אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף יג:

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף יג:

דף יג.

דהוי דבר הבא לידון בדבר החדש וא"ב אלא חידושו בלבד. וזו היא המדה דדבר שהיה בכלל ויצא הכלל לידון בדבר החדש אא"י להחזירו לכללו עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש עי' חי' הרשב"א בשבועות דף כ"ה ע"ב. וצ"ע דביבמות דף ז' ע"א איתא כיצד ושחט את הכבש כו' כי כחטאת האשם הוא כו' לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד כו' יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כי כחטאת האשם כו' וכתבו התוס' מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות ל"ח דבר חדש ואין חשוב דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות כו' אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר את כללו ע"ש. וה"נ לכאורה הדבר חדש שבמעשר שישנו בתמורת שמו כדפרש"י אינו סותר לכלל דשאר קדשים שא"ב תמורת שמם אלא מוסיף ודמי להא דנסכים דחטאת מצורע דאינו בכלל מדה או להתוס'. ואם היינו אומרים דדבר החדש שבמעשר הוא הא דאיתא בת"כ [הנזכר בדיבור הקודם] מתוך שנא' וכל מבחר נדריכם יכול יהא מרגל ומוציא את היפה ת"ל לא יבקר כו'. והא דמעשר א"צ יפה ושאר קדשים צריך לבחור היפה זהו יחשב סותר כללו. היה ניחא. אבל באמת משמע כפרש"י. שוב ראיתי בברה"ז בזבחים דמ"ט שהביא מפרש"י דזבחים דנ"ז ומפרש"י בחומש פ' נשא דהא דתודה ושלמי נזיר דטעונים לחם חשיב דבר חדש אף שהוא דבר הנוסף ע"ש. ואף מהא דהכא ה"מ להביא. וע"ש בזבחים בצ"ק ובספר הכריתות בבתי מדות בית י"א ואכמ"ל:

לר"ש דאמר דבר הבא בחובה כו' הא עולת נדבה לא כו' הלשון משמע דליכא למימר הכי לר"ש ובדרך קושיא נקיט לה. והנ"ל דמוכח דאין לומר הכי. מלעיל דף ב' ע"ב דאר"ש דקדשי עכו"ם אין עושין תמורה. והרי קדשי עכו"ם אינן רק עולת נדבה ומשמע דכוותיה בישראל עושין תמורה לר"ש. ולכאורה ק' בהא דאמר עולת נדבה נמי כיון דקבלה עבדה תמורה. דהכוונה דעכ"פ חובה היא לאחר הקבלה שיקריבנה. ולמה לא נקיש למעשר דניבעי שיהא חובה גמורה גם בלא קבלתו כמעשר בהמה דהוא חובה גמורה וכדאיתא בסוף ת"כ כמה לימודים דהוא בעמוד ועשה. והנ"ל די"ל כעין דאיתא בת"כ בחקתי סי' ס"ט בהא דר"ש אי מה מעשר דנאכל לב' ימים כו' מנין ק"ק וקק"ל של יחיד ת"ל בהמה ואם בהמה ע"ש. וה"נ מסתבר דאין למעט עולת נדבה מחמת דעכ"פ קצת דמי למעשר דמ"ל בה חובה עכ"פ לאחר שקבלה ולא ממעטינן אלא עולה הבאה מן המותרות דל"ד כלל למעשר. אך צע"ק בלשון המשנה דלקמן ד' כ' ע"ב ומה בין דברי ר"א לחכמים אלא בזמן שהיא באה חובה [ופרש"י שהיא מוטלת על היחיד להקריבה] סומך עליה כו' ובזמן שהיא נדבה [דצבור] אינו סומך כו'. הרי דמותרות חוב להיחיד להקריבה כעולת נדבה דיחיד שאינה ממותרות ומסתמא זהו גם לר"ש [וקצת יש לדייק שם בלשון המשנה מה בין דברי ר"א לדברי חכמים. ולא נקיט מה בין ר"א לחכמים. אלא דק"ק דה"ל לחשוב הא דתמורה דלר"א דמותרות חובת היחיד היא עושה תמורה וכדתניא הכא כן בהדיא לר"א. ולחכמים דהיא קרבן צבור אין עושה תמורה. ומשמע קצת דתנא דמתני' הוא כר"ש דסובר דמותרות חובת יחיד ומ"מ אינו עושה תמורה] ובמאי גרע מותרות שלא לדמותה למעשר יותר משאר נדבת עולת יחיד. ואולי י"ל דהדרש של יהוידע הכהן מקרא דמותרות. דחטאות ואשמות יקרבו עולה כדהובא לקמן דף כ"ג ע"ב. לא הקפידה תורה רק על זה שיקרב עולה. ומי שיקריב או הצבור או היחיד נתקיים דרשת הכתוב. ופלוגתייהו הוא בתקנת חכמים איך היתה אם על היחיד כדברי ר"א או על הצבור כדברי חכמים. וא"כ גם לר"א י"ל דהחובה שעל היחיד אינו מן התורה. וי"ל דלא יעבור היחיד על בל תאחר כעל שאר עולת נדבת יחיד דעובר בב"ת כדאיתא בר"ה דף ו'. וא"כ זה גרע מעולה דנדבה דיחיד דחוב גמור עליו מה"ת משא"כ במותרות ולכך זה יותר לא דמי למעשר וראוי למעטו מתמורה משום דל"ד למעשר. מהא דעולת נדבה דיחיד כנ"ל לכאורה וצ"ע. יש בקרבנות פרק שני דף י"ד ע"א שבקרבנות היחיד עושין תמורה. בגמ' פריך מדאין תמורה עושה תמורה ומשני בעיקר זיבחא קתני בהקדש ראשון כדפרש"י והנה במפריש מעות לחטאתו ואשמו וניתותרו דקרב עולה עי' פרש"י לעיל בספ"ק. דהעולה הקדש ראשון הוא ולר"ש דלנדבת יחיד אזלא ומ"מ לא עביד תמורה כדאיתא שם. ניחא אף אם תיתי מתני' כר"ש. די"ל דמותרות אף אם הוא הקדש ראשון לא חשיב עיקר זיבחא וי"ל ג"כ דבמותרות לא מיירי ופשוט:

קרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות כו'. וכדמסיק בגמרא יש בקרבנות קתני ומאי ניהו שלמים. ולכאורה המ"ל נמי דיש בקרבנות היחיד דנשחטין בצפון דהיינו עולה וחטאת ואשם דהם ק"ק ויש דנשחטין בכ"מ בעזרה כשלמים ותודה ואיל נזיר ובכור ופסח ומעשר משא"כ בקרבנות צבור דגם שלמי עצרת נשחטין בצפון עי' זבחים ריש דף נ"ה וברמב"ם ממעה"ק ה' ג'. וצ"ל דתנא ושייר כדשייר הא דשל צבור דכולם ק"ק יש בהם מעילה. ובשל יחיד מ"ל בהו קק"ל שא"ב מעילה עי' בזבחים דף נ"ג ע"ב בתוד"ה ק"ק ובתוי"ט שם וברמב"ם רפ"ב ממעילה:

והלא חביתי כ"ג ופר של יוה"כ קרבנות היחיד הן ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע. השאג"א סי' ע' הביא הא דיומא דף ס"ו ע"ב בהא דתניא עתי ואפי' בשבת ואמר רב ששת שאם היה חולה מרכיבו על כתיפו והוכיח רפרם מזה דאין עירוב והוצאה ליוה"כ וכדפרש"י דאם יוה"כ כשבת להוצאה ל"ל קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי ואמר רחמנא ישלחנו. וכ' השאג"א דסובר רב ששת דלאיסור תחומין ל"צ קרא למישרי שבת כיון דבלא"ה יוה"כ איסור תחומין נוהג בו ואפ"ה א"ר ישלחנו ולא ס"ל לר"ש דיחוי דהש"ס דכריתות דף י"ד דשאני יוה"כ דהכשירו בכך ע"ש. והרי ממשנתינו תקשי ע"ז דמאי הוכיח ר"מ מפר יוה"כ דהא גם בלא שבת עיקר מצותו דפר יוה"כ בחילול יוה"כ ושפיר י"ל ביה הואיל ואשתרי איסור דיוה"כ אשתרי נמי איסור שבת אף אי שאר קרבן יחיד דזמנו קבוע לא ידחה שבת. אלא ע"כ צ"ל כסוגיא דכריתות דדחי שאני יוה"כ דהכשירו בכך ושפיר מוכיח ר"מ מפר יוה"כ דכל שזמנו קבוע דחי שבת אף בקרבן יחיד וצע"ק. ועי' מ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף ז' ע"ב בד"ה הואיל ואכמ"ל. ועי' מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דאין חולק על טעם דר"מ וכתב התוי"ט דת"ק נמי הכי ס"ל. בחביתי כ"ג ופר יוה"כ אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ כו' ע"ש. וק"ק אחרי דטעם דר"מ כולל יותר ה"ל לת"ק למינקט טעם דזמנו קבוע. והנ"ל למ"ש התוס' ביומא סוף דף ו' דקרבן יחיד אף בקבוע זמנו דדחי שבת וטומאה מ"מ מהדרינן אטהורין לכ"ע אף דקרבן צבור גמור לא מהדרינן ע"ש. וא"כ יש מקום לטעם דקרבן צבור שהזכיר ת"ק לענין הא שלא להצריך לאהדורי בתר טהורין. ובתפארת ישראל כתב דפסח שני דלכ"ע כיון דלא אתי בכנופיא קרבן יחיד [יומא דף נ"א ע"א]. לר"מ מדזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה ולת"ק לא דחי [עי' בתוספות חדשים] כו' ע"ש. וצ"ע דמשמע דמודה לר"מ בחביתי כ"ג ופר יוה"כ. ובשלמא בפר יוה"כ י"ל דס"ל דקרבן צבור הוא מחמת דאחיו הכהנים מתכפרין בו עי' יומא דף נ'. אבל חביתי כ"ג דהוי ודאי יחיד ומ"מ דחי שבת כדילפינן במנחות סוף דמ"ט ודף נ' מקראי וכיון דת"ק מודה בזה למה לא ניליף מיניה גם לפסח שני דהוא קרבן יחיד שזמנו קבוע דג"כ ידחה שבת. ואולי יש לפרוך מה לחביתי כ"ג שכן תדיר [עי' יבמות ה']. ולכאורה ק' בהא דיומא דף נ"א ע"א דהובא ברייתא. דת"ק דר"י סובר דפסח שני דוחה שבת ולא טומאה. ות"ק דמשנתינו יסבור דגם שבת לא דחי פסח שני. א"כ כדפריך לר"ש הא דמוקי דהזבח דוחה שבת וטומאה באילו של אהרן. דנוקמה בפסח שני (דקרבן יחיד הוא לכ"ע] ומשני מי דחי טומאה והיינו כת"ק דר"י. טפי הל"ל מת"ק דמשנתינו דסובר דגם שבת לא דחי. אך י"ל משום דהא דלא דחי טומאה מפורש בדברי ת"ק דר"י. משא"כ במשנתינו אינו מפורש דפסח שני לא דחי שבת אלא שיש ללמוד הכי מדלא נקיט טעמיה דר"י דזמנו קבוע וע"ש בתוספות ישנים ודוק]. אך בתוס' ביומא שם דף נ"א בד"ה דוחה. כתבו דדוחק לומר דלר' ישמעאל פסח שני אינו דותה לא שבת ולא טומאה דא"כ ה"ל שלש מחלוקת בדבר ע"ש. וזה דלא כדמשמע מהתפ"י דלת"ק דמשנתינו לא ידחה פ"ש אפי' שבת. דא"כ יהא בזה ג' מחלוקת וע"כ צ"ל דילפינן פ"ש לענין שבת מפסח ראשון מן ככל חקת הפסח ע"ש בתוס'. או דניליף פ"ש מחביתי כ"ג ומשום דנגד המעלה דאיכא בחביתי כ"ג שהוא תדיר. אית ביה צד קל שאינו שוה בכל זולת לכ"ג משא"כ פ"ש דנוהג בכל אדם שהיה טמא או בדרך רחוקה. גם י"ל דבכלל ישראל ודאי נמצא בכל שנה הרבה נדחים לפ"ש והוי גם פ"ש תדיר ועי' בזבחים דף צ"א ע"א בהא דתדיר ומצוי. וביבמות ד' ה' ע"ב בתוד"ה ומכולהו: דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר למוספין ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאו א"ח באחריותן. הט"א במגילה דף כ' ע"ב פירש מדאצטריך קרא דביומו למעוטי עבר היום ש"מ דביומו כל היום כשר דאי מוספין עד ו' שעות לחוד כר"י ל"ל ביומו למעוטי עבר היום השתא ביומו אינו כשר כל היום עבר יומו מיבעי עכ"ד. ולכאורה יש לדחות דהרשב"א רפ"ד דברכות כתב בענין תשלומין דתפילה דדוקא בזמן תפילה שכיון שהוא זמן תפילה והוא עוסק בתפילתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפילותיו אבל שלא בזמן תפילה לא שאל"כ מאי מתפלל ערבית ב' מתפלל מנחה ב' דקאמר לימא טעה ולא התפלל שחרית קודם חצות חוזר ומתפל אחר חצות כו' ע"ש. וכן היה אפ"ל לענין הקרבה דאורייתא דגרע טפי ביומו אחר זמנו מיום מחר בשעת הקרבת קרבן דיומו דאז יהא בתשלומין גם על של אתמול לולא דגלי קרא ביומו להא דאינו בתשלומין ליום מחר ויהא צריך לימוד דביומו גם לר"י. אך באמת אין לדמות כלל ענין הקרבה דאורייתא לתפילה דרבנן אף אם יהא כל פרטי הדינים דתשלומין דתפילה. כהא דתפילה הסמוכה כמש"ש הרשב"א ושיקדם החובה להתשלומין כ"ז לא יהני בהקרבה. וכדמשמע במנחות דף נ' ע"א בתוד"ה במה. דאם לא הקריבו תמיד של שחר לא יקריב בין הערביים רק אחד כו' ע"ש.

וע"כ דילפינן מן ביומו דמוספין ומשום דביומו לא דוקא והכוונה בזמנו וכל שאינו בזמנו אף אם הוא ביום אחד כהא דתמיד שחר ודבין הערביים דאינו בתשלומין [והא דקטורת קרב כולה עי' מש"ש התוס' משום דחדא מילתא היא]. ובט"א בר"ה דף ל' ע"ב בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר. הק' על מש"ש התוס' דאם לא הקריב מוסף קודם תמיד דבין ערביים מקריבו אח"כ דמוסף שהוא עשה דרבים דחי לעשה דהשלמה. דא"כ אמאי מצריך במנחות דף פ"ד גבי עומר לדורותיכם להא דמקריבו גם בשביעית אף דהקומץ נשרף על המזבח ובשביעית א"ר לאכילה ולא לשריפה גם בלא קרא נימא דידחה מצות עומר דהוא עשה דרבים האיסור דלאכלה ולא לשריפה ע"ש. והנ"ל דאיתא בת"כ ויקרא ב' בפסוק ואם תקריב מנחת בכורים דמיירי בעומר וקשה הלשון ואם תקריב כיון דחובה הוא ודריש ר"י עתידה מנחת בכורים לפסק [ע"י חטאם] ולחזור כו' ע"ש ובהתורה והמצוה שם. וא"כ היה מקום לומר דלכן נקיט ואם תקריב דמשמע דלפעמים אינו מקריב דקאי על שנת השביעית. דאז אינו מקריב משום דא"א להקטיר הקומץ משום דא"ר לאכילה ולא לשריפה ולא ידחה עשה דרבים להך איסור.

רק מדכתיב לדורותיכם לא דרשינן הכי אלא כדרשת ר"י או כדרשת. ר"ש בת"כ שם יעו"ש כנ"ל לכאורה. גם בלא"ה עיקר הא דלדורותיכם לא מיותר וצריך כמש"ש התוספות סד"ה שומרי:

ספיחים. א"נ קצירה שרי משום דכתיב לדורותיכם כו' ע"ש. וע"ז לא תקשי דל"צ לזה לדורותיכם דתיתי עשה דעומר ולידחי ל"ת דלא תקצור. די"ל אף דקצירה לעומר מצוה היא אינו עיקר המצוה רק הקרבת העומר. וקצירה אינה אלא הכנה למצוה ועי' ברמב"ם קודם הלכות תמידין ומוספין בחשבון המצות שכתב י"ב להקריב עומר התנופה. וי"ל דכה"ג לא חשיב בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה דהקרבת העומר. וכעין זה כתבתי בספרי מעשה חושב בערכין דף ח' ע"ב בד"ה שתי הלחם ע"ש. ושפיר עיקר לדורותיכם מייתר דצריך לזה, וכן מש"ש התוס' דהא אפי' שבת דחי לר"א בר"ש ע"ש. הוא ג"כ מדכתיב לדורותיכם. ועי' בנוב"ת חא"ח סי' פ"ז ואכמ"ל:, משום דבקדשים לילה הולך אחר היום. בש"מ כתב דהמ"ל דהוי מוקמינן ליה ביום אבל בלילה לא דהא יום מסתבר טפי מדאמר דאי ל"כ אלא מלבד שבתות ה' ה"א ביממא אין בלילה לא עכ"ד. ול"נ דשם הטעם כדפרש"י דבר יום ביומו הקרב נסכים אותן של שבתות כו'. הרי טעמו בצדו מדכתיב יום ביומו דקאי גם על שבת שיקריבו ביום דיו"ט כדמשמע הלשון דיום ביומו. וזה לא שייך אי לא כתיב אלא:

מנחתם ונסכיהם דכך משמע לרבות יום דלמחר מפני דיום מוכשר לכל עיקר הקרבנות. כמו לילה משום דסמוכה להקרבת הזבח. ואם שקולים הם יבואו שניהם. לכך הוצרך הגמרא להטעם משום דבקדשים לילה הולך אחר היום ועדיף מש"ה לרבות לילה מלרבות יום דמחר ושפיר צריך הנך תרי קרא כנ"ל פשוט. והנה בפי' ר"ג כתב דבקדשים לילה הולך אחר היום מדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה כלומר דבליל שמיני אסור לשוחטו דאותו לילה משלימין אחר ז' ימים ועדיין הוי מחוסר זמן דבקדשים לילה הולך אחר היום עכ"ד. ואם כוונתו דלילה שאחר ז' משלמת הז' וזולתה ליכא ז'. תקשי בהא דחולין דף פ"א דר' אפטוריקי רמי כתיב והיה ז' ימים תחת אמו הא לילה חזי וכתיב מיום הח' והלאה ירצה כו' לילה לא הא כיצד: לילה לקדושה יום להרצאה ע"ש. ואי לפירש ר"ג לא נגמר הז' ימים עד בוקר דשמיני הא אין סתירה כלל בקראי ושפיר י"ל דבליל ח' חשיב מחוסר זמן גם לקדושה כמו קודם. גם סברתו צ"ע דלא שייך לידון דין קדשים דלילה הולך אחר היום אלא אם גם ביום שקודם הלילה היה קדשים אבל בזה דקודם ליל ח' היה חולין וכבר נשלם בו ז' ימים קודם ליל ח' אין סברא דמשהקדישו בליל ח' יהא נסתר למפרע חשבון הז' ימים שכבר נשלם טרם שהקדישו. גם לשונו דבליל ח' אסור לשוחטו דאותו לילה משלימין כו'. אינו מדוקדק דמשמע דבנשלם זמנו מותר לשוחטו בלילה וז"א דשחיטת קדשים דוקא ביום עי' מגילה דף כ' ע"ב. והתוס' בחולין דף פ"א ע"א בד"ה יום להרצאה כתבו דנפ"מ רק לאם עלה תרד משום מחוסר זמן [היינו אף שנשלם הז' ימים הוי מח"ז מגזה"כ דיום להרצאה] ע"ש. ובבית מאיר בחידושיו על תמורה בהא דבסמוך כל הקרב ביום אין קדוש אלא ביום כתב די"ל דהרמב"ם פ"ו ה' י"ד דהשמיט דין דליל ח' נכנס לדיר להתעשר שעמד ע"ז בכ"מ. הוא משום דדחה זה מהלכה ע"פ ברייתא זו דכל הקרב ביום אין קדוש אלא ביום דהיינו כל הקרבנות כדפרש"י [ומיירי גם בקדושת פה] וסובר דברייתא פליג על ר' אפטוריקי עכ"ד. ולדברינו י"ל לפי' ר"ג כיון דהא דלילה הולך אחר היום בקדשים ילפינן מן ומיום הח' והלאה ירצה ובליל ת' לא נשלם הז' ימים עדיין. ממילא גם להקדישו אינו יכול ור' אפטוריקי דסובר לילה לקדושה לא יסבור דבקדשים לילה הילך אחר היום. אך באמת אי אפשר לפלוג ע"ז וכדפרש"י דמוכח מדכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר אלמא כל הלילה קרי יום קרבנו. ופי' ר"ג צ"ע לענ"ד: וכל הקרב בלילה. התוס' הביאו מרש"י דמנחות דף ק' כגון שמן למנורה [ברש"י שלפנינו אינו אלא בפי' ר"ג שם] ולא נראה להתוס' דמה קדושה שייכי ביה הא לית ביה קדושת כלי. והק' בצ"ק ממנחות דף פ"ח חצי לוג למה נמשח ומסיק שבו היה מחלק חצי לוג שמן לכל נר וא"כ היה ביה קדושת כלי כו' ע"ש. ול"נ דהא בלא"ה תקשי הא נתינת שמן במנורה וההדלקה היה בין הערביים כמבואר ברמב"ם פ"ג מתמידין ומוספין הלכה י"א. ובין ערביים אכתי יממא הוא. וא"כ אי על קדושת הכלי דחצי לוג קאי איך שייך ע"ז הקרב בלילה קדוש בלילה כיון דנתינת השמן בהחצי לוג היה ביום. ובספר יד דוד ביומא דף כ"ט ע"ב קיים הנוסח דכל הקרב בלילה דהיינו שמן למנורה והוא נקרא שפיר דוקא בלילה כי עיקרה בלילה כדכתיב מערב עד בוקר ע"ש. ואי כוונתו על החצי לוג קשה כנזכר. ולכן נ"ל דאין הכוונה מהחצי לוג שמודד לכל נר דכלי זה ודאי מקדש ביום. רק קאי על מי שמנדב שמן הרבה שיהא לכל המנורה או יותר. וזה אינו מקדש בהכלי קודש אלא בלילה כיון שעיקרה ללילה. והיה ניחא זה אם היה במקדש כלי קודש גדולה לזה. וע"ז הוא דכתבו התוס' דהא לית ביה קדושת כלי. דהיינו דליכא ע"ז כלי קודש. ומהחצי לוג שמודד לכל נר א"א דהא זה מקדש ביום כנזכר. ועי' בבית מאיר מה שנו"נ בהא דהכא:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה