מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא
תמורה · דף ו:
ולרבא האי הוא למעוטי בכור כו'. והקשה התוס' לאביי מנלי' זה. ולכאורה היה אפ"ל ע"פ מ"ש בנוב"ת חי"ד סימן קצ"ה שהק' לאביי בב"מ ד' ו' דאמר עשירי ודאי ולא עשירי ספק תשתרי ספק בכור בגיזה ועבודה דניליף בכור ממעשר בגז"ש דהעברה העברה כדאמרינן גז"ש זו בבכורות דף ל"ב ובמעילה די"ג ללמוד מעשר מבכור וכתב דמזה ראי' למ"ש הכריתות דיש דס"ל דיש גז"ש למחצה ונלאו המחברים למצוא המ"ד ומחמת הקושיא הנזכרת י"ל דאביי הוא המ"ד ע"ש. ולפ"ז יתורץ קושיית התוס' דרבא דמצריך הוא למעוטי בכור הוא משום דסובר אין גז"ש למחצה אבל לאביי דסובר יש גז"ש למחצה ל"צ הוא להא דבכור נמכר. דבלא"ה לא הוי ילפינן בכור ממעשר לאסור למכור כמו דלא ילפינן בכור ממעשר להתיר ספק בכור בגיזה ועבודה. אך זהו רחוק מהאמת. ומהכא נדחה גם מ"ש בספרי נפש חי' בב"מ ד' ו' ע"ב בד"ה קפץ בקושיא הנזכרת למ"ש ביד מלאכי סי' ל' דהא דאין גז"ש למחצה היינו שכל פרטי המלמד ילפינן הלמד ולא שזה ילמוד מזה וזה מזה. ולכך אף דיליף מעשר מבכור אין הכרח דניליף גם בכור ממעשר ע"ש. והרי מהכא סתירה דהא משמע דלולא הוא הממעט בכור ה"א דבכור אינו נמכר כבמעשר. ע"ש. וא"כ לאיסור ספק בכור בגיזה ועבודה דאין לימוד ע"ז תקשי דנלמוד להיתר ממעשר. ועי' בב"ק דף ע"ח ע"א אי לבכור העברה העברה יליף ממעשר. ועי' מ"ש בהגהות הגר"א ברש"י בד"ה אבל נמכר הוא ודו"ק. ועי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק די"ב ע"ב בד"ה בכור: והרי תמורה כו'. כבר כתבתי בריש מכילתין בד"ה לא בקו' הש"מ הכא על המקשה וכי לא ידע הפסוק דוהי' הוא ותמורתו יהיה קדש ע"ש. וכעת נ"ל ע"ד החידוד דהמהרש"א ריש חולין כתב בהא דאינו סופג שמונים בשביל התרי לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר. הוא משום דהעשה דוהי' הוא ותמורתו יהיה קודש מנתק חד לאו ולא נשאר רק חד לאו ולכך סופג מ' [ועי' מ"ש בספרי נפש חי' בב"מ סוף ד' י' בד"ה דאמר. דבממיר בשל עצמו איכא ב' הלאוין יחד] יעו"ש. ולכאורה אפ"ל דהא דלעיל ד' ד' דחשיב תמורה נתל"ע אביי אמרה. ולשיטתי' אזיל דסובר אי עביד מהני ול"צ לאשמעינן דהתמורה קדשה [זולת מה דהקודש לא יצא לחולין] ולא אתי רק לנתוקי להלאו. אבל כשנימא דהסברא בכ"מ דאי עביד ל"מ ורק הכא גלי קרא שיהני תו אין לחושבו לנתל"ע רק דנימא דקרא דינא קמ"ל שהכא יהני אף שהוא נגד הסברא. ומעין קצת דמיון לזה מ"ש בשעה"מ פ"א מחמץ ה"ג והובא בפתח הבית סי' ז' בשיטת הרמב"ם דבל יראה אינו לאו הנתל"ע משום דלא בא תשביתו לנתק הלאו שכבר עבר רק לתקן על להבא ע"ש באורך. וה"נ י"ל דלא בא והי' תמורתו קודש לתקן הלאו שכבר עבר אלא לאשמעינן החידוש שבזה יהני מעשיו אף שהוא נגד הסברא. וידוקדק לפי"ז לשון המקשה דמסיק סוף לשון המשנה וסופג את המ'. דלקושייתו הי' סגי בהביאו לשון המשנה אלא שאם המיר מומר. אלא כוונתו מדנקיט סופג מ' ולא פ' וע"כ כמ"ש המהרש"א משום דחד לאו מינתק מן העשה ומדחשיב זה לעשה ע"כ אי עביד מהני דאי ל"מ אלא דהכא גלי קרא היפך הסברא שיהני הרי ליכא עשה כלל וה"ל ללקות פ'. רק הגמרא משני אליבא דרבא דבאמת ל"מ ורק הכא גלי קרא נגד הסברא.
והא דלא לקי פ' באמת נימא כמ"ש התוספות דהתרי לאוי חד בשלו וחד בשל חבירו ובאמת ל"ח ניתק לעשה כלל, ויתורץ לפי"ז קושיית לח"מ פ"א מתמורה כיון דבכל חד איתא להעשה אמאי לקי כלל ע"ש. ולמ"ש דבאמת לרבא אינו נתל"ע כלל ניחא שפיר. אלא דק"ק בהא דאמר ולאביי אי לאו דא"ר והי' הוא ותמורתו ה"א תצא זו ותכנס זו קמ"ל תפ"ל בלא"ה, אף דידענא דמהני מעשיו אבל עשה לא הי' חשיב אי לא נכתב זה בקרא [דל"ש עשה במה שלא נכתב] והי' לוקה פ' לדברי המהרש"א הנזכר. אך אפ"ל דבלא"ה משני שפיר. אך אין דברינו מחוורים. ועי' מ"ש בסמוך בד"ה ש"ה דא"ק מכל מעשרותיכם:
יש להן פדיון כו' פי' מ"ש בפי' ר"ג אם קדם מומן את הקדישן. והנ"ל בכוונתו דאף דגם בקדם הקדישן למומן יש להן פדיון ונתפס הדמים בקדושה והקדשים יוצאין לחולין להיתר אכילה זולת בגיזה ועבודה אסורין עי' בכורות דף י"ד ודף ט"ו. לא משמע ליה דאיירי בכה"ג ומשום דמשמע דחומרא דבכור ומעשר נקיט וכהא דלענין שחיטה ומכירה באיטליז דהחמירו בהו מבשאר קדשים. וזה שייך בקדם מומן להקדישן דשאר קדשים יש להן פדיון להתירן גם בהגיזה ועבודה משא"כ בכור ומעשר [ושייך קדם מומן גם בבכור בעשה בו מום קודם שיצא לאויר העולם] ל"מ פדיונם להתירן בגיזה ועבודה. אבל בקדם הקדישן הא אדרבה אינהו קילי דשאר קדשים צריך פדיון להיתר אכילה ואינהו שרו בלא פדיון באכילה. ולגיזה ועבודה גם בשאר קדשים ל"מ הפדיון בקדם הקדישן למומן כנ"ל:
והלא דם הפר מרובה משל שעיר כו'. לכאורה הכוונה דאי היה בטל לא ה"ל להקרא דם השעיר כלל. וצע"ק ממ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף ק"ג בהא דונתץ את הבית בשעת נתיצה קרוי בית. דאינו ממשמעותי' די"ל הבית שהיתה וכדכתיב ואחר ישתה הנזיר יין דמתפרש שהיה נזיר אלא מיתורא דריש דהל"ל ונתץ אותה דהא בבית קעסיק ע"ש. וא"כ תקשי הכא דהא ע"כ צריך לכתוב שיקח מדם הפר ומדם השעיר ונפרש השעיר שמכבר. אך בתו"י ביומא דף נ"ז ע"ב בד"ה אפי'. כתב דר' יאשי' דס"ל אין מערבין אף דאליבי' גם בלא יחדיו כמאן דכתיב יחדיו דמי ש"ה דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ולא כתיב והשעיר ש"מ דחלקינהו קרא ע"ש. וא"כ ואף אנו נאמר למ"ד דמערבין דמוכיח דעולין אין מבטלין זא"ז הוא נמי מדיוק זה דאי על שם העבר קאי הל"ל והשעיר ומדכתיב ומדם השעיר לאורויי דגם אחר, התערובות קרוי דם השעיר. והנה במנחות דף כ"ב יליף ר"י) מזה דמין במינו לא בטל ולרבנן משום דעולין אין מבטלין ולתרווייהו מסיק בגמרא בקושיא כיון דבהא דדם הפר והשעיר, המה מין במינו ועולין ניבעי תרתי לענין שלא יבטל. והגאון ר"י פיק בספרו קשות מיושב הק' כיצד מצינו עולין שכשרים, למזבח בלתי שיהא מין במינו ע"ש. והנ"ל למ"ש הרמב"ם פ"י, מתמידין ומוספין ה' ו' ז' כל ז' ימי החג מנסכין את המים כו', ואם עירה המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא וכן הוא מפרש המשנה פ' לולב וערבה. והנה בסוכה סוף דף מ"ט אמר זעירי קסבר מתני' אין שיעור למים וכדפרש"י שאפי' יותר מג' לוגין ראוין לנסך דלא פירשה בהן תורה שיעורא. ובמעילה דף י"ג ע"ב דסבר ריו"ח נתנן בצלוחית מועלין בכולן וכ"פ הרמב"ם פ"ב ממעילה ה' ט'. משמע נמי לכאורה דסובר דמים אין להם שיעור למעלה [ועי' בקרן אורה שם ובזבחים דף ק"י ע"ב ואכמ"ל]. וא"כ שפיר מ"ל במנסך בעירוב המים יותר מג' לוגין עם היין ג' לוגין שאינו בטל משום דעולין אין מבטלין זא"ז.
והנה בקרן אורה בזבחים דף ע"ח ע"ב בד"ה ואיידי. הק' על פי' הרמב"ם דא"כ נעשה היין מזוג ויין מזוג פסול למזבח ועוד דהש"ס בעי לאוקמי התם הא דעירה של מים כו' כר"י דאמר בלוג היה מנסך וא"כ תקשי ליבטל המים בתוך היין דהוי רובא ג' לוגין ור"י הא לא אזיל בתר עולין אלא בתר מין במינו כו' והא אין לומר דניסוך המים והיין דחג התורה אמרה דמותר לנסך כאחד מאיזו קרא דא"כ נילף מינה בעלמא דליכא ביטול בכפרת המזבח כי היכי דילפינן מדם הפר ושעיר לעלמא כו' ע"ש.:
והנה כשנימא כדבריו דהתורה אמרה דמותר לנסכן כאחד. מובן דסרו כל קושיותיו דעל גזרת הכתוב לק"מ. רק דתקשי ניליף מינה לעלמא כדילפינן מהא דדם הפר ודם השעיר. וזה יתורץ ע"פ מ"ש ביפה עינים במנחות שם שהביא דהכל מודים דמערבין. לטיהרו של מזבח וכתב דהא דלא ילפינן מזה דעולין אין מבטלין זא"ז הוא משום דשם לא כתיב מדם הפר ומדם השעיר אלא כתיב סתם מן הדם ואין להוכיח מזה לעלמא די"ל דהוי גזרת הכתוב שיזה ז' פעמים משניהם יחד ועיקר הראיה מהא דמערבין לקרנות הוא מדאמר קרא מדם הפר ומדם השעיר ולא אבד כל אחד שמו [ועי' ביומא דף נ"ח ע"א בתוד"ה סבר ר' יונתן] ע"ש. וא"כ גם הכא אי מאיזו קרא ידענו דמנסכין גם ביחד. אין להוכיח מזה להא דלא ליבטל עולין בעלמא וכן הא דלהכשיר מזוג למזבח די"ל דגזה"כ הוא רק הכא דליהני ולא בשאר מקום וכהא דלא ילפינן מהזהות דטיהרו של מזבח כנ"ל. עוד נ"ל בקו' הגרי"פ דהתוס' במנחות שם הק' בהא דמכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז. תפ"ל משום דאין מצות מבטלות זא"ז כבפסחים דף קט"ו דהלל היה כורך פסח מצה ומרור כו' ע"ש.
ולכאורה י"ל דזה יליף מהא דעולין אין מבטלין זא"ז. ועי' בח"ס חי"ד סי' צ"ו דהביא מ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב דר"י אזיל בתר עצם הדבר ולרבנן דוקא שיווי עולין גורם שלא יבטל אפי' באינו מינו ובסברת רבנן פליגי אמוראי בזבחים דף ע"ח ר"ל סובר דוקא עולין ושאר דברים בטלים אפי' שוים ולא קיי"ל כוותיה אלא בין איסורים בין מצות אין מבטלין זא"ז משום דה"ל מין במינו אפי' לא שוו בעצמם כגון פסח מצה ומרור ע"ש. וי"ל דמעולין הוא דגמר למצות ואיסורין שלא יבטלו זא"ז ולא נחוש לקושיית הש"ס דניבעי דוקא מב"מ בהדי עולין כהא דדם הפר והשעיר דידוע דקושיא אינו כתיובתא. ועכ"פ שפיר הקשה הש"ס דניבעי תרתי. והוא דאף אי בעולין לא מ"ל מין בשאינו מינו עכ"פ לא ניליף מזה למצות דמ"ל בהו מין בשאינו מינו כהא דפסח מצה ומרור כנ"ל בישוב קו' הגרי"פ ואכמ"ל: וס"ל כר' יונתן. ביומא ריש דף נ"ח הקשה התוס' דהא גם אליבי' משמע נמי גם שניהם כאחד ותי' דילמד סתום ממפורש בלפני ולפנים ובהיכל ע"ש. והנ"ל דגם אליבי' שייך הסברא שכתבנו בריש דיבור הקודם מהתוס' ישנים לר' יאשי' מדלא כתיב מדם הפר והשעיר אלא ומדם השעיר ש"מ דחלקינהו קרא. ועי' בדרוש וחדוש מערכה י"א:
ש"ה דא"ק מכל מעשרותיכם. והנראה דמהכא סתירה למ"ש לעיל בד"ה והרי תמורה. דכשצריך קרא לאשמעינן איזו חידוש אין לחושבו לניתק לעשה. דהרי הכא בין לרבא דאשמעי' דבזה יהני נגד הסברא בין לאביי דאשמעי' דבהקדימו בכרי מפריש ת"ג. ולדברינו לא ה"ל לחשוב לניתוק לעשה. והרי לעיל ד' ד' ע"ב מחשיב ר' אבין לנתל"ע. וע"כ צריך לחלק זה מנידון דתשביתו שהבאתי משעה"מ ואכמ"ל:
ש"ה דא"ק לא יחלל כו'. בצ"ק נתקשה בהוכחת התוספות דממזרות ותפיסת קידושין לא תליא זה בזה מדר' יהושע דמאי ראיה מר"י לר"ש התימני ולרע"ק דלדידהו ודאי תלי זה בזה וכמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ט ע"ב ד"ה חילולים ע"ש. ול"נ דמעולם לא כיוונו התוס' הכא להוכיח זה לכ"ע. אלא כלפי מאי דשם בכתובות אסקו בלשון קושיא דלר"י אליבא דרבא לא יתפסו קידושין באלמנה לכ"ג. ומשמע דלא מסתבר להתוס' לומר הכי. לזה כתבו הכא דניחא גם לר"י וכמ"ש דאם א"ע יתור הלמ"ד שניה לממזרות תנהו ענין לתפיסת קידושין כנ"ל. ובחוסן ישועות ביבמות דף צ"ב ע"ב בהא דמספ"ל לשמואל במקדש יבמה לשוק אי לא תהיה ללאו אתי דפי' התוס' ס"פ החולץ לאשמעי' דלקי אקידושין ולכך צריכה גט. ותקשי לרבא דא"ע ל"מ א"כ כיון דלקי אקידושין אק"ת בה ע"ש. והנ"ל די"ל כיון דגלי קרא באלמנה לכ"ג דתפסי קידושין ניליף מינה גם ליבמה לשוק וכעין זה כתבו בחי' הרשב"א בקידושין דס"ז ע"ב בד"ה אימא אידי ואידי לבן יעו"ש:
ולאביי כו'. עי' בהגהות הגר"א. ובמ"ש המהרש"א ביבמות סוף דף ט"ו דלימוד דרש"י שם דהיא מתחללת מן בעמיו דעמיו היינו אשתו. דלא מצינו זה כשום מקום ע"ש ובחוסן ישועות שם. ולי יותר קשה דבספרא דריש ולא יחלל זרעו בעמיו להביא בת חלל זכר שתהא פסולה מן הכהונה ופי' בהתורה והמצוה דמלת בעמיו מציין רק הזכרים:
שהם העם ולא הנקבות ולכך בת חלל פסולה ובת חללה שניסת לישראל כשרה ע"ש. וזה היפך פרש"י בעמיו על אשתו. וע"ש בת"כ על לא יטמא בעל בעמיו. ובלשון רש"י שהיא עצמה מתחללת ונעשית זונה כו'. עי' ברמב"ם ריש פי"ח מאיסורי ביאה ובראב"ד ומ"מ שם ואכמ"ל:
ולנדר לא ירצה ריצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי בזבחים דף קי"ד ע"ב בתוד"ה היתר. הק' מחוסר זמן דאסור להקדישו דרחמנא אמר מיום השמיני אין קודם לכן לא. א"כ לרבא לא יקדש קדושת הגוף מחום כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ ע"ש. והנלענ"ד כיון דהא דקודם לכן לא. נשמע מדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה. ה"ל כמאן דכתיב בהדיא דקודם לכן לא ירצה דהלאו הנשמע מכלל הן. צ"ל בסגנון ההן וא"כ גם בזה יש לדייק ריצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי כמו דדייקינן הכי במקדיש בע"מ למזבח מולנדר לא ירצה. ובת"כ פ' אמור דריש מדסמיך ירצה לאותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד מלמד שהשוחט או"ב במוקדשים ה"ז בלא ירצה וא"כ כמו דמניעה הסמוכה לירצה ה"ל ככתיב ביה לא ירצה. כן הלאו הנשמע מכלל הן ה"ל כמאן דכתיב על תוך ז' דהוא בלא ירצה. וגם י"ל דהאיסור שלא להקדיש לכתחילה מחוסר זמן יש ללמוד מדכתיב בפ' משפטים ביום השמיני תתנו לי. דמשמע דקודם לא תתן היינו לא תקדיש. ומ"מ נלמד מן מיום השמיני והלאה ירצה דכתיב בפ' אמור דמקדישו קודם זמנו אינו אלא בלא ירצה ומיקדש קדשי. ועי' בפרש"י בפ' משפטים בפסוק זה ודוק. והנה במקח הנעשה בשבת כתבו הסמ"ע וש"ך בחו"מ סי' ר"ח דכיון דאין המעשה מצד עצמו אסור דבחול אפשר לעשותו בהיתר מהני. וכתב בתפארת ישראל פ"ג דתרומות מ"ו דהא דצריך קרא שיהני במקדים תרומה לביכורים ותפ"ל דדמי לשוחט בשבת דשחיטתו כשרה משום דאיסורא רק מצד הזמן וה"נ הי' אפשר להיות בהיתר אלו הקדים ביכורים וכתב כיון דאין איסורו מצד הזמן עצמו רק מדהקדימו הוי כאיסור המעשה מצד עצמו ע"ש. ובהא דמח"ז יש לצדד אי דמי לאיסור דשבת דחשיב אין האיסור מצד עצמו. וכשנימא כן יתורץ קושיית התוס' דזבחים בפשיטות ואכמ"ל דף ו' ע"א ממקום שנתרבו בע"מ לגבי מזבח נתרבו תמימין לבדה"ב. פרש"י ואיתקיש תמימין לבדה"ב לבע"מ למזבח דהא מחד קרא נפקי לאיסורא דלא מקדיש כו' וצע"ק דהא אסור להקדיש בע"מ למזבח מפקינן מכל אשר מום בו לא תקריבו דהיינו לא תקדישו דהוא בויקרא כ"ב פסוק כ'. ואיסור להקדיש תמימין לבדה"ב דנפיק מן ושור או שה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו דמשמע ולא תמימין לבדה"ב הוא קרא אחר שם פסוק כ"ב. הן אמת לכאורה כמו דדרשינן נדבה תעשה אותו [דהיינו לבדה"ב] דאותו ממעט תמימין לבדה"ב כן יש לדייק תיבת נדבה דהיינו לבדה"ב תעשה אותו דוקא ולא לגבי מזבח. ויהא ב' הדברים לאיסור מחד קרא. ובל תקריבו לאיסור הקדש בע"מ למזבח תיתי ללאו מפורש ביה זולת לאמר דהוא לאו לר"י גם למקדיש תמימין לבדה"ב עי' לקמן דף ז' ע"ב. ולכאורה גם אי לא הוי גלי קרא רק כחד דהקדש דאיסור מהני. היה אפשר ללמוד לאידך וכעין שכתב בנוב"ת חאה"ע סי' קכ"ט דמצינו דגלי קרא בקדושי עבירה, דאלמנה לכ"ג דמהני ה"ה לכל קדושי עבירה וכעין זה בנוב"ת חא"ח סי' קל"ו דמדגלי בשחיטת פסח על החמץ דמהני ה"ה בכל שחיטה באיסור ע"ש. וכזה היה אפ"ל מדגלי בחד מקום דמהני הקדש דאיסור ה"ה כל הקדש דאיסור אלא דקושטא נקיט דתרווייהו נלמד מהך קרא. והנה מרש"י לעיל נראה דגריס דמדכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. נלמד למקדיש בע"מ למזבח דכתיב ברישא דקרא כל אשר מום בו לא תקריבו. דהא מיקדש קדשי. ומלנדר לא ירצה. דג"כ משמע דהא מיקדש קדשי. קאי על מקדיש תמימין לבדה"ב דנלמד מרישא דקרא דנדבה תעשה אותו דמשמע ולא תמימין. וא"כ ב' הלימודים יש לכל אחד מקרא אחר וצ"ע:
והרי משכון כו'. בקצה"ח סי' צ"ז סק"ד כתב דמדריבתה תורה בלאו דלא תבוא אל ביתו דא"ע מהני וקונה משכון גבי עני דכתיב השב תשיב ה"ה בעשיר דעלי' כתיב השב תשיב קונה משכון ואע"מ יעו"ש ודבריו כעין מ"ש בדיבור הקודם מהנו"ב דילפינן מקדושי עבירה דאלמנה לכ"ג דמהני לכל קדושי עבירה וכן שחיטה דעבירה מהני כדמהני בשוחט פסח על החמץ וע"ש בחא"ח סי' קל"ו בעבירה דשחוטי חוץ ע"ש. וכן י"ל בעבירה דחבילת משכון דניליף בעשיר שיהני מדגלי קרא בעני דמהני. ובתוס' הקשה בהא דאמר אביי דליהדר סכינא דאשכבתא והא איהו סובר אע"מ ובתוס' בב"מ דף קט"ו בד"ה וחייב כתבו דהשב תשיב לא קאי על כלי אוכל נפש ע"ש. וזה דלא כמש"ש הקצה"ח מהסמ"ע. ולהנזכר היה אפ"ל דניליף בכלי אוכל נפש דיחזיר אף דלא כתיב ביה. מהשבת העבוט דכתיב דיחזיר ואכתי צ"ע בזה: מחזיר את הכר כו'. פרש"י וגבי ממשכן בע"כ קתני לה בב"מ דף קי"ג וכ"כ התוס' הכא. ובב"מ כתבו התוס' דסמיך אמעשים בכל יום דמחזיר אפי' משכנו שלא ברשות ע"ש. והנ"ל דלמ"ש רש"י בב"מ דל"א ע"ב דלא שכיח דחציף אינש ליכנס בבית וליטול מטלטלי שלא ברשות ע"ש. מילתא דלא שכיחא לא חשיב מעשים בכל יום לפרוך מיניה. ואף אי יתרמי עובדא כזו אינו בכלל מעשים בכל יום שיהא כדאי לפרוך מיניה. ובב"ק דף פ"ד ע"ב בהא דמילתא דלא שכיחא לא עבדי' שליחותייהו שנו"נ אי גזילות חשיב לא שכיח ע"ש. ואי גזילות לא חשיב לא שכיח. איך יקרא חטיפת משכון מבית חבירו לא שכיח. אין לדמות העניינים דשם לענין דניבעי סמוכין צריך שלא יהא שכיח כלל. ועכ"פ מעשים בכל יום אינו אף בלא שכיח קצת. ועי' מ"ש בצ"ק:
ולאביי אי לאו דא"ר השב תשיב ה"א כו' ואי בעי לא ניהדר קמ"ל. בטור חו"מ סי' שנ"ט ס"ו הביא מהרמב"ם דהחוטף משכון שלא ברשות ב"ד וכ"ש שנכנס לביתו ומשכנו נקרא גזלן ומהראב"ד הביא שאינו נקרא גזלן בכך. ולכאורה להרמב"ם תקשי איך הוי ס"ד לאביי בלא השב תשיב דאי בעי לא ניהדר. הא כיון דנקרא גזלן ממילא שייך ביה והשיב את הגזילה דזהו גם לאביי בגזלן דעלמא. ואדרבה ה"א דצריך להשיב לגמרי ורק מדגלי קרא דא"צ להשיב לגמרי ידעינן דשאני גזלן זה מגזלן גמור ואינו מחזיר לגמרי. ומזה משמע לכאורה כהראב"ד. ודברי הרמב"ם והראב"ד הוא רפ"ג מה' גזילה. וצע"ק מלשון המ"מ פ"ג ממלוה ה' ה' בדעת הרמב"ם דחוטף משכון בחובו אינו לא גנב ולא גזלן כו' ע"ש ובקצה"ח סי' ע"ב סק"ה.
ומה שיש לדבר בפרש"י ובל"א עי' בהגהת הגר"א יפריש מן העמרים כו'. בב"ק דף דצ"ו ע"א אר"פ בגזל דקל וקטלי' ל"ח שינוי משום דמעיקרא דיקלא והשתא דיקלא. ובסוכה דף ל' ע"ב בתוד"ה שינוי הביאו ראיה מהא דר"פ לענין קציצת אסא מהמחובר דאינו שינוי ע"ש ומהך ברייתא לכאורה נמי ראיה לזה דאין הקציצה מהמחובר שינוי דהא להת"ק היכא דנשתנה תו אינו מפריש. וצע"ק בספרי נפש חיה בב"מ דף ס"ה ע"א בד"ה גלימא שכתבתי דנראה מהש"מ דב"ק ד' ע' בעקוץ תאנה מתאנתי ותקני לי גניבותיך.
דבקוצץ תאנה בגזל מהאילן נעשה שינוי להתאנה ול"ד לקציצת הדקל דשמו עליו משא"כ בזה ע"ש. וצ"ל הא דנקצרו השבלים י"ל גם כן מעיקרא שבלים והשתא שבלים כבקציצת דקל. ואף אחר הדישה והמירוח אינו שינוי כל שלא נפרד התבואה מהשבלים בעודו מחובר. והכא לא נעשה זה בב"א וצ"ע: ורבא א"ל יש לך עזיבה אחרת כו'. וכתבו התוס' שק דף צ"ד ע"א דהך דרשה אליבא דכ"ע וע"כ צ"ל לאביי תרתי ש"מ ע"ש. והנה בירוש' ספ"ד דפיאה איתא דריו"ח בשם רבי יליף דספק לקט לקט מדכתיב תעזוב הנח לפניהם משלך. ולכאורה משמע דגם אדרשה זו צ"ל תרתי ש"מ. ואולי אפ"ל דלימוד זה אינו מתעזוב יתירא [כדאמר הכא] אלא ממשמעותי' דתעזוב קמא משמע ליה הכי. ואולי משום דתעזוב לבד משמעותי' עזיבה והנחה. משמע נמי ענין עזר וכדכתיב בפרשה משפטים כי תראה חמור שנאך רובץ כו' עזב תעזוב עמו. ומשמע ליה העזר לענין שיהא ספק לקט לקט. ואין אתי הירוש' ומפרשיו ועי"ש בר"ש. ומ"ש בהתורה והמצוה פ' קדשים סי' כ"ב דעזיבה ענין ההפקר וסילוק רשות בעלים וכשנצרף לזה מאמר התורה לגר כו' יהי' נעשו העניים בעליו כזוכה מן ההפקר וממילא כל ספק הוא בחזקתם ע"ש. איני מבין דזהו כשהוא לקט אבל בספק הרי ספק אם הופקרו וה"ל להיות בחזקת הבעלים וצ"ע:
והשתא כו' אביי ורבא במאי פליגי. עי' מ"ש התוספות דבבדה האיסור לא אמר רבא דל"מ. וביאר בח"ס חי"ד סי' ו' דהך דל"מ חידוש הוא ולא אמרו רבא אלא משום דיש כמה כתובים מיותרים בכמה מצות דמאי דעביד מהני כו' מדאצטריך כל הני קרא ש"מ בעלמא ל"מ וא"כ אין לך בו אלא חידושו מצות התורה אבל מה שבדה הוא מנלן דל"מ כו' ע"ש. והנה מדאמר בסמוך א"ל התם בסברא פליגי בתמי' כו'. ומשמע דאביי ורבא בסברא פליגי וע"כ אינו ענין לפלוגתא דר"א וריו"ח בר"ק אי יוצאה בדיינים או לא. ולהח"ס הא גם רבא סובר דמסברא ראוי שיהני אלא דמהכרח הכתובים המיותרים מדאצרכי קראי להנך דוכתי שיהני מכלל דבשאר דוכתי ל"מ ואביי מוקי לקראי לשאר לימודים וקאי כפי הסברא דמהני ונמצא דלא פליגי כלל בסברא. אלא ע"כ דלרבא מסברא ל"מ [ועי' בתשובה שבסוף ספר בית מאיר סי' ד' או מטעם קנס או שראוי שלא יהני מעשה המתועב]. וצריך לומר לדברי התוס' דאיסור לאו בבדה קיל לזה מלאו. הבא מכ"ע דל"מ כדהוכיחו מהא דתורם מהרעה על היפה אף דלוקין גם על לאו שבדה ולא על איסור תורה דלאו הבא מכ"ע. וכמו לענין איסור דיומא דקגרים דלא אמרינן ביה א"ר ל"מ עי' סמ"ע וש"ך בחו"מ סי' ר"ח. אף דעונשין עליו מלקות ושאר עונשין ופשוט דאין לדמות הענינים. וחוץ:
לעניננו יש לעורר בהא דמכות דף י"ג ע"ב דלאו הנתל"ע ולאו שא"ב מעשה דאין לוקין הוא משום דבעינן דומיא דלאו דחסימה שהוא כתוב אצל פרשת מלקות כדפרש"י. ואמאי לא אמרינן נמי באיסור לאו שבדה כמו בנשבע שלא יאכל ואכל דלא ילקה משום דאינו דומיא דלאו דחסימה שהוא איסור תורה. וכן לא ילקה בלאו שאינו שוה בכל משום דאינו דומיא דחסימה:
שהוא לאו השב"כ. ובשאגת אריה על מסכת מכות שם הביא בשם אביו דהא דלר' ישמעאל לוקין בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אף שאינו דומיא דלאו דחסימה הוא משום דלא ילפינן מחסימה אלא לגבי לאוי דקילי מחסימה ולא ללאוי החמורים ע"ש. וזה לא שייך בלאו דאיסור שבדה וכן לאו שאשב"כ דבאמת קילי מלאו דחסימה. והנה ללאו שאשב"כ דילקה עליו אף דל"ד ללאו דחסימה. יש ללמוד מקרא. דבריש מכילתין מצריך לימוד מקרא דאשה לקיא על תמורה דסד"א כיון דעונש שאשב"כ הוא דאין צבור ושותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדא לא לקיא קמ"ל ובשאגת אריה ריש סימן פ"ב כתב דמזה משמע דאין צבור ושותפין מוזהרין על התמורה כלל והרמב"ם דסובר דצבור ושותפין לוקין על התמורה ה"ל גירסא אחרת] וא"כ הרי מקרא דמרבה לאשה דלקיא על תמורה. מוכח דלוקין על לאו שאשב"כ וצ"ל לזה שידמה ללאו דחסימה. אך על איסור שבדה שילקה דאין ראיה מקרא תקשי כנזכר. ואולי כיון דיש גילוי מקרא על לאו שאשב"כ דאף דקיל מלאו דחסימה ולא דמי ליה דלקי. ילפינן מיניה בם על לאו שבדה דאף דקיל מחסימה ולא דמי ליה דנמי ילקה. והא דאמר שם זה על עשה ועל לאו שא"ב מעשה ועל נמל"ע. י"ל דאינו רק הוספת טעם. דבהו גם בלא הא דל"ד לחסימה אין ראוי שילקה מדכתיב אם לא תשמור לעשות דמשמע רק לאו שיש בו מעשה. וכן בנתל"ע דפרש"י בחולין דף קמ"א ע"א במשנה דכל מצות ל"ת שיש בה קום עשה אין לוקין עליו דלהכי נתקו לעשה לומר אם עבר על הלאו יעשה זאת וינצל ע"ש. וזה ל"ש בלאו שבדה. וצ"ע בהא דלאו שבכללות דפסחים דף מ"א ע"ב דאיכא מ"ד דעל לאו שבכללות אפי' חדא לא לקי משום דלא מייחד לאוי כלאו דחסימה. וזה לכאורה ל"ד לעשה ולאו שא"ב מעשה ונתל"ע הנזכר במכות ואכמ"ל. ומה שיש לדבר בדברי התוספות דהכא עי' בנוב"ת חאה"ע סי' קכ"ט ובשארי אחרונים. והנה בנתיבות ריש סי' ט' כתב דהא דלוקח שוחד צריך להחזיר הוא משום אי עביד ל"מ. ובמאוזנים למשפט שם הק' דא"כ כדפריך מאי איכא בין אביי ורבא לימא דאיכא בלוקח שוחד לרבא מחזיר ולאביי א"צ להחזיר פ"ש. והנ"ל דלעיל דף ה' ע"א פריך לאביי מתורם ממין על שאינו מינו דאין ת"ת ומשני ש"ה דא"ק ראשיתם ראשית לזה וראשית לזה ופרש"י דשנה עליו הכתוב לעכב כו' ואהכי אם תרם ל"מ. וא"כ גם בשוחד דכתיב בפ' משפטים ובפ' שופטים דשוחד אסור ליקח הרי חשיב שנה עליו הכתוב דגם לאביי יחזיר ול"ד להא דבסמוך דר"ל דריבית קציצה לאביי א"י בדיינים משום דאע"מ. אף שלבד אל פקח מאתו נשך הכתוב בפ' בהר דעובר המלוה. כתיב גם בפ' משפטים לא תשימון עליו נשך דקאי גם על המלוה עי' בב"מ דף ע"ה פ"ב. זה ל"ח שנה לעכב כיון שאינו על פעולה אחת דלא תשימון עובר משעת הפסיקה דריבית ולא תקח הוא בשעת הלקיחה משא"כ בהא דשוחד ענין הקיחה שנה עליו הכתוב ולכך מחזיר גם לאביי כנ"ל:
ר"ק יוצאה בדיינים. בנחל יצחק סי' ל"ס בשעבודא דאורייתא סי' ב' האריך בישוב קושיית הקצה"ח סי' ל"ט דפסקי' ביו"ד סי' קס"א בר"ק דמכין אותו שיקיים מ"ע דוחי אחיך ומ"מ אין יורדין לנכסיו משום דליכא שעבור נכסי ולא אמרינן עד שנכפהו בגופו נכפהו בממונו ומ"ש משאר חוב למ"ד של"ד דליכא שעבוד נכסי ומ"מ נחתינן לנכסיו ע"ש. והנ"ל דבב"מ דס"א ע"ב מבואר דבבנו א"צ להחזיר אפי' ר"ק שקיבל אביו וכתבו הפוס' אפי' למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח ואפי' הניח קרקע דמלוה ע"פ גובה מיורשין אפ"ה יכין רשע וילבש צדיק דלברי' לא אזהר ע"ש. ומצינו בסוף ב"ק דאיכא למ"ד ממון מסור חמיר מגופו ואסור לאבדו [ועי' בחושן משפט סי' שפ"ח סי"ג דאיכא דעה דגם שלא לאבד רק ליקח לעצמו אסור] משום דילמא ה"ל זרעא מפליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש. הרי אף דבחייו לא זכו היורשין מ"מ קצת שייכות יש להם מחמת דראוין לירש אחר מותו ויש לנו לחוש לפסידא דידהו שלא להפסידם בידים. וא"כ אין למיחת לנכסיו בריבית כיון דליכא שעבוד נכסי ומשום פסידא דיורשין שייך לחוש לזה גם בחיי המוריש וכהא דגבי ממון מסור ובם לזה י"ל דממונו חמיר מגופו ורק לכוף לגופו שהוא ישלם מצינן. אבל בחוב דגם למ"ד של"ד גובה מלוה ע"פ מיורשין בהניח קרקע עי' בב"ב ריש דף קפ"ו ובתוס' שם ובש"ך סי' ל"ט סס"ק ב'. הרי דבזה לא שייך חשש דהפסד יורשין כבריבית דהא בריבית אף בהניח קרקע לא גבינן מיורשין ובזה גבינן. וא"כ ודאי שייך בזה הסברא עד שנכפהו בגופו נכפהו בממונו. ועוד נ"ל דבמלוה גם היכא דאין גובין מיורשין כגון שלא הניח קרקע וגם היכא דלא שייך משום כיבוד כגון באחי המת וכדומה עי' תומים ריש סי' ק"ז. מ"מ אין לחוש שלא למיחת לנכסיו משום טובת היורשין. והוא ע"פ מ"ש התוס' בכתובות דף נ"ו ע"א בד"ה ה"ז. דמלוה הכתובה בתורה לא חשיב אלא היכא. דלא ידענו חיובו זולת התורה כנזקין וערכין משא"כ מלוה:
דמסברא חייב הלוה לשלם ע"ש. וא"כ י"ל דרק בריבית הוא דיש לחוש שלא להפסיד ליורשין דזולת מה שאסרה התורה היה חשיב הון מורישו כיון דמדעתי' יהיב ליה הלוה וכיון דליורש לא חייבה תורה להחזיר רק חיוב עשה דהיה רמי על המלוה גופיה וכהון המלוה דמי עי' פ"ת ביו"ד סי' קס"א סק"ו. ולכך לא נפסיד להיורשין מה שיוכלו לירש הון מורישם. אבל בהלואה ל"ח מפסיד להיורשין מה שע"י זה לא ירשו חיל זרים כיון דמסברא היה צריך הלוה לשלם ול"ח הון מורישו. ובאו"ת סי' ק"ז באורים סק"ד כתב דגם בליכא משום כיבוד הואיל ויורשים מצוה שיסלקו חובות ולא יהיו הם יורשים ומורישם בכלל לוה רשע ע"ש. ולפי"ז פשיטא דדברינו א"ש. דבריבית בדבר שאינו מסויים עכ"פ שם לוה רשע ל"ש פ"ז כנ"ל לכאורה ואכמ"ל: