אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף ח.

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף ח.

דף ז:

בבכור נאמר לא תפדה. וכמ"ש התוס' דהוא בקדושתו לענין דאינו נמכר באיטלז. וכבר כתב במהרי"ט אלגזי רפ"ה דבכורות דאזלי לשיטתם שם בריש הפרק דמכירה באיטלז הוא איסור תורה. ולהרמב"ן והרא"ש דסברי דהוא מדרבנן קרא דלא תפדה הוא ליתן לאו בדבר לענין שאינו יוצא לחולין ליהנות מהבכור אם מת או נטרף ע"ש באורך. ולכאורה ק"ק במש"ש התוס' שמא משום קרא נפקא שאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש. ואמאי לא נ"ל זה מקרא דלא תפדה. ויפה אמר בני הרב הג' עדיו לגאון כו' מהו' צבי אריה נ"י דכיון די"ל כמ"ש המהריט"א להרמב"ן והרא"ש דהוא לענין שלא ליהנות במת או נטרף לא היו מחדשין איסור חדש דבזיון קדשים לולא דנפ"ל איסור זה מה"ת מאיזו קרא אחר. ולכאורה היה נ"ל דנפקא מקרא דכי דבר ה' בזה דאמר בסנהדרין דף צ"ט מכאן אר"א המודעי המחלל את הקדשים כו' אין לו חלק לעוה"ב וכדפרש"י מחלל הקדשים כו' היינו דבר ה' בזה [ועי' ברע"ב פ"ג דאבות משנה י"א]. וי"ל דבכלל זה הוא מוכר בכור בע"מ באיטלז [וכן כעין דיששכר איש כפר ברקאי דכרך ידיה בשיראי דספ"ד דפסחים דפרש"י שם דבזיון הוא]. ואף דביש הנאה להקדש מותר וקשה להתיר איסור תורה דבזיון קודש משום ריוח. אפ"ל דביש ריוח להקדש מה שנמכר באיטלז זה מגרע הבזיון דבכה"ג ליכא בזיון כ"כ. ויותר נראה מדשרי משום ריוח הקדש למכור באיטלז. דבזיון דמכירה באיטלז בבכור אינו אלא מדרבנן. ובשדי חמד במערכת בכור בהמה סי' א' הביא מיש"ש פ"ד דחולין סי' ד' דאסור למכור בע"מ שחוט וכשר לעכו"ם משום בזיון ושכמה רבוותא מתירין ע"ש. ולכאורה נ"ל דתליא בזה דאי מכירה באיטלז הוא איסור תורה יש ללמוד מבזיון דמכירה באיטלז המבואר בש"ס דאסור. למין בזיון אחר כמו בהא דמכירה לעכו"ם. אבל כשנימא דאיסור מכירה באיטלז רק דרבנן. אין ללמוד מזה למין בזיון אחר דמכירה לנכרי דאין למידין ד"ס מד"ס וכדהביא בספר הכריתות בבתי מדות בית א' סי' י"א מפ"ג דידים וכמש"ש הטעם דגזרו דבריהם לצורך סייג לפי הנראה להם לכן אין ללמוד זה מזה ע"ש. וה"נ י"ל אף דאסרו בזיון דמכירה באיטליז. בזיון דמכירה לעכו"ם לא אסרו כנ"ל לכאורה בכורן ירעו עד שיסתאבו כו'. כבר הבאתי בספרי נש"ר ביבמות דף צ"ט קו' הגרע"א בפרש"י במתני' דמפרש אפי' בזמן הבית דלא כסוגיא דהכא ע"ש. וכעת נ"ל דלכאורה יש לתרץ קו' רב משרשיא עפ"מ דאמר הגמרא בב"ק ריש דף י"ג לחלק לריה"ג דע"כ לא אמר ריה"ג דקק"ל ממון בעלים מחיים אלא בשלמים דבעלים ישראל לא זכו להו מחיים משולחן גבוה אבל מתנות כהונה דבכור משולחן גבוה זכו הכהנים ואפי' מחיים וע"ש בפרש"י. וההסבר נ"ל דשלמים שמקודם בעודו חולין היה קניינו דישראל ולכך גם משהקדישו ונשאר לו זכות שיאכלנו בעצמו אחר הקרבת אימורין ה"ל כקניינו שמקודם ולא משולחן גבוה וע"ש די"ב ע"ב בתוד"ה ומחיים. אך במתנות כהונה דלא היה מעולם של כהן דבהמת הישראל ילדה הבכור וגם בעודו עובר של ישראל הוא. הרי ע"כ זכות הכהן בו אינו רק מחמת דזכתה לו תורה. הלכך גם מחיים חשיב זכותו זה זכיה משולחן גבוה. וא"כ אפ"ל דזה לא שייך אלא בבכור דישראל שזיכתה תורה לכהן אבל בכור דכהן גופיה אף דחייב בבכורה וצריך להקטיר אימורין ע"ג המזבח. מ"מ כיון שאח"כ יהא שלו הכל וא"צ ליתן לכהן אחר ה"ל לגביה בכור דידיה כשלמים לגבי ישראל ולא שייך ע"ז משולחן גבוה זכי מחיים כיון שפרתו ילדתו וגם בעודו עובר היה שלו. והא דלא משני הגמרא הכא כן לר"נ וכן בב"ק סוף דף י"ב הוא משום דלא נחית לזה החילוק השתא וכן בהקושיא בסמוך רש"א בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר כו'. לא נחית לשנויי כן אבל למאי דמחלק בב"ק ריש די"ג בחילוק הנזכר א"ש הא דבכורן ירעו גם בזמן הבית כנ"ל לכאורה בישוב פרש"י. ובהא דבכורן ירעו כתב בש"מ די"מ עד שנה אבל משנה ואילך עובר בבל תאחר כו' ע"ש. לכאורה גם זר גמור דודאי לית ליה זכיה נמי קודם שעובר בבל תאחר אין לכופו וליקח מאתו בע"כ וליתן לאיזו כהן שלא מדעתו ולסלקו מט"ה שיש לו דמצי ליתן לאיזו כהן שירצה עי' רמב"ם פ"א מבכורות הט"ו. דזה הוי כממשכנו עי' בש"מ הכא בהשמטות. ואין ממשכנין קודם שעובר בב"ת אף בעולות ושלמים דלא אתו לכפרה כמ"ש התוס' ובר"ה דף ו' ע"א בתוד"ה יקריב. זולת במתעצל להביא ומוציא הוצאות שלא לצורך כדי שלא ישאר בידו מה לקנות ע"ש. וזה לא שייך בבכור דגופיה קדוש. ואולי י"ל דהכא החשש יותר שיעבור בב"ת דימתין עד שיסתאב כדי שלא יפסיד הבשר משא"כ בזר גמור דגם במומו הוא לכהן וצ"ע אכתי:

שללה פרט לכסף מע"ש שבה. פרש"י ואליבא דמ"ד מע"ש ממון גבוה. ובש"מ בהשמטות כ' דבחנם פי' כן דאף למ"ד ממון הדיוט ממעט שפיר משללה כדאמרינן מע"ש בגבולין פטורה מחלה דכתיב עריסותיכם אפי' למ"ד ממון הדיוט כדמוכח בפ' חלק עכ"ד. והיינו בסנהדרין דף קי"ב פ"ב אר"ת מחלוקת במע"ש בירושלים דלר"מ פטורה מחלה משום דמ"ב הוא ולרבנן חייבת דממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד"ה פטורה ופרש"י בל"א דבגבולין לכ"ע מ"ג ובל"ב פי' דבגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה בשעת גלגול העיסה לא קרי' ביה ראשית עריסותיכם כו' ע"ש. וא"כ שפיר הק' בש"מ דלל"א ל"ש לשונו הכא ואליבא דמ"ד כו' דהא לכ"ע כן ולל"ב נמי אי ממון הדיוט הוא יש למעטו משללה. והנ"ל לתרץ ע"פ מ"ש השאגת אריה סי' צ"ז דהאסור באכילה ושרי בהנאה ודאי ממון בעלים הוא בשביל זכות הבעלים ליהנות בו והא דמע"ש גבולין אינו קרוי עריסותיכם הוא משום דמע"ש אסור בהנאה כדאמרינן בבכורות דף ט' לר"י דפטר חמור אסור בהנאה מטעם דכי יש לך דבר שהקפידה תורה לאפקועי' לאיסורי' בשה ושרי ופריך ממעשר שהקפידה תורה בכסף צורי ותניא רי"א במזיד קידש ומשני בפ"ח נמי מיקדשי' כדאר"א אשה יודעת כו' אלמא מע"ש בגבולין אסור בהנאה כו' ע"ש. וא"כ ר"ש דאמר שם בבכורות דפ"ח מותר בהנאה דכי יש לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור. ע"כ גם מע"ש בגבולין לר"ש מותר בהנאה. וע"כ צ"ל בהא דר"ח בסנהדרין דבגבולין לכ"ע עיסה דמע"ש פטורה מחלה. האי כ"ע קאי על חכמים דר"מ דהוא ר"י מסתמא דס"ל פ"ח אסור בהנאה ולדידיה גם מע"ש בגבולין אסור בהנאה ולכך אף אם יסבור דמע"ש ממון הדיוט אף בגבולין פטורה מחלה דאיסור הנאה אינו ממון בעלים אבל ר"ש אם יסבור מע"ש ממון הדיוט בגבולין ודאי יתחייב עיסה דמע"ש בגבולין בחלה כיון דאליבי' שרי בהנאה. וא"כ הכא דקאי לר"ש דהוא ממעט כסף מע"ש משללה. ע"כ צ"ל דהוא אליבא דמ"ד מע"ש ממון גבוה הוא כדפרש"י:

ואא"ב אית ליה זכיה בגוויה שפיר. פי' ר"ג מדאצטריך בהמתה לבכור ש"מ דאית ליה זכיה בגוויה וה"ק בהמתה המיוחד לה שאין בה לגבוה כלום ושרפת פרט לבהמת בכור עכ"ד. וק"ל דגם ביש בה חלק לבן עיר אחרת נמי אינו מיוחד לאנשי עיר הנדחת ומ"ש בכור ומעשר חלק גבוה דנקיט. והרי בסנהדרין דף קי"ב ע"א אר"ח בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה משום דכמאן דלא פליגא דמי וע"ש בפרש"י והרי כמו דמציל חלק גבוה שיש בבכור על חלק ההדיוט. כן יציל חלק של עיר האחרת על חלק דעיר הנדחת. אך י"ל דבב"ק דף צ' ע"א בהא דכספו ועבדו דמשמע המיוחד לו. כתבו רש"י ותוס' דרק כשלזה הגוף ולזה הפירות ל"ח מיוחד ול"ד לשותפין דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה ע"ש וא"כ י"ל בהא דסנהדרין דג"כ יש לשניהם חלק בכולו ליטול חצי חשיב מיוחד. ורק בהא דבכור דהאימורין מובדלין וא"ב חלק להדיוט ול"ש בזה יש לו חלק בכולו ליטול חצי זה גרע ול"א מיוחד להקרא בהמתה. ואפשר דבאמת כה"ג בשותפות דבן עיר אחרת נמי לא יחשב בהמתה לס"ד דמקשה לפי' ר"ג. רק להמסקנא דמוקי בבע"מ ומשום דאינו נאכל בתורת בהמתה שאינו נמכר באיטלז. י"ל דל"צ כלל שתהא מיוחד לאנשי עיה"נ. עי"ל דמחמת היתור דבהמתה דהוא בכלל שללה דריש למעט. ומסתבר ליה יותר לאוקמי המיעוט על גבוה דלא שייך ביה כלל ענין נדחת. ולא על עיר אחרת דעכ"פ שייכי בנדחת אלו נדחו. וכן למסקנא דממעט מה שאינו נאכל בתורת בהמתה להמכר באיטלז אינו ממשמעות לשון בהמתה אלא מיתורא דריש זה. ועפ"ז יש להשיב קצת במ"ש בתשובת עמודי אור סי' פ"ט דגם בנזקין דכתיב שור רעהו יש למעט בכור בע"מ ולדרוש מי שנאכל בתורת שור רעהו ולא בכור בע"מ דאינו נמכר באיטלז כו' ע"ש די"ל דשם לא שייך לדרוש כן כיון דשם ליכא יתור כנ"ל לכאורה:

יצאו בכור ומעשר שאינו בכלל בהמתה כו'. בסנהדרין דף י"ב ע"ב נראה גי' רש"י יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין אומרים בהמת עיה"נ אלא בהמת בכור ומעשר של עיה"נ ע"ש. והנ"ל דגירסא דהכא אפשר דקאי בשיטת אביי בסוכה י"ג ע"א בהא דאזוב ולא אזוב יון כו' דכל שנשתנה שמו קודם מ"ת ובאתה תורה והקפידה עליה בידוע שיש לו שם לווי וכדפרש"י שכתיב בכמה מקומות אזוב ולא נכתב באחד מהן משמות הללו ש"מ אסתם אזוב קפיד רחמנא ע"ש. והסבר זה דפרש"י דסוכה נראה דלא שייכא בשם לווי דהכא:

לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד. פרש"י אבל שלמים ל"ה ממונו הואיל וחיילא עלייהו קדושה שטעונין סמיכה כו' ומעשר נמי לא כו' וה"מ בפ"ק דנזיקין. וצ"ע לכאורה דשם די"ג איתא להיפך אילימא למעוטי שלמים השתא ומה בכור שקדוש מרחם ממונו הוא שלמים מיבעיא אריו"ח למעוטי מעשר. ואיך כתב רש"י דשלמים ל"ה ממונו נגד הגמרא. גם פסח ראוי שיחשב ממונו כבכור דגם פסח אין טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק עי' רמב"ם פ"ב ממעה"ק הלכה ג' ושם פ"ג הלכה ו' ובהלכות קרבן פסח פ"א הל' י"ד. וע"כ בבכור לבד לאו דוקא הוא וצ"ע:

אילימא בזה"ז הא דומיא דשלמים קתני. עי' מ"ש התוס' מרש"י דמוכח דאיירי בזמן בהמ"ק מדמחייבי' ליה אשם. והנה למ"ש המקנה בקידושין דף נ"ב ברש"י ד"ה בה' לרבות קק"ל שכתב אף ע"ג דאין נשבעין אהקדשות כו' משמע דילפינן מהך קרא דב"ד משביעין אף דשבועת הפקדון חייב גם בנשבע חוץ לב"ד כו' מ"מ משמע מפשטא דקרא דמשביעין עליו בב"ד והכריחו לזה דמקרבן שבועת הפקדון אין הוכחה כ"כ דהוי ממונו לנזקין ולכל מילי כמ"ש הפ"י דכן משמעות הש"ס דב"ק דס"ד דמקשן דרק בשבועת הפקדון אמר ריה"ג. רק ההוכחה מדב"ד משביעין אף דאימעט הקדשות משבועה מרעהו בב"מ דנ"ז ע"כ דקק"ל מיקרי רעהו וממונו הוי לכל דבר ע"ש. ולדבריו היה אפשר לאוקמי שפיר הא דילפינן מקרא דב"ד מחייבי שבועה. בבכור בזה"ז דוקא דיש לכהן זכיה גמורה בגוויה. ודכתיב בהך פרשה דחייב אשם זה ודאי יהא קאי על זמן בהמ"ק וניחא זה אף דל"ל זכיה בגוויה וכמ"ש המקנה דמקרבן שבועת הפקדון אין הוכחה כ"כ דהוי ממונו. ול"ק איך נוקי ענין אחד בתרי אנפי. חיוב שבועה דב"ד בזה"ז. וקרבן שבועה דכתיב בהאי עניינא בזמן בהמ"ק דהא כה"ג מוקי הגמ' בריש עמוד זה רישא דקרא דלא תפדה דבכור דמשמע דנמכר. בבע"מ. וסיפא דהך קרא דואת דמם תזרוק. בתם. [וה"נ ה"מ לפרש רישא דקרא דלא תפדה בזה"ז וסיפא בזמן בהמ"ק]. וע"כ הוצרך הגמרא לדייק דלא מיירי בזה"ז מהא דדומיא דשלמים קתני. אך גוף חילוק המקנה בין חיוב ב"ד שבועה לבין הא דקרבן שבועה צע"ק ואכמ"ל:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה