מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא
תמורה · דף כט:
פשיטא. דאפילו לא קדמה והקריבתו יהא מותר דלא חל עליה אתנן עכ"ל ר"ג. והנראה דכוונתו דבכה"ג יהא מותר להקריבו אפילו אחר ביאה. והנה בגמרא מסיק נקט פשיטא דמותר דע"כ לא בא עליה. וצריך לפרש לפירש ר"ג כוונת הגמרא כיון דבשעת חלות הקנין לא. בא עליה עדיין והלכך אף אחר שבא עליה יכולה להקריבו אף שהיה המדובר ביניהם מקודם שהוא שכר ביאה דע"כ בהכי מיירי גם בס"ד זה וכלשון המשנה הא ליך טלה זה בשכרך וכמו במסקנא מיירי באומר שנותן בשכר ביאה כן בס"ד אלא דבמסקנא מוקי באמר לה לא מיקניי' לך עד שעת ביאה ואי מצטריך לך ניקני לך מעכשיו. ובס"ד ר"ל דאקני לה בהחלט לאלתר אבל הוא בשכר ביאה. וזה חשיב לפשיטא דמותר ולפירש ר"ג פשיטא דמותר גם בישנו בשעת ביאה. אמנם אף דאפשר לפרש כן בלשון הש"ס דהכא. אבל בע"ז דף ס"ג לשון הגמרא פשיטא דשרי דהא ליתא בשעת ביאה. ומלשון זה משמע דאם איתא בשעת ביאה אסור אף באמר מעכשיו ומשום דכיון דפירש דהוא בשכר ביאה וגם ישנו בשעת ביאה אסור אף ע"ג דחל הקנין בהחלט קודם ביאה ודלא כפירש ר"ג. ודע דהא דבא עליה ואח"כ נתן לה או איפכא דשרי הוא אף באמר שהוא בשכר ביאה.
ולכאורה קשה מ"ש מריבית מוקדמת ומאוחרת במפרש שהוא בעד ההלואה דאף דשרי מדאורייתא אסור מדרבנן עי' ביו"ד סימן ק"ס ס"ו. וה"נ ה"ל לחז"ל לאסור משום אתנן גם כה"ג [ועי' בשדי חמד מערכת האלף סימן רפ"ד בענין איסורי דרבנן בדבר השייך למקדש]. וצ"ל דאין לדמות הענינים בגזירות חז"ל דאף דבריבית החמירו על של תורה. באתנן לא נראה להו להחמיר יותר ממה שאסרה תורה. והנה אם נדמה דבאופן דחשיב. ריבית קצוצה ואסור מה"ת יחשב נמי אתנן לאסור כה"ב. היה אפשר לפשוט מה שהביא הש"ך ביו"ד שם סק"ח מהב"י שנסתפק בריבית מוקדמת ומאוחרת בפירש שהוא מחמת ההלואה אי הוי ר"ק או אבק ריבית ע"ש ובחידושי רע"ק שם. דהרי הכא באתנן בנתן לה ואח"כ בא עליה או להיפך שרי גם בפירש שהוא בעד הביאה וכדמוכח בסוגיין. וא"כ גם בריבית כה"ג מותר מה"ת. איברא מנתן ואח"כ בא עליה למאי דמוקמינן בקדמה והקריבתו ליכא דכוותי' בריבית מוקדמת. דאפי' אם כבר הוציא הריבית ואכלו או נאבד ממנו ה"ל כאלו ישנו בעין [מפני דאפשר בחזרה] בשעת ההלואה. אך בבא עליה ואח"כ נתן לכאורה הוא דומיא דריבית מאוחרת ויתסר אפילו אם לא הזכיר מהאתנן שנותנו בעד הביאה אלא לאחר הביאה דומיא דריבית מאוחרת אי נימא דבפירש הוי ריבית קצוצה. אע"כ דבכה"ג אינו ריבית קצוצה. וצ"ע לחלק בין הענינים ואכמ"ל:
בזונה כותית דל"ק במשיכה. להמבואר בחו"מ סימן קצ"ח א ס"ה דאם התנו דמעות יקנו קנה גם בישראל וע"ש בפ"ת דהסכימו האחרונים לזה. וא"כ לכאורה ה"מ לאוקמי גם בזונה ישראלית ובהתנו שתקנה בביאה שהוא במקום כסף והנ"ל דלכאורה קשה בהא דנקיט ואח"כ נתן לה. דיש לדייק לכאורה דאם הבטיח ליתן לה טלה זה ולא נתן ליכא עליה איסור אתנן בהקריבו והרי כיון דכבר קנתה הזונה כותית הטלה בשעת ביאה בכל מקום שהוא. א"כ אפילו לא יתן לה ליהוי כאילו גזל האתנן דידה. דנראה דאין הגזילה מוציאתו מידי איסור אתנן שכבר חל עליה אף שבלאו איסור אתנן א"י להקריב הבועל משום גזל עכ"פ גם איסור אתנן יש על הטלה. והנ"ל למ"ש בנתיבות סימן ע"ב ס"ק נ"ב במ"ש התומים להסוברים דגם בחפץ שבא לידו מהעו"ג בהיתר שייך היתר דהפקעת הלואתו ה"ה במשכון וכתב הנתיבות דזה היה שייך כשגילה הישראל דעתו שרוצה להפקיעו וכל זמן שלא גילה דעתו הוי של העו"ג ע"ש. ויש לעיין אי שייך היתר דהפקעה גם בחפץ איך משכחת לה בעו"ג מישראל קנין כסף בשלמא לישראל מעו"ג ניחא כשנתן הישראל כסף להעו"ג חייב העו"ג ליתן החפץ ומוציאין מידו בדין אבל לעו"ג מישראל איך מ"ל כיון דשרי הישראל שלא ליתן לו החפץ דמה שהיה של הישראל מכבר לא גרע מחפץ דהעו"ג שבא לידו בהיתר. וצ"ל דמ"ל בנתן העו"ג רק פרוטה על החפץ שביד ישראל דחשיב בזה קנין ויכול הישראל לכופו בדין לקבל החפץ וליתן מותר הדמים אבל בכבר נתן העו"ג כל דמי החפץ באמת לא מצי העו"ג לכוף ע"פ דין להישראל ליתן החפץ ומשום דגם בכה"ג חשיב הפקעה המותרת. וא"כ ניחא הא דנקיט דאח"כ נתן לה. דמזה נראה שלא רצה להפקיע הטלה ממנה. והלכך משעת ביאה דהוי במקום כסף קנתה הטלה וחשיב אתנן מאז. אבל בלא נתן לה אח"כ י"ל דמתחילה היה דעתו שלא לקיים הבטחתו וכיון שבהיתר היה הטלה מתחילה אצלו דשרי להפקיע מאתה לא חשיב כגוזל האתנן ממנה דלא חל עליו שם אתנן כלל היכא דאינו מחוייב ע"פ דין ליתן ולא קנתה מה שמצי להפקיע מאתה. וזה ניחא בזונה כותית אבל בזונה ישראלית והתנה שתקנה בביאה שהוא במקום כסף. תקשי מאי אירי' דנקיט ואח"כ נתן לה. אפי' לא נתן ראוי שיאסר משום אתנן כיון שכבר קנתה בשעת ביאה ומה שאינו נותן לה ה"ל כגוזל האתנן מהזונה הישראלית כנ"ל לכאורה:
כגון דקאי בחצירה. עי' מ"ש התוס' מר"י ומהרמ"ר. והנ"ל למאי שפלפלתי בספרי נפש חיה בב"מ דף צ"ז ריש ע"ב בדברי הקצה"ח סי' שמ"א בהא דמיתה ותשלומין באין כאחד דקלב"מ. אם הוא דוקא כשבא עיקר החיוב עם חיוב מיתה כאחד או גם כשהחיוב בכח היה קודם החיוב מיתה אלא דקיום התנאי דאז נעשה חיוב בפועל בא עם חיוב מיתה ג"כ שייך הא דקלב"מ ע"ש באורך ולפי"ז אפ"ל דר"י סובר דכשעיקר החיוב ממון בא קודם לא חשיב מיתה ותשלומין בכ"א וע"כ א"א לאוקמי בהקנה לה בק"ס כשתיבעלי לי תקני לך טלה זה בכל מקום שהוא. דכיון דכל ק"ס הוא מעכשיו דהא אח"כ הדר סודר למרי' [עי' ספ"ה דנדרים]. וא"כ אף אי חשיב אתנן כה"ג לא יחשב כה"ג מיתה ותשלומין בכ"א כיון דחיוב בכח התחיל טרם הביאה. וע"כ הראיה דמשום חיוב לצאת ידי שמים חייל אתנן הוא משום שעת הביאה ובקאי בחצרה וכמו שהסבירו התוס'. והרמ"ר יסבור דגם כשקיום התנאי בא עם חיוב מיתה ג"כ שייך הא דקלב"מ והלכך מוקי בהקנה לה בק"ס כנ"ל לכאורה:
חוץ מאתנן אשתו נדה. וכ"פ הרמב"ם פ"ד מאיסורי המזבח הלכה ח' וכתב הכ"מ דא"י למה פסק כרב דאתי כאביי ולא כרבא ע"ש. ובלא"ה הוי מצי להקשות מדפסק בפ"ה דתענית הלכה ט"ו כלוי נגד רב לענין עטרה של קנים וכמש"ש הכ"מ משום דלוי גדול מרב ע"ש. אך במ"ש משום דהכא סובר רבי כרב יתיישב גם זה. ובמאי דפרש"י בד"ה הבאות לו בעבירה. דלא אשתו נדה דמותר בה לאתר זמן. לכאורה לדבריו באשתו מקולקלת בוסתה שאינה עומדת לטהר כעין שכתב בקרבן נתנאל בריש מסכת יבמות לענינו. יהא אתננה אסור. ובאמת לטעם הגמרא דהא לאו זונה היא. שייך טעם זה במקולקלת כיון דאשתו בנשואין היא. וכעין זה כתב בקרן אורה בסוטה ריש דכ"ח בדעת רש"י דרק דרך ניאוף חשיב אינו מנוקה מעון שמים אין בודקין אותה אבל אלמנה לכ"ג אף דביאת איסור הוא מ"מ כיון שאינו דרך זנות אלא דרך אישות חשיב מנוקה מעון ולהכי כתב בטעם אלמנה לכ"ג דאינה שותה מדכתיב כי תשטה אשתו דמשמע הראויה לו ע"ש. אך ברמב"ם פ"ד מאיסורי המזבח הלכה ט' כתב דבנשא א' מח"ל כל שיתן לה מחמת בעילה ה"ז אתנן ואסור וע"ש בכ"מ. הרי דלזה לא מחלקינן מחמת שהוא דרך אישות וע"כ טעם היתר דאתנן אשתו נדה הוא משום דיש לו היתר בה לאחר זמן. וי"ל דגם במקולקלת שייך טעם דמ"ל שתותר לו ע"י רפואה [וצע"ק בדברי הק"נ דריש יבמות] וי"ל נמי דזהו כוונת הגמ' הא לאו זונה היא. דהיינו משום דמ"ל בה היתר:
אע"פ שאין ראיה לדבר כו'. לכאורה קשה כיון דהוא לקולא איך נקל בלי ראיה גמורה אי לא נדרוש זונה ולא זונה לזה. ואפ"ל דגם בלא ראיה כיון שדרך הוא שהוא נותן ולא היא יעי' בכתובות דף ס"ד ע"ב צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי. ראוי לומר דלא איירי התורה אאופן שאינו דרך העולם. ושפיר סגי בזכר לדבר שהביא מדברי קבלה. וגם בכתובות ה"מ להביא קרא דהכא לראיה שדרך הוא דהוא שוכר ולא היא אלא דנ"ל יותר להביא ראיה מהמציאות. והנ"ל מדלא פריך ללוי דאוסר אתנן אשתו נדה מברייתא דרבי. משמע כמו שכתבנו מהכ"מ דלוי גדול מרב. וא"כ אפ"ל דלוי תנא הוא ופליג כדאמרינן הכי על רב. וביד מלאכי סימן תקנ"ט כתב דלא אשכחן על לוי שיאמרו תנא הוא ופליג כמו דאמרינן כן על רב ע"ש.
ולכאורה מהכא משמע כהכ"מ:
אין לוקה עליה משום זונה מ"ט דא"ק לא יחלל כו' בע"ז דף ל"ו ע"ב בתוד"ה משום. כתבו עוד טעם מדכתיב חללה וזונה לא יקח ובעכו"ם דלית ביה קיחה לית בה משום זונה לא יקח כו'. והנ"ל הא דלא אמר הגמרא טעם זה לאביי הוא משום דביבמות דף צ"ז ע"א אמר אביי לקוחין כתיבי בתורה סתם הראוי לקיחה קיחה הראוי לשכיבה שכיבה, וע"ש בע"ז בתוד"ה דכתיב לא תתחתן בם שכתבו אסיפא דקרא סמיך דכתיב ובתו לא תקח לבנך דאלו לאו דלא תתחתן מיירי בגיורית. ועי' ברמב"ם פי"ב מאיסורי ביאה הלכה ג' ושם פי"ז הלכה ה' ודוק:
ילפי מהדדי כו' פי' רש"י במה מצינו. והק' חתני הרב הגאון מהו' יהודא ליב נ"י הרב דק"ק סימנא למ"ש הר"ן בנדרים דף ד' דאין עונשין במה מצינו אמאי לקי כהן הבא על הכותית. והשבתי לו ע"פ מ"ש התוס' בע"ז דף ל"ו ע"ב בד"ה משום. לאביי דסברא דהא דמיתסרא כותית זונה לכהן מדאורייתא לאו משום זונה דכתיב בקרא מתסרא אלא מגזה"כ דכתיב בתולה מעמיו יקח אשה ולא גיורית ולאו הבא מכ"ע עשה ולהכי לא לקי ע"ש. וא"כ י"ל כן גם לרבא וממילא לקי מילפותא דמה מצינו דזונה כותית מזונה ישראלית. דכעין שכתב המ"מ פ"ב מהלכות מאכלות אסורות בהא דאין עונשין מה"ד דהוא רק היכא דבלאו הק"ו לא ידענו שום איסור אבל ביש איסור עשה בלא הק"ו ילפינן מן הק"ו עונש מלקות וע"ש בשעה"מ ובמלא הרועים ח"ש ערך עונשין מה"ד אות ט"ז והנמשכים וה"נ נימא כן גם להר"ן במה מצינו. וכיון דידענו איסור עשה מבתולה מעמיו נוכל למילף מלקות מן המ"מ ולא ביי דלא לקי הוא משום דלית לי' לימוד דמה מצינו זה. ובאמת נימא באידך המה מצינו דמה אתנן זונה כותית אסור אף אתנן זונה ישראלית אסור. דלא ילקה בהביא אתנן זונה ישראלית ומשום דאין עונשין ממה מצינו ובגמרא לא נקיט בזה רק לישנא דאסור. ויש לעיין דודאי אין למילף במה מצינו קל מן חמור להחמיר עליו. וא"כ הא דילפינן זונה כותית דאין זרעו מיוחס אחריו. מזונה ישראלית דזרעו מיוחס אחריו דשייך ביה ולא יחלל זרעו ונימא דמה"ט חמור זונה ישראלית משום דשייך בה חילול זרע משא"כ בזונה כותית. וצ"ל אף דקרא לא איירי אלא בזונה ישראלית דשייך בה חילול זרע. אין זונה כותית דל"ש בה חילול זרע בעצם ענין קל ועי' לשון הרמב"ם פי"ב מא"ב ה' ז' דעון זה כו' אל יהיה קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כו' והבן מן העכו"ם אינו בנו כו' ע"ש. ושפיר שייך למילף זונה כותית דלא איירי ביה קרא מזונה ישראלית דאיירי ביה קרא ומשום דהא דלא מיקרי זרעו אינו ענין קל יותר מהיכא דנקרא זרעו מחולל. אמנם הילפותא לאתנן ישראלית מכותית למ"ש הלח"מ פ"ד מאיסורי המזבח הלכה ח' ולהרמב"ם דגם רבא אית ליה גז"ש דתועבה תועבה ומיניה ילפינן לכותית והדר ילפינן ישראלית מכותית ע"ש.
בזה תקשי לכאורה דהא דאין קדושין תופסין בכותית הוא חומרא בעצם ועי' בקדושין דף ס"ת ע"א בתוד"ה לחומרא. בזה תקשי איך שייך למילף במה מצינו קל מחמור. אך לכשתעיין היטב בלח"מ שם תראה שיש ליישב זה. ודע דהרש"ש הק' אהא דנקיט תועבה מקרא דכל אשר יעשה מכל התועבות האלה. ולא הביא מהקודם לפסוק זה דכתיב כמה פעמים התועבות באותה פרשה ע"ש. ולחקירת המלא הרועים ח"ש ערך גז"ש אות ט"ז אי בגז"ש צריך הקבלה דהך מלה נדרש בגז"ש עם הך מלה כו' ע"ש. וכשנימא כן לק"מ ואפשר היה להם דרשות אחרות על התועבות הקודמים [עוד מצינו תועבה באיסור ביאה דתפיס קדושין היינו במחזיר גרושתו משנשאת (דברים כ"ד) ועי' ביבמות די"א ע"ב ודוק]. ובמ"ש הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח דמח"ל הוי אתנן והפרמ"ג באו"ח ס"ס קנ"ג באשל אברהם העיר למה לא נקיט נמי חייבי עשה. ויש לעיין נמי דגם מבעולה לכ"ג שכתב הגרע"א בדרוש וחדוש בכתובות דף ל' דהעשה אינו רק עליו ולא עליה ע"ש. אי ניזל בתר דידה דליכא אצלה עבירה או כיון שמצדו יש עבירה יחשב אתנן. וכשנימא דמחייבי עשה אין איסור אתנן. היה אפ"ל בהא דהש"ס שו"ט בהא דנקיט כגון אלמנה לכ"ג. דר"ל דוקא איסור לאו כאלמנה לכ"ג ולא מאיסור עשה. מיתיבי כו'. עי' מ"ש בתוספות מר' נתנאל דהבנין אב דמשוי דין אתנן לדין איסורא דכהן מזונה כו' אפילו מפנוי לפנויה ה"נ כו' דומיא דזונה דכהן הוי אתנן כלומר שאין בה שם אחר אבל מאלמנה לכ"ג דאין איסור משום זונה אלא שם אחר כו'. וצ"ע הלשון דנראה דכמו מפנוי לפנויה דבביאה זו נעשית זונה יש בה משום אתנן לר"א כדמשמע בתוס' סוף דיבור זה ואפי' בסתמא]. כן באלמנה לכ"ג בפנוי לפנויה שלא לשם אישות נעשית זונה לר"א דומיא דקדושין דע"ח ע"א בכהן שבא על אחותו לדידן ע"ש. ומה זה שכתבו אבל מאלמנה לכ"ג דאין בה איסור משום זונה. ואי אקודם הביאה. הא גם בשאר פנוי ופנויה אינה זונה קודם הביאה ואפשר הכוונה דה"א רק היכא שא"ב שם איסור אחר קודם שקונה שם זונה כמו פנוי ופנויה משא"כ אלמנה לכ"ג דקודם הזנות יש בה שם איסור דאלמנה לכ"ג. וזהו כעין פי' רש"י דה"א דבאסורה ליה כבר ל"ה אתנן [וה"מ למינקט חייבי כריתות]. ועי' בפסחים ריש דף ל"ו יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ בלבד אלא אף משום ב"ת טבל. וה"נ הוי ס"ד שלא יהא רק זונה ולא עוד שם אחר קמ"ל דלא אמרינן הכי וכדאמר גם שם בפסחים מידי בלבד כתיב. ועי' מ"ש בברה"ז בביאור ד' רש"י. ובמ"ש התוס' דמשמע לאביי דלא יליף ר"א תועבה תועבה מדמחמיר יותר משאר תנאים למיהוי זונה מכל ביאה שאינה לאישות ה"נ אמר באתנן כו'. לכאורה היה נ"ל להסביר ביותר דכיון דלא נתפרש בתורה מאיזו ביאה נעשית זונה אית לן למילף בבנין אב מחד דוכתא לכל מקום. וא"כ אי היה סובר ר"א גז"ש דתועבה תועבה דזונה דגבי אתנן הוה דוקא מהיכא דלא תפיס קדושין נימא כן גם לענין זונה לכהן ואיך סובר דגם מפנוי לפנויה הוי זונה. ואי די"ל גם להיפך מדגלי גבי אתנן גז"ש ש"מ דבכל דוכתא הוי זונה אף מכל ביאה שאינה לאישות. אפ"ל דמשמע ליה לאביי דשייך יותר למילף מזה. מלומר מדאצטריך כו' ש"מ דבכ"ד אינו כן ופי' ביבמות דף ה' ע"ב בתוד"ה טעמא. ומשמע מזה דר"א לא דריש גז"ש דתועבה תועבה ואכתי צ"ע בכל מ"ש בזה. ועי' במג"א ס"ס קנ"ג: