אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף ג.

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף ג.

דף ב:

לא נהנין מדרבנן. הק' התוס' דנימא מדאורייתא כו' דכה"ג אמר מעילה דף ז' בשלמי ישראל דלא נהנין דאורייתא אף דא"ב מעילה ועי' בצ"ק וכבר כתב בהגהת מצפה איתן דלא מצא שם ראי' והוכחה לזה ע"ש. ול"נ עוד לדקדק בלשון הצ"ק דשלמים לפני זריקה אין מועלין ואפ"ה אסור באכילה מדאורייתא. דלא ה"ל להזכיר אכילה אלא הנאה כלשון התוס' דאהנאה קיימי'. גם אהא דאסור באכילה מה"ת בשלמים לפני זריקה. ה"ל להביא מהמפורש. במכות דף י"ז ע"א באוכל תודה ושלמים לפני זריקה דלוקה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך כו' ונדבותיך ע"ש וברמב"ם פי"א ממעה"ק ה' ד' ובמשל"מ ריש הלכות מעילה. ואין לומר דכוונו מה שהביאו ממעילה. אהא דתנן שם בקק"ל לפני זריקת דמים אין מועלין לא באימורין ולא בבשר. דנדייק מעילה ליכא הא איסורא איכא וכדדייקי' שם אלאחר זריקה דאין מועלין בבשר. אכתי ק' דמדיוקא לא שמעי' אלא על דאיכא איסורא ולא על שהוא איסור תורה דגם אם יש איסור דרבנן שייך למינקט לשון אין מועלין. וגם במה שהביא במצפה איתן התוס' דנדרים ד' ט' בהא דמביא כבשתו בעזרה שכתבו דנהי דאין מעילה בשלמים איסור תורה יש כדאמר בר"ה דכ"ת בשופר של שלמים אם תקע לא יצא משום דאיסורא רכיב עלי'. וגם זה דחה די"ל דלא יצא משום מצוה הבאה בעבירה דרבנן וגם משום עבירה דרבנן י"ל דלא יצא עי' בפסחים דל"ה ע"ב עכ"ד. והיינו דחשיב שם טבל טבול מדרבנן ופרש"י דלא יצא משום מהב"ע ול"ד לדמאי וכדאמרן דהתם אשכחן בי' היתר לכתחילה [דאי בעי מפקר לנכסי' כו'] הלכך הכא בדיעבד נפיק ע"ש. ומשמע דבטבל דרבנן גם בדיעבד לא נפיק. ובתשו' שיבת ציון סי' ט"ז כתב לענינו וז"ל ולא שייך בזה משום מהבב"ע לומר משום דעבר אאיסור דרבנן ועי' ברש"י בפסחים דל"ה ע"ב ד"ה בטבל דרבנן שכתב שם דיוצא בדיעבד כו' ע"ש. ותמהני דאדרבה משמע משם להיפוך דרק בדמאי משום דמ"ל אופן דשרי לכתחילה הוא דיוצא בדיעבד [וע"ש בתוד"ה יוצאין בדמאי] אבל בשאר עבירה דרבנן שייך בי' משום מהבב"ע דגם בדיעבד לא מהני. ומ"ש רש"י. הכא בדיעבד נפיק. על דמאי קאי [ואולי היה אפ"ל דשאני טבל דהוא עון מיתה בידי שמים כדאיתא בסנהדרין דפ"ג. ע"כ יש בו משום מהבב"ע גם בטבל דרבנן וכעין דאמרינן בסוכה דט"ז ע"ב אבל שבת דאיסור סקילה כו' ופרש"י דלכך מחמרינן גם במידי דרבנן דאית בי' אבל בהא דשופר של שלמים אם אינו רק איסור דרבנן ול"ש בי' איסור מיתה כרבנן דרבי כדאיתא בסנהדרין שם. לא הי' בו משום מהבב"ע]. ובקצה"ח ס"ס ת"ו הוכיח דאסור בהנאה מה"ת מבעיא דרב"ח בנדרים די"א במחית בשר זבחי שלמים ומחית דהיתירא גבי' ואמר זה כזה בעיקרו קא מתפיס כו' דקודם זריקה ודאי מיתסר בהנאה כדפרש"י והר"ן ע"ש. ולכאורה צע"ק דשייך זו הבעיא גם כשנימא דאיסור הנאה דידי' קודם זריקה מדרבנן דעכ"פ איסור זה דרבנן כיון שבא ע"י שהקדישו בפיו לשלמים. דבר הנדור מיקרי לענין שמה שמתפיס בו יתסר מיהו מדרבנן ונראה לכאורה דגם על קרבן דעכו"ם דאיסור הנאה דידי' מדרבנן כדאמר הכא. נמי שייך עליו התפסה כיון דעכ"פ האיסור הנאה דרבנן דידי' אתי מחמת שהקדישו העכו"ם לקרבן והנתפס עליו יאסר עכ"פ גם כן מדרבנן. ועמ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף ל"ג ע"א בהגה"ה שבד"ה אלא מליקה ואכמ"ל:

דכתיב נפש כו' וילפי' חטא חטא מתרומה כו'. צע"ק לשון הרמב"ם פ"ה ממעילה הט"ו שכתב הטעם מפני שנאמר בקרבנות דבר אל ב"י ע"ש. דנראה דטעם זה לא סגי דכיון דנתרבו עכו"ם שנודרים נו"נ כישראל מאיש איש ה"א דדינם בקרבנות כישראל אי לא הי' מיעוט אחרינא בכל פרט ופרט שנתמעטו כבטומאה דכתיב וינזרו מקדשי ב"י. ונותר ופגול דילפינן בגז"ש מטומאה. וכן תמורה ונסכים דאיכא מיעוטא בפרט עלייהו. ומדכתיב דרך כלל בקרבנות דבר אל ב"י לא הוי סגי למעטם בפרטות הללו. וא"כ לענין מעילה דלא כתיב מיעוט בפרט דנפש גם עכו"ם במשמע ע"כ צריך למעט קרבנות עכו"ם ממעילה מגז"ש דחטא חטא מתרומה [ועי' בלח"מ פ"ב מתו"מ סוף הלכה א'. גם עמ"ש בש"מ הכא בהשמטות].

ובתוס' הק' דנליף נותר חילול חילול מטמא ששימש בטומאה דאיתא בקדשי עכו"ם. ולמ"ש י"ל דלהא שיתחייב עלייהו משום נותר ל"צ גז"ש דממילא יתחייבו דמן ב"י דכתיב בכלל הקרבנות לא יתמעטו אחר שנתרבו מאיש איש דנודרים נו"נ. וע"כ הגז"ש אתי להא דאין חייבין עליהם משום נותר. אך י"ל בכוונת קושייתם כעין הא דפסחים דף כ"ב דפרכי' לר"א דלא תאכל גם הנאה משמע. מדכתיב בדם ל"ת ושרי בהנאה ומשני משום דהוקש למים ואימא כמים המתנסכים ע"ג המזבח וכתבו התוס' לא פריך למילף שיהא דם אסור בהנאה דממילא ידענו מל"ת אלא כלומר מהכא ל"מ למילף דמותר בהנאה ופי' המהרש"א דלא אמרי' דע"כ אתי ההיקש להיתר דמה מים מותרין כו' דלאיסור דכמים הנסכין ל"צ הקיש דמ"מ כיון דבמשמעות ההיקש דכמים לא משמע טפי להיתר מלאיסור אין ללמוד מיני' ע"ש. וה"נ נימא כן בגז"ש כיון דאפשר למילף מטמא ששימש לחיוב רק משום דא"כ ל"צ גז"ש. עכ"פ תו אין למילף לפוטרו מאכילת בטומאת הגוף אחרי דהגז"ש מטומאה לא משמע טפי לפטור מלחיוב. והוצרכו לתירוצם דיש לנו למילף טפי מטומאה דכתיב בחד קרא כו'. דלפי זה הוי כהוכחה מרובה מגוף הענין דהגז"ש היא מאכילה תש בטה"ג כנ"ל:

וכתיב בריש ענין דבר אל ב"י כו' איש כי יפליא. התוס' בערכין ד' ה' ע"ב בד"ה יכול הק' אהא דמרבינן בערכין עכו"ם מאיש והכא ממעטי' עכו"ם מתמורה מאיש. והעיר ביקר הערך מנא להו דמאיש ממעט דילמא מבני ישראל ממעט כו' ע"ש. והנה כשנימא כדבריו הי' אפ"ל דלר"י דמרבה מאיש דעכו"ם מעריכין קשה לומר דנתמעט עכו"ם מתמורה מן ב"י. דכמו דמרבינן מאיש דעכו"ם מעריך כן ראוי לרבות מאיש גם הא דעכו"ם ממיר דשניהם הם מפעולת העכו"ם ונדייק ב"י רק אהא דאין העכו"ם נערך דאינו מפעולת העכו"ם אלא מפעולת הישראל עליו ואליבי' צ"ל כדאמר בל"א דממעט תמורה בעכו"ם מדאיתקש למעשר. ולר' מאיר שם בערכין דמרבי מאיש להא דעכו"ם נערך דאינו מפעולת העכו"ם שפיר י"ל דממעטי' עכו"ם מתמורה מן ב"י כן י"ל לכאורה:

ואין ומביאין עליהן נסכים כו'. עמ"ש בש"מ לעיל אי ל"ג עליהן ה"פ אין מביאין נסכים בלא קרבן ואם מביא קרבן מביא עמו נסכים או משל צבור ואי גרסי' עליהן פי' אין חייבין להביא נסכים עם קרבנו כו' וקרבנו טעון נסכים משל ב"ד ותימא למאי מביאין משל צבור נכפהו להביא משלו כדאמרינן בהתודה [מנחות דף פ"א ע"ב] גבי ישראל י"ל דה"מ בישראל אבל עכו"ם לאו בר כפי' הוא עכ"ד. ופשוט דקושייתו הוא אי ל"ג עליהן דאי גרסי' עליהן לק"מ אף אי הי' בר כפי' כיון דילפי' מאזרח דאין כופין ול"ק על גזה"כ. ומשמע דגם ביש יכולת ביד ב"ד לכוף להעכו"ם אינו בר כפי' וצריך להבין הטעם. והנ"ל ע"ד מ"ש הרמב"ם ספ"ב מהל' גירושין בהא דמהני בגט מעושה בדין כשאמר רוצה אני דהוא דמאחר שרוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מהעבירות ויצרו הוא שתוקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו ע"ש. וא"כ גם בקרבנות דתניא בר"ה דף ו' יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. צ"ל ג"כ כסברת הרמב"ם בגט כיון שרוצה להיות מישראל כו' וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר הקריב לרצונו. וזה שייך רק בישראל אבל בעכו"ם גם כשיאמר רוצה אני מתוך האונס חשיב אונס דבהו לא שייך הסבר דהרמב"ם שהסביר בכפי' דישראל. [ועי' באפיקי יהודא דרוש ברכות בחשבון בערבי נחל אות ד' דלכך לא כפה על העכו"ם הר כגיגית שיקבלו התורה דבהו הי' אונס גמור בכה"ג ע"ש] וי"ל דגם בהו צריך שיהא לרצונו העולה והנסכים וע"כ ל"מ בהו כפי'. ובקרן אורה בזבחים דמ"ה פירש הא דאר"י רואה אני בכולן להחמיר. דקאי גם אנסכים ע"ש. ולפי זה להגירסא עליהן דפי' בש"מ דהיינו דאין חייבין להביא נסכים ואם לא הביאו קרבנו טעון נסכים משל ב"ד [וכן הביא שם הק"א מהלח"מ] ואם נימא דלר"י דפליג וסובר דחייבין היינו דמיכף נמי כייפינן לי' להביא. ע"כ צ"ל לר"י דהא דקפדי' שיהא גם לרצונו היינו היכא דאפשר לקיים שניהם כמו בישראל אבל בעכו"ם דאי אפשר לקיים שניהם קפדי' יותר על יקריב דמשמע בע"כ אף דא"א לקיים שיהא גם לרצונו. ועי"ל למ"ש באבני מלואים סי' א' סוף סק"ב דודאי בב"נ ליכא משום בל יחל ולא משום מוצא שפתיך תשמור אלא דאמירה לגבוה הוא קנין גמור כמו מסירה להדיוט אם נדר להביא קרבן ה"ל חוב גמור וגובין מנכסים משועבדים למ"ד שעבודא דאורייתא כו' ואפי' בב"נ מחויב חיוב גמור וככתובה בשטר ע"ש. והנה מה שהזכיר משום קנין ומשום חוב גמור. נראה כוונתו דבהפריש ובירר נדרו ביחוד שייך בי' קנין וא"צ לבוא עליו משום שעבוד. ובלא בירר הוי עליו מחמת אמירה לגבוה חוב גמור כאילו נתחייב בקנין המועיל להדיוט וגובין ממשעבדי למ"ד שד"א. וא"כ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא שפיר י"ל דלא שייך כפי' בעכו"ם. והוא למ"ש הרמב"ן בחי' סוף ב"ב דאפי' מבני חורין למ"ד של"ד א"א למיחת לנכסי' אלא מתורת כפי' לקיים מצות עשה שלו כו' והובא בנחל יצחק סי' ל"ט בשד"א סי' ב' באורך יעו"ש. וא"כ אף דגבי חוב דמלוה דעכו"ם שייך בי' כפי' משום דמצווה על הדינים שבזה הוא גם דיני מלוה ולוה עי' רמב"ן על התורה פ' וישלח הובא בכ"מ ספ"ט ממלכים. מ"מ לענין נדרו אף שהוא כתוב בתורה דנודרים נו"נ מ"מ אי אפשר למיחת לנכסי' אי של"ד. כיון דבי' ל"ש כפי' שלא יעבור על בל יחל ויקיים מוצא שפתיך תשמור כיון שאינו מצווה ע"ז כמ"ש בשם האבני מלואים. וא"כ י"ל דר"ש יסבור של"ד ואפי' במלוה הכתובה בתורה ולא נחתינן לנכסי'. ולר' יוסי דכופין י"ל דלטעמיה אזיל דס"ל אליבא דרבא בערכין סוף ד' ו' דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ולכך כופין להעכו"ם במיחת לנכסי' מתורת שעבוד כן י"ל לכאורה. ובמש"ש מהמשל"מ דהא דפליגי בערכין דף ה' ע"ב אם העכו"ם מפריך לאו לחייב העכו"ם כו' אלא למ"ד מעריך בהפריש הערך חלה קדושה על הערך וטעון גניזה ולמ"ד אינו מעריך אין בדבריו כלום ואם הפריש הערך לא חלה קדושה. וכתב בא"מ דאינו מבורר דודאי אפילו לא' העריך כלל והפריש ממונו לשמים חלה קדושה דלא גרע משאר קדשי בדה"ב דנתפס הקדושה ע"ש. הנה מלבד די"ל דבלשון ערך גרע מאלו הקדיש בשאר לשון לבדה"ב אחרי דגלי קרא דאין העכו"ם מעריכין. הנה משמע שם מתחילה דאין נודרין כלל לבדה"ב דאל"כ ל"ק לאבימי דאמר דערכו נגנז מהא דמועלין בקדשי בדה"ב דעכו"ם דנוקי בהקדיש בלשון נדר וע"ש בתוד"ה אלא:

דומיא ותרומה דקדוש קדה"ג כו'. בערכין ד' ה' ע"ב הביא רש"י מפי' המורה טעם אחר דלהכי בקדשי מזבח דעכו"ם אין מועלין משום דבזה חלוק משל ישראל שא"ח עליהם משום פגול נו"ט ובקדשי בדה"ב לא מצינו חילוק ולרש"י לא נראה פי' זה כיון דבגמרא נקיט טעם אחר ע"ש. ולכאורה באמת הי' סגי בטעם המורה למ"ש התוס' דאף דבשלמי ישראל דאין מועלין ומ"מ לא נהנין מדאורייתא. הכא משום דא"ב קדושה לענין פגול נו"ט א"ב קדושה נמי לענין הנאה דאורייתא ורק מדרבנן לא נהנין. וע"כ י"ל טעם זה לענין שלא יהא מעילה גם בלא גז"ש דחטא חטא מתרומה וקשה לומר דלא הי' לפני המורה הגירסא מהלימוד דחטא חטא מתרומה וגם הא דהכא דומיא דתרומה דקדוש קדה"ג. ועכ"פ י"ל דגם להסובר תרומת עכו"ם מדמעת עי' בש"מ ובהשמטות הכא. מצי לסבור דקדשי מזבח דעכו"ם אין מועלין מטעם דהמורה הנזכר. ועמ"ש בצ"ק בדברי התוס' דהכא. ולעיל דף ב' בתוד"ה בד"א ובזבחים דמ"ה ד"ה דומיא כתבו דלר"ש אפי' בדה"ב גמרי' מתרומה למעט עכו"ם ע"ש. וצע"ק דלפי"ז בש"ס דפי' לא נהנין מדרבנן יתפרש גם על בדה"ב כמו לא מועלין מדאורייתא דמתפרש גם על בדה"ב דעכו"ם. וא"כ תקשי קדשי בדה"ב דעכו"ם למה לא יתסר מדאורייתא אף שא"ב מעילה כבשלמי ישראל כקושיית הפוס' ותירוצם מחמת דא"ב קדושה לענין פגול נו"ט לא שייך בקדשי בדה"ב. זולת דנימא דהקולא שבקדשי מזבח דידהו שא"ב פיגול נו"ט יהא טעם להקל גם בקדשי בדה"ב דידהו לר"ש לשיטתם הנזכר. אף דלפי פי' המורה הנזכר לא אמרי' סברא זו ועמש"ש בספרי מעשה חושב:

והרי מימר כו'. עי' בלשון התוס' ונימא או נשבע או מימר יוכיח. והק' בהגהת הרש"ש אטו מימר ילפי' מקרא בפרט דלקי רק אחר דיליף בכל לאו שא"ב מעשה דלקי ממילא גם במימר לקי וע"כ מחק או מימר מד' התוס' עכ"ד. ול"נ למ"ש בתשובת עמודי אור סי' ס"א אות ו' דר"מ ור"י לעיל דף ב' דדרשי מקרא לרבות נשים בתמורה אף דהושוו לכל עונשין משום דסד"א ה"מ בלאו שיש בו מעשה אבל בא"ב מעשה לא תלקי קמ"ל ע"ש בגי' רש"י וא"כ מקרא דמרבי' אשה להמורה מוכת דלקי בתמורה ע"ש:

ולפי"ז א"ש מ"ש התוס' או מימר. אך מ"ש בש"מ הכא להק' לר"י ל"ל קרא גבי נשבע ומימר כו' ע"ש. תקשי למה שכתבתי שם לעיל בד"ה אבל. דגם לר"י דלוקין אלאו שאב"מ ולא דריש לעשות דכתיב במלקות דניבעי דוקא מעשה מ"מ צריך ואם לרבות נשים לתמורה דלא נמעטם מדכתיב בהיקש דנשים לאנשים אשר יעשו דשאני במלקות דלא דייק לעשות משום דגמר ממש"ר ופ"ז ע"ש. וא"כ גם לר"י לא מייתר ואם דכתיב בתמורה. אמנם בלח"מ פי"ח מסנהדרין הלכה ב' כתב דהש"ס בכ"מ דחשבו מימר לא"ב מעשה [דלא כריו"ח] ע"כ ס"ל דמפקינן לי' משום דרשה אע"ג דאין אנחנו יודעין אותו ע"ש.

ואם איזו דרש אחר הוא א"ש גם דברי הש"מ. ובקושיית התוס' כי פריך והרי מימר דלאו שאב"מ לימא בדיבורו איתעביד מעשה כדאמר לקמן וכתבו דאה"נ ה"מ לתרוצי אלא דשפיר שני. לכאורה תירץ זה הי' יותר מרווח. אך נ"ל דבגיטין דע"ז ע"א בתוד"ה והתניא. כתבו דה"מ לשנויי בשכותב לה בלשון טוב כו' אלא משום דבפ' הכותב אצטריך לשנויי הכי משני נמי הכא ע"ש. וכזה י"ל בהא דהכא. דבב"מ [ד' צ' ע"ב ושם] פריך ריו"ח לר"ל דסובר חסמה בקול פטור מהא דמימר לוקה ומשני הא מני ר"י היא. ושם הוכרח לשנויי הכי דהא גם בחסימה בקול בדיבורי' קעביד מעשה שדשה בלא אכילה דאל"כ לא הי' מחייב ריו"ח כמש"ש התוס' בד"ה ריו"ח וגם בכה"ג חשיב לר"ל א"ב מעשה והוכרח לשנויי לר"ל בהקושיא ממימר הא מני ר"י היא. ולכך גם הכא משני כן אף דה"מ לשנויי לרב דמימר חשיב יש בו מעשה. והנה גם כשנימא דאין ליחס לרב סברת ריו"ח כיון דלא מצינו בהדיא דסבר כן. ונימא דלרב באמת לא לקי אתמורה למאי דס"ב לאו שאב"מ אין לוקין. לא תקשי לרב מריה"נ דבסמוך דס"ל דלקי אתמורה אף שא"ב מעשה [וכמ"ש מהלח"מ דיש בזה איזו דרשה]. דמלבד די"ל רב תנא ופליג על ריה"ג [ודמשני הא מני ר"י היא. הוא משום דלעיקר אי לאו שאב"מ אי לוקין או לא כיון דהוא פלוגתא דתנאי תירוץ זה עדיף]. בלא"ה י"ל כיון דמילתא דריה"ג איתמר בלשון מימרא. מימרא חשיב אף שהוא משמי' דתנא כמבואר בכתובות דמ"ד פ"א בתוד"ה והלכתא עיין שם. וגם אמורא אחר מצי לפלוני ע"ז:

רבי יהודה אומר משום ריה"ג כו'. כ"כ בהגהות מהרי"ב הנדפס בסוף העמוד שכן איתא במכות ובשבועות וכתב ובזה תבין מ"ש רש"י בד"ה ר"י היא דקא משתעי לקמן בהא מילתא. והק' בהגהות בן ארי' איך כיון לזה דהא אמרי' הא מני ר"י דאמר לאו שאב"מ לוקין ואילו ר"י משום ריה"ג ס"ל אין לוקין על לאו שאב"מ וכן תמה בהגהת הרש"ש ע"ש. והנ"ל לתרץ דבריו עפמ"ש בספר הכריתות בלשון למודים שפר ג' סי' ע"ט כל היכא דאיכא אמר בשם פלוני חלוק הי' בדבר ואמרו משום אותו חכם. וכ"כ בקיצור כללי הגמרא שנדפס בסוף ברכות סד"ה על הרוב. כשאומר אמר פלוני אמר פלוני שוים הם באותו סברא וכשאומר משום לא ס"ל לדידי' ע"ש. ולפי"ז הא דמכות דט"ז ע"א דפריך דר"י אדר"י ומתרץ הא דידי' הא דרבי'. מהלשון דנקיט ר"י משום ריה"ג מוכח דר"י גופי' לא ס"ל כריה"ג וא"צ לר"י שום לימוד למלקות דתמורה [עמ"ש בדיבור הקודם מהלח"מ] אלא משום דבכל לשאב"מ לוקין לר"י וא"ש מ"ש הגרי"ב. והנ"ל דהוצרך לזה משום דהש"ס לא נקיט כלל ההוכחה דס"ל לר"י לשאב"מ לוקין. ואם נתכוין להא דדף ד' ע"ב מדפוטר בנותר ממלקות משום דניתק לעשה מכלל דלשאב"מ לוקין כדאיתא שם ה"ל להש"ס להביא מזה הכא. אך כיון דבסוגיא זו במקומה משמע דסובר כן א"צ להאריך כלל. ובספר בית הלוי סי' ל"ה אות י"א הק' לשיטת רש"י דלרע"ק מקיים כלאים בלי מעשה לוקה דס"ל לשאב"מ לוקין למה דחקה הגמרא לאוקמי מתני' כר"י וס"ל כוותי בחדא ופליג עלי' בחדא לוקמה כרע"ק די"ל דס"ל יורש ממיר ע"ש, ולמ"ש י"ל דא"כ הי' צריך להאריך ולהביא הא דהמקיים כלאים לוקה לרע"ק והש"ס לא רצה להאריך ונקיט כר"י דמוכח בסוגיא במקומה דס"ל לשאב"מ לוקין. ודע דבהא דבסמוך דאריו"ח משום ר"מ. אצ"ל דריו"ח לא ס"ל הכי דבזה י"ל דנקיט משום בשביל שלא שמע מפיו שלא הי' בזמנו מ"ש בספר הכריתות. משא"כ בהא דר"י וריה"ג דנראה שהיו בזמן אחד י"ל דשמע מפיו ונקט משום בשביל דחולק עליו ואכמ"ל בזה:

נשבע מנלן כו'. בש"מ הק' לר"י [דס"ל לשאב"מ לוקין] ל"ל קרא גבי נשבע ומימר [עמ"ש לעיל בד"ה והרי מימר] וכתב דמוקמי' לדרשה אחריתא. ולענד"נ די"ל דבנשבע יצטרך קרא גם לר"י. דאי לא הוי כתיב רק לא ינקה ולא כתיב ה'. הוי אמינא כיון דעונשו בדין שמים ביסורין בלא קצבה ול"מ תשובה כדמשמע הכי לא ינקה וכמ"ש כן בש"מ. וממילא גם כשילקה לא ינקה בזה מדין שמים. והוי אמינא דלכך אין מלקין אותו משום דיחשב ב' רשעות וכהס"ד דהש"ס במכות די"ג ע"ב דמש"ה חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות לפי שיכול לפטור עצמו מכרת ע"י תשובה דאל"כ ה"ל שתי רשעות אף שרשעה אחת אינה מסורה לב"ד ע"ש. וא"כ הכא דל"מ תשובה לפוטרו מדין שמים כנזכר מהש"מ תהא ב' רשעות כשילקה, ואהכי גם לר"י לא ילקה על שבועת שוא ושקר ולכך גם לר"י צריך ה' להא דב"ד מלקין אותו ומנקין אותו במל מדין שמים ול"ק לר"י לא ליכתוב כלל לא ינקה ה' וממילא ילקה כעל כל לשאב"מ וינקה. דודאי צריך עיקר קרא דלא ינקה להיכא דלא הלקוהו כגון שלא בהתראה וכדומה דיהא נידון בדין שמים ביסורין בלא קצבה ולא כעל שאר ל"ת דאין עונשו כ"כ. שוב ראיתי בסמוך בהא דפריך ואימא למוציא ש"ש לבטלה אבל מקלל חבירו בשם דעביד תרתי דמפיק ש"ש לבטלה ומצער לחברי' לא תסגי לי' במלקות. שכתב בש"מ בהשמטות דר"ל כיון דלא קרינא בי' ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה ה"ה כאחיך דהא לא מיפטר במלקות לא לקי כו' ע"ש לפי זה בפשוט י"ל דמש"ה מצריך ר"י בנשבע הלימוד דלקי אף דלדידי' לקי בכל לשאב"מ. וכן במקלל חבירו בשם צריך לימוד מיוחד דילקה גם לר"י כדי דלא נימא משום דעביד תרתי לא תסגי לי' במלקות וממילא לא ילקה. וניחא נמי בהא דנקיט ריה"ג מקלל חבירו. דהרי בשבועות דל"ה תנן גם במקלל עצמו וכדאמרי' שם דל"ו מדכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאוד כו' וכ"פ הרמב"ם פכ"ה מסנהדרין ובח"מ סימן כ"ז דלקי גם במקלל עצמו ואין סברא דיפלוג ריה"ג ע"ז ולהמבואר י"ל דלרבותא נקט חבירו דלא נימא דמשום דעביד תרתי לא תסגי לי' במלקות וממילא לא ילקה. אבל מקלל עצמו דליכא משום מצער נפשי' כמבואר שם דל"ו בתוד"ה ושמור. דאיכא למ"ד בב"ק דצ"א דאדם רשאי לחבול בעצמו רק בזה הוא דלקי. קמ"ל דגם במקלל חבירו נמי לקי. אך צ"ע דא"כ בהא דמשני דבשלמא אי אמרת במקלל חבירו אזהרתי' מלא תקלל חרש אא"א מוציא ש"ש לבטלה ליכא אזהרת לאו דאת ה' אלהיך תירא אזהרת עשה היא. ואי רשאי לחבול בעצמו וליכא איסור דלצער עצמו. לוקמי לקרא דוהפלא דלקי אמקלל עצמו דליכא תרתי איסורי ובזה הא איכא אזהרת לאו הא דרק השמר לך ושמור נפשך מאוד דקאי על קללה לעצמו כדאיתא בשבועות דל"ו והשמר הוא לאו. ולמ"ד בב"ק שם דגם לצער עצמו אסור. ניחא דלא עדיף לאוקמי במקלל עצמו ממקלל אחרים. וצ"ל דריה"ג דלא נקיט רק מקלל חבירו. הוא משום דזה שכיח יותר מן מקלל עצמו אף דגם בו חייב ולא חש ש להאריך בזה:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה