אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף יד:

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף יד:

דף יג:

כאן בנסכים הבאין בפני עצמן. במנחות דף מ"ד ע"ב בתוד"ה מנחתם. מבואר דמן מנחתם ונסכיהם דכתיב בעצרת דהוו נסכי צבור ילפינן לכל נסכי צבור ומ"מ צריך מנחתו ונסכו דכתיב בנזיר דהוי נסכי יחיד ע"ש. ולכאורה תקשי כיון דאין למילף יחיד מצבור התינח ללילה דאיכא לימוד לצבור וליחיד אבל ליום אחר דא"א למילף מן ומנחתם כדאמר לעיל דמרבינן רק לילה משום דבקדשים לילה הולך אחר היום. ויום אחר ילפינן מן מלבד שבתות ה' דקאי על יום ביומו דיו"ט. ומזה לא נוכל למילף רק לנסכי צבור אבל דיחיד מנלן דקרב ביום אחר כיון דיחיד מצבור לא ילפינן כדחזינן דצריך מנחתו ונסכו לנזיר. זולת דנימא כיון דחזינן דשוו צבור ויחיד לענין לילה ה"ה דשוו לענין יום אחר כנ"ל. ושבכתב א"א רשאי לאומרם ע"פ. הק' התוס' איך קרינן ויושע וק"ש בע"פ. ולכאורה רציתי לומר דמאי דכתיב בחד קרא הוא היקש כעין דסנהדרין דף נ"ב ע"ב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט כו' בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. וכן בפסחים דף מ"א ע"ב אל תאכלו ממנו נא כו' כ"א צלי אש כו' בשעה שאינו בקום אכול צלי איני בב"ת נא ע"ש.

וה"נ דכתב לך וע"פ הדברים דמזה ילפינן דשבכתב אסור בע"פ וכן להיפך. כתיב בחד קרא ראוי נמי לתלותם זה בזה ולומר דבזמן שהיה אסור לכתוב שבע"פ היה אסור לומר שבכתב בע"פ. אבל השתא דהותר אצלינו לכתוב שבע"פ ועי' ביו"ד בש"ך ס"ס ע"ר. מותר נמי לומר בע"פ דברים שבכתב. אך הא ליתא דגם עכשיו אינו בגדר היתר רק בגדר דחיית האיסור משום שכחה וכלשון הש"ס מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל [ואולי להבטוח שלא ישכח יהא אסור לכתוב תורה שבע"פ גם עכשיו. אך י"ל דמותר לכתוב שיהא עבור האינו בטוח משכחה]. וא"כ אף דההכרח מביא להתיר לכתוב דברים שבע"פ. מ"מ אין להתיר מש"ה לומר בע"פ דברים שבכתב ויפה הק' התוספות. ועל תירוצם דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים י"ח. הק' בתשובת חוות יאיר סימן קע"ה איך נעייל חילוק זה בדרש דכתב לך. ומוציא אחרים י"ח מאן דכר שמיה כו' פ"ש. וכבר עמד ע"ז בס' יראים סי' קכ"ח וכתב דקראי אסמכתא נינהו והטעם שלא יאמינו ע"ה בתורה שיאמרו לא נכתבה ולא גזרו רק להוציא אחרים י"ח וכשקורא לעצמו לא יבוא לתקלה כו' ע"ש. ועל אסמכתא תו ל"ק איך נעייל חילוק זה. ועפ"ז היה נ"ל לכאורה למ"ש הב"י באו"ח סי' מ"ט [הובא בחוות יאיר שם] טעם האיסור משום דכמ"ד נדרש מתוך הכתב כחסירות ויתירות כו' ובאומרם בע"פ בציר הנך דרשות כו' ע"ש. וא"כ י"ל דל"ש ה"ט אלא בזמן שלא הותר ללמוד תורה שבע"פ מתוך הכתב אבל עכשיו כל הדרשות כתובים בתורה שבע"פ ומצי ללמוד מתוכם ותו ליכא חשש באומר בע"פ מה שבכתב. ואי משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף כשבטל הטעם. כבר כתב הבאר יצחק חאה"ע סי' ח' ענף ו' בשם הברית אברהם דבדבר מצוה מותר בלא מנין אחר כשבטל הטעם ע"ש. והכא קאי בדבר מצוה דאמירת שירה או מזמורים ועי' בברכי יוסף חא"ח סי' מ"ט שהביא דיש מספקים בהא דשבכתב א"א בע"פ אם הוא איסור דאורייתא והק' מיומא דף ע' דקורא בע"פ כדי שלא יבוא לברכה שא"צ וכן מפני כבוד הצבור ואיך דחינן איסור תורה מפני ברכה שא"צ דאיסורו מדרבנן וכן מפני כבוד צבור ע"ש. וחדוש שלא הביא מש"ש בתוס' ישנים דרק מצוה מן המובחר לקרות אותו שבכתב בכתב ושבע"פ בע"פ ומשום כבוד צבור לא הטריחוהו לגלול ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דאף דהא דמצוה מן המובחר הוא ענין תורה מ"מ כיון דעכ"פ לא עביד איסור במה שקורא ע"פ נדחה מפני איסור דרבנן או כבוד צבור. אמת דבמנחות דף ס"ד ע"א משמע דמשום הידור מצוה דחינן איסור שבת בקרבן צבור ע"ש גבי כחושה ושמינה וכ"פ הרמב"ם פ"ב משגגות הלכה ט"ו [ועי' בשאג"א סי' נ']. הרי דמצוה מן המובחר מילתא רבה היא גם נגד איסור שבת. וה"נ אי עכ"פ מצוה מן המובחר הוא מה"ת לקרות מתוך הס"ת ולא בע"פ היה ראוי שיעמוד זה נגד איסור דרבנן דברכה שא"צ וכן נגד כבוד צבור. ואולי אין לדמות הענינים. ובעיקר מ"ש בברכ"י דמשמע דהוא דאורייתא מדמייתי לה מרומיא דקראי. נלענ"ד דודאי דרשי דקראי הוא דרש גמור דאורייתא. אלא דזה קאי על מרע"ה דמה שניתן לו בכתב לא ישנה לאומרן בע"פ ושלא לכותבן בתורה. וכן הנאמר לו בע"פ לא ישנה לכותבן בתורה רק הא דילפינן מזה לדידן דהנאמר בתורה לא נאמר בע"פ וכן שלא לכתוב תורה שבע"פ זהו רק דרך אסמכתא וכמ"ש מהיראים כנ"ל לכאורה: ועלות השחר פוסלות בהן כאברין. נ"ל דקמ"ל דלא נימא דלא פסיל לינה רק אם לן כל הלילה אחר שהוקדש כמו אברין דתמיד שהוקדש קודם תחילת הלילה.

אבל נסכים שהוקדשו בלילה הרי לא עבר עליהן כל הלילה משהוקדשו קמ"ל דגם כה"ג עלות השחר שהיה אחר שהוקדשו ולא הוקרבו פוסל בהן. וכ"פ הרמב"ם פ"ד ממעה"ק הלכה ה'. והנה שם בהלכה ב' באימורין כתב דכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואברי העולה אלא עד חצות הלילה. והכא לא כתב כן. י"ל משום דמ"ל שהקדישן אחר חצות הלילה דאז לא שייך לגזור שלא יקריבן אחר חצות ולכך אף בהקדישן בכלי קודם חצות נמי לא גזרו בהו. גם משום דהזמן קצר. וכן משום דלא שכיח כ"כ להקדיש נסכים בלילה ולהקריבן לא גזרו בזה ועי' בצל"ח ריש ברכות. ובפי' רגמ"ה גריס עולת השחר התמיד פוסל בהן באברין ואברייתא קאי דקתני ומתעכלין והולכין כל הלילה כולה ואם לא נתאכלו כל האברים של תמיד של בין הערביים עד שהעלו תמיד השחר פוסלת בהן באברים כו' דכבר הוא יום ואין דרכן ליקרב ביום עכ"ד. ותמהני שזהו נגד הא דתנן בפ"ב דתמיד האברין והפדרין שלא נתעכלו מבערב סולקין אותם על צדי המזבח ותו תנן שם האברים והפדרין שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. וע"ש במפרש דמתחילה סודרין אותן לצדדי המזבח כדי שלא יפסלו בלינה שא"י להקטירן עד למחר לאחר שיקטיר אברי תמיד שאין שום דבר יכולין להקטיר במערכה זו קודם אברי התמיד דכתיב וערך עליה העולה עולה ראשונה ובמסכת יומא אמרינן כו' ע"ש. ואיך יפרש רגמ"ה המשנה והש"ס דיומא דמ"ה [וע"ש בתו"י] דע"כ לא נפסלין לאחר שהעלו תמיד השחר. גם למה נקיט עולת השחר לסימנא דהוא יום הל"ל עמוד השחר כדנקיט בכ"מ וצע"ג ג לימוד על נו"נ שקרבין בחש"מ. הק' בש"מ דיפרוך הכא כדפריך בביצה דף י"ט גבי תודה השתא סלותי מסלתינן תודה מיבעי כו'. והפ"י שם כתב די"ל דקרא אתי לקרבן חובה [נ"ל דצ"ל לקבען חובה. דהא בקרא נו"נ כתיב] שמחויב להביאן דוקא בחש"מ הבא ראשון אף דבלא"ה ילפינן בר"ה מובאת שמה והבאתם שמה מ"מ ה"א דמביאן מיד אחר הרגל דמיקרי נמי והבאתם שמה בביאה ראשונה קודם שמשכים והולך לו כו' ע"ש. ובסברתו היה מתורץ לכאורה קו' הט"א בר"ה דף ד' ע"ב בד"ה ורבנן. אדתנן בחגיגה דף ט' מי שלא חג יו"ט ראשון של חג חוגג את כל הרגל ויו"ט אחרון ושל חג. דמשמע דיכול לעשות כן לכתחילה והא כיון דיט"א רגל בפ"ע הוא ואינו בכלל חג הסוכות הרי עבר חג הסוכות ועובר בעשה דובאת שמה כו' ע"ש. ולסברת הפ"י ניחא דלא גרע יט"א מיום חול שמיד אחר יו"ט דחשיב ביאה ראשונה ואינו עובר בעשה דובאת שמה. אך אכתי תקשי קו' הט"א גם לסברת הפ"י דעכ"פ יעבור על העשה דאלה תעשו לה' במועדיכם וע"כ אנו צריכין לתירוצים דהט"א שם. ובעיקר מ"ש הפ"י דבלא"ה ידעינן מובאת שמה. הנה מלבד די"ל לע"ע בב' עשין. היה אפ"ל עוד לכאורה למש"ש הפ"י בסמוך דובאת שמה מיירי באפריש ולא אקריב כדמוקמינן בפ"ק דר"ה. ואמר ולא אפריש דילפינן התם ממוצא שפתיך תשמור לעשות דהיינו עשה י"ל דלא עבר ברגל ראשון דומיא דתשמור דהוא ל"ת דדוקא בג' רגלים ע"ש לענינו. ולדרכינו היה אפ"ל דאלה תעשו לה' במועדיכם אתי לאמר ולא אפריש דלא ידעינן עשה לזה מובאת שמה [אך בסמוך ולימא מר שלמי פסח וע"כ כדפרש"י דהפריש חגיגת י"ד ולא הקריבום יקריבם בחש"מ. פ"כ מיירי גם באפריש ולא אקריב]. ובט"א באבני מלואים לחגיגה דף י"ח הוכיח מהכא דמלאכת חש"מ דאורייתא מדצריך קרא למישרי נו"נ ע"ש. והנ"ל דהסוברים מלאכת חוש"מ דרבנן יפרשו כהפ"י דלאו להיתר הקרבה אתי קרא אלא לקבען חובה להקריב בחש"מ הבא ראשון כנ"ל:

הא אינו מדבר אלא בעולת יולדת ובעולת מצורע. הנה זב וזבה דמביאין תור או בן יונה לעולה כמפורש בתורה ועי' ברמב"ם פ"א ממחוסרי כפרה ה' ג'. ג"כ הוא חובה ולא בנדר ונדבה כמו עולת יולדת ועולת מצורע. והא דלא חשיב להו הכא אפשר משום דעולותיכם דקרא סתמא משמע להש"ס דאיירי בעולת בהמה דומיא דחובות הבאות חובת הרגל דבהמות הן. אף דגם יולדת ומצורע בדלות עולותיהן עופות ע"ש ברמב"ם. מ"מ עיקרן בעשירות עולותיהן בהמות משא"כ בזב וזבה עיקרן עופות ולכך לא חשיב הש"ס עולות דזב וזבה אף דגם עלייהו נראה דשייך דין הכתוב. ועי' במנחות דף ק"ד פלוגתא דהרי עלי עולה אם יביא כבש או עוף:

ולשלמיכם לרבות שלמי נזיר. פרש"י דאי משום הקישא לכתוב ולשלמים. וצע"ק דלכאורה ה"מ ללמוד גם אי הוי כתיב לבד מנדרים ונדבות ועולות ונסכים הא דקרבין בחש"מ ומאי דריש מן כ"ם יתירא דכתיב בכל הנך וע"כ אורחי' דקרא לכתוב הכי. ואולי ה"ל להש"ס איזו דרש מכל הנך ואין אתנו יודע דרכי דרשות חז"ל. סמי מכאן נזירות. וכדפרש"י דאע"ג דנזירות בא ע"י נדר אין הקרבנות נקראין נידר ונידב כו'. וצע"ק במג"א סי' א' ס"ק י"א לענין הי"ר שהביא מה שאמרו בנדרים חסידים נודרין עצמן בנזיר כדי להביא קרבן ולכך י"ל הי"ר ע"ש. וה"ל להביא הא דהכא מ"מ לא מיקרי הקרבן נידר ונידב. ואולי לענין הי"ר שאני. וע"ש במחצית השקל: האי אשר נדרתי לה' בחברון מחברון מיבעי ליה. פרש"י וה"ק כו' אשלמה את נזירותי ואגלח ומחברון אביא הכבשים ולהכי פריך מחברון מב"ל. ולכאורה י"ל לטעם הס"ד ובפרט למ"ש התוס' דלרבנן דר"מ קושטא הכי הוא. דנפרש בחברון ארישא דקרא וכדפרש"י בסוטה סוף דל"ד אלכה נא בחברון ואשלם הנדר שנדרתי בגשור ע"ש. ואף דגם כה"ג היה ראוי לכתוב לחברון כיון שהלך מחוץ לעיר חברון לחברון. מצינו כזה בפ' יתרו השמרו לכם עלות בהר. במשוך היובל המה יעלו בהר. הרי דמחוץ להמקום אל המקום שייך לכתוב בב' וה"נ דכוותי'. ולא קאי בחברון על הכבשים אלא על ההליכה דאבשלום ומצינו בפ' צו בפסוק אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אתם שהרמב"ן מסרס המקרא אשר צוה ה' ביום משחו אותם לתת להם [וע"ש בהתורה והמצוה ובאילת השחר סי' קפ"א]. וה"נ י"ל דבחברון קאי על אלכה נא:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה