מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא
תמורה · דף יט:
והאי נמי חזי להקרבה קמ"ל. בש"מ הביא גירסא סד"א טעמא דר"א דסבר כיון דאקדשיה אימיה קדושת דמים אקדשיה נמי לולד ק"ד ומגו דקדוש ק"ד קדה"ג נמי מחתא ליה דהא חזי ואימא ה"נ א"כ נפלוג ר"א במפריש נקבה לאשם ונדע דכ"ש מפריש נקבה לעולה כו' ע"ש. ויש לעיין באמת אמאי לא נימא מגו זו דליקדש הולד קדה"ג כבמקדיש זכר לדמיו דבסמוך. והנ"ל דלמאי דסליק בתיקו לעיל דף י"א ע"ב אמרינן תרי מגו ע"ש. י"ל דה"נ הוי כעין תרי מגו. דק"ד דולד שבא מק"ד דהאם קרי ליה בבכורות די"ד ריש ע"ב כטפל לגבי עיקר יעו"ש. וא"כ י"ל דק"ד דולד תורת מגו עליו דקדיש במגו דק"ד דהאם ולכך לא נימא תו מגו על הולד שיקדוש קדה"ג זולת במפריש נקבה לעולה לר"א ומטעם דאיכא שם עולה על אמו. ולפי"ז יש לפשוט מזה בעיא דלעיל דף י"א דלא נימא תרי מגו אע"ג דשם סליק בתיקו ועי' בע"ז דף ס"ח סוף ע"א בתוס' וביד מלאכי סי' תרל"ה. וי"ל נמי בהא דבכורות שלא יהא טפל תמור מהעיקר לכך מתפיס בע"מ קבוע למזבח וילדו דנפדין תמימים. ג"כ הטעם משום דתרי מגו לא אמרינן הלכך לא תל קדה"ג על הולדות התמימים. וכן נ"ל בולד אפי' זכר דאשם נקבה לר"ש דחשיב אשם נקבה כבע"מ קבוע נפדה תמים דשייך בזה הסברא שלא יהא טפל חמור מהעיקר כמו בולד דבע"מ קבוע:
הקדיש זכר לדמיו קדוש קדה"ג. בספרי מעשה חושב בערכין דף ה' ע"א כתבתי דלהתוס' בזבחים דף נ"ט דמתפיס תמימים לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח הוא מדרבנן משום דלא שכיחי תמימים ה"ה מקדיש זכר לדמיו דקדוש קדה"ג מדרבנן ודאמרינן כן במקדיש נקבה לאשם אף דב"כ וב"כ לא יקריבו בהמה זו הוא משום לא פלוג ע"ש. והנ"ל דכן צ"ל בשבועות דף י"א בתמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימין משום דלב ב"ד מתנה שאם לא הוצרכו יהיו לדמיהן דפרכינן מהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדה"ג. ולכאורה הא י"ל דש"ה דנפדין תמימין אדעתא לחזור וליקחם ממעות תרומה חדשה ובכה"ג לא שייך טעם התקנה משום דלא שכיחי תמימין דנמי י"ל דמשום לא פלוג ראוי שלא לפדותן תמימין אף דל"ש בזה טעם התקנה וכדמוכח כן מהא דמקדיש נקבה לאשם ובתוס' כתבו דהא דשבועות שם דאמר דלדמי נסכים לא קדיש קדה"ג אפיא כר"ש כו' וכדפירש בצ"ק דרבה כר"ש ס"ל ע"ש [וע"כ צ"ל כן דהא ר"ש גופיה סובר דתמידין שלא הוצרכו לצבור אין נפדין תמימים כדאיתא שם ע"ב וכדמסיק שם דף י"ב פ"א דלר"ש מקיצין בהן את המזבח יעו"ש]. וצ"ע דא"כ ה"ל לפסוק כר"ש כיון דלא מצינו אמורא שיפלוג בזה על רבה שיסבור כת"ק והרי הרמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק ה' ט"ז פסק כת"ק ואולי אפשר לחלק דשאני במקדיש נקבה לאשם דעכ"פ איכא במינה אשם דהיינו בזכר דנקבות וזכרים מין אחד חשיבי וגם משכחת לה שיצא ממנה אשם כשתלד זכר בכה"ג דוקא הוא דאמרינן מגו דנחית על הנקבה ק"ד נחית עלה קדה"ג עכ"פ להא שתצטרך מום לפדותה אבל במקדיש בהמה לדמי נסכים דאין נסכים ממין הבהמה כלל וגם לא מ"ל שיצא מהבהמה נסכים בזה לא אמרינן מגו דקדשה ק"ד תקדוש קדה"ג שיצטרך מום לפדותה ואכתי צ"ע:
אשם בן שנה כו'. בתוס' כתבו דהא דתני במנחות פסול ותעובר צורתו כו' אתיא כר"ש דאינן קדושים והוי כשוחטים קדשי בדה"ב בפנים דפסול. ודבעי עיבור צורה ה"ט דלא ליחלפו בשאר קדשים פסולין דבעי עיבור צורה. והנ"ל הא דלא תירצו דתיתי כתנא דבי רבה בר אבוה בפסחים דף פ"ב ע"ב דאמר אפילו פגול טעון עיבור צורה עי' בתוספות במנחות דף מ"ח. הוא משום דיליף לה עון עון מנותר כדאיתא בפסחים שם. וזה לא שייך אלא בקדשי מזבח דומיא דנותר ולא בקדשי בדה"ב. אך יש להקשות דא"כ בהא דתני שם זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו: ויצא לבית השריפה. הרי דלא גזרינן להצריך עיבור צורה בפסול בגופו אטו שאר קדשים פסולים דצריכי מדינא עיבור צורה ומ"ש בזה דוקא דגזרינן וצ"ע. ובמ"ש התוס' מר' אפרים:
דהכא בשלא לשמו ולכן כשר כו'. לכאורה צ"ל דכל העבודות דהיינו שחיטה קבלה הולכה וזריקה עשאן לשם עולה. דאם רק השחיטה היה לשם עולה ואינך לשם אשם לכאורה אינו ראוי להכשירו לעולה כיון דההקדש היה לשם אשם וכן רוב העבודות היה לשם אשם. ולאשם אין להכשירו כיון דצריך בן שנה והוא בן שתים וע"כ דכל העבודות עשאן לשם עולה ואז כשר לשם עולה אף שהופרש והוקדש תחילה לשם אשם. והנה זה פשוט דלכתחילה אסור לשנותו לשם עולה משום דאסור לשנות מקדשים לקדשים ועובר בל"ת עי' ברמב"ם פ"ד מתמורה הלכה י"א:
מדכתיב בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים וה"ה לשאר הקדשים שאין משנין אותו מקדושה לקדושה. ובודאי זה נאמר גם על קדשים שאין ראוי להקריבן למה שהקדישן והפרישן תחילה וכדמוכח מדתנן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם. ומשמע דאסור: לשנותה לשלמים. וה"ה כשצריך בן שנה והביא בן שתים. אך:
צ"ע בכבר עבר ושחטו לשם עולה. אם מותר לעשות שאר העבודות לשם עולה. אע"ג דבאשם כשר אסור לשנות עוד אף דכבר שינה בעבודה אחת כדאיתא בריש זבחים. הוא משום דיתכשר גם כשיעשה שאר העבודות לשם אשם. אבל בזה דלא יתכשר לשם האשם שהפרישו כדמשמע במנחות וא"כ אפשר דעדיף שיעשה גם שאר העבודות לשם עולה ויקרב עולה מהא דיצא לבית השריפה. או אפשר דגם אם יעשה שאר העבודות:
לשם אשם יתכשר לעולה אם שחטו כבר לשם עולה כיון דא"א לו להיות אשם דלא כמ"ש מתחילה ועכ"פ כשרות דהכא לעולה הוא וכמ"ש בש"מ בהשמטות בשחטן שלא לשמן דכיון דעקר שם:
אשם מהם ועשה עולה יהיו כשרים דהא חזי שפיר לעולה כו' ע"ש. ומשמע דדינו להקריבו עולה. שוב ראיתי בקרן אורה בזבחים דף קי"ד [שהובא בתוס'] שהק' דהא בשביל מחשבת שלא לשמו לא נשתנה הזבח ואשם הוא כדמעיקרא כדאיתא בריש מכילתין ולמה יוכשר מח"ז בשלא לשמו יותר מלשמו וכתב דלא פסל מח"ז אלא בעושה לשמו כמצותו אבל בשלא לשמו כיון דאפי' בזמנו לא עלה לבעלים ואפ"ה כשר ה"נ שלא בזמנו כו' ע"ש. וכבר כתבנו דמהש"מ נראה דדינו להקריבו עולה ומאי ראיה מריש זבחים דמיירי מזמנו. על שלא בזמנו כהא דאשם בן שנה כו'. ומסברא י"ל כיון דע"י מחשבתו לעקרו מאשם יחשב זמנו אפשר דזהו עדיף והדבר צריך הכרע וצ"ע: דיליף ליה מבכור כו'. והק' בש"מ דא"כ בן שתים והביא בן שנה נמי ליקדש דהיינו מח"ז כו' ע"ש. ולכאורה י"ל כיון דילפינן מבכור לא נוכל למילף על משך זמן יותר מז' ימים דומיא דבכור דמלידתו פד זמן היתר להקריבו אינו רק ז' ימים. ומבן שנה עד בן שתים ע"כ יש יותר זמן. דהא איל לא חשיב רק משיהא לו שנה ול"א יום עד סוף ב' שנים ומתחילת שנה שניה עד כלות ל"א יום אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא הנקרא פלגס כמבואר ברמב"ם פ"א ממעה"ק הלכה י"א. וניחא הא דמח"ז כזה אינו קדוש. ובאמת במקדיש פלגס ז' ימים קודם שיגיע למדרגת איל יקדוש משום דבכה"ג יש ללמוד מבכור.
ומשמע דלא נראה להש"מ לחלק בין זמן מועט למרובה. אך גם לתירץ הש"מ דלא ילפינן מבכור ומעשר אלא מח"ז דקודם ח' ימים שאין ראוי לשום קרבן כו' אבל בן שנה דחזי לקרבנות אחרים גרע כיון דחזי לעלמא וכאן דחזי ע"ש. וא"כ פלגס ראוי שיקדש למאי דאריו"ח בחולין דף כ"ג דבריה הוא וגם באמר הרי עלי עולה כבש או איל לא יצא בפלגס יעו"ש. וא"כ הוא דמי למח"ז דקודם ח' דקדוש כנ"ל לכאורה. ותי' הש"מ מבואר בזבחים דף קי"ד ע"ב בתוד"ה היתר. ובתוס' הק' אהא דלר"ש מח"ז קדוש ובבכורות דכ"א וזבחים די"ב משמע דלא קדוש ומחלקי בין לכתחילה לדיעבד. ובתי' בית מאיר נתקשה מה הכריחם לזה הא הרמב"ם פ"ו מבכורות בלא זה פוסק דלא כר"ש וא"כ מה כולי האי אם הסוגיא דזבחים לא אזלה לר"ש עכ"ד. וא"י מאי בעי' מהתוס' דהא עכ"פ מבכורות דכ"א דפריך לר"ש דניליף מקדשים דלא קדישי. מוכח דפשיטא להש"ס דמודה ר"ש דבקדשים לא קדישי וע"כ הוצרכו לחילוקם או כמש"ש בבכורות ע"ש. וא"כ למה נימא דהא דזבחים די"ב לא תיתי כר"ש. והנה למ"ש בבכורות דרק במעשר בהמה פליגי ר"ש ורבנן ובשאר קדשים מודה אפי' ר"ש דמח"ז לא קדיש [וע"ש בפרש"י מהת"כ ומיום השמיני כו' מניין אף להקדיש ת"ל קרבן]. ולעיל סוף דף ה' כתבתי בשיטת התוס' דזבחים דף קי"ד בטעם דקדוש מח"ז מדכתיב ומיום הח' ירצה והוי ככתיב דמקודם לא ירצה ומשמע ריצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי וכעין דאמרינן הכי במקדיש בע"מ למזבח ע"ש. וא"כ אפי' אם נימא דלא מוכח אלא על הקדש דמים. מ"מ נימא מגו דקדיש ק"ד נחתא נמי קדה"ג כבהא דמפריש נקבה לאשם. ובזה ע"כ תרעה כיון דא"א להקריב נקבה לאשם. אבל מח"ז אם כבר נחית עליו קדה"ג ע"י מגו דנחית עליו ק"ד (כדמוכח מקרא. וגם בלא"ה הא לא גרע מעצים ואבנים] ממילא ראוי הוא בעצמו להקריבו וא"כ מדברינו ק' טובא לשיטת התוס' דבכורות. בשלמא לר"ש דסובר דמידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ליה קדה"ג. נימא הכי גם במח"ז בשאר קדשים דלא נלמד מבכור. דנימא דגם מח"ז חשיב לא חזי לגופיה דבתר השתא אזלינן. אבל לרבנן דסברי מגו זו אף במאי דלא חזי לגופיה וכבהא דמפריש נקבה לאשם תקשי כנזכר. ומלשון התוספות דבכורות ובשאר קדשים מודה אפי' ר"ש. משמע דכ"ש דלרבנן לא קדיש מח"ז. ותקשי קושייתינו. ומזה נראה יותר כשיטת התוס' דהכא ודזבחים דבעבר והקדיש קדוש וצ"ע בכ"ז: