אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף כט.

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף כט.

דף כח:

מניין למוקצה מה"ת. פרש"י קס"ד ולא יקריבנו מיד כשהקדישו. והנ"ל אי בדיוק נקיט בהס"ד דצריך שימור דוקא אחר ההקדש. ה"ל למיפרך ע"ז מברייתא דפסחים דס"ו ע"ב דהלל מביא חולי בעזרה ומקדישה וסומך ידו עליה ושוחטה. ועדיף מהקושיא דאביי דלכאורה היה אפ"ל באייתי אימרא דצומא דלא עביד לה שימור אה"נ דלא חזי להקרבה לי ולא לאדון אחר כו'. לכאורה אף אי משמע מזה דאסור להקריב מה שנשמר להקריבו לאדון אחר אכתי לא שמענו דפסול בעבר והקריבו. ולומר כיון דאסור ממילא פסול מטעם כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ. הא ר' יאשי' מרי' דהך שמעתה נראה דסבר כאביי דאי עביד מהני וכמ"ש במלא הרועים ערך כ"מ דא"ר ל"ת אות ד' מסוגיא דלעיל דף ה' ע"ב. ובהגהות הגר"א כתב מניין למוקצה פי' היכא אשכחן שום רמז על מוקצה דאמרינן ק הצאן למוקצה ויליף מקרא דתשמרו לעשה ואתי מן הצאן לפוסלן עכ"ד. והנראה דנתכוין למה שכתבנו וגם מתורץ מדבריו קו' התוס' בד"ה מניין. ופי' מ"ש בש"מ מהגליון. ובהא דאין מוקצה אסור אלא פד שיעבדו. פרש"י בל"ק דבלא עבודה לא מיתסר ובל"ב מפרש להיפך וברמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח הלכה ד' נראה דסובר כל"ק דרש"י. והראב"ד סובר כל"ב דרש"י דבהקצאתו לא בעי מעשה. והק' הלח"מ מע"ז סוף דמ"ד דתניא האומר בית זה לעכו"ם כו' לא אמר כלום שאין הקדש לעכו"ם וכתב הלח"מ דגם להראב"ד בעי מעשה קצת שיניע גופו ויאמר זהו לעכו"ם ובאמירה לחוד לא סגי ע"ש. ודבריו כעין מ"ש התוספות בסנהדרין דף מ"ח ע"א בד"ה נתנו. דגם לאביי דהזמנה מילתא יחוד דדיבור בעלמא ל"מ אא"כ נטלו ואמר זה יהיה למת כו' ע"ש. אלא דא"כ קשה במאי דפרש"י בע"ז שם שאין הקדש לעכו"ם באמירה עד שיקריבנה לפניה בתקרובות. דהא גם בשלא יקריבנה לפניה בתקרובות מהני כשעשה בה מעשה גמורה ללישנא קמא. ולל"ב גם בהניע גופה לשם עכו"ם מהני. אך בעיקר קושיית הלח"מ נ"ל דהא דפ"ז דאין הקדש לעכו"ם מיירי באינו בע"ח כבית וכוס [ולשון רש"י בסנהדרין סוף דף מ"ז במקום כוס נקיט שור וע"ש בכ"מ] ולענין שיהא נאסר להדיוט. ולזה אין הקדש לעכו"ם כן באמירה לשיטת הראב"ד וגם בעשה בה איזו מעשה כשיטת הרמב"ם דמוקצה הוא ע"י מעשה. זה אינו רק לענין איסור קרבן לגבוה דילפינן מקראי דמוקצה לע"ז נאסר לקרבן ולזה הוא דשייך הקדש לעכו"ם לכל חד כדאית ליה וכנזכר. אבל להדיוט אינו נאסר אלא משיהא נעבד כדילפינן בע"ז סוף דף נ"א מאשר יעבדו ע"ש. ומתורץ שפיר קושיית הלח"מ. ולכאורה י"ל עוד דאי ילפינן מן תשמרו להקריב לי ולא לאדון אחר. ראוי להיות המיעוט דלא לאדון אחר דומיא דלי מה לי בלא שום מעשה כן בלאדון אחר יהא נאסר גם באמירה לחוד. אף אי לא שייך זה אי ניליף איסור מוקצה מהא דמן הצאן: או מכי משחתם אך אין זה מוכרח כ"כ. והנראה דבת"כ ויקרא סימן י"ח אמר דיש ברובע מה שאין בנעבד ויש בנעבד מה שאין ברובע רובע גם בשל אחרים אסור נעבד של אחרים מותר נעבד ציפויו אסורים רובע ציפויו מותרין לפיכך צריך הכתוב לומר את כולם וע"ש בהתורה והמצוה. ויש לעיין בנעבד ומוקצה. דנעבד חמור ממוקצה מכמה טעמים. הן מצד הסברא שנעבד כבר נעשה בו האיסור דנעבד ומוקצה רק הוקצה לאיסור. וגם נעבד יש בו החומרא דהוא גם בשל אחרים משא"כ מוקצה וכן ציפוי נעבד אסור וציפוי מוקצה מותר עי' רמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח הלכה ה' ו'. ומוקצה שיהא חמור באיזו פרט מנעבד לא מצינו לכאורה. וא"כ תקשי דאי הוי כתיב בפירוש דמוקצה אסור ממילא הוי ידענא איסור דנעבד. אך לשיטת הרמב"ם דמוקצה אינו אסור אא"כ עשו הכומרים מעשה. הרי זהו חומר חשיב ביה דהוי אמינא דוקא מוקצה דהוא פ"י מעשה בהבהמה הוא דנאסר לגבוה משא"כ נעבד בלי מעשה ולכך הוצרך לכתוב גם נעבד. אבל להראב"ד דגם מוקצה הוי באמירה בלא מעשה ובמעשה דאח"כ עבודה לצורך משרתי עכו"ם בטלה ההקצאה הקודמת ונתכשרה לגבוה לפי"ז לבד הקולות שהזכרנו מקודם שיש במוקצה מבנעבד נתוסף עוד קולא במוקצה שאחר שנעשה מוקצה יש אופן שיחזור להתירו ע"י מעשה אבל נעבד לאחר שנאסר תו ליכא שום אופן שיחזור להיתירו לקרבן. ועי' בב"ק דף מ' ע"ב בתוד"ה ויש בנוגח וצ"ע. ובדיוקו דרש"י מדנקיט אלא. נלע"ד דודאי לשון אלא משמע ותו לא. אך לא צ"ל מפני זה עד ולא עד בכלל דמשיעבר לא מיתסר. רק עד זה עד ועד בכלל. ודנקיט אלא דמשמע תו לא. אתי לאפוקי מדריו"ח דאמר עד שימסרוהו למשרתי עכו"ם כו'. קמ"ל דלא צריך וסגי באיזו עבודה להאסר מש"ה בדין מוקצה כנ"ל. דא"ק ממשקה ישראל כו'. מזה הוכיח השאג"א סימן צ"ז דזהו דרשה גמורה מה"ת ע"ש. וצריך להבין אי לא מצינו כזה רק בקרא דיחזקאל דנקרא דברי קבלה איך נחשבו דרשה של תורה. אמנם מצינו דרש כעין זה בתורה לענין תפילין שאין כותבין ע"ג עור בהמה טמאה מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מדבר המותר בפיך עי' שבת דף כ"ח וק"ח. וכבר כתב בתשובת שיבת ציון סימן ב' הא דלא ממעטינן שם רק עור בהמה טמאה ולא עור נבילות וטריפות ומן ממשקה ישראל ממעטינן טריפה הוא משום דהתם אינו דבר מאכל ודרשינן רק על המין משא"כ הא דממשקה ישראל דמיירי מדבר:

מאכל ע"ש. וע"כ קרא דממשקה ישראל יש לו עיקר בתורה מלמען תהיה תורת ה' בפיך. וה"ה שאר דבר שבקדושה כמו קרבן ולכך שפיר חשיב קרא דיחזקאל דרש של תורה מחמת שיש שיש לו עיקר בתורה כנ"ל:

כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטריפה. כבר הק' הכ"מ פ"ב מאיסורי המזבח ה' י' על מ"ש הרמב"ם איסור טריפה מהקריבהו נא לפחתך וכתב דאפשר שסובר דקרא דהכא סמך בעלמא הוא א"כ דה"ק דאפילו לא היה בה איסור תורה ה"ל לפסלה משום הקריבהו נא לפחתך ע"ש. ומשמע דמשום הקריבהו כו' נפסל אפילו בדיעבד ולא דמי לכחוש וכעור ברמב"ם שם רפ"ז דכשר בדיעבד. ודלא כמ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק דף ט' ריש ע"ב ע"ש. והנה כשנימא דסברת הקריבהו הוא סברא דאורייתא ולכן פסול מש"ה גם בדיעבד אף דמדברי קבלה ידענו זו הסברא עי' שבועות דף כ"ב ע"ב בתוד"ה איבעית. תקשי דא"כ למה לי הלימודים דהכא לטריפה דפסול תפ"ל מהך סברא דהקריבהו דהא לפי תירוץ השני דהכ"מ סובר דהלימודים דהכא אינם ע"ד סמך. גם לשונו אפילו לא היה בה איסור תורה ה"ל לפוסלו משום הקריבוהו. משמע לכאורה דהא דהקריבהו אינו איסור תורה וצ"ל דמ"מ שייך לפסול אף בדיעבד וכן הוא לתי' קמא דהכ"מ. וע"כ טריפה פסול גם בדיעבד אפילו להרמב"ם. דשם בהלכה י"א כתב דנמצאת טריפה תצא לבית השריפה.

ובשעה"מ פי"א משחיטה הק' מחולין דף י"א דילפינן דאזלינן בתר רובא מראשו של עולה דאימא טריפה אלמא מה"ת פסול ע"ש. והנראה דזה תקשי גם כשנימא דאף להרמב"ם פסול טריפה מה"ת ולא מהנך קראי דאסמכתא הם [כמ"ש הכ"מ] רק מהקריבהו ויסבור דהוא סברא של תורה. אכתי תקשי דלא שייך משום הקריבהו אלא כשנתברר הטריפות ז ש ם דידיה דמאוס אבל כשלא נודע הטריפות ליכא מאיסותא ומשום הקריבהו אפילו אם היה טריפה. ולא שייך לדייק מזה דאזלינן בתר רובא אלא אם פסול דטריפות הוא פסול מעצם ולא משום מיאוס. ובח"ס יו"ד סימן ע"ב תי' דלהרמב"ם רק שארי טריפות שאינו אלא הללמ"מ להדיוט לא רמז קרא דמן הבקר ולא מיתסרי לגבוה רק משום הקריבהו אבל דרוסה המפורש בקרא לאסור להדיוט נתמעט ממן הבקר לדרוסה מכפא דמוחא עד אטמא וא"ש הגמרא דחולין ע"ש. ואיני מבין דאי אין חשש מקרום של מוח אלא מדרוסה הא י"ל דאיירי קרא באופן דראינו מיום שנולד דלא נדרס כיון דזהו דבר הנראה לעינים ואפשר לידע זה. וגם אם נימא דבנדרסה אמו בעודה מעוברת ממנו ג"כ מזיק לולד עי' ביו"ד בבאר היטב ובפ"ת סימן נ"ו, ס"ו. גם זה אפשר לידע. וע"כ הראיה מראשו של עולה הוא משום שמא ניקב קרום של מוח ע"י חולי וזה אי אפשר לדעת כלל. ואעיקר הא דאמר דיש בטריפה משום הקריבהו צע"ק. מדברי המג"א סימן נ"ג סק"ח שכתב דבע"מ פסול לעבודה וא"כ גם בש"צ יש ליזהר ועוד הקריבהו נא לפחתך ע"ש. ואי שייך בש"צ משום הקריבהו כ"ש בכהן המקריב. ואי שייך בטריפה משום הקריבהו למה כשר כהן טריפה להקריב כדתנן ספ"ז דבכורות דף מ"ה ע"ב. ואולי גם בענין מאיסותא דטריפה נחלק דמה שמאים בבהמה לא מאיס באדם. דמשום הקריבהו דאיכא בטריפה שאינו ניכר כמו ניקב קרום של מוח אינו מפני מאיסותא [עי' גיטין דמ"ג ע"א טריפה חזי למיקם קמי'] אלא מפני שאינו חי יב"ח וכמ"ד טריפה אינה חיה וא"כ לר"ת דמחלק בין טריפות אדם לדבהמה משום דאדם אית ליה מזלא עי' בזבחים דף קט"ז ע"א בתוד"ה ודילמא. לכן אף דיש משום הקריבהו בטריפות דבהמה. בטריפות: דאדם ליתן לן בה ועי' מ"ש לעיל דף ו' ע"ב בד"ה שהומם מהיד מלאכי:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה