אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף טו:

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף טו:

דף טו.

והא הכא דאיכא דמתו בעלים וקא קרבה. בתוספות הק' דבכ"מ מיירי במתו בעליה אחר שהפרישו והכא לא הפרישו ותי' דאי בלא הפרישו מצו להקריב אלמא יש כפרה למתים כ"ש בהפרישו. וצ"ע אי גם בהתי' ס"ל דההלכה נאמר רק בהפריש מחיים. גם אם יש כפרה למתים שייך ההלכה דתמות. דהללמ"מ א"צ טעם למה כן ההלכה דמי עמד בסוד ה'. ועי' בנזיר דכ"ט ע"א בשלמא לריו"ח דאמר הלכה בנזיר אמטו להכי בנו אין בתו לא ופרש"י דהכי היא הלכה ואין משיבין כלל. וה"נ גם אי יש כפרה למתים. ל"ק אמאי אמרה ההלכה שתמות. וממילא ל"ק אי יש כפרה למתים אי מצי אחר להפריש ולהקריב עבור המת כשנימא דכה"ג אינו בכלל ההלכה אף שלפי שכלנו יותר ראוי להקריב כשהפרישה מחיים אין לנו לדון בהלכה מסברותינו. וכעין דאיתא בשבת דף קל"ב ע"א עצם כשעורה מטמא הלכה ורביעית דם ק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה. וה"נ דכוותי'. וכן אי אין כפרה למתים שפיר י"ל דאם הפריש אחר עבור המת לא תקדוש כלל ולא תמות אלא הוי חולין דאינו ענין לחטאת שמ"ב דתמות דהתם מיירי בהפריש ואח"כ מת. ובודאי אין לחלק גם בס"ד מבנים לאחרים [עי' לשון התוס' בסופו דהבנים יקריבו] ולומר דההלכה דתמות לא נאמרה אלא בליכא בנים. וגם אין הכרח לזה וכמ"ש. שוב ראיתי ברש"י במעילה דף י' ר"פ ולד חטאת דנקיט טעמים לחטאות המתות וחטאת שמ"ב הוא משום דאי כפרה למתים ע"ש. ובשדי חמד מערכת ה' אות ל"ד מפלפל אם יש ליתן טעם להלכה [ומרש"י דמעילה לא הזכיר] והביא מהתפארת ישראל פ"ק דשביעית משנה ו' דמשמע לכאורה מדבריו ליתן טעם להללמ"מ ע"ש. ומ"מ קשה לומר דאם יש כפרה למתים לא יהא כלל דין דחטאת שמ"ב גם ליחיד וצ"ע:

אי נימא משום דכתיב תחת אבותיך כו'. הבאר שבע בהוריות דף ו' תמה מדמסקינן בב"ב דקנ"ט דקרא בברכה כתיב ולא לענין דינא ע"ש. ואיני מבין תמיהתו דאטו ר"פ משועבד למסקנת הש"ס דב"ב דהא מצי סבר כס"ד דהתם דגם לדינא הכי הוא. ובלא"ה ל"ק דרק לזה הא דחנוך בן ראובן יורש את יעקב זקינו שלא מכח ראובן וכדפי' רשב"ם לראובן קאמר תחת אבותיך יעקב יהיו בניך דהיינו חנוך מדלא כתיב תחתיך יהיו בניך ע"ש. וע"ז הוא דמסיק דאינו לענין דינא אלא בברכה כתיב. אבל על זה דבן הוא במקום אב וברא כרעא דאבוה. יש ללמוד כן גם לדינא כדהובא ברש"י ביומא סוף דף ע"ב מן לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם כו' ע"ש. וזהו לדינא. ועי' בנחל יצחק סי' ל"ט בש"ד ענף א' שהביא מהתוס' דב"מ דף ט"ו ומהתומים סימן ס"ו ס"ק מ"ג לכמה דינים דיורשים חלוקים מלקוחות משום דכרעא דאבוהון נינהו ובמת ונפלו נכסי קמייהו חל עלייהו שעבוד הגוף כעל אביהן הלוה ע"ש. הרי דלדינא חשיבו כמו אבוהון. ודנקיט הכא קרא דתחת אבותיך רק לדוגמא נקטי'. דבן שעומד במקום אביו יש למודים אחרים כנזכר וכן קם בן תחת אביו ליעוד ולשדה אחוזה עי' קידושין דף י"ז ע"ב: ובתירוץ התוס' שבד"ה קס"ד צע"ק. ועי' מ"ש בש"מ מתוס' אחרות ודוק:

ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי כו'. ויש לעיין דהא שעירי הרגלים ור"ח מכפרים אטומאת מקדש וקדשיו כדאיתא ברפ"ק דשבועות. והרי הא לאו כל ישראל אירע להם טומאת מקדש וקדשיו ורק במקצתם שייך שיארע זה. וא"כ הוי ב' ספיקות שמא לא מת אחד מהשוקלים [עי' הוריות דף ו'] ואפי' אם מת שמא זה שמת לא אירע לו כלל טומאת מקדש וקדשיו שיהא שייך לדון ביה בחלקו בהשעירים דין חטאת שמ"ב כיון דלא אירע לו כלל חטא זה. וא"כ לכאורה י"ל דה"ט דלא חיישינן לזה. ואולי י"ל דזהו כוונת הגמרא בהוריות דף ו' דאהא דמדמה הא דהבאים משבי הגולה להא דשעיר ר"ח וקאמר הש"ס מי דמי שעיר ר"ח דילמא לא מייתי מצבור כו' ע"ש. והק' הבאר שבע אדרבה משום שהוא ספק דילמא מייתי מצבור לא היה ראוי להקריב משום חשש הבאת חולין בעזרה כו' ע"ש. ולדברינו אפ"ל דכוונת הדוחה הוא דכיון דיש להסתפק דילמא לא מייתי א"כ בהדי הספק שמא המת לא חטא ה"ל ב' ספיקות להיתר ההקרבה. אך באמת אפ"ל דשעירי הרגלים ור"ח חשיבו חטאת צבור גם למי שלא חטא בטומאה. עוד יש לעיין הא השקלים צריכין למסור לצבור [עי' משל"מ פ"ד משקלים ה' ו'] ולמה לא נימא לב ב"ד מתנה שלא יהא חלק להמתים בחטאת דמוסף. זולת דנימא כעין שכתבתי לעיל ע"א בד"ה כאן. דבחטאת שמ"ב אף דיש אומדנא דאדעתא דהכי לא אפרשה מ"מ ל"מ זה לענין חטאת שמ"ב. ה"נ ל"מ תנאי ב"ד שלא יהא חלק להמת בהחטאת דמוסף ודוחק. ובחי' בית מאיר הק' הא אף אם קצתם מתו בטילי שקליהם בשל רוב הצבור החיים ואף דמדרבנן דבר שבמנין לא בטיל י"ל דבזה דלא אפשר אוקמוה אד"ת אף בתוס' סוף מעילה ר"ל דמטבע חשיב ולא בטיל ד"ת ועי' במשל"מ פ"ז ממעילה עכ"ד. והנה למש"ש במשל"מ דאף דנימא דמטבע חשיב ולא בטל היינו דוקא באיתחזק איסור בהמעות אלו כהא דמעילה דאיכא ודאי בהתערובות פרוטה דהקדש אבל בלא אתחזק איסורא אלא שאנו מסופקים אם מעות אלו דהקדש או לא פשיטא דאם הרוב היתר דאזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובא פרוש כו' ע"ש. וא"כ הכא דאינו ודאי דיש כאן חלק המת בהמוסף דדילמא לא מייתי כדהזכרנו מהש"ס דהוריות ודאי קשה דליבטל בשל רוב הצבור החיים. ובעין יצחק חא"ח סימן כ"ו תי' בשיטת המרדכי דבלא היה ניכר המבטל בפ"ע מעולם ל"ש ביטול וה"נ גם קודם התערובות לא היה על המבטל שם היתר דעל כולם היה יכול לחול האיסור דחטאת שמ"ב ע"ש באורך. ואכתי יש לדבר בזה למ"ש בספרי מעשה חושב בערכין דף ד' ע"א בד"ה שלנו. בהא דהכהנים דרשו שלא לשקול משום מנחת העומר דנאכל וכתיב דמנחת כהן אינו נאכל וריב"ז הצריכם לשקול והבאתי לשון רש"י דמנחות דף מ"ו ע"ב דריב"ז סובר דקרא לא מיירי רק כשהכהן מביא מנחה בפ"ע ע"ש. ולפי"ז אף אי לא בטיל חלק המתים היה מקום לכאורה לומר דגם ההלכה לא היתה אלא על חטאת יחיד שמ"ב ולא על כה"ג דיש חלק גם לחיים וכהא דמנחת כהן לריב"ז. אלא דלמה שכתבתי שם דטעמי' מדכתיב וכל מנחת כהן דמשמע דוקא כולו דכהן וזה לא שייך בההלכה דחטאת שמ"ב דסתמא נאמר ומשמע גם מקצת דמת מעכב. ובלא"ה כתבו התוס' בבכורות ריש דף ג' דאין לדמות הדרשות בענינים כאלה ע"ש. וכ"ש דאין ללמוד בהללמ"מ מן דברים הכתובים בקרא. ואעורר במ"ש בריש הדבור לשון הב"ש דילמא מייתי מצבור ל"ה ראוי להקריב. מחשש הבאת חב"ע עכ"ד. דהרי להמבואר לעיל סוף דף י"א ושם בהיא שלמים וולדה חולין דליכא בולד משום חב"ע כיון דא"א לשוחטו בריחוק מקום ע"ש. וא"כ גם הכא ליכא חשש דחב"ע מחלק המת בשביל חלק החי דצריך לשוחטו בעזרה. ועיקר דבריו קשה דנראה דלאו משום חב"ע האיסור אלא כשאר פסולי הקדשים דאסור הקרבתן וכדאיתא בחולין דף פ' ע"ב מניין לכל הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה כו' ע"ש. וחטאת שמ"ב דהללמ"מ שתמות בכלל הפסולים היא וממילא כולו נאסר מפני חלק המת ויש להאריך בכ"ז:

הוראת שעה היתה כו'. ביבמות דף צ' ע"ב פריך אהא דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת מהא דאליו תשמעון אפי' אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אלי' בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו ומשני ש"ה דכתיב אליו תשמעון ופרכינן וליגמר מיניה ומשני מיגדר מילתא שאני וכדפרש"י שהשיבן ע"י כן מעכו"ם והק' התוספות מאי פריך וליגמר מיניה ש"ה דע"פ הדיבור היה מתנבא לעבור ואיך נגמור מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא ע"פ הדיבור וכתבו דכיון דע"פ הדיבור שרי מפני צורך שעה ה"ה שלא ע"פ הדיבור שהרי אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה כו' ע"ש. ולא אתפריש הכא איזו מיגדר מילתא היה במה שהקריבו על המזיד שלא כדין והוי חולין בעזרה דהוא איסור תורה לריו"ח מרי' דהך שמעתא כמבואר בנזיר דף כ"ט ע"א ע"ש. וגם ע"פ הדיבור ל"מ כשאינו צורך שעה למיגדר מילתא כדמשמע מהגמ' דיבמות ומהתוס' הנזכר. ואולי היה צורך שעה שלא יטעו שאין להם כפרה בתשובה לחוד בלא קרבן ויוסיפו לחטוא בחטא עכו"ם וכמאה"כ ביחזקאל ל"ג כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה אמור אליהם כו' אם אחפוץ במות רשע כ"א בשוב רשע כו'. וחשו הכא דנכשל כל הדור יותר ממכשול דיחידים כנ"ל לכאורה. איש שהכל בו. פרש"י תורה וי"ח וגמ"ח. והק' בש"מ מויהי בימי שפוט השופטים דור ששפטו את שופטיהם טול קורה טול קיסם כו' ע"ש. ואינו מבין הקושיא הא רש"י לא פירש, רק על הנקראים אשכולות ומאן לימא לן דהיה שם אשכולות על השופטים הללו. ובסוטה סוף דף מ"ז פרש"י שהכל בו תורה באמיתה, ואין דופי ושכחה ומחלוקת [וכוונתו על זולת אותן שנשכח באבלו דמשה] וזה דלא כפירושו דהכא:

דופי פרש"י קס"ד דופי של חטא כו'. והנ"ל הא דלא מפרש דופי דמשפחה. הוא משום דביומא דכ"ב ע"ב אדרבה אמרינן דלא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא הי' בו שום דופי דמשפחה כדפרש"י ע"ש. וגם על הס"ד דחטא ה"ל להקשות מפרנס טוב דישראל דהמע"ה דאמרינן שם דוד בשתים דאורי' ודהסתה:

וק"ק למסקנא דופי של סמיכה שלא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר כדפרש"י. והרי שאול ודוד נחלקו במקדש במלוה ופרוטה אי דעתו אמלוה או אפרוטה או אי ערלות פלשתים חזי למידי כדאיתא בסנהדרין דף י"ט ע"ב. ואולי אין בכלל זה מחלוקת כהאי שאינו אלא בסברא בעלמא על אומדן דעת האנשים או בשומא על שיווי הדבר ול"ד כ"כ למחלוקת דסמיכה. אך צריך להבין דמעלה שלא היה מחלוקת היינו שלא נתמעט הלב וכוונו להלכה. וא"כ ק' דבקידושין דף מ"ב תניא האומר לשלוחו הרוג הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב כו'. והרי חגי הנביא קדים טובא:

ליוסף בן יועזר וסובר דלא כהלכה דהא קיי"ל אין שלד"ע. והנ"ל לכאורה דהריטב"א בעירובין דף י"ג הביא מרבני צרפת שנשאלו איך אפשר במחלוקת שזה אוסר וזה מתיר שיהא דברי אלו ואלו דברי אלהים חיים וכתב כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט נים להיתר ושאל להקב"ה ע"ז ואמר שזה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהא הכרעה כמותם והובא בשל"ה בחלק בית דוד דף כ"ה ע"ב כו' ע"ש באורך. וי"ל דזה הנפ"מ דקודם:

יוסף בן יועזר לא היה מחלוקת בין חכמי הדור וכולם הסכימו לדעת אחת שכן וכן ההלכה וזה חשיב אין בו שום דופי כיון שכולם הסכימו כן ומשמיא הסכימו להסכמת חכמי הדור שמאז. ולית לן בה מה שבדור אחר הוסכם ההלכה להיפך דבתר האי שעתא אזלינן ובזמן חגי הנביא היה באמת ההלכה דיש שלד"ע ולא היה בה אז שום דופי בהלכה זו אף דעכשיו קיי"ל אין שלד"ע. ורק אחר יוסף בן יועזר חלקו בכמה דברים. ואם שההלכה כרבים עכ"פ יש קצת דופי בההלכה כיון שעכ"פ יש חולקים. וידעתי שאינני כדאי לדבר בענינים כאלה. ובמעשה דהחסיד. עי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק ריש דף פ':

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה