אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף ג:

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף ג:

דף ג.

משום דה"ל ה"ס כו'. עי' בלשון רש"י ואפי' כי עבר כ היום יכול לומר שוכח הייתי ולא נזכרתי לא בשבועה ולא בהתראה ואינו לוקה. ועי' במכות דף ט"ז ע"א בהא דנותר ומבואר שם דלריו"ח ה"ס כזה לקי. וצריך להבין איך אפשר לחלוק ע"ז דילקי אם אפשר דבאמת שכח ואינו מזיד כלל והנה בירוש' ס"פ י"א דיבמות בשני יו"ט של גליות דאחר ריו"ח מקבלין התרייה על הספק ואמר בירוש' תמן אפשר לעמוד עליו וכדפי' בפ"מ דאפשר לעמוד על הספק אחר שיודע להם מתי קדשו ב"ד את החודש וכשנודע אגלאי מילתא למפרע דהתראה הוא ול"ח ה"ס כה"ג אף דבשעת התראה הוי ספק ע"ש. וזה ניחא דבאגלאי דהי' יו"ט אע"ג דבשעת התראה הוי ספק. עכ"פ במכניס עצמו לספק איסור מזיד חשיב וכמ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף צ"ט ע"ב בד"ה ואם אכלו. מהגאון ר' רפאל בספרו שאלת הכהנים תורה בכריתות דף י"ז ע"ש. אבל בנד"ד שכתב המהרי"ט ח"א סי' קי"א דבנשבע לקיים איזו דבר אין כופין אותו לקיים מיד ואם אח"כ יארע לו אונס ה"ה אונס והובא בעמק יהושע סי' י"ט ע"ש. וא"כ בנד"ד דאינו חייב לאוכלו מיד. אם אח"כ שכח מאי ה"ל למיעבר אונס הוא [עי' מג"א סי' ק"ח ס"ק י"א] ואיך אפשר להלקות את האונס. ואף אם יודה שהי' מזיד אין להלקותו ע"פ הודאתו [יעי' בספרי כובע ישועה בב"ק דל"ה ע"א בד"ה שור]. אך י"ל עפ"מ שהביא בקצה"ח סי' כ"ח סק"ה מ"ש הר"ן פ' כל הנשבעין דבזמן קרוב אי אפשר לתלות בשכחה וכתב הקצה"ח דהא דכתובות דל"ג דכל שאין ההתראה תכ"ד להעבירה מצי אמר אשתליין אינו אלא בהתראה וחדוש הוא שחידשה תורה להבחין בבירור גמור בין שוגג למזיד אף שחזקה ידע מהעונש והאיסור ע"ש באורך. וא"כ אין תימא אם ריו"ח יסבור בזה דמוחזק לן שלא שכח דילקה וכל ביומ זמן קרוב חשיב. וידוקדק לפי זה מאי דנקיט הש"ס שבועה שאוכל ככר זה היום. ואפשר דבנשבע שאוכל ככר זה למחמין ועבר יום המחרת ולא אכל לא ילקה לריו"ח גם בלא האי דלשאב"מ. אלא מפני הספק דשמא שכח שבועתו והתראתו שמיום אתמול. אך לפי זה נצטרך לומר דהא דאמר רבא בכתובות דל"ג נתרי בי' מעיקרא אמרי אשתליין, לטעמי' אזיל דסובר ה"ס לא שמה התראה [וכמ"ש בכסף נבחר כלל נ"א דכ"מ בחולין דפ"א] ולריו"ח באמת לא נצריך התראה שתהא תכ"ד למעשה העבירה וזה צע"ג. ודע דבירוש' פ"ב דשבועות הלכה ז' מהפך הגירסא דריו"ח לדר"ל ודר"ל לדריו"ח ואמר דנפ"מ בינייהו שרפה והשלכה לים דאי משום לשאב"מ הרי יש בה מעשה ע"ש. ומזה לכאורה סתירה למ"ש החינוך פ' בהר סי' שמ"ה ושמ"ו ועוד בכמ"ד. דלאו שאפשר לעבור עליו בלי מעשה אף שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליה והובא במלא הרועים ערך לשאב"מ אות ח' ע"ש. דא"כ לא:

ילקה אף בשרפה והשלכה לים כיון דאפשר לעבור על הלאו בלי שום מעשה. ועל מש"ש מהמ"מ פי"ג משכירות מהרמב"ם להיפוך דבלאו שאפשר לע"ע ע"י מעשה אפי' לא עשה מעשה:

לוקה. ל"ק מהכא. למש"ש מהנוב"ת חא"ח סי' ע"ו דזהו דוקא כהא דחסמה בקול דעכ"פ מעשה זוטא דעקימת שפתיו איכא ע"ש. והכא בשעבר היום ולא אכלה ליכא מעשה כלל ובסמוך דפריך מ"ש דמרבה יותר אכלתי ולא אכלתי מאוכל ולא אכל לכאורה המ"ל משום דבאכלתי ולא אכלתי איכא בשעת העבירה עכ"פ מעשה זוטא דעקימת שפתיו משא"כ באוכל ול אכל דבשעת העבירה דמניעת אכילה ליכא אפילו מעשה זוטא. אך י"ל כיון דנגד זה איכא באוכל ולא אכל המעלה דמ"ל בעבירה זו על ידי מעשה גמור בשורפה ומשליכה לים. שקול זה כמעלה דמעשה זוטא שיש באכלתי ולא אכלתי ולכך הוצרך לשנויי משום דומיא דלשוא כנ"ל לכאורה. ובמ"ש בירוש' דגם בזרקו לים הוי ה"ס. עי' בתוס' בשבועות ריש ד' ד' ובגינת ורדים כלל כ"ב ואכמ"ל: שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה כו' מן בשבועות דכ"ז איתא דבאמר שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכל חייב שתים כדהובא בתוס'.

ובנחלת עזריאל שם הק' גם בכה"ג אמאי חל הא אינו בלאו והן למש"ש הרא"ש והר"ן בשבועה שאוכל אף דמשמע כזית מ"מ כולה נמי משמע ואם כל הככר לפניו צריך שיאכל כולה דעל כל כזית חל השבועה וא"כ הכא א"א לישבע שיאכל דא"כ צריך לאכול כולה וכבר נשבע שלא יאכלנה כולה וא"כ לקרבן ל"מ שני' לחול גם בכה"ג ע"ש. והנה הי' מקום לדבריו למ"ש המח"א הל' שבועות סי' ח' בשיטת הרמב"ם דהיכא דלא חל בכולל גם על האיסור כמו לעבור על המצוה בקום ועשה ה"ל גם על ההיתר שבועת שוא ולא חייל.

וא"כ גם הכא כיון דאוכל משמע כולו ומשמע מקצתו הי' אפ"ל כמו דלא חייל על כולו משום דנשבע תחילה שלא יאכלנה לא חל נמי על מקצתה משום שבועת ביטוי. אך המח"א שם הביא מתשובת הר"ן בנשבע לפרוע הקרן והריבית דאף דלא חלה השבועה על הריבית מ"מ על הקרן חלה ע"ש. וא"כ ה"נ אף דשבועה שאוכל לא חל על שיאכל כולה מחמת דנשבע תחילה שלא יאכלנה. חל עכ"פ על שיאכל מקצתה דנמי במשמעות שאוכל הוא וחייב לאכול מקצתה שאינה נגד שבועה קמא. וא"כ שפיר חשיב שבועה שלא אוכל איתא בלאו והן כיון דחייל בלשון שאוכל על מקצתה עכ"פ. ולא צריך שיהא בהן על כל מה שנכלל בלשון שאוכל דהיינו גם שאוכל כולה דמניין לנו זה החידוש. דשפיר י"ל דחייל לשון שלא אוכל משום דיש עכ"פ מציאות חלות השבועה בהיפוכו דשאוכל. ואנן אליבא דהר"ן קיימינן (וי"ל דגם הרא"ש יסבור כהר"ן בזה]. ובפשוט דאוכל דמשמעותי' גם כולה אינו אלא כשאינו נגד איסורא אבל כשהוא נגד איסור כמו בנשבע תחילה שלא יאכלנה. ע"כ מתפרש שאוכל דאח"כ רק על מקצתה. וכזה תמצא דאף דשתי' בכלל אכילה. ע"י איזו גילוי דעת מתפרש לפעמים אכילה רק אכילה גרידא כדאיתא בשבועות דכ"ג ע"א פ"ש. וה"נ דכוותי'. ושפיר הוי שבועה שלא אוכל דבתר שבועה שלא אוכלנה איתא בלאו והן:

ומאי שנא כו'. מהתוס' בשבועות דכ"א ריש ע"ב נראה דגרסי ומה ראית. והעירו על פרש"י דילמא דאתא נמי למעוטי אכלתי ולא אכלתי. דאין ומה ראית שבגמ' כן אלא אימא איפכא ע"ש. ולכאורה י"ל דרק היכא שיש מיעוט וריבוי בזה מתפרש אימא איפכא כמו בהא דסוכה דמ"ח ע"א גבי והיית אך שמח דאך הוא מיעוט ושמח הוא ריבוי ע"ש. אבל באפשר למעט שניהם כבהא דהכא י"ל דמתפרש שפיר ומה ראית על דנמעט שניהם. ועי' בעירובין דל"א ע"ב בתוד"ה ומה ראית. ועמ"ש בהגהות בסוגיא דהכא:

א"ק אם לא תשמור וכתיב והפלא כו'. כ' התוס' דאזהרתי' מלא תקלל חרש א"נ מהאי קרא גופי' ולכאורה י"ל דב' לישני דהתוס' תליא בזה. דהרמב"ם בספר המצות סוף שורש ח' כתב דלא אכלתי באוני ממנו כו' מורה על לאו אף שהלאו שבא בו הוא שלילה ולא אזהרה. אחר שצוונו שנשלל אותו מנפשותינו באמרו אני לא עשיתי כך וכך ידענו בהכרח שהפועל כך וכך מוזהר ממנו והרמב"ן חולק דכיון שהוא בלשון וידוי אינו לאו ואין בו מלקות ע"ש. וה"נ כיון דהשמר הוא לאו. הא דכתיב אם לא תשמור הוי כמאן דכתיב תשמור כו' ליראה כו' וחשיב לאו שילקה. ולהרמב"ן י"ל אף שידענו שהמכוון דאם לא תשמור. הוא להשמר מזה מ"מ כיון דלא כתיב תשמור דרך אזהרה אינו בר מלקות מכתוב זה וצריך אזהרה מלא תקלל חרש. ולכאורה נראה דסברת הרמב"ם תיתי כסברת רב במכות דף י"ח פ"ב דסובר לאו הבא מכ"ע הוא לאו והיינו דסובר דאזלינן בתר המכוון כהא דואכלו אותם אשר כופר בהם לאחר כפרה אין לפני כפרה לא והוי לאו. וה"נ אזלי' בתר המכוון שהוא אזהרה שלא יעשה כן אף שלא נכתב בלשון אזהרה. אבל למאי דמותיב רבא שם ומסיק דלאו הבא מכ"ע ל"ח לאו ואינו לוקה. הרי דסובר דלא אזלי' בתר הכוונה רק בתר הלשון שיהא בלשון אזהרה. ה"נ בלא אכלתי באוני שהוא דרך וידוי לא לקי וכסברת הרמב"ן וכן באם לא תשמור דהכא אינו דרך אזהרה שילקה עליו. ועי' בש"מ בסמוך ריש ד' ד' שכתב ג"כ דאם לא תשמור אינו דרך אזהרה יעו"ש:

דכתיב קרא אחרינא כו'. וכדפי' רש"י חד מיבעי לי' דנשבע לקיים המצוה כו'. וכתב בש"מ דאי מדרב גידל הא אמרינן דד"ת מד"ק לא ילפי' ול"נ דבלא"ה מדכתיב נשבעתי ואקיימה. לא ידענו היתר לישבע בשם דנשבעתי סתם יש לפרשו בלא שם דחשיב ג"כ שבועה עי' בריש נדרים בר"ן בד"ה ושבועות כשבועות. ואהכי צריך קרא ובשמו תשבע להתיר גם לישבע בשם ובברכות דף נ"ד ע"א תנן והתקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם וכדפרש"י ולא אמרינן מזלזל בכבוד המקום בשביל כבוד הבריות ולמדו מבועז דאמר לקוצרים ה' עמכם כו' ואומר אל תבוז כי זקנה, אמך וכדפרשי למד מדברי זקני אומתך כו' ע"ש. וע"כ דבכה"ג לא שייך לומר ד"ת מד"ק לא ילפי'. דהוא רק גילוי מילתא דזהו אינו זילזול בכבוד המקום. וה"נ הי' אפ"ל בהא דשבועה דדוד וע"כ צ"ל כמ"ש משום דשם לא מפרש דנשבע בשם. אמנם במלכים א' א' כתיב דנשבע דוד בה' כי שלמה ימלוך. ושם ב' נשבע בה' לשמעי בן גרא שלא ימיתו בחרב וע"כ צ"ל בהא דהכא כמ"ש בש"מ דד"ת מד"ק לא ילפינן וכהא דברכות צ"ל דכיון דמצינו בתורה ובשמו תשבע נוכל למילף מזה גם שאילת שלום בשם. ועמ"ש בספר המצות מ"ע ז' ברמב"ן ומג"א בביאור סוגיא דהכא:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה