אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף כ.

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף כ.

דף יט:

אלא מעתה כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש כו'. פרש"י לפרו פר יה"כ. וק"ק למה פי' כן דהא שפיר מתפריש גם בפר שמביא כ"ג בשגגת הוראה עם מעשה לעצמו כדאיתא ברפ"ב דהוריות וברמב"ם רפט"ו משגגות דמביא פר דמיירי מחטא ידוע דומיא הא דיחיד שהפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו דבסמוך דמיירי מחטא ידוע. ופר דיוה"כ אינו על חטא ידוע. וגם הא לענין תמורה עסקי' הכא. והרי פר דיוה"כ גופיה אינו עושה תמורה כמבואר ברמב"ם פ"א מתמורה הלכה י' משום דאחיו הכהנים מתכפרין בו והרי הם בו כשותפין. ולשון הרמב"ם פ"א מתמורה הלכה כ"א וכ"ג שהפריש פרה לחטאתו כו' מתפריש שפיר בפר דשגגת הוראה עם מעשה ופרש"י צע"ק. ועי' מ"ש הרמב"ם ספ"א דתמורה בכל הנך דכל המשנה בחטאות לא נתקדשה כלל ואפי' קדושת דמים ויצא לו זה מהכא לחלק בין חטאת לשאר קרבנות. והלח"מ כתב דלהראב"ד פ"ד מפסוהמ"ק לרבנן דר"ש כהן שהפריש פרה לפרו [וכן הנך דחשיב] קדוש ועושה תמורה דלא גרע ממפריש נקבה לפסחו ולאשמו כו' ע"ש. והנה מלבד קושיות הלח"מ שם. יש לי להעיר דהרמב"ם פט"ו ממעה"ק ה' ג' כתב במחויב חטאת ואמר על הבהמה חציה חטאת וחציה עולה או שלמים כו' תמות כמו שיתבאר בחטאות המתות וכתב הכ"מ דמפרש הא דלקמן דף כ"ו ע"א דאיתא הכי. דמיירי במחויב חטאת וכיון שא"א לו להתכפער בה משום דחציה עולה וחטאת לאו בת רעיה היא הלכך תמות ע"ש וכוונתו נ"ל אף דמצינו גם בחטאת רעיה כהא דלקמן רפ"ד בחטאת דעיברה שנתה עד שלא כיפרו הבעלים דתרעה כו' וכ"פ הרמב"ם פרק ד' מפסוהמ"ק הלכה ז'. י"ל דש"ה דבשעת ההפרשה ראויה היתה להקרבה ע"כ נשאר בה יותר קדושה להצריכה רעיה וממילא עושה תמורה כדאיתא הכא בכל הרועה להסתאב. אבל בחציה חטאת וחציה עולה דמתחילה לא נראית להקרבה קילי קדושתה שאינה רועה ואינה עושה תמורה וכמ"ש הרמב"ם פרק א' מתמורה ה' כ' דכל החטאות שדינן שימותו אין עושין תמורה ע"ש. ומ"מ קצת קדושה שייך בה לענין הא דדינה שתמות כיון דעכ"פ אין שינוי עצמיי בגוף הבהמה שהפריש חציה לחטאת. אבל בשינוי דפרה לפרו וכן בנשיא שהפריש שעירה והדיוט שעיר דהוא שינוי בעצם גוף הבהמה לא קדוש כלל לשיטת הרמב"ם אבל למ"ש הלח"מ בשיטת הראב"ד דבפרה לפרו וכן אינך קדשי ועושין תמורה כדין נקבה לפסחו ולאשמו. ובדין דחציה חטאת וחציה עולה דתמות שכתב הרמב"ם וכן במ"ש דחטאות שדינן שימותו אין עושין תמורה. לא מצינו שיפלוג הראב"ד על הרמב"ם וכללא הוא דשתיקת הראב"ד להרמב"ם כהודאה דמי עי' משל"מ פ"ט מכלאים הלכה י"א [ועי' בשדי חמד בכללי הפוסקים סי' ו'] זה ודאי קשה למה בפרה לפרו יקדש יותר לענין שתרעה ועושה תמורה. מבחציה חטאת וחציה עולה דתמות וממילא דאינה עושה תמורה ולכאורה זה לא גרע מפרה לפרו. ואולי י"ל דיש מעלה בפרה לפרו דעכ"פ משכחת לה שייכות קדושת קרבן על פרה כמו שלמים וכן בהא דשעיר ושעירה. אבל שיהא קרב שיהא ב' קדושות בחד בהמה זה לא מ"ל וצ"ע:

הני תרי גופי נינהו. פרש"י אבל עולה נקבה בהאי גופא מ"ל דאי בעי מפקר נכסי' והוי עני וחזיא ליה עולת העוף. ולכאורה גם בעני דיש מקום שיחול גביה קדושה בעולת נקבה דבהמה מטעם ששייך אצלו עולת העוף: מ"מ לענין שיעשה תמורה דתליא בקדה"ג צריך מגו דנחית לה ק"ד נחית לה קדה"ג. וא"כ בעשיר דצריך עוד מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני.

ה"ל תרי מגו. והרי לעיל די"א ע"א בבעיא דמקדיש אבר לדמיו סליק בתיקו אי אמרינן תרי מגו. אך י"א דאין לדמות המגות להדדי. וכהא דלעיל דף י"א ע"א סליק בזה בתיקו. ואלו בב"מ דף ט' ע"ב בהא דליקט את הפיאה הוא פלוגתא דר"א ורבנן אי אמרינן תרי מגו. גם למסקנא מתוקמי הא דר"ש גם בעשיר ושייך ביה עולת העוף בלא מגו משום דסבר כראב"ע ומיירי בעולת נדבה [ועי' בש"מ בהשמטות] אך ק"ק דא"כ אדמפליג ר"ש בין עולתו לפסחו ואשמו. בעולה גופיה ה"מ לפלוגי דבעולת חובה אינו עושה תמורה ובעולת נדבה עושה [וכן הא דרשב"י דאמר משום ר"ש אף לעולתו אין עושה תמורה כדאיתא בסמוך ע"ב. א"צ לאוקמי דפליג ר"ש ב"י עם ברייתא דהכא. אלא דנוקמי זו בעולת חובה וזו בעולת נדבה. אך בירושל' שקלים פ"ד ה' ז' בחדא ברייתא מיתניא וע"כ דפליג ר"ש ב"י עם ת"ק בדברי ר"ש] . וחילוק דחובה ונדבה מ"ל בהרי עלי עולה בין קבע נדרו תחילה בבהמה ללא קבע עי' תוס' ובש"מ בהשמטות. ואולי י"ל דמחמת הוכחת הש"ס דמוכיח דל"מ שם עולה דגבי עולת העוף שיחול קדה"ג על עולת נקבה דבהמה זולת היכא דקרבן זה בעצמו יוכל להיות עולת עוף וזה לא מ"ל אלא בעולת נדבה וכראב"ע. נימא דהא דעולת חובה דאי אפשר בעשיר לבוא לעולת העוף אינו רבותא כ"כ לאשמעינן דאינו עושה תמורה וע"כ לא חש ר"ש למינקט זה. ובפסח יש רבותא אף דמותר פסח קרב שלמים. והנקבה שהפריש לפסח אף דאיהי לא תקרב שלמים מ"מ כשתרעה ותומם יהא דמיה לשלמים דאיתא בנקבה והוי לכאורה כאילו זה הקרבן יכול לבוא נקבה וסד"א דעושה תמורה וכדסובר רבי באמת כן מטעם זה קמ"ל ר"ש דמ"מ אינו עושה תמורה ולא דמי לעולת נדבה. אבל עולת חובה היה אצלו דבר פשוט דאינו עושה תמורה [וע"ז י"ל דלא יפלוג רבי] ולכך לא נקיט ר"ש עולת חובה. ואשם דנקיט. לפי המסקנא י"ל דנקיט אשם אגב פסח ודו"ק. ודמיהן יפלו עם שאר נסכים לבדק הבית. דסבר ר"א סתם הקדשות לבדה"ב ואפי' בהמה כדפרש"י. וצ"ע מהיכי תיתי נימא הכי דכן היה כוונתו ועבר אאיסור ותורה דאסור להקדיש תמימים לבדה"ב כדאיתא לעיל דף ז' ע"ב הא יותר מסתבר לומר דהקדישן למזבח דאינו איסור. דלא שביין התירא ועביד איסורא כעין דאיתא לקמן דף כ"ז ע"א. ואף דבירושלמי פ"ד דשקלים הלכה ו' אריו"ח בטעמי' דר"א דיליף מדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' כו' מיכן שסתם הקדשות לבדה"ב [וכן הוא בת"כ]. לכאורה גזה"כ ל"ש לומר על מה דתלי בדעת האדם המקדיש. וקושייתינו הוא דנימא דלא היה דעתו באופן שיעבור על ד"ת. ובודאי דאיסור הקדש תמימים לבדה"ב הוא אף שמקדישן בהדי שאר דברים שמותר להקדישן דמה"ת נחלק בזה. ולומר דמיירי בלא ידע מהאיסור ולא שייך לומר דא"כ הקדש בטעות הוא דהא ר"א סובר הקדש טעות הוי הקדש כדאיתא בערכין דף כ"ג ע"א. דאין זה במשמע. גם לא מסתבר דלא יסבור ר"א איסור זה דלהקדיש תמימים לבדה"ב. ואין לומר דאין האיסור אלא במקדיש התמימים לבדה"ב אדעתא לפדותן שיהיו חולין אבל במכוין אדעתא לפדותן לצרכי קרבנות ושיפלו דמיהן לבדה"ב אין איסור. דבכה"ג הרי אינו סתם הקדש ואפשר דע"ז לא הוי פליג ר"י. והנה במ"ש בירוש' דיליף ר"א דסתם הקדשות לבדה"ב מקרא דקודש לה'. לכאורה נראה דגם לר"י צריך קרא להא דנקבות דימכרו לצרכי שלמים דיביא בדמיהן עולות. דהיינו דקודש לה' משמע דכולו לה' דעולה כולה כליל.

ואף דעור העולה לכהנים.

הא אמרינן בזבחים דק"ג ע"א דבעולות דמקדיש נכסיו גם לר"י אין עורותיהן לכהנים מדכתיב עולת איש פרט לעולת הקדש וכן הוא ברמב"ם ספ"ה ממעה"ק. ונחזור לקושייתינו. דיש להעיר דהמקדיש נכסיו סתמא משמע כל הנכסים והרי בערכין ריש דכ"ח סובר ר"א דאם החרים כולם אינו מוחרם וה"ה להקדש גבוה ע"ש בתוס' וא"כ איך סובר הכא דמהני הקדישו. אך למ"ש הכ"מ פ"ה מערכין ה' ח' להראב"ד דגרסינן במשנה דשקלים ר' אלעזר והוא ר"א בן שמוע ע"ש. ניחא דלא יסבור כלל דגם בדיעבד לא יהני ועי' ברמב"ם פ"ו מערכין ה' ב' דפסק דבדיעבד מהני וכמ"ש הכ"מ דמשמע להרמב"ם דרבנן פליגי על ר"א ע"ש. והרי מהכא נמי מוכח כן. אך עפ"כ לכתחילה לכ"ע אסור מה"ת להקדיש כל נכסיו או אפי' כל בהמותיו ע"ש בערכין וברמב"ם שם. וא"כ אולי י"ל דסברת ר"א כיון דלא חש אאיסור זה: לא חש נמי אאיסור דמקדיש תמימים לבדה"ב ובכה"ג לא נימא לא שביק היתר ועביד איסור [וצ"ע לקמן דף כ"ז ע"א]. וכבר נו"נ האחרונים בחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אי שייך חזקה זו היכא דגם כשיבעול לשם קדושין יהא איסור דנימא כמו דלא חש להאיסור האחר לא חש נמי לב"ז ובשדי חמד מערכת האלף סי' ל"ב האריך בזה יעו"ש. וה"נ נימא כמו דלא חש אאיסור דלהקדיש כל נכסיו לא חש נמי אאיסור דהקדש תמימים לבד"ה דלא חמיר ליה איסור זה. מהאיסור דלהקדיש כל נכסיו. אבל אם מקדיש רק מקצת מבהמותיו תמימים סתמא אפשר דמחמת החזקה לא שביק התירא כו' יודה ר"א דלהקדש מזבח נתכוין משום דלא שביק התירא כו'. ובלח"מ ספ"ה ממעה"ק הק' במש"ש הרמב"ם וכן המקדיש נכסיו והיה בהם זכרים שדינן שיקרבו עולות כו' וזהו כר' יהושע. והרי הוא פסק בפ"ה מערכין הלכה ז' כר"א דזכרים ימכרו לצורכי עולות יעו"ש. ולהנזכר היה אפ"ל דהמקדיש נכסיו כו' שכתב הרמב"ם אינו בדיוק כ"כ כדדייקינן בלשון המשנה דמיירי כשעשה איסור להקדיש כולם אלא מיירי במקדיש מקצת מבהמותיו באופן דליכא איסור ובכה"ג גם לר"א דינם שיקרבו עולות הן עצמן דמחמת החזקה דלא שביק היתר כו' יודה ר"א דמסתמא למזבח נתכוין. אך דוחק לכוין בלשון הרמב"ם המקדיש נכסיו שהוא כלשון המשנה. כוונות שונות. גם בירושלמי שם בשקלים דנחית לחלק בין מקדיש נכסיו למקדיש עדרו דבמקדיש עדרו מודה ר"א לר"י שהוא למזבח ע"ש. ולדברינו יש לחלק במקדיש עדרו בין כולו למקצתו וצ"ע בכ"ז:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה