אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף ז:

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף ז:

דף ו:

בקראי פליגי. והק' בש"מ לאביי למה לי וחי לא יחיה לומר דלא ניתן להשבון תפ"ל דאע"מ י"ל דכל חד אצטריך שלא נדרוש משמעו של שני עכ"ד. ול"נ למ"ש בש"מ בב"מ ריש דס"ב מהריטב"א דלא פריך אלא לריו"ח האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה שזהו מקרא של תורה ומייתי לדרשה אבל בקראי דריו"ח שאינם אלא כעין דרשה ואסמכתא מד"ק לא פרכינן לר"א מאי עביד להו עכ"ד. וא"כ גם לאביי דס"ל ר"ק א"י בדיינים מטעם עביד מהני בלא קראו דריו"ח נמי לא תקשי וחי לא יחיה למה לי. אך במ"ש. בש"מ הכא יתורץ קושייתי בספרי נפש חיה בב"מ דף פ"א כ"ב בד"ה מ"ט דר"א א"ק וחי אחיך עמך. שהוכחתי מערכין דף ל"ג דר"א סובר אעל"מ ותקשו למה לי קרא וחי אחיך עמך להא דר"ק יוצאה בדיינים ע"ש. ולהנזכר בפ"מ הכא ניחא דצריך ליה קרא לזה כדי שלא נדרוש משמעו דריו"ח מהני קראי [וכעין מ"ש הכא בש"מ. תמצא בברכות די"ג ע"א בדרשות דשמע והיה ע"ש]. וצע"ק בדרש דוחי לא יחיה וכן דרש דהתועבת האל כו' דהמה קראי דיחזקאל. וכיון דלהסובר אעל"מ הוא סברא של תורה. תקשי הא ד"ת מד"ק לא ילפינן.

זולת דנימא דילפינן מיחזקאל דע"כ גמירי ליה דלריבית שאני מכל התורה וכעין הא דתענית דף י"ז ע"ב. או דה"ל ליחזקאל איזו ליעוד מקרא מה שלא ידענו אותו. אך א"כ בכ"מ נימא הכי. ועי' בתשובת חוות יאיר סי' קצ"ב ואכמ"ל:

אהדר ליה. כי היכי דניחי עמך. במח"א הל' ריבית הי' ב' הביא מהריטב"א דריבית ממונו חשוב וקני מאי דשקיל שהרי אין יורשין חייבין להחזיר אלא שצריך להחזיר דמיהן כו' והמח"א כתב דלא קנאם כלל ומחזיר הדבר שלקחו בעיני' זיהוי כגזילה ופטור היורשים הוא מגזרת הכתוב וראיה מהס"ד דלרבא ר"ק יוצא בדיינים מטעם אעל"מ וכיון דל"מ ע"כ לא קנאו כלל להחפץ וה"נ כשהוא מטעם ניתק לעשה דוחי אחיך דאל"כ כי פריך אהא דר"ל דלאביי ר"ק א"י בדיינים מהמבואר דגם לאביו יוצא בדיינים לישני דכוונת אביי על דמיהן וגוף החפץ א"י אע"כ דגם להסובר מטעם נתל"ע כגזל חשיב ולא קנאו כלל ע"ש באורך. ול"נ דראיית הריטב"א מדאין יורשין חייבין להחזיר. נכונה דלא שייך גזרת הכתוב רק במה שאין לנו סברא ע"ז. ולא במה שנסתר הדבר מעצמותו והוו כשני הפכים בנושא אחד.

דאם לא היה שום קנין להלוקח הריבית בהריבית. איך יהיה מורישו לבנו מה שאין לו. אלא ע"כ דקנאם לגופייהו ורק חיוב השבת דמיהן רמי עליה וע"ז הוא דשייך גזה"כ לפטור להיורש מזה. והנ"ל דמה דפשוט להמח"א דלהסובר אעל"מ ודאי לא קנאו כלל. אינו ברור כ"כ די"ל דגם להסובר אעל"מ לענין שצריך להחזיר דמיו מ"מ גוף החפץ יקנה. ומצינו כזה לעיל ריש ד' ה' בתוד"ה מיתיבי באונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה דס"ד דאינו משום ניתוק לעשה אלא משום דל"מ הגירושין משום דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ומ"מ חל הגירושין שפטור הבא עליה קודם חזרה משום א"א. הרי דגם להסובר אעל"מ משכחת לה שיהני קצת לאיזו פרט וה"נ אף אי ל"מ מעשיו לגמרי שלא יצטרך להשיב כלל. מהני קצת לזה שלא יצטרך להשיב גוף החפץ אף שמשיב דמיהן. ואי שם משום דהוקש גירושין למיתה כמש"ש התוס'. עכ"פ שמעינן דאף ע"ג דל"מ ההיקש זה לענין שלא יצטרך להחזירה דקיימינן לזה על הסברא דאעל"מ. מ"מ מהני ההיקש לענין שיחול הגט בשעתו. ה"נ י"ל דגם הסובר בריבית דניתן להשבון. יסבור ההיקש דהוקש מלוה בריבית לשופכי דמים כדאמר רבא הכא. לענין שיהני מעשיו קצת שלא יהא ניתן להשבון גוף החפץ אע"ג דלא נקשינן לגמרי לש"ד לענין שלא יצטרך להשיב כלל. וכדחזינן כעין זה בהא דגט להס"ד דלעיל ד' ה' הנזכר כנ"ל לכאורה:

חמשה מפקי' מיניה מ"ט כולה בתורת ריבותא קאתי לידי'. לכאורה מוכח כן מלקמן דכ"ט דמוקי הא דתנן באתנן הוליך טלה זה בשכרך אפי' הן ק' כולן אסורין באוגרה בחדא ויהיב לה ק' דכולהו מכח אתנן קאתי ע"ש. והוא כהא דבריבית וכרבא דלאביי דהזוז החמישי מתנה בעלמא גם שם כן ואיך יתרץ המשנה דהתם. והראה לי בני הרב הג' עדיו לגאון מהו' צבי אריה נ"י הרב דקאפצאווא שבבנין ציון סי' קמ"ח עמד בזה ומחלק דבדאביי הוא בשני ענינים הריבית הוא תשלומין והא דחטים הוא מכר אבל באתנן בין מה שהתנה עמה בין מה שהוסיף הכל ענין אחד שנותן לה כו' ע"ש. וקודם שראיתי שם כתבתי לתרץ ע"פ מ"ש בשער משפט סי' ע"ה סק"ו לענינו דליתן מתנה לא שכיח יעו"ש וי"ל דאילו לא מכר לו מידי והיה מוסיף לו זוז מכפי שקצץ עמו היה מודה אביי דבתורת ריבית היה ההוספה דזה שכיח יותר מי דלא חש להאיסור ריבית שיוסיף בתורת ריבית מליתן בתורת מתנה וכבהא דאתנן. וסברת אביי אינו אלא במכר לו הלוה למלוה מידי. דבזה סובר אביי די"ל דמוזיל גביה דזה לא חשיב לא שכיח שימכור מידי בפחות ממקח הקבוע. וכעין הא דב"ק דף קט"ו ע"א בזבינא שוה ק' בר' כו' רבא אמר עשו בו תקנת השוק דפרש"י אפי' ליטול ר' דאורחי' למיזבן בדמים יקרים ע"ש. וא"כ יש גם סברא לומר דלפעמים אורחי' למכור בפחות משער הקבוע. אך רבא סובר דגם בכה"ג תלינן זה בהוספת הריבית דאינו כמו מתנה ועכ"פ ל"ק מהמשנה דלקמן דף כ"ט לאביי כנ"ל לכאורה. עי"ל דגם לאביי אינו ודאי מתנה אלא ספק אם הוא בתורת מתנה או בתורת ריבית. ומספק אין להוציא ממלוה המוחזק. אף דאביי סבר מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב עי' בכתובות דף י"ב ע"ב בתוד"ה ר"ה. והכא מסתמא הלוה שרוצה להוציא ממלוה טוען שבתורת ריבית יהיב והמלוה א"י להכחישו דמאין יודע כוונתו. י"ל כיון דהברי גרוע ושמא טוב שא"י לידע כוונתו לא אמרינן בו"ש ברי עדיף עי' בב"ק דף מ"ו ע"א בתוד"ה דאפי'. ולכך סובר אביי דלא מפקי' מהמלוה מספק דדין ריבית כדין שאר ספק ממון דקולא לנתבע עי' בש"ך ביו"ד סוף הלכות ריבית. משא"כ בהא דאתנן דגם מספק שמא מכח אתנן קאתי יש להחמיר ככל ספק איסור דאזלינן לחומרא. עי"ל דבריבית דהאיסור הוא בהנתינה י"ל דכל מה שמוסיף בנתינה הוי תוספת באיסור וכעין הא דאם צריך לחולה קצירה דגרוגרת בשבת ויש בעוקץ א' שתים ובאחד שלשה דודאי אסור לקצוץ את שיש בו שלשה ועי' במנחות דף ס"ד. וכן בריבית יש תוספת איסור בתוספת הזוז ע ולקמן דף כ"ז ע"א סליק בבעיא דאף דאיתחזק באיסורא לא שביק אינש התירא ועביד איסורא ע"ש.

וי"ל דלכך מסתבר ליה לאביי דלמתנה נתן הזוז ולא שיוסיף באיסור. משא"כ בהא דאתנן דזולת הביאה האסורה. אין איסור בנתינת האתנן ולכך גם אביי יודה דלהוספת האתנן יהיב. ולכאורה עי"ל דלקמן דף ל' ע"א תנן דשותפין שחלקו אחד נטל י' ואחד ט' וכלב שכנגד הכלב אסור ופרכינן ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרי ופי' התוס' מטעם ברירה וניחא לר"י דפסק:

הלכתא דיש ברירה ומוקמינן בטפי דמי כלב מחד מינייהו כו' ע"ש. ולפי"ז ע"כ אין לאוקמי מתני' דאתנן דכולן אסורין משום תערובות דתקשי דנימא ברירה וע"כ צריך לאוקמי, כדמוקי דאסירי משום דכולהו מכח אתנן קאתי. והנה בש"מ בב"מ דף כ"א ריש ע"ב בסוגיא דיאוש שלא מדעת כתב מהראב"ד דפלוגתא דאביי ורבא בישל"מ שייכא ביש ברירה ואין ברירה אך מסיק דיש לאיפלוגי זה מענין ברירה ע"ש. וכשנימא דשייכא לברירה. הרי אביי דסבר ישל"מ אינו יאוש יסבור אין ברירה. ואי א"ב שפיר מצינן לאוקמי בהא דאתנן דכולן אסורין. דאינו משום דכולהו מכח אתנן אתו. דשפיר י"ל דאינך מתנה הוא ומ"מ אסירי כולהו משום תערובות ולא נימא ברירה משום דא"ב.

אך ק' ממ"ש התוס' בע"ז דף ס"ג. ע"א בד"ה כגון.

דאין שם אתנן חל אפי' למאן דאית ליה ברירה אלא המבורר בשעת ביאה ע"ש. הרי דאין לפרש אלא כדפי' הש"ס:

אלא מה ת"ל בל תקריבו בל תקדישו. ברמב"ם ריש הלכות איסורי המזבח מבואר דלוקה וכתב הלח"מ אף שא"ב מעשה שאני הקדש דבדיבור עביד מעשה שעושה מחולין קדשים וכדריו"ח בריש פרקין לא תיתני מימר דבדיבורו עביד. מעשה והעיר דהרמב"ם ריש הלכות תמורה משמע דל"ל כריו"ח ע"ש. והיה אפ"ל עפ"מ שהבאתי בספרי נפש חיה בב"מ דף ס"א ע"א בד"ה לעבור לענין דהתם מקידושין דנ"ט דמחשבה:

דטומאה כמעשה דמי וכדר"פ דרמי כתיב כי יתן כו' ופרש"י דרחמנא קריי' מעשה דכתיב כי יתן והיינו בידים אף דמחשבה בעלמא היא. וא"כ ה"נ כיון דלאו דלא תקדישו שהוא בדיבור:

בעלמא אפקי' רחמנא בלשון מעשה דלא תקריבו הוא לשון. מעשה לכך חשיב כלאו שי"ב מעשה משא"כ בתמורה דלאו יחליפנו משמע בדיבור. אמת דשם הוכחתי דלענין לאו שא"ב:

מעשה לא אמרינן הכי. מדחשיב במכות ד' ד' ע"ב לעדים זוממין לאו שא"ב מעשה. ובב"ק דף ה' ע"א אמר בעדים זוממין רחמנא קריי' מעשה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם. לעשות לאחיו ע"ש. מ"מ בנד"ד י"ל הכי וכעין שכתב הנוב"ת חא"ח סי' ע"ו דמ"ש המ"מ פי"ג משכירות דחסימה בקול חשיב מעשה כיון דמ"ל חסימה במעשה גמור. דהיינו דלכן חסימה בקול הוי כמעשה משום דהקול הוי עכ"פ מעשה קצת אבל בליכא שום מעשה לא מהני מה דמ"ל ע"י מעשה ע"ש. וה"נ אף דכל חד לחוד ל"מ דהיינו באין בו אף מעשה קצת ל"מ הא דהתורה קריי' מעשה. וכן ל"מ הא דיש בו מעשה קצת היכא דלא קריי' התורה מעשה בהצטרף שתיהן כהא דהכא דיש מעשה קצת דעושה מחולין קדשים וגם קרא אפקי' בלשון מעשה דלא תקריבו ראוי שילקה כנ"ל לכאורה. מה ת"ל בל תקריבו בל תשחטו. ברמב"ם פ"א מאיסורי המזבח ה' י"א מבואר במקדיש בע"מ עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע כו' אם נשחט קודם שתפדה ה"ז נפדה כ"ז שהיא מפרכסת ואח"כ תאכל כו' ע"ש. ואין להקשות לרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ. איך מהני השחיטה שהיא בעבירה שמוזהר על שחיטתה להתיר באכילה וקצת תירוצי האחרונים בהא דשוחט בשבת ושחיטת אותו ואת בנו דמהני לא שייך בזה ועי' מ"ש לעיל סוף ד' ד' סד"ה רבא]. דיש לפרש בלא שחטה לשם קרבן דאינו עובר בלאו ע"ש במשל"מ הלכה ד'. אך למ"ש לעיל ד' ה' ע"א בד"ה והרי תורם מהנו"ב. דמדגלי קרא באיסור דשחיטת פסח על החמץ דכשר. ילפינן לכל שחיטה באיסור דמהני ע"ש. לפי"ז י"ל דהרמב"ם מיירי גם בשחט באיסור לשם קרבן. והנה במ"ש המשל"מ דשוחט שלא לשם קרבן ליכא לאו. לכאורה אפ"ל כיון דבע"מ קדושה חלה עליו וצריך פדיון גם איסור שחיטת חולין בעזרה לית ביה. וברמב"ם רפ"ב משחיטה שכתב דאין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד אבל חולין אסור לשחוט בעזרה כו'. אפ"ל דסוף דבריו דוקא דכל שאינו חולין אף שאינו קדשי מזבח מותר לשחוט לכתחילה ע"מ שיפדנו כ"ז שתהא מפרכסת או יעשה בה צורך אחר להקדש כל שאינו לשם קרבן. ועיקר ד' המשל"מ י"ל דזה מרומז במה דנקטה התורה איסור שחיטת בע"מ בלשון לא תקריבו [ודנקטה הכי על איסור להקדישו. ניחא במ"ש בדיבור הקודם דהוא כדי שיהא בלשון מעשה כדי ללקות עליו]. די"ל דרמזה דאין איסור שחיטה רק בשוחט לשם קרבן. ואפ"ל דגם איסור דהקטרה וזריקה אינו רק כשהוא לשם קרבן ולא כשהוא לשם עצים ומים [עי' זבחים סוף דף ע"ו וברש"י שם]. ועפ"ז י"ל בהא דגיטין ריש דף נ"ו בעובדא דבר קמצא דהביא קרבן בע"מ מבי מלכא דסבור רבנן לקרובי' משום שלום מלכות ואמר להו ר' זכריה יאמרו בע"מ קריבין לגבי מזבח וכתב המהרש"א דודאי הכא בע"מ קריבין משום שלום מלכות אבל ילמדו לומר דבע"מ קריבין גם במקום אחר כו' ע"ש. והוא דוחק לכאורה דאם אין לחוש לאיסור תורה מפני הסכנה איך יחושו לשמא ילמדו להקריב גם שלא במקום סכנה דזה אינו רק חשש בעלמא. ולמה שכתבנו י"ל דדעת רבנן הוי להקריבו שלא לשם קרבן דודאי היה אפשר להגיד בלחישה להשוחט והזורק והמקטיר באופן שלא יתוודע מזה למלכות שיכוונו שלא לשם קרבן ולא היה שום איסור בהיה מכוון ההקטרה לשם עצים והזריקה כמים בעלמא. אך ר' זכריה חשש שילמדו אחרים שלא ידעו מזה דמותר להקריב בע"מ כנ"ל לכאורה:

אי קרבן שומע אני כו'. לשון הת"כ שהביא רש"י יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ודין הוא מה אם קדשים שה"ל שעת היתר בחוץ חייבים עליהם משום שוחט בחוץ חולין שלא ה"ל שעת היתר בפנים א"ד שיהיו חייבים עליהן משום שוחט בפנים ת"ל קרבן על הקרבן חייב וא"ח על החולין. והנה בקידושין דף נ"ז פ"ב הובא מר' מאיר אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת א"ק כו' קרבן כו' על קרב ענוש כרת על חולין שנשחטו בעזרה אין ענוש כרת. והנ"ל הא דהוצרך בת"כ בס"ד להביא מק"ו ולא הוי סגי ליה במה מצינו כדאמר הגמרא משום ר"מ. י"ל למ"ש רש"י בסוכה דל"א בהא דר"י לא מקיש לולב לאתרוג דכל י"ג מדות לא ניתן לדרוש מעצמן זולת ק"ו וכתב המשל"מ פ"ב מק"פ דרש"י כ"כ רק לר"י ורבנן פליגי עליו ע"ש. וא"כ הש"ס דקידושין דקאי לר"מ נקיט שפיר דצריך קרבן כדי להוציא ממה מצינו דהוי דרשינן מעצמנו. אבל הסתם ת"כ דאזיל אליבא דר"י כדאי' בסנהדרין ריש דף פ"ו. אליבי' ל"צ קרא כדי להוציא שלא נדרוש במ"מ דהא לא הוי דרשינן זה מעצמנו בלי קבלה ע"ז ולכך הוצרך להביא ק"ו דזה יש לדרוש מעצמנו. ולמ"ש בגנת ורדים כלל ו' מהכנה"ג דלרש"י לכ"ע לא ניתן לדרוש מעצמו זולת ק"ו ע"ש. באמת תקשי בהא דקידושין ל"ל קרבן כדי להוציא מהמ"מ כיון דלא נתקבל מ"מ זה. וצריך טעם להא דלא אמר גם ר"מ בס"ד שיתחייב על חולין בפנים מטעם ק"ו כדנקיט בת"כ. דהרי סברת הת"כ הוא כעין דמצינו בכמ"ד ובש"ס דאיסור דלא ה"ל שעת הכושר חמיר מאיסור דה"ל שעת הכושר עי' פסחים דף כ"ה ומנחות דף ו' וחולין דף ק"כ. ובשעה"מ רפ"ב משחיטה הביא ק' הרלב"ח על המה מצינו דקידושין מדקיי"ל רל אין עונשין מן הדין ותירץ ע"פ מ"ש המ"מ פ"ב מהל' מ"א דאם יש לאו הבא מכ"ע בלא"ה כה"ג עונשין וה"נ יש לאו הבמכ"ע כו' ע"ש. והנ"ל דלפי"ז צ"ל דהסובר שחיטת חולין בעזרה אינו דאורייתא עי' בנזיר דף כ"ט. וע"כ אליבי' וכי ירחק וזבחת אינו לאו הבא מכ"ע על שחיטת חולין בעזרה ל בחולין דף י"ז]. ע"כ יסבור דעונשין מה"ד דאל"כ לא צריך קרבן למעט שלא יתחייב כרת על שחיטת חולין בפנים. ובמ"ש רש"י שומע אני אפי' בשוחט בדק הבית בחוץ יהא חייב כו'. שהביא בצ"ק מיומא דף ס"ג וזבחים דף קי"ג דפרש"י דפריך דילמא קרבן לאו להוציא החולין אתי ונ"ל להצ"ק כפרש"י דהכא דתרווייהו שמעינן מיניה דחולין לא מיקרי קרבן ע"ש. ול"נ כפרש"י דהתם דמה בכך דלא מיקרי קרבן דבלא"ה הא קרא לא מיירי אלא בשוחט קדשים בחוץ. אלא דרצה למילף חולין בפנים בק"ו. ואין לסתור הק"ו רק אי קרבן מיותר דאזי אמרינן דגלי קרא להוציא מן הק"ו.

אבל אי לא. מייתר דקרבן צריך לכתוב להביא קדשי בדה"ב. שפיר הוי ילפינן חיוב על חולין בפנים בק"ו כנ"ל:

הכא דאשה להוציא לה' לרבות. פי' ר"ג דש"מ מאי אשים:

דמרצה כאשים ושעיר נמי מרצה הוא לעזאזל כאשים לשם הלכך בעי תם עכ"ד. ולכאורה לא ה"ל לדחוקי לפרש תיבת אשה. די"ל דאשה לא קאי על לעזאזל דהא מפורש בקרא המזבח. אלא ה"ל לפרש תיבת לה' דגם לעזאזל יתרבה מתיבת לה'. ועי' בהתורה והמצוה פ' אמור סי' קט"ז:

מכדי אין הגורל קובע כו'. והק' בש"מ בהשמטות לימא שהומם ושלחו לצוק דהיינו הקרבתו ותי' דס"ל דאיכא בל תקדישו אף על השני עכ"ד. והנראה דהוא ט"ס וצ"ל אף על השעיר. אך צ"ל מנלי' זה כ"כ בפשיטות עד לעשות קושיא מזה. והנ"ל ע"פ מ"ש בחוות יאיר סי' ר"ג דיש הקשים דבר לדבר הרחוק ממנו רק שהוא בפרשה אחת כו' ע"ש. ומזה מסתבר להש"ס בפשיטות דאי איכא משום בל תקריבו דשחיטה דהיינו דחייתו לצוק ע"כ איכא נמי משום בל תקריבו דבל תקדישו ואי לא שייך ביה בל תקדישו לא היה אוסר בו הכתוב בל תקריבו דדחייתו לצוק. ובמעיין החכמה במצות יוה"כ כתב בהא דהשמיט הרמב"ם הא דמנחות דף כ"ז דב' שעירים מעכבים זא"ז. הוא דרק דשל שם לא נקבע בלא הגרלה ובאין לו רק אחד א"י להקריבו לשעיר הפנימי ויכול לקחתו לשעיר המשתלח וטעמו דאין למילף דמעכב הגרלה מדכתיב ב' זימני אשר עלה כיון דאינו בלשון ציווי וצריך לזה הא דכתיב ועשהו חטאת בשל שם [עי' יומא דף מ' ע"ב ובתוד"ה ועשהו] ולכך רק בדשם מעכב הגרלה ובאין לו רק אחד לוקחו לעזאזל בלא הגרלה ע"ש באורך. ולכאורה תקשי דה"ל לשנויי הכא דקרא דממעט שלא יהא שה"מ בע"מ אתי להיכא דאין לו רק אחד דל"צ הגרלה. אך י"ל דבאמת ה"מ לשנויי הכי אלא דבלא"ה משני שפיר דמאי דמשני הוא יותר שכיח. מהיכא שלא יהא לצבור אלא שעיר אחד על יוה"כ. אמנם מדכתיב ג' פעמים שני שעירים דהיינו ומאת עדת ב"י יקח שני שעירי עזים ולקח את שני השעירים. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות למה לא יחשב שנה עליו הכתוב לעכב גם על של לעזאזל שלא יהני באין כלל אחר עמו. והרי במנחות שם איתא השמן והסולת מעכבין זא"ז מדכתיב מסלתה ומשמנה מגרשה ומשמנה וכדפרש"י דשנה עליו הכתוב לעכב דגרש וסולת חד הוא כו' ע"ש. וה"נ י"ל כן בהא דשני שעירים ועי' בהתורה והמצוה פ' אחרי סי' כ"ב:

כגון שהומם בו ביום וחיללו על חבירו. ביומא דף ס"ב מרבה מקרא שלא יקדיש מחוסר זמן לשה"מ ופריך כהכא ומשני כגון שהומם כו' ומצריך להא דמחוסר זמן ובע"מ והק' בתו"י שם כיון דלא ידעינן לאוקמי מחוסר זמן אלא בהומם וחיללו נדע דפסול ביה מומא ופי' אי לא אשכחן פסול מום הוי מוקמי' ליה לדרשה אחריתא ע"ש. והנ"ל דעי"ל דהא הך תירוץ צריך כדי לאוקמי גם להחולקים על ר"ש ומצריכי הגרלה אף במת אחד מהן.

וא"כ י"ל דהא דסברי הכי הוא משום דאין הכרח לומר כר"ש. אבל אי לא ידענא דמום פוסל בשה"מ ולא היה במאי לאוקמי קרא דפוסל מחוסר זמן משום הקושיא דהא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ע"כ הוי מוקמי' במת של שם ומביא שה"מ בלא הגרלה וע"כ היה סובר כסברת ר"ש. ועי' מ"ש במעיין החכמה [שהוזכר בדיבור הקודם] לתרץ ע"פ מ"ש הרמב"ם סוף הל' יוה"כ פסול טריפה מיעמד חי פ"ש. ובקו' הלח"מ שם מדלא הוזכר בגמרא טעם זה. הנה ביד מלאכי בכללי הרמב"ם סי' ד' הביא מהלח"מ גופיה בכמ"ד דדרך הרמב"ם לנקוט דרשה פשוטה אף שלא הוזכר בגמרא יעו"ש. והנה מפרש"י דאי לאו דחיללו על בע"מ ליכא מלקות דלא תקדישו על השני. דמבואר דכל שהיה בו פסול אחר אפי' אם היה תם כגון בלא הגרלה היכא דצריך הגרלה לא שייך ביה מלקות. היה אפשר לדון במקדיש בע"מ שהוא מוקצה או נעבד או רובע ונרבע דכל אלו פסולין לקרבן אפי' תמימים אלא שאין לוקין ע"ז כמ"ש הרמב"ם פ"ג מאיסורי המזבח ה' ז' ויראה לי שאע"פ שאין כל הפסולין האלו ראוין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מה"ת לפי שלא נתפרשו אזהרתן כו' וע"ש בכ"מ. לא ילקה אף בהקדישן והקריבן כשהיו גם בע"מ. כיון דגם אם היו תמימים היו פסולים למזבח ודמי להא דמקדיש לשה"מ בע"מ בלא הגרלה היכא שצריך הגרלה. ופשוט דמ"ש הרמב"ם על הקרבה ה"ה דשייך סברתו על הקדישן דג"כ לא נתפרש עלייהו אזהרה והנה בתוספתא פ"ד דמכות אחר שהובא שם הברייתא דהכא המקדיש בע"מ למזבח עובר משום חמשה לאוין. איתא המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד כו' עובר משום שמות הללו ומשמע לכאורה דדינם שוה לבע"מ וכמו דעל בע"מ לקי ה"נ ילקה על הפסולין האלו. וזהו דלא כמ"ש הרמב"ם וצ"ל דהרמב"ם לא חש להתוספתא כיון דלא הוזכר מזה בגמרא כנ"ל לכאורה וצ"ע. דף ז' ע"א ומעוך כו' לא תקריבו זו קבלת הדם. זהו כעין דאמרינן בחגיגה דף י"א ע"א והקריבו זו קבלת הדם. וא"כ אינו כ"כ נגד משמעותי' דקרא ובסוטה דף כ"ד בתוד"ה ור"י כתבו דגם הסובר ד"ת כלשון ב"א. מודה דהיכא דאיכא למידרש דרשינן כל שאינו נגד המשמעות ע"ש. ומ"מ דחה הכא דרשה זו משום דאורחי' דקרא דמשתעי הכי. ולכאורה זהו כעין הא דד"ת כלשון ב"א. וע"כ צריך לחלק בין הענינים ועי' בש"מ בהשמטות:

ומיד ב"נ ל"ת את אלה. והק' התוספות דמזה משמע דתמימים יקרבו ול"ל איש איש לרבות עכו"ם שנודרים נו"נ כשיראל. ובמשל"מ פ"י ממלכים ה' ז' בד"ה ודע. הק' להתו' דע"ז דף ה' ע"ב בד"ה מניין דסברי דמה שנודרים לביהמ"ק נצטוו לקיים נדרם ומוזהרים בבל יחל דמנ"ל זה דאיש איש צריך משום דסד"א דכלל לא נקבל מהם קמ"ל דמקבלים וכ"ת לזה תפ"ל מן ומיד ב"נ לא תקריבו דמשמע דתמימים יקרבו. זה כבר הק' התוס' בחולין דף י"ג ומנחות דף ע"ג ובתמורה דף ז' כו' ע"ש. ולכאורה בפשוט י"ל דבאמת מזה הוכיחו בע"ז דישנם בבל יחל מריבוי דאיש איש דשוו בזה לישראל כדי דלא תקשי קושיית התוס' דל"ל איש איש. ובהנך דוכתי דהק' התוס' קו' זו סברי דליתנהו בבל יחל וכדהביא המשל"מ שם התוס' דנזיר סוף דף ס"א דכותי אינו בבל יחל וכמ"ש המשל"מ דהתוס' דנזיר סותר להתוס' דע"ז ועכ"פ להתוס' דע"ז י"ל כמ"ש. וכשנימא למילף בהו איסור בל יחל מאיש איש. היה אפ"ל בקושייתם שם בע"ז דלחשוב זה בז' מצות ויתחייב מיתה ע"ז. והוא למה שהבאתי בספרי מעשה חושב בערכין דף ה' ע"ב בד"ה עו"ג מהתורת חיים בסנהדרין דף נ"ז בד"ה לא נצרכה. דמאי דילפינן בהו מישראל לכל הפרטים ה"ל כישראל וכתבתי שם במ"ש התוס' בנזיר דף ס"א דאינם בבל יחל אף דאתרבו מאיש איש. משום דבל יחל אינו מפרטי הנדר ומילתא אחריתא היא ע"ש. וא"כ לסברתם בע"ז דישנם בבל יחל ע"כ דסברי דגם לזה שייך למילף בהו מישראל והוא מפרטי הענין. וא"כ ממילא לא תקשי דיתחייבו ע"ז מיתה:

דכיון דמתרבי מאיש איש שיתחייבו בבל יחל כישראל ממילא גם ממיתה פטורין כישראל כנ"ל לכאורה. ומדי עיוני ראיתי באבני מלואים באה"ע סי' א' סוף סק"ב שכתב דבב"נ ליכא בל יחל ומוצא שפתיך תשמור אלא דאמירה לגבוה הוי קנין. גמור מה"ת כמסירה להדיוט ובנדר להביא קרבן ה"ל חוב גמור כו' ואפי' בב"נ מחויב חוב גמור כו' ועי' מ"ש בקצה"ח סי' ר"צ סק"ב כו' ע"ש. ולא יתכן זה למ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים דכ"ט ורשב"ם בב"ב דף קל"ג דהא דאמל"ג הוי קנין הוא משום מוצא שפתיך תשמור ולשון הפ"י בקידושין דף נ"ט בד"ה איתיבי' מהרא"ש הנזכר דילפינן זה מן מוצא שפתיך תשמור ע"ש. וא"כ אי בב"נ ליכא משום מוצא שפתיך תשמור ממילא לית ביה משום אמל"ג. ובש"מ תי' דאי מהכא ה דוקא דיעבד קמ"ל איש איש דאפי' לכתחילה ע"ש. והיינו דה"א דאשמעינן דאם כבר קרבו דאין הקרבן דב"נ נפסל. והנה ביבמות ריש דף ע"ח איתא דדאי להתירא לא כתב קרא. וצ"ל דזהו כדאי לאיסורא דלא נטעי לפסול הקרבן שלא כדין ואין מביאין קדשים לבית הפסול. אך בשעה"מ פ"ו מפסולי המוקדשים הביא מהתוס' דזה אינו אלא חומרא מדרבנן ע"ש. ואנן בדאורייתא קיימינן. ואולי כה"ג לכ"ע יש איסור תורה וצ"ע ואכמ"ל. ואלא ל"ת דמעוך למאי אתא מפקי' לבמת יחיד. בקרן אורה סוף זבחים נתעורר מנ"ל דלישראל נאסר בע"מ בבמת יחיד ולא קאי בהתירא דקודם הקמת המשכן דלא נאסר בע"מ שאינו מחוסר אבר כו' ע"ש.

ואשתמיטתי' הש"ס דהכא דמבואר דל"ת דמעוך אתי לאסור בע"מ בבמת יחיד. והנה מחוסר זמן נראה דאסור בבמת יחיד דבמשנה סוף זבחים לא חשיב זה בהחילוקים שבין במת יחיד לבמת צבור. וצע"ק דביומא דף ס"ג ע"ב עביד צריכותא להא דצריך לימוד בשעיר המשתלח דפסול ביה מחוסר זמן ולימוד אחר להא דפסול ביה מום כו' ואי כתב בע"מ משום דמאיס אבל מחוסר זמן דלא מאיס אימא לא צריכא ע"ש. וא"כ אף דכתיב ל"ת דמעוך לפסול בע"מ בבמת יחיד אין ללמוד מיניה על פסול מחו"ז. ואולי לזה יש למילף כמו דחזינן דשוו בפסול דשעיר המשתלח ה"נ שוו לפסול בבמת יחיד וצ"ע. דאי בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא. פרש"י דא"ל דלא אסיק אדעתי' דחזי לאקרובי' אלא לדמי אקדשי' ולאו לקי והק' התוס' היכי מצינו למימר הכי והלא התרו בו ל"ת בע"מ למזבח וקיבל עליו התראה ואמר ע"מ כן אני עושה כו'. והנ"ל דהשאג"א סי' ע"ז הק' אפי' החמץ עמו בעזרה איך מ"ל מלקות דלא תשחט על חמץ הא יכול להיות שביטלו או הפקירו בינו לבין עצמו דמהני והכריח מזה דחמץ שקיבל עליו אחריות ל"מ ביטל והפקר. ובתשובת ברית יעקב חא"ח סי' ט"ז השיב עליו דכיון דבשעת ההתראה לא אמר שביטלו או הפקירו לא חיישינן לשמא ביטל או הפקיר ולא שומעין לו ולוקה ע"ש. וא"כ י"ל דסברת רש"י כדעת השאגת אריה דכל שיש טעם לפוטרו פטרי' ליה אף שלא אמר העובר הטעם בשעת ההתראה וה"נ כיון דהסברא דלא אסיק אדעתי' לאקרובי גופיה אלא לדמי אמרינן אמתלא זו עבורו אף שלא אמר כן בשעת ההתראה. ודעת התוס' כהברית יעקב דכל שלא אמר איהו גופיה האמתלא בשעת ההתראה לא אמרינן זה עבורו ועי' במה שנדחק בצ"ק בהסבר פי' הר"ם:

ואי בתמורה נמי ששה הויין. וכ' בש"מ הא דלא מייתי מברייתא דנמנו וגמרו הוי דוקא טפי ע"ש. וצ"ל דהגמ' דנקיט מר' ינאי עובר משום חמשה שמות ולא פריט להו. היינו דנקיט בקיצור ובאמת ידע הש"ס שהוא כדתני בברייתא. דאל"כ המ"ל בתמורה ומ"מ אינו רק חמש משום דבל תקטירו כולו ומקצתו חשיב בחד ומשום דס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות וכאביי בסמוך ע"ב. והנה בחולין דף פ' ע"ב דפריך אהא דתנן דשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים לוקה. דלילקי נמי ומשום מחוסר זמן כו' ומשני כי קא חשיב לאו דאו"ב לאוי נוכראי לא חשיב. וה"נ לכאורה המ"ל דלא חשיב רק לאוי מאיסור בע"מ כמו הקדישו ושחיטתו וזריקתו והקטרו דתלי מאיסור דבע"מ אבל איסור תמורה דשייך גם בתם לא חשיב. ואפשר דקאי הכא כר' זירא שם דמשמע דלא נ"ל תירוץ זה דמתרץ תי' אחר ובלא"ה יש לחלק מהא דהתם ודוק. ועי' מ"ש בדברי אמת בקונטרס לאוין דע"ג ע"ג דמדלא אמר שבעה הויין משמע דלא לקי פ' על לא יחליפנו ולא ימיר דלא כדמשמע בתוספות ריש מכילתין בתי' קמא ע"ש. ואגב אעורר במש"ש כיון דצריך לדרוש לא ימיר בשל אחרים לא מוקמי' תו בלאוי יתירי לחייב פ' אפי' בהמיר יחד שלו ושל אחרים כדמשמע בפסחים דף כ"ד דהיכא דאיכא למידרש לא מוקמי' בלאוי יתירי ע"ש. ול"נ דלמ"ש בשעה"מ פ"א מחמץ סוף הלכה ב' בקו' הלח"מ בצריכותא דשאור וחמץ בביצה דף ז'. דהא צריכי דאי כתב רק שאור הוי ילפינן חמץ מיניה אפי' נפסל מאכילת כלב ואי לא כתיבי רק חמץ הוי ילפינן שאור דוקא דלא נפסל. והשיב השעה"מ דכוונת הש"ס דליכתוב חמץ ושאור בחד לאו ולא וליכתוב שאור בלאו בפ"ע ע"ש. וה"נ ה"ל למיכתב לא יחליפנו וימירנו דמתפריש שפיר לא אתרווייהו והוי ידענא גם של אחרים ומדכתב לא ימירנו לאו בפ"ע מזה יש מקום לחייבו שמונים ואכמ"ל אפי' למקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי. בהתורה והמצוה פ' אמור סימן קי"ח הביא הא דהכא וכתב וה"ה שהאיסור לרצות הוא אפי' לדמי לת"ק לרבי דוקא בהרצאת גופו יעו"ש. ואין ר"ל דלת"ק לא מרצה כלל בכה"ג וכמ"ש התוס' הכא דתנן דבאמר על בע"מ הרי אלו לעולה ימכר ויביא בדמיהם עולה צ"ל דלקי. ומבואר דמתוקמי מתני' כת"ק מדלקי ע"ז דלרבי הא לא לקי כדאיתא בהדיא בסמוך. ומ"מ מרצה מדמביא מדמי הבע"מ עולה ומקריבה. ולכאורה היה מקום לומר דלא ירצה כלל דכיון דלא תקריבו דמתוקמי על בל תקדישו מתפריש לא רק על מקדישו לגופו לחוד אלא גם על מקדישו לדמי קרבן. ממילא גם מאי דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. קאי נמי על מקדישו לדמי קרבן כמו על מקדישו להקריבו בעצמו. וצ"ל לשיטת התוס' כיון דסברת רבא ללקות במקדישו לדמי קרבן הוא משום דגם כה"ג איכא בזיון. י"ל דהבזיון אינו רק בשעת הקדש הבע"מ לדמי קרבן. אבל משמכרו אין על הדמים והעולה שקנה שום רושם בזיון כלל. וכמו בלא הקדישו להבע"מ ומכרו ולקח בדמיו קרבן דאין בזה שום חשש בזיון. וכדחזינן לקמן דף ל' ע"ב באתנן בנתן לה חטים ועשאתן סולת דשרי דהם ולא שינוייהן. ופשיטא דה"נ במכרה החטין ולקחה בדמיהן קרבן דשרי. וה"נ בהקדיש הבע"מ לדמי עולה אין הבזיון רק בשעת ההקדש וע"ז הוא דלקי ואח"כ בשעת ההקרבה דליכא אז בזיון כלל ראוי להיות מותר ולכך לא מוקמי' הא דכתיב לא ירצה אלא בהרצאת גופו ולא על דמיו והא לא תקשי כיון דזהו נגד מאי דא"ר לא תעביד דאסרה תורה להקדיש בע"מ לדמיו להקריב מדמיו קרבן ולכך לא יהני אף דאין בזיון בשעת ההקרבה ככ"מ דא"ר ל"ת דאעל"מ. די"ל דכיון דגוף ההקדש מהני מדגלי קרא לא ירצה דמשמע דמיקדש קדשי כדאיתא לעיל סוף ד' ה'. ילפינן מזה דבזה ליכא הכלל דאעל"מ. ושפיר י"ל במקדיש לדמיו דרצויי נמי מרצה כיון דבשעת ההקרבה ליכא בזיון כלל. ומהאמור נראה דלכתחילה אסור להקדיש האתנן חטין ע"מ לעשות מהן סולת למנחות. דזהו כמקדיש בע"מ לדמי נסכים ועולה דגם באתנן שייך בזיון בשעת הקדישו לדמי קרבן. ולקמן דף ל' לא אמר שתהא מותרת להקדיש האתנן החטין ע"מ לעשותן סולת למנחות דודאי אסור ועי' מ"ש לעיל סוף דף ו' מהתוספתא דמכות והנה מוקצה ונעבד ורובע ונרבע נראה דאסור להקדישן לדמיהן לקרבן כבע"מ דנראה דמאיסי כבע"מ ושייך גם בהו בזיון אך במחוסר זמן דאיתא ביומא דף ס"ג ע"ב דאסור להקדישו ועי' במשל"מ פ"ג מאיסורי המזבח סוף הלכה ח'] מסתפקנא אם גם להקדישו לדמי קרבן אסור או לא. דביומא שם אמר דבע"מ מאיס ומחוסר זמן לא מאיס. וא"כ אפשר דרק במידי דמאיס הוא דאיכא בזיון אף במקדישו לדמי קרבן ולא במאי דלא מאיס. ובתוס' כתבו בהא דמקדיש נקבה לעולה דימכור ויפלו דמיו לעולה צ"ל דלקי. ומקדיש נקבה לעולה היינו הקדש לדמי עולה. ונראה דנקבה ג"כ לא מאיסי ולא גריע ממחוסר זמן ומ"מ לקי וה"נ במח"ז. אך בהגהות הרש"ש כתב דא"י מנ"ל להתוס' זה ע"ש. וצ"ע. ע"ב מאי לאו בהא קמיפלגי כו'. בהגהת הגר"א כתב דלת"ק לא ירצה קאי אדמי נסכים כו' ולרבי בל תקדישו קאי אנדבה ולא ירצה אנדר ע"ש, ומשמע דעכ"פ לא ירצה הוא לאו. ובכ"מ פ"ג מאיסורי מזבח ה' ז' כתב להרמב"ם דלא ירצה אפשר דאינו אזהרה שלא להקריב אלא לימוד שלא יעלה לרצון ע"ש. ומהנזכר מבואר דהוא אזהרה. ואף דכתיב בקמ"ץ תחת הרי"ש. מתפריש ללאו כבזבחים דף כ"ט ע"ב בלא יחשב דמתפריש ללאו כדפרש"י שם לא יחשב קרי ביה לא יחשב להזהיר כהנים על כך ע"ש. וגם במ"ש הלח"מ דלא לקי על כל הפסולים דמתרבו מלא ירצה משום דהוי לאו שבכללות ע"ש. י"ל אף דשייך טעם זה לגבי כל הפסולים שלא נתפרשו הכא. לגבי בע"מ דמפורש הכא בהדיא ל"ח לשב"כ וכעין שכתבו התוס' ביומא דף ל"ו ע"ב. דלטריפה דכתיב בהדיא לא הוי לשב"כ ע"ש. המקדיש תמימים לבדה"ב עובר בעשה. לכאורה גם במחרים תמימים לבדה"ב או מחרים תמימים סתמא להסובר סתם חרמים לבדה"ב עי' ערכין דכ"ח ע"ב. נמי יעבור בעשה דמ"ש מחרים ממקדיש. אך לשון המשנה בערכין ריש דף כ"ח מחרים אדם מצאנו כו' ולא מפליג בין תמימים לבע"מ משמע גם לכתחילה ואולי י"ל ע"פ מ"ש החינוך מצוה שנ"ז בטעם החרמים וז"ל הנצרך לעניננו כשיקצור רוח אחד מהם ויוציא מפיו לשון קללה וחרם אממונו שהם תחת הברכה אי אפשר לו להוציא מרשות המבורך לרשות אחר לפי שכל אשר לישראל שהם חלק השי"ת לו הוא דמה שקנה עבד קנה רבו ומ"מ אחר שידענו דכוונת המחרים להוציא הדבר מרשותו ראוי להשלים חפצו וישוב ברשות אדוניו ויהיה קודש ע"ש. וא"כ ל"ד מחרים למקדיש דמקדיש הוא מכניס להדיא מרשותו לרשות הקדש וזה אסרה התורה בתמימים. אבל מחרים אינו אלא מוציא מרשותו וזה לא אסרה תורה כמו דלא אסרה להפקיר בהמה תמימה. ומה שנכנס לרשות הקדש אינו להדיא מדיבורו אלא מגזירת התורה ולכך שרי לכתחילה להחרים בהמה תמימה. והנה לקמן ריש דף ל"ב תנן דקדשי מזבח מקדישין אותן הקדש עילוי וכמו דפרש"י באמר על עולה ה"ז לבדה"ב מעלין אותה בדמים כו' ונותן לגזבר כו' ע"ש. ומשמע גם לכתחילה. ולשון הגמרא שם דקדשי מזבח שהתפיסן לבדה"ב מה שעשה עשוי. וכן לשון הרמב"ם פ"ו מערכין ה' ח' המקדיש קדשי מזבח לבדה"ב הרי ההקדש חל עליהן כו'. דמשמע קצת דיעבד. הוא לאו דוקא. לא תקשי מ"ש חולין תמימים דאסור לכתחילה וקדשי מזבח תמימים דשרי. דלמאי דאמר עולא שם המתפיס עולה לבדה"ב אין בה אלא עיכוב גזברין, וכתבו התוס' דאשמעינן שאין הקדש חל על גופה של עולה לענין שתיאסר לשוחטה עד שיפדנה כו' אלא כחוב בעלמא. ואם כן אין זה ענין למקדיש חולין תמימים. דבהו נתפס קדושה בגופה וצריך פדיון וכדאיתא לקמן דף ל"ג ע"ב המתפיס תמימים לבדה"ב כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח כו'. והתורה אסרה להתפיס קדושת בדה"ב על תמימין. משא"כ קדשי מזבח שאינו רק כחוב בעלמא. אמנם גם אי נתפס קדשי בדה"ב בקדשי מזבח מה"ת כדמשמע מהמקשה דשם ע"ב וכמש"ש התוס' בד"ה מיתיבי' מזבחים דף ק"ג. נמי אפ"ל דאף דהדין דאין נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם כדתניא לקמן דף ל"ג ע"ב. מ"מ כיון דעכ"פ בשעה שהקדישה לבדה"ב שהיתה חולין יש מקום לומר שהיה בדעתו לפדותה שתהא חולין כמקדם לכך אסרה התורה לכתחילה במה שראוי למזבח. אבל בקדשי מזבח אין סברא להעלות על הדעת בעת שמקדישה לבדה"ב שמקדישה ע"מ לפדותה שתצא לחולין כיון שכבר הוקדשה למזבח וע"כ היה כוונתו ע"מ לפדותה וליתן דמיה לבדה"ב והיא תשאר בקדושתה הקודמת דהא אפי' מקדושת מזבח לקדושה אחרת דמזבח אסור לשנוי עי' רמב"ם פ"ד דתמורה ה' י"א. ולכך שרי זה גם לכתחילה. וסברא כזו איתא לעיל ע"א בהקושיא שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בע"מ כו' וכדפרש"י דבכה"ג מצינו לאסוקי אדעתי' דאקדשי' להקריבה ולכך לקי ולא בבע"מ מעיקרא ע"ש. הרי דיש שייכות להאיסור מאי דיש מקום לטעות כנ"ל לכאורה לאמר לא נאמר בדברים. בספר הכריתות בנתיבות עולם בל"ב מדות סי' ל' כתב דדורשין נוטריקון באגדה אברהם אב המון גוים כו' ואינו דברי תורה ולא דין ומשפט ולא חשיב לה ר' ישמעאל יעו"ש. ולכאורה לאמר לא נאמר נוטריקון הוא. ומשמע דר' יהודא דריש נוטריקון בד"ת לחייבו מלקות מלאמר כעל לאו מפורש. ושם סי' כ"ט כתב דאולי ר' ישמעאל לא דריש יהיה בגמטריא תלתין גבי נזיר [בנזיר ד' ה'] אלא כאידך כו' דבד"ת לית ליה הך דרשה ע"ש. והנה בש"מ בנזיר שם כ' דגמרא גמירי לה ואסמכוה אהך גימטריא כו' ע"ש. וא"כ י"ל דגם ר' ישמעאל יסבור הך אסמכתא. אך בלאמר דהכא ודפסחים דמ"ב. קשה לומר דעיקר מגמ' ודרש דלאמר הוא אסמכתא. ועי' בהשמטות לש"מ מהראב"ד דלר"י לוקה. והרי מהלכה אין עונשין. ועי' בספרי תורת הקנאות בסוטה דף ט"ז ע"א בד"ה התורה. ואולי הא דלאמר לא נאמר. אינו בכלל נוטריקון וצ"ע.

ועי' מ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף י"א ע"ב בהגה"ה שבד"ה מאי ואכמ"ל: עובר משום חמשה שמות תיובתא דאביי. הא דלא משני דאף דאין לוקין על לשב"כ מ"מ לשון עובר שייך למיתני עליה. וביד מלאכי סי' תקי"ז משמע דעכ"פ שייך למיתני עובר בל"ת אף במקום שא"ב מלקות ע"ש. י"ל דהכא לא שייך זה כיון דנקיט ליה בהדי יתר הד' לאוין דלקי עלייהו משמע דגם החמישי שוה הוא למלקות. ועי' מ"ש במעיין החכמה בחרוז דאשה לא תתנו מהם:

שאין זכין בחייהן. עי' בלשון התוספות בסופו אף בתר מתכפר ולא לאפוקי בעלים אתי. ובהגהות קרני ראם כתב דלא משמע כן לקמן דף י' דאי נימא דגם בעלים עושין ותמורה הדק"ל דמצינו שותפין עושין תמורה כו' ע"ש. והנ"ל דאין כוונת התוס' במתכפר נגד מקדיש עבורו [דמזה מיירי שם] דניזל אף בתר מתכפר בהדי המקדיש. דבזה ודאי מקדיש אף דחשיב בעלים לענין חומש כשיומם. לענין תמורה ל"ח בעלים כלל ואינו עושה תמורה. אלא כוונתם כמו דחשיב מתכפר בעלים נגד מקדיש ומקדיש אינו כלום לתמורה. כן מתכפר אינו כלום נגד בעלים ממשיים דכהנים אם היה להם זכיה ממשיית ובהחטאת והאשם מחיים ולא היה עושה תמורה רק הכהן ולא המתכפר כנ"ל אף שקצרו בלשונם:

היכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים. וכתב בש"מ בהשמטות דמתכפר קרוי שפיר בעלים כיון שלשמו הקדישו ע"ש והנה בגיטין דף ל' ע"א משמע דמכירי כהונה הוי כמאן דמטי לידיה דהאי כהן ע"ש ומ"מ צ"ע לומר שבכה"ג יהא יכול הכהן לעשות תמורה ויחשב הכהן כבעלים משעת חלות הקדושה]. ולכאורה ק' בהא דלקמן דף ט' ע"א לא יחליפנו בשל אחרים וכדמוקי באמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר וא"כ אין הקדושה והתמורה בבית חד בעלים. וכבר כתב בנוב"ק חאה"ע סי' ע"ו דאינו משום שליחות דאטו האומר כל הרוצה כו' לוקה ואינו רק נתינת רשות ע"ש. וא"כ הראשונה קדושה מראובן והשניה משמעון ומ"מ תמורה חלה. וע"כ צ"ל כיון דלא יחליפנו לא מתוקמי אלא בכה"ג ע"כ לזה לא הוקש התמורה לההקדש. [וידוקדק לפ"ז הא דכתיב והיה הוא ותמורתו, ולא הוא וחליפתו. דבאמת לזה לא הוקשו]. אך להא דבכור שנתנו לכהן שלא יהני תמורת הכהן משום דאין שניהם מחד בעלים לזה שפיר דרשינן ההיקש הוא ותמורתו כנ"ל:

ומוכרין אותו תם חי. בתפארת ירושלים במס' מעשר שני אות ג' הק' בפרש"י דהכא דשחוט לא ימכור דבזיון קדשים לעשות סחורה בדבר שקרב ממנו למזבח. דהא בקידושין דף נ"ב ובב"ק דף י"ב ודי"ג מבואר משום דמשולחן גבוה קזכו הכהנים ואין להם כח וזכות למכור ולהקנות לאחרים ולמה חידש טעם דבזיון קדשים שהוא מדרבנן בעלמא משום דלאו אורח ארעא ע"ש. והנה במנחות דף ע"ג ע"א בהא דאמרינן בגזל הגר לך הוא ולבניך אפילו לקדש בו האשה. כתב שם בש"מ אף דאין חולקין גזל הגר נגד גזל הגר ומשום דאשם קרי' רחמנא וא"כ לא יהא ממונו גם לקדש בו האשה דהא בהא תליא. היינו רק בשעת חלוקה יש לו דין אשם אבל כי מטא לידיה הוי חולין גמורים דמעות נינהו ול"ד לבשר קדשים דאית ביה בזיון לקדש בו אף אחר דמטי ליד כהן כו' ע"ש. הרי הא דאין מוכרין ומקדשין במה שזכו משולחן גבוה עיקר טעמי' לדבריו משום בזיון קדשים וי"ל דטעם זה הוא טעם דאורייתא ומוכח כן משום הא דבגזל הגר מקדשין בו האשה ואין טעם לחלק זולת מה שבמעות ליכא בזיון. ובספרי כובע ישועה בב"ק ריש דע"ו הבאתי מ"ש בים התלמוד מחכם אחד דגם על העור שייך משולחן גבוה זכו והבאתי ראיות להחכם ע"ש. וברמב"ם פ"י ממעה"ק הט"ו וט"ז מבואר דחולקין כל קרבן ומנחה לבדה. ושם פ"ה הלכה כ' כתב דאנשי משמר מחלקין ביניהם כל העורות מערב שבת לע"ש ע"ש. ומבואר דחולקין עור נגד עור. ומשמע דגם למכור ולקדש בהן האשה יכול. וע"כ צ"ל דלא שייך בזיון קדשים רק בדבר אכילה ועורות דמי למעות דל"ש בהו בזיון קדשים. אך בפשטא משמע דאינו משום בזיון רק גזה"כ דלא יזכו הכהנים אלא בשעת אכילתן. ועי' מ"ש בספרי נפש חיה בב"מ ריש דצ"ב וצ"ע

כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי וכדפרש"י דל"ל לכהן זכיה בגויה. ובקידושין דף נ"ב ברש"י ד"ה בה' לרבות. כתב המקנה דלכ"ע אסור לגזול ק"ק דחבריה דכיון דזכה משולחן גבוה אית ביה לאו דלא תגזול וכדאיתא שם בההוא דקרי ליה בר חמצן והובא זה בספרי כובע ישועה בב"ק דף י"ב ע"ב בד"ה בכור ע"ש. והנ"ל דה"נ מחיים בזמן בהמ"ק אף דאין לו זכיה וכח למכור מ"מ זכיה לענין שיהא אסור לגזול ממנו יש לו. ובבכורות דף י"ט בהא דמת אחד מהנולדים שאחד מהן בכור דלר"ט יחלוקו ולרע"ק הממע"ה ולא מתוקמי רק בחצר דבעה"ב ורועה כהן דר"ט סובר דאקניה ליה מקום בחצירו דניחא ליה דליתעביד מצוה בממוני' וה"ל כשנים שהפקידו אצל רועה כו' ע"ש. ולכאורה כמו דמוקי הכא סתמא דמע"ש בזמן הזה. כן צ"ל בפלוגתא דר"ט ורע"ק לר"נ. דאי בזמן המקדש לא שייך דאקני לרועה כהן מקום בחצירו כדי שיקנה הבכור מיד כשיולד כיון דל"ל לכהן זכיה ביה קודם ההקרבה. והיה ראוי שיהא בחזקת הבעה"ב. אך למ"ש דגם לר"נ שייך ביה זכיה קודם ההקרבה לענין שאסור לגזול מיניה אף שאין לו זכות למכור. ואם כן מתוקמי גם בזמן בהמ"ק. ומשום זכות שיש לכהן שייך לומר דה"ל כשנים שהפקידו. אך מדפריך בסמוך דאי ל"ל זכיה ליתי גזבר ולישקלא. משמע לכאורה דל"ל זכיה כלל דאל"כ שמא כהן הוא ואיך יגזול גזבר מאתו. ואולי שאני ספק כהן ואכמ"ל:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה