש בדק הבית חל על הכל כו' לאתויי שפויי וניבא דמשמע דיש בהו מעילה דודאי לענין מעילה איירי. וע"כ דחזי למידי וכדפרש"י בניבא דראוי לזבל. ומסתמא גם שפויי חזי למידי. ומה שנרשם הכא בעין משפט רמב"ם שם ה' ט'. הנה שם לא כתב רק הא דאין מועלין בשיפוי מעצים שקנו גיזברים [די"ל בזה הטעם כמ"ש מרש"י]. ומהא דמועלין בשיפוי דמקדיש את החורש לא הזכיר כלל וזה צע"ק. ובמ"ש ר"ג הכא משא"כ בקדשי מזבח כדאמרינן במעילה דף י"ד גיזברין שלקחו עצים למערכה מועלין בעצים ולא בשיפוי ונביה. סותר עצמו לפירושו שם גיזברים שלקחו עצים כו' לצורך קורות ע"ש. והוא לבדק הבית והטעם כמ"ש מרש"י. וע"כ משא"כ בקדשו מזבח יתפרש על היחיד שמקדיש עצים למערכה ומועלין בגידוליהן לאתויי מאי. כתבו התוס' הלשון קשה דהל"ל למעוטי מאי. והנה בעין זוכר להגאון חיד"א מערכת הלמד אות ז' הביא מהתוס' נזיר דף ס"ב ע"א דלאתויי דשם הוי כמו למעוטי ע"ש. ומהא דהכא לא הביא:

ואפי' למ"ד מועלין בגידולי מזבח ה"מ גדולין דחזי למזבח פרש"י כגון ולדות קדשים ובתוס' כתבו דולדות אינן קדושים מטעם גידולים אלא מטעם דכתיב יהיו לך אלו ולדות לעיל דף י"ז. והנה באמת לא נקיט שם הגמרא זה אהא דקדושים אלא אהא דקרבים. ועי' מ"ש בקרן אורה במעילה ריש דף י"ב דבקדשים היוצא מהן כמותן בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית לכן מועלין בקדשי בדה"ב בחלב ובצים משום דגם הן חזיין לבדה"ב אבל בקדושת מזבח אף דהן כמותן ואסורים בהנאה א"ב מעילה משום דלאו גופא דזיבחא הוא ולא מיקרי קדשי ה' כו' ע"ש. וכשנימא כן אין לשון התוספות מדוקדק מה דמשמע מדבריהם דעיקר קדושת הולדות הוא מקרא דיהיו לך. והכי הל"ל דמעילתן אינו מטעם גידולין אלא מטעם דכתיב יהיו לך דמזה ילפינן דקרבים והלכך בכלל קדשי ה' הוא. גם מ"ש התוס' וע"ק דלא אשכחנא שום תנא דאית ליה מועלין בגידולי מזבח כו'. דמשמע דקאי על פרש"י דמוקי בוולדות קדשים וע"ז כתבו דליכא מאן דסובר שימעלו בהן וזה צריך טעם כיון דמיקדש קדשי וגם קדשי ה' חשיבו מדילפי' מיהיו לך דקרבים ולמה לא ימעלו בהן.

ולכאורה י"ל לפ"ש הקצה"ח סי' ר' במ"ש הרמב"ן בחידושיו פ' הספינה בהא דאין מועלין במה שבתוכו. דאף דיש יד להקדש לזכות אין מעילה בזכייתה והסביר הקצה"ח דאין מעילה אלא בהקדש שהוקדש ע"י אדם אבל זה שאינו קדוש ע"י דעת אחרת מקנה רק ממילא זכי הקדש בתורת חצר אין מועלין בו כו' ע"ש. וא"כ ה"נ ולדות קדשים דאין קדושתן ע"י אדם אלא מכח אמן קדשי ועי' לעיל דף י' בתוד"ה ואזדא. לית בהן מעילה מה"ט. והא דמועלין בחלב ובצים דקדשי בדה"ב. נימא דהם יותר חשיבו גוף ההקדש מן ולד וכדאיתא בס"פ הקודם דולד מאוירא רבי וביצה מגופא דתרנגולתא קא רביא וכן נימא בחלב דהוא כאבר מן החי עי' בכורות דף ו' ע"ב. ועי' רש"י בבכורות ריש דף ט"ז ובהגהת הרש"ש שם ואכתי צ"ע בכ"ז ואכמ"ל דף ל"ב ע"א אחד קדשי מזבח וא' קדשי בדה"ב אין משנין כו'. עי' מ"ש הרמב"ם פ"ד מתמורה הלכה י"א דבהקדש להיכל לא יקדיש למזבח לבדק והראב"ד השיגו דמבדק לבדק מצי לשנות כו'. ובמעין החכמה פ' בחקתי העיר דלא גרע מקדושת ביהכנ"ס ושאר תשמישי קדושה דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה כדאיתא במגילה דף כ"ו ומנחות דף צ"ט ע"ש. אמנם נ"ל דאף אי אסור לשנות ולהוריד מקדושה חמורה לקלה. עכ"פ לא יהא על עקימת שפתיו מה שמשנה בפיו. לאו. דבקדשי מזבח עובר בל"ת דלא יקדיש אף דלא אהני מעשיו. לא ניליף מזה על שינוי דמבדק לבדק שיעבור בל"ת בזה אף דלא אהני מעשיו. ומלשון הרמב"ם עובר בל"ת כו' א' ק"מ וא' קדשי בדה"ב כיצד אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח כו'. משמע קצת דהא דעובר בל"ת על עקימת שפתיו קאי גם על שינוי דמהיכל למזבח אף שלא בא למעשה בפועל וצ"ע:

ומקדישין אותן הקדש עילוי.

עי' פרש"י דבאמר הרי עלי עולה והפריש זו לנדרו כיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריות' נמצא דכולה שלו ונותן כל דמיה כו' ועו' בלשון רש"י בערכין סוף דף כ"ח במשנה. ולכאורה, תקשי דהא קיי"ל דגורם לממון לאו כממון דמי עי' ש"ך בחו"מ סי' שפ"ו סק"י. ולמה יחשב שלו מחמת האחריות שעליו. שוב ראיתי במקור חיים להלכות פסח סי' תל"א שכתב בהא דאם נדבה נותן את טובתה. דגם אי טובת הנאה אינה ממון היינו דלא חשיב קנין בגוף החפץ להקנותו בחליפין ואגב קרקע משום הע"ה. אבל זכות מבחוץ ודאי יש לו לענין מה שנתפוס בדיבור כמו הקדש ע"ש. וא"כ י"ל גם לענין גורל"מ דאף דקיי"ל דלאו כממון דמי מ"מ ודאי שייכות יש לו בהדבר לענין דחל ההקדש והחרם שיתן דמיו. ועוד היה אפ"ל דגם לענין מה שנתפס בדיבור לא היה מהני גורל"מ וכן מחמת ט"ה אי אינו כממון והא דמצי להקדיש הוא מדגלי קרא כל חרם קודש קדשים הוא לה' דמזה ילפינן במשנה דערכין דחל על ק"ק ועל קק"ל דמשמע גם נדבה הרי דבזה גלי קרא שיהני אף שאינו אלא גורל"מ וכן שאינו רק ט"ה ולא ילפינן מזה לשאר דבר. וכדמצינו בפסחים סוף דף ה' דילפינן מלא ימצא דבחמץ עובר משום אחריות אף שבכ"מ גורל"מ לאו כמ"ד. ובמה שפרש"י ט"ה דרשאי ליטול מה מישראל שיתן עולתו לב"ב כהן להקריבה כדי שיטול העור. השיב בש"מ בערכין דף כ"ח נקט ט"ה זו בבכור שהבשר שלו והוי ט"ה חשובה אבל בעולה שאין לכהן אלא העור ל"ח הך ט"ה ונקט שם ט"ה אחרת בעולה עכ"ד. והנ"ל ע"פ מה שהבאתי בספרי נפש חיה בב"מ דף ו' ע"ב בד"ה והא. הגמ' דבכורות דף כ"ז דאין לבעלים ט"ה בבכור משום בכיון דקדושת דמים נינהו אתי למטעי דבר מיתחל קדושתייהו והבאתי קו' המהרי"ט אלגזי מהמשנה דערכין דמשמע דיכול ליקח זוז. וכתבתי דאף דלאו בר מכירה הוא יש לשום בו כפי הדמיון אם היה רשאי ליקח דע"כ מה שיכול ליתן לכהן שירצה אף שאינו מאנשי משמר שנה ממון הנאה זו מה שמחזיק לו טובה הכהן המקבל ואמדינן שוויו דהך הנאה כפי שאדם היה רוצה ליתן אם היה רשאי ליקח ע"ש. וא"כ אפ"ל דמסתבר לרש"י דט"ה מועטת דעור העולה מה שיכול ליקח בפועל. לא גרע מט"ה מרובה דבשר הבכור מה שאינו רק כפי הדמיון דבפועל א"א לו ליקח מאומה בעדה כנ"ל. אך אכתי קשה למה לא נקיט רש"י כדנקיט במשנה הט"ה שמקריב עולה דורון לקונו אף שאינו חייב. והנ"ל דתליא בפלוגתא דר"מ ור"י דבנדרים ריש דף י' מוקי פלוגתייהו בנדבה דסובר ר"י טוב מזה ומזה נודב ומשלם ולר"מ אינו נודב כל עיקר טוב יותר ועי' בריש חולין ע"ב בתוד"ה אבל. דגם בנודב יש חשש תקלה דכ"ע לא בקיאי כהלל ע"ש. וא"כ י"ל דהא דחשיב במשנה בערכין הט"ה הבאת עולה דורון אף שאינו חייב תיתי כר"י דטוב מזה ומזה נודב ומשלם. אבל לר"מ דס"ל דיותר טוב שלא ינדוב כל עיקר אין לחשוב הבאת עולה דורון לקונו לט"ה כיון דאין זה רצון התורה. וא"כ י"ל דרש"י הכא רוצה לפרש המשנה דתיתי גם כר"מ ולהכי נקיט הט"ה שהיה מקבל מהישראל שיתן לב"ב כהן ולא איירי מהבאת דורון. וי"ל דהכריחו לזה הא דנקיט דל"ש ט"ה בקדשי בדה"ב שהקשו התוס' דשייך דורון בזה. ולכך פירשו החילוק באופן אחר [וצע"ק בתוס' דעיל דף כ"ז ע"ב בסד"ה לא. ועי' בהגהת הרש"ש מ"ש]. וי"ל דלא משמע לרש"י סברת חילוק התוס'. ובאמת קושייתם הוא רק לשיטתם דמפרשי הט"ה דהבאת דורון. ולא לפרש"י עי' במשל"מ פ"ו מערכין הלכה ח' ואכמ"ל:

קדשי בדה"ב שהתפיסן כו' לא עשה כלום. המשל"מ פ"ו מערכין הלכה ח' העיר אהא דלא ביאר רש"י למה לא יתן דמים היכא דהוי נדר כמו מתפיס קדשי מזבח לבדה"ב וכתב דאפשר דרק באמר הרי עלי עולה כל כמה דלא זכה מזבח לא נפטר מחיובו וחייב באחריות אבל באמר הרי עלי לבדה"ב מכי אפרשי' אף שלא בא ליד גזבר נפטר מחיובו. דכל היכא דאיתיה ביה גזא דרחמנא איתי' ע"ש. וצ"ע מ"ש זה בדרך אפשר. וכפי הנראה בחולין דף קל"ט ע"א הוא פלוגתא דריו"ח ור"ל דר"ל אית ליה כמ"ש המשל"מ וריו"ח סובר דגם בקדשי בדה"ב חייב באחריות. ובש"מ הכא כתב בפשיטות דחייב באחריות באומר הרי עלי מנה או בהמה לבד"ה ע"ש. ולכאורה י"ל למ"ש בדיבור הקודם דלמאי דקיי"ל גורל"מ לאו כמ"ד לא היה ראוי שתחול הקדש עילוי דקדשי מזבח לבדה"ב אלא מדכתיב כל חרם קודש קדשים הוא לה' מזה ילפינן שחל אף שאינו רק גורל"מ וכבחמץ דילפינן מלא ימצא דעובר משום האחריות ולא ילפינן מיניה לשאר דבר ע"ש. וא"כ אולי י"ל כיון דקרא חרם קודש קדשים בקדשי מזבח איירי דשייך ביה קודש קדשים. לא ילפינן מיניה לקדשי בדה"ב שיהא נוהג בו דין הקדש עילוי משום האחריות שעליו כיון דקיי"ל גורל"מ לאו כמ"ד. אך למ"ש התוס' בד"ה והאמר עולא שאין הקדש חל אגופה דעולה שתאסר לשוחטה קודם שיפדנה מה"ת. לפי"ז ליתא למה שכתבתי לתלותו בהא דגורל"מ אי כמ"ד או לאו כיון דאינו חל אגופה. וצ"ל כמ"ש מהמקור חיים דאף אי ט"ה אינו ממון זכות מבחוץ יש לו לענין מה שנתפס בדיבור כמו הקדש. וה"נ נימא כן בגורל"מ דמחמת האחריות. והיה שייך הך סברא גם בקדשי בדה"ב. וע"כ צריך טעם אתר להא דאין הקדש עילוי בקדשי בדה"ב:

אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד.

המתבאר מפי' רש"י דמדאורייתא אין קריבה עד שיעמדו הגזברין ע"ג כדאמרינן בתענית דף כ"ו האיך קרבן אדם קרב ואין עומד ע"ג ונתינת דמים רק מדרבנן ועי' משל"מ פ"ו מערכין ה' י' באורך. והנה בגבורות ארי בתענית שם רצה לומר דאין המעמד בכל הקרבנות מה"ת דאין למילף מתשמרו דכתיב בתמיד דמה:

לתמיד שכן תדיר ומסיק דבקרבנות צבור יש לימוד אתר ועכ"פ, בקרבן יחיד אין המעמד רק מדרבנן ע"ש. והנה מהכא לפי פרש"י דמה"ת אין קריבה עד שיעמדו הגזברין ע"ג. מוכח דלאו דוקא תמיד. ומ"מ אין להוכיח מזה גם על קרבן יחיד דצריך מעמד מה"ת. די"ל דזכות דבדק הבית שעל העולת יחיד נידון כקרבן צבור והגזברין המה כשלוחי צבור. ועי' מ"ש בספרי תורת הקנאות בסוטה ריש דף ח' ואכמ"ל. והתוס' פי' לעולא דאין להקדש בגוף הבהמה אלא שהגזברין יעכבוה מלשוחטה עד שישומו ומתחייב דמי שומא לבדה"ב וע"ז הק' הש"ס דמדסובר עולא דיש התפסה לחרמי כהנים ע"כ החרמים חל על גוף הבהמה דאל"כ ל"ש התפסה דהא האומר הרי עלי לחרמי כהנים מצי לחזור דאמירה להדיוט אינו כלום ול"ד לאומר הרי עלי לבדה"ב דחייב משום אמירה לגבוה כו'. ולכאורה תקשי דמהתפסה דלבדה"ב גופיה הוי מצי להקשות לעולא. דהא במשנה דערכין דף כ"ח דמחרים אדם את קדשיו. נקיט שור זה [וכן פרש"י במשנה דהכא] ולא נקיט עלי. ואי לא חל על גוף הבהמה משום דאינו שלו. אין מקום שיתחייב בדמיו כיון שלא אמר עלי. ולכאורה י"ל דבערכין דף ה' ע"ב א"ר המקדיש בהמת חבירו נותן דמיה כמאן כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה] ואף דאמר רב אשי שם דהוא דאמר עלי אבל אמר הרי זו לא. י"ל דעולא יסבור דגם בהרי זו שייך הא דאא"מ דבריו לבטלה ונחשוב כאילו אמר עלי [ועמש"ש בספרי מעשה חושב בד"ה קמ"ל] ונוקי מתני' כר"מ. אך זה לא שייך אלא בהקדש דעכ"פ משכחת לה בהקדש חיוב על שאינו שלו ע"י עלי. אבל בחרמי כהנים דלא שייך עלי ודאי ל"מ גם לר"מ. אך דוחק לאוקמי המשנה דערכין דף כ"ח כר"מ. וכמו דלפי האמת פסק הרמב"ם במעריך פחות מבן חודש דאין נותן דמיו כחכמים דר"מ עי' רמב"ם פרק א' מה' ערכין הלכה ג'. ושם פ"ו הלכה ח' כתב המחרים קדשי מזבח לבדה"ב ההקדש חל כו' אבל המקדיש קדשי בדה"ב ואומר ה"ז עולה כו' לא עשה כלום. ומשמע דגם ברישא בה"ז מיירי ומ"מ מהני [עי' משל"מ שם הלכה י' דשיטת הרמב"ם כשיטת התוס'] וע"כ צריך לבוא עלה מטעם גזה"כ שיחול. וא"כ מאי קשה ליה מחרמי כהנים. וצ"ל דהיה סברת המקשן דלא שייך לומר גזה"כ אלא בהקדש דבדה"ב דעכ"פ משכחת לה ביה חיוב בלא קנין בגוף הבהמה בהרי עלי ובזה י"ל דגזה"כ הוא דגם בה"ז יהני אבל בחרמים דלא מ"ל ביה כלל חייב בלא קנין בגוף הבהמה לא מסתבר ליה לומר ע"ז גזה"כ ולהמסקנא גם ע"ז שייך גזה"כ ע"ש במשל"מ דעיקר קרא אתא שחל על קודש לכל הפחות להתחייב מטעם חוב.

ובמה שנסתפק במשל"מ להאמת דאף דאין ההקדש חל אגוף הבהמה שייך התפסה מגזה"כ שיתחייב מטעם חוב. אם האומר הרי עלי לחרמי כהנים אם יתחייב מגזה"כ מטעם חוב דהיא היא א"ד חידוש הוא ואין לך בו רק היכא דאיתמר ע"ש. והנ"ל דמשמע כצד הב' מדתנן בערכין דף כ"ח ע"א המחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים ושדה מקנתו אין מוחרמין שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו [וכ"פ הרמב"ם פ"ו מערכין הלכה כ"א] ולא לישתמיט מי לומר שיתן דמיהן מתורת חוב כמו בהקדש מזבח דג"כ אינו שלו וגזה"כ שיתן דמיה. אלא ע"כ דאין למילף מחידוש זה למקום דלא איתמר בהדיא:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה