מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא
תמורה · דף ד:
ומ"ש מימר דלקי משום דבדיבורא עשה מעשה כו'. והיינו אף דגם כה"ג בכלל לאו שאב"מ נכלל. מ"מ לקי אכה"ג ול"ד לאב"מ כלל. ובזה מחולק ריו"ח עם התנא דהתנא קורא אותו אב"מ. ולריו"ח אינו בכלל לאו שאב"מ דחשיב לאו שיב"מ. וקשה מזה עמ"ש הלח"מ פי"ח מסנהדרין ה' ב' דהש"ס בכ"מ דחשבו מימר לאב"מ דלא כריו"ח ע"כ ס"ל דמפקינן לי' משום דרשה אף דאין אנו יודעין אותו ע"ש. דא"כ ל"ק מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי משום דבדיבורו פשה מעשה. דאם הטעם הוא בממיר משום איזו דרשה הא י"ל דמהך דרשה ל"מ למילף רק ממיר ולא מקרים תרומה לביכורים והלח"מ לא דיבר כלום מזה וצ"ע. גם צ"ע במ"ש בהגהות הגאון מהו' בצלאל זצ"ל מווילנא אדריב"ח לס"ד דס"ל דלקי במקדים תרומה לביכורים. דמנלי' דלוקה כיון דאב"מ וכתב דנפ"ל מסמוכין דכתיב ונשיא בעמך לא תאור מלאתך ודמעך לא תאחר מה להלן בנשיא לאו שאב"מ ולקי כדנפ"ל במקלל בשם מאם לא תשמור וכו' אף במאחר דנפ"ל מדמעך לא תאחר עכ"ד. והרי אדרבה הש"ס מקשה בפשיטות הכא אמאי לא ילקי כבממיר משום דבדיבורו עביד מעשה והוצרך לשנויי דחשיב נתל"ע ושפיר י"ל להסובר דלוקה דלא מחשיבו לנתל"ע. גם אי נדרוש בכזה סמוכין. הרי בשבועות דף ל"ז ע"א סליק בבעיא דלא איפשיטא בהזיד בשבועת הפקדון והתרו בו אי לקי וכמ"ש הרמב"ם פ"ז משבועות הלכה ח' דאינו לוקה וע"ש בלח"מ. והרי בפ' קדושים סמך ולא תשקרו איש בעמיתו [דהוא אזהרה לשבועת שקר דפקדון כמבואר בת"כ] ללא תשבעו בשמי לשקר דקאי על שבועת ביטוי דאכלתי ולא אכלתי כדאיתא בשבועות דכ"א פ"א. וא"כ נימא כמו דלקי על שבועת שקר דאכלתי ולא אכלתי כמבואר בשבועות דף כ"א ובסוגיין. כן ילקה על שבועת שקר דפקדון בהתרו בו. וע"כ דאין לנו לדרוש דרשות מעצמנו מה דלא מצינו מפורש בש"ס וצ"ע. והנה בש"מ הכא הק' אדפריך מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי משום דבדיבורו עשה מעשה לישני שאני תרומה דאיתי' במחשבה ומצינו למימר מ"מ ע"י מחשבה מתעביד מעשה עכ"ל. ויש לעיין בקושייתו. דהא גם ממיר דתרווייהו מקדיש להו כדאיתא לקמן דף ט' ע"א [ועמ"ש לעיל דף ב' ע"א בד"ה וסופג]. הרי הא הקדש ישנו במחשבה כדאיתא בשבועות סוף דף כ"ו וברמב"ם פי"ד ממעשה הקרבנות הלכה י"ב ואם נימא דזה אינו רק באופן דאין איסור ולא בדרך תמורה דהוא איסור ובכה"ג אינו במחשבה. הרי גם ונחשב דתרומה נימא דאינו אלא היכא דליבא איסור בההרמה ובמקדים תרומה לביכורים שהוא דרך איסור אינו במחשבה. ובמ"ש דמ"מ פ"י מחשבה מתעביד מעשה. הנה בש"מ בב"מ דף צ' בהא דחייב לריו"ח בחסמה בקול דעקימת פיו הוי מעשה דהקשו דהא אפשר לקול בלא עקימת פיו וא"כ אף בעקם פיו לא יחשב מעשה כדאמרינן במגדף הואיל וישנו בלב כו' וכתב מהראב"ד דכיון דניזהא דתורא הן הן א"א לחסימה בלא עקימת פיו ע"ש. ומשמע דבלא מעשה זוטא דעקימת פיו לא הי' לוקה אף אי הי' ע"י הקול מתעביד מעשה הא דהולכת ודשה פ"ש בתוס'. וה"נ בהא דמקדים תרומה לביכורים וצ"ע:
ש"ה דלאו הנתל"ע הוא דכתיב מכל מתנותיכם תרימו תרומה לעיל ע"א בד"ה לוקה הבאתי הפלוגתא דבירושלמי אם עובר בתחילה או בסוף ע"ש. ומהכא דנחשב שעת הרמת התרומה לעשה. משמע דהלאו הוא משעת הקדמת המעשר ואף דהישראל עבר הלאו דהקדמת המעשר. והלוי הוא דמפריש התרומה גדולה.
חשיב ההפרשה דת"ג כאילו הפריש הלוי בשליחות הישראל וכאילו קיים הישראל להעשה בידים [עי' בלשון התוס' ד"ה וכל] וכבשריפת נותר דחשיב נתל"ע גם בלא שרפו המותיר אלא אחר [ועי' בתשובת עמודי אור סי' ג' אות ה']. ובש"מ כתב דצ"ל דסבר כמ"ד לאו שקדמו עשה אין לוקין דהא קדמה עשה כו' ע"ש. ומזה יש להעיר קצת במ"ש בגנת ורדים כלל כ"ג בשיטת הרמב"ם דפסק כריו"ח במכות סוף די"ד דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ע"ש. והרי ביד מלאכי סי' תק"ג הביא דשיטת הרמב"ם לפסוק כר' יוסי ב"ח נגד ריו"ח משום דאמרו עליו בגמרא דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ע"ש. ולכאורה לפי זה גם לענין חיוב מלקות ראוי אליבי' לפסוק כריב"ח. והרי אליבי' מוקמינן דסבר כר"ל דלאו שקדמו עשה חשיב נתל"ע ואין לוקין עליו. והנה בגנת ורדים שם הוכיח מלשון התוס' במכות שם דכל שאפשר לקיים העשה בלא עבירת הלאו. לאו שקדמו עשה מיקרי אף אי כתוב העשה אחר הלאו ומפרש"י שם משמע דתרתי בעינן קדם ויכול לקיימו קודם הא בהעדר אחת מהן הוי נתל"ע הן בחסר קדם או בחסר יכול ע"ש. ומדברי הש"מ דהכא משמע דס"ל כהתוס' דהא קרא דמכל מתנותיכם תרימו תרומה דהוא העשה כתוב בפ' קרח אחר הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר הנכתב בפ' משפטים ומ"מ מחשיבו ללאו שקדמו עשה. והנ"ל ראי' להתוס' ממכות דף ט"ז דאמר ריו"ח דאין לנו בלאו הנתל"ע שיהא פטור המלקות תלוי בקיום העשה אלא זו דשילוח הקן ועוד אחרת דמשכחת בהו דלקי ע"י ביטול העשה דהיינו פיאה בלא הפריש ואכל העיסה ע"ש. ותקשי מהא דמקדים תרומה לביכורים דבדיבורו עביד מעשה וחשיב לאו שיש בו מעשה ולא לקי רק משום דניתק לעשה ומ"ל בביטלו כגון ששרף הכרי לאחר שהקדים המאוחר ואי אפשר לו לקיים העשה. ובשלמא להתוס' הרי בזה לריו"ח לקי כדין לאו שקדמו עשה דלא חשיב נתל"ע כלל כיון שאפשר לקיימו בלא עבירת הלאו אך לרש"י דזהו נתל"ע תקשי:
ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. בגנת ורדים כלל כ"ג כתב דלא עקר אף חד לאו מינייהו ותדע מדבעינן דוקא סמוכים כו' והביא מן המהרש"א ריש חולין דחד מיהו עקר ע"ש. והנ"ל קצת דמיון לכאורה להחקירה בהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ודחה אם לוקה על הלאו עי' תוס' חולין ריש דף קמ"א ובגנת ורדים כלל ט'. ובמה שהביא שם מהתוס' דקדושין דף ל"ד דבאיכא עשה בהדי הלאו לא דחי עשה ללאו אף למי שלא נצטווה על העשה דהלאו אלים ע"ש. וכן י"ל לענין נתל"ע בתרי לאוי ואכמ"ל. ובפרש"י בל"א משני כי פריך והרי מימר ש"ה דאהכי לוקה משום דהוי מימר לאו ששב"כ דכ"ע אסירי להמיר ומסיק בש"מ ובפי' ר"ג אבל העשה אשב"כ דליתא בצבור ושותפין כו' ע"ש. וזה ניחא. אבל למ"ש בש"מ אח"כ אות כ"א דכ"ע אסירי להמיר ומסיק אבל לאו דלא תאחר לא הוי אלא לישראל דמפריש מעשר ראשון ע"ש. אי כוונתו דכהנים ולוים ליכא בהו לאו דלא תאחר. תמוה דמה"ת נימא הכי כיון דגם אינהו מפרישין תו"מ אלא שאין מוציאין מתנות כהונה מכהן לכהן עי' רמב"ם פ"א ממעשר ה' ג' ד' ובפ"ד מבכורים ה' ו'. למה לא יהא שייך בהם לאו דלא תאחר. וגם לפרש"י לעיל ודמעך על שם שמדמעת ועולה בק"א. ובכהן ל"ש מדומע כיון שהותר לו תרומה. אטו בשביל זה לא ינהוג לכהן לאו דלא תאחר. לא מצינו דרשת חז"ל ע"ז. ובהגהות הגר"א כתב על ל"א דרש"י דא"י להולמו. ואי מפרש כפי' האחרון דש"מ ודאי קשה טובא אבל לפי' קמא דהש"מ מחמת דבמימר הלאו שב"כ והעשה אשב"כ. ע"ז ליכא לתמוה כלל וכ"כ הרמב"ם ריש הל' תמורה ובפי' המשנה דהכא. וביומא דף ל"ו ע"ב בתוד"ה לאו דנבילה כתבו דלהכי לא אמר טריפה דאפילו לריה"ג ל"ח ניתק כיון שלא ניתק כל מה שבלאו כו' ע"ש. וזהו כהנזכר בל"א דרש"י והרמב"ם. ובג"ו כלל כ"ג הק' דא"כ אמאי חשיב נותר לאו הנתל"ע דהא הלאו כולל זכרים ונקיבות והעשה אינו בנשים דה"ל מ"ע שהז"ג דנותר אינו נשרף אלא ביום כו' ע"ש והנ"ל דלמ"ש התומים סי' צ"ז סק"ז בהא דלא לקי על חובל דהרי יש דברים שאין בהם תורת חזרה כגון חובל אוכל נפש גופי' וא"כ אף היכא דניתק לחזרה ילקה כבתמורה להרמב"ם וכתב דלא אמר הרמב"ם רק בניתק לעשה דממילא כבתמורה דא"צ למעשהו דממילא הוא ותמורתו קדשוהו שמים אבל במקום דצ"ל קום ועשה לא אמרינן קום ועשה ולהלקותו גם כן וא"כ אמרינן להיפך אף במקום דא"ב קום ועשה א"ב מלקות דאין לחלק הלאו לחצאין ע"ש. וא"כ גם בעשה דשריפת נותר דהוא על ידי מעשה לא מיבעי' דזכרים לא ילקו אלא אפי' נקיבות דאינן מצוות אעשה זו לא ילקו. ובצל"ח בפסחים דף פ"ד כתב דודאי ינהוג שריפת נותר דפסח בנשים מדכתיב בחד קרא עם לא תותירו אמרינן כל שישנו בלא תותירו ישנו בשריפת נותר דידי' כו' ע"ש. וטרם שראיתי בצל"ח כתבתי כן בספרי נש"ר ביבמות דף פ"ב ע"ב בד"ה ואפי' אלא שהקשיתי מהתוס' דהכא ד"ה ור"י. דנימא דסמכי' למידרש כל שאינו כו' ע"ש. ועמ"ש לעיל ד' ב' ע"ב בד"ה א"ד ודוק ואכמ"ל:
ור"י האי והנותר כו' למאי אתא. עמ"ש התוס' דאי להורות דין שריפה ליכתבי' במקום אחר ובש"מ מסיק א"נ לא ליכתבי' כלל דפשיטא דכל נותר בשריפה מושרפת את הנותר באש (שמות כ"ט פסוק ל"ד) ע"ש. ול"נ דאי מזה דבמילואים כתיב הי' אפ"ל דורות משעה לא ילפי' עי' מנחות די"ט ע"ב אך מקודם כתב בש"מ דבהדיא כתיב תרי זימני ושרפת כו' ע"ש. והיינו בפ' צו ובפ' קדושים וזהו בדורות,. ובספר פתח הבית סי' ז' הק' לרב אשי בשבת דכ"ד דס"ל דיו"ט עשה ול"ת וגם קיי"ל לאו שאב"מ אין לוקין האי והנותר מאי עביד ע"ש. ואשתמיטתיה המכילתא פ' בא פרשה ו' דאיכא תנא דדריש עד בוקר ליתן תחום לבוקרו של בוקר ואיזו זה עמוד השחר וכדפי' בברורי המדות דלא נימא יאכל עד נץ החמה וע"ש עוד דרש אחר. וגם נסתר מזה מ"ש בפתח הבית די"ל דאתי שלא לשרוף בלילה אע"ג דבפסחים דף ג' יליף זה מן. והנותר מבשר הזבח כו' מ"מ י"ל דצריך גם הך קרא יעו"ש. ומדלא אשתמיט במכילתא מי מהתנאים לדרוש הכי משמע דלא כדבריו. עוד הק' דאי מהסמיכות פריך גם לר' יהודא תקשי למ"ש התוס' בד"ה וכל. דהיכא דא"י לקיים העשה בלא הלאו שעבר לא בעי סמוכין. א"כ למה לי סמוכין דהרי גם נותר כן כו' ע"ש. והנ"ל דלק"מ דסברת התוס' דבסמכי' ללא תותירו נוטה יותר דהוא לנתוקי ויוגרם טעות בדין לומר דלולא דניתק:
הי' לוקה על לאו שא"ב מעשה דגם להסובר דאינו לוקה אינו פשוט כ"כ לומר דאי אפשר לטעות בזה ועי' בב"מ דף ט"ו ע"ב בתוד"ה ונתן] אבל בכתבי' במקום אחר שאינו נוטה יותר לומר לנתוקי מלומר לאשמעינן דין שריפה. נוקי אמסתברא שאינו לנתוקי דבלא"ה לא לקי מפני שא"ב מעשה. אף דבנותר אפשר להיות נתל"ע גם בלא סמיך וכ"ז לר' יעקב. אבל לר' יהודא דהוא באמת נתל"ע דאל"כ הי' לוקה אף שא"ב מעשה לא תקשי דליכתוב במקום אחר דבמאי עדיף מקום אחר ממקום זה כיון דלא נפיק מזה שום טעות בדין כנ"ל. וראיתי בספר יד דוד בפסחים סוף דפ"ג שהביא קושיא מאי מקשה הגמרא דעשה דשריפת נותר ידחה ל"ת דיו"ט. למ"ש התוס' בעירובין דף ק' דהיכא דע"י פשיעה בא אינו דוחה ל"ת ונותר בא ע"י פשיעה ע"ש. והנה למ"ש הגרע"א בדו"ח בכתובות דף מ' דרק היכא דהל"ת לחוד בא ע"י פשיעה והעשה הי' אפשר להתקיים בלא פשיעה בזה הוא דלא דחי משא"כ היכא דבלא פשיעה גם העשה לא הי' בזה דחי יעו"ש. וא"כ גם הכא הא אי לא פשע והותיר לא הי' מקום להעשה דשריפת נותר כה"ג אין עליו דין דבא על ידי פשיעה. רבא אמר ל"מ מידי והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא.
בנוב"ת חאה"ע סי' קכ"ט כתב דזה אינו אלא אם הא דלא מהני הוא רק משום דרחמנא אמר לא תעביד בזה הוא דלקי אף אי ל"מ אבל אם בלא"ה אף אי לא אזהר רחמנא ע"ז נמי הי' מעשיו בטלים גם לרבא אינו לוקה וכזה כ' השעה"מ ספ"ג מגירושין] א"כ בחרמי כהנים גם אי לא אזהר לא ימכר לא הי' מהני מכירתו דמכר שאינו שלו רק דשל כהן כה"ג לא לקי כו' ע"ש. ויש להק' דבדף ה' פריך לאביי מחרמים דאם פדאן ל"מ ומשני ש"ה דא"ר קודש קדשים הוא בהווייתו יהא ולרבא האי הוא למעוטי בכור כו'. ולדברי הנו"ב תפ"ל דגם לרבא צריך הוא דמזה נדע דל"מ מכירתו ופדיונו מחמת דחשיב שאינו שלו גם בלא הלאו דלא ימכר ולא יגאל [וכדמוכח הכי מאביי דלדידי' אין הלאו מבטל המכירה והפדיון] ולכך לא ילקי גם לרבא על המכירה ופדיון משא"כ בלא קודש קדשים הוא ולא הוי ידעי' דל"מ רק מחמת דא"ר לא תעביד הי' לוקה אף דל"מ. והנה החינוך סי' ר"ו באיסור אחות אשה כתב דמתחייב העושה בהן מעשה הקידושין שהתורה אמרה לא תקח דמשמע לשון קידושין ואף דאם עבר ולקח ל"מ שאינה לקוחתו לשום דבר וא"צ גט מ"מ נתחייב שכך הבאתי דבריו בספרי נש"ר ר"פ י"א דיבמות ע"ש. ומשמע מהש"ס דקידושין דף ס"ז ע"ב וכפי שביאר שם בחי' הרשב"א דמלא תקח לחוד דכתיב באחות אשה לא הוי אמרינן דלא יתפוס קידושין גם לרבא דסובר אי עביד ל"מ דהוי ילפי' מלא יקח דאלמנה לכ"ג דמוכחינן לקמן דף ה' ע"ב מלא יחלל דתפסי קידושין. ומוכח שם בקידושין דילפי' מויצאה והיתה לאיש אחר ולא לבעל אחותה ע"ש בפרש"י. ודוקא משניהם יחד דהיינו מן לאיש אחר ומלא תקח דאי מלאיש אחר לחוד נמי הוי אמינא רק לכתחילה ע"ש. וא"כ מזה לא תקשי להנו"ב דזה ל"ד כ"כ לנידון דהנו"ב דשם גם אי לא הוזכר כלל הלאו בחרמים נדע דל"מ והכא צריך גם לא תקח אף דמלא תקח לחוד ג"כ לא נדע דל"מ. אמנם למש"ש התוס' בקידושין דלמאי דקיי"ל יש ממזר מחייבי כריתות פשיטא דלא תפיס בח"כ קדושין ע"ש. ולפי"ז גם אי לא הוי כתיב כלל באחות אשה לא תקח אלא הוי כתיב ערות אחות אשתך לא תגלה כבשאר עריות דפ' אחרי נמי הוי ידענא דלא תפיס בה קדושין כיון שהיא מחייבי כריתות כמבואר בפרשה שם ומ"מ מחייב החינוך על מעשה הקידושין בשביל דכתיב לא תקח ולפי"ז יהא משמע דלא כהנו"ב. והנה בתשו' הרא"מ סי' מ' [שהובא בספרי נש"ר שם] שכתב בלא תקח דאחות אשה דאין לפרש בלכתחילה לומר שלא יקדשה דלמה יזהיר עלי' שלא יקדשה הלא אין קידושין תופסין בה וכאילו לא נתקדשה כו' ע"ש ומבואר דסובר דגם אזהרה ליכא על שלא לקדשה בשביל הא דאק"ת בה. ולכאורה נסתר זה מלאו דלא יגאל ולא ימכר דגבי חרמים שהוא אזהרה וכמבואר בספר המצות להרמב"ם ל"ת ק"י הזהירנו ממכור שדה שהחרימו אותו בעליו כו' ע"ש. והרי הא דמכר דבר שאינו שלו דאינו מכירה כלל כנזכר.
דמי למקדש אחות אשתו שאינו קידושין ואי שייך בחרמים איסור לאו על המכירה שאינו מכירה כמו כן שייך איסור לאו על קדושי אחות אשתו אף שאינן קידושין כלל (וקצת שייכות לזה מה שהובא בתשובת רעק"א סי' קכ"ט דלהתוס' בגיטין דפ"ג ע"א במגרש ע"מ שלא תנשאי לפלוני ונשאת בחייו דהגירושין קיימין דע"מ שלא תנשאי היינו נשואין קיימים ומועילין וכאן אם יבוטל הגט לא יהיו הנשואין קיימים ומהמ"מ פ"ח מגירושין הי"ב בדעת הרמב"ם הביא דשלא תנשא היינו מעשה הנשואין אף שאין לו קיום. כן י"ל בענין התורה ולהרמב"ם י"ל דהתורה הקפידה ע"ז בלאו שלא יעשה מעשה הקידושין אף דבאמת אינו קידושין כלל [וכן בהא דחרמים] וכמו דסובר בדעת האדם המתנה דקפיד בתנאו שלא תנשא על מעשה הנשואין אף שאין לו קיום. ולהתוס' דלא אמרינן שהי' כוונת תנאו ע"ז ומשום דלא שייך קפידא ע"ד שאין לו קיום כן י"ל דגם התורה לא תקפיד ע"ז]. וברמב"ם ר"פ י"א משמיטה ויובל כתב דבמכר קרקע בארץ ישראל לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילין ובמשל"מ שם הוכיח דלהרמב"ם לא לקי ע"ז ומהחינוך הביא שלוקין אף שלא הועילה מעשיהם ע"ש. והנה גם בזה שייך סברת הנו"ב דלאו משום דעבר אמימרא דרחמנא בטלה המכירה אלא משום דגילתה והתורה כי לי הארץ ולא נתתי לך כח למכור לצמיתות והוי כמוכר שאינו שלו לענין זה. ואפי' אי לא הי' אזהרה שלא למכור לצמיתות אלא שהכתוב הי' מגלה שאינו שלו לענין מכירה לצמיתות נמי לא הי' מועיל מכירתו ולא לקי אם מכר גם לרבא לסברת הנו"ב. וי"ל דה"ט דהרמב"ם דלא לקי וכבהא דחרמי כהנים. והחינוך דסובר דלוקה, אזיל לטעמי' דמחייב על מקדש אחות אשתו ומשמע דלית לי' סברת הנו"ב.
והנ"ל עוד להמתיק סברת הנו"ב כעין מ"ש התוס' בב"מ דף ל' ע"א בתוד"ה אף שהק' בעלה עליה זכר אמאי פסולה הפרה אדומה:
הא לא ניחא לי' לפוסלה ותירצו דאם הי' כשרה הי' ניחא לי' לכן אין להכשיר וכמש"ש בחי' הר"ן דאין הפסול סיבת ההכשר ע"ש. וה"נ אף דהסברא היא דמה דא"ר ל"ת לא יהני. וגם הסברא דעל מה דלא מהני מעשיו לא ילקה. אך א"כ יהא. הא דא"ר ל"ת שהוא בכל מקום סיבה שילקה. הכא תהא זה סיבה שלא ילקה וה"ל כהא שהזכרנו דאין ראוי שהפסול תהא סיבת ההכשר. אבל היכא דגם בלא המניעה של הלאו ידענו דלא מהני שפיר קיימינן על הסברא דעל מה דלא מהני לא ילקי ובזה יודה רבא כנ"ל. ומהנזכר יש לדון במ"ש בפ"ת ביור"ד סי' י' בנ"צ שהביא מ"ש הגדולים בשוחט בשבת ששחיטתו כשירה והוא משום דלא נאמר עביד ל"מ אלא כשמתקנין האיסור במאי דל"מ כו' אבל בשוחט בשבת האיסור נטילת נשמה וזה יהי' אף כשנפסול השחיטה ע"כ לא אמרי' בזה ל"מ והק' משחיטת אותו ואת בנו דמותר לאוכלם ובזה כשנימא דל"מ יתוקן האיסור דאין איסור רק בשוחט ולא בנפסל בשחיטה וכתב דהא בורכא דודאי לא יתוקן האיסור דא"כ לא.
משכחת כלל איסור או"ב והרי גזה"כ הוא דהוי שחיטה ראויה כו' ע"ש. ולהמבואר י"ל דכמו דמצינו דפלגינן דיבורו ואיכא מ"ד אפי' בחד גופא עי' ב"ב דף קל"ד ע"ב. ולא איכפת לן במה שהוא תרתי דסתרי. כן י"ל דאף דלענין חיוב מלקות נחשיבנו לשחיטה ראויה אף דהסברא דלא יהני אחרי דעבר אמימרא דרחמנא וכדהסברנו שאין ראוי שהמניעה והלאו יהא סיבה לפוטרו ממלקות. מ"מ לענין היתר אכילה תקשי דנימא דלזה לא יהני מעשה האיסור כהסברא דמה דא"ר ל"ת ל"מ ולא איכפת לן במה שהוא תרתי דסתרי. וזה גם כן כוונת הנתיבות סי' ר"ח דשוחט בשבת לא יתוקן האיסור כיון דגם בנוחר שייך האיסור אבל בשוחט פסח על החמץ דמתוקן האיסור כשנימא דהוי כנוחר ע"ש. דאין הכוונה שלא יתחייב מלקות. דלזה ודאי חשיב שחיטה דאל"כ בטל לגמרי לאו זה רק הכוונה דעכ"פ יפסל הפסח ויחשב יתוקן האיסור דיתקיים רצון התורה שלא יהני מעשה באיסור ולזה הוצרכו התוס' להירוש' דמוכיח מקרא דהפסח כשר. וכן באו"ב שהביא הפ"ת שם מהפרמ"ג דמוכח דכשר לאכילה מדאסור מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. ועכ"ז צע"ק להסובר דלא שייך פלגינן דיבורי' בחד גופא כדאיתא בב"ב שם. והכא כבחד גופא. ועי' בנוב"ק חאה"ע סי' ע"ב שהובא שיטת הרשב"א דבאומר אני זניתי עם אשתך לא אמרינן פל"ד יעו"ש. וה"נ אפשר דלא שייך לחלק הענק התלוי זה בזה ואכמ"ל: