מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא
תמורה · דף ה.
וא"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי הא נמי לילקי. עפרש"י [ובהגהות הגר"א] ובתוס' דלאביי ניחא הא דאינו לוקה דהא ל"מ מאי דעבד שחייב להחזירה [אף שאינו מטעם נתל"ע]. ובשושנת העמקים כלל י"ט הק' כיון שפטור הבא עלי' משום א"א אפי' קודם חזרה כמ"ש התוס' משום דאיתקש למיתה כו' ולאביי תשיב. עבר אמימרא דרחמנא [לא כדמסיק לרבא] למה לא מיחשב מהני וכתב דהאזהרה שלא יהא השילוח כל ימיו ושיחזירנה וא"צ לא אהני ע"ש. ולכאורה י"ל דלא שייך מהני אלא אם יש איזו קיום להמעשה אצל העובר על הל"ת לענין מה. והכא שחייב הבעל להחזירה לגבי דידי' לא פעל במעשהו כלום ודמהני לגבי הבא עלי' לפוטרו משום א"א ל"ח מהני אצל הבעל דעיקר תלוי לאביי בתר מילוי רצון הבעל בענין מה על ידי העבירה. אך מ"ל הנאה לבעל ע"י הגט לענין אם בעוד שלא החזירה לותה ואכלה דאם הגט מהני ואינו אשתו באותו הזמן. נראה דא"צ לשלם בעד מזונותיה דחיוב תורה במזונות [עי' רמב"ם פי"ב מאישות ה' ב'] אינו רק כשהוא אשתו ולא מחמת החיוב שעליו להחזירה. ואם אינו גט כלל והיא אשתו עדיין בודאי חייב. וא"כ מ"ל ענין קיום הגט לדבר שנוגע אליו ולטובתו שיכול להפטר ע"י הגט לזמן מה ממזונותיה ולמה לא ילקה לאביי אם אינו בגדר נתל"ע. ואם נימא דהא דאיתא בכתובת דל"ט פ"ב באונס אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה דטעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה וכ"פ הרמב"ם פ"א מנערה בתולה ה' ד'. זה אינו כשכבר גירשה ונכפנו להחזירה דאו אולי יצטרך לכתוב לה כתובה כל שאר הנשים. דכבר איתרע בי' הטעם הא דלא מצי מפיק לה דהרי חזינן שכבר גירשה פעם אחת. וכשנימא כן הרי לא אהני לי' כלל הגט. דנגד הריוח דלפטור ממזונותיה קודם שיחזירה נגד זה יתחייב בכתובה ושפיר חשיב לא אהני מידי לטובת הבעל. אך צ"ע בעיקר מה שכתבנו ויותר מסתבר מ"ש בשושנת העמקים. אך צריך להבין במאי פליגי דלאביי חשיב עובר בל"ת [אלא דלא אהני] ולרבא לא עבר כלל אמימרא דרחמנא כדפרש"י. והנ"ל דפלוגתתן הוא כעין שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בקרא דלא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. דהרמב"ן בסה"מ סי' י"ב בחשבון הל"ת שלדעתו שכחן הרמב"ם לחשוב האי לאו דלא יוכל לבכר שהוא לאו ואזהרה ולהרמב"ם אינו דרך אזהרה אלא דין מדיני הנחלות ע"ש ובמגלת אסתר שם. וכן י"ל בקרא דלא יוכל שלחה דאביי מחשיבו לאזהרה ולאו ככל ל"ת שבתורה ולרבא להך לישנא מתפריש לא יוכל שלחה לא בדרך מניעה ואזהרה אלא דרך השמעת דין דאי אפשר לו לשלחה כל ימיו ומשום דחייב להחזירה וללישנא אחרינא דגם לרבא הוא לאו אלא שנתל"ע באמת יהא משמע כהרמב"ן דגם לא יוכל לבכר יתפרש ללאו דמאי שנא זה מזה כנ"ל לכאורה: והרי פורס כו'. בדרוש וחדוש בכתובות ד' ל' הקשה בהא דאמר בטולה לפ"ג א"ב דהוי' יש בה כו' דהרי כיון דמלאוין בכהונה הוי ממזר ולא דריש הדיוק דלא יחלל דאינו עושה ממזרים דמשמע דתפיס קידושין כדאיתא בסמוך וא"כ גם בבעולה לכ"ג לא יתפוס קידושין כיון דהעבירה תלי בקידושין מטעם אי עביד ל"מ כדמשמע שהקושיא דוהרי תורם כו' דשייך הא דאי עביד ל"מ גם בלאו הבא מכ"ע ע"ש. וכבר כתבתי בספרי נש"ר ביבמות דס"ט ע"א בד"ה ומאי. די"ל דשאני הא דתורם דהוי עשה השוה בכל משא"כ בעולה לכ"ג דהוא עשה שאשב"כ י"ל דקיל ולא אמרי' בי' א"ע ל"מ ע"ש. וכעת אוסיף דאף להסוברין דגם בדרבנן שייך עביד ל"ט עי' סמ"ע סי' ר"ק סק"ג ובפרמ"ג א"ח סי' קכ"ח במשבצות ס"ק ל"ט. י"ל דעשה דאורייתא שאשב"כ קול מזה גם מדרבנן השב"כ. וכעין זה תמצא בסוכה דט"ז ע"ב די"ל דמחמרינן יותר באיסור דרבנן דשבת מבעשה דאורייתא ע"ש. והנה בשדי חמד מערכת כף סי' ס"ט הביא לשון הפר"ח בספר מים חיים בהא דפסחים דס"א במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו יכול שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה וכשר ת"ל תכוסו שנה עליו הכתוב לעכב והק' דלמה לי קרא הא כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"ת ותי' כיון דאין כאן לאו ולא לאו שבא מכ"ע ה"א דליכא אלא מצוה מן המובחר להכי צריך שנה הכתוב לעכב [וצע"ק הא דלא חשוב גם נד"ד שנה לעכב דהא בסוף פ' קרא אחר הפסוק מכל חלבו כתיב עוד ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו וכן כתיב קודם כל חלב יצהר ויש ליישב ואכמ"ל]. וצ"ע מ"ש במכסת דל"ח לאו הבא מפ"ע על שלא למנויו. מהא דמכל חלבו דחשיב לאו הבא מכ"ע על הפרשת גירועין. והנה בספרי כובע ישועת בב"ק דף עו ע"ב בד"ה בעי ר"א שליש מלגו או שליש מלבר הבאתי מהיש"ש דהידור מצוה דאורייתא ע"ש. וא"כ אפ"ל דמזה מוכח דמכל חלבו הוא ללאו הבא מכ"ע על גירושין דאין רק למצוה מן המובחר תפ"ל דבכל המצות כן הוא ולמה כתב קרא זה דוקא במצות הפרשת תרומה [ואין סברא לומר דמזה ילפינן לכל מקום ועפ"ז הי' אפ"ל דלאביי דאמר אי לאו דא"ר לא תשאו עליו חטא ה"א הכי א"ר עביד מצוה מן המובחר ואי לא עביד הכי חוטא לא מיקרי. הוא משום דיסבור כהרא"ש בב"ק שם דטעם דהידור מצוה אינו דאורייתא כמש"ש בפלפולא חריפתא. לכך הי' אפ"ל דרק בהפרשת תרומה גלי קרא דניבעי הידור מצוה מן התורה עכ"פ. למצוה מן המובחר אף דאי לא עבוד הכי לא מיקרי חוטא ונחזור לעניננו דזה לא שייך בהא דלמנויו דשפיר י"ל דז"א רק למצוה ולא ללאו הבא מכ"ע על שלא למנויו. והי' מתורץ בזה קושיית הש"מ אמאי לא פריך משלא מן המוקף דרחמנא אמר לתרום מן המוקף ובתרם שלא מהמוקף מהני כו' יעו"ש ולדברינו ניחא דהא דכתיב ממנו דמשמע מן המוקף דמי להא דכתיב בפסח במכסת דצריך למנויו ומ"מ לא הוי אמינא דבשחטו שלא למנויו יעבור בלאו הבא מכ"ע ורק בהא דמן הרעה על היפה דמפיק מכל חלבו הוא דמשמע לאו הבא מכ"ע וכדהסברנו הטעם. אך תקשי מדחשיב גם תורם ממין על שאינו מינו ללאו הבא מכ"ע [עי' נוב"ק חאה"ע סי' ע"ז] ובזה הא לא שייך מה שכתבנו במן הרעה על היפה. ולכאורה הי' אפ"ל בקו' הפר"ח עפמ"ש בנוב"ת חא"ח סי' קל"ו בהא דהשוחט בשבת לא אמרי' עביד ל"מ. והוא למ"ש התוס' לעיל סוף ד' ד' דבירושלמי יש קרא להכשיר שוחט פסח על החמץ. וא"כ י"ל דגלי קרא דבשחיטה באיסור לא נימא אי עביד ל"מ וממילא ילפי' מזה לכל שחיטה באיסור שיהני ע"ש. וא"כ כך הוי אמינא בשחיטת הפסח באיסור דשלא למנויו דמהני דניליף ענייני שחיטת פסח מהדדי דכמו דבשוחטו על החמץ באיסור גלי קרא דמהני כן גם באיסור דשלא למנויו לכך צריך תכוסו לשנה עליו הכתוב לעכב. אך א"כ תקשי בסוגיין דפריך לרבא למה לי ראשיתם לעכב שלא יהני בתורם ממין על שאינו מינו תפ"ל דבכ"מ אי עביד ל"מ. והא י"ל דאי לאו ראשיתם הוי ילפי' מתוכם מרעה על היפה דגלי קרא ולא תשאו עליו חטא דמהני וה"נ בכל ענייני עבירה בהפרשת תרומה. אע"כ דלא הוי ילפי' ממקום דגלי דמהני אהיכא דלא גלי אפילו באותו הענין ועמ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף פ"ט ע"א בד"ה אין [שוב מצאתי בנוב"ק חאה"ע סי' קכ"ט אות ז' קצה מדברי עמש"ש לעניינו] ולכאורה הי' אפ"ל בקו' הפר"ח ובקו' הש"מ בהא דתורם שלא מן המוקף. דלאו בכל מקום שאמרה תורה לעשות כן שיהא העושה באופן אחר כעובר על לאו הבא מכ"ע. זולת מה דמצינו כן בגמרא כמו בתורם מהרעה על היפה וכן ממין על שאינו מינו. וכדחזינן דלאביי הי' מסתבר לי' לומר כן גם בתורם מהרעה על היפה דמכל חלבו אינו ללאו הבא מכ"ע וצריך ע"ז לא תשאו עליו חטא. וכן י"ל לרבא לפניו במכסת וכן בהא דמן המוקף וחז"ל ידעו היכא דהויא קפידא כעובר עבירה כשעושה באופן אחר להיכא דהוא רק למצוה מן המובחר ועמ"ש התוס' בפסחים ריש ד' י"א דאיכא מילי טובא דבעי שינה עליו הכתוב לעכב כגון קדשים. ופי' הגאון חיד"א בעין זוכר מערכת הש' אות י' דסברי כמ"ש הנ"י בב"מ בפרק השואל בהפרת נדרים ושאלה בבעלים דצריך שינה לעכב ע"ש ובספרי תורת הקנאות בסוטה דט"ז ע"ב בד"ה הקדים] וכן י"ל גם להא בהך דמכסת ובהך דמן המוקף. ובעין זוכר מערכת הא' סי' נ"ו הביא מארעא ברבנן דמספ"ג דעירובין בתורם שלא מן המוקף דאמר ניחא לי' לחבר ליעבד איהו איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה. משמע דדין דמוקף הוא דרבנן דבאיסור תורה ל"ש לומר הכי כדאמרינן בעלמא מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת והביא לדחות ממ"ש המגיה במשל"מ פ"א מיו"ט דלא אמרינן הכי רק בלאו שיש בו מלקות ע"ש. ולי קשה מהמגי"ה במשל"מ גופי' מדידי' אדידי' שכ' בפ"ג מתרומות הי"ז כמ"ש הארעא דרבנן. וא"כ דבריו סותרים זא"ז. דודאי הא דמוקף דנלמד מן ממנו לכל קווהר אינו אלא לאו הבא מכ"ע וא"ב מלקות. ומה דנקיט בסמוך אבל תירוש ודגן כו' כי תרים מהאי אהאי לא לקי כו'. כבר נדפס בגמ' מהצד דתיבת לקי צריך תיקון דהא ל"ש מלקות בלאו הבא מכ"ע ועי' ביד מלאכי סי' תקי"ד מה שהשיג על על מג"א באורך. ואי נגרוס תיבת לקי ע"כ הכוונה על מכות מרדות וא"ב מלקות של תורה ושפיר המ"ל דמוקף הוא דאורייתא ומ"מ חשיב קילא לגבי טבל וצ"ע:
ואי לא עביד חוטא לא מיקרי. פרש"י דליכא אלא איסורא בעלמא. והנ"ל בכוונתו איסורא בעלמא דהוי אמינא. היינו ג"כ איסור תורה כעין איסור דחצי שיעור דאסור מה"ת. וגלי קרא דחמיר יותר דהוי לאו הבא מכ"ע. ואף דאין נפ"מ לעונש ב"ד דגם על לאו הבא מכ"ע לא לקי. מ"מ יש נפ"מ לענין חומר דעונש שמים ועי' ביד מלאכי סי' שמ"ז לענין לע"ע בשני לאוין דאמרינן כן גם בלאוין שאין לוקין עליהן ע"ש וגם נ"ל דמ"ל נפ"מ גם לענין השייך לב"ד. בנשבע שלא יתרום מהרע על היפה ועבר ותרם. וכעין שכתבו התוספות בשבועות דכ"ז ע"ב בד"ה דמוקי. בנשבע שלא יאכל חצי שיעור נבלה אף אי ח"ש אסור מה"ת חלה שבועה אף דאין איסור לאו חל על איסור עשה ע"ש. וה"נ אי לא הי' רק איסור תורה בעלמא הי' חל השבועה. וקמ"ל קרא דחוטא מיקרי ומשום דחשיב לאו הבא מכ"ע. וממילא לא חלה השבועה ועמ"ש בספרי תורת הקנאות בריש סוטה. וכזה היה אפ"ל בחקירת הצל"ח ריש ביצה למצוא נפ"מ מפלוגתא דשאור בכזית וחמץ בככותבת אי גם בבל יראה ח"ש אסור מה"ת ואי ליכא מלקות בב"י ע"ש [ובספרי כובע ישועה בב"ק דף מ"א ע"א בד"ה נכתוב]. די"ל כמו שכתבנו והוי נפ"מ טובא ואכמ"ל:
כל חלב יצהר ליתן חלב לזה כו'. כבר תמה התוי"ט ספ"ב דתרומות עי' מ"ש הרמב"ם רפ"ה דתרומות הטעם שנאמר כדגן מן הגורן ע"ש. והנה ביד מלאכי בכללי הרמב"ם סי' ד' הביא שלפעמים דרך הרמב"ם להביא פסוק שלא נזכר בגמרא כלל יעו"ש וא"י אי שייך לומר כן בזה. דאף אי שייך לומר הכי היכא דאין סתירה להגמרא מדרש האחר זולת מה דלא נקטו הש"ס דאפ"ל מאיזו טעם לא נקטו דרש זה אף דס"ל ג"כ דיש למילף מזה. אבל בזה הא מוכח דהגמרא לא סבר לימוד זה דכדגן מן הגורן. דאל"כ הרי מכל חלב יצהר כבר שינה הכתוב לעכב ולא קשה לאביי וא"כ מסוגיא דהכא ודבכורות שהובא בתוס' מוכח דאין ללמוד זה מן כדגן מן הגורן וצ"ע:
והרי חרמים דא"ר לא ימכר ולא יגאל כו'. עי' מ"ש בסוף ד' ד' בד"ה רבא מהנו"ב דבחרמי כהנים דגם אי לא אזהר לא ימכר לא הי' מהני מכירתו דמכר דבר שאינו שלו רק דשל כהן לא לקי כה"ג גם לרבא והקשיתי מהא דחרמים עי' מ"ש בתשובת הרא"מ דאין לפרש לא תקח דאחות אשה אזהרה מלקדשה דלמה יזהיר ע"ז כיון דאק"ת בה. ומאזהרה דח"כ תקשי לדידיה ע"ש. וכעת אדבר מה שיש לדון בלשון הנו"ב. דכיון דחרמים כ"ז שהן בבית בעלים ה"ה כהקדש לכל דבריהן כדתניא בערכין ריש דכ"ט מדכתיב כל חרם בישראל ק"ק הוא לה'. ממילא אינו של כהן קודם שנתנו לו הבעלים. ובהקדש בדק הבית היה אפ"ל לכאורה דכמו דמהני מכירת הגזבר אחר שבא לידו. ויוצא ההקדש לחולין ונתפס הדמים בקדושה. כן לא גריעי הבעלים שהקדישו קודם שבא ליד גזבר. מהגזבר. והוא למ"ש הט"א באבני שוהם במגילה דכ"ג בחילוק התוס' דרק הבעלים שחיללו הקדש שוה מנה על ש"פ מחולל ולא אחר דהוא משום דע"י הבעלים חלה הקדושה וגם משום דהבעלים בידם לישאל אהקדשן אכתי לא יצא מרשותן וכדידהו דמי ע"ש. ומה"ט היה אפ"ל דהמקדיש כ"ז שהקדישו בידו לא גרע מגזבר וא"כ חרמי כהונה דהוא כהקדש לכ"ד כראה דגם מצי לישאל עליו והי' ראוי שיהני גם מכירתו לולא גזרת הכתוב. אך ברש"י בבכורות דף ל"ב ע"ב מבואר דבעלים א"י למכור. ועכ"ז לשון הנו"ב דמכר של כהן צע"ק. גם מש"ש דבמוכר ח"כ בלא"ה לא לקי כיון שהוא של כהן וחייב הוא להחזירו ואפי' כבר אכלו לוקח חייב בתשלומין ולאו שניתן לתשלומין א"ב מלקות כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות
גניבה כו'. ע"ש. הנה בחולין דק"ל דאר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. אמר בגמרא משום דכתיב זה ואיב"א משום דה"ל ממון שא"ל תובעין. ולטעם האחרון י"ל דשאני ח"כ דניתן לכהן שבאותו משמר כמבואר ברמב"ם פ"ו מערכין וחרמים ה' ה'. וא"כ מ"ל תובעין כשיתנו אנשי משמר הרשאה לאחד ממשמרתן. גם חשיב ניתן לתשלומין משום חיוב לצאת ידי שמים שעליו [עי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק דף צ"ד ע"א בד"ה אף. אבל להטעם מדכתיב זה. דקאי אכל דכתיב בפ' קרח י"ח תרומה וביכורים וחרם. ולה"ט אף לצי"ש פטור כמש"ש התוספות בחולין בד"ה ואב"א. לפי"ז הי' שייך בזה מלקות. אך ברמב"ם פסק כלישנא בתרא ועי' בב"י ביו"ד סימן ס"א. אך צ"ע על הנו"ב דלא שייך הא דניתן לתשלומין אלא כשהאיסור מצד הפסד וגזל הכהן. אך באמת איסור דלאו ימכר הוא גם אם בדעתו ליתן דמיו לכהן דקפיד קרא שיתן לכהן גוף הדבר שהחרים ולזה אין תקנה כשאכלו הלוקח. וזולת זה גם בלא נאכל דמחזיר גוף החרם לכהן אינו בגדר ניתן לתשלומין דפוטרו ממלקות גם לרבא דחשיב כניתק לעשה. משא"כ כשהוא מטעם עביד לא מהני. וכמו דל"מ פדיונו מלאו דלא יגאל שכתבו התוס' לקמן דף ו' סוף ע"א מרבינו ברוך דלרבא ראוי שילקה אף דלא אהני מעשיו משום דעבר אמימרא דרחמנא. כן י"ל במכרו אף דל"מ מכירתו ש"ה דא"ר ק"ק הוא בהווייתו יהא. שאינו יוצא לחולין ע"י פדיון כדפרש"י. ולכאורה קשה דבקידושין דף נ"ח איתא יובל היא קדש תהיה לכם מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין ת"ל תהי' בהווייתה תהא לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית כו' ע"ש. וא"כ ה"נ נדרוש כל חרם קדש קדשים שיתפוס דמיו כקדש [היינו כ"ז שהם בבית בעלים] והוא דמשמע בהווייתו יהא אתי לזה שלא יצא החרם לחולין ויהא החרם והנתפס בי' בו קדוש כמו בשביעית. ומדלא אמרינן הכי ע"כ הוא משום דנעשה האיסור ואי עביד ל"מ. ולמ"ש התוס' בבכורות דף ל"ה ע"א בד"ה רבא. דקדש קדשים הוא משמע ליה קדושה הגוף פד בואו ליד כהן ע"ש. י"ל דשאני בהא דשביעית דכתיב קודש לחוד דמשמע קדושת דמים כשל בדק הבית דבר תפיסת דמים הוא. אבל קודש קדשים הוא דמשמע דדמי לקדושת הגוף לאו בר פדיון הוא כלל לתפוס דמיו. ובפסחים דפ"ט במוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ומעות כל שהן יפלו לנדבה דפרכי' מאחר דלעול"כ מעות אמאי יפלו לנדבה אמר רבא קנסא ע"ש. ומשמע דבקדה"ג ל"ש תפיסת דמים מן התורה ועי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק סוף דע"ז. ודע דבת"כ בהך קרא איתא דלת"ק דסובר סתם חרמים לכהן דריש הוא להיכא שפירש לה' דהוא לה'. וריב"ב דסובר סתם חרמים לבדה"ב דריש הוא לאם פירש לכהן דהוא לכהן ע"ש. והנ"ל דלא תקשי אדהכא דדרשינן הוא לדרשות אחריתא. די"ל תרתי ש"מ אף דמהתוספות בסמוך ע"ב דהקשו לאביי דמוקי היא בהווייתו מהא למעוטי בכור מנלי' ומשמע דלא נ"ל לומר תרתי ש"מ. אך אין כל הדרשות שוות ועי' בבכורות דף ל"ב ע"א בתוד"ה הוא ולא בכור: