אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף כא:

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף כא:

דף כא.

וממקום שא"א מעלה מעשר דגן אא"מ בכור. עי' מ"ש בתוס' דלר"י דיליף מרק דוקא לכתחילה אימעוט. ופי' בהגהת הרש"ש דמשמע דאימעט דאינו רשאי להביאם וכתב דא"י מה דחק להתוס' בב"ק דף י"ב ע"ב לפרש דא"צ להביאם ע"ש. והנ"ל דכבר נו"נ האחרונים אי שייך בדאורייתא לחלק בין לכתחילה לדיעבד והביאו התוס' דגיטין סוף דף ג' עי' בעין זוכר להגאון חיד"א מערכת א' אות נ"ו ובשדי חמד מערכת ד' אות ט"ז יעו"ש. וי"ל דה"ט דהתוס' דב"ק דלא פירשו דאסור לכתחילה ובדיעבד יקריבם דל"ש לומר כן באיסור תורה ולכן פירשו דא"צ להביאם אבל שום איסור ליכא. והתוס' דהכא סברי דשייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד גם בדאורייתא. וברא"ש ספ"ה דבכורות הביא מ"ש הרמב"ם פ"א מבכורות דבכור בהמה טהורה אינו נוהג אלא בארץ ובהביא מח"ל אין מקבלין וה"ה חולין ומה שהשיב הרמב"ן מכמה עובדי דאמוראי דהוו בח"ל ונהגו בקדושת בכור והא דהכא רק מהקרבה ממעט ובמעין החכמה דף ז' כתב שאי כוונת הרמב"ם שלא יקדש כלל בכור בח"ל מדכתב ויאכל במומו אלא כיון דמהיקש דמעשר יליף דינו כמעשר דנאכל במומו לבעלים דבארץ ישראל שתם עומד להקרבה במומו ניתן לכהן משא"כ בח"ל שאינו עומד להקרבה לא הוי מתנות כהונה אלא נאכל במומו לבעלים ע"ש. והנה על ההיקש דבכור למעשר דמשמע מהמעין החכמה דעל מעשר בהמה קאי וכדהביא ע"ז הא דבכורות דף נ"ג למאי קדשי לאכול במומו לבעלים ע"ש. לכאורה אפ"ל דלא נקיש אלא לענין הקרבה אבל לענין מתנות כהונה למה נקיש בכור שהוא ממ"כ למעשר שאינו ממ"כ להסובר בהיקש דון מינה ואוקי באתרי' וינתן בכור בח"ל לכהן במומו כבכור דא"י [וצ"ע בשושנת העמקים כלל י']. וגם במ"ש דבח"ל שתם שאינו עומד להקרבה לא הוי מ"כ אלא נאכל במומו לבעלים. יש לעיין ממה דמצינו בתמורת בכור שהוא לכהן כמבואר ברמב"ם פ"ג מתמורה הלכה ב' [ויאכלנו הכהן כשיומם] אף שתמורת בכור אינו קרב כמבואר שם הלכה א'. ויש לחלק קצת דש"ה דעיקר הבכור עכ"פ בר הקרבה הוא ולכך שייך בתמורתו אף שאינו קרב. נתינה לכהן.

משא"כ בכור בח"ל. אך הכא לא הוזכר רק מהיקש דבכור למעשר דגן. ולכאורה יש להעיר מבכורות דף ד' ע"ב דלכ"ע קרבו בכורות במדבר לריו"ח גם הנולדים במדבר ולר"ל דוקא הנולדים במצרים. הרי דבכורות דח"ל קרבי. ובאמת לק"מ דע"כ לא הוקש למעשר שלא יקריבו בכורי ח"ל אלא משבאו לארץ דאז מחולק א"י מח"ל במעשר דגן שנוהג בארץ ולא בח"ל משא"כ קודם שבא לארץ. אך א"כ נימא נמי דרק בזמן שהיה מעשר דגן נוהג בארץ מה"ת ולא בח"ל תלה הכתוב בכור במעשר לענין שלא ינהוג בכור בח"ל אבל בזה"ז דגם בארץ אינו נוהג תרומות ומעשרות מה"ת כמבואר ברמב"ם ספ"א מתרומות דצריך שיהא כל ישראל בא"י לענין שיתחייב שם מה"ת מדכתיב כי תבואו ביאת כולכם ע"ש על כה"ג נימא נמי דלא תלה הכתוב בכור במעשר. וכל א' כדינו מעשר פטור מה"ת גם בא"י בזה"ז משום דליכא ביאת כולכם. ובכור שיהא חובת הגוף ינהוג מה"ת גם בח"ל [ועי' מ"ש לעיל דף ח' ע"ב בד"ה ור"ש] אך הא ליתא דאי לא הוקש רק על זמן שנהג מעשר מה"ת בא"י ולא על זמן בית שני שאינו נוהג אז מעשר מה"ת. א"כ גם להקרבה יהא ראוי בכור ח"ל בזמן בית שני.

ולשון רע"ק יכול יעלה בכור מח"ל לארץ בזמן שבהמ"ק קיים כו'. משמע דקאי גם על בית שני. וע"כ דל"ד קודם שנכנסו לארץ דלא התחיל כלל חיוב מעשר. לאח"כ שכבר נתחייב בזמן שהיו שם כל ישראל בארץ. דאף שאח"כ בבית שני ליכא חיוב מעשר מה"ת מ"מ אין מביאין בכור ח"ל להקרבה. אך בפסחים דק"כ אמר רבא מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן מדכתיב על מצות ומרורים בזמן דליכא פסח ליכא מרור ושאני מצה דהדר ביה קרא בערב תאכלו מצות ע"ש. וה"נ אף דמקרא דפ' ראה דואכלת כו' מעשר דגנך כו' ובכורות כו'.

ניליף דמח"ל שאינו נוהג מעשר לא יעלה בכור. מ"מ בהך פרשה כתיב עוד כל הבכור אשר יולד כו' תקדיש כו' ושם לא הוקש למעשר ומשמע שפיר גם בכור דח"ל דהא אינו מחובת קרקע אלא חובת הגוף. וכדי לקיים ב' הכתובים שלא יסתרו אהדדי ע"כ צ"ל דקרא דמקישו למעשר הוא לענין הקרבה שלא יקריבו ולשאר דברים שפיר נוהג בכור בח"ל. וכבר כתב הכ"מ פ"א מבכורות דגם הרמב"ם סובר כן ונוסח מוטעה נזדמן להמשיגים:

בכל הרואה. פרש"י בכ"מ שיוכל לראותו העומד בירושלים. וכבר כ' הרש"ש דבמשנה פי"ד דזבחים פי' איפכא. והנ"ל דמוכח כפירושו דהתם דאיתא שם דף קי"ח ע"ב רואה שאמרו לא רואה כולו אלא רואה מקצתו. וזה לא שייך אי הוי קאי על העומד בשילה. ועי' מ"ש בש"מ מהספרי טעם שהיה מסופק יותר במעשר מבכור לפי שהחמיר באכילתו יותר מבמעשר לכך היה יודע שאין להקל ע"ש. ואכתי צריך טעם להא דהיקל בשילה שגם קק"ל נאכל בכל הרואה משא"כ בירושלים ולכאורה י"ל משום דבשילה לא היה חומה וע"כ בכל הר אה לפני ה' קרינן ביה משא"כ ירושלים דהיה חומה לכך חוץ לחומה אף שרואה לא קרינן ביה לפני ה' דהחומה מסלק הקדושה מבחוצה שלא תקדוש כמבפנים כנ"ל לכאורה:

ולרבנן דמפקי להו לטעמא אחרינא משנה לחברתה מנ"ל. והק' בש"מ נימא דאין היקש למחצה כו' [עי' לח"מ פ"א מבכורות הלכה ה']. והנה למ"ש ביד מלאכי סי' ל' בהא דאין גז"ש והיקש למחצה היינו שכל פרטי המלמד ילפינן להלמד ולא שזה ילמוד מזה וזה מזה ע"ש. וא"כ ה"נ לר' ישמעאל ובן עזאי נימא דלא ניתן ההיקש אלא ללמוד מעשר מבכור ולא בכור ממעשר. ובאמת לרע"ק דיליף בכור שאין מביאין מח"ל ממעשר לא תקשי כנ"ל לכאורה:

א"ק יהיה כחזה התנופה. פרש"י בל"א דמסתמא הוי אזלינן לחומרא כחו"ש של תודה וכתיב יהיה להוסיף עוד הויה אחרת כיוצא בה והיינו יום שני. ויש להק' אי הוי' האחרת דהוסיף כיוצא בה דזמן התודה הוא יהא נוסף בבכור יום ולילה ויהא נאכל לב' ימים וב' לילות. אמנם בבכורות דף כ"ו פ"ב בהא דאמרינן א"ק תעשה הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך [שיטפל בה נ' יום] פרכינן ואימא שיתין וכדפרש"י עשיה אחרת דומיא דבכור בניך שהוא ל' יום [ויהא בשור ב' פעמים ל'] ומשני לא מסרך הכתוב אלא לחכמים ע"ש. וה"נ י"ל דלא משמע להש"ס שהכתוב יחדש בבכור זמן אכילה שאין כיוצא בו בשום קרבן [וכעין זה י"ל בקושיית הש"ס ביבמות דף מ"ח ע"ב ואימא ירח ל' כו' ואח"כ כי הני ואסיק בקשיא. דנימא נמי דמסתבר לחז"ל לאוקמי ואח"כ. על עוד שלשים שיהא ביחד צ' ולא ס' מכוון כי הני]. ועי' בלשון רש"י בזבחים דף נ"ז ע"א ובבכורות ריש דף כ"ח. ובחומש מביא רש"י לשון רע"ק דלמד מלך יהיה הוסיף הויה שלא תאמר כחו"ש של תודה שאינו נאכל אלא ליום ולילה. וכתב המזרחי ולמדנו מזה שההיקש הזה אינו אלא לחו"ש של שלמי נדר ונדבה שהם נאכלים לשני ימים ולילה א' ע"ש. הרי דמפרש דלך יהיה גלי דהלימוד אינו מתודה אלא משלמים. לא כדמשמע מלשון רש"י הכא ובזבחים ובכורות דהוקש לתודה אלא דהוסיף הויה אחרת וצע"ק:

ולד חטאת פרק רביעי ושאבדה ונמצאת בע"מ כו'. עין בתוס' ובמ"ש בברה"ז דלק"מ דרש"י מפרש דאבודת לילה לא מיקרי ריעותא כיון דכבר אית לה ריעותא אחריתא דלילה יעו"ש ובצ"ק. ואכתי צריך טעם להא דחל ריעותא דאבודה על ריעותא דעברה שנתה שהיא ריעותא הקודמת לריעותא דאבודה כמו ריעותא דלילה עי' בסמוך דף כ"ב ע"א בתוד"ה ומי. אך הש"ס מחלק שם דריעותא דלילה אלים מתעברה שנתה מחמת דלא חזי אז גם לדמי. וי"ל סברא זו גם לשיטת רש"י דריבוי הריעותות מביא למיתה. מ"מ צריך שיהא מקום לחול הריעותא השניה ולא חלה אלא כשאין הראשונה גדולה כ"כ. וע"כ צ"ל כן דאל"כ איך מ"ל דיחול ריעותא דמום. אחר ריעותא דאבודה שקדם לה. וע"כ דשאני ריעותא דלילה מכל הריעותות ואכתי צ"ע. ודע דיש לעיין בנמצאת בע"מ קודם כפרה דלרש"י גם לרבנן תמות משום ריבוי הריעותות. אי הוא מהללמ"מ או רק רבנן אחמרו בזה דתמות. ונפ"מ לבעיא דלקמן דף כ"ב ע"ב אבודה ממנו ומרועה ואחד בסוף העולם מכיר דסליק בתיקו אי חשיב אבודה ופסק הרמב"ם בפ"ד מפסוהמ"ק ה' י"ב לחומרא [וכן בעיא אחריתא דשם] וכמ"ש לעיל דט"ז ע"ב בד"ה ארבעה. מהבאר יצחק דהללמ"מ הוי כדאורייתא דספיקו לחומרא ע"ש. וא"כ כשנימא בנד"ד דכן היה ההלכה. גם בזה ספק בעיא זו לחומרא. וכשנימא דזהו רק חומרא דרבנן ניזל לקולא. גם יש לעיין בהוממה ואח"כ נאבדה אם ג"כ תמות לרבנן משום תר"ל. או דוקא כדתנן אבדה ונמצאת בע"מ ולא איפכא:

ואינה עושה תמורה. לשון ר"ג דלא קדשה קדה"ג אלא קדושת דמים. והנ"ל דט"ס הוא וצ"ל ולא קדושת דמים. דאי יש בה ק"ד ימעול בה דגם בק"ד שייך מעילה עי' רמב"ם ריש הלכות מעילה. גם איזו ק"ד שייך בה דלמיתה אזלה. וכן הוא לשון ר"ג רפ"ג דמעילה דלא חזו לא לקדה"ג ולא לקדושת דמים. ועי' מ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף ל"ג ע"א בהגה"ה שבד"ה אלא: דה כ"ב ע"א ואם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה כו' פרש"י שלא רצה להתכפר באחרת והק' בתפארת ישראל וכי ברצונו תלוי לעבור בבל תאחר דאפשר לא יומם כלל וכתב דצריך לדחוק באומר. שישהנה עד קודם שיעבור בב"ת דאולי תומם קודם ע"ש. והנ"ל דכן י"ל בקו' הק"ע בהא דיבמות דף צ"ט ע"ב ובכורן [דספק כהן ספק זר] יהא רועה עד שיסתאב לפרש"י דמיירי בזמן הבית דאיך יעבור על ב"ת הובא שם בתוס' רעק"א ע"ש. ולמ"ש התפ"י הכא גם שם י"ל דתרעה עד קודם שיעבור בב"ת אולי יומם תוך זמן זה ולא יותר. ולמש"ש בתפארת ירושלים דב"ת דאינו עובר אלא בשוא"ת נדחה מפני היזק ממון ע"ש. גם הכא י"ל כן. ונראה דהכא יותר י"ל דמותר להשהות. דיש מקום לומר דלא נאמר האיסור על אפריש ולא אקריב [עי' ר"ה דף ו'] רק במצי להקריבו כמו שהוא. או בא"א להקריבו בהחלט לא הוא ולא דמיו דאז ג"כ עובר בב"ת כשאינו לוקח אחר. אבל ביש תקוה להקריבו כגון שנחלה ואפשר שיבריא או בעברה שנתה דאם יומם יקריב דמיה על כה"ג אפשר דאינו עובר בב"ת. אך צ"ע לומר כן בלי ראיה מהש"ס. ועי' מ"ש לעיל דף ח' ע"א סד"ה בכורן:

ושמור מיבעי ליה. פרש"י ימתין אולי יעשה מום זה קבוע. ולא נ"ל להתוס' דא"כ היינו תרעה דקתני. והנ"ל דבפסחים דף ע"ג ע"א ברש"י ד"ה אשם שניתק לרעיה כתיב והשליכו לאפר כו' ע"ש. וזה קצת טרחה. וי"ל כמ"ש לעיל די"ט ע"א סד"ה א"ה. דבכ"מ דנקיט ירעה הוא משום דעי"ז עלול שיומם כשירעה עם שאר בהמות משא"כ כשיחזיקו ברפת ע"ש. וא"כ י"ל דצריך טרחה דרעיה משום זה אך זה לא שייך אלא בבהמה תמימה אבל כשיש בה מום עובר דאפשר שיעשה מום זה קבוע גם ברפת. לא צריך טורח דרעיה וזה הקשה רבא למה הצריכה המשנה רעיה דוקא. והתוס' פי' ישמור אותה אולי תתרפא וחזי' להקרבה. והנ"ל דרש"י מיאן בפי' זה. משום דאפ"ל דכמו דמהני תרתי לריעותא לענין אם כיפרו תמות גם לרבנן אף דבכה"ג בתמימה רועה כיון שנמצאת קודם כפרה. כן י"ל בלא כיפרו עדיין אף דבאבודה לחוד מצי להקריבה. וכן במום עובר לחוד ועבר מומו מקריבה גם למ"ד בע"ח נדחין כדאיתא ביומא דף ס"ד ע"א. מ"מ בנאבד ונמצא בע"מ עובר דאיכא תר"ל אף בנמצא קודם כפרה ולא הקריב עדיין אחרת י"ל דמשום תר"ל דנדחה מלהקריבו בעצמו. ומ"מ מדמיו לא נדחה וכשיהא בו מום קבוע תמכר ויביא בדמיו אחרת. דכן שיטת רש"י בקידושין דף ז' למ"ד בע"ח נידחין היינו דהקרבן נדחה מלהקריבו בעצמו ומדמי הנדחה מצי להקריב קרבן דלא כהתוס' דאף דמיו נידחין ע"ש בריטב"א ובמשל"מ פ"ג משגגות ובמלא הרועים סוף ערך דיחוי אצל בע"ח ע"ש. וא"כ להתוס' [גם בלאו הא דשיטתם בסוגיא אינו כשיטת רש"י] אא"ל דלא תיקרב משום דיחוי מחמת תר"ל. דא"כ גם דמיה ידחו. אבל לרש"י לכאורה י"ל כמ"ש:

אלא אמר רבא כו'. בהגהת הגר"א כתב דשונה אבודה באמצע משום דעברה שנתה מיירי אפי' קודם לאבדה ובע"מ אח"כ עכ"ד. והנ"ל דאולי י"ל דבקדם המום מיד עומד לפדותו ועומד לפדות כפדוי דמי [ועי' בב"ק דף ע"ו ע"ב] והוי מיד כחולין לזה שלא תהני ביה תו אבודה שתיזל למיתה. ולפי"ז י"ל דז"א אלא במום קבוע דנפדה על ידו. אבל במום עובר דגם הוא מצטרף לתר"ל לשינויא דרבא כמו לשינויא דרבה דאין נפ"מ בינייהו רק זה דלרבה לא מתפריש ונמצאת בב"מ רק על מום עובר ולרבא מתפריש על שניהם דהיינו על מום קבוע ועל מום עובר ועי' במעילה סוף דף י' ובצ"ק שם. וא"כ במום עובר מהני להצטרף לתר"ל גם כשקדם לאבודה כיון דאינו נפדה ע"י מום עובר. ועי' מ"ש בהגהת הרש"ש על רש"י בד"ה דאי חומרא חזיא כו' תרעה. דאשגרת לישנא הוא דהא מסאבא וקיימא ע"ש. די"ל דזה יתפרש על מום עובר דהוא ג"כ בכלל ונמצא בע"מ דנקיט במשנה. ועי' מ"ש בהגהת הרש"ש בלשון התוס' ריש פרקין בלשון ורועה דנקטו בסוף הדיבור ע"ש. ולהנזכר ל"ק כ"כ. ובהא דמפרש עברה שנתה ואבדה או אבדה ונמצאת בע"מ לכאורה ה"ל לפרש דאיכא כל השלשה ריעותות ביחד עברה ונמצאת בע"מ לכך תמות לפרש"י דריבוי הריעותות גורם המיתה וכן להתוס' קמ"ל דאף דיש הג' ריעותות ביחד מ"מ מתה. וצ"ל אף דמחלקינן בין חד ריעותא לב'. בין ב' לג' אין סברא לחלק. ועכ"פ י"ל בקו' התוס' בד"ה ומי אמר רבא הכי כו'. דבלא"ה ליפרוך ממתני' דקתני אבודה ונמצאת בע"מ מתה. ולהנזכר י"ל דלולא דברי רבא. לפרש"י ה"א דמתני' תפורש כפשוטו ואבדה ונמצאת בע"מ קאי על עברה שנתה הקודם ויש ג' ריעותות ובזה דוקא מתה משא"כ באבודה הלילה דליכא רק ב' ריעותות. ורק מדמפרש רבא או אבדה נמצאת בע"מ דליכא אלא שתי ריעותות ומתה מזה מצי להקשות אדרבא דאבודת לילה: דחויין לחוד ואבודין לחוד כו'. עי' מ"ש התוס' דלר"ל נתרץ דחויין לחוד ועברה שנתה לחוד דחויין לא יחזו לשום הקרבה ועברה שנתה חזי להקרבה דשאר קרבנות. והנ"ל בטעם רש"י דמיאן בזה. דלא שייך לומר כן אלא נגד בע"מ כדאמר הש"ס דאי תני בבע"מ משום דלא חזי להקרבה אבל עברה שנתה דחזי להקרבה אימא לא מהני ליה אבודה. היינו דמה"ט שם דיחוי דמום. גרע משם דיחוי דעברה שנתה משום דריעותא דמום פוסל בכל הקרבנות משא"כ ריעותא דעברה שנתה. אבל לענין קרבן חטאת זה דנפסל משום דעברה שנתה פשיטא דאין לו תקנה דא"א לשנותו לשום קרבן אחר דאסור לשנות קדשים מקדושה לקדושה עי' רמב"ם פרק ד' מתמורה הלכה י"א. וא"כ כך לי דיחוי דמחמת עברה שנתה כמו דיחוי דשעיר דלה' מחמת מיתה של עזאזל. דהא גם שם דיחוי זה אינו בשאר קרבנות כנ"ל. ע"ב איב"א לעולם אליבא דרבנן כו'. ופסק הרמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק הלכה ט' לקולא כהך לישנא ומהמ"מ פט"ו מאיסורי ביאה ה' י"ת משמע דדעת הרמב"ם להחמיר בשל תורה אף כל"ק והובא בדברי אמת סי' א' בד"ה הרי לפי. ושם דע"ב הביא כן בשם הרב לב שמח וכ"כ שם דף ע"ג בשם בעל מגלת אסתר ע"ש. ומהכא נראה דאין כן שיטתו דאל"כ איך פסק כהאיב"א לקולא דהא הללמ"מ כשל תורה נידון עי' מ"ש לעיל דט"ז ע"ב בד"ה ארבעה ואכמ"ל:

נקטינן אבודה ולא גנובה כו'. ויש לעיין אי גם דולא גנובה ה"ל בקבלה.

או דהקבלה לא היה אלא על אבודה וממילא אין לנו אלא מה שקיבלו ולא ילפינן גנובה מאבודה. וכדמשמע לשון הרמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק הלכה ט' לא שמעו ממשה רבינו אלא אבודה. וכזה בנזיר דף ל' סוף ע"א האיש מגלח על נזירות אביו ולא האשה דהוא מהלכה, דפרש"י הלכה היא בנזיר שהבן מגלח ואין לנו ללמוד הימנו, אלא מה שמסורת הוא בידינו בן ולא בת. ומשמע דע"ז דולא, בת א"צ ההלכה להשמיענו זה. דאל"כ לא שייך מ"ש ואין לנו ללמוד הימנו כו'. אך שם סוף דף כ"ח בהא דאיש מדיר את, בנו בנזיר ולא האשה. פרש"י הלכה היא בנזיר שהאיש מדיר ולא האשה. וזה היה אפשר לפרש דגם הא דאין האשה מדרת בנה בנזיר היה ההלכה. ולכאורה היה אפ"ל ע"פ מ"ש הבאר יעקב בכללי הסוגיות כלל י"ב בהא דמכות דף י"ב בס"ת שתפרו בפשתן דיש מ"ד דפסול מדאתקיש לתפלין ובתפלין הוי הלכתא והמכשיר סובר כי אתקיש למותר בפיך ולא להלכותיו וא"כ הפוסל יליף הקישא גם להלכותיו והא אין דנין ק"ו מהלכה וע"כ הפוסל סובר דרק ק"ו אגמרי' רחמנא למשה שלא למילף מהלכה ושאר מדות ילפינן מהלכה והמכשיר סובר דכל המדות שוו לק"ו שלא למילף מהלכה ע"ש. וכן י"ל בנד"ד דאי ילפינן מה מצינו מהלכה הרי יש למילף גנובה מאבודה דמאי שנא וע"כ דהיה ההלכה בהדיא על ולא גנובה. ואי לא ילפינן י"ל כמ"ש הרמב"ם לא שמענו ממשה רבינו אלא אבודה. וממילא אין למילף במה מצינו גנובה מאבודה. וכן נראה לכאורה מבעיא דבסמוך אם אחד בסוף העולם מכיר בה אם היא בכלל אבודה. ואס"ד דהיה ההלכה בהדיא על ולא גנובה. תקשי דליפשוט מזה דאס"ד דאם אחד מכיר אינו בכלל אבודה. למה צריך ההלכה לומר ולא גנובה כדי דלא ניליף גנובה מאבודה. הא כיון דהגנב מכירה הרי כה"ג גם באבודה אינה מתה אלא ע"כ דכה"ג הוא בכלל אבודה ולכך צריך ההלכה למעט גנובה אבל כשנימא דהלכה לא אמרה רק אבודה ואביי הוא דאמר ולא גנובה וגזולה. לא תקשי כ"כ הא דלא רצה לפשוט מדצריך אביי לאשמעינן הא דולא גנובה וגזולה. אך יש לדחות דידיעת הגנב והגזלן אינו כלום ולא דמי לאחד מכיר באבודה. וגם אם נימא דלא סגי בהכרת אחד שזו בהמתו דפלוני אלא במכיר שזו חטאתו בטלה הראיה שכתבנו דמ"ל שהגנב והגזלן אין יודעים מזה וצ"ע בכ"ז:

אבל הכא ס"ל כל העומד לזרוק כו' א"ד כמה דלא אזדריק דם כו' ורעיא. לשון הש"מ דלא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי. הרמב"ם רפ"ד מפסוהמ"ק פסק דספק הוא ותמות [דבאמת גם לא"ד דאליבא דרבי מיבעי ליה. מ"מ שייך ספיקו דר"פ אליבא דרבנן כל"ק]. ובשעה"מ פ"ד מגירושין הלכה ב' נו"נ בדעת הרמב"ם אי פוסק כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי או כרבנן דפליגי על ר"ש ע"ש באורך. ולכאורה מבעיא דר"פ דהכא דמספ"ל אי אמרינן כל העומד כו' ופסק הרמב"ם דספיקא הוי משמע דהא דכל העומד כו' הוי ספק. אם לא נחלק לומר דאף אי בכ"מ נימא דעומד להעשות כעשוי דמי דכן הוא הסברא. מ"מ לענין הללמ"מ אפשר דלא אזלינן בתר סברא [עי' מ"ש לעיל דף ט"ו ע"ב בד"ה והא] ואינה מתה אלא בנמצאת אחר שנזרק ממש הדם ובזה גם לר"ש לא אמרינן העומד לזרוק כזרוק דמי וצ"ע:

כי תיבעי לך אליבא דמ"ד כוס עושה חבירו שירים ה"מ היכא דאיתנהו כו' א"ד ל"ש. הנה ביומא דף נ"ז ע"ב פשיטא ליה לר"פ גופיה בעל הבעיא דהכא. דהיכי דאי בעי למיתב לא מצי יהיב מיניה הוי דחוי ע"ש. והכא מספקא ליה [גם סברת ר"ה ברי' דר"י שם להיפך דאפילו למ"ד כוס עושה חבירו דחוי ה"מ בדחי' בידים ובלא דחי' בידים לא. והכא בנאבד לא דחי' בידים]. ולרש"י דפי' דהכא לפסול הזבח מיבעיא ליה ל"ק כ"כ מהא דיומא. אך בש"מ כתב דהזבח כשר והספק רק לענין הדם אי אזיל ליסוד או לאמה וזה כנידון הא דיומא וצע"ק:

והשניה תמות דברי רבי וחכ"א כו'. לכאורה י"ל דיפלגו בפלוגתא דר"ש ורבנן אי אמרי' כל העומד להעשות כעשוי דמי או לא עי' ב"ק דף ע"ו ובכמ"ד בהא דכל העומד לזרוק והעומד לפדות. וה"נ כיון דחברתה מופרשת ועומדת להקרבה ה"ל ככבר הוקרבה לזה דהאבודה תמות אף שנמצאת קודם הקרבת חברתה כן סובר רבי. ורבנן דרבי יסברו כרבנן דר"ש דלא אמרינן עומד להעשות כעשוי דמי. ובזה י"ל במה שהביא המשל"מ רפ"ה מפסוהמ"ק מהת"כ הפריש חטאתו ומת יביאו יורשים עולתו שכתב הקרבן אהרן אבל לא חטאתו שחטאת שמתו בעליו הוא ומ"מ כיון דהפרישה לחטאת ה"ל וכאילו הקריבה ולזה יביאו יורשין עולתו לאחר מותו והמשל"מ כתב דהפרשה אינו מעלה ומוריד כלל וכמתני' דספ"ב דקנים האשה שהביאה חטאתה יביאו היורשין עולתה וט"ס בת"כ וצ"ל שאם הביא חטאתו ע"ש. ולדברינו י"ל דהת"כ כרבי אתי וכמו דלרבי בנמצאת קודם הקרבה חשיב ככבר הוקרבה לענין שהאבודה תמות כן חשיב הפרשה כהקרבה לזה שיביאו היורשין העולה. ומתני' דספ"ב דקנים תיתי כרבנן דלא חשיב כהקרבה בשביל ההפרשה כן י"ל לכאורה. ועי' מ"ש הרשב"א בקדושין דף י"ג [שציין במשל"מ] דכיון דצריך להיות חטאת קודמת לעולה וע"כ הכא שא"י להקריב החטאת גם העולה אינה קריבה ע"ש. והנה מהא דלא חשיב זה בפ"ג דמנחות בהדי דברים המעכבים זא"ז אין ראיה דלא מעכב. דבלא"ה כתבו התוס' שם דכ"ז ע"א בד"ה ארבעה שבמצורע. דיש טובא דלא חשיב דתנא ושייר ע"ש. וי"ל דאף זה כיוצא בו. והרי הא לא חשיב זה גם בהדי דברים שאין מעכבין זא"ז שם בפ' התכלת. והנה בתפילין צריך להקדים של יד לשל ראש כדאיתא במנחות דף ל"ו ע"א. ומ"מ תפילין של יד ושל ראש אין מעכבין זא"ז כדאי' שם ר"פ התכלת. ובשאג"א סי' ל"ז כתב דגם באי אפשר לו בשום אופן להניח של יד שאין לו זרוע חייב בש"ר יעו"ש. הרי דאין מה שצריך להקדים להמאוחר עיכובא להמאוחר אם וא"א לקיים המוקדם. וה"נ נימא אף דחטאת קדים לעולה ואינו עיכוב להעולה היכא דא"א להקריב החטאת. ולומר דשאני בתפילין דהוי של יד ושל ראש שתי מצות משא"כ הקרבת החטאת והעולה דיולדת דאינו נחשב לשתי מצות. הרי הא חזינן דתכלת אינו מעכב ללבן אף דהוא מצוה אחת עי' רמב"ם ריש הלכות ציצית. זולת די"ל דבהצטרף ב' דברים דהיינו שהיא מצוה אחת וגם יש בה קפידא דהקדמה בזה מעכב זא"ז ושאני תכלת ולבן שאף שהוא מצוה אחת ל"ש בה הקדמה. ותפילין דיש בה הקדמה אינו מצוה אחת וצ"ע. והנה למה דחלי הרשב"א בהא אי גם בדיעבד ל"מ בהקדים עולה לחטאת. וא"כ כשנימא בהקדמה לא מעכב בדיעבד וכמש"ש התוס' בקדושין ובזבחים דף ה' ע"א ובדוכתי אחרינא. א"כ אפ"ל דיביאו עולתה אף דא"א להקריב החטאת. אך למ"ש השאג"א בסי' ל"ז בהא דאין לו זרוע חייב בשל ראש ולא אמרינן כל שא"ר לבילה בילה מעכבת. הוא משום דלא אמרה תורה שיהא ש"י שייך לש"ר לאיזו מצוה מן המובחר שבשעת משך הנחת ש"ר יהיה גם של יד עליו משום לתא דידיה דשל ראש כו' ע"ש. וא"כ להמבואר בזבחים דף ז' ע"ב משל דחטאת הוי כפרקליט ועולה דורון ולאחר שנכנס הפרקליט לרצות תחילה נכנס הדורון והובא בפרש"י בחומש פ' ויקרא. וכיון דהקדמת החטאת לעולה עושה פעולה בהעולה עכ"פ למצוה מן המובחר. שפיר היה אפ"ל אף אי ההקדמה אינו מעכב בדיעבד. עכ"פ ראוי לבילה בעינן היינו שיהא אפשרות עכ"פ להקרבת החטאת אבל במת קודם ההקרבה דתו א"א להקריב החטאת מעכב על העולה שלא להקריבה. אך צ"ע במת דלא שייך עליו פרקליט ודורון עי' זבחים דף ה' ואכמ"ל דף כ"ג ע"א ה"מ שאם משך אחת כו'. כ"פ הרמב"ם פרק ד' מפסוהמ"ק הלכה ג' וכתב הכ"מ אף דר' אבא פליג מסתביר טעמיה דר"ה ועוד דאתי ליה סת"מ כד"ה עכ"ד. ולכאורה בלא"ה י"ל למ"ש הבאר שבע רפ"ק דהוריות דר' אבא סתם שבכל הגמרא הוא תלמיד של ר"ה ע"ש. א"כ ראוי לפסוק כר"ה נגד ר' אבא תלמידו אך לכאורה לא שייך גדלות בפלוגתא דלא תליא בסברא אלא היכי אמר רב. והנה בתוס' ריש פרקין הביאו סוגיות דלית להו דר' אבא. אך מהתוס' דזבחים דף קי"ב ע"ב בד"ה הא מני רבי דהקשו דלר"ה הא במשך מדעתו גם לרבנן האחרת דחויה ולר' אבא ניחא יעו"ש. מזה היה נראה לכאורה דסתמא דגמ' שם כר' אבא ס"ל. וצ"ל דבשתי כוסות דיומא דף נ"ז שהובא בדף הקודם דפליגי תנאי אי כוס עושה חבירו דיחוי או שירים דמדמה בזבחים שם להא דחטאות. לא שייך בהו החילוק דבא לימלך או משך אחד מהן מדעתו. דלא שייך המלכה אלא בחטאות דאבודה ושאינה אבודה דיש למצוא איזו נפ"מ בהבהמות אבל בכוסות שאין שום נפ"מ ביניהם לא שייך המלכה:

דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים. כתבו התוס' בכגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמנה דא"ל התכפר בטובה וכחושה תמות. וצ"ע דא"כ לרבנן לא מהדרינן אשמנה כדי שלא יבוא להפסד קדשים. ובמנחות דף ס"ד ע"א סובר רבה בהיו לפניו שתי חטאות של צבור בשבת ושחט כחושה אומרים לו הבא שמנה לכתחילה ושחוט. ואפילו תימא דחששו יותר להפסד קדשים מלענין איסור שבת דהותר בקרבן צבור ושרי לחלל שבת משום הידור מצוה ועי' בשאג"א סימן נ' הא גם שם הכחושה דשחט מקודם תיזיל לאיבוד ויהא הפסד קדשים דהא אי אפשר להקריב שתי חטאות במקום שאין צריך אלא אחת. ואם רבה יסבור כרב הונא דבזה פליגי רבי ורבנן דמסתמא יסבור רבה כר"ה [עי' בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה דמכלל החכמים שקיבלו מר"ה ור"י. רבה ורב יוסף] תיתי דברי רבה כרבי ולא כרבנן. ואין סברא לחלק בין תמות דהכא להא דהתם דתצא הכחושה לבית השריפה. ולומר דלהפסד דתמות בכיפה חששו יותר. דמדפריך מהא דעבדינן תקנה שלא תהא נאכלת אכילה גסה. משמע דאין לחלק בין איכות ההפסד קדשים. ולהמבואר בנוב"ק חי"ד סי' פ"א פ"ב פ"ג דשייך בהכנסה לכיפה משום צער בע"ח דיש סוברים צבע"ח דאורייתא ע"ש. לכאורה היה אפשר לחלק לרבנן דלא חשו לתקנה דקדשים אלא היכא דשייך משום צבע"ח. והיה אפ"ל דרבי דלא חש לזה אזיל לשיטתו בהא דחולין דף ז' ע"ב בעובדא דכו דניתא דאמר עקרנא להו והשיבו ר' פנחס בן יאיר איכא צבע"ח. וי"ל דרבי דלא חש לזה סבר דמשום איזה צורך לא חיישי' לצבע"ח כלל וכעין שיטתו דהכא דסובר תמות וצ"ע. ודע דבש"מ הוסיף בלשון התוס' התכפר בטובה דכתיב ומבחר נדריך. ועפ"ז י"ל במה שהביא בשדי חמד מערכת הז' כלל י"ב דעות דהידור מצוה מז"א ואנוהו הוא דרבנן והק' מהא דמנחות דמותר לחלל שבת להקריב שמנה אחר הכחושה ע"ש. ולהנזכר י"ל דאף אי ז"א ואנוהו אינו אלא לימוד דרבנן על שאר מצות. מ"מ בקרבנות דכתיב ומבחר נדריך הוא מצוה דאורייתא ההידור.

ועי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק דף ט' ריש ע"ב ואכמ"ל:

מאי לאו אפילו רבי. ופרש"י וש"מ עשו תקנה כו' כדי שלא תבוא לידי נותר ותפסל. ולכאורה קשה דאף אי לא ניחוש לפסול דקדשים יש לחוש בזה כדי שלא יעבור בלאו דלא תותירו דנוהג בכל הקדשים עי' רמב"ם פי"ח מפסוהמ"ק ה' ט'. ואף שנתקו הכתוב לעשה דשריפה עי' רמב"ם שם. עכ"פ אסור להותיר ע"ד לשרוף אח"כ. ואף דלשיטת ר"י שהובא בשאג"א סי' פ"א דמותר להשהות חמץ ע"מ לבערו תוך הפסח. והיה אפ"ל כן גם במותיר ע"מ לשורפו אח"כ. אך כבר הק' השאג"א שם על שיטתו. וגם לשיטת ר"י הא כתב השאג"א שם דעכ"פ במותיר מבטל עשה דאכילת קדשים ע"ש ואפ"ל דמש"ה חשו לאכילה גסה ולא לפסול קדשים היכא דלא שייך ביטול מצוה דאכילת קדשים כ"ז שלא הוקרב עדיין. ואפ"ל ודאי משום חיוב מצוה דאכילה לחוד ה"ל לאשמעינן זה בשאר מצוה כמו באכילת מצה. ובנוב"ת בהשמטות לחלק או"ח סימן קס"ו הביא הגמרא דיבמות דף מ' ע"א דפריך ואכילה גסה מי שמה אכילה ופשוט להגמרא באכילת כהנים בשיורי מנחות דלא חשיב א"ג אכילה אף דליכא קרא לזה ע"ש. ולכאורה מהש"ס דהכא דדריש יאכלוה לזה שלא תהא נאכלת על הגסה. אין ללמוד זה. דאפילו אי א"ג שמה אכילה יש לחוש שמחמת שביעתו ימנע מלאכול. ולפי"ז גם אם אחר אכילתו חולין לא יהא נפשו קצה באכילת שירי מנחה דכה"ג שמה אכילה כמבואר בתוס' שם ביבמות ובנזיר דף כ"ג ע"א. נמי איכא חשש שמחמת שביעתו יתרשל מלאכול ויבוא לידי נותר ותיפסל. וניחא הא דלא הקשה למאי דאמר לא רבנן. דרבי מאי דריש מיאכלוה. די"ל דרבי ידרוש זה לענין הא דלא יבוא לעבירת לאו דלא תותירו וכן לביטול עשה דאכילת קדשים ול"ק כ"כ הא דה"מ לאשמעינן זה בשאר מצוה דאכילה וגם י"ל איידי דכתיב יאכלו לאשמעי' דבאכילה מועטת יאכלו חולין כדי שתאכל על השובע. אשמעינן בזה נמי ההיפוך דבאכילה מרובה אין אוכלין תולין כדי שלא תהא נאכלת א"ג דלא שמה אכילה. ובהגהת הרש"ש הק' למ"ש התוס' דבחנם לכ"ע חיישי' להפסד קדשים מאי פריך הכא ע"ש. ואפ"ל דודאי ע"י אכילת חולין אינו ברור כ"כ שיבוא לפסול קדשים. ואי בשביל איזו טעם לא נחוש לודאי אתי לפסול קדשים וע"כ דאין האיסור גדול כ"כ. ממילא גם בזה דליכא ריוח בדבר כבהא דכחושה ושמנה שכתבו התוס'. אין ראוי לחוש ולמנוע אותו מאכילת חולין ובפרט תרומה דיש מצוה גם באכילתה כיון דאין ודאי שיופסד הקדשים. ור"ג פי' דהראיה דעשו תקנה בקדשים הוא מדבאכילה מועטת יאכלו עמה חולין ע"ש וזהו דלא כפרש"י. והנ"ל ברש"י לא מצי לפרש כן מדסובר דאין מכניסין החולין בעזרה אלא אוכלין מבחוץ. וא"כ ליכא בזה שום נדנוד איסור וא"כ למה לא יעשו תקנה זו לכ"ע וכסברת התוס' בד"ה דרבי. ור"ג אפשר דיסבור דאוכלין בעזרה ויסבור כמ"ש המשל"מ פ"ב משחיטה הלכה ג' לדעת הרמב"ם דאיסור הכנסת חולין בעזרה מדרבנן גם במידי דלא חזי להקרבה רק משום אכילת קדשים התירו ע"ש. וא"כ יש בזה נדנוד איסור. ושפיר מוכח מזה דחשו לתקנת קדשים דאל"כ אין ראוי להכניס החולין בעזרה אף שהוא לצורך קדשים כנ"ל לכאורה. ואגב אעורר במש"ש המשל"מ דלרש"י דלא הותר הכנסה חב"ע אף לצורך אכילת קדשים קשה מזבחים דף צ' וכולן כו' לתת לתוכן תבלין חולין כו' וצ"ל דרש"י יפרש מתני' בקדשים קלים דנאכל בכל העיר והכא דפרש"י דאוכלין מבחוץ משום דשירי מנחה נאכל בעזרה ועי"ל דשאני תבלין שנתערבו בקדשים נתבטלו ונפקי מתורת חולין ומש"ה שרי כו' ע"ש. ודבריו צ"ע הא מכניסן בעזרה בעין קודם שיתבטלו ויתערבו בקדשים. גם הא תבלין דלטעמא עביד לא בטל כמבואר בביצה סוף דף ל"ח וביור"ד סי' צ"ת. ס"ח. אמנם בפשוט ניחא למש"ש המשל"מ דלא קשה לרש"י מפסחים דף ס"ו דהלל מביא כבשתו בעזרה ומקדישה משום דלצורך קרבן שרי ע"ש וע"כ צ"ל הא דמצריך רש"י הכא שיאכל החולין מבחוץ. הוא משום דכיון דאפשר בהכי לא חשיב צורך קרבן להתירו להכניסו בעזרה [ושאני הא דהלל דעשה כן מחשש שלא יבוא לידי מעילה] וא"כ בהא דתבלין דע"כ צריך שיהיו ביחד עם הקדשים שפיר חשיב זה צורך קרבן ושרי להכניס כנ"ל נכון. ובמ"ש בתוס' מדנכנסים בבגדי חול בעזרה. כתב במשל"מ די"ל דרק במידי דאכילה הוא דרך בזיון ולא בבגדי חול שהרי ישראלים מוכרחים ליכנס בעזרה לסמיכה וא"י ללבוש בגדי כהונה ע"ש, ולכאורה אף אי לא מחלקי התוס' לומר דשאני אכילה שהוא דרך בזיון. מ"מ אין ללמוד מדנכנס בבגדי חול. דאין דנין אפשר משאי אפשר דע"כ אי אפשר ליכנס בלא מלבוש. ואפשר דהוכחת התוס' הבגד יתיר שגם זולתו אין בזיון ליכנס בעזרה והא קמן דנכנסים בבגדים הרבה [ועי' בר"ן בשבת פ' כל כתבי דמצדד לאסור לצאת בשבת ברה"ר במלבושים הרבה שאין דרך לישא אותן כאחד משום משוי] וכן מכהנים שיכולים ללבוש בגדי כהונה [ועי' בתוס' ישנים ביומא דף ס"ט ובספרי נש"ר ביבמות דף ז' ע"ב ד"ה הואיל] וע"כ דאין בזה משום חב"ע ואכמ"ל בזה:

וטעמא דצבור הא דיחיד מתה כו'. עי' מ"ש התוספות דאי ממתני' י"ל אבל נמצאת קודם כפרה ירעו שניהם כו' ויביא מאלו ומאלו חטאת כו' וכתב בש"מ בהשמטות דק"ק אמאי סבר רבי דנמצאת לפני כפרה תמות מיד ולא עשו תקנה זו והכא לא שייך תירוצא דלעיל פכ"ד. והנ"ל עפ"מ שהבאתי בריש דכ"ב קושיית התפארת ישראל איך ימתין עד שיומם הא יעבור בב"ת וכתב התפ"י דמ"ש תרעה היינו עד קודם שיעבור בב"ת ע"ש. וא"כ י"ל דמה"ט סובר רבי דלא ישהא כלל שניהם עד שיסתאבו ויביא משניהם מחשש שמא ישהא אותם עד לאחר שיעבור בב"ת. ואף דרבנן לא חשו לזה משום תקנת קדשים היינו משום דאליבייהו תקנת קדשים מילתא רבה היא. אבל לרבי דתקנת קדשים אינו מילתא כ"כ הלכך אף דבאין חשש גם איהו חש לתקנת קדשים. מ"מ בזה דיש חשש דעבירת ב"ת מש"ה לא חש בזה לתקנת קדשים כנ"ל ע"ב ה"נ מילתא דפסיקא כו'. אפ"ל דידע המקשה דמצי לתרץ כמו שתי' מקודם ומ"מ הקשה זה וכעין זה כתבו התוס' בשבת דף מ"ג ע"א בד"ה כופה: ואלא אליבא דרבנן פשיטא כו'. לכאורה כיון דכבר אמר דאליבא דרבי פשיטא איך ס"ד לומר אליבא דרבנן דלרבנן פשוט יותר מאליבא דרבי. ובפי' ר"ג בל"א כתב דמעיקרא אמר פשיטא אליבא דרבנן דיפלו לנדבה ואח"כ אמר ואלא לרבי כו' ע"ש. וגירסא זו נראה יותר:

קינין ביומא דף נ"ה ע"ב מבואר דלר"י כולן עולות דבחטאת איכא למיגזר משום חטאת שח"ב [וצ"ע בשעה"מ רפ"ד מפסוהמ"ק] ופריך מדתנן השולח חטאתו ממדה"י מקריבה בחזקת שהוא קיים כו' ע"ש ולכאורה תקשי מלעיל דף ט"ו ע"ב דמוכיח הגמרא דחטאת צבור שמ"ב אינה מתה משעירי הרגלים ור"ח וא"ר אייתינהו מתרומת הלשכה ודילמא מתו מרייהו דהני זוזי כו'. ולמה לא נימא גם בזה דמקריבים בחזקת שהם קיימים כבשעת ששקלו כמו בשולח חטאתו ממדה"י וצ"ל דש"ה דכל ישראל שוקלים בזה יותר יש לחוש שמא מת חד מינייהו ושלא לאוקמי שכולם קיימים כמו בעת ששקלו. משא"כ במחוסרי כפרה הנותנים בשופר אף אם רבים הם אינם מרובים כ"כ כמו בנותני השקלים. עוד יש לעיין למאי דמשמע בפסחים דף ד' ע"א בהא דאמר למאי נפ"מ לישיילי דאין סומכין על החזקות במקום דאיכא לברורי ועי' בגינת ורדים ריש כלל ס"ב דהיינו היכא דבקל אפשר לברר ע"ש. וה"נ לכאורה י"ל דה"ט דר"י דסובר דלא היה שופר לקיני חובה שיש בהם חטאת דכיון דאפשר בלא שופר ולא יבוא לכלל ספק שיצטרך לסמוך על החזקה ה"ל כאפשר לברר בקל דלא סמכינן על החזקה. ואין ראיה משולח חטאתו ממדה"י דסמכי' על החזקה.

דנראה דזה לא חשיב אפשר לברר בקל ע"י שיבוא ממדה"י לפנינו בשעת ההקרבה. וצ"ל דמשמע להגמרא דגם זה לא תשיב ענין קל להצריך לבעלי הקינין ליתן כל א' הקן ליד הכהן וה"ל לסמוך על החזקה לולא הגזירה משום חטאת שמ"ב ודאי כדמסיק שם. ועי' מ"ש בספרי נש"ר ביבמות ריש דפ"ב:

וששה לנדבה. עי' בתוס' מהש"ס דמנחות כנגד ששה בתי אבות וכ"כ רש"י ביבמות דף ק"א ע"א. ובח"ס חא"ח סי' ר' הובא הספירה מרש"י דתענית דף ט"ו ע"ב שכתב המשמר מתחלק לשבעה בתי אבות ע"ש. וצע"ק מתוספתא פ"ב דתענית דמשמע דלא כל המשמרות שוות בחילוק בתי אבות דיש מד' ה' ו' ז' ח' ט' כו' ע"ש. וא"כ להתוספתא ליכא חוק קבוע כמה בתי אבות יהיה במשמר ופי' ברמב"ם פ"ג מכלי המקדש ה' ט' ואכמ"ל. דף כ"ד ע"א המפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר בא' מהן וחברתה רועה. ע"כ צ"ל כמ"ש התוס' במנחות דף פ' סוף ע"א דמיירי באמר תקדוש אחת מתוך השתים כהא דליקדוש מ' מתוך פ' דשם דע"ת וכתבו דצריך לדקדק דלא תקשי אם אין ברירה דבתודה ששחטה על פ' חלות ל"ק מברירה כדפרישית לעיל. והיינו דשם כתבו דמפריש י"א חלות מכל מין דאל"ה כיון דא"ב דילמא דחולין שקיל ע"ש.

ובספרי נש"ר ביבמות דע"ח ע"ב הבאתי קו' הריב"א דפסחים דף צ"ז אמאי השניה תרעה הא בלא נאבדה לא נתקדשה וכתבתי דתרעה משום הספק שמא זו נתקדשה בעצם והא דמקריב אחת ולא חיישינן שמא זו לא נתקדשה אלא לאחריות אם תאבד האחרת וכיון שלא נאבדה אינה קדושה ולא שייך לומר הוברר שזו נתקדשה בעצם כיון דאין ברירה די"ל כיון דס"ס א"א להקריב שום אחד מהן מצד בירור קדושה העצמית כיון דא"ב מקריב איזו שירצה מצד אם זו קדושה מוטב ואם לאו תיקדש מצד האחריות דמה לי נאבדה מ"ל קיימת וא"א להקריבה מצד בירור קדושה העצמית כו' יעו"ש וכעת נ"ל דאכתי תקשי כיון דא"ב ויש לספק שמא הנשארת היא היא שנתקדשה בעצם וכיון שהקריב האחרת שלאחריות הי' ראוי שתמות זו כדין חטאת שנתכפרו בעלי' באחרת ולא שייך לומר דבאחריות מודה רבי דלא תמות אלא אי הוי ידעי' דשל האחריות היא הנשארת ולא ביש לספק שמא הנשארת היא הקדושה העצמיית וראוי שתהא ע"ז דין חטאת שנתכפרו בעליה באחרת מספק ומספק תיזל למיתה ועי' לעיל דף ט"ז ע"ב בד"ה ארבעה דהללמ"מ הוי כדאורייתא דספיקו להחמיר ולכאורה אפ"ל דמתברר בעת ההקרבה וכעין שכתב הרשב"א בתולדות אדם סי' ת"ב דלא שייך ברירה אלא במידי דלית ליה קיום אם לא שנאמר יש ברירה והוברר הדבר למפרע דאל"כ אשתכח דאכל טבל מעיקרו אבל במוכר או מקדיש מידי מנכסיו שאין מסויים כל שבירר אח"כ אחד מהן ה"ה קנוי ומוקדש ואין אנו צריכין לקיום המקח לדמעיקרא וכיון דלקיום המקח א"צ לברירה שהרי מהשתא מתקיים שוב אין אנו צריכין לברירה והובא במח"א ריש הלכות זכיה ומתנה ע"ש. וא"כ גם בהא דשתי חטאות שייך סברת הרשב"א דאין אנו צריכין לבירור דמעיקרא שהרי מהשתא מתקיים הקדישו לאחר הבירור. וכבר כתבתי בספרי נפש חיה בב"מ דף פ"ו ע"א בד"ה ואני. דאף דבקנין סודר צריך שיהא חלות הדבר מיד משום דאח"כ הדר סודר למרי'. והקדש דמי לק"ס דכבר פסק דיבורו ומ"מ כתב הרשב"א דמהני בהקדש אחר שיבורר אף דבשעת ההקדש בפיו לא היה מבורר צ"ל דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט כל נכסיו לעמוד בידו שיקנה מה שיתברר אח"כ משעה שיתברר דמהני כיון שהיה בידו בשעת בירור קניינו וכעין שכתבו התוספות ביבמות דף צ"ג ד"ה קנויה בפירות ערוגה לענין תרומה דא"ל מעכשיו מה"ט יעו"ש. וה"נ הוי כאילו הב' חטאות היו ברשות ההקדש וחל אסר הבירור קדושת פיו כאילו הקדישו השתא לאחר הבירור. ומ"ש התוס' במנחות דף ט"ח ע"ב בחלות תודה מ' מתוך פ' דגם אי א"ב קדשי כל דאיתנהו וכשבא להפריש ד' חלות דתרומה מפריש י"א חלות מכל מין דאל"ה כיון דא"ב דילמא דחולין שקיל ע"ש. י"ל דמודו לסברת הרשב"א אלא דהכא לא שייך שיקדשו בשעת ההפרשה דס"ל דשעת חלות הקדושה על חלות תורה הוא ברגע שחיטת הזבח וע"ש בלשון רש"י בד"ה אביי אמר כו' שבשחיטה מתקדש הלחם כו' ע"ש. וכיון דברגע השחיטה לא נתבררו איזו מ' חלות מתוך פ' נתקדשו ולכך אף שחל קדושה על מ' כל היכי דאיתנהו מ"מ כשבא להפריש הד' חלות ע"כ אתה צריך לומר דהוברר דאלו נתקדשו למפרע בעת שחיטת הזבח וזה לא אמרינן למ"ד א"ב. והרמב"ם פי"ב מפסוהמ"ק הלכה ט"ו שכתב מושך מ' מתוך פ' ומרים מהם א' מכל קרבן שחולק על התוס' כמ"ש המשל"מ. י"ל דטעמו כסברת הרשב"א הנזכר במוכר או מקדיש דא"צ לקיום הדבר מעיקרא וכל שבירר אח"כ ה"ה קנוי ומוקדש שמהשתא מתקיים. וה"נ יתקיים קדושתן מהשתא אחר בירור ההפרשה כל שכבר נשחט הזבח ובשעת שחיטה היה כבר הלחם אפוי ויסבור דא"צ בזה לבוא על קדושתן למפרק משעת רגע שחיטת הזבח אלא כבשאר הקדש. אך בספרי כובע ישועה בב"ק דף ס"ט ע"א בד"ה כל הנלקט הבאתי מ"ש הקצה"ח סימן ס"א סק"ג דמשמע מהרשב"א דגם במה שא"ל, לחול מעיקרא שייך הא דא"ב ע"ש גבי אשה שמינתה להיות שליח לקבל גיטה מי שירצה הבעל ליתנו וכתבתי שזהו סתירה לדברי הרשב"א בת"א ע"ש. ומהתוס' דמנחות דף פ' הנזכר משמע נמי דלא פשיטא להו דהיכא דל"ל לבירור דמעיקרא ל שייך ברירה. והנה למ"ש התוס' בפסחים דף צ"ז בקושיית הריב"א למה תרעה השניה הא לא הוקדשה אם לא תאבד חברתה ותי' דהכי גמירי לה דרועה. וא"כ לכאורה י"ל דגמירי דאחת תיקרב ולא קשה מברירה דעל הלכה אין קושיא ועי' מ"ש לעיל דף ט"ו ע"א בד"ה כאן ושם ע"ב בד"ה והא. אך קשה בהא דפריך הכא אי אליבא דרבנן אשמעינן ר"א השתא מפריש לאיבוד ס"ל לאו כאיבוד דמי לאחריות מיבעי. הא י"ל דלא לאשמעינן דהשניה לא תמות קמ"ל דזה ודאי פשוט אלא דאי לא אשמעינן דתרעה ה"א דהיא חולין גמור כקושיית הריב"א בפסחים דאי לא נאבדה לא נתקדשה וטובא אשמעינן ר"א דמ"מ תרעה דהכי גמירי. עוד תקשי דבמנחות דף מ"ח ע"א איתא בשני כבשים ששחטן על ד' חלות דמושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון [וכדפרש"י ככל קדושת דמים שנפדים] ומדמה זה לתודה ששחטה על פ' חלות בלי קדשו מ' פתוך פ' ומזה כ' הרמב"ם בי"ב מפסוהמ"ק הלכה ט"ו דהמ' השניות יפדו ויצאו לחולין כמ"ש שם הכ"מ. והרי בליקדשו מ' מתוך פ' הוא ענין אחריות המ' לאידך מ' עי' רש"י בעירובין דף נ' סוף ע"א. וא"כ גם בזה תקשי קו' הריב"א הא לא אקדשינהו אלא לאחריות אם תאבד אבל כשלא נאבד לא נתקדשה. זולת דגם בזה נימא דהכי גמירי דקדשה אידך מ' [וכן אידך שתי חלות דגבי כבשים] קדושת דמים אף אם לא נאבד אידך לכך צריך פדיון. והא דבשתי חטאות האחת תרעה ואין פודין בלי מום. הוא משום דמגו דנחתא ליה ק"ד נחתא קדה"ג להצריך מום כבמפריש נקבה לאשם דלעיל די"ט ע"ב. ובשלות דלא שייך מום נפדין כמו שהן [עי' מש"ש בד"ה המקדיש. דמקדיש זכר לדמיו דקדוש קדה"ג הוא דרבנן]. והיה אפ"ל בקושייתינו דאי לא אתי ר"א לאשמיענו רק הא דהשניה תרעה למה נקיט זה דוקא בשתי חטאות. הא ה"מ לאשמיענן זה במפריש שני אשמות לאחריות דהא' קרב והשני ירעה ומדאשמעי' זה בחטאות משמע דאתי נמי לאשמעי' גם הא דהשניה לא תמות. וא"כ שפיר אמר אי אליבא דרבנן השתא לאיבוד אמרי רבנן לאו כאיבוד לאחריות מיבעי. אך קשה לומר דגמירי והיה ע"ז לחז"ל קבלה כל שלא אמר הש"ס הכי בהדיא. וע"כ נ"ל דסברא כיון דמתחילה כ"א משניהם היה נראה להקרבה לכך פועל שוב האחריות שעליה שתהא עלה קדושה לרעיה אף אחר ההקרבה דחברתה. ועי' בלשון התוס' הכא סד"ה ר"א בר"ש [וגם לפי"ז י"ל דאי רק זה אתי ר"א לאשמעינן ה"ל לאשמעינן סברא זו בשני אשמות וכנזכר]. ומהנזכר היה אפ"ל בחקירת התוספות מהא דברירה. דכיון דשניהם קדושים רק א' להקרבה וא' לרעיה וקדושה לרעיה נמי קדושה מיקרי עי' לעיל דף י"ז ע"ב לרעיה וד"ה. כה"ג אפ"ל ברירה על אותה דהקרבה. וכעין דמיון קצת תמצא בר"ן רפ"ה דנדרים בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דמותרין ליכנס לחצר משום ברירה שכתב הר"ן דברירה דהכא עדיפא מדעלמא לפי שאנו יודעין שעתיד כ"א לזכות בכל גוף החצר בזמן שישתמש בו ועיקר הדבר מתברר מתחילה ומה שלא נתברר מתחילה אינו אלא מיעוטא היינו הזמן שרצה לזכות בגוף החצר כה"ג יש ברירה ע"ש. וה"נ כיון דשתיהן קדושות ואין הבירור איזו קדוש ואיזו חולין רק איזו קדושתה מרובה מאידך היתרון דזו מזו הוא רק הבדל מועט וכן בהא דחלות התודה ובחלות הכבשים הנזכר. כה"ג אמרינן ברירה לכ"ע וכהא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה בחצר. ובהא דשו"ט הגמ' אליבא דמאן הוצרך ר"א לאשמעינן. ולא אמרינן דקמ"ל דכה"ג לית ביה משום ברירה. י"ל דהא דבכה"ג אמרינן ברירה נראה זה להש"ס לדבר פשוט כנ"ל לכאורה ואכתי צ"ע בכל מה שכתבנו בזה. ק"ו ומה אבודה בשעת הפרשה דאמרי רבנן כו'. ה"מ להקשות הק"ו גם להיפך ומה אבודה בשעת כפרה דאמר רבי רועה אמרי רבנן תמות אבודה בשעת הפרשה דלרבי תמות לרבנן לא כ"ש. רק משום דמסתביר להש"ס כרבנן הקשה מדרבי:

בשלמא ביו"ט דקטרח טירחא דלא חזי ליה. והא דלא שרינן בזה כמו נתינת עור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן דאל"כ לא ישחוט וימנע משמחת יו"ט כדאיתא בביצה דף י"א. וה"נ מ"ל דצריך העור לצורך נפחים או דבש וכשלא נתיר לו להרגיל ימנע מלשחוט עד אחר יו"ט וימנע משמחת יו"ט. ודוחק לחלק דשאני עור לפני הדורסן דשייך לכ"ע משא"כ בזה דלאו כ"ע צריכים לצורך נפחים או דבש משום תקנתא דמיעוט לא התירו הטירחא. אך למ"ש הפר"ח באו"ח סימן תצ"ט בהא דהתירו סופן משום תחילתן בעור לפני הדורסן הוא משום דעכ"פ העור חזי למיזגא עליה ע"י הדחק משא"כ בנוצות העוף ע"ש. לפי"ז במרגיל דלא מ"ל בטורח זה שום צורך יו"ט לא התירו בזה סופן משום תחילתן. אך הצל"ח שם בביצה ברש"י ד"ה התם לא מוכחא מילתא. כתב דבמילתא דאין חשש מלאכה התירו טרחה וטלטול סופן משום תחילתן אף בלא חזי למידי ביו"ט ע"ש. וצ"ל בין טרחה מרובה כהא דמרגל לטרחה מועטת כמו טלטול נוצת העוף. אמנם י"ל למ"ש הפר"ח בשם הרשב"א עוד טעם אחר באיסור דמרגיל לפי שנראה כמתכוין לעשות כלי ע"ש. לפי"ז יש בזה חשש מלאכה האסורה ביו"ט [ע"ש בפר"ח במלאכת הנאד] והלכך לא התירו בזה סופן משום תחילתן כנ"ל לכאורה:

אלא בכור מאן תנא אר"ח ב"ש כו' לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור. בבכורות דף ל"ג פרש"י בקדושתו קאי אפי' לאחר שחיטה כתם וכי היכי דתם אין מרגלין משום בזיון קדשים דפוגם בבשר כו' בבע"מ נמי אין מרגלין. והק' בבית מאיר שם אם יש בהרגלה בזיון בשר מה הקשה ומה צריך לב"ש הא מתני' היא בדף ל"א דכל בזיון בע"מ אסור משום דאין הנאתו להקדש ומ"ש בזיון בשר הבכור ע"י הרגלה או בזיון המכירה עכ"ד. ול"נ דלא קשה דע"כ אין כל הבזיונות שוות ואין כל הקדושות שוות וכל שיותר קדוש קפדי' בי' יותר אף על בזיון שקל מאידך ובקדושה קלה לא קפדי' רק על בזיון גדול. והרי בכור בע"מ לכ"ע יש בו קצת קדושה לענין שאין נוהגין בו מנהג בזיון למוכרו באיטלז ולהתוס' בבכורות דף ל"א סוף ע"א הוא איסור דאורייתא ע"ש. ומ"מ שלא באיטלז נמכר. אף דבכור תם שחוט אינו נמכר [אף לכהן] גם שלא באיטלז משום בזיון קדשים כדפרש"י לעיל דף ז' ע"ב בד"ה מוכרין אותו תמים חי. והיינו משום דתם קדוש יותר. וא"כ ל"ק אם מסתביר לר"ח לתלות בזיון זה דהרגלה. בהא דלמנות ישראל על בכור בע"מ דלב"ה דאינו קדוש כ"כ לאוסרו לישראל שרי בזיון זה דהרגלה ולב"ש דקדוש יותר דאסור לישראל למנות עליו ראוי שתאסר גם בבזיון קל זה דהרגלה [ואולי לב"ש גם כהן לכהן אסור למכור בכור בע"מ כבתם וחזה ושוק. ורק לזמן עליו כהן הוא דמתיר. והרי המהרש"ל חילק כעין זה לב"ה דמתיר לזמן עליו עכו"ם. דמ"מ למכור לעכו"ם אסור משום בזיון קדשים עי' ש"ך ביו"ד סימן ש"ו סק"ז. הרי דמכירה יותר הוא בזיון מזימון. וי"ל דה"ה כהן לכהן לב"ש] ואע"ג דברש"י שם בבכורות בד"ה במערבא אמרי. חשיב להרגיל בזיון גדול. ר"ח לא יסבור הכי. ובמ"ש בש"מ וכ"ת וכי סתם לן תנא כב"ש מצינו למימר דה"ק בכור אסור להרגיל כמו בש"א דאסור כו'. וכוונתו דלא מצא תנא בשמו שנתפרש שיחמיר בבכור בע"מ זולת ב"ש לכך נקטי' אף די"ל דגם ב"ה יאסור להרגיל. וביד מלאכי סי' תנ"ד הביא מ"ש הרשב"א בחולין דף ל"ד בהא דאמר שם דלא כר"י ולא אמר ור"א. והק' בי"מ דלדברי הרשב"א גם הכא הל"ל ודלא כב"ה דפליגי עליה ע"ש. ולדברי הש"מ שהוזכרנו הא י"ל דגם לב"ה אסור להרגיל. וגם להש"מ מתורץ קו' הב"מ למה שכתבתי דרצה למצוא תנא מפורש בשמו דמחמיר בבכור בע"מ. ופי' מ"ש בנוב"ת חי"ד סימן קצ"ד בשינוי סוגיא דהכא ודבכורות דף ל"ג. ובמש"ש התוס' דלב"ש חשיב פירכא דמה לטמא שכן הותר בעבודת צבור אף שהוא מעבודה לאכילה ע"ש. נ"ל די"ל הכי ע"פ המבואר בפסחים סוף דף ע"ב דאמר ר' טרפו לר"ג עבודה עבדתי והיינו אכילת תרומה בגבולין דהוי כעבודה בביהמ"ק. וביבמות ריש דף ט"ו פרש"י דר"ט מתלמידי ב"ש היה ע"ש. ואם כן י"ל דה"ה אכילת בכור בע"מ לב"ש הוי כעבודה למאי דמדמהו לחזה ושוק דהוא מצוה באכילתו עי' רמב"ם רפ"י ממעה"ק אכילת החטאת והאשם מצוה כו' וה"ה לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה ע"ש. וא"כ ה"ה אכילת בכור בע"מ דיליף שנאכל דוקא לכהנים ולא לזרים חשיב עבודה דמ"ש מתרומה ולכך חשיב אליבייהו פירכא דמה לטמא שכן הותר בעבודת צבור. וע"ש עוד דלב"ש לא שרי למי שטומאה יוצאה מגופו וקרא דהטמא והטהור יאכלנו מתוקמי בטומאה שא"י מגופו ולב"ה שרי. ובהגהת מצפה איתן שם הק' לב"ה הא יש היקש דובשרם יהיה לך כו' ואיך מפיק סתמא דקרא מהקישא כו' ע"ש. והנ"ל דאפ"ל ע"פ המבואר ביבמות דפ"ו ע"א דלר"מ מעשר ראשון אסור לזרים מהקישא דמעשר לתרומה ורבנן לא מקשי וכתבו התוס' משום דלא מצי לאקושי לגמרי לאסור אף ללוים כתרומה ע"ש. וה"נ כיון דאי אפשר להקיש בכור בע"מ לחזה ושוק לגמרי לענין טומאה דהא בחו"ש אסור גם לטומאה שא"י מגופו ובבכור ע"כ שרי טומאה שא"י מגופו כדכתיב הטמא כו' הלכך לא מקשינן כלל לב"ה לענין טומאה וזהו כרבנן דר"מ דשרי מע"ר לזרים. וב"ש יסבור כר"מ דמקשינן מאי דמצינו להקיש אף דא"א להקישו לגמרי וכהא דאוסר מע"ר לזרים אף דא"א להקישו לגמרי לאוסרו אף ללוים אך מהסבר הש"ס לב"ה משום דמצינו דחלק הכתוב לענין פסח בין טומאת מת לטומאה יוצאה מגופו. י"ל דש"ה דלא מצינו שום הבדל בענין הזרות בין לוי לישראל לכך א"א לחלק בינייהו גם בענין מעשר ראשון אבל הכא אף דלענין חזה ושוק אין הבדל בין הטומאות מ"מ אחרי דמצינו הבדל ביניהם לענין פסח שפיר י"ל דלא מקשי' בכור בע"מ לחו"ש אלא בענין טומאה יוצאה מגופו. וע"כ אינו ענין למ"ש התוס' ביבמות אליבא דרבנן דר"מ. אך גם מ"ש במצפ"א מיבמות דף ע"ג דיש גז"ש בשעריך תאכלנו הטמא מבשעריך דכתיב בקדשים לא תוכל לאכול בשעריך והתם ודאי איירי בטומאה היוצאה מגופו ופליגי דלב"ש היקש עדיף מגז"ש ולב"ה גז"ש עדיף מהיקש עכ"ד. הנה בגמרא לא נקיט גז"ש. ובלא"ה איני מבין איך משמע ליה טומאה היוצא מגופו בלא תוכל לאכול בשעריך יותר מובשרם יהיה לך כחזה התנופה. גם מ"ש דלב"ה גז"ש עדיף מהיקש צ"ע בתוס' בזבחים דף מ"ח בד"ה דלכ"ע היקש עדיף:

כיצד מערימין פרק חמישי ע"ב כיצד מערימין על הבכור כו' בח"ס חא"ח סי' ס"ב נתקשה מ"ט נתנו חז"ל עצה להפסיד מתנות כהונה להערים על הבכור בזמן שבהמ"ק קיים ע"ש. ול"נ דל"ק כ"כ אם נ"ל להעלותו מן קדושת בכור לקדושת עולה דכולה כליל [וכדאמרינן עולה אין שלמים לא] ולא נחוש להפסד דח"כ שלא חל החיוב עדיין. ובפרט כשנוקמי המשנה בעני שאין לו עולה אחרת לחובתו. גם הא בסמוך ריש דכ"ה דרשינן מקרא אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו משיבוכר א"א מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן. אמנם בספרי מעשה חושב ספ"ח דערכין כתבתי דיש מקום לפרש לא יקדיש ע"ד שלילה דל"מ הקדישו וממילא גם דיוק דבבטן מקדישו יש לפרש אדיעבד. והעיקר כמ"ש מקודם. ועי' בהגהת הרש"ש שהק' דהא שלמים קדישי מבכור כו' ע"ש. והנה למ"ש התוי"ט מהרמב"ם [שציין הרש"ש] דנחתי' מקדושתי' שיהנה ויפסיד כו' ע"ש. נ"ל להסביר דבזה ניחוש שכ"א יעשה כן כדי שיהנה ויפסיד מ"כ. אבל לעשותו עולה לפטור חובתו אף שמרויח. לא חשו לזה ולא גזרו משום מיעוט החייבים עולות כיון דעכ"פ לאו כ"ע חייבים עולות ילדה שני זכרים כו'. פרש"י על שניהן חלה קדושת עולה כו' ומיהו איהו לא נדר אלא חד כו'. ופי' הבית מאיר לא בודאי חל קדושת עולה אשניהן אלא מספק דלא ידעי' אאיזו מהן חל שם עולה לפיכך ימכר אחד לצורכי עולה ואחד יקרב עולה דהא לא נדר אלא חד וממ"נ יוצא דאף אם חל הקדישו על זה שמכר מ"מ נפיק ידי נדרו בזה שנשאר חולין והוא יקריבו לעולה וזה ניחא בבהמת חולין אך בבהמה דהקדש פריך שפיר אידך ליהוי בקדושתיה דאמיה וכיון דלא ידעי' מנו הוא איך אפשר להקריבו עולה ולמכור לצרכי עולה ומוכרח לשנויי בבהמה דחולין וכנ"ל ע"ש. וק"ל הא אם חל הקדישו על זה שמכר לחייבי עולה הא לא עשה ולא כלום והמכירה לא מהני כדתניא בפסחים סוף דפ"ט המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וכדפרש"י שם ואין העולה קריבה אלא לשם בעלים הראשונים. וא"כ אף שהנודר יצא י"ח נדרו גם אם יקרב האחרת. עכ"פ החיוב עולה של האחר שקנה מהנודר לא יהא יוצא י"ח דשמא זו שחל עליה הקדישו הוא שמכר לו דל"מ המכירה. ואף דיש עצה שיקנהו אחד מהשני זכרים ולא יברר הקני' ויקרב כל א' וא' לשם בעליו וכמו בנתערב חין במינו [עולת ראובן בעולת שמעון] דזה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא כדתנן בזבחים דף ע"א ע"ב. מ"מ הא שם סוף דע"ד מוקי זה דוקא בקרבן נשים דלא בעי סמיכה ולא בקרבן אנשים כיון דצריך סמיכה בבעלים ולא ידיע בעליו וברמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק ה' ד' כ' דבקרבן אנשים לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחבירו כו'. וצ"ע לכאורה כיון דפסק בפ"ד דמעילה ה' ח' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. וא"כ במאי יש לו כח ליתן יותר מלמכור] ודוחק לאוקמי מתני' דהכא בקרבן נשים דוקא. ועי' בקצה"ח סי' ת"ו דגם להסובר קק"ל ממון בעלים היינו למכור זכות אכילת הבשר אבל אינו נשחט ונזרק רק ע"ש בעלים הראשונים. והנה הבית מאיר רצה לפרש ברש"י על שניהן חלה קדושת עולה קדושה ודאית אלא שהקשה דא"כ מאי פריך בגמ' אי בהמה דהקדש כו' אידך ליהוי בקדושת אמי' הא כבר חל עליו קדושת עולה ע"ש והנ"ל למ"ש בריש דכ"ד דבמקדיש בתודה מ' מתוך פ' אין בין משום ברירה וכמ"ש הרשב"א במקדיש מידי מנכסיו דבר שאינו מסויים כל שבירר אח"כ אחד מהן ה"ה מוקדש כיון שא"ב לבירור דמעיקרא והבאתי מ"ש הרמב"ם בליקדשו מ' מתוך פ' דהמ' השניות יפדו ויצאו לחולין ע"ש באורך. וכעת נ"ל דהמ' השניים דבחלות תודה דקדשו להצריכם פדיון דנלמד מהש"ס דמנחות כמש"ש הכ"מ וכן בשתי חטאות לאחריות דהק' הריב"א למה תרעה חברתה דהמתכפרת כיון שלא נאבדה. די"ל דבאמת זה אינו אלא מדרבנן. דודאי כיון דכה"ג יש ברירה ראוי שתהיה הב' חולין גמור מה"ת אלא משום דקודם שנברר היה ראוי לחול קדושה על זו כעל אידך [עי' לשון התוס' בסוף פ' הקודם] לכך עשו רבנן אותה ג"כ קדושה קצת בכל דבר כפי שנראה להם. בחטאת קדושה לרעיה. ובחלות דכבשים ודתודה להצריכן פדיון. ובהא דהכא אמרו דתיקדש השני לענין שימכר לחייבי עולה אף דדמיו חולין [דכמו דיצוייר קדושת דמים בלי קדושת הגוף. כן יצוייר קדושת הגוף בלי קדושת דמים. כבזה דגופה ימכר לעולה דוקא ודמיה תולין]. וכיון דקדושת השניה אינו אלא מדרבנן דהוא לאחר שיבורר אותה דהקרבה. לא שייך זה אלא בבהמת חולין דלא מקילינן ע"י החומרא דרבנן על של תורה. אבל בבהמה דהקדש דמה"ת ראוי שתהא אידך בקדושה דאימיה ודאי אי אפשר למוכרה לחייבי עולה כן י"ל לכאורה. ובקושיית הב"מ בפרש"י בגמ' דנפיק כו'. עי' בפי' ר"ג ובש"מ בהשמטות ובהגהת הרש"ש:

אר"י מותר להטיל מום בבכור כו'. עי' בתוס' ובמ"ש דיש לחלק בין מטיל מום למכירה דבמכירה יש לטעות יותר שמא ימכור אחר יציאת רובו. ובברה"ז הק' כיון דלר"ה ביציאת הרוב קדוש למפרע המיעוט שיצא א"כ ודאי לא ס"ל הא דר"י כו' ומאי שייך גזירה בכאן דמשום דינא דאורייתא אסור כו' ע"ש. וביאור דבריו אף דמצינו דגם התורה אסרה משום גזירה כמ"ש הכ"מ פ"א מטומאת מת ה' ב' די"ל דאסרה תורה בישול דבשר בחלב משום כדי שלא יבא לאכול ע"ש וכעין זה כתבו הר"ן ריש פסחים דהחמירה תורה בחמץ לעבור בבל יראה משום דלא בדילי מיניה כולי שתא יעו"ש. זה שייך רק במצינו איסורו מפורש בתורה דרשינן מעצמינו טעמא דקרא דהוא מסייג. אבל בזה אי לאו דלר"ה סברא עצמיית היא מה"ת שביציאת הרוב נתקדש המיעוט למפרע אלא מגזירה שימכור אחר יציאת הרוב בודאי אינו רק גזירה דרבנן ככל גזירות חז"ל מחשש שלא יבוא לאיסור תורה תורה כיון דלא מצינו רמז לזה בתורה דיהא שייך לומר שהוא מסייג דגזרה התורה ואי ד"ת הוא ע"כ אינו מגזירה דטעות שיהא שייך לחלק בין מכירה למום ופשוט. ובספר עטרת שאול בחולין דף ס"ט הביא מאליה רבא דגם לר"ה דלמפרע הוא קדוש הוא רק מגזירה ע"ש. וזה צ"ע לומר דמיירי דוקא שלא בזמן הבית דודאי משום גזירת חז"ל לא שייך להקריבו ויהא חולין בעזרה כיון דמה"ת אין בו קדושת בכור. ורחוק לומר דר"ה יסבור חב"ע לאו דאורייתא כר"ל בנזיר דכ"ט. ואלים ליה הך גזירה מהא דהבאת חולין בעזרה. ובש"מ בהשמטות מחלק דרק במכירה שהוא שלם לפנינו שייך לומר למפרע יבטל ההקדש המכירה אבל כשהוא חסר או בע"מ על מה תחול ההקדש והביא כזה מפרש"י כו' ע"ש. וכבר הובא כן בש"ך ביו"ד ס"ס שי"ג דלא כב"ת יעו"ש. וע"כ איני מבין קושיית הגרע"א בחידושיו ביו"ד ריש סי' שי"ט איך יכול לחתוך אבר שיצא דילמא קודם שישליכנו לכלבים יצא רובו והרי גם אבר זה קדוש ומטיל מום בבכור כו' ע"ש. ולהנזכר שפיר מותר ול"ד לקבורה די"ל דרק לזה שייך שיקדש למפרע כיון דגם בע"מ צריך קבורה כשנמצא טריפה כמבואר בסי' ש"ז ס"ב. משא"כ לענין הטלת מום וכנזכר. וחידוש על הגרע"א שלא נזכר מהש"ך דס"ס שי"ג ועי' מ"ש בצ"ק בתוס' דהכא:

אי בזה"ז מאי למימרא כו'. לכאורה היה אפ"ל דקמ"ל דלא נגזור בזה משום מהרה יבנה המקדש [עי' מ"ש לעיל ריש דכ"א מהח"ס] וגם יפקיע ע"י מום מקדושתי' דאז אסור. אך י"ל למ"ש הפרמ"ג באו"ח במשבצות ריש סי' קנ"ג דהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה אע"ג דילפי' לה מקראי כדהביא רש"י במגילה ריש דף כ"ו. י"ל דהוא רק מדרבנן וקראי אסמכתא ע"ש. וא"כ ודאי כיון דקודם שנולד אין בו משום איסור שינוי קדשים דאסור מה"ת רק מהא דמעלין בקודש ואין מורידין. וא"כ כה"ג גם בזמן ביהמ"ק אינו אלא דרבנן פשיטא דאין לגזור על בזה"ז משום מהרה יבנה המקדש. ועי' בצל"ח בביצה דף ה' ע"ב בד"ה ר"ש ור"ש. ובהא דפריך ואימא ה"נ דנגזור דילמא נפיק רוב ראשה וקשדי ביה מומא. הק' בהגהת הרש"ש דהא בע"ז דף י"ג ע"ב מסקינן אליבא דרבא דבזה"ז לכ"ע איסור הסלת מום אינו אלא דרבנן וא"כ מאי פריך ואימא ה"נ הא ה"ל גזירה לגזירה כו' ע"ש. ולמ"ש התוס' בחולין דף ק"ד ע"א בד"ה ומנא תימרא. דיש מקומות דגזרינן גזל"ג ע"ש. היה אפ"ל דגם הכא היה נראה להש"ס מאיזו סברא לגזור בזה גזל"ג לולא הא דמסיק דהא עדיפא כו'. עוד היה אפ"ל אף דלרבא הוא דרבנן בזה"ז. סתמא דהש"ס דהכא יסבור דמה"ת אסור גם בזה"ז ודלא כרבא. והרמב"ם בפ"א מאיסורי המזבח הלכה ז' פסק דמה"ת אסור גם בזה"ז ודלא כרבא. והלח"מ הק' מהא דרבא דע"ז. ולדברינו י"ל דסמך על סתמא דגמרא דהכא דנראה דחולק על רבא. והנה לדרך הראשון פשוט סברת הגמ' דיותר יש לחוש לתקלה דגיזה ועבודה דאסור מה"ת. מחשש דהטלת מום אחר דנפיק רוב ראשה דאינו אלא דרבנן. ולדרך השני דשניהם איסור תורה נמי י"ל משם דחשש הטלת מום אינו אלא פעם אחד. וחשש תקלה דגיזה ועבודה יש לחוש לכמה פעמים לכך אלים יותר חשש דגו"ע מחשש דהטלת מום. גם כיון דהטלת מום בזה"ז סובר שם הרמב"ם אף דאסור מה"ת אין לוקין עליו וכמ"ש בח"ס חי"ד ס"ס ש"ו דמכל מום אתרבי רק האיסור ל"ת ולא למלקות ע"ש. ממילא הוא קיל מגיזה ועבודה דלוקין עליו וכמ"ש ביד מלאכי סי' שע"ח דלאוין שאין לוקין עליהם קילי מלאוי שלוקין עליהן כ"ש. ולכך חשו הכא יותר לגו"ע מהא דהטלת מום. גם הטלת מום הוא רק חשש אחד והכא תרתי חשש דלאו דלא תגוז וחשש דלא תעבוד. הא עדיפא כו'. עי' מ"ש התוס' בהא דרב מרי דבכורות דף ג' פ"ב. ושם פי' ר"ג דר"מ ידע לאקנויי קנין גמור לכל אדם אפילו שלא בפניו כגון פ"י בנו ובתו הגדולים דאית להו יד וזכו ליה לעכו"ם זכיה גמורה וכ"ע לא ידעי כו' וסבר דאפילו ע"י בנו ובתו הקטנים יכול לאקנויי ע"ש ודבריו צ"ע מדמסקינן בב"מ ריש דע"ב דכותי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה.

ואיך יזכה העכו"ם על ידי בנו ובתו הגדולים דר"מ. והנה בספרי נפש חיה בב"מ דף ע"ב סד"ה בשלמא הבאתי מספר דרוש וחידוש בכתובות דף י"א דאם במעשה א' עשה שליחות לעו"ג ולישראל מתוך שמועיל לישראל מועיל גם לעו"ג. וכתבתי דמ"מ במזכה עו"ג לישראל ע"י ישראל אף אי הזוכה הוא שליח דשניהם דמי שזכין לו ודמזכה לא מהני דלא שייך כזה אלא כשהשליחות דעו"ג ודישראל בחד גוונא הוא משא"כ שליחות דמזכה ומי שזכין עבורו הפכיים הוא כה"ג לא שייך מתוך ע"ש. וא"כ אולי י"ל דזה אינו רק ברוב הזכיות דהוא רק טובת מי שזכין עבורו ולא טובת המזכה. דליכא שום השתוות בענין השליחות למי שזכין לו ולמזכה דמזה מוציאין החפץ ואינו טובתו ולזה מכניסין וטובתו הוא. אבל בנד"ד אף דלא שוו בזה דמישראל מוציאין ולעו"ג מכניסין. מ"מ יש השתוות בהשליחות בענין הטובה דזכות הוא גם לישראל מה שיקנה העכו"ם. וכמ"ש בפ"ת ביו"ד סי' ש"כ סוף סק"ה מהפנים מאירות דבמכרו איש אחר בלי ידיעת בעלים מהני מטעם זכין לאדם שלא בפניו ע"ש ובתוס' בפ"ז דף פ"א סוף ע"א. וא"כ י"ל בזה מתוך דמהני מצד הישראל יהני גם מצד העכו"ם ואכתי צ"ע:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה