אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף כז:

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף כז:

דף כז.

לימא בדשמואל קמיפלגי כו'. במעיני החכמה בב"מ דף נ"ז הק' דהא מוכח כשמואל מדתנן דכ"ד מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים ואף דהטעם מגזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון זה ניחא כשנימא כדשמואל אבל אם אינו מחולל אלא בשוויו מה הועיל בזה אכתי יאמרו הקדש שוה מנה יוצא בדינר ע"ש. והנה למ"ש בתומים סימן קי"ז סק"י להרמב"ם דגם קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד רק לאחר הפדיון חוזר הבע"ח עליו ולכך פודה מתחילה בדבר מועט שיודע שאח"כ יטרפו ממנו בע"ח וקושיית הגמרא למה קתני הפודה פודה היינו למה יפדנו אחר יתן המלוה ש"פ להקדש ויפדנו ויהא לו בחובו ומשני שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דלא נתן רק פרוטה משא"כ בפודה אחר הא נותן כל דמי פדיונו רק שאין כולו להקדש רק פ"א להקדש ואידך לבע"ח ס"ס נתן כל דמי פדיונו ע"ש. ולפי"ז אין שום ראיה מהך משנה לשמואל ואדרבה לכאורה משמע דלא כשמואל דלדידיה למה לא יפדנו המלוה ומה בכך שיאמרו דנתחלל רק בפרוטה כיון דבדיעבד הוא מחולל. וצ"ל לדידיה דיהא לעז הבריות על שעושה הכי לכתחילה. ועכ"פ הוכחה ליכא לשמואל מהך מתני'. ובמ"ש התוס' דהא דשמואל דוקא בפודה הקדש שלו ולא בגיזבר המוכר הקדש. בטורי אבן במגילה דף כ"ג הוכיח כדבריהם מבכורות דף י"א דאמרינן דבשוויו נפדה פטר חמור בכל דבר ול"צ שה דוקא משום שלא יהא חמור מן ההקדש.

והרי אכתי הוא חמור דבפדה פטר חמור בפחות משוויו שלא בשה באיסורו איסור הנאה קאי והקדש מהני בכ"ד אף שלא בשוויו אלא ע"כ דרק בעלים פודין הקדשן בפחות משווין משום דעל פיו חלה ההקדש ופטר חמור גם בעלים כאחר דמו משום דפ"ח מאליו הוא קדוש וא"כ שפיר דין אחד לפ"ח עם הקדש ע"ש. וצ"ע ממ"ש התוספות בב"ק דף ס"ח ע"ב סד"ה הוא. דפ"ח כיון דאסור בהנאה הוי כהקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפ"ח מסקינן דפדוי לבעלים ע"ש. הרי דיותר קרוי פ"ח [אף שמאליו הוא קדוש] של בעלים לענין שיהא פדיונו לבעליו. מהא דהקדש. ולמה לענין פדיון בפחות משוויו יחשב הקדש יותר של בעלים מפני שעל פיו קדוש מהא דפ"ח שלא חשיב של בעלים לענין זה. ובקושייתו אולי י"ל דהא דבפחות משוויו שלא בשה דלא מהני בפ"ח. לא חשיב חומר נגד הקדש דמהני. כיון דנגד זה יש קולא בפ"ת בשה שלא בשוויו דשרי גם לכתחילה. ובהקדש גם בשה שלא בשוויו לכתחילה אסור להונות הקדש. ולא חשיב חומר אלא אם גם בשוויו יהא צריך דוקא שה ובהקדש מותר בכל דבר בשוויו לכתחילה. ועי' מש"ש הט"א באבני שהם וצ"ע:

וכל דרבנן אקילו בה רבנן. הנה בשושנת העמקים כלל י"א בד"ה ספק עדים כתב. דגם בדרבנן יש להחמיר בספק דתרי ותרי כל דליכא חזקה. ובחתיכה ששנים אומרים שומן הגיד וחלב דרבנן וב' אומרים כשר מדרבנן מחמרינן אף בדרבנן ע"ש. ולכאורה הכחשת השמאים ה"ל כספק דתרי ותרי. ואם היה תלוי האיסור דהנאה. מהקדש אם צריך להוסיף דמים ולא יוסיף היה אסור עכ"פ מדרבנן. אלא דבאמת איסור הקדש נפקע גם מדרבנן אפילו אינו כשוויו דההקדש. ואין הנפ"מ אלא לענין חיוב ממון. אבל אם היה צריך להוסיף דמים מה"ת לא היה נפקע לגמרי איסור קודש והיה צריך להחמיר מספיקא ככל ספק תורה. ומזה צע"ק במ"ש בש"מ בב"מ דף נ"ז לפרש"י דאף אם צריך מה"ת להוסיף דמים מ"מ יצא לחולין כולו מקודם ע"ש. דא"כ גם אם צריך להוסיף דמים מה"ת הא אינו נוגע לאיסור נהנה מהקדש אלא לענין חיוב תשלומין ויהא ככל ספק ממון דהדין דקולא לנתבע וה"נ אם הוא מוחזק. ועי' בנתיבות בכללי תפיסה סי' ב' שכתב דרק היכא דיש איסור דבל יחל או בל תאחר מחמרינן בספק ע"ש. והכא לכאורה ליכא זה רק חיוב ממון להקדש כמו חיוב ממון להדיוט וא"כ למה יהא יד הקדש על העליונה אף אם צריך לעשות דמים מה"ת ואכמ"ל:

תחת חטאת ותחת עולה שיש לי בבית היה לו דבריו קיימים. ומשמע דתרתי בעי' מפרש שיש לו והיה לו. ובאמר סתם תחת חטאת לא אמר כלום אף ביש לו בבית. ומפירש ר"ג שכתב ה"ז תחת חטאת או תחת עולה ואין לא חטאת ולא עולה עדיין לא אמר כלום משמע דביש לו מהני אף שלא אמר שיש ץ בבית [ולכך פר"ג הא דאמרינן מתני' דלא כר"מ אסיפא ודוק]. והרמב"ם בפי' המשנה כתב הטעם מדכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו עד שיהא הקדש ידוע ומיוחד ואז עושה תמורה. וא"י היכן מצא דרש זה דכפי הנראה מאותו דריש. ובת"כ דריש מזה להא דאין תמורה עושה תמורה ועי' בהתורה והמצוה פ' בחקתי סי' ע'. ויש לעיין ביש לו ב' חטאות בביתו ואמר תחת אחת שבביתי דג"כ אין ההקדש שממיר בו ידוע ומיוחד. אי מהני:

כל האסורין פרק ששי דף כ"ח ע"א והטריפה. פי' ר"ג כגון שניקב הוושט ואח"כ הבריא העור עליו ואח"כ נתערבה באחרות. והמגיה הניח בצ"ע אמאי לא פי' כאוקימתא דהש"ס בזבחים דף ע"ד והובא ברש"י כאן והא דלא אמר בגמרא כדמתרץ ר"ג דא"כ מיקרי נבילה ולא מיקרי טריפה עכ"ד. ואין זה קושיא לפי' ר"ג דנקובת הוושט אינו נבילה מחיים רק לאחר שחיטה ומחיים טריפה חשיב כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן ל"ג סק"ד דלא כהרמב"ם דסובר דהוי נבלה מחיים ע"ש. וכיון דהכא על התערובות מחיים איירי שפיר נקיט והטריפה על נקובת הוושט. וגם להרמב"ם אף דניחא דלא אוקי בגמרא כפי' ר"ג בנקובת הוושט משום דא"כ מיקרי נבילה. אכתי תקשי דלוקמי בנקבו הכרס או דקין דודאי אינו רק טריפה ואח"כ הבריא העור ואינו ניכר ונתערב. ועדיף מאוקימתא דנתערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ דיש לדחות כדדחי שם דזה משוך וזה עגול. ואולי לא משמע להש"ס דיבריא העור מבחוץ כ"כ עד שלא יוכר רושם מקום הנקב ובתפארת ישראל הקשה בנתערב טריפה ישההו יב"ח ויבורר כשתמות אחת ויקריבו השאר כו' וכתב דלא מהני שיהוי אלא בספק טריפה שכשיתקיים הוברר שכשרה היא אבל ודאי טריפה שנתערב בכשרות אע"ג דכל א' ספק טריפה מכח התערובת ל"מ שיהוי להחזיק ע"י שא' מת והנשאר חיים דכשרים הם דהרי בודאי טריפה ל"מ שיהוי כביו"ד סימן נ"ז סי"ח. מה אמרת מדמת א' ודאי היא הטריפה ליתא דאטו כשרה א"א שתמות עכ"ד. ולענ"ד אין לזה טעם דאף דבמחלוקת הפוסקים אין להכריע כהמכשיר מדחייתה זו וכמ"ש בתשובת עמודי אור סימן מ"ט כיון דלהמטריף הוא מקבלת חז"ל אין להכריע מחיותה דזו ע"ש. אבל בתערובות למה לא יכריע חיותה דהך ומיתת האידך דהמתה היא הטריפה והך שחיה כשרה היתה. ובקושייתו היה אפ"ל דלעיל ריש דף כ"ב הבאתי ק' התפ"י איך יוכל לעכב קרבנו עד שיומם זה ויקנה בדמיו קרבן אחר ויעבור בבל תאחר וכתב דלא מצי לעכב אלא עד קודם שיעבור בב"ת ע"ש. וא"כ גם הכא בתערובות דירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין כדאיתא ברפ"ח דזבחים. תקשי איך יעבור בב"ת ונימא דמיירי עד קודם זמן העברת ב"ת. ואי אפשר זה בישהא יב"ח דאז ודאי עובר בב"ת [אך שם כתבתי מהתפארת ירושלים דבמשהא מפני היזק ממון אפשר דאינו עובר בב"ת]. ולהנזכר דירעו כו' מיירי עד קודם שיעבור בב"ת וירויח שאם יוממו אז ימכור מהם לדמי הקרבן שחייב ול"צ להוציא מכיסו ע"ז. ובאמת ימתינו עד יב"ח ואז כשתמות א' יוכשרו הנשארים באכילה. ויתורץ קו' התוספות בזבחים דף ע"א ע"ב בד"ה ובטריפה. דמה מועיל רעייה דלאכילה א"א משום ספק טריפה ולכלבים א"א דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים כו' ע"ש. ולהמבואר הרעייה אולי יוממו קודם זמן דב"ת דימכרם ויקנה בדמיה קרבן והקונה יקנה ע"מ להשהותן יב"ח [עי' יו"ד סי' נ"ז סי"ח] דאם תמות אחת מהתערובות יוכשרו הנשארים לאכילה. ועי' בקרן אורה בזבחים דע"ד ע"ב בד"ה דאיערב:

וזה וזה מותר באכילה. בתשובת ב"ח סי' קי"א הביא משנה דהכא הרובע והנרבע כו' וסוף המשנה וזה וזה מותר באכילה. נראה דמפרש דקאי גם ארובע ונרבע.

והרע"ב מפרש דקאי אמוקצה ונעבד. וכוונתו אף דכפי דמיירי משנתינו בע"פ בעלים או ע"פ ע"א כמבואר בסוגיין ועי' פרש"י. גם רובע ונרבע מותר באכילה. מ"מ משמע ליה סוף המשנה גם בע"פ עדים מותר באכילה וע"כ מתפריש רק אמוקצה ונעבד. והב"ח שם רצה לומר דביש עדים בהרביעה גם בזה"ז דאין הבהמה נסקלת כיון דליכא מומחין וסנהדרין מ"מ כיון דאיכא תקלה וקלון אסור לקיימה בחיים ואפשר דאסורה בהנאה רק דמסיק דאפילו איכא ב' עדים כיון דליכא ב"ד מומחין ה"ל כמעידים חוץ לב"ד וליכא תקלה וקלון ע"ש באורך. וזה צ"ע לענ"ד דכיון דנפסל גברא בהעידו עלי' עדים שעבר עבירה שיש בה חיוב מב"ד ועי' בחושן משפט סימן ל"ד ס"ב. וע"כ דמאמינים להעדים שעבר עבירה זו אף שאין דנין לעונשו על ידי עדותן. ואיך נימא דליכא בזה תקלה וקלון. ול"ד לע"פ בעלים וע"פ ע"א. אך י"ל למה שהקשו התוספות בזבחים דף ע"א סוף ע"א בד"ה ברובע אעיקר איסור הנאה דרובע ונרבע מנלן הא א"א למילף איסור הנאה דידהו מנוגח כדאמרינן בב"ק דף מ' פ"ב שיש בנוגח שאין ברובע וכן להיפך וכתבו דשמא איכא שום דרש ע"ש. ומשמע דמסברא דתקלה וקלון לחוד אין לאסור הבהמה בהנאה. וא"כ אולי לא ילפינן מהדרש זולת בכגוונא דנוגח דאיירי קרא היכא דהשור בסקילה וכל דאין הבהמה נסקלת כמו בזה"ז דליכא מומחין אפשר דלא נאסרה בהנאה אף היכא דשייך תקלה וקלון ובקרן אורה שם בזבחים הביא מהמכילתא משפטים דיליף איסור הנאה בנוגח מק"ו מעגלה ערופה או מפרים הנשרפים שלא נעבדה בהם עבירה אסור בהנאה ק"ו שור הנסקל שנעבד בו עבירה וכתב הק"א דמק"ו זה נלמוד גם ברובע ונרבע אלא בתלמודין לא מייתי הא דמכילתא כו' ע"ש [והנה להמכילתא יאסר גם ע"פ בעלים או ע"פ ע"א דעכ"פ נעבדה בו עבירה וכן קודם, גמר דין ועי', מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק דף מ"א ע"א בד"ה בהנאה]. והנה כפי שכתב הק"א יש להשיב על הק"ו. מן חורש בשור וחמור דנעבד בו עבירה ומותר בהנאה דאפי' לגבוה מותר כמו שהביאו התוס' הכא מאלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבד בה עבירה. אלא במכילתא אין הלשיןו כמ"ש בק"א והכי איתא שם ומה ע"ע שהיא מכפרת על שפיכת דמים ה"ה אסורה בהנאה שה"נ שהוא שופך דמים אינו דין שיהא אסור בהנאה כו'. וא"כ ק"ו זה אין ללמוד על רובע ונרבע שאינו שופך דמים [וק"ו מפרים הנשרפים כבר כתב בברורי המדות שם כגירסת האיפת צדק דאינו רק לימוד על ע"ע דאסור בהנאה דאמר מתחילה דילפינן דאסור בהנאה משם. ואמר רבי דל"צ דנלמוד איסור הנאה בפ"ע מפרים הנשרפים ע"ש ודוק]. והנה מלבד מ"ש התוס' דשמא איכא שום דרש. כתב שם בש"מ מהריב"א דכיון דנסקל שור רובע ונרבע כנוגח מסברא יש ללמוד איסורן בהנאה כשה"נ ע"ש. ולכאורה י"ל בקו' התוס' בסמוך ל"ל ק"ו ברובע ונרבע ע"פ ב' עדים לאוסרו לגבוה תפ"ל מן ממשקה ישראל לקמן דכ"ט דדרשינן מן המותר לישראל והאי ה"ה אסור בהנאה. דנימא כמו בטריפה דאי ממשקה ישראל ה"א דוקא לא ה"ל שעת הכושר דנולדה טריפה מבטן דומיא דערלה וכלאי הכרם דבהן כתיב ממשקה ישראל עי' מנחות דף ו' ע"א וכפרש"י לקמן דף כ"ט ולכך צריך קרא אחרינא לכל טריפות. ה"נ נימא דאי ממשקה ישראל לא ילפינן רק דומיא דערלה וכה"כ דמפורש איסורם בקרא ולא ברובע ונרבע דאינו אלא מן דרש או סברא. והרי הש"ך ביו"ד סימן רט"ו ס"ק י"א הביא מהר"ן דדבר שהוא מן התורה כשאינו מפורש בקרא בהדיא חלה עליו שבועה ע"ש. הרי דקיל אינו מפורש אף שאיסורו מה"ת מן המפורש איסורו. ולכך צריך הק"ו לאסור רובע ונרבע לגבוה אך א"כ להרמב"ם פ"ה משחיטה שכתב דאף דכל הח' מיני טריפות נאמרו למשה מסיני הואיל ואיך לך בפירוש אלא דרוסה החמירו בה בכל הספיקות ושאר ז' מיני טריפות יש בהם ספיקות מותרים וכבר כתב בס' ערוגות הבושם סימן כ"ט אף דילפי' דטריפה אינה חיה מקרא דזאת החיה אכול שאינה חיה לא תאכל וכל הז' טריפות אינם חיים מ"מ אי לאו הללמ"מ היינו מפרשים גם קרא דזאת החיה דשאינה חיה לא תאכל קאי רק אדרוסה כיון דרק דרוסה נתפרש בקרא ולא שאר טריפות ע"ש באורך. וא"כ ה"ל להש"ס גם בטריפה לומר דאי ממשקה ישראל ה"א רק דרוסה דנתפרש בתורה כמו ערלה וכה"כ ולא שאר טריפות ולזה צריך שארי קראי. ומשמע דלזה אין נפ"מ בין מפורש בקרא לאינו מפורש ושפיר הוי ילפינן מן ממשקה ישראל גם לרובע ונרבע אף שאין מפורש איסורן להדיוט בקרא. וכ"נ דלא מחלקינן בשום חילק לענין הלימוד דממשקה ישראל. דבפסחים ריש דף מ"ח בהא דאין מביאין נסכים מן הטבל [מן דרש דממשקה ישראל] יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו כו' יצא מוקצה שאיסור דבר אחר גרם לו ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא [מן והיה ביום הששי והכינו] מה לי איסור גופו מ"ל איסור דבר אחר ע"ש. ואמאי לא נימא כדאמרינן בטריפה דלא הוי ילפינן מן ממשקה ישראל רק דומיא דערלה וכה"כ שלא ה"ל שעה"כ וה"נ נימא דומיא דערלה וכה"כ שאיסור גופן גרם להם. אלא ע"כ אף דהוי ס"ד לחלק כן מ"מ לבתר דכתיב תלתא קראי בטריפה הכל במשמע דמיעוט דממשקה ישראל בכל דוכתי ועי' במנחות דף ו' ע"א בתוד"ה כתב. וה"נ בנד"ד. וע"כ צ"ל כמו שתי' הכא התוס':

נעבדה בהן עבירה ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים מניין כו'. מזה השיב בקרן אורה בזבחים דף ע"א על מש"ש התוס' בד"ה ע"פ. דזה שמעי' מדאצטריך קרא למיסר לגבוה ש"מ דלהדיוט שרי. דמהכא שמעי' דבלא קרא ידעינן דאינו חייב מיתה ע"פ בעלים וכתב הוא הטעם דכמיסת בעלים מיתת השור ובעינן עדים דוקא ולא אמרינן בזה הודאת בע"ד כו' לדונו בסקילה ע"ש. ואינו מוכרח כ"כ דהא התוספות שם הביאו מסנהדרין דף י' גבי פלוני רבע שורי דהוא ואחר מצטרפין להרוג שורו דלא אמרינן בממונו אדם קרוב אצל ממונו לומר פלגינן דיבורי' וע"ש בפרש"י. והרי בזה נתבטל ההיקש דכמיתת בעלים כך מיתת השור דהא באמר פלוני רבעני לרצוני א"נ על עצמו כדס"ל לרבא שם סוף ד' ט'. וא"כ לא היה קשה ג"כ אי הוי אמרינן בזה הודאת בע"ד כו' מהא דהוקש מיתת השור למיתת בעלים. לולא טעם רש"י שם משום מודה בקנס. ובהגהת מצפה איתן בזבחים שם הביא מהספרי פ' ראה שה כשבים כו' לימוד דרובע ונרבע מותר באכילה. ועי' בתומים סימן ל"ד ס"ק כ"א:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה