אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף כו.

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף כו.

דף כה:

האומר בהמה זו חציה תמורת עולה כו'. עי' בתוספות לריב"י דאמר טעמא מדהל"ל כו' הכא לא שייך כו'. ולכאורה ה"נ שייך דהל"ל ה"ז תמורת עולה ושלמים דהוי נמי שניהם חיילי גם לר"מ כמ"ש התוס' בד"ה אמר. וכבר כתבנו בדיבור הקודם לר' יוסי בתמורת עולה תמורת שלמים דחיילי תרווייהו דהוי חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים ולא יוכל להרבות הא' מהאידך וה"נ לר"מ באמר תמורת עולה ושלמים. ומדאמר חציה תמורת עולה כו' ליהוי כאומר תחול זו [ע"י דתפשוט קדושה בכולה] ואח"כ תחול זו לסברת ר"מ [וכן היה אפ"ל קצת בקו' השניה לכאורה מדהל"ל תחילה ולדה עולה ואח"כ היא שלמים ואמר איפכא לכך ה"ל כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו]. אך תירוץ התוס' יותר נראה. אך במאי דמשמע דמחלקי דבאמר תמורת עולה ושלמים דדעתו אתרווייהו משמע נמי לא תחול זו אא"כ חלה זו. ובתרי גופי אף דדעתו אתרוייהו אינו כאומר לא תחול זו אא"כ חלה זו וכו'. אכתי צ"ע בהסבר סברות אלו. ובתוס' הק' הא דכולה עולה הא בתמורה לא חיילי אפילו דבר שהנשמה תלויה בה וכתבו דע"כ צריך לחלק בין חציה לדבר שהנשמה תלויה בה. ולכאורה נ"ל דמוכת הכי מקדושין דף ז' חציך מקודשת לי אינה מקודשת ופרכינן דנפשוט לה קדושה בכולה כבמקדיש אבר שהנשמה תלויה בה [ומשני ש"ה דדעת אחרת מעכב] וכתב הפ"י אף ע"ג דאשה משמע ולא חצי אשה מ"מ ע"כ כה"ג לאו חצי אשה מיקרי כיון דפשוט בכולה כדאשכחן בהקדש ע"ש. וא"כ תקשי אמאי ל"מ בתמורה בדבר שהנשמה תלויה בה מדדרשינן בהמה בבהמה הא כיון דתפשוט קדושה בכולה הוי בהמה כולה כדאמרינן הכי בהא דאשה ולא חצי אשה דלולא דעת אחרת מעכב הוי כולה אשה. וכן לטעם ההיקש דתמורה למעשר שאינו נוהג באברים [עי' תוס' לעיל ריש דף י"א] כה"ג לא יחשב לאברים כיון דתפשוט קדושה בכולה וכבהא דקדושין כמ"ש הפ"י. וע"כ דלא אמרינן באשה אלא בחציך וכה"ג גם בתמורה באמת בחציה פשטה קדושה בכולה גם לר' יהודא. והנ"ל דלאו דוקא בחציה דה"ה באמר שליש שלה כל שאינו מברר החלק. והרי מצינו בחולין דף ע"ט ודף קל"ב דסברי רבנן דר"א שה ואפי' מקצת שה ע"ש לעניינם אף דלא שייך שם פשטה קדושה בכולה. והא דבאשה לא אמרינן אשה ואפי' מקצת אשה אי לא שייך פשטה קדושה בכולה. ע"כ אין לדמות הענינים עי' בתוספות בבכורות ריש דף ג' ואכמ"ל:

רי"א תמות. פרש"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואיהו אינו מחוייב חטאת הלכך תמות. והק' התוס' היכי חיילא קדושת חטאת עליה האמר בנדרים דף ל' דאפי' אמר על הבהמה ה"ז חטאת אם אינו חייב חטאת לא אמר כלום.

ובשעה"מ פי"ד ממעה"ק כתב דרש"י סובר דהא דאין חטאת בא בנדבה היינו לענין שלא להקריבו לקרבן חטאת אבל לעני שתחול קדושת חטאת על הבהמה נידר ונידב הוא ולמיתה אזיל והביא ד' רש"י דנדרים דף ו' ד"ה אם מחויב שבאמר ה"ז על חטאת אע"ג דל"ה מחויב דבריו קיימין ע"ש. ואכתי לא מתיישב מדפרש"י שם בנדרים דבלא היה מחוייב חטאת אינו כלום הואיל ולא אמר עלי ע"ש. ולא משמע דאיירי הכא באומר עלי. אך עיקר החילוק זה בין אומר עלי ללא אומר. לכאורה אין לו מקום וכדתנן במגילה דף ח' אין בין נדרים לנדבות רק לענין אחריות. ע"ש. ולרש"י י"ל דבמחויב חטאת תרעה ויביא בדמי חציו עולה כבחציו עולה וחציו שלמים. אך שיטת הרמב"ם פט"ו ממעה"ק הלכה ג' דמיירי הכא במחויב חטאת כמש"ש הכ"מ הבאתי לעיל ריש ד' כ' ע"ש. ובשעה"מ פי"ד ממעה"ק הקשה לפי שיטת רש"י אהא דלא חשיב מיתת חטאת דהכא בחשבון חטאות המתות דלעיל דט"ז ותי' דלא חשיב רק במי שחייב חטאת גמור הראוי להקרבה והללמ"מ ממעטינהו משא"כ במי שא"ח חטאת דאין חטאת דאזיל למיתה זה לא חשיב ע"ש.

והנ"ל דל"ק לשיטת הרמב"ם דמפרש הא דהכא במחויב חטאת ומ"מ אזיל למיתה אמאי לא חשיב. די"ל דלא מיירי מחטאת שמתחילת הפרשתו לא היה ראוי לחטאת מחמת תערובות עולה שלו ואינו כגוונא דחשיב התם. והנה הרמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק הי"ח וספ"א מתמורה דפסק דמשנה בחטאות כגון הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה כו' לא קדוש כלל לא. קדה"ג ולא ק"ד ע"ש. נראה דאי אפשר לו לפי"ז לפרש כפרש"י הכא באינו מחויב חטאת דתמות דנראה דמחויב חטאת ומפריש בהמה שאינה ראויה לו לחטאת לא גרע ממפריש חטאת מי שאינו חייב חטאת כלל דהיש לך שינוי גדול מזה להפריש חטאת על חטא שלא חכה. וכיון דהתם לא קדוש כלל גם הכא אין סברא שיקדש לזה דתיזל למיתה וע"כ מפרש במחוייב חטאת. אך קשה לשיטת הרמב"ם דמיירי במחוייב חטאת. דא"כ איך אמרינן ושוין באומר חציה חטאת וחציה עולה שתמות שוין מני ר"מ כו' ולמה תמות לר"מ דסובר תפוס לשון ראשון דהא מיד שאומר חציה חטאת ה"ל לפשוט קדושה בכולה ועי' בתוספות בד"ה האומר דחציה עדיף מדבר שהנשמה תלויה בה דפשטה קדושה בכולה. וכיון שמחויב חטאת יקריבו לחטאת וצ"ע. והמחוור מ"ש התוס' דמיירי דאמר וחציו תמורת חטאת. והנה לעיל דט"ז ע"ב בד"ה ארבעה הובא הקושיא אמאי זבחים שנתערבו בהן חטאות המתות ימותו דהא ה"ל ס"ס יעו"ש. ולכאורה אפשר לפרש על חטאות המתות מתורת ודאי כהא דר' יוסי דהכא. אך לישנא דחטאות המתות דשם משמע דקאי על החטאות המתות מהללמ"מ:

וחזר ולקח חציה האחרת והקדישה כו'. המקנה בקדושין. דף ז' כתב משמע דאם לא הקדישה לא אמרינן כיון כיון שלקחה ונעשה שלו תפשוט הקדושה בכולה ורצה לומר כיון שא"ר למזבח לא אמרינן פשטה קדושה בכולה אך הביא מהרמב"ם פט"ו ממעה"ק הלכה ד' דפסק בזה דבהקדיש החצי האחרת דקדושה וקריבה הרי דסובר דאינו נדחה ואפ"ה כתב דוקא שהקדישה אח"כ אלא הטעם כיון דא"י להתפשט בשעת הקדש אינו כלום ע"ש. וחדוש שלא נזכר מהתוס' דגיטין דף מ"ג ע"ב בהא דחצי שפחה וחצי ב"ח שנתקדשה ונשתחררה כו' דסבר ר"נ גמרי קדושי ראשון שכתבו הא דמשמע בבהמה דב' שותפין דאם לא הקדישה לא גמירי ש"ה כו' ע"ש. הרי דדיוקו דהמקנה מבואר הוא בתוס'. והנלענ"ד ע"פ המבואר. לעיל דף י"א ע"ב דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדה"ג מי אמרינן כיון דנחת ליה ק"ד נחתא נמי קדה"ג ומדאקדשי' לחד אבר אקדשי' לכולה א"ד חד מגו אמרי' ותרי מגו לא אמרי' וסליק בתיקו. וא"כ הכא דכי אקדיש פלגא ראשונה לא אקדשה אלא לדמי כדפרש"י בסמוך ע"ב. אם לא יקדיש אידך חציה בפירוש אלא מטעם פשטה קדושה בכולה וקץ צריך אתה לבוא עליה מטעם תרי מגו דהיינו מגו דנחית ק"ד לחציו הראשונה קודם שלקח האידך נחית נמי בה השתא קדה"ג ומגו דקדשה קדה"ג לפלגא אקדשי' לכולה ודילמא תרי מגו לא אמרינן [ושייך זה בחציה כבחד אבר] ולכך מצריך הרמב"ם שיקדיש לחציה שלקח אח"כ בפירוש. וכן ריו"ח אף דפוסלה מהקרבה מ"מ כיון דעכ"פ קצת קדה"ג אית בה מדעושה תמורה דבקדושת דמים לחוד ליכא תמורה [ועי' מ"ש בשעה"מ פ"ד מק"פ על הרשב"א דקדושין דף ז']. גם קצת קדה"ג אי אפשר לפשוט ע"י תרי מגו בכולה לכך מצריך להקדיש חצי השניה בפירוש. וא"כ בחצי שפחה וחב"ח דבחציה הראשונה היה ג"כ כקדושת הגוף דקדושת דמים באשה לא אשכחן שפיר שייך פשיטות הקדושה בכולה לאחר שיחרור חצי הב' אף דלא היה שייך פשיטות הקדושין בעת קדושת חציה הא'. [ואין להקשות דה"ל לרבא להוכיח מדאריו"ח הקדישה לחציה השניה דלדברינו הוא משום כדי שלא יהא תרי מגו. דמזה משמע דתרי מגו לא אמרינן. דהא י"ל דגם לריו"ח מספ"ל זה ולכך נקיט והקדישה] ובחילוק התוס' שם דבבהמה אפשר שתרעה ויהא חצי דמיה הקדש וחצי חולין והכא א"א שתהא חציה מקודשת דכי יקח איש אשה כתיב ולא חצי אשה כו'. צ"ע לכאורה דהא משמע דקאי דתפיס קדושין בחציה קודם השיחרור משום דלא שייר בקניינו כדאיתא שם ע"א. ולמה לא יהא כן גם לאחר השיחרור. ואפשר דסברת התוספות דשאני בבהמת השותפין דיש פעולה ותכלית נכון כמו שהוא דהיינו למוכרה ויהא חצי דמיה הקדש וחציה חולין. משא"כ בקדושין דאין פעולה ותכלית מקדושין כאילו דאסור לבוא על אשה דחציה לחוד מקודשת לו בזה ראוי להיות גמרי או פקעי ואכתי צ"ע ואכמ"ל בזה. ע"ב ש"מ ק"ד כו'. עי' בתוס' די"מ מדחה התמורה והק' מכריתות דאיתא כלשון זה ומיירי בעופות דליכא תמורה. ובשעה"מ פ"א מתמורה הביא מ"ש הרא"ש דלר"י יש תמורה בעופות וכתב דלא מצא זה ע"ש. והנה בתוספתא פ"א דתמורה איתא אלו דברים שבין בהמה לעופות שהבהמה דוחה את השבת כו' וחשיב שם דברים הרבה ע"ש. ולמה לא חשוב נמי הא שבבהמה נוהג תמורה משא"כ בעופות. ולהרא"ש הנזכר י"ל דתיתי כר"י דסובר דגם בעופות יש תמורה. אך י"ל דתנא ושייר אף דתני אלו ועי' בתוס' בזבחים ריש דף פ"ד. ואפשר דשייר בתוספתא עוד דברים דלא חשיב. עוד הק' דל"ש ק"ד בעופות דאין להם פדיון ותי' דה"פ ש"מ יש דיחוי אף בדבר שא"ב קדה"ג וה"ה אפילו ק"ד אין כהא דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן. ורש"י שם תי' דה"מ בנראה להקריב בשעת הפרשה כגון בהפריש בעניות ונסתאב אבל זה לא חל עליה קדושת מזבח מעולם. והנ"ל דלשיטתם אזלי דרש"י לא מצי לתרץ כהתוס' דאין בו אף ק"ד. למאי דפירש לעיל ע"א בחציה חטאת דתמות לר' יוסי דמיירי באינו מחויב חטאת. וכיון דחל קדושת חטאת אף באינו חייב חטאת ראוי שתחול נמי ק"ד עכ"פ על הקן שהפריש העשיר. והתוספות לעיל דסברי דבאינו חייב חטאת לא תמות דלא חל כלל קדושת חטאת עליה שפיר י"ל נמי דלא תחול על הקן שהפריש עשיר אפי' ק"ד כנ"ל. ובקו' התוס' מאי קמ"ל ריו"ח דשמעי' זה ממפריש נקבה לפסחו. לכאורה היה אפ"ל עפ"מ שמחלקין התוס' בגיטין דף מ"ג ע"ב בד"ה גמרי לענינם. בין הא דריו"ח לחצי שפחה דבבהמה דשני שותפין שייר בקנינו קצת שהרי בהמה היתה בת הקדש אבל חצי שפחה לא היתה בכלל קדושין. וביאור דבריהם דבבהמה דב' שותפין אין הגירעון בעצמות הבהמה אלא מענין בעליה משא"כ בחצי שפתה. וה"נ הוי ס"ד לחלק דדיחוי דנקבה או זכר בין שתי שנים לפסח דהדיחוי הוא מעצמות הבהמה שאינו ראוי למה שהוקדש לפסח הוא דהוי דיחוי משא"כ בהמה דב' שותפין דאין הדיחוי למה שהוקדש מחמת עצם הבהמה אלא מחמת ענין הבעלים. וקמ"ל דגם כה"ג יש דיחוי. אך מהא דמומר שאכל חלב והפריש קרבן דחשיב דיחוי דמעיקרא בקדה"ג מחמת שאין הדיחוי על הקרבן כמ"ש התוס' [וצריך לחלק זה מהא דב' שותפין דג"כ אין הדיחוי ע"י הקרבן וחשיב ליה ק"ד. ואולי משום דהא דמומר בידו לחזור ולשוב משא"כ בהא דב' שותפין. דאין ביד השותף האחד לקנות חלק חבירו בלא דעתו]. ועכ"פ הא דב' שותפין דאין הדיחוי ע"י הקרבן הוא יותר קרוב לקדה"ג מהיכא דהדיחוי ע"י הקרבן ממילא שפיר הוי ילפינן ליה מהא דפסחים שהוי יותר ק"ד. דמה שקרוב יותר לקדה"ג שייך ביה יותר דיחוי וליתא להתירוץ שכתבתי. ודע דלשון התוספות מומר שאכל חלב כו'. לכאורה אינו מדוקדק דבאכל בשעת המרתו אף בשוגג אינו בר קרבן כלל מטעם אינו שב מידיעתו עי' בחולין דף ה' ע"ב. אלא כוונתם כלשונם בסמוך אכל חלב והמיר דת והפריש קרבן. דבשעת אכילתו היה שב מידיעתו כנ"ל. ובמ"ש עוד דיחוי דמעיקרא בקדה"ג בנפל הדם למים. נתקשה הרש"ש דע"כ מיירי בנפל מהצואר דאל"כ נראה מעיקרא. ואיך אפשר שיהא חוזר ונראה דהא בשעה שנתקבל בכלי שהיה בו מים לא היה עליה שם דם דנתבטל במים אפילו אם תאמר דמים אינן חוצצין כמו סיב דיומא דף נ"ח עכ"ד. וכוונתו דמאי מהני מה שכשנתוסף יחשב גם הדם שנתבטל במים לדם. הא עכ"פ השתא ליכא קבלה בכלי מהצואר להדם שמתחילה וה"ל כאילו נאסף מהריצפה דפסול כדאיתא בזבחים דף כ"ה. ותערובות דם זה יפסול כל הדם ועי' זבחים דף ע"ח. אך נ"ל דודאי אם אינו חוזר ונראה איכא על הדם קמא ב' פסולים חדא מה שע"י הביטול במים אין בו מראה דם. ועוד שע"י הביטול לא חשיב קבלת דם בהכלי מהצואר ושתי דיחויים אלו אינו חוזר ונראה אבל אם היה חוזר ונראה הוי אמינא כמו דחוזר ונראה הגירעון דביטול במים והיינו דתלינן הא דתו"נ מחמת שלא נתבטל מעיקרא ממציאות דם לגמרי אף שלא היה ראוי אז לזריקה ולכן כשר בנתוסף. כן מציאות דם עליו גם אז שיחשב קבלת דם בכלי מהצואר אף בעת ביטולו במים לענין כשיתוסף לא יפסול מחמת חסרון קבלת דם בכלי מצואר והא בהא תליא כנ"ל בישוב קו' הרש"ש. ובמ"ש התוס' דילפינן מקרא דמום בם כו' דיומא דף ס"ד על דיחוי דמעיקרא. הקשה בקרן אורה בזבחים די"ב דבשלמא דנראה ונדחה שמעינן מהך קרא דשאר דיחויין אפילו עברו לא ירצו אבל מנלן דיחוי דמעיקרא ע"ש וחדוש שלא ראה מש"ש בתו"י דהדיוק דשאר דחויין לא ירצו הוא דומיא דבע"מ דאית בהו שלא נראה מעולם כגון הומם ממעי אמו במום עובר ע"ש. וביתר ד' התוספות עי' מש"ש בזבחים ובק"א שם. ה"מ היכא דאמר חציה עולה וחציה שלמים כו'. בתוספות הק' על פרש"י דלא מיירי במעביר צאנו תחת שבטו. דא"כ אפי' אם כולה מעשר אין בדבריו כלום כו'. ולכאורה היה אפ"ל ע"פ מ"ש לעיל ע"א בד"ה רי"א מהשעה"מ דסובר רש"י דהא דאין חטאת בא בנדבה היינו שלא להקריבו חטאת אבל נידר ונידב הוא שתחול קדושת חטאת על הבהמה אף כשלא חטא ולמיתה אזיל ע"ש. וה"נ היה אפ"ל במקדיש בהמה למעשר שלא ע"י מנין אף שא"א להקריבה כדין מעשר מ"מ תהא אסורה באכילה זולת כשתומם כדין מעשר [עי' רמב"ם פ"ו מבכורות הלכה ב']. אך לשון הגמרא א"ד מעשר קריבה ודאי תקשי. ובמ"ש התוס' דמיירי באומר עם יציאת מיעוטו [וכבר עמדו ע"ז דלפי"ז ל"צ למ"ש קודם משום דאלים קדושת עולה] דלא חל עליה קדושת מעשר עד יציאת רובו. לכאורה נ"ל דגם בזה שייך כפלוגתא דר"ה ורבה בחולין דף ס"ט גבי בכור אי למפרע קדוש או מכאן ולהבא. וממילא תיתי דברי אביי דהכא לפי דברי התוס'] כרבה ולא כר"ה וכן בלקט עם נשירת רובו דלעיל דף כ"ה ע"א. שייך כזה בנשירת מיעוטו. ועי' מ"ש לעיל דף כ"ה ע"א בד"ה אמר על הבבור ודוק. אך ק"ל במעביר צאנו תחת שבטו ואמר העשירי עם יציאת מיעוטו יהא עולה ומעשר אמאי לא יחול קדושת מעשר עד יציאת רובו הא לא גרע זה מאילו מנאן רבוצים או עומדים דקדוש כדתנן בבכורות דף נ"ח ע"ב וכ"מ ברמב"ם פ"ז מבכורות הלכה א' דהוי מעשר הואיל ומנאן י' י' וקידש עשירי ע"ש. וכיון דבמנאן מיירי דאל"כ אף ביציאת רובו או אפילו כולו ל"מ. למה לא יקדש ביציאת מיעוטו. זולת דנימא דבתולה קדושתו ביציאה מהדיר גרע וצריך דוקא יציאת רובו דבקפידתו תליא מילתא. ואף די"ל אדרבה הא הרי הוא בעצמו תולה קדושת המעשר ביציאת מיעוטו וכיון דהתורה לא הקפידה ע"ז יהני. י"ל דבאמת דעתו שיתקדש ביציאתו אלא דטועה דגם יציאת מיעוטו מיקרי יציאה והאמת אינו כן ואילו ידע היה אומר שיתקדש המעשר ביציאת רובו [ועי' ברמב"ם פרק ח' מבכורות הלכה י"ב] ולכך הוי עולה וכל זה דוחק. ועי' ברמב"ם פ"ג מתמורה הלכה ג' ובמ"ש הראב"ד בחציה עולה וחציה תמורה וכן בחציה עולה וחציה מעשר דאפילו לר' יוסי דאמר יבדק הכא אין בודקין אלא מסתמא עולה קריבה בתמורה כיון דאיכא איסורא לא איכוון מעיקרא לאיסורא ולבסוף הוא דטעה ואימלך והמיר. וכן במעשר כיון דליתא לחצאין מעיקרא לא להכי איכוון כו' ע"ש. והנה הא דמעשר ליתא לחצאין פרש"י בעירובין דף נ' ע"א דבאמר חצי טלה זה חולין והחצי מעשר לא אמר כלום ליקדש לחצאין דכל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש א"ר יהיה כולו כו' ע"ש. ולכאורה קשה הא דלא אמר הש"ס הכא בספק דחציה תמורה וחציה מעשר סברות אילו שכתב הראב"ד. והנ"ל דמ"ש רש"י בחצי טלה חולין וחצי מעשר לא אמר כלום ליקדש לחצאין אין הכוונה דאם אמר כן לא תקדוש כלל אלא אם אמר כן קדוש כולו מטעם דפשטה קדושה בכולה כיון דאין דעת אחרת המעכב ושפיר קרינן ביה העשירי יהיה קודש כולו. וכעין שהבאתי לעיל ריש דף זה מהפ"י דאם היה שייך בקדושי אשה התפשטות קדושה בכולה היה מהני חציך מקודשת משום דהוי כמקדש אשה שלימה ולא חצי אשה ע"ש. וה"נ דכוותי'. וזהו הנפ"מ ממעשר בהמה דליתא לחצאין משום דשייך ביה התפשטות קדושה בכולה. אבל במעשר דגן ישנו לחצאין דבזה לא שייך התפשטות קדושה בכולה ושייך ליקדש פלגא פלגא דחיטתא. ול"ד למעשר בהמה דהוא קדושת מזבח אף דקיל הרבה מקדושת עולה כמ"ש התוס'. עכ"פ כיון דהוא קדה"ג למזבח [עי' ורמב"ם פ"ו מבכורות הלכה ד'] שייך ביה שפיר התפשטות קדושה בכולה. ולפי"ז מ"ש הראב"ד בחציה עולה וחציה מעשר דעולה קריבה משום דמעשר דליתא לחצאין מעיקרא לא להכי איכוון. לדברינו אינו משונה בזה מעולה דהא גם עולה אינה לחצאין דפשטה קדושה בכולה כמו במעשר. וע"כ צריך הטעם משום דקדושת עולה חמיר הרבה מקדושת מעשר. וכן בתמורה שייך התפשטות קדושה בכולה ע"י המרת חציה [עי' לעיל ע"א בתוספות סד"ה האומר] ולא הוי מצי הגמרא לבוא מטעם זה בספק דחציה תמורה וחציה מעשר. והטעם שכתב הראב"ד בתמורה שהוא איסור. י"ל דלא נקיט הש"ס מחמת דהזכיר תמורה תחילה. והוכחת הלח"מ דאין נפ"מ מזה מדנקט הגמ' בחד צד דגרע תמורה ממעשר שכן מעשר מקדש לפניו ולאחריו וחייל מעשר ולא תמורה אף שהזכיר חמורה תחילה דכיון דגריע מיניה אף דהזכירו ראשונה לא חייל כו' ע"ש. נ"ל דיש להשיב דודאי אם הגריעותא הוא מעצם הדבר גם אם נזכר ראשון ראוי לדחותו מפני האידך שא"ב גריעותא זו באמר חציה וחציה. אבל הא דבתמורה עביד איסור אינו גריעותא בעצם חלות התמורה כיון דאי עביד מהני בתמורה ורק אקרקפתא דגברי רמי האיסור. וסברת הראב"ד הוא כמו שכתב דמשום האיסור אמרינן דמתחילה לא נתכוין לעשות איסור אלא שאח"כ נשתנה דעתו להמיר. וככל דבר שאין דרך בני אדם לעשות כן. דכל כמה שאנו יכולין לאחר הדבר ולומר שלא יצא להשתנות מדרך בני אדם מאחרינן ומוקמינן ליה אחזקה שלא נשתנה. וה"נ מחמת האיסור שבתמורה אמרינן דבשעה שאמר חציה עולה לא נתכוין אז להסיק דבריו וחציה תמורה. אלא שאח"כ נמלך וממילא דבריו הראשונים חציה עולה קיים לפשוט קדושה בכולה. וזה לא שייך כשאמר חציה תמורה תחילה. ולכך צריך הגמרא בחד צד לבטל מה שאמר חציה תמורה מפני חציה מעשר דאח"כ משום דתמורה קיל בעצם ממעשר משום דאינו מקדש לפניו ולאחריו כמעשר. והנה הכא מיירי שאמר וחציה תמורה בתכ"ד שאמר קודם חציה עולה. דאל"כ פשיטא דל"מ דבריו האחרונים עי' לעיל סוף דף כ"ה. ומוכח דסובר הראב"ד דגם רגע קלה קודם דחזינן מיניה הריעותא דאיסור לא מחזקינן ליה שדעתו לעשות איסור ובמלא הרועים ערך תכ"ד אות ה' כתב בהוזמו אטביחה נפסל גם עדותן אגניבה כיון שהוא תכ"ד אמרינן דמשעת עדותן אגניבה נתכוונו לסיים ג"כ על הטביחה רק שא"א להוציא ב' דברים כאחת והוצרכו לומר תחילה גנב ונתכוונו לסיים העדות דטביחה והוו רשעים מתחילת העדות ע"ש. ומדברי הראב"ד הנז' לא משמע הכי דא"כ גם הכא נימא דבעת אמירתו חציה עולה נתכוין להסיק דחציה תמורה.

וכבר דברתי ע"ד המלא הרועים בספרי כובע ישועה בב"ק דף ע"ג ע"א בד"ה אבל יעו"ש. ודע דלהראב"ד לא שייך זה אלא בממיר במזיד ולא באומר מותר דנמי קדיש בתמורה עי' לעיל דף י"ז ע"א וברמב"ם פ"א מתמורה הלכה ה'. דבזה גברא לא איתרע כלל. אבל להטעם משום דעולה יותר תפיס מתמורה עי' כ"מ פ"ג מתמורה הלכה ג' זה שייך גם באומר מותר ואכתי צ"ע בכ"ז:

זו מחוללת ע"ז אין זו תמורה. פרש"י דל"מ לשון חילול שאין בהמת קידש תמימה יוצאה לחולין. והנה לעיל דף ט' ע"א מבואר דלשון חליפין הוא תצא זו ותכנס זו. ומ"מ הוי לשון תמורה. צ"ל דש"ה דכתיב לא יחליפנו ואין ללמוד מזה ללשון חילול. וצע"ק באמר זו מחיר זו דהוא נמי ענין חליפין כדאי' לקמן דף ל' ע"א מחיר כלב זהו חליפי כלב כו'. לענין תמורה אי דמי לזו חליפי זו או לזו מחוללת ע"ז. ועי' בירושלמי פ"ב דנזיר הלכה א':

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה