אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף כה:

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף כה:

דף כה.

המשחרר חצי עבדו יצא לחירות גטו וידו בכ"א. בפ"י בגיטין דף מ"א הק' איך ישחרר חציו בשטר ע"י קבלת העבד כיון דחצי גופו קנוי לרבו הא אגיד גביה ול"ש ולומר גיטו וידו בכ"א ונדחק לאוקמי כשמקבל אחר עבורו דוקא וכ"כ בתפארת יעקב שם ע"ש. ואשתמיט להו סוגיא דהכא דמבואר דגם במשחרר ח"ע שייך גיטו וידו בכ"א היינו גיטו וחצי ידו וסברי דגם כה"ג שייך ביה זכיה. או נימא כיון דהא דיד עבד כיד רבו הוא מטעם קנין גופו לממון שקנוי לרבו וכיון דבח"ע וחב"ח הדין דעובד לרבו יום א' ולעצמו יום א' כדסברי ב"ה קודם שהודו לב"ש בגיטין שם. ושם דף מ"ב נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. וא"כ כדי שיהא קיום לשחרור דחציו נימא דבעת שנותן לו השטר שחרור לחציו זוכה העבד בכולו ליום זה ושפיר יש לו אז יד שלימה שיהא שייך בו גיטו וידו בכ"א אע"ג דיפסוק למחר שתהא ליום מחר כולו דרבו. והרי הסובר דמהני שחרור בשטר לחציו לא ס"ל לזה לגמור לה לה מאשה [דבאשה לא שייך כה"ג] כדאיתא שם ועי' בקצה"ח סימן רמ"ט ואכמ"ל והנה בספרי מעשה חושב בערכין דף ה' ע"א סד"ה הא. הקשיתי דהא שחרור הוא קדושת הגוף ונימא במשחרר חציו דיהא כולו משוחרר דתפשוט קדושה בכולו כיון דאין דעת אחרת המעכב דהא מצי לשחררו גם בע"כ דעבד ע"ש. וכעת נ"ל דלכאורה י"ל כיון דאיכא איסור בשחרור דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. ובתשובת רעק"א סי' קצ"ד פקפק בכל שחרור משום אי עביד לא מהני. ובספרי נפש חיה בב"מ דף י"ט סד"ה הניחא תרצתי דילפינן לה לה מאשה דגלי קרא באונס דאי עביד מהני ע"ש. ועכ"פ כיון דחזינן דלשחרר עבד הוא נגד רצון התורה הרי אין לך דעת אחרת המעכב יותר גדול מזה. וע"כ אף דמה ששיחרר גלי קרא שיהני עכ"פ אין לומר בזה דתפשוט קדושה בכולו נגד רצון התורה. אך למ"ש בספרי נהור שרגא ס"פ הבא על יבמתו דמשחרר חציו. דלת"ק דר' יוסי במנחות דף צ"ט דבלחם הפנים לא מיקרי תמיד אלא כשהוא על השולחן בלא הפסק כלל. ה"נ במשחרר חציו אף שיעבוד את רבו יום אחר יום תו אינו בכלל לעולם בהם תעבודו ועובר בעשה על שחרור דחציו ע"ש. וא"כ ממילא גם כשיתפוס השחרור בכולו תו אינו זה נגד רצון התורה כיון דגם אם לא יתפוס תו לא יקיים בו העשה דלעולם בהם תעבודו ושפיר תקשי דתפשוט קדושה בכולו. ובלא"ה אין לדמות כ"כ מה שהוא נגד רצון התורה לדעת אחרת המעכב. ונפ"מ למקדיש מחוסר זמן למזבח דקדיש קדושת הגוף שכתבו התוס' בזבחים דף קי"ד ע"ב סד"ה היתר דיש איזו לימוד לזה דלא נימא ביה אי עביד ל"מ ע"ש. דיהא גם במקדישו חציו הדין שיקדיש כולו קדה"ג ולא נחשוב מה שהוא נגד רצון התורה להקדיש מח"ז לדעת אחרת מעכב שלא יפשוט קדושה בכולו ואכתי צ"ע בכ"ז:

האשה וילדיה תהי' לאדוניה בזמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה. אף ע"ג דהכתוב מיירי בנולדים כדכתיב וילדה לו בנים או בנות. אין סברא לתלות זב"ז בנולדים ולכך דריש הכי רק בעובר שאינו חשוב כ"כ. וניחא דלא תקשי מפסחים דף מ"ג ע"ב בהא דל"ת עליו חמץ ז' ימים תאכל מצות דסד"א דנשים דליתניהו באכול מצה דה"ל מ"ע שהז"ג בב"ת חמץ נמי ליתניהו כו' שכתבו התוס' דס"ד לדרוש הכי ולא להיפך לחומרא משום דאורחי' דקרא דסיפא מפרש לרישי' והוי תלי' באכילת מצה דכתיב בסוף ע"ש. וה"נ נדרוש להיפך בזמן שהולד לאדוניה האשה לאדוניה. והוא משום דאין סברא לתלות האשה החשובה בהעובר שאינו חשוב כ"כ. והלח"מ פ"ז מעבדים ה' ה' כתב כעין זה למאי דר"ל בטעמי' דריה"ג משום דעובר ירך אמו. דמ"מ אין האם שהוא העיקר נגררת אחר העובר הטפל ע"ש. ולדברינו י"ל הכי נמי בדרשה מקרא. ואולי באת שפחה וולדך ב"ח לריה"ג יהא גם הולד עבד דיהא נגרר בתר אמו. אמנם מדברי הלח"מ שם לעניינו לא נראה כן ואין להאריך בזה. ועי' בתשובת רעק"א סי' ר"ב ודוק. ושם הקשה במ"ש הר"ן פ"ג דחולין אף דמסקי' בתיובתא לריו"ח אין לחוש משום דאמרינן אח"כ שיירו משוייר תנאי הוא ואע"ג דדחי. ריו"ח מצי אמר דס"ל כהני תנאי. דאיך שייך אע"ג דדחי. אדרבה למאי דדחי כ"ע ס"ל כריו"ח דשיירו משוייר ע"ש. והנה בלח"מ פ"ד מפסוהמ"ק ה' ו' כתב דקיי"ל כריו"ח דלמאי דאמר כתנאי בטלה התיובתא כו' גם אח"כ אמר דכ"ע שיירו משוייר כריו"ח ואע"ג דבדרך דחי' איתמר מ"מ בסברת המקשה ריו"ח כרבנן ע"ש. ולבי אומר לי דיש טעות הדפוס בלשון הר"ן וכונתו ואע"ג דדחינן. הוא אהא דר"ל דכ"ע סברי שיירו תשוייר דזה אינו אלא דרך דחי' ובאמת הא דשיירו משוייר אינו אליבא דכ"ע. דמ"מ ריו"ח כרבנן וכונתו כדברי הלח"מ ועי' מש"ש הר"ן דיש לפסוק עובר לאו ירך אמו והא דאם היתה עוברה זכתה מחלק נהי דאין מקבלת גט לחברתה מ"מ מקבלת גט לעוברה ותמה הגרע"א כיון דאמרינן הכי ובגיטין תיובתא הרי לא ניחא להש"ס לחלק בהכי ואיך נחלק אנן הכי ע"ש. גם זה יש ליישב קצת דלכאורה תקשי איך אמר דכ"ע ס"ל שיירו משוייר הא ברייתא דאם היתה עוברה זכתה לו ע"כ סברה דשיירו אינו משוייר. וצ"ל כמ"ש הגאון חיד"א בעין זוכר מערכת הכ' אות ב' מכמה רבוותא דכ"ע כי אמרו בש"ס מ"ל דקאי על הנהו תנאי דמדכרי התם במשנה או ברייתא ולעולם איכא מאן דפליג ע"ש. וה"נ נימא דלא קאי רק על ריה"ג ורבנן דהוזכרו בברייתא אף דברייתא דאם היתה עוברה זכתה לו ע"כ לית ליה כריו"ח. אך הר"ן י"ל דמפרש דכ"ע כפשטא דלית מאן דפליג ע"ז, וע"כ יפרש הש"ס לפי"ז לחלק כמ"ש הר"ן בין עוברה לחברתה. וא"כ ל"ק על הר"ן מהא דאסיק הכא בתיובתא על ריו"ח ומגיטין כיון דיש מקום לדבריו למאי דאמר הגמרא דכ"ע ס"ל שיירו משוייר כנ"ל קצת בישוב ד' הר"ן:

דת"ק סבר שיירו אינו משוייר ומ"ס שיירו משוייר. והק' התוס' נהי דלא חלה קדושת האם על הולד למ"ד שיירו משוייר מ"מ תיחול עלי' קדושת פה האדם כו'. ולכאורה היה אפשר לאוקמי ברייתא בתרא דהוא חולין בשיירו בפירוש שאמר ולדה חולין והיא חטאת וקמ"ל דהוי משוייר משום דעובר לאו ירך אמו. ויהא ניחא גם קושייתם הב' מלעיל ד' י' דע"כ ההיא דאינה נאכלת בעי לאוקמי כריו"ח ואיהו סבר דשיירו משוייר. דנימא דשם אוקמי' בלא שיירו בפירוש וקדוש מכח פה האדם בכלל אמו למאי דסבר קדושה חל על העוברין. וצ"ל דלא מסתביר לתוס' לאוקמי ברייתא בתרא בשיירו בפירוש דכל כהאי ה"ל לפרש בברייתא דמיירי בהכי ולא דמי לאוקימתא דבסמוך דמוקי הך ברייתא בהקדישה ולבסוף נתעברה דלא נתפרש זה בהדיא וצ"ע בזה. וגי' רש"י דת"ק סבר שיירו משוייר כו'. וכתבו התוספות דלמ"ד אינו משייר קדושת האם מוקמי לה בהכי דל"מ לאקדושי בקדושה אחרת אלא מיד שיולד תיחול עליה קדושת האם מיהו תולין הוא עד שיולד ובשחט לאימי' בתוך כך נאכל לכל אדם. וצע"ק בהקדישו בקדושה אחרת ושחט לאימיה אם חל קדושת השינוי ומסברא נראה דחל כיון דאז היה חולין. ורק בנולד אמרינן דחל עליו קדושת אמו למפרע וכעין דסובר ר"ה בחולין דף ס"ט ע"ב בבכור דכשנולד קדוש למפרע ע"ש. דאל"כ אין סברא לזה לומר שהוא חולין ולא יחול עליו שום קדושה ואכתי צ"ע בכ"ז:

מ"ד תכ"ד כדבור והאי עיוני הוא דקמעיין קמ"ל. המשל"מ רפ"ט ממעה"ק פי' דקמ"ל כיון דשהה קצת אף שכל דבריו תכ"ד. חשיב כנמלך וחזרה. והביא מב"ב דקמ"ח בשכ"מ שחלק נכסיו דבשהה קצת אף שהוא תכ"ד חשיב כנמלך ופרכי' ודלמא עיוני מעיין ותי' דסתמי' דשכ"מ דייק והדר יהיב ולכן בשהה קצת אף שהוא תכ"ד חשיב חזרה וה"נ קמ"ל דלא אמרי' עיוני מעיין משום דמקדיש דייק והדר מקדיש וה"ל חזרה ולא מהני בהקדש אף תכ"ד ומ"מ תמה דה"ל להגמרא לתרץ בפשוט דס"ד כיון דבכה"ת תכ"ד כדיבור הכי נמי קמ"ל דהקדש שאני דל"מ חזרה אפי' תכ"ד ע"ש. והנ"ל דמלישנא דר"י אם לכן נתכוין תחילה הואיל וא"א לקרות ב' שמות כאחת דבריו קיימים. משמע דוקא דאם בעת שאמר היא שלמים גם אז נתכוין להסיק דבריו שוולדה יהי עולה אזי דבריו קיימים אבל אם בעת שאמר היא שלמים נתכוין גם על הולד וברגע אמירתו ולדה עולה נתחדש רצונו זה אף שלא היה הפסק כלל בדבריו ג"כ אין הולד עולה דלשון אם לכן נתכוין תחילה משמע דקאי על עת אמירתו היא שלמים, ואף שכתבו התוס' בדף כ"ו ע"א בד"ה האומר. דאין דרך אדם לסתור דבריו כ"כ ע"ש. וכ"ש היכא דאין הפסק כלל בדבריו. מ"מ אפ"ל דאינו בגדר אנן סהדי דגם בעת שאמר היא שלמים היה כוונתו להסיק דוולדה עולה דאל"כ לא היה סותר דבריו מיד. אלא כיון דעכ"פ משכחת לה גם בכה"ג יש להאמינו דבעת שאמר היא שלמים היה כוונתו גם על הולד אלא שתיכף חזר ואמר שתהא עולה ול"מ חזרתו. וביותר ראוי להאמינו משום דיש לו מגו בשאלה על ההקדש דמהני שאלה [עי' ערכין דף כ"ג] וע"י שאלה מצי לעשות אח"כ כמו שירצה. ולמה מסיק ר"י דוקא בנמלך דהיינו דשהה קצת דאז אין הולד עולה. גם בלא שהה משכחת לה שאין הולד עולה. וע"כ דאתי לאשמעי' דבשהה קצת אינו נאמן לומר דעיוני מעיין ולא שחזר. אלא הוא בגדר אנן סהדי דמתחילה נתכוין גם על הולד והשתא חזר ומשום דמידק דייק והדר מקדיש וכבהא דשכ"מ. וכיון שהוא בגדר אנן סהדי אינו נאמן לומר בהיפוך אף אם יש לו מגו כנ"ל בישוב קו' המשל"מ. איברא מסוגיא דב"ק דף ע"ג דאיתא דלר"י מהני חזרה בתכ"ד קטן. תקשי מריש דברי ר"י אם לכן נתכוין תחילה כו' דמשמע דגם בלא שהה כלל ל"מ אם נתכוין תחילה גם על הולד שיהא שלמים וכמשנ"ת. אך ע"כ סוגיא דב"ק אינו כסוגיא דהכא לפי גירסא זו דאמר עיוני קא מעיין ע"ש במשל"מ ועכ"פ א"ש דברינו לסוגיא דהכא. לסוגיא דב"ק ע"כ צ"ל דחזרה דתכ"ד קטן ה"ל כמו לכן נתכוין תחילה דכיון דכדיבור דמי ה"ל חזרה דתכ"ד כאילו היה כן דעתו מתחילה ועכ"פ כפי סוגיא דהכא י"ל כמ"ש. ועי' מ"ש בקצה"ח סימן רנ"ה בענין זה. ובמש"ש דמשום חומרא דקדשים ל"מ חזרה כמו במקדש ומגרש ע"ש באורך צע"ק דלכאורה לא שייך חומר דקדשים אלא לגביה דחולין דהיינו אם יחזור תכ"ד שיהא חולין כמקודם אבל ברוצה לשנותו משלמים לעולה דשניהם קדשים [ואדרבה קדושת עולה חמיר מדשלמים] ורק דאסור לשנות מקדושה לקדושה למה יהא ענין זה חמיר משבועה דמהני חזרה תכ"ד כמו שהביא בקצה"ח:

שם לשון הרמב"ם פ"ב משבועות. וע"ז לכאורה לא שייך כ"כ לומר דמפני חומר דקדשים היה זה בגמר דעתו שיהא הולד שלמים ולא עולה רק דהיה גמר דעתו שלא יהא חולין וגם על הטעם שכתב הקצה"ח שם מהתוס' משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולכן ל"מ חזרה תכ"ד ע"ש. נמי יש לעיין דזה היה שייך אם היה רוצה להוציאו מרשות הקדש לחולין אבל משלמים לעולה דס"ס הוא להקדש הדר. הא דאמר לשלמים לא יחשב אלא אמירה גרידא וצע"ק בזה. ודע דממ"ש מהתוס' דאין דרך אדם לסתור דבריו כ"כ. יש לעיין בהא דקדושין דף נ"ט ע"ב דסובר רב במקדש מעכשיו ולאחר ל' דהוי ספק אי תנאה הוי או חזרה ע"ש. ולמה לא יכריע סברא זו דאין דרך אדם לסתור דבריו כ"כ. לומר דאינו חזרה אלא תנאה. ואפשר דבאמת זהו טעמא דשמואל דס"ל דתנאה הוי. אך אפשר לחלק דהרשב"א בקדושין שם כתב הא דמספ"ל לרב בחזרה דהא בקדושין לא מהני חזרה אף תכ"ד. הוא משום דמיירי קודם נתינת הכסף קדושין לידה ע"ש. וא"כ י"ל דלא כתבו התוס' דאין דרך אדם לסתור דבריו כ"כ אלא היכא דדיבורו לחוד יש לו קיום בלי מעשה אחרת כמו במקדיש אבל בזה דחסר עדיין ענין עיקר נתינת הכסף י"ל דעביד אינש לסתור דבריו. ודע דמהרשב"א שם דלא קשה ליה לשמואל דתנאה הוי איך מצי להטיל תנאי דלאחר ל' אחר שכבר אמר תחילה מעכשיו. משמע כמ"ש המח"א ה' צדקה סי' ט' דגם בקדושין מצי לפרש דבריו תכ"ד [ומרס"ג הביא דלא מצי] ע"ש שהביא כן בשם הב"ח דגם בשהה בינתים כל שהזכיר התנאי תכ"ד מהני כיון דלא הוי חזרה. ולענ"ד צ"ע מסוגיא דהכא דנראה דהא דהיא שלמים וולדה עולה יש לחשוב סוף דבריו פירוש על ריש דבריו כתנאי דבקדושין ופשיטא דשייך על קדושין לומר דדייק והדר מקדש כמו במקדיש דדייק והדר מקדיש וא"כ כמו דלא אמרינן במקדיש בשהה קצת דעיוני מעיין ומשום דדייק והדר מקדיש ה"נ ראוי לומר הכי בקדושין היכא כשכבר נתן הקדושין בידה ואם היה כוונתו בריש דבריו על הפנאי לא היה שוהה כלל בהפסקה ואכתי צ"ע בכ"ז. ועי' בתוס' בזבחים ריש דף ל':

דבריו קיימים. פרש"י דתרעה ותמכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים כו' ומשמע דא"י להרבות בדמי הא' יותר מבאידך דלשונו משמע שיהיו שוים. ואם היה לפניו ב' עולות ואחת שלמים ואמר ה"ז תמורת העולות ותמורת שלמים נמי לכאורה הוי חציה תמורת העולות וחציה תמורת השלמים. ועי' בב"ב דף קמ"ג בההוא דא"ל לדביתהו נכסיי לך ולבניך דאר"י קנתה מחצה והביא מדתניא רבי אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וה"נ בתמורת עולות תמורת שלמים מחצה לזה ומחצה לזה וצ"ט. ועי' בזבחים דף ל' ע"ב ועי' מ"ש בסמוך:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה