אור ברסלב

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה

דף ב.

לרבי משה בצלאל בן שרגא פייבוש לוריא ז"ל:

הקדמה:

הנה זה בשנה ומחצה שזיכני ה' ית' שנדפס ספרי שבעת הנרות על התשב"ץ קטן. בהקדמת ספרי הנזכר. כתבתי שמובן אצלי לדפוס ספרי מלאכת חושב על מסכת תמורה. ואל הספרי הנוכחי התפללתי להשי"ת שיזכני להדפיסו ולהפיצו בתוך אהלי תורה. ותלי"ת שנתמלא שאלתי ובקשתי ובעזרתו ית' החונן גם למי שאינו הגון (עי' ברכות ד' ו' ע"א). הבאתיו לבית הדפוס. וכבר הביא בשערי תשובה בא"ח סי' רכ"ג בענין ברכת שהחיינו על הדפסה ספר בחדושי תורה יעו"ש. לכן תבענה שפתי תהלה. לנורא עלילה. בישועתך הנותן ליעף כח אגילה. רחשי תודה מלאו לבבי. אף כי בלשוני אין די מלה. על אחת מאלפי החסדים שעשית עמדי מעודי. ועל כולם על ששם חלקי באהלי תורה. ולטייל בד' אמות של הלכה כפי השגת כחי וידי יד כהה. והחייני והגיעני לראות בהדפסת ספרי זה השמיני על מסכת תמורה. ולא הי' לפני זולת ההגהות הנדפס בש"ס דפים ווילנא. והספרים ברכת הזבח וצאן קדשים. ונודע שבסדר קדשים קשה יותר לחדש ולפלפל מבשארי סדרים שבש"ס. ובשבת דל"א מבואר סדר קדשים נקרא בשם חכמה. וכבר כתב בספר עולת חודש דרוש י"ד שאין זה סותר מה שאמרו חז"ל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, דהכוונה הרוצה להחכים היינו לפלפל בסדר קדשים הנקרא בש"ס בשם חכמה. יעסוק מתחילה בדיני ממונות שהוא ענין קל נגד סדר קדשים ואח"כ יפלפל בסדר קדשים. והמשיל זה למי שעלה במחשבתו צורה נפלאה יתפיס אותה תחילה בחומר גם כמו עץ ואבן פשוט וכאשר יתרגל בזה יתפיסה על האבן טובה ע"ש. וכן הוא דיני ממונות אף שגם המה הן הן גופי תורה. עכ"ז למעלה מהם. הם דיני הקרבנות שבסדר קדשים העומדים ברומו של עולם שהם בסברות דקות והררים התלוים בשערה. וכדאמרינן בב"מ (דק"ט ע"ב) כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי. ופרש"י למסכת זבחים שהיא עמוקה כו' ע"ש. ואפשר לומר כן על כל סדר קדשים. ובפרט על מסכת תמורה שהוא מסכת חמורה. ואחרי שזיכני הי"ת לחבר על שני מסכתות מסדר ישועות. כובע ישועה על מס' ב"ק. ונפש חי' על מס' ב"מ. ותלי"ת הוטבו בעיני מביני מדע. אמרתי לנסות כחי בפלפול בסדר קדשים והדפסתי ספרי מעשה חושב על מסכת ערכין. וכעת הדפסתי על מסכת תמורה.

אולי אזכה לחדש דבר נכון גם בסדר קדשים. ואקוה לה' שימצא המעיין בספרי זה איזו דברים נכונים בעז"הי. ואמליץ ע"ז מאמר חז"ל בסוכה דמ"ו ע"ב אם שמוע בישן תשמע בחדש דפרש"י תתחכם בו להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים ע"ש. וזהו כמו שכתבתי בהקדמת ספרי תורת הקנאות על מסכת סוטה. דכל פעולתינו בפלפול רק להבין דברים ישנים מהקדמונים שדבריהם הוא מועט המחזיק הרבה. עוד זאת שמתי אל לבי מאמר חז"ל בסוף מנחות דת"ח העוסקים בהלכות עבודה בכ"מ מעלה עליהן הכתוב כאלו מקריבין אותן בבית המקדש. ועי' בפרש"י בב"מ דקי"ד ע"ב בד"ה בארבעה לא מצינא. ואחרי שאין קץ לאשי חובותינו כאמור בתפילת נעילה חובה שק עכ"פ לעסוק בסדר קדשים ויחשב כאלו הקרבנו בביהמ"ק. ובוא וראה כמה שכליות עמוקות חדשו רבותינו ההקמה בכללי מגו וחזקה ורובא וכדומה בכל מקצעות התורה הנהוגים מחמת רוב העסק בהם ע"פ דרכי התורה ופלפולה על והוא מפני שהמעשה בפועל מביא לספיקות בפרטי העניינים כמו שידוע בדיני ממונות ושארי מקצעות שבתורה איש מבחינת המעשה יולד ספיקות. ואפשר דמה"ט אמרינן בב"ב (דק"ל ע"ב) אין למידין הלכה כו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה יעו"ש. והיינו דבהגיע למעשה יעמיק יותר בהענין. ובודאי יש בהלכות בסדר קדשים ספיקות הרבה בפרטי ההלכות אלא שמחמת מיעוט העסק בהם מונחים כפנינים יקרים בעמקי הים התלמוד שלא נתגלו לעיני איש. ויען כי קרובים אנו לימות המשיח שיבנה ביהמ"ק במהרה וכאשר יבוא לידי מעשה בודאי יתחדש ספיקות בפרטי כל מצוה ומצוה. ואם כי אז יבוא תשבי שיפשוט כל הספיקית עכ"ז חובה עלינו להשתדל בהם בשכלינו ע"פ דרכי התורה ופלפולה כבשארי דברים הנהוגים. וגם ידוע שכל גלי ים התלמוד הגדול והנורא אחוזים ודבוקים זו בזו. וכמקשה אחת זהב טהור הנהו. והסברות שבסדר קדשים יוצלח גם לשאר מקצעות התורה הנהוגים אצלינו. וכעין דאיתא בירושלמי רפ"ו דברכות אין תימר אין למידין אזוב מברכה ואנו חזינן רבנן דקיימין בסוכה וילפי מטיט הנרוק ובהקדמת ספר עמק יהושע הביא עוד כיוצא בזה ע"ש ובודאי ימצאו בפלפולים שבסדר קדשים סברות רבות התועלת לעניינים הנהוגים בזמנינו. וגם מפני שלא ראיתי מי שיחבר על מסכת זו ביחוד. כאשר על שארי מסכתות מסדר קדשים.

וכבר כתב בספר חסידים סי' תקפ"ו מצוה שאין לה דורש אותה תדרש בה לפי שהיא במ"מ יעו"ש. וכן אמרתי אחרי שלא ראיתי מי שיחבר ספר על מסכת זו אזכה בה אני. ולכן אחשוב כי ספרי זה יהי' לתועלת קצת למעיינים דמחבבים פלפולא דאורייתא ואם אפשר דדלינא רק חספא. ימצא המעיין תותי' מרגניתא. כי כן הוא דרכה של תורה זה בונה וזה סותר וממילא רווחא שמעתא. ומובן מאליו שדברינו אינו אלא לאותן המחבבים חד"ת אשר לא אלמן ישראל מהם גם בזמנינו ולא נחוש לאותן אשר כל המותרות בהכרחיות יחשב בעיניהם זולת ספרים חדשים בחד"ת למותר מוחלט נחשב אצלם. ויהי להם אשר להם כי כל הרך איש ישר בעיניי, ולדעתינו יש בזה משום יגדיל תורה. ומלאכת שמים הוא ונלך בעקבות רבותינו הקדושים אשר בכל דור שעמלו בעמלה של תודה וכתבו והדפיסו חד"ת. ואם כי כחגבים לגבי ענקים נחשבנו לעומתם ואין ערך לנו נגדם. עב"ז גם הד"ת שלנו אינו פועל ריק חלילה. וכמאמר חז"ל בירושלמי סוף ברכות כל נורי בישין ופיטמייא דאורייתא טבין. ומצלינא קדם מרן דבשמיא שיזכני להוציא לאור הדפוס ספרי על מסכת סוכה המוכן אצלי לדפוס. אשר בשם עמק סוכות קראתיו הכולל חדושים ובאורים על כל מסכת זו וכדרכי בספרי הקודמים על המסכתות. וזה חלקי מכל עמלי שעמלתי תחת השמש. והנני שמח ושבע רצון בחלקי אשר חנני הי"ת בתוה"ק אף שכפי קוצר השגתי מעט הוא חלקי עכ"ז טוב לי מאלפי זהב ואדרכמונים עשרת מונים כי כל חמודי העוה"ז אפס ותהו המה נגד דבר אחד מדברי תורה. ולא ימלט שבכל החדושים אשר טפחתי ורביתי בודאי ימצאו איזו דברים נכונים בהם:

בחתימת דברי אבוא ברב תודה להאנשים שקיבלו וקנו הספרים הקודמים שהדפסתי ואם שיש בהם אנשים שאין להם תועלת כ"כ מפלפולי דאורייתא. עכ"ז אם לא יקנו זולת המעיינים אי אפשר להדפיס שום ספר. וא"כ כל מי שקונה הוא עכ"פ ממחזיקי התורה וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה: וכן אבקש שיקנו ספרי הנוכחי ובשכר זה יתברכו בכל מילי דמיטב כאות נפשם. וי"ר מלפני אבינו שבשמים לרחם עמו נדחי צאן קדשים ויקבץ נדחנו להר מרום הרים להרביצנו. ויעשה עמנו לטוב אות להחיש קץ הפלאות: דברי הכותב וחותם משה בצלאל באאמ"ו מבו' שרגא פייבוש זללה"ה החו"ב: הכל ממירין פרק ראשון

מלאכת חושב על תמורה דף ב/א:

הכל ממירין. בדף ט' ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים [וכדמסיק באמר מרי' דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר] ולא ימיר אותו בשל עצמו. והנ"ל הא דלא תנן הכא הכל מחליפין וממירין. הוא משום דרצה לאשמעינן במאי דתני הכל. לאתויי יורש ודלא כר"י דסובר יורש אינו ממיר. והרי הכל לאתויי יורש לא שייך בהחלפה בשל אחרים. וגם כשנימא דכמו בשל עצמו יורש אינו ממיר לר"י. כן לא יהני הרשאת האחר כשהאחר אינו בעצמו המקדיש אלא שירשו מאביו. עכ"פ אי הוי נקיט הכל מחליפין. יהא משמע דאתי לאתויי איזה רבותא בעצם המחליף ולא אענין האחר המרשהו להמיר דהוא לא נקרא המחליף. וגם לכאורה נראה דלא ממעט ר"י יורש רק בממיר בשל עצמו. והמרשה לאחר להמיר יהני ביורש גם לר"י. דאי גם בשל אחרים ניליף מסמיכה. לא יהני גם בהקדש דעצמו אמירתו כל הרוצה להמיר ימיר. דודאי אין סמיכה בקרבן חבירו אף באמרו הבעלים הרוצה לסמוך יסמוך דלא עדיף משלוחו דאינו סומך כדאיתא במנחות דצ"ג. ולשון הרמב"ם פ"ג ממעה"ק ה' ח' שאין סמיכה אלא בבעלים וכמו דלא ילפינן לזה תמורה מסמיכה. כן לא נילף תמורה מסמיכה בהחלפה בשל אחרים שלא יהני הרשאת היורש. ורק בשל עצמו הוא דיליף ר"י מסמיכה דאין יורש ממיר. וניחא הא דלא תנן הכל מחליפין. אף דעל ברייתא דלא יחליפנו בשל אחרים מסתביר דליכא מאן דפליג כנ"ל לכאורה:

לא שאדם רשאי להמיר כו'. בקול הרמ"ז דקדק מאי קמ"ל דאין רשאי להמיר הא פסוק מלא הוא יעו"ש והנה למ"ש התוס' ס"פ החולץ ביבמות ד' נ' דדרך התנא לאשמעינן, המפורש בפסוק. אינו דקדוק. וגם לרש"י שם דכה"ג חשיב משנה שא"צ. יש לומר דזהו כשאין בדברי התנא קודם זה מקום לטעות.

אבל הכא דפשטות לשון הכל ממירין משמע דמותר להמיר. צריך להוציא מלב הטועה אף שהוא מפורש בקרא. עי"ל למ"ש הרמב"ם בספר המצות שורש ח' בפסוק דכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה. דאינו לאו אלא שלילה והביא כמה עניינים כאילו ע"ש. ואם כן יש לומר דהיה אפשר לטעות גם הכא דלא יחליפנו ולא ימיר אינו דרך לאו רק דרך שלילה דאשמעינן קרא דלא אהני מחשבתו שרצה להוציא הקודש לחול דכן היה דעתו כשהמיר. ועי' בדף ה' ע"ב ולאביי אי לאו דא"ר והיה הוא ותמורתו ה"א תצא זו ותכנס זו וע"ש בפרש"י. ואשמעינן מתני' דהוא לאו גמור ול"ש ע"ז לומר זיל קרי ביה רב ואף דנדע זה מדתני וסופג את המ'. עכ"פ לא נקיט המפורש בפסוק. ובזה יש לומר בהא דפריך שם לרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ. מתמורה דא"ר לא יחליפנו כו' ותנא לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את המ' אלמא מהני ומשני לרבא ש"ה דא"ק והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ותמה בש"מ על המקשה וכי לא ידע הפסוק ע"ש. ולמ"ש יש לומר דכוונת המקשה אס"ד דהסברא כרבא דא"ע ל"מ בא"ר ל"ת. היא גופא תקשי מנלי' לתנא לפרש לא יחליפנו שהוא בדרך לאו ומ"מ גלי קרא הכא שבזה יהני אף שהוא נגד הסברא שראוי שלא יהני. יפרש דלא יחליפנו אינו בדרך לאו רק בדרך שלילה שאין בו כח להחליף קודש רק ישאר בקדושתו ולא יהי' נגד הסברא הא דהוא ותמורתו קודש. והתרצן דוחה דאף דהסברא דל"מ מ"מ מסתביר לתנא שהוא דרך לאו אעיקר ענין התמורה גם על עשיית חול קודש בדרך תמורה ומ"מ גלי קרא הכא שיהני עשייתו חול קודש וככל הפירכות דפריך לרבא ומשני ש"ה דגלי קרא שיהני. ועי' במלא הרועים ערך לאו שא"ב מעשה אות ט' ודוק היטיב:

וסופג את המ'. בתוס' הק' דליתני פ' מלא יחליפנו ולא ימיר [בספרי תורת הקנאות בסוטה דמ"ו ע"ב בד"ה להבא הבאתי מהפ"מ בירושלמי שם פ"ט סוף ה"ה דלהרמב"ם ב' לאוין בפסוק אחד חשיב לאו שבכללות ודחיתי דבריו ע"ש. והרי גם מהתוס' דהכא משמע דכה"ג אינו לשב"כ]. ובראש יוסף ריש חולין הק' על קושייתם דהא במתני' הכל ממירין קאמר דאמר דליהוי שתיהן קודש כדאמרינן בדף ט' ובממיר ליכא רק חד לאו דלא ימיר ורק במחליף דהוא תצא זו ותכנס זו שייך ב' לאוין דאם בשתיהן קודש לקי כ"ש תצא זו ותכנס זו ואינו עונשין מן הדין ואימא באמת במחליף לקי פ' כו' [ושם כ' דהא דאמרינן בדף ה' דלאביי צריך והיה הוא ותמורתו יהיה קודש דאל"כ ה"א תצא זו ותכנס זו היינו דוקא על מחליף קאי] ע"ש. ולענד"נ דמה דאמרינן בדף ט' אבל ממיר דתרווייהו מקדיש להו אימא לא לקי קמ"ל. כוונת הש"ס באומר בהדיא הכי דע"ז ג"כ שייך לשון תמורה דהיינו התפסת קדושה. אבל בסתם משמעות תמורה הוא על תצא זו ותכנס זו כלשון החלפה אלא דלשון החלפה אין לו משמעות על שיקדשו שתיהן ואם מפרש שיקדשו שתיהן לא יאמר בלשון החלפה משא"כ לשון תמורה. וראיה לזה מב"מ דמ"ז ע"א תמורה זו חליפין וכה"א לא יחליפנו ולא ימיר אותו. ומשמע דסתם לשון תמורה נופל על חילוף זה תחת זה כהתם בחלופין חפץ בחפץ [וע"ש בש"מ]. וניחא קושייתם על הכל ממירין שילקה פ'. דאם במפרש ששתיהן יקדשו לקי כ"ש בסתם לשון המרה שהוא תצא זו ותכנס זו [וניחא הא דדף ה' ה"א תצא זו ותכנס זו דקאי על הכל ממירין דמתני']. אלא דיש לומר בזה כיון דעכ"פ מ"ל אופן דלא לקי בלשון המרה רק חדא דהיינו במפרש שיקדשו שתיהן דהוא ג"כ בלשון ממירין דנקיט לכך לא פסיקא ליה למינקט שילקה פ' על הכל ממירין. ובראש יוסף הק' לרבא הא מתוקמי ואם המר ימיר הוא ותמורתו קודש לממיר דתרווייהו מקדיש ומנלן אליביה לאמר תצא זו ותכנס זו ע"ש. ולדברינו ניחא דהמר ימיר לכ"ע משמע גם תצא זו ותכנס זו. ועי' בש"מ הכא בהשמטות דהוא קצת נגד דברי ואכמ"ל: אדקשי' לך ממתני' תקשי לך קרא דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר. והנ"ל בטעם הס"ד. דקרא נוקי בהמרה דתצא זו ותכנס זו דזה אסור בתרי לאוי עי' לקמן ד' ד' ע"ב [ומה שהוא נגד הסוגיא דדף ט' דאמר ליכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר. ומצריך לא ימיר להיכא דתרווייהו מקדיש להו. כבר העיר בזה בברכת הזבח] ומתני' דנקיט הכל ממירין דמשמע לכתחילה, מיירי באופן דתרוויהו מקדיש להו, ולכך פריך ממתני' דלא שאדם רשאי להמיר משמע דקאי אאותו אופן דהכל ממירין דרישא דמתני' וזה ודאי תקשי. ומ"מ מסיק דמקרא עדיף טפי להקשות. דמה שכתבנו נראה להש"ס במסקנא לדוחק:

הכל מתפיסין בתמורה א' אנשים כו'. בתוס' ריש חולין נקטו הכל מתפיסין בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד. והקשה המהר"מ דא"כ מאי מקשו אפירושא דר"ת דתנן הכל ממירין לישנא אילימא לאשמעינן דגם במזיד התמורה נתפסת דאדרבה מזיד פשוט יותר. תקשי להו ארב יהודא גופא דמשני הכל מתפיסין בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד. ובעטרת שאול כתב דבלא ר"ת ה"א דתלמודין משני הכל בדיעבד וצריך תרתי דיעבד אחד לשוגג ואחד למזיד והרבותא בשוגג כו' ע"ש. ול"נ דשפיר הק' המהר"מ דאי כן הגירסא בגמרא כיון דרבותא הוא השוגג ה"ל למינקט איפכא אחד מזיד ואחד שוגג דדרך למינקט ברישא הפשוט יותר ועי' בזה בזבחים דצ"ב ע"ב בתוד"ה א"ה באורך. וע"כ דמזיד הוא הרבותא ותקשי כנזכר. ובמ"ש התוספות דס"ד דבמזיד לא תפס קדושה וכן לענין הקרבה משום דמ' בכתפי' וכשר בתמי'. שהשיב בש"מ דאינו דמיון להא דפ' התודה דשם הפי' דא"א להתיר לכתחילה להמיר ואינו ענין להכא. שכבר המיר אף שמ' בכתפי' וע"ש. ול"נ דמ' בכתפי' לישנא בעלמא נקטו ועיקר סברתם דאשמעינן דלא נימא משום דעבר אמימרא דרחמנא במזיד לא יהני וגם לאביי דס"ל אע"מ. כגון דא צריך לאשמעינן בלישנא אלימא דנקט. וכבר צידד בשושנת העמקים כלל י"ט לחלק בין שוגג למזיד למזיד במילתא דא"ר ל"ת ע"ש. ואע"ג שבאמת אין חילוק. התנא ברמז אשמעינן זה. וכן לענין הקרבה. היה אפשר לטעות דבמזיד לא קרבה משום דנעבד בה עבירה ובמזיד ואף שאינו כן עי' סוטה דמ"ו ע"א ובספרי תורת הקנאות שם מ"ש מהת"כ ויקרא בפסוק דואם מן הצאן דכתיב בעולה ע"ש. עכ"פ כל כהאי דיש מקום לטעות. רצה התנא להוציא מלב הטועה בצחות הלשון דתנא:

לאתויי יורש כו'. בספרי מעשה חושב ריש ערכין הוכחתי דלא ברירא לסתמא דגמ' דמופלא ממיר מדלא אמר לאתויי מופלא ע"ש. וכעת נ"ל דיש לדחות די"ל דמשמע להגמ' דסיפא וסופג את המ'. אכולה מתני' קאי גם על מאי דמתרבי מהכל. ואם לאתויי מופלא לא שייך גבי' מלקות אף או עביד תמורה וכמו בהקדישו ונדרו דלא לקי עד שיגדיל עי' רמב"ם פרק י"א מנדרים ה' ד'. ובברה"ז בסמוך ע"ב הביא משמעות מהכ"מ דאשה אף דעבדה תמורה לא לקיא וגריס אשה נמי לא עבדה תמורה קמ"ל ע"ש. ולמ"ש דסופג את המ' אכולה מתני' קאי. מוכח דאשה לקיא כיון דגם נשים הוזכר במשנה: דתנן יורש סומך כו'. בש"מ גריס דתניא דבמשנה לא נזכר דברי ר"י. וכבר הביא ביד מלאכי סימן צ"ז מכמ"ד דנקיט על ברייתא דתנן. וביותר א"ש למ"ש בעין זוכר להגאון חיד"א מערכת הת' מר"ב כת"י דאם שנינו מקצתה במקום אחר במשנה אז קאמר דתנן ע"ש. וה"נ הא דיורש סומך וממיר תנן במנחות דצ"ב. ויש לעיין באשה שמתה אם בנה היורשה סומך על עולתה כיון דבחייה אין סמיכה על קרבנה כדאיתא במנחות דצ"ג וע"ש דס"א ע"ב בתוד"ה מצינו דגם אחר אינו סומך על קרבנה. לא עדיף היורש מהמוריש. א"ד כיון דהבן סומך על קרבן עצמו סומך נמי בקרבן אמו המתה. ולכאורה תליא בהא דזבחים ד' ז' ע"ב דסובר רבא דעולה הבאה לאחר מיתה אין פוסל בשינוי בעלים דאין בעלים לאחר מיתה ורב פנחס בריה דר"א סובר יש בעלים לאחר מיתה וכדפרש"י שהיורש הוא בעליה. ואם כן לר"פ דהיורש בעליה איתא בסמיכה כיון דזכר הוא. ולרבא דלא חשיב היורש בעלים אין בקרבנה סמיכה אף לאחר מיתה. והרמב"ם פרק ט"ו מפסוהמ"ק ה' ט"ו פסק כרבא וכתב הכ"מ משום. דבתרא הוא וע"ז השיב בקרן אורה שם בזבחים דרב פנחס הוא בתרא מדאמר ליה רב אשי דוקא קאמר מר ע"ש. ול"נ בטעם הרמב"ם מדאמר סתמא דגמרא בזבחים דף ד' סוף ע"א מה לשינוי קודש שכן פסולו בגופו כו' וישנו לאחר מיתה וכדפרש"י אבל לא שינוי בעלים שהרי מתו בעליו ע"ש ומשמע דלא ס"ל כר"פ דהיורש הוא בעליה. ואם כן אין יורש סומך על קרבן אמו המתה כנ"ל. והיה אפשר לכאורה לאוקמי פלוגתייהו דר"מ ור"י דפליגו בפלוגתא דרבא ורב פנחס אי יורש חשיב בעלים וכדפליגו בזה לענין שינוי בעלים אי חשיב בעלים. לולא דלהגמרא לא מסתביר הכי. ודע דכל יורש סומך ולאו דוקא בן בקרבן אביו ועי' בלשון הרמב"ם פרק ג' ממעה"ק ה' ט'. והנה לשיטת הרמב"ם פרק א' מנחלות ה' ח' דירושת הבעל מד"ס. לא שייך להסתפק אם יש לו הזכות גם בעולת אשתו שמתה לענין שיתכפר בה הבעל מקופיא עי' זבחים ד' ה' וד' ו'. דקמי' שמיא גליא. אך צע"ק אם יסמוך הבעל על עולתה שהוא כעבודה בקדשים] כמו יורש דאורייתא. ושייך בהחקירה אם ענין דרבנן מהני לענין דאורייתא עי' משל"מ רפ"ז מתרומות. וכן להא דיורש ממיר צ"ע אי מהני תמורתו בירושת עולת אשתו. ובזה היה אפ"ל עוד לכאורה דבמקום איסור דלא ימיר לא תקינו רבנן. כעין הא דתשובת הר"ן שהוזכר בחו"מ סימן רל"ה דלא מהני מכירת פעוטות שהוא דרבנן. בנכסים מועטים שהמכירה איסור הוא ע"ש. אך למש"ש הנתיבות דז"א רק בקטן שהקנין דרבנן רק משום כדי חייו כו' אבל בגדול מהני קנין דרבנן אף במקום איסור ע"ש. ואם כן גם בנד"ד אי מהני דרבנן לענין דאורייתא מהני נמי גם במקום איסור בתמורה וצ"ע: לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה. בתוספות הקשה מ"ש דשאר קרבנו למעט והאי לרבות ותי' דלמעוטי ל"צ דממילא נימא דאין השותפין סומכין כמו דאין ממירין. והק' בצ"ק נימא למעט יורש דלא נילוף סוף הקדש דסומך מתחילת הקדש דאתרבי מואם המר ימיר דמימר. וביקר הערך ריש ערכין כ' דלק"מ דלמעוטי יורש א"א שהרי כתיב המר ימיר לרבות היורש וילפינן סוף מאתילה דיורש סומך כו' ע"ש. ולכאורה אינו מובן דאדרבה דכדי דלא ניליף כן נימא דאתי קרבנו למעט יורש וכדלא ילפינן לענין שותפין סמיכה מתמורה. אך למ"ש התוספות במנחות דף צ"ג ע"א בד"ה לפי. בהא דלא ילפינן דעכו"ם אינו ממיר מדאינו סומך. דרק גבי יורש גמרי מהדדי דאי חשיב קרבנו לגבי האי חשיב נמי לגבי האי אבל בעלמא לא ילפינן מהדדי כלל [וכוונתם כשהוא נגד הסברא כהתם דיש סברא שעכו"ם ימיר כמו דמקדיש.

וכשאינו נגד הסברא ודאי גמרינן. כמ"ש הכא דל"צ למעט שותפין מסמיכה דניליף מדאין ממירין]. ואם כן בזה יש לומר אף דאמרינן דקרבנו אתי דלא ניליף סמיכה מתמורה לענין שותפין. לענין יורש אין סברא לומר כן. דאי חשיב קרבן דיורש לענין תמורה חשיב נמי קרבן דיורש לענין סמיכה. ואם לזה נתכוין ביקר הערך כל כהאי ה"ל לפרש. ועי' מ"ש בספרי מעשה חושב שפ בריש ערכין:

מחד קרא נפקא. לשון רש"י דמשמע קרבנו ולא שליח בין של ישראל כו'. צע"ק דשליח נתמעט במנחות דצ"ג מוסמך ידו ולא יד שלוחו ועי' בתוס' ריש ערכין בד"ה קרבנו ולא קרבן חבירו [ובערכין לא הוזכר ברש"י שליחות]. וצ"ל דה"ל כאילו נקט ולא אחר כו'. דהא בלא"ה אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם כמבואר בב"מ דע"א ע"ב. כנ"ל:

אם המר ימיר לרבות היורש. בנוב"ק חאה"ע ס"ס פ"א הובא הירושלמי דר"פ האיש מקדש דיליף מואם המר ימיר דלא שלוחו והוכיח מזה דבשוגג יש שליח לד"ע דאל"כ ל"ל קרא וכתב דנהי דש"ס דילן לא הזכיר דרש זה כו' ובריש תמורה דריש המר ימיר לדרשה אחריתא עכ"פ בדין הנלמד מהירושלמי לא פליג ע"ש. ומשמע מדבריו דמואם המר ימיר דהכא דריש בירושלמי דרשתו.

ונוסח שלנו שם הוא מהמר ימירנו. והיינו הפסוק דכתיב בסוף בחקתי גבי מעשר בהמה. וא"כ אינו נגד דרש דהכא דנדרש מהמר ימיר הכתוב תחילה בשאר קרבנות. רק בת"כ דריש גם המר ימירנו דכתיב במעשר להא דיורש ממיר. וי"ל בטעם הת"כ דלמאי דאמרינן בסוף פרקין דצריך לאשמעי' דין תמורה במעשר בהמה משום דהוי דבר הבא לידון בדבר החדש ואין בו אלא חידושו בלבד. ולכן צריך לאשמעינן גם דין דיורש ממיר במעשר דלא הוי ילפינן בי' משאר קרבנות מאי דלא נכתב בי' בהדיא.

ולהירוש' י"ל כיון דעיקר דין דתמורה נוהג במעשר כתיב נדע בי' משאר קרבנות דיורש ממיר גם בלא לימוד מיוחד בי' ולכך דריש בירוש' מזה דלא ע"י שלוחו [וכ"נ ממ"ש בש"מ דף ט' בסוף המסכתא דצריך גם לא יחליפנו דאי מלא ימיר לחוד ה"א מש"ה לקי דהקדש ברשותי' אבל חליפין דלאו ברשותי' אימא לא ע"ש. והרי במעשר לא כתיב לא יחליפנו ואטו נימא דשאני דין מעשר בזה משאר קרבן. גם היה אפ"ל דבירוש' שם איתא דבהפרה היה שלוחו כמותו ורק מן הפר יפרנו ילפי' דאין שלוחו כמותו ע"ש. והנה הפר יפרנו לא כתיב בפ' מטות רק הפר יפר. וכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו שהובא בנדרים דע"ב ע"ב למעט שליח ושם פי' הר"ן מדכתיב תרי זימני אישה ע"ש. וכשנימא דהירוש' דריש מדכתיב יפרנו ולא כתיב יפר [וכעין דדרשי' בכתובות דף כ"ט ע"ב נער נערה הנערה] ומזה ממעט שלוחו. הי' אפ"ל כן גם בהא דואם המר ימירנו דבמעשר דתרתי ש"מ. מהכפילות מרבינן יורש. ומדלא כתיב ואם המר ימיר אלא ימירנו ממעטי' שליח. ושם בירוש' הובא דממעט שלוחו ברציעה. מאדוניו. ובספרי מעשה חושב ריש ערכין הקשיתי מידו דגבי סמיכה דרק משום דחבירו מקרבנו נתמעט ממעטינן שליח ומ"ש מאדוניו דממעטי' שליח אף דליכא מיעוט אחר לחבירו פ"ש. וכעת נ"ל עפמ"ש התוס' בב"מ דף צ"ו סוף ע"א. דבהפרה ולענין בבעלים ממעטינן שליח משום דלשון בעליו ואישות משמע לי' דוקא הוא ולא שליח. והנ"ל להסביר זה דשליחות לא שייך אלא על פעולה ולא שיהא גוף השליח כגוף המשלח ועמ"ש בקצה"ח ריש סי' רפ"ב מתוס' רי"ד] וא"כ כיון דכתיב אישה ובעליו התואר בהפעולה והתואר אינו בהשליח לכך ל"מ. וכזה י"ל בהא דאדוניו דרציעה דקפדינן שיהא בהפועל התואר והמעלה דאדנות וזה אינו בהשליח הפועל כנ"ל לכאורה:

דף ב:

ור"י ואם לא דריש. וצ"ע מדמצינו בב"ק דף פ"ה ע"ב דדרשינן הלשון כפול לחד דרשה. ומדשני בלישני' דרשינן עוד דרשה כדאיתא שם מדה"ל למיכתב או רפא רפא או ירפא ירפא וכן בפ' מרובה מדלא כתיב המצא המצא או תמצא תמצא וכן בתוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב בד"ה אין גבי מאן ימאן והובא במשל"מ פ"ו מהל' דעות סוף ה' ז' ע"ש. וא"כ ה"נ ה"מ לדרוש תרתי לאשה וליורש חד מהכפילות וחד מדשני בלישני' ולא כתיב המר המר או ימיר ימיר. ואף דאין לעשות מזה קושיא על ר"י דלא דריש כן דבכמ"ד מצינו מחלוקת בדרשות עכ"פ לר"מ היה מקום לומר גם בלא דרשה דהוי"ו דואם לרבות תרווייהו מהכפילות והשינוי אלא דבלא"ה מוקי שפיר אליבי' משום היתור דהוי"ו. ובזה יתורץ קושיית המלא הרועים ת"ש ערך וי"ו אי דרשינן אות ט' לר' יוחנן דס"ל בזבחים דף ו' כר"מ דיורש סומך. וביבמות דע"ב משמע דלא דריש וי"ו דוהנותר לרבות נותר שלא בזמנו ע"ש. ולמ"ש י"ל דמצי לסבור כר"מ דיורש סומך ולא מדרשה דוי"ו אלא מהכפילות והשינוי. ויש להעיר הא דצריך וי"ו לרבות האשה משום דאינו שוה בכל וע"כ הוא בצירוף הא דמדבר בלשון זכר לא יחליפנו ולא לא תחליפנו כדפרש"י. ובלא זה לא היה צריך ריבוי אף שאינו שב"כ. וא"כ היא גופא תקשי לכתוב לא תחליפנו דלא משמע דוקא לשון זכר ולא יצטרך וי"ו לרבות האשה. ולמ"ש לעיל ד"ה לאתויי מהברה"ז במשמעות הכ"מ דאשה אף דעבדה תמורה לא לקיא וגריס אשה נמי לא עבדה תמורה קמ"ל. לפי"ז ניחא די"ל דהא דמדבר בלשון זכר צריך להא שהאשה לא תלקה. וריבוי דוי"ו דואם אתי להא דעבדה תמורה. אך אי לקיא תקשי דליכתוב לא תחליפנו כדכתיב לא תלבש שעטנז לא תחסום שור בדישו והרבה כלשון זה. וכעין זה פריך הש"ס בפסחים דף ה' ע"א ולא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא ה"א ע"ש. אמנם ביומא דף ס' ע"א בתוד"ה תרי. כתבו בהא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. דתקשי לישתוק מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי ותי' דשמא הוי ממעטינן מכח שום דרשה או ק"ו או בנין אב להכי אצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות ע"ש. וה"נ י"ל דגם אי היה כתיב בלשון לא תחליפנו אולי היה אפשר למעט נשים מאיזו דרשה ולימוד אי לאו דיש יתור לרבות נשים:

אבל הכא כיון דעונש שאשב"כ כו'. וגי' רש"י ה"מ לאו שיש בו מעשה כו' דכתיב אשר יעשו כו'. ולכאורה תקשי כיון דהש"ס פריך גם לר"י למה לי ריבוי לנשים. ולר"י א"א לומר טעם זה. למאי דאיתא במכות דף י"ג ע"ב דלר' ישמעאל גם חייבי מב"ד ישנן בכלל מלקות מדכתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וכתיב והפלא ה' את מכתך כו' הפלאה זו מלקות כו' א"ה לאו שא"ב מעשה נמי ומשני לעשות כתיב כו'. וא"כ ר"י דס"ל לאו שא"ב מעשה לוקין עליו כדאיתא במכות דף ד' ע"ב דיליף מעדים זוממין ומוציא ש"ר וצד חמור לא פריך וכתב שם הפ"י דר"י לית ליה הך דרשה דלעשות ע"ש. וכיון דשייך למינקט לעשות אף על דבר דאינו מעשה ה"נ לא נדייק מדכתיב אשר יעשו דלא הוקשו נשים לאנשים רק בעונשין דמעשה. אך י"ל דודאי גם לר"י יש לדייק מאשר יעשו דלא הוקשו נשים לאנשים רק בעונשין דמעשה והא דלא דייק לעשות גם לענין מלקות הוא משום דילפינן מע"ז ומש"ר דגם בלא מעשה לקי כיון דצד חמור לא חשיב לי' פירכא אבל היכא דליכא ילפותא אחרת נגד זה שפיר הוי דייקי' מאשר ועשו דלא הוקשו אלא בעונשין דמעשה ושפיר צריך גם לר"י לימוד בתמורה לנשים. והנה בהשמטות בש"מ כתב דכולהו צריכי מלשון זכר לא סגי מהא דרב יהודא. מלאו שא"ב מעשה הרי מגדף לכך אתא מטעם דלאו שאשב"כ ע"ש. והנה בשאג"א סי' פ"ב הק' דניליף מלא יקחו דדרשינן ביבמות דף פ"ה ע"ב דהזונה מוזהרת על הכהן אף שאשב"כ [ועמש"ש בספרי נש"ר בד"ה לא יקחו ובספרי מעשה חושב ריש פרכין ע"ב בד"ה ת"ל]. ולענד"נ כיון דבאמת בתמורה יש ב' הקולות שא"ב מעשה וגם אשב"כ. לא הי' אפשר למילף תמורה מלא יקחו דאף שהוא אשב"כ עכ"פ מעשה יש בו. ושפיר צריך ריבוי שנשים חייבות על תמורה. ובקושיית השאג"א להיפך למה לי לא יקחו אף דגבי טומאה שאשב"כ גלי קרא בני אהרן ולא בנות אהרן נגמור שהזונה מוזהרת להנשא לכהן אף שאשב"כ מתמורה משום דלקולא ולחומרא לחומרא מקשי' ע"ש נ"ל למ"ש במלא הרועים ת"ש ערך היקש אות ט"ו דהיכא דמסתבר למילף יותר ההיקש לקולא ילפינן לקולא ולמד כן מחולין דף קל"ו ע"ב דאמרינן הכי בגז"ש ע"ש. וא"כ ה"נ הי' אפ"ל דמסתבר יותר למילף ענייני כהונה דנשואין הזונה לכהן מענייני כהונה דטומאה דאינו בנשים ושפיר צריך לא יקחו והנה בריש ערכין תנן עבדים בהדי נשים והכא לא תנן רק נשים. ובגמרא לא נתפרש מזה או עבדים ממירין וכן ברמב"ם פ"א מתמורה לא נתבאר מזה. ובכריתות דף ז' ע"ב דתנן וכן שפחה אמרי' מאי וכן שפחה סד"א כי אמרינן כל מצות שהאשה חייבת עבד חייב ה"מ בדבר ששוה בין איש בין אשה אבל יולדת דבנשים איתא באנשים ליתא אימא אל תחייב שפחה אהכי תני שפחה. ובתוס' שם הקשו דאימא אה"נ וצריך קרא לגיורית דאמרי' בספרי גבי ברכת כהנים כ"מ שמדבר בישראל צריך להביא הגרים עכ"ד.

והנה הסברא דלא ניליף לה לה מאשה במה שאינו באנשים כבנשים. דמיא קצת להסברא דקילותא שאינו שוה בכל. ולהך סברא אף דמרבי' אשה בחיוב תמורה הי' אפ"ל דעבדים לא יתרבו דלא ניליף בזה לה לה מאשה מחמת שאשב"כ דהיינו בצבור ושותפין. וכיון דממעטינן עכו"ם מתמורה מדכתיב בריש הפרשה בני ישראל או מדילפינן ממעשר דכתיב ב"י כדאיתא בסמוך דף ג' ע"א. הי' אפ"ל דגם עבדים שאינם משוחררים יתמעטו ולא ניליף בזה עבדים מנשים. אמנם כבר האריך בנר תמיד בכריתות שם דאהכי תני שפחה דאמר הש"ס הכוונה דקמ"ל דגם בכה"ג ילפינן לה לה מאשה ע"ש. וא"כ גם הכא אחר דנתרבה אשה לתמורה עבדים נמי ישנם בתמורה דלכ"ד ילפינן לה לה מאשה אף במה שאשב"כ כנ"ל. ולפי זה לכאורה הא דאמרינן הכל ממירין לאתויי יורש דלא כר"י. לדברינו הי' אפשר לאוקמי מתני' גם כר"י והכל לאתויי עבדים דלא תנן בהדיא ואינו כ"כ מילתא דפשיטא וכדחזינן בכריתות דטרח התנא למיתני וכן שפחה לאשמעינן רבותא זו וצע"ק:

א"ד כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מיתפיס. פרש"י דכתיב כו' כלומר מאן דאיתא בכלל לא יחליפנו כגון בר עונשין איתא נמי בכלל והי' הוא ותמורתו יהיה קודש דמתפיס בתמורה לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא. וצ"ע דבפסחים דמ"ג ריש ע"ב אמרי' סד"א מדכתיב ל"ת עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בב"ת חמץ ונשי הואיל וליתניהו באכול מצה דה"ל מ"ע שהז"ג אימא בב"ת חמץ נמי ליתניהו קמ"ל. והק' התוס' אדרבה איפכא יש לדרוש לחומרא ותי' דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא כו' ע"ש. והכא תהא רישא מפרש לסיפא דהא דתמורה קדושה דכתיב בסיפא דקרא אינו אלא בבר עונשין דמוזהר בלא יחליפנו דכתיב ברישא. וגם כשנימא דגם כה"ג אפשר לדרוש. מ"מ תקשי למ"ש הרמב"ם ריש הלכות תמורה דצבור ושותפין שהמירו לוקין ואין תמורתן קדוש. ואמאי לא נימא להיפך נמי מאן דאיתא בכלל והיה הוא ותמורתו יהיה קודש איתא בלא יחליפנו ובצבור ושותפין דליתא בכלל והי' הוא ותמורתו יהיה קודש ליתא בכלל לא יחליפנו ותהא סיפא מפרש לרישא. והרי הרמב"ם פ"א מתמורה ה' ח' כתב בבעיא זו דהוא ספק אם קטן עושה תמורה, וא"כ להצד דאינו עושה אם הוא מהטעם דנתלה תפיסת התמורה בהמלקות דקטן דלא לקי לא תפיס בתמורה. ה"נ לא לילקי בצבור ושותפין מטעם דלא תפיס בהו תמורה. אמנם י"ל דהרמב"ם לא יפרש כרש"י דהוא משום תליית רישא וסיפא דקרא אהדדי. דהנה ביפה עינים לעניינו כתב דמ"ש בגמ' עונש שאשב"כ. פי' היינו התפסת התמורה קרי לי' עונש כמ"ש בקרא ואם המר ימיר ע"ש. וה"נ יפרש הרמב"ם הא דאמר בקטן דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מיתפיס. דהיינו דאם יהא נתפס בתמורה הרי ענשינן הקטן והוא אינו בר עונש. ומ"מ אינו פשוט דאפי' דלא דמי עונש זה לשאר עונשין וכדאמר משום דאתי לכלל עונשין והיינו עונשין גמורים שייך בי' עונש זה גם השתא. אך תקשי באמת אמאי לא נימא הכי לתלות רישא וסיפא דקרא אהדדי וכהא דפסחים הנזכר דצריך לימוד לחייב נשים בל"ת דחמץ. אך לתי' ב' דתוס' שם דס"ד לדרוש יותר היתר לנשים משום גז"ש דט"ו מחג הסוכות כו' ע"ש. דלפי זה י"ל דשקול הוא לומר דרישא מפרש לסיפא כמו לומר דסיפא מפרש לרישא. וכיון דשקול הוא י"ל דכל חד תיקו אדוכתי' ולא יתלי חד באידך בזה אף דבכמ"ד מצינו דתלינן חד באידך. ובמ"ש בש"מ דלמ"ד מופלא דרבנן נמי שייך הבעיא אי מחמרינן בתמורה דקטן מדרבנן ע"ש. עמ"ש לעיל ע"א סד"ה דתנן יורש סומך ואכמ"ל:

מה ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם שנודרים נו"נ כישראל. והנה בפרשת ערכין דכתיב דבר אל ב"י כו' איש כי יפליא מרבינן מחד איש לר"מ דעכו"ם נערכין ולר"י דעכו"ם מעריכין כדאיתא בערכין דף ה' ע"ב וכדפרש"י דאיש משמע כל דהו וכן הוא פשטות הדבר ודברי התוס' שם ד"ה יכול צ"ע ועמש"ש בספרי מעשה חושב] ומ"ש הכא דצריך תרי איש לרבות עכו"ם ואולי י"ל דש"ה כיון דעכ"פ יש למעט מן ב"י למר דעכו"ם אין מעריכין ולמר דאין נערכין סגי חד איש לרבות מאי דמרבינן אבל הכא אי לא הוי כתיב אלא חד איש לא הוי מרבינן שנודרים נו"נ כישראל דאם כן ב"י למאי אתא ולכך צריך תרי איש. ובלא"ה כבר כתבו התוס' בבכורות דף ג' ע"א בד"ה ור"י דאין לדמות הדרשות אלא במקום שהש"ס מדמה ע"ש: אין עושין תמורה. הרמב"ם פ"א מתמורה ד' ו' כתב דמדברי סופרים שהעכו"ם שהמיר ה"ז תמורה וכ' הכ"מ דה"מ ממ"ש לא ממירים גבי לא נהנין ולא מועלין דהיינו לא נהנין מדרבנן ולא מועלין מדאורייתא וע"ש בלח"מ. ולענ"ד צ"ע דהא דין התמורה להקריבה עי' רמב"ם רפ"ג מתמורה.

ואי מדאורייתא לא קדשי ה"ל איסור חולין בעזרה. ובנזיר דכ"ט גבי האיש מדיר את בנו בנזיר פרכינן למ"ד כדי לחנכו במצות. הא קמייתי חולין בעזרה ומשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא. וא"כ ה"נ יתכן זה למה שרצה הלח"מ רפ"ב משחיטה לצדד בשיטת הרמב"ם דלשחוט חולין בעזרה אין איסורו רק מדרבנן. אבל אי יסבור הרמב"ם דאיסורו מן התורה ע"ש ובמשל"מ שם תקשי איך יתקנו רבנן לעקור איסור תורה בקום ועשה. והנה ענין תמורה הוא בין בנתכוין להוציא זו ותכנס זו בין בנתכוין דתרווייהו יקדשו ע"י ההתפסה, עי' לקמן דף ט' ע"א ובש"מ בהשמטות ועמ"ש לעיל ע"א בד"ה וסופג. ולכאורה הי' מקום לומר דהא דאמרינן דאין עכו"ם עושין תמורה דילפינן מדכתיב בריש עניינא דבר אל ב"י או משום דאתקיש למעשר דגן כדאיתא בסוגין דף ג' ע"א. זה אינו רק על מאי דגלי קרא חדוש בתמורה דהנה מצד הסברא בתצא זו ותכנוס זו ה"ל למימר כיון דלא אהני דיבורו שתצא זו לא יהני נמי על שתכנס זו דאדעתא דהכי לא אקדשה אלא דחידשה תורה דתקדוש גם השני'. וכן היכא דרצונו דתרווייהו ליקדשו אלא דהוא שוגג דרצה לומר שחור ואמר לבן דאתרבי בתמורה שוגג כמזיד מיהי' קודש כדאיתא לקמן דף י"ז ע"א. בכה"ג כיון דמצד הסברא לא הי' מהני אלא משום דגלי קרא. י"ל כיון דלא גלי קרא חידוש זה בעכו"ם קיימינן בי' על הסברא דלא תיקדש השני' אבל היכא דרצונו להקדיש גם השני' עם הראשונה ע"י התפסה ואינו בשוגג דמסברא ראוי שתיקדש גם השני' דלא גרע מאילו הקדיש השני' שלא ע"י התפסה בכה"ג הי' אפ"ל דלא מיעטה התורה עכו"ם. ובשלמא בצבור ושותפין דמוזהרין על התמורה כמבואר ברמב"ם ריש הלכות תמורה. ובהו לא גלי קרא דוהי' הוא ותמורתו יהיה קודש. ראוי למיקם על הסברא דלא יקדש השני' לרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ עי' לקמן דף ה' ע"ב. אבל עכו"ם דאינו מוזהר שלא ימיר ראוי שתיקדש גם השני' שהתפיסה דלא גרע מאילו הקדיש השני' שלא ע"י התפסה כיון דבי' ל"ש א"ר לא תעביד דאינו מוזהר ע"ז. אך לא מצאתי מי שידבר לחלק בזה וצ"ע בכ"ז:

קתני מיהת אין עושין תמורה. עי' בלשון התוס' ואם העכו"ם עצמו אין עושה תמורה האיך אפשר לעשות שליח. ובהגהות קרני ראם הק' כיון דכל הרוצה להמיר אינו שליחות רק נתינת רשות דהא שליח אינו ממיר כמבואר בירוש' פ"ב דקדושין וא"כ אף דאין העכו"ם מימר י"ל דישראל ממיר כשאומר העכו"ם כל הרוצה להמיר כו' ע"ש. וכבר טרם נדפסו ההגהות דברתי מזה בספרי נפש חי' בב"מ סוף ד' י' ע"ש. וכעת נ"ל דודאי במה שיש לו יכולת אף שהוא דבר עבירה כמו להמיר תולין דידי' על הקדש דידי' ול"מ על ידי שליח משום דאין שלד"ע. מ"מ נתינת רשות לחברו שימיר של חברו על הקדש דידי' של הנותן רשות מהני שפיר כיון דאינו עבירה להנותן רשות ויכולת יש לו להנותן רשות אבל עכו"ם דאינו ממיר דאינו מפני העבירה אלא דגזה"כ דאין לו לעכו"ם כח ויכולת להמיר על הקדש דידי'. מסתבר דלא מצי גם ליתן לישראל כח להמיר על הקדש דידי' דעכו"ם דאיך יתן כח כזה מה שהוא בעצמו אין לו והרשאתו דעכו"ם אינו כלום וה"ל הישראל מתפיס בדבר שאינו שלו אף שהרשוהו העכו"ם להמיר כנ"ל: בהקדיש עכו"ם להתכפר עכו"ם כו'. לכאורה ק' מזה עמ"ש בהג"א פ"ק דב"ב הובא בט"ז וש"ך ביור"ד סי' רנ"ד דהא דאין מקבלין צדקה מהעכו"ם משום שהצדקה מכפרת ושאני נו"נ דמקבלין משום דאין באין לכפר ע"ש. והרי הכא משמע דעולת נדבה דעכו"ם מכפר עליו. ואף דעולה אינה מכפרת אלא על עשה ול"ת הנתל"ע עי' רש"י בזבחים דף ה' סוף ע"ב ובר"ה דף ו' ע"א ובב"ב דמ"ח ע"א בתוד"ה יקריב. ובעכו"ם לא שייך זה. צ"ל דמ"מ גם בהו שייך כפרה על ענינים קלים כעין עשה דבישראל [ועמש"ש ביד שאול מחי' הר"ן דסנהדרין דף נ"ו ע"ב דמצווה על הצדקה ולא חשיב לי' בז' מצות משום דקום ועשה לא חשיב יעו"ש]. ואולי י"ל כעין שכתב הט"ז שם סק"ב דלא קפדינן בצדקה דידהו משום ביבוש קצירה אלא שלא יהא לו זכות גדול כגון שמכוין ליקר שם ישראל אבל כשאין גדול כ"כ הזכות שאין כונתו בהצדקה שלו דוקא על ישראל לית לן בה ע"ש. וה"נ י"ל בנו"נ אף שמכפרת על ענינים קלים לית לן בה. וכונת הג"א דאין באין לכפר היינו כעין כפרה דצדקה שלו דוקא ולישראל. ועפי"ז יש להשיב במ"ש בבאר יצחק סי' א' סוף ענף א' בהגה"ה במה שהק' הפנים מאירות אהא דאיש איש לרבות נו"נ שקרבין בעכו"ם. והא אין שליחות לעכו"ם וכתב הבא"י אף דמבואר בקידושין דצריך שליחות בעלים בשחיטת קדשים זהו דוקא בבעלים ישראל שגם בעולה יש לבעלים זכות כפרה אבל בעכו"ם דל"ש בהו כפרה כמ"ש בהג"א פ"ק דב"ב לית להו שום זכות בהקרבן דנימא דצריך שליחותן על השחיטה והוי כמאן דליתא בעלים על הקרבן כלל ע"ש. והרי למ"ש גם בהו שייך כפרה כדמשמע הכא. ולענד"נ די"ל בקו' הפ"מ כפין שכתבו התוס' במנחות דס"א ע"ב בד"ה מצינו. בהא דאמרינן קרבנו ולא קרבן עכו"ם דאין הישראל סומך בשבילו ולא הוי שמעינן מן קרבנו ולא קרבן חבירו משום דהוי אמינא כיון דא"י לסמוך יסמוך אחר בשבילו ול"ד לקרבן חבירו דבר סמיכה הוא ע"ש. וה"נ י"ל הא דל"מ שחיטה בקרבן חבירו בלא שליחותו דבעלים אינו אלא היכא דהבעלים בני שחיטה נינהו אבל בעכו"ם דהבעלים אינו בר שחיטה ל"צ בקרבן דידהו שחיטה בבעלים. ובמ"ש בבא"י בהא דסמיכה. נראה דאשתמיטתי' להתוס' דמנחות הנזכר:

המקדיש מוסיף חומש. בש"מ הק' לל"ב דרש"י דבהקדיש בית או שדה לא פרקי בעלים בלא חומש דכתיב ואם המקדיש כו' ואם גאלו אחר אינו חייב בחומש. דזה ל"צ לאשמעינן דמתני' היא בערכין. ול"נ דיותר תקשי דמתניתן דרפ"ח דערכין עיקרו לא באה לאשמעינן דמקדיש מוסיף חומש דזהו מפורש בקרא ולא נקט לי' רק אגב דמסיק דכל אדם אין נותנין חומש דלא נטעי לומר דהא דכתיב בקרא המקדיש הוא לאו דווקא. וא"כ ר' אבהו דלא נקיט רק הא דהמקדיש מוסיף חומש אי מיירי כדפרש"י במקדיש בית או שדה. תקשי מאי קמ"ל דהא זהו מפורש בקרא. ולפרש דנקטי' עיקר לדיוקא דרק המקדיש ולא אחר אינו כן דרך האמוראים דדרכם לפרש יותר מהתנא. ופי' לקמן דף י' ע"א מקדיש מוסיף חומש או מכפר כו' ת"ש כו' מקדיש מוסיף חומש כו'. ועי' הכא בהגהות הגר"א:

דף ג.

לא נהנין מדרבנן. הק' התוס' דנימא מדאורייתא כו' דכה"ג אמר מעילה דף ז' בשלמי ישראל דלא נהנין דאורייתא אף דא"ב מעילה ועי' בצ"ק וכבר כתב בהגהת מצפה איתן דלא מצא שם ראי' והוכחה לזה ע"ש. ול"נ עוד לדקדק בלשון הצ"ק דשלמים לפני זריקה אין מועלין ואפ"ה אסור באכילה מדאורייתא. דלא ה"ל להזכיר אכילה אלא הנאה כלשון התוס' דאהנאה קיימי'. גם אהא דאסור באכילה מה"ת בשלמים לפני זריקה. ה"ל להביא מהמפורש. במכות דף י"ז ע"א באוכל תודה ושלמים לפני זריקה דלוקה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך כו' ונדבותיך ע"ש וברמב"ם פי"א ממעה"ק ה' ד' ובמשל"מ ריש הלכות מעילה. ואין לומר דכוונו מה שהביאו ממעילה. אהא דתנן שם בקק"ל לפני זריקת דמים אין מועלין לא באימורין ולא בבשר. דנדייק מעילה ליכא הא איסורא איכא וכדדייקי' שם אלאחר זריקה דאין מועלין בבשר. אכתי ק' דמדיוקא לא שמעי' אלא על דאיכא איסורא ולא על שהוא איסור תורה דגם אם יש איסור דרבנן שייך למינקט לשון אין מועלין. וגם במה שהביא במצפה איתן התוס' דנדרים ד' ט' בהא דמביא כבשתו בעזרה שכתבו דנהי דאין מעילה בשלמים איסור תורה יש כדאמר בר"ה דכ"ת בשופר של שלמים אם תקע לא יצא משום דאיסורא רכיב עלי'. וגם זה דחה די"ל דלא יצא משום מצוה הבאה בעבירה דרבנן וגם משום עבירה דרבנן י"ל דלא יצא עי' בפסחים דל"ה ע"ב עכ"ד. והיינו דחשיב שם טבל טבול מדרבנן ופרש"י דלא יצא משום מהב"ע ול"ד לדמאי וכדאמרן דהתם אשכחן בי' היתר לכתחילה [דאי בעי מפקר לנכסי' כו'] הלכך הכא בדיעבד נפיק ע"ש. ומשמע דבטבל דרבנן גם בדיעבד לא נפיק. ובתשו' שיבת ציון סי' ט"ז כתב לענינו וז"ל ולא שייך בזה משום מהבב"ע לומר משום דעבר אאיסור דרבנן ועי' ברש"י בפסחים דל"ה ע"ב ד"ה בטבל דרבנן שכתב שם דיוצא בדיעבד כו' ע"ש. ותמהני דאדרבה משמע משם להיפוך דרק בדמאי משום דמ"ל אופן דשרי לכתחילה הוא דיוצא בדיעבד [וע"ש בתוד"ה יוצאין בדמאי] אבל בשאר עבירה דרבנן שייך בי' משום מהבב"ע דגם בדיעבד לא מהני. ומ"ש רש"י. הכא בדיעבד נפיק. על דמאי קאי [ואולי היה אפ"ל דשאני טבל דהוא עון מיתה בידי שמים כדאיתא בסנהדרין דפ"ג. ע"כ יש בו משום מהבב"ע גם בטבל דרבנן וכעין דאמרינן בסוכה דט"ז ע"ב אבל שבת דאיסור סקילה כו' ופרש"י דלכך מחמרינן גם במידי דרבנן דאית בי' אבל בהא דשופר של שלמים אם אינו רק איסור דרבנן ול"ש בי' איסור מיתה כרבנן דרבי כדאיתא בסנהדרין שם. לא הי' בו משום מהבב"ע]. ובקצה"ח ס"ס ת"ו הוכיח דאסור בהנאה מה"ת מבעיא דרב"ח בנדרים די"א במחית בשר זבחי שלמים ומחית דהיתירא גבי' ואמר זה כזה בעיקרו קא מתפיס כו' דקודם זריקה ודאי מיתסר בהנאה כדפרש"י והר"ן ע"ש. ולכאורה צע"ק דשייך זו הבעיא גם כשנימא דאיסור הנאה דידי' קודם זריקה מדרבנן דעכ"פ איסור זה דרבנן כיון שבא ע"י שהקדישו בפיו לשלמים. דבר הנדור מיקרי לענין שמה שמתפיס בו יתסר מיהו מדרבנן ונראה לכאורה דגם על קרבן דעכו"ם דאיסור הנאה דידי' מדרבנן כדאמר הכא. נמי שייך עליו התפסה כיון דעכ"פ האיסור הנאה דרבנן דידי' אתי מחמת שהקדישו העכו"ם לקרבן והנתפס עליו יאסר עכ"פ גם כן מדרבנן. ועמ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף ל"ג ע"א בהגה"ה שבד"ה אלא מליקה ואכמ"ל:

דכתיב נפש כו' וילפי' חטא חטא מתרומה כו'. צע"ק לשון הרמב"ם פ"ה ממעילה הט"ו שכתב הטעם מפני שנאמר בקרבנות דבר אל ב"י ע"ש. דנראה דטעם זה לא סגי דכיון דנתרבו עכו"ם שנודרים נו"נ כישראל מאיש איש ה"א דדינם בקרבנות כישראל אי לא הי' מיעוט אחרינא בכל פרט ופרט שנתמעטו כבטומאה דכתיב וינזרו מקדשי ב"י. ונותר ופגול דילפינן בגז"ש מטומאה. וכן תמורה ונסכים דאיכא מיעוטא בפרט עלייהו. ומדכתיב דרך כלל בקרבנות דבר אל ב"י לא הוי סגי למעטם בפרטות הללו. וא"כ לענין מעילה דלא כתיב מיעוט בפרט דנפש גם עכו"ם במשמע ע"כ צריך למעט קרבנות עכו"ם ממעילה מגז"ש דחטא חטא מתרומה [ועי' בלח"מ פ"ב מתו"מ סוף הלכה א'. גם עמ"ש בש"מ הכא בהשמטות].

ובתוס' הק' דנליף נותר חילול חילול מטמא ששימש בטומאה דאיתא בקדשי עכו"ם. ולמ"ש י"ל דלהא שיתחייב עלייהו משום נותר ל"צ גז"ש דממילא יתחייבו דמן ב"י דכתיב בכלל הקרבנות לא יתמעטו אחר שנתרבו מאיש איש דנודרים נו"נ. וע"כ הגז"ש אתי להא דאין חייבין עליהם משום נותר. אך י"ל בכוונת קושייתם כעין הא דפסחים דף כ"ב דפרכי' לר"א דלא תאכל גם הנאה משמע. מדכתיב בדם ל"ת ושרי בהנאה ומשני משום דהוקש למים ואימא כמים המתנסכים ע"ג המזבח וכתבו התוס' לא פריך למילף שיהא דם אסור בהנאה דממילא ידענו מל"ת אלא כלומר מהכא ל"מ למילף דמותר בהנאה ופי' המהרש"א דלא אמרי' דע"כ אתי ההיקש להיתר דמה מים מותרין כו' דלאיסור דכמים הנסכין ל"צ הקיש דמ"מ כיון דבמשמעות ההיקש דכמים לא משמע טפי להיתר מלאיסור אין ללמוד מיני' ע"ש. וה"נ נימא כן בגז"ש כיון דאפשר למילף מטמא ששימש לחיוב רק משום דא"כ ל"צ גז"ש. עכ"פ תו אין למילף לפוטרו מאכילת בטומאת הגוף אחרי דהגז"ש מטומאה לא משמע טפי לפטור מלחיוב. והוצרכו לתירוצם דיש לנו למילף טפי מטומאה דכתיב בחד קרא כו'. דלפי זה הוי כהוכחה מרובה מגוף הענין דהגז"ש היא מאכילה תש בטה"ג כנ"ל:

וכתיב בריש ענין דבר אל ב"י כו' איש כי יפליא. התוס' בערכין ד' ה' ע"ב בד"ה יכול הק' אהא דמרבינן בערכין עכו"ם מאיש והכא ממעטי' עכו"ם מתמורה מאיש. והעיר ביקר הערך מנא להו דמאיש ממעט דילמא מבני ישראל ממעט כו' ע"ש. והנה כשנימא כדבריו הי' אפ"ל דלר"י דמרבה מאיש דעכו"ם מעריכין קשה לומר דנתמעט עכו"ם מתמורה מן ב"י. דכמו דמרבינן מאיש דעכו"ם מעריך כן ראוי לרבות מאיש גם הא דעכו"ם ממיר דשניהם הם מפעולת העכו"ם ונדייק ב"י רק אהא דאין העכו"ם נערך דאינו מפעולת העכו"ם אלא מפעולת הישראל עליו ואליבי' צ"ל כדאמר בל"א דממעט תמורה בעכו"ם מדאיתקש למעשר. ולר' מאיר שם בערכין דמרבי מאיש להא דעכו"ם נערך דאינו מפעולת העכו"ם שפיר י"ל דממעטי' עכו"ם מתמורה מן ב"י כן י"ל לכאורה:

ואין ומביאין עליהן נסכים כו'. עמ"ש בש"מ לעיל אי ל"ג עליהן ה"פ אין מביאין נסכים בלא קרבן ואם מביא קרבן מביא עמו נסכים או משל צבור ואי גרסי' עליהן פי' אין חייבין להביא נסכים עם קרבנו כו' וקרבנו טעון נסכים משל ב"ד ותימא למאי מביאין משל צבור נכפהו להביא משלו כדאמרינן בהתודה [מנחות דף פ"א ע"ב] גבי ישראל י"ל דה"מ בישראל אבל עכו"ם לאו בר כפי' הוא עכ"ד. ופשוט דקושייתו הוא אי ל"ג עליהן דאי גרסי' עליהן לק"מ אף אי הי' בר כפי' כיון דילפי' מאזרח דאין כופין ול"ק על גזה"כ. ומשמע דגם ביש יכולת ביד ב"ד לכוף להעכו"ם אינו בר כפי' וצריך להבין הטעם. והנ"ל ע"ד מ"ש הרמב"ם ספ"ב מהל' גירושין בהא דמהני בגט מעושה בדין כשאמר רוצה אני דהוא דמאחר שרוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מהעבירות ויצרו הוא שתוקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו ע"ש. וא"כ גם בקרבנות דתניא בר"ה דף ו' יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. צ"ל ג"כ כסברת הרמב"ם בגט כיון שרוצה להיות מישראל כו' וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר הקריב לרצונו. וזה שייך רק בישראל אבל בעכו"ם גם כשיאמר רוצה אני מתוך האונס חשיב אונס דבהו לא שייך הסבר דהרמב"ם שהסביר בכפי' דישראל. [ועי' באפיקי יהודא דרוש ברכות בחשבון בערבי נחל אות ד' דלכך לא כפה על העכו"ם הר כגיגית שיקבלו התורה דבהו הי' אונס גמור בכה"ג ע"ש] וי"ל דגם בהו צריך שיהא לרצונו העולה והנסכים וע"כ ל"מ בהו כפי'. ובקרן אורה בזבחים דמ"ה פירש הא דאר"י רואה אני בכולן להחמיר. דקאי גם אנסכים ע"ש. ולפי זה להגירסא עליהן דפי' בש"מ דהיינו דאין חייבין להביא נסכים ואם לא הביאו קרבנו טעון נסכים משל ב"ד [וכן הביא שם הק"א מהלח"מ] ואם נימא דלר"י דפליג וסובר דחייבין היינו דמיכף נמי כייפינן לי' להביא. ע"כ צ"ל לר"י דהא דקפדי' שיהא גם לרצונו היינו היכא דאפשר לקיים שניהם כמו בישראל אבל בעכו"ם דאי אפשר לקיים שניהם קפדי' יותר על יקריב דמשמע בע"כ אף דא"א לקיים שיהא גם לרצונו. ועי"ל למ"ש באבני מלואים סי' א' סוף סק"ב דודאי בב"נ ליכא משום בל יחל ולא משום מוצא שפתיך תשמור אלא דאמירה לגבוה הוא קנין גמור כמו מסירה להדיוט אם נדר להביא קרבן ה"ל חוב גמור וגובין מנכסים משועבדים למ"ד שעבודא דאורייתא כו' ואפי' בב"נ מחויב חיוב גמור וככתובה בשטר ע"ש. והנה מה שהזכיר משום קנין ומשום חוב גמור. נראה כוונתו דבהפריש ובירר נדרו ביחוד שייך בי' קנין וא"צ לבוא עליו משום שעבוד. ובלא בירר הוי עליו מחמת אמירה לגבוה חוב גמור כאילו נתחייב בקנין המועיל להדיוט וגובין ממשעבדי למ"ד שד"א. וא"כ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא שפיר י"ל דלא שייך כפי' בעכו"ם. והוא למ"ש הרמב"ן בחי' סוף ב"ב דאפי' מבני חורין למ"ד של"ד א"א למיחת לנכסי' אלא מתורת כפי' לקיים מצות עשה שלו כו' והובא בנחל יצחק סי' ל"ט בשד"א סי' ב' באורך יעו"ש. וא"כ אף דגבי חוב דמלוה דעכו"ם שייך בי' כפי' משום דמצווה על הדינים שבזה הוא גם דיני מלוה ולוה עי' רמב"ן על התורה פ' וישלח הובא בכ"מ ספ"ט ממלכים. מ"מ לענין נדרו אף שהוא כתוב בתורה דנודרים נו"נ מ"מ אי אפשר למיחת לנכסי' אי של"ד. כיון דבי' ל"ש כפי' שלא יעבור על בל יחל ויקיים מוצא שפתיך תשמור כיון שאינו מצווה ע"ז כמ"ש בשם האבני מלואים. וא"כ י"ל דר"ש יסבור של"ד ואפי' במלוה הכתובה בתורה ולא נחתינן לנכסי'. ולר' יוסי דכופין י"ל דלטעמיה אזיל דס"ל אליבא דרבא בערכין סוף ד' ו' דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ולכך כופין להעכו"ם במיחת לנכסי' מתורת שעבוד כן י"ל לכאורה. ובמש"ש מהמשל"מ דהא דפליגי בערכין דף ה' ע"ב אם העכו"ם מפריך לאו לחייב העכו"ם כו' אלא למ"ד מעריך בהפריש הערך חלה קדושה על הערך וטעון גניזה ולמ"ד אינו מעריך אין בדבריו כלום ואם הפריש הערך לא חלה קדושה. וכתב בא"מ דאינו מבורר דודאי אפילו לא' העריך כלל והפריש ממונו לשמים חלה קדושה דלא גרע משאר קדשי בדה"ב דנתפס הקדושה ע"ש. הנה מלבד די"ל דבלשון ערך גרע מאלו הקדיש בשאר לשון לבדה"ב אחרי דגלי קרא דאין העכו"ם מעריכין. הנה משמע שם מתחילה דאין נודרין כלל לבדה"ב דאל"כ ל"ק לאבימי דאמר דערכו נגנז מהא דמועלין בקדשי בדה"ב דעכו"ם דנוקי בהקדיש בלשון נדר וע"ש בתוד"ה אלא:

דומיא ותרומה דקדוש קדה"ג כו'. בערכין ד' ה' ע"ב הביא רש"י מפי' המורה טעם אחר דלהכי בקדשי מזבח דעכו"ם אין מועלין משום דבזה חלוק משל ישראל שא"ח עליהם משום פגול נו"ט ובקדשי בדה"ב לא מצינו חילוק ולרש"י לא נראה פי' זה כיון דבגמרא נקיט טעם אחר ע"ש. ולכאורה באמת הי' סגי בטעם המורה למ"ש התוס' דאף דבשלמי ישראל דאין מועלין ומ"מ לא נהנין מדאורייתא. הכא משום דא"ב קדושה לענין פגול נו"ט א"ב קדושה נמי לענין הנאה דאורייתא ורק מדרבנן לא נהנין. וע"כ י"ל טעם זה לענין שלא יהא מעילה גם בלא גז"ש דחטא חטא מתרומה וקשה לומר דלא הי' לפני המורה הגירסא מהלימוד דחטא חטא מתרומה וגם הא דהכא דומיא דתרומה דקדוש קדה"ג. ועכ"פ י"ל דגם להסובר תרומת עכו"ם מדמעת עי' בש"מ ובהשמטות הכא. מצי לסבור דקדשי מזבח דעכו"ם אין מועלין מטעם דהמורה הנזכר. ועמ"ש בצ"ק בדברי התוס' דהכא. ולעיל דף ב' בתוד"ה בד"א ובזבחים דמ"ה ד"ה דומיא כתבו דלר"ש אפי' בדה"ב גמרי' מתרומה למעט עכו"ם ע"ש. וצע"ק דלפי"ז בש"ס דפי' לא נהנין מדרבנן יתפרש גם על בדה"ב כמו לא מועלין מדאורייתא דמתפרש גם על בדה"ב דעכו"ם. וא"כ תקשי קדשי בדה"ב דעכו"ם למה לא יתסר מדאורייתא אף שא"ב מעילה כבשלמי ישראל כקושיית הפוס' ותירוצם מחמת דא"ב קדושה לענין פגול נו"ט לא שייך בקדשי בדה"ב. זולת דנימא דהקולא שבקדשי מזבח דידהו שא"ב פיגול נו"ט יהא טעם להקל גם בקדשי בדה"ב דידהו לר"ש לשיטתם הנזכר. אף דלפי פי' המורה הנזכר לא אמרי' סברא זו ועמש"ש בספרי מעשה חושב:

והרי מימר כו'. עי' בלשון התוס' ונימא או נשבע או מימר יוכיח. והק' בהגהת הרש"ש אטו מימר ילפי' מקרא בפרט דלקי רק אחר דיליף בכל לאו שא"ב מעשה דלקי ממילא גם במימר לקי וע"כ מחק או מימר מד' התוס' עכ"ד. ול"נ למ"ש בתשובת עמודי אור סי' ס"א אות ו' דר"מ ור"י לעיל דף ב' דדרשי מקרא לרבות נשים בתמורה אף דהושוו לכל עונשין משום דסד"א ה"מ בלאו שיש בו מעשה אבל בא"ב מעשה לא תלקי קמ"ל ע"ש בגי' רש"י וא"כ מקרא דמרבי' אשה להמורה מוכת דלקי בתמורה ע"ש:

ולפי"ז א"ש מ"ש התוס' או מימר. אך מ"ש בש"מ הכא להק' לר"י ל"ל קרא גבי נשבע ומימר כו' ע"ש. תקשי למה שכתבתי שם לעיל בד"ה אבל. דגם לר"י דלוקין אלאו שאב"מ ולא דריש לעשות דכתיב במלקות דניבעי דוקא מעשה מ"מ צריך ואם לרבות נשים לתמורה דלא נמעטם מדכתיב בהיקש דנשים לאנשים אשר יעשו דשאני במלקות דלא דייק לעשות משום דגמר ממש"ר ופ"ז ע"ש. וא"כ גם לר"י לא מייתר ואם דכתיב בתמורה. אמנם בלח"מ פי"ח מסנהדרין הלכה ב' כתב דהש"ס בכ"מ דחשבו מימר לא"ב מעשה [דלא כריו"ח] ע"כ ס"ל דמפקינן לי' משום דרשה אע"ג דאין אנחנו יודעין אותו ע"ש.

ואם איזו דרש אחר הוא א"ש גם דברי הש"מ. ובקושיית התוס' כי פריך והרי מימר דלאו שאב"מ לימא בדיבורו איתעביד מעשה כדאמר לקמן וכתבו דאה"נ ה"מ לתרוצי אלא דשפיר שני. לכאורה תירץ זה הי' יותר מרווח. אך נ"ל דבגיטין דע"ז ע"א בתוד"ה והתניא. כתבו דה"מ לשנויי בשכותב לה בלשון טוב כו' אלא משום דבפ' הכותב אצטריך לשנויי הכי משני נמי הכא ע"ש. וכזה י"ל בהא דהכא. דבב"מ [ד' צ' ע"ב ושם] פריך ריו"ח לר"ל דסובר חסמה בקול פטור מהא דמימר לוקה ומשני הא מני ר"י היא. ושם הוכרח לשנויי הכי דהא גם בחסימה בקול בדיבורי' קעביד מעשה שדשה בלא אכילה דאל"כ לא הי' מחייב ריו"ח כמש"ש התוס' בד"ה ריו"ח וגם בכה"ג חשיב לר"ל א"ב מעשה והוכרח לשנויי לר"ל בהקושיא ממימר הא מני ר"י היא. ולכך גם הכא משני כן אף דה"מ לשנויי לרב דמימר חשיב יש בו מעשה. והנה גם כשנימא דאין ליחס לרב סברת ריו"ח כיון דלא מצינו בהדיא דסבר כן. ונימא דלרב באמת לא לקי אתמורה למאי דס"ב לאו שאב"מ אין לוקין. לא תקשי לרב מריה"נ דבסמוך דס"ל דלקי אתמורה אף שא"ב מעשה [וכמ"ש מהלח"מ דיש בזה איזו דרשה]. דמלבד די"ל רב תנא ופליג על ריה"ג [ודמשני הא מני ר"י היא. הוא משום דלעיקר אי לאו שאב"מ אי לוקין או לא כיון דהוא פלוגתא דתנאי תירוץ זה עדיף]. בלא"ה י"ל כיון דמילתא דריה"ג איתמר בלשון מימרא. מימרא חשיב אף שהוא משמי' דתנא כמבואר בכתובות דמ"ד פ"א בתוד"ה והלכתא עיין שם. וגם אמורא אחר מצי לפלוני ע"ז:

רבי יהודה אומר משום ריה"ג כו'. כ"כ בהגהות מהרי"ב הנדפס בסוף העמוד שכן איתא במכות ובשבועות וכתב ובזה תבין מ"ש רש"י בד"ה ר"י היא דקא משתעי לקמן בהא מילתא. והק' בהגהות בן ארי' איך כיון לזה דהא אמרי' הא מני ר"י דאמר לאו שאב"מ לוקין ואילו ר"י משום ריה"ג ס"ל אין לוקין על לאו שאב"מ וכן תמה בהגהת הרש"ש ע"ש. והנ"ל לתרץ דבריו עפמ"ש בספר הכריתות בלשון למודים שפר ג' סי' ע"ט כל היכא דאיכא אמר בשם פלוני חלוק הי' בדבר ואמרו משום אותו חכם. וכ"כ בקיצור כללי הגמרא שנדפס בסוף ברכות סד"ה על הרוב. כשאומר אמר פלוני אמר פלוני שוים הם באותו סברא וכשאומר משום לא ס"ל לדידי' ע"ש. ולפי"ז הא דמכות דט"ז ע"א דפריך דר"י אדר"י ומתרץ הא דידי' הא דרבי'. מהלשון דנקיט ר"י משום ריה"ג מוכח דר"י גופי' לא ס"ל כריה"ג וא"צ לר"י שום לימוד למלקות דתמורה [עמ"ש בדיבור הקודם מהלח"מ] אלא משום דבכל לשאב"מ לוקין לר"י וא"ש מ"ש הגרי"ב. והנ"ל דהוצרך לזה משום דהש"ס לא נקיט כלל ההוכחה דס"ל לר"י לשאב"מ לוקין. ואם נתכוין להא דדף ד' ע"ב מדפוטר בנותר ממלקות משום דניתק לעשה מכלל דלשאב"מ לוקין כדאיתא שם ה"ל להש"ס להביא מזה הכא. אך כיון דבסוגיא זו במקומה משמע דסובר כן א"צ להאריך כלל. ובספר בית הלוי סי' ל"ה אות י"א הק' לשיטת רש"י דלרע"ק מקיים כלאים בלי מעשה לוקה דס"ל לשאב"מ לוקין למה דחקה הגמרא לאוקמי מתני' כר"י וס"ל כוותי בחדא ופליג עלי' בחדא לוקמה כרע"ק די"ל דס"ל יורש ממיר ע"ש, ולמ"ש י"ל דא"כ הי' צריך להאריך ולהביא הא דהמקיים כלאים לוקה לרע"ק והש"ס לא רצה להאריך ונקיט כר"י דמוכח בסוגיא במקומה דס"ל לשאב"מ לוקין. ודע דבהא דבסמוך דאריו"ח משום ר"מ. אצ"ל דריו"ח לא ס"ל הכי דבזה י"ל דנקיט משום בשביל שלא שמע מפיו שלא הי' בזמנו מ"ש בספר הכריתות. משא"כ בהא דר"י וריה"ג דנראה שהיו בזמן אחד י"ל דשמע מפיו ונקט משום בשביל דחולק עליו ואכמ"ל בזה:

נשבע מנלן כו'. בש"מ הק' לר"י [דס"ל לשאב"מ לוקין] ל"ל קרא גבי נשבע ומימר [עמ"ש לעיל בד"ה והרי מימר] וכתב דמוקמי' לדרשה אחריתא. ולענד"נ די"ל דבנשבע יצטרך קרא גם לר"י. דאי לא הוי כתיב רק לא ינקה ולא כתיב ה'. הוי אמינא כיון דעונשו בדין שמים ביסורין בלא קצבה ול"מ תשובה כדמשמע הכי לא ינקה וכמ"ש כן בש"מ. וממילא גם כשילקה לא ינקה בזה מדין שמים. והוי אמינא דלכך אין מלקין אותו משום דיחשב ב' רשעות וכהס"ד דהש"ס במכות די"ג ע"ב דמש"ה חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות לפי שיכול לפטור עצמו מכרת ע"י תשובה דאל"כ ה"ל שתי רשעות אף שרשעה אחת אינה מסורה לב"ד ע"ש. וא"כ הכא דל"מ תשובה לפוטרו מדין שמים כנזכר מהש"מ תהא ב' רשעות כשילקה, ואהכי גם לר"י לא ילקה על שבועת שוא ושקר ולכך גם לר"י צריך ה' להא דב"ד מלקין אותו ומנקין אותו במל מדין שמים ול"ק לר"י לא ליכתוב כלל לא ינקה ה' וממילא ילקה כעל כל לשאב"מ וינקה. דודאי צריך עיקר קרא דלא ינקה להיכא דלא הלקוהו כגון שלא בהתראה וכדומה דיהא נידון בדין שמים ביסורין בלא קצבה ולא כעל שאר ל"ת דאין עונשו כ"כ. שוב ראיתי בסמוך בהא דפריך ואימא למוציא ש"ש לבטלה אבל מקלל חבירו בשם דעביד תרתי דמפיק ש"ש לבטלה ומצער לחברי' לא תסגי לי' במלקות. שכתב בש"מ בהשמטות דר"ל כיון דלא קרינא בי' ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה ה"ה כאחיך דהא לא מיפטר במלקות לא לקי כו' ע"ש לפי זה בפשוט י"ל דמש"ה מצריך ר"י בנשבע הלימוד דלקי אף דלדידי' לקי בכל לשאב"מ. וכן במקלל חבירו בשם צריך לימוד מיוחד דילקה גם לר"י כדי דלא נימא משום דעביד תרתי לא תסגי לי' במלקות וממילא לא ילקה. וניחא נמי בהא דנקיט ריה"ג מקלל חבירו. דהרי בשבועות דל"ה תנן גם במקלל עצמו וכדאמרי' שם דל"ו מדכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאוד כו' וכ"פ הרמב"ם פכ"ה מסנהדרין ובח"מ סימן כ"ז דלקי גם במקלל עצמו ואין סברא דיפלוג ריה"ג ע"ז ולהמבואר י"ל דלרבותא נקט חבירו דלא נימא דמשום דעביד תרתי לא תסגי לי' במלקות וממילא לא ילקה. אבל מקלל עצמו דליכא משום מצער נפשי' כמבואר שם דל"ו בתוד"ה ושמור. דאיכא למ"ד בב"ק דצ"א דאדם רשאי לחבול בעצמו רק בזה הוא דלקי. קמ"ל דגם במקלל חבירו נמי לקי. אך צ"ע דא"כ בהא דמשני דבשלמא אי אמרת במקלל חבירו אזהרתי' מלא תקלל חרש אא"א מוציא ש"ש לבטלה ליכא אזהרת לאו דאת ה' אלהיך תירא אזהרת עשה היא. ואי רשאי לחבול בעצמו וליכא איסור דלצער עצמו. לוקמי לקרא דוהפלא דלקי אמקלל עצמו דליכא תרתי איסורי ובזה הא איכא אזהרת לאו הא דרק השמר לך ושמור נפשך מאוד דקאי על קללה לעצמו כדאיתא בשבועות דל"ו והשמר הוא לאו. ולמ"ד בב"ק שם דגם לצער עצמו אסור. ניחא דלא עדיף לאוקמי במקלל עצמו ממקלל אחרים. וצ"ל דריה"ג דלא נקיט רק מקלל חבירו. הוא משום דזה שכיח יותר מן מקלל עצמו אף דגם בו חייב ולא חש ש להאריך בזה:

דף ג:

משום דה"ל ה"ס כו'. עי' בלשון רש"י ואפי' כי עבר כ היום יכול לומר שוכח הייתי ולא נזכרתי לא בשבועה ולא בהתראה ואינו לוקה. ועי' במכות דף ט"ז ע"א בהא דנותר ומבואר שם דלריו"ח ה"ס כזה לקי. וצריך להבין איך אפשר לחלוק ע"ז דילקי אם אפשר דבאמת שכח ואינו מזיד כלל והנה בירוש' ס"פ י"א דיבמות בשני יו"ט של גליות דאחר ריו"ח מקבלין התרייה על הספק ואמר בירוש' תמן אפשר לעמוד עליו וכדפי' בפ"מ דאפשר לעמוד על הספק אחר שיודע להם מתי קדשו ב"ד את החודש וכשנודע אגלאי מילתא למפרע דהתראה הוא ול"ח ה"ס כה"ג אף דבשעת התראה הוי ספק ע"ש. וזה ניחא דבאגלאי דהי' יו"ט אע"ג דבשעת התראה הוי ספק. עכ"פ במכניס עצמו לספק איסור מזיד חשיב וכמ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף צ"ט ע"ב בד"ה ואם אכלו. מהגאון ר' רפאל בספרו שאלת הכהנים תורה בכריתות דף י"ז ע"ש. אבל בנד"ד שכתב המהרי"ט ח"א סי' קי"א דבנשבע לקיים איזו דבר אין כופין אותו לקיים מיד ואם אח"כ יארע לו אונס ה"ה אונס והובא בעמק יהושע סי' י"ט ע"ש. וא"כ בנד"ד דאינו חייב לאוכלו מיד. אם אח"כ שכח מאי ה"ל למיעבר אונס הוא [עי' מג"א סי' ק"ח ס"ק י"א] ואיך אפשר להלקות את האונס. ואף אם יודה שהי' מזיד אין להלקותו ע"פ הודאתו [יעי' בספרי כובע ישועה בב"ק דל"ה ע"א בד"ה שור]. אך י"ל עפ"מ שהביא בקצה"ח סי' כ"ח סק"ה מ"ש הר"ן פ' כל הנשבעין דבזמן קרוב אי אפשר לתלות בשכחה וכתב הקצה"ח דהא דכתובות דל"ג דכל שאין ההתראה תכ"ד להעבירה מצי אמר אשתליין אינו אלא בהתראה וחדוש הוא שחידשה תורה להבחין בבירור גמור בין שוגג למזיד אף שחזקה ידע מהעונש והאיסור ע"ש באורך. וא"כ אין תימא אם ריו"ח יסבור בזה דמוחזק לן שלא שכח דילקה וכל ביומ זמן קרוב חשיב. וידוקדק לפי זה מאי דנקיט הש"ס שבועה שאוכל ככר זה היום. ואפשר דבנשבע שאוכל ככר זה למחמין ועבר יום המחרת ולא אכל לא ילקה לריו"ח גם בלא האי דלשאב"מ. אלא מפני הספק דשמא שכח שבועתו והתראתו שמיום אתמול. אך לפי זה נצטרך לומר דהא דאמר רבא בכתובות דל"ג נתרי בי' מעיקרא אמרי אשתליין, לטעמי' אזיל דסובר ה"ס לא שמה התראה [וכמ"ש בכסף נבחר כלל נ"א דכ"מ בחולין דפ"א] ולריו"ח באמת לא נצריך התראה שתהא תכ"ד למעשה העבירה וזה צע"ג. ודע דבירוש' פ"ב דשבועות הלכה ז' מהפך הגירסא דריו"ח לדר"ל ודר"ל לדריו"ח ואמר דנפ"מ בינייהו שרפה והשלכה לים דאי משום לשאב"מ הרי יש בה מעשה ע"ש. ומזה לכאורה סתירה למ"ש החינוך פ' בהר סי' שמ"ה ושמ"ו ועוד בכמ"ד. דלאו שאפשר לעבור עליו בלי מעשה אף שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליה והובא במלא הרועים ערך לשאב"מ אות ח' ע"ש. דא"כ לא:

ילקה אף בשרפה והשלכה לים כיון דאפשר לעבור על הלאו בלי שום מעשה. ועל מש"ש מהמ"מ פי"ג משכירות מהרמב"ם להיפוך דבלאו שאפשר לע"ע ע"י מעשה אפי' לא עשה מעשה:

לוקה. ל"ק מהכא. למש"ש מהנוב"ת חא"ח סי' ע"ו דזהו דוקא כהא דחסמה בקול דעכ"פ מעשה זוטא דעקימת שפתיו איכא ע"ש. והכא בשעבר היום ולא אכלה ליכא מעשה כלל ובסמוך דפריך מ"ש דמרבה יותר אכלתי ולא אכלתי מאוכל ולא אכל לכאורה המ"ל משום דבאכלתי ולא אכלתי איכא בשעת העבירה עכ"פ מעשה זוטא דעקימת שפתיו משא"כ באוכל ול אכל דבשעת העבירה דמניעת אכילה ליכא אפילו מעשה זוטא. אך י"ל כיון דנגד זה איכא באוכל ולא אכל המעלה דמ"ל בעבירה זו על ידי מעשה גמור בשורפה ומשליכה לים. שקול זה כמעלה דמעשה זוטא שיש באכלתי ולא אכלתי ולכך הוצרך לשנויי משום דומיא דלשוא כנ"ל לכאורה. ובמ"ש בירוש' דגם בזרקו לים הוי ה"ס. עי' בתוס' בשבועות ריש ד' ד' ובגינת ורדים כלל כ"ב ואכמ"ל: שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה כו' מן בשבועות דכ"ז איתא דבאמר שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכל חייב שתים כדהובא בתוס'.

ובנחלת עזריאל שם הק' גם בכה"ג אמאי חל הא אינו בלאו והן למש"ש הרא"ש והר"ן בשבועה שאוכל אף דמשמע כזית מ"מ כולה נמי משמע ואם כל הככר לפניו צריך שיאכל כולה דעל כל כזית חל השבועה וא"כ הכא א"א לישבע שיאכל דא"כ צריך לאכול כולה וכבר נשבע שלא יאכלנה כולה וא"כ לקרבן ל"מ שני' לחול גם בכה"ג ע"ש. והנה הי' מקום לדבריו למ"ש המח"א הל' שבועות סי' ח' בשיטת הרמב"ם דהיכא דלא חל בכולל גם על האיסור כמו לעבור על המצוה בקום ועשה ה"ל גם על ההיתר שבועת שוא ולא חייל.

וא"כ גם הכא כיון דאוכל משמע כולו ומשמע מקצתו הי' אפ"ל כמו דלא חייל על כולו משום דנשבע תחילה שלא יאכלנה לא חל נמי על מקצתה משום שבועת ביטוי. אך המח"א שם הביא מתשובת הר"ן בנשבע לפרוע הקרן והריבית דאף דלא חלה השבועה על הריבית מ"מ על הקרן חלה ע"ש. וא"כ ה"נ אף דשבועה שאוכל לא חל על שיאכל כולה מחמת דנשבע תחילה שלא יאכלנה. חל עכ"פ על שיאכל מקצתה דנמי במשמעות שאוכל הוא וחייב לאכול מקצתה שאינה נגד שבועה קמא. וא"כ שפיר חשיב שבועה שלא אוכל איתא בלאו והן כיון דחייל בלשון שאוכל על מקצתה עכ"פ. ולא צריך שיהא בהן על כל מה שנכלל בלשון שאוכל דהיינו גם שאוכל כולה דמניין לנו זה החידוש. דשפיר י"ל דחייל לשון שלא אוכל משום דיש עכ"פ מציאות חלות השבועה בהיפוכו דשאוכל. ואנן אליבא דהר"ן קיימינן (וי"ל דגם הרא"ש יסבור כהר"ן בזה]. ובפשוט דאוכל דמשמעותי' גם כולה אינו אלא כשאינו נגד איסורא אבל כשהוא נגד איסור כמו בנשבע תחילה שלא יאכלנה. ע"כ מתפרש שאוכל דאח"כ רק על מקצתה. וכזה תמצא דאף דשתי' בכלל אכילה. ע"י איזו גילוי דעת מתפרש לפעמים אכילה רק אכילה גרידא כדאיתא בשבועות דכ"ג ע"א פ"ש. וה"נ דכוותי'. ושפיר הוי שבועה שלא אוכל דבתר שבועה שלא אוכלנה איתא בלאו והן:

ומאי שנא כו'. מהתוס' בשבועות דכ"א ריש ע"ב נראה דגרסי ומה ראית. והעירו על פרש"י דילמא דאתא נמי למעוטי אכלתי ולא אכלתי. דאין ומה ראית שבגמ' כן אלא אימא איפכא ע"ש. ולכאורה י"ל דרק היכא שיש מיעוט וריבוי בזה מתפרש אימא איפכא כמו בהא דסוכה דמ"ח ע"א גבי והיית אך שמח דאך הוא מיעוט ושמח הוא ריבוי ע"ש. אבל באפשר למעט שניהם כבהא דהכא י"ל דמתפרש שפיר ומה ראית על דנמעט שניהם. ועי' בעירובין דל"א ע"ב בתוד"ה ומה ראית. ועמ"ש בהגהות בסוגיא דהכא:

א"ק אם לא תשמור וכתיב והפלא כו'. כ' התוס' דאזהרתי' מלא תקלל חרש א"נ מהאי קרא גופי' ולכאורה י"ל דב' לישני דהתוס' תליא בזה. דהרמב"ם בספר המצות סוף שורש ח' כתב דלא אכלתי באוני ממנו כו' מורה על לאו אף שהלאו שבא בו הוא שלילה ולא אזהרה. אחר שצוונו שנשלל אותו מנפשותינו באמרו אני לא עשיתי כך וכך ידענו בהכרח שהפועל כך וכך מוזהר ממנו והרמב"ן חולק דכיון שהוא בלשון וידוי אינו לאו ואין בו מלקות ע"ש. וה"נ כיון דהשמר הוא לאו. הא דכתיב אם לא תשמור הוי כמאן דכתיב תשמור כו' ליראה כו' וחשיב לאו שילקה. ולהרמב"ן י"ל אף שידענו שהמכוון דאם לא תשמור. הוא להשמר מזה מ"מ כיון דלא כתיב תשמור דרך אזהרה אינו בר מלקות מכתוב זה וצריך אזהרה מלא תקלל חרש. ולכאורה נראה דסברת הרמב"ם תיתי כסברת רב במכות דף י"ח פ"ב דסובר לאו הבא מכ"ע הוא לאו והיינו דסובר דאזלינן בתר המכוון כהא דואכלו אותם אשר כופר בהם לאחר כפרה אין לפני כפרה לא והוי לאו. וה"נ אזלי' בתר המכוון שהוא אזהרה שלא יעשה כן אף שלא נכתב בלשון אזהרה. אבל למאי דמותיב רבא שם ומסיק דלאו הבא מכ"ע ל"ח לאו ואינו לוקה. הרי דסובר דלא אזלי' בתר הכוונה רק בתר הלשון שיהא בלשון אזהרה. ה"נ בלא אכלתי באוני שהוא דרך וידוי לא לקי וכסברת הרמב"ן וכן באם לא תשמור דהכא אינו דרך אזהרה שילקה עליו. ועי' בש"מ בסמוך ריש ד' ד' שכתב ג"כ דאם לא תשמור אינו דרך אזהרה יעו"ש:

דכתיב קרא אחרינא כו'. וכדפי' רש"י חד מיבעי לי' דנשבע לקיים המצוה כו'. וכתב בש"מ דאי מדרב גידל הא אמרינן דד"ת מד"ק לא ילפי' ול"נ דבלא"ה מדכתיב נשבעתי ואקיימה. לא ידענו היתר לישבע בשם דנשבעתי סתם יש לפרשו בלא שם דחשיב ג"כ שבועה עי' בריש נדרים בר"ן בד"ה ושבועות כשבועות. ואהכי צריך קרא ובשמו תשבע להתיר גם לישבע בשם ובברכות דף נ"ד ע"א תנן והתקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם וכדפרש"י ולא אמרינן מזלזל בכבוד המקום בשביל כבוד הבריות ולמדו מבועז דאמר לקוצרים ה' עמכם כו' ואומר אל תבוז כי זקנה, אמך וכדפרשי למד מדברי זקני אומתך כו' ע"ש. וע"כ דבכה"ג לא שייך לומר ד"ת מד"ק לא ילפי'. דהוא רק גילוי מילתא דזהו אינו זילזול בכבוד המקום. וה"נ הי' אפ"ל בהא דשבועה דדוד וע"כ צ"ל כמ"ש משום דשם לא מפרש דנשבע בשם. אמנם במלכים א' א' כתיב דנשבע דוד בה' כי שלמה ימלוך. ושם ב' נשבע בה' לשמעי בן גרא שלא ימיתו בחרב וע"כ צ"ל בהא דהכא כמ"ש בש"מ דד"ת מד"ק לא ילפינן וכהא דברכות צ"ל דכיון דמצינו בתורה ובשמו תשבע נוכל למילף מזה גם שאילת שלום בשם. ועמ"ש בספר המצות מ"ע ז' ברמב"ן ומג"א בביאור סוגיא דהכא:

דף ד.

לא מצית אמרת כו'. לשון רש"י וכתיב גבי נשיא כו' וכי היכי דהתם ליכא אלא מלקות גרידתא ה"נ באומללין כו'. ובהגהות חק נתן הניח בצ"פ דמנלי' זה דילמא דבנשיא נמי כיון דקעביד תרתי לא תסגי לי' במלקות דהא אינו חייב על קללת נשיא אא"כ קללו בשם כמ"ש הרמב"ם פכ"ו מסנהדרין ע"ש. ולכאורה הי' אפ"ל למ"ש בש"מ דאי לא תסגי לי' במלקות ממילא לא לקי הבאתי' לעיל דף ג' ע"א בד"ה נשבע. ולמאי דמשמע לכאורה מהתוספות דב"מ דס"א ע"א בד"ה לע"ע בשני לאוין. דהיכא דלא לקי לא שייך לומר לע"ע בב"ל. וא"כ למש"ש הרמב"ם הלכה ב' הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב למה ייחד לאו על דיין ולאו על נשיא לחייבו שתים כו' ואם קילל נשיא לוקה שלש ע"ש. וא"כ מדייחד לאו על נשיא מוכח דלוקה כיון דלא אמרי' לע"ע בב"ל כשאינו לוקה. אך כבר השיג ביד מלאכי סי' שמ"ז על מי שכתב כלל זה והוכיח מכמ"ד דשייך לע"ע בב"ל או ג' אף היכא דלא לקי ע"ש. וא"כ ליתא לדברינו. והנה למש"ש הרמב"ם דנאמר חרש שאפי' זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו. לפי זה י"ל להיפך דכמו דחרש דל"ש בי' תרתי מפיק ש"ש לבטלה ומצער לחברי' דהא לא מצטער. סגי עליו במלקות גרידתא ה"נ על נשיא ושאר אדם. אך כבר הק' על הרמב"ם מהש"ס דסנהדרין דס"ו ע"א חרשותו גרמה לו וע"ש בפרש"י ולא תצערוהו מפני שנותן צרתו על לבו כו' וע"ש בכ"מ מה שהביא מהפסיקתא דמשמע כהרמב"ם. וצע"ק במ"ש הרמב"ם שהמקלל הקטן הנכלם לוקה ה"ה כחרש. והרי בחרש לא נכלם כלל וא"כ ילקה גם על קללתו לקטן שאינו נכלם. ואולי כוונת הרמב"ם בחרש רק על שעת הקללה שאז אינו שומע ואינו מצטער אז ומ"מ יתוודע אח"כ ויצטער וקטן שאינם נכלם לא דמי לחרש בזה] ויתאים הגמרא עם דברי הרמב"ם דהרמב"ם נתכוין על שעת הקללה והגמרא קאי על אח"כ שיצטער כשיתוודע מזה וצ"ע. ועי' בתומים ריש סי' כ"ז ואכמ"ל. אלא א"א מוציא ש"ש לבטלה אזהרתי' מהיכא כו'. בתשו' רעק"א סי' כ"ה כתב לדעת הרמב"ם דחמור יותר לברך ברכה שא"צ ממזכיר ש"ש לבטלה דהא חזינן דמברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא ואילו במזכיר ש"ש בחנם מבואר בריש תמורה דליכא אזהרה אלא איסור עשה את ה' אלקיך תירא כו' ע"ש. והנה מלבד דגוף הסברא מוקשה. תקשי לכאורה דא"כ תיהדר קו' הגמרא דילמא קרא דוהפלא אתי למברך ברכה שא"צ דלא מצער לחברי' ובזה יש אזהרת לאו מלא תשא אבל מקלל חבירו בשם דגם מצער לחברי' לא תסגי לי' במלקות. ואולי נימא דכיון דמברך בשא"צ הוא בכלל לא תשא ממילא הוא נמי בכלל נשבע לשוא דילפי' בהו מלקות מלא ינקה ה' אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו וצ"ע. ועמ"ש הפ"י רפ"ו דברכות לענינו דקס"ד השתא דאין שום סברא לומר דעניני ברכת הנהנין דהוו מדרבנן כיון דקיי"ל המברך בשא"צ עובר משום לא תשא כו' ע"ש. וא"כ אי להרמב"ם עובר בברכה שא"צ בלא תשא מה"ת איך כתב בריש הלכות ברכות הלכה ב' ומד"ס לברך על כל מאכל תחילה ע"ש. ואיך מצו רבנן לעקור ד"ת בקום ועשה. אך ביבמות דף פ"ח ע"א בתוד"ה מתוך ושם דף פ"ט ע"ב בתוד"ה כיון כתבו דבדבר הדומה ויש קצת טעם ל"ח עוקר דבר מה"ת ע"ש. ואולי אף הא דתקנו רבנן הברכות כיוצא בו. ועי' בחי' הרשב"א בר"ה דט"ז בהא דתוקעין ב' פעמים לענין בל תוסיף. וכתב דלחכמים יש רשות מפ"פ התורה אשר יורוך ע"ש. וצ"ע אי שייך כזה לענין תיקון ברכות שאינם מה"ת ושיוכלו לסלק איסור דלא תשא ואכמ"ל:

ודמעך אלו תרומה.

להתוס' לא נראה פרש"י דמפיק לה קרא בלשון דמע לפי שמדמעת ועולה בק"א. שו"א אלא מדרבנן. וכבר כ' הב"מ באה"ע סי' ס"ז דהוא ע"ש העתיד כבכתובות דף י' ע"ש. והנ"ל דביותר י"ל כן בביטול דק"א דיש סמך בתורה פי' בב"מ דנ"ז ע"א בתוד"ה ועולה מהספרי. ובהגהות הגר"א הק' על רש"י הא ביכורים ג"כ מדמע עד ק"א. ולענד"נ אף דאפשר ביכורים נמי לקרותו דמעך [וכדאיתא במכילתא פ' משפטים והובא הכא ברש"י דביכורים קרוי ד' שמות ביכורים ראשית תרומה ודמע] כיון דרוצה קרא להקדימו לתרומה עדיף לי' לקרותו בשם מלאה שהוא שם אחר שאינו רק בביכורים ולא בתרומה וכדפרש"י הטעם דנקראת מלאה. ובקושיית התוס' כתב הגר"א די"ל דל"ד בק"א אלא שמדמע. וצע"ק דא"כ גם מעשר שני יקרא דמע מש"ה דודאי מדמע ועי' בב"מ דנ"ג. ובמכילתא הנזכר נראה דמע"ש לא נקרא דמע (וצ"ע בפנים יפות פ' משפטים מ"ש על שם רש"י] . וגם לפי' הר"מ שבתוס' דנקרא תרומה דמע לפי שנוהגת גם בלח. הרי גם מע"ש כן הוא. ועיין בתוד"ה שהקדים וברש"י ודוק. ובמש"ש בפנים יפות טעם דלא פירשו חז"ל בפשטא שלא יאחר הפרשתן ונתינתן. משום דבפ' תבוא קבע זמן ביעור התרומה ומעשר בשנה הג' כו' ע"ש. הנה בירוש' פ"ג דתרומות פי' ריו"ח באמת הך קרא לענין ביעור שלא יאחר מלבערו בשעת ביעור המעשרות מהבית ללא קאי על הקדמת תרומה לביכורים והובא ביפה עינים וכתב דע"כ איכא ברייתא כן דאל"כ איך יפלוג ריו"ח אמתני' דאיתא דעובר בל"ת ע"ש. ול"צ לזה למ"ש המפרש מהרא"פ דעובר בל"ת הוא ע"ד אסמכתא והובא בנועם ירושלמי פ"ג דתרומות יעו"ש. והנה ביד מלאכי סי' תקנ"ב הביא מכמה גדולים שכתבו בפשיטות דריו"ח תנא הוא ופליג והשיג עליהם ע"ש.

ומהירושלמי הנזכר לכאורה נראה כדבריהם.

ואולי י"ל בדוחק דהא דאמר דלריו"ח לא לקי ומשום דפתר לי' בביעור. אין כונתו דלא איירי כלל קרא במקדים תרומה לביכורים אלא אף דקרא איירי בזה. איירי למי על שלא יאחר מלבער בעת הביעור ולכך לא לקי בהקדמת תרומה לביכורים דה"ל לאו שבכללות וכלאו דלא תאכלו על הדם דכולל שלא לאכול מהבהמה קודם שתצא נפשה ולב"ד שהרגו נפש דאסורין לאכול כל אותו היום. ולא לקי כלל עי' רמב"ם פ"א משחיטה ה' ב' ופי"ב מסנהדרין ה' י"ד. וה"נ דכוותי' כיון דכולל ב' דברים בלא תאחר לא לקי:

היו לפניו שתי כלכלות של טבל כו'. בתוס' כתבו דבדמאי איירי מדלא קמפריש תרומה ובמס' דמאי פ"ז מ"ו מיתנייא. ובהגהות חק נתן הק' אי בדמאי איירי איך אר"א לוקה והא דמאי דרבנן הוא וכתב דה"ק אי הוי ענין זה בודאי הי' לוקה עכ"ד. ול"נ דא"צ לזה דכיון דבודאי לקי מה"ת כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולקי בדמאי מכות מרדות דרבנן ויש לפרש הא דאר"א לוקה על מ"מ וכעין דמפרשינן ביבמות דף נ"ב ע"א הא דתני שם לוקה דהיינו מ"מ דרבנן ע"ש. אף דדרך אמורא לפרש דבריו יותר מהתנא מ"מ י"ל כן. ועיקר קושייתו כבר העיר בזה בתוי"ט שם. ועי' במשנה ספ"ק דדמאי. וביפה עינים הכא וצ"ע:

הראשונה מעושרת. פרש"י אע"ג דלא הפריש לאלתר וכדאמר גבי חבית יין שאני עתיד להפריש כו' מיחל ושותה מיד אע"ג דלא הפריש לאלתר מן החבית וכ"ש הכא דמיחל ואוכל מיד הואיל ושני כלים נינהו. ואינו מבין למאי דפרש"י בגיטין דף כ"ה רוש ע"ב בחבית יין דמע"ש מחלל בדיבורא בעלמא על מעות שיש לו בבית דמה דאפשר לו לתקן לגמרי יתקן. וא"כ הכא דהראשונה היא כולה חולין גמורין ואין שום חשש שיהא בראשונה מע"ש מאי מיחל שייך בה. זולת דנפרש הכא בלשון רש"י מיחל. מתחיל כמש"ש התוס' לפרש מיחל מתחיל [בספר כתונת פסים בדיני ברירה. אות ד' הביא מ"ש הריטב"א בסוכה דף כ"ז לפרש"י דלאו משום דליכא למיסמך אברירה לכתחילה להסובר י"ב דודאי ד"ת לסמוך עליו רק שאין סומכין על הברירה כל מה שאפשר משום וחשש בקיעת הנוד. והק' בכ"פ דמאי נפ"מ מחשש בקיעת הנוד כיון דלא חייש ר"מ לזה יכול לסמוך ע"ז לכתחילה ע"ש. ולענד"נ כיון דהטעם דלא חייש לבקיעת הנוד הוא משום חזקה דס"ל דמהני חזקה גם על להבא. והרי לא עדיפא משארי חזקה דמצינו בש"ס דלא סמכי' על חזקה לכתחילה כשאפשר לברר בקל עי' פסחים דף ד' ע"א למאי נפ"מ לישיילי' וביור"ד סי' א' בש"ך סק"ה. אבל בברירה למאן דסובר י"ב לא מצינו. בש"ס לחוש לכתחילה כשאפשר לברר בקל. אך בפשוט י"ל דשייך למילף ברירה מחזקה לענין שלא לסמוך כשאפשר בקל. לברר]. והנה הא דני השם בכלכלה השני' אף שלא עשאה כולה מעשר אלא מקצתה ואינו מברר אאיזו מקצת יתפס המעשר. י"ל כמ"ש התוס' במנחות דף ע"ח ע"ב ד"ה ליקדשו מ' מתוך פ' דאף דריו"ח ל"ל ברירה כו' אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו כו' ע"ש ובספרי נפש חי' בב"מ דף מ"ו ע"א בד"ה ואני אעלה לך יעו"ש באורך. אמנם בהא דמעשרותיהם מעשר כלכלה בחברתה קרא השם דפרש"י שמיחל ואוכל מיד משתיהן אע"ג דאכתי לא אפריש כלל. לכאורה ע"כ צ"ל דכשיפריש אחר אכילתו נימא הוברר דקריאת שם חל על מה שהפריש ומה שאכל תולין מתוקן הי'. דאל"כ הא יש לחוש דמה שאכל הי' המעשר ראשון שבתוכו תרומת מעשר. ולכאורה תקשי למאי דמוקי בירוש' במשנה זו בבא דשל זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון [הובא בר"ש]. והרי התוס' בגיטין שם ד"ה דברי ר"מ. הוכיחו דר"מ ל"ל ברירה אלא במברר דבריו ומתנה בפירוש שאומר שאני עתיד להפריש ע"ש. והרי הכא לא נזכר שאמר מה שאני עתיד להפריש. ואיך יאכל קודם ההפרשה אם לא נימא ברירה. ואפשר דרש"י יפרש כמו שכתבו התוס' לאוקמי מתני' בדמאי ובדרבנן קיי"ל יש ברירה. וי"ל דהרמב"ם ספ"ז ממעשר דנקיט הדינים ממשנה זו ולא נקיט שיהא מותר לאכול קודם ההפרשה כדנקיט רש"י. הוא משום דמפרש לה בטבל גמור ושנטלה תרומתן וע"ש בתוי"ט. ולכך א"א לאכול קודם ההפרשה משום דקיי"ל בדאורייתא א"ב אפילו במתנה כמש"ש בריש הפרק גבי הא דיין דיפריש ואחר ישתה כנ"ל:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה