מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא
תמורה · דף טו.
ושלשים ושש שמלך דוד. ה"ג בתוס'. ובמ"ש ולפ"ד לא מצינו מ' שנה כו'. כתב בגליון דבתחילת מ' שנה קרי נמי מקץ ע"ש. וצ"ע דבערכין דף כ"ח ע"ב יליף דשביעית משמטת בסופה מדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. הרי מבואר דמקץ על סוף השנה נאמר. וכן בערכין ריש דף ל"ג בהא דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי כו' פריך מקץ שבע שנים והכתיב ועבדך שש שנים כו'. ולדברי הגליון הא לא קשה דנפרש מקץ שבע שנים על תחילת שנת השבע ויתאים עם הפסוק דועבדך שש שנים וע"כ כל היכא דכתיב מקץ על סוף השנה קאי. ובש"מ אות ל' כתב וצ"ל מקץ מ' שנה ר"ל בתחילה כמו מקץ שבע שנים כו' ע"ש. וזה תמוה דאדרבה משם ראיה דמקץ על סוף השנה קאי וכנזכר. ועי' בב"י בחו"מ סי' ס"ז סי' ל"ב ובספרי מעשה חושב בערכין דף י"ב ריש ע"ב. ועי' מ"ש בהגהת הרש"ש בדברי רש"י ותוס' דהכא:
כאן באבודה בשעת הפרשה. פרש"י בההיא קאמר ר"י דתרעה דלא גמירי דמתה לר"י אלא היכא דנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים כו'. ולכאורה תקשי מב"ק דף ק"י ע"ב דפרכינן חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה ומשני דהלכתא גמירי לה דמילתה אזלי וכן פריך ומשני אהא דאשם שמתו בעליו רועה ע"ש. ולכאורה הסברא דלא אפרשה אדעתא דימות ותיזיל החטאת למיתה והאשם לרעיה. כמו דשייך בהא דמתו בעליו כן שייכא סברא זו בנאבד ונמצא אחר ההפרשה דאחרת כשדינו ברעיה דנמי שייך לומר דלא הפרישו אלא ע"ד שיקריבו ולא ע"ד שילך לרעיה וכיון דעל אבודה בשעת הפרשה לא נאמר כלל הלכתא תקשי למה תרעה לר"י תיפוק לחולין. והנה בתשובת מעיל צדקה סי' ד' כתב דאם נעשה מוכה שחין לא שייך לומר דאדעתא דהכי לא קידשה שלא להצריך גט דודאי בנולד כזה לא אמרינן אומדנא דלא שכיח כלל כו' ולא דמי למיתה דשכיח כבהא דחטאת שמתו בעליה ע"ש לענינו. ומהא דהכא ראיה לדבריו. דהש"ך בחו"מ סי' קכ"א ס"ק ס"א מצדד דגניבה ואבידה חשיב לא שכיח כמו אונסין ע"ש. וי"ל דשתאבד וימצאנה אח"כ יותר לא שכיח ממיתה. וא"כ על אבודה בשעת הפרשה וימצאנה אח"כ לא שייך כלל הקושיא דנימא דאדעתא דהכי לא אפרשה דלא אסקי' אדעתא מזה ואפי' אם הזכירו אותו ממאורע כזה לא הוי שביק מלהפריש דלא האמין לחידוש כזה וכעין שכתב במע"צ דכוותי' במו"ש לענינו כן י"ל לכאורה. ויש לעיין בהא דב"ק דרחוק לומר דלא ידע כלל דחטאת שמ"ב דאזיל למיתה הוא הללמ"מ. אלא דס"ד אף דלא צריך טעם להלכה מ"מ אינו ראוי שיהא ההלכה נגד השכל ולסברת אביי הרי הכא כיון דאנן סהדי דלא הפרישה ע"ד אם ימות קודם הקרבה. הוי כאלו התנה בהדיא דע"ד כן לא תקדוש דמסתבר דתנאי מהני שלא יחשב חטאת שמ"ב דאם מת אינו חטאת כלל כיון שהתנה כן וע"כ מוכח מההלכה דלא כאביי אלא גמר ומפריש בהחלט אף אם לא נכפר ליה. וא"כ הוא סברת המקשה מה זה השיבו דהלכתא גמירי לה. אי מזה ידע המקשה. וע"כ צ"ל דסובר הדוחה דשייכא הלכה אף במה שהשכל מנגדו. וגם להמבואר לקמן דף ט"ז ע"ב דד' או אחת ניתן להם ושכחו. אין להכריע דשמתו בעליה אינה מהמתות מפני דאדעתא דהכי לא אפרשה [וכמ"ש דסברא זו לא שייכא רק במיתת הבעלים] משום דשייכא הללמ"מ אף במה שהשכל מנגדו. וכיון דההלכה סתמא נאמרה אין לאוקמה באופן שאמר כשהפריש דמפריש' ע"ד שתקדש אף אם ימות קודם הקרבה. וא"כ יש להסתפק בהתנה בפירוש בשעת ההפרשה שמפרישה ע"מ אם יקריבה ואם ימות קודם לא תקדוש. מי אמרינן דתנאי בהדיא מהני שתצא לחולין כשמת קודם הקרבה. א"ד כיון דגם בסתמא ה"ל כאפריש אדעתא דהכי ומ"מ אמרה ההלכה דתמות ה"ה תנאי בהדיא נמי לא יהני. אך קשה מאוד לומר שהיתה ההלכה לזה שלא יהני תנאי לבטל ההקדש מעיקרו וכן שיהא לענין חטאת שמ"ב הקדש טעות הקדש אף למאי דקיי"ל כב"ה דהקדש טעות אינו הקדש עי' בנזיר דף ל"א וצ"ע בכ"ז: