מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא
תמורה · דף כח:
מה לבע"מ שכן מומו ניכר כו'. לכאורה תקשי כל זה נכניס בק"ו מה בע"מ שאף שמומו ניכר אין ב' עדים פוסלים אותו מאכילה ונפסל לגבוה אף בע"א. רובע ונרבע שאף שאינו ניכר ב' עדים פוסלים אותו מאכילה אינו דין שע"א יפסלוהו מהקרבה. דהרי הא דמומו ניכר הוא חומרא דסברא וניתן להשים בק"ו עי' בקדושין דף ה' ע"א בתוד"ה שכן. וצ"ל דאף דלגבוה חשיב מומו ניכר ריעותא. לאכילה דהדיוט אין זה בגדר ריעותא כלל וע"כ אין להבליע זה בתוך הק"ו. ובקושיית התוס' דנימא אתנן ומחיר יוכיחו דאין מומו ניכר ואסורין למזבח. הביא בהתורה והמצוה ויקרא סימן י"ז מהקרבן אהרן שפירש מ"ש שכן מומו ניכר היינו דלכך מועיל ע"א לפוסלו וא"כ באמת באתנן ומחיר אין מועיל ע"א לפוסלו. והשיב עליו דע"ז שיועיל ע"א לא בא הלימוד כלל דזה תלוי באם יש איסור בדבר ממילא מועיל ע"א כשאין בע"ד מכחישו כדסובר אביי בקדושין דף ס"ה א"ל ע"א שורך נרבע והוא שותק נאמן כו' וא"כ מה שע"א נאמן אינו מפני גילוי מומו רק שכ"א נאמן באיסורים וה"ה דנאמן באתנן ומחיר ומ"ש מפני שמומו גלוי פי' דלכך אסור לא דלכך נאמן ע"א כו' ע"ש. וא"י מה הועיל אכתי אין מקום לקושיית התוס'. דלס"ד השתא דע"פ ע"א אין נאסר רובע לגבוה משום דאינו ניכר הריעותא ול"ד למום דניכר הריעותא. באמת נימא כן גם באתנן ומחיר דהא דפסלתו תורה למזבח אינו רק בעדים ולא ע"פ ע"א או בעלים משום דאינו ניכר ולאו משום דאינו נאמן אלא בעצם אינו נפסל ע"פ ע"א או ע"פ בעלים. וכלפי האמת לענין אכילה בהדיוט ברובע כן להס"ד לגבוה. ודהביא מקדושין הוא לפי האמת דנאסר לגבוה רובע ע"פ ע"א וע"פ בעלים וה"ה באתנן ומחיר. ואנן אליבא דס"ד איירינן ובהגהות חק נתן ג"כ הביא דברי הק"א וכתב שלא ידע מניין להק"א שאין אתנן ומחיר פסולים בע"א עד שתמה מזה על התוס' ע"ש. ואיני מבין דבריו דאין כוונת הק"א אלא להס"ד דלא נפסל רובע אלא ביש עדים ולא ע"פ בעלים וע"פ ע"א גם לגבוה וכמו להדיוט וא"כ ה"ה באתנן ומחיר אך לפי האמת דילפינן מקרא לפסול רובע ע"פ ע"א נלמוד מיניה גם לאתנן ומחיר דיפסול ע"פ ע"א כנ"ל פשוט. ודע דמהא דמשמע הכא דאי לא היה פירכא על הק"ו לא היה צריך קרא דמן הבהמה להוציא הרובע וכן באינך קראי. יש סמך למ"ש הרמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח הלכה ז' דעל הפסולין האילו אף שאין ראוין לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה וע"ש בכ"מ ולח"מ. ומזה ראיה דאס"ד דלקי הרי צריך קרא לפוסלם דאז שייך שילקה אם יקריבן דאי לאו קרא אלא מק"ו. לא היה אפשר לענוש מלקות אם הקריבן דאין עונשין מן הדין דשמא יש איזו פירכא על הק"ו. אלא ע"כ דגם השתא דילפינן מקראי לא לקי אם הקריבן והלכך הוצרך למצוא פירכא על הק"ו דאל"כ תקשי קראי למה לי אם אפשר ללמוד איסור מק"ו ומה אתנן ומחיר שציפויין מותר כו'. כתבו התוס' דהמ"ל ק"ו כדאיתא בע"ז דף מ"ו ומה אתנן ומחיר שמותרין בתלוש להדיוט אסורים בבע"ח לגבוה כו' והשתא ל"ש למימר או חילוף. והק' הרש"ש דא"כ ק' למה לי מן הבקר להוציא הנעבד תפ"ל מק"ו דהתם כיון דל"ל או חילוף. וכבר קדמו בקו' זו בתורת חיים שם ותי' דעיקר קרא אתי דלהדיוט שרי נעבד מדאצטריך קרא לגבוה ש"מ דלהדיוט שרי הובא בנחלת עזריאל שם ע"ש. ולי קשה דאף שבתוס' לקמן דף כ"ט ע"א בד"ה מנה"מ משמע דשייך למילף איסור נעבד להדיוט מלגבוה אי לא קרא. זה שייך אי ילפינן איסור נעבד לגבוה מקרא. אך כשנליף מק"ו דאתנן והק"ו לא שייך רק על לגבוה. מהיכי תיתי נאסור להדיוט כיון דעל הדיוט י"ל דיו לבא מן הדין דאתנן להיות כאתנן דשרי להדיוט. ומסברא הא לא נאסר בע"ח נעבד עי' בתוד"ה או חילוף. ובתפארת ישראל הסביר משום דבע"ח למעלתו מדומם וצומח נתנה לו תורה חזקה בחיות שלו שיהא שייך לעצמו שלא יהא אדם יכול לאוסרו [זולת בעשה מעשה בגופו] וה"ל כאוסר דבר שאינו שלו ע"ש. ובנחלת עזריאל שם תי' למ"ש הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח הלכה ו' דנעבד אסור לגבוה גם בשל אחרים. וזה א"א למילף מאתנן דאינו בשל אחרים יעו"ש. ואכתי תקשי דמברייתא דהכא משמע דאי היה הק"ו ל"צ קרא כלל. זולת דנימא דבאמת המ"ל דצריך קרא לנעבד בשל אחרים אלא דבלא"ה דחה הק"ו ודוחק קצת. וע"פ מ"ש בתפ"י דהא דנעבד דבע"ח לא נאסר להדיוט הוא משום דמחמת חשיבות דבע"ח בחיותו ה"ל כאוסר דבר שאינו שלו. יש להטעים שיטת הרמב"ם דלגבוה אוסר אף בשל אחרים. דהוא משום דכיון דגלי קרא דנאסר נעבד דבע"ח לגבוה. הרי אף שלו ה"ל כאינו שלו מחמת חשיבות חיות דהבע"ח ומ"מ נאסר וא"כ ה"ה של אחרים לגמרי. ויש לכוון זה בדברי הירושלמי פ"ג דע"ז הלכה ה' דאית דתני דגם בשל אחרים אסור נעבד ומדמהו לבע"ח שאף דלא נאסר להדיוט נאסר לגבוה ה"נ בשל אחרים ע"ש. והכוונה כמו שכתבתי דגם בע"ח שלו חשיב כאינו שלו. וע"ש במראה הפנים דמיירי הירוש' בשלא ע"י מעשה דע"י מעשה גם להדיוט אסור יעו"ש. והנה בת"כ ויקרא סימן י"א איתא דיש ברובע מה שאין בנעבד כו' רובע גם של אחרים אסור ונעבד של אחרים מותר [וע"ש בהתורה והמצוה] כו' לפיכך צריך הכתוב לומר כולם ע"ש. ולכאורה תקשי להברייתא דאוסר נעבד גם בשל אחרים לינקוט רובע וניליף מיניה גם נעבד. וצ"ל דהך ברייתא מכי משחתם דהוי דבר ערוה ועכו"ם והנך קראי ידרוש לחולה זקן ומזוהם כתנא דבי ר' ישמעאל בסמוך. והרמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח הל' ו' דנקיט דרש דכי משחתם כתנא דבר"י. הנה מלבד די"ל כמ"ש התוס' בחולין דף כ"ג ע"א בד"ה כי משחתם. דכ"ע אית להו הך דרשה. י"ל דלמאי שפסק הרמב"ם דנעבד איתא בשל אחרים. לא מצי למינקט הנך דרשות דפ' ויקרא ע"ז דהא תקשי דמצי למילף נעבד מרובע וכנזכר. והנה הרמב"ם שם הביא דהשחתה הוא ע"ז מדכתיב כי שחת עמך. וק"ק דהכא ובכמ"ד בש"ס יליף מדכתיב בואתחנן פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל כו'. והנ"ל הא דלא נקטו כהרמב"ם מכי שחת עמך דקדים בפ' כי תשא. י"ל משום דבמדרש שם פ' מ"ב דריש ויקומו לצחק על גילוי עריות שהיה שם כדכתיב בא אלי העבד העברי לצחק בי. וא"כ היה אפ"ל דמש"ה נקיט שחת עמך לכן הביא מפן תשחיתון דפ' ואתחנן דשם לא איירי אלא מע"ז. אך הרמב"ם גופיה בפי' המשנה הכא נקיט מפן תשחיתון: והכתיב ואבדתם כו'. קרא יתירא הוא וע"כ אתי אף לבע"ח כ"כ בהגהות הגר"א. ולכאורה היה אפ"ל תרווייהו לאין בו רוח חיים ולעבור עליו בלאו ועשה לאו דלא תחמוד ועשה דואבדתם דהיינו לאו הבא מכלל עשה. אך למאי דאיתא בפסחים דף כ"ו דהיכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן ללאוי יתירא ע"ש. ה"נ הוי דרשינן היתור לציפוי דבע"ח ולא לענין לע"ע בלאו ועשה. ובסוטה דף ג' ע"א דאמרינן לר' ישמעאל דוקינא רשות ולא נשנה אלא לדבר שנתחדש דהק' התוס' אמאי לא דרשינן כיון דאיכא למידרש למצוה וכתב בקרן אורה דלא מסתביר ליה לדרוש לעשות הקינוי מצוה ע"ש. והרי הא הכא הסברא הוא שלא לאסור בע"ח וציפויין עד דמש"ה הוי מוקמינן לא תחמוד לאין בו רוח חיים דוקא ומ"מ משום יתור דואבדתם הוי מוקמינן לבע"ח אף שהוא נגד הסברא כדי דלא נצטרך לומר דאתי ללאו ועשה. ה"נ היה ראוי לומר שם דהיתור אתי למצוה אף שאין הסברא כן מלומר דנשנה חנם בשביל דבר שנתחדש וכדמדמי התוספת הענינים. ועי' מש"ש בספרי תורת הקנאות שהרובע עושה אונם כרצון כו'. בדורש לציון דרוש י"ג דנ"ד כתב דשור טריפה או של אדם טריפה שהרג הנפש פטור ואם רבע חייב ע"ש. לפי"ז המ"ל נמי הך נפ"מ בין רובע לנוגח אלא כיון דנקט חד יתרון שברובע לא חש למינקט עוד. ומ"מ י"ל דאי לא הוי כתיב אלא נוגח לא הוי מצי ללמוד רובע מיניה. דהיה אפ"ל דהיתרון מה שבנוגח ומשלם את הכופר אלים גם משתי החומרות שברובע. וכמ"ש כזה בריש ס' הכריתות בק"ו דפרכי' מקולא או מחומרא אחת שיש במלמד אף שיש נגדו בנלמד מאה קולות או חומרות אחרות:
פרט לחולה זקן ומזוהם. במשל"מ פ"ב מאיסורי מזבח הלכה ו' כתב דבעבר והקריב זקן פסול לפי שזקן יש לו דין מום עובר ע"ש ובשעה"מ. והנ"ל הא דנקט זקן ולא חולה ומזוהם. רבותא יותר בזקן אף שהזקנה הוא ענין שינוי טבעיי.
ובעיקר הדבר לכאורה א"צ ראיה דמהיכי תיתי לא יפסול כיון דנלמד מקרא וה"ל כרובע ואידך דילפינן מקראי ופסולין. ובמשל"מ שם כתב דמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות מעה"ק דאין מקריבין זקן בבקר יותר מג' שנים כו' הוא רק מדרבנן ומה"ת לא פסול רק משירתת דלא כדמשמע בתוס' ביומא ע"ש. ולכאורה מלשון שני דרש"י בהא דאר"ל אין אסור אלא מוקצה לשבע שנים דכשחלפו עליו ז' שנים אשתרי. ותקשי הא אז כבר אזקין ואסור להקריבו משום זקנה. ואי רק מדרבנן הוא י"ל דאז לא נאסר עדיין. ובספרי תורת הקנאות בסוטה דף מ' ע"ב בד"ה אין. הבאתי מהמלא רועים ערך ישיבה בעזרה דלהט"ז ביו"ד סימן קי"ז דהמפורש התירו בתורה אין לחכמים לאסור ה"ה בנביאים ע"ש. וא"כ תקשי לפרש"י בלשון וזה איך אסרו חכמים זקנה בשנים מה שמפורש התירו בנביאים למאי דקיימינן השתא דהיה ע"פ דין בלא חידוש. ובקושיית המשל"מ על התוס' דיומא דמשמע דפסלי מה"ת זקן בשנים גם בלא רותת. מסוטה דף מ"ו דמשמע דאינו פוסל מה"ת. היה נ"ל לכאורה ע"פ מה שהעיר בס' אוצר חיים בהא דמוקי הנך מיעוטים לחולה זקן ומזוהם דהא יש הכא ארבעה מיעוטים והכא ליכא למעט רק ג' דברים ומיעוט הד' למאי אתי כו' ע"ש. והיה אפ"ל דבאמת אם נמעט מהא דמן הצאן מן הכבשים או מן העזים דליכא רק ג' מיעוטי לא נמעט רק חולה ומזוהם וזקן רותת ועפ"ז תיתי סוגיא דסוטה דף מ"ו. אך למאי דממעט תנא דבי ר' ישמעאל מהא דמן הבהמה מן הבקר ומן הצאן דאיכא ד' מיעוטי ממעטינן נמי עוד זקן בשנים אף שאינו רותת. ועכ"ז צ"ע: